סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: שאלת החזון איש על המידות, אחדות המעלה, ובעיית הבטחון
—
1. פתיחה: החזון איש וסוקרטס מגיעים לאותה שאלה
שיעור היום עוסק בשאלה שהעלה החזון איש — שאלה שלמעשה היא עתיקה מאוד, אולי חוזרת עד לסוקרטס. העובדה שהחזון איש הגיע באופן עצמאי לאותה שאלה כמו סוקרטס היא עצמה ראיה משמעותית: כל מי שחושב מספיק עמוק על עניינים אלה מגיע לאותן בעיות יסודיות.
—
2. תרבות הוודאות השקרית במחשבה היהודית (“מנהג ר’ ישראל”)
2א. התצפית המרכזית
יש נורמה תרבותית נפוצה (“מנהג”) בחיים האינטלקטואליים היהודיים: כשדנים בעניינים של השקפה, מחשבה, אמונה ודעת, אנשים מדברים בביטחון עצום, דוגמטיות ווודאות. כל מי שחולק מוכתם ככופר או מנודה. זה פשוט “המנהג” — זה לא אומר שום דבר מהותי; זה פשוט איך שאנשים מדברים.
2ב. הניגוד עם הלכה
בלימוד הלכתי, אנשים מרגישים בנוח לומר “יש לי קושיא”, “אני לא מבין את המשנה/גמרא”. אבל בעניינים של אמונה ופילוסופיה, המנהג הכללי הוא לדבר בוודאות מטורפת — אף אחד לא מודה שיש לו שאלות.
2ג. האירוניה
אותו אדם שבשיעור מודה שהוא לא פתר בעיה, כשהוא נותן דרשת שלוש סעודות או כותב ספר חסידי, פתאום מאמץ עמדה של ידיעה מוחלטת.
—
3. [סטייה צדדית] למה קהל מעדיף ודאות — ולמה זה מסוכן
קהל לא אוהב להישאר עם שאלות לא פתורות — זה גורם להם אי נוחות. תפקידו של דרשן בדרך כלל הוא לגרום לאנשים להרגיש בנוח. אבל כאן ננקטת גישה הפוכה: המטרה היא לגרום לאנשים לחוש אי נוחות, כי צריך ללמוד לחיות באי הנוחות של אי-ידיעה — שם קורה הגילוי.
3א. המחשה מפורים
המחשה משעשעת: “אני יודע שמרדכי צדק, אבל לגבי המן, אף אחד לא יודע”. אפשר לעשות פורים על הבסיס הזה? כן, אפשר. אבל האם אתה בטוח שאתה בצד של מרדכי ולא של המן? הנקודה: צריך להישאר באזור של אי-ודאות במקום לברוח לנוחות מוקדמת.
3ב. העיקרון האפיסטמולוגי
כשאתה בטוח לחלוטין, אתה לא מגלה כלום. רק מי שעדיין לא יודע הכל — מי שנשאר באי-ודאות — יכול למצוא משהו חדש. ודאות היא האויב של למידה.
—
4. הבעיה המעשית: לימוד ספרים שלעולם לא מודים בקושיות
4א. הקושי
מכיוון שאף גדול לא מודה שיש לו קושיא — כולם מתחילים מהתשובה — קשה מאוד ללמוד את ספריהם כראוי. אפילו בחורים צעירים סופגים את הסגנון הזה: הם מתחילים לדון בנושאי אמונה בוודאות מוחלטת, לאחר שלא למדו שום גישה אחרת מספרות המסורת.
4ב. דחיית הציניות הגרידא
ביקורת גרידא (“סתם קריטיק”) — פשוט לציין שמישהו אחר בטוח מדי בעוד שאתה לא — לא מובילה לשום מקום והיא עצמה דבר שדורש תשובה. ציניות אינה שיטה.
—
5. הפתרון האמיתי: קריאה בין השורות
5א. הסוד
מחברי הספרים האלה לא היו באמת כל כך בטוחים. חלקם היו, אבל אלה ששווה ללמוד מהם — אלה שהיה להם משהו אמיתי לומר — היו להם שאלות אמיתיות. הם פשוט אימצו את הסגנון המקובל של ודאות בכתיבה.
5ב. המפתח ההרמנויטי (מיוחס ל”רבי ליפא ז”ל”)
צריך ללמוד לקרוא בין השורות: מה שהמחבר לא אומר ואיך הוא אומר זאת הם עצמם נתונים משמעותיים. ככל שמישהו טוען משהו בחדות ובכוח יותר, כך הקושיא הבסיסית חייבת להיות גדולה יותר. טענה כוחנית היא למעשה פורמט חדש להצגת קושיות — אם משהו היה באמת ברור, לא היה צורך לצעוק עליו.
5ג. הבנת איך חכם עובד
עם קצת “מנת חכמה” (הבנה איך אדם חכם פועל), אפשר לזהות איפה משהו הטריד את המחבר. אתה לא צריך להאמין לדברים שלא כתובים — אתה צריך להבין את התהליך האינטלקטואלי מאחורי הכתיבה.
—
6. המחשה ממאמר חב”ד
חסיד חב”ד ציין שכל מאמר חב”ד מתחיל באותה קושיא: למה הנשמה ירדה לגוף? היה לה יותר טוב בעולם העליון, להתבסם בזיו השכינה — למה לרדת לסבול? בעל התניא מציע תשובות מרובות לשאלה הזו.
6א. הערת החפץ חיים
החפץ חיים שאל: אם השאלה כבר נענתה בשבוע שעבר, למה הרבי חוזר עליה בשבוע הבא? כי השאלה מעולם לא נפתרה באמת. התשובה שגורמת לך לחשוב שהשאלה נפתרה אומרת שעדיין לא הבנת. צריך להשקיע את עצמך בקושיא. גם אם התירוץ טוב, הקושיא גם היא אמת. אם אתה לא תופס את השאלה, לא הבנת כלום — תפסת רק את המסקנה.
—
7. הוויכוח על מורה נבוכים
7א. הדעה המקובלת
יש אומרים שלא צריך ללמוד מורה נבוכים לפי הסדר (ברצף), כי הוא מציג שאלות לצד תשובות. צדיק מסוים הציע להתחיל מהתשובות. יש שמציעים מורה נבוכים “מצונזר” שמסיר את הבעיות ומציג רק פתרונות.
7ב. העמדה הנגדית
ההפך הגמור הוא הנכון: צריך ללמוד ספרים שמציגים רק תשובות ולחלץ מהם את השאלות. בלי שאלות, אין הבנה. אתה לא הופך לאדם תורה על ידי התחלה ממסקנות.
—
8. טקסונומיה של מחברים
8א. הכותבים המבריקים
חלק מהמחברים הם כותבים כל כך מיומנים שהתורה שלהם נקראת כאילו מעולם לא הייתה שאלה — כאילו קיבלו התגלות משמים שפשוט פותרת הכל. אפשר לקרוא אותם ולעולם לא לחשוד בקושי.
8ב. הכותבים הפחות מלוטשים
צדיקים אחרים, בהיותם כותבים חלשים יותר או הוגים שקופים יותר, מאפשרים לקורא לראות את התפרים — לזהות שאכן הייתה קושיא. התורה שלהם לא כל כך “יפה”, אבל היא יותר כנה אפיסטמית או לפחות יותר קריאה בתהליך האינטלקטואלי שלה.
—
9. החזון איש: כותב ששאלותיו נראות
ר’ אברהם ישעיה קרליץ, החזון איש, שייך לקטגוריה השנייה — אחד מאותם הוגים שבהם, אם קוראים בזהירות, אפשר לזהות את השאלות הבסיסיות. הוא כותב בבהירות חריפה יוצאת דופן — בגמרא ואפילו באגדה. השאלות שלו תמיד טובות; בכל פעם שהוא מעלה נקודה, היא פוגעת במטרה. התירוצים שלו לפעמים נוטים להצהרות אמונה שנראות מתחמקות מהשאלה, אבל נקודת המוצא — השאלה עצמה — תמיד מדויקת בצורה הרסנית. אלה סוגי הנקודות שאדם מגיע אליהן רק דרך חשיבה עצמאית, לא דרך חזרה על מסורת מקובלת בלבד.
—
10. אתגר החזון איש למושג החסידי של בטחון
הקטע המפורסם מפרק ב’ של אמונה ובטחון של החזון איש משמש כהמחשה מובהקת לשיטתו.
10א. העמדה החסידית
“החסידים” (והתרבות העממית הרחבה יותר) מגדירים בטחון (אמון באלוקים) כך: “הכל תמיד יסתדר טוב”. כשיש אי-ודאות לגבי תוצאה, בטחון פירושו להאמין שהתוצאה תהיה חיובית.
10ב. השאלה ההרסנית של החזון איש
החזון איש שואל בפשטות אכזרית: “על סמך מה אתה אומר את זה?” האם אתה נביא? יש לך רוח הקודש? אפילו נבואה חיובית של נביא כפופה לסייג “שמא יגרום החטא” (אולי חטא יגרום שזה לא יקרה) — יש מחלוקת בין המפרשים על הרמב”ם בזה. אתה אומר שבטחון מבוסס על האמונה שאלוקים עושה הכל? בסדר — אלוקים עושה גם דברים רעים. אתה אומר ששום דבר לא באמת רע? כשאומרים “רע” כאן, מתכוונים למשהו אמיתי — אלוקים יכול באמת לגרום כאב. לפעמים הוא עושה, לפעמים לא.
10ג. הבעיה האמפירית
רוב האנשים שיש להם בטחון שהם ישרדו את הסרטן שלהם — לא שורדים. לא רק רוב — כל האנשים מתים בסופו של דבר, והמוות בא אחרי סבל. אפילו רבי שחי הרבה לא יחיה לנצח. “כמה זמן? תעשה הימור”. משהו פגום ביסוד בטענה שבטחון מבטיח תוצאות טובות.
10ד. כישלון כל התשובות המוצעות
גם המסורות החסידיות וגם הליטאיות הפיקו כמויות עצומות של תורה שמנסות להגדיר מה באמת בטחון — “מכאן ועד עזאזל”. תורות חסידיות יש להן גרסאות, תורות ליטאיות יש להן שלהן (“צריך להיות במדרגה הנכונה”, וכו’). בפועל, אף אחת מהן לא עונה על השאלה. אין להן אפילו את האומץ לנסח את השאלה בחדות שהיא ראויה לה.
10ה. השיטה המדהימה של החזון איש
תכונה בולטת: בכל הפרק של אמונה ובטחון, החזון איש לא מצטט אף פסוק, אף מאמר חז”ל, כלום. הוא מצטט לפעמים רמב”ם, אבל אלה למעשה ציטוטים עצמיים — הוא מצטט את מה שהוא עצמו חושב. זה מלמד: אם היה פסוק שעונה על השאלה, הוא היה מצטט אותו. היעדר המקורות מוכיח שאין תשובה טקסטואלית פשוטה. הבעיה חזקה יותר מכל פסוק, חזקה יותר מכל הפסוקים ביחד. זו בעיה בסיסית, יסודית, שלא ניתן לדחוק אותה הצידה.
10ו. [אנקדוטה צדדית] החסיד שנסע למירון
יהודי חסידי התייסר שבועות על השאלה הזו, נסע לקבר ר’ שמעון בר יוחאי במירון בתקווה להבנה, ולבסוף חזר עם תשובה. התשובה לא הגיונית אפילו טיפה — סתם מילים שרשרו ביחד שקפצו מהבעיה. אולי גילוי אליהו, באופן סרקסטי — התשובה אפילו לא ניתנת להעברה כי היא לא קוהרנטית. האדם הזה בעצם שואל שאלות טובות אבל תמיד קופץ מהן. ובכל זאת, אפילו לשאול זו מעלה גדולה.
—
11. [סטייה צדדית] טריק ה”נגיעות” — דחיית טיעונים על ידי הצבעה על נסיבות אישיות
טריק מודרני נפוץ שמשמש לעצור חשיבה: כשמישהו מעלה בעיה (כמו שאלת הבטחון), אנשים דוחים אותה על ידי הצבעה על נסיבותיו האישיות של השואל (נגיעות — הטיות).
לחזון איש היו חיים אומללים — בלי ילדים, עוני, סבל עד המוות. אנשים אומרים: “ברור ש*הוא* יפקפק בבטחון — תראה את חייו!” זה נדחה: גם אם הניסיון האישי שלו תרם לשאילת השאלה, זה לא מבטל את השאלה. אם אדם עשיר עם חיים קלים מאשר בטחון, זה רק מראה שהאדם הזה מרמה את עצמו. החזון איש לא אומר שהדברים תמיד הולכים רע — גם זה יהיה שגוי. אולי הדברים בדרך כלל הולכים טוב. אבל הטענה היסודית — מאיפה העיקרון בא? — נשארת ללא מענה.
זה טריק הנגיעות: לייחס את העמדה הפילוסופית של מישהו למצבו האישי כדי להימנע מהתמודדות עם הטיעון עצמו.
—
12. המקבילה לסוקרטס — דחיפת נקודה עד הקצה
12א. טענת סוקרטס
סוקרטס טען שאדם שעושה טוב תמיד מאושר, ללא קשר לנסיבות חיצוניות — אפילו הסבל הגרוע ביותר. הדבר היחיד שיכול לגרום לאדם להיות אומלל הוא להיות רע/מרושע.
12ב. ביקורת אריסטו
אריסטו השיב שאנשים אומרים דברים כאלה רק כשהם טוענים תזה (היפותזה) — כשהם מנסים להוכיח נקודה בוויכוח. אף אחד לא באמת מאמין בזה בחיים האמיתיים. אריסטו רומז שסוקרטס היה פרובוקטיבי אינטלקטואלית ולא כן.
12ג. הערכה
לסוקרטס הייתה סברא טובה והוא דחף אותה עד הקצה המוחלט. אבל עדיין חסר משהו — יש צד אחר לשקול. ובכל זאת, המעלה הגדולה של סוקרטס הייתה להבהיר את הבעיה בצורה שאי אפשר להכחיש — “הוא מכה את זה לך בראש” ומכריח אותך לחשוב. או תמציא תיאוריה חדשה לגמרי, או תכיר שמשהו מוזר וחשוב קורה כאן.
—
13. מעבר: ביקורת החזון איש על תנועת המוסר
הנושא העיקרי של השיעור הוא למעשה דוגמה אחרת אך קשורה מהחזון איש — לא ממש ברורה כמו דוגמת הבטחון, אבל עוקבת אחר אותו דפוס של שאילת שאלות חדות. בפרק ד’ של אמונה ובטחון, החזון איש מאתגר את בעלי המוסר (תנועת המוסר). זה ישמש כהקדמה לקטע מהרמב”ם שנלמד כעת בשיעור.
13א. מסגרת תנועת המוסר: תורת המידות
המושג של תורת המידות כולל לימוד רשימות של מידות — כפי שנמצא בהלכות יסודי התורה של הרמב”ם, הלכות דעות, שמונה פרקים, וכו’. בעלי המוסר (“חכמי היראה” — “חכמי היראה/חסידות”, מונח שמאסטרי המוסר אהבו) לקחו את תורת המידות הזו והפכו אותה למחלקה מיוחדת, נפרדת של החיים הדתיים. הם חילקו את העבודה של להפוך לאדם שלם (שלימות העבודה, שלמות בעבודת ה’) לקטגוריות על בסיס תכונות אופי אלה.
לרמב”ם יש רשימה ארוכה — תשע מידות במנייתו. יש גם חלקים אחרים — גם במסורת המוסר וגם ברמב”ם — אבל עצם העובדה שמידות נחצבו כקטגוריה נפרדת משלהן כבר מעלה שאלה.
—
14. הקושיא הראשונה: מה הופך “מידות” לקטגוריה נפרדת?
השאלה היסודית הראשונה: מה בדיוק הדבר הזה שנקרא “מידות” שהוא נפרד ומובחן ממימדים אחרים של שלמות אנושית — כמו שימוש בשכל או ביצוע מעשים נכונים?
החזון איש תפס שיש כאן בעיה אמיתית — כזו שבעלי המוסר עצמם לא תפסו במלואה. כותבי המוסר מדברים על מידות כאילו הכל “קוגל אחד גדול” (מסה אחת לא מובחנת), בעוד שהחזון איש ראה בבירור שמשהו דורש הסבר: מאיפה בא הרעיון שיש פרק מיוחד, ייעודי בחכמה שעוסק ספציפית ב”מידות”? מה זה בכלל אומר?
הרמב”ם כתב שלושה פרקים כדי לטפל בזה — מה זה החלק האחד שעוסק במידות טובות? איך זה שונה ממצוות? (אפשר לומר שמצוות רבות עוסקות באותם דברים.) איך זה שונה משכל? זה שונה — אבל החזון איש לא ידע את התשובה המדויקת, בין השאר כי הוא לא למד את ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית בצורה כזו.
—
15. הקושיא השנייה: למה מידות מחולקות לרשימה?
לא רק שחכמי הנפש/חכמי היראה יצרו קטגוריה מיוחדת שנקראת “מידות”, הם עוד חילקו את המידות לרשימה של תכונות בודדות — כעס (כעס), גאווה (גאווה), תאווה (תאווה), אהבת כבוד, נקמה, צרות עין, וכן הלאה.
יש כמה אי התאמות עם הרשימה של הרמב”ם עצמו — למשל, אהבת הניצחון (אהבת ניצחון/תחרותיות) לא ברשימה של הרמב”ם; נקמה מופיעה ברמב”ם אבל לא במקום הצפוי.
—
16. בעיית החשיבה ההרגלית (הרגל המחשבה)
החזון איש מזהה הרגל כבעיה הגדולה ביותר — ספציפית הרגל המחשבה, לא פעולה הרגלית. מכיוון שאנשים מדברים כל כך הרבה על “מידת הכעס”, כולם הופכים לבטוחים שיש דבר כזה “מידת הכעס” שבאמת קיים כישות נפרדת.
הטענה הפרובוקטיבית: אין דבר כזה “מידת הכעס”. אף אחד מעולם לא *ראה* “מידת הכעס”. מה שרואים זה אנשים שמתרגזים — אבל ההפיכה של זה למידה נפרדת היא מושג, לא תצפית. דרך חזרה מתמדת, זה נקבע בלב (נקבע בלב) כאילו היה אמיתי.
—
17. הבעיה העמוקה יותר: האם שלמות אנושית עשויה מחלקים נפרדים?
החשיבה ההרגלית מובילה להנחה בעייתית נוספת: שאדם שלם הוא מישהו שיש לו את כל המידות הטובות — הגרסה הנכונה של כעס, הגרסה הנכונה של תאווה, הגרסה הנכונה של חיפוש כבוד, וכו’. זה הופך את היותך אדם טוב לאוסף של דברים נפרדים רבים — כאילו שלימות יש לה איברים נפרדים (“בעלת איברים נפרדים”).
כל מי שלמד אפילו פרק א’ של הרמב”ם (בשמונה פרקים או בהלכות דעות) כבר יודע שזה בעייתי. כי להיות אדם טוב זה ביסודו דבר אחד, לא דברים רבים.
—
18. השאלה הפילוסופית המרכזית: מה מאחד “טוב”?
מה הופך את כל התכונות הבודדות האלה לחלקים של היותך אדם טוב? אם אדם טוב הוא מישהו עם רשימה ארוכה של תכונות מתוקנות — כעס, ת
אווה, כבוד, וכו’ — אז מה זה “אדם טוב” *מעבר* לרשימה הזו? האם “אדם טוב” הוא רק קיצור לרישום כל הדברים האלה בבת אחת? או שיש משהו מהותי שהמונח “אדם טוב” מתייחס אליו, שקודם ובלתי תלוי בתכונות הבודדות?
מה הופך את הטיפול הנכון בכעס *טוב*? חייב להיות איזה מושג של “טוב לאדם” שקיים לפני הנושא הספציפי של כעס. הטוב לא נמצא *בתוך* התכונה הבודדת — הוא בא ממקום אחר.
[הערה צדדית על אוצר המילים העברי]
סקרנות לשונית: בלשון הקודש, יש מילים טובות לכל המידות הרעות אבל לא לטובות — כלומר, יש מונחים ספציפיים לכעס, גאווה, תאווה, נקמה, וכו’, אבל למקבילות החיוביות אין טרמינולוגיה מדויקת באותה מידה.
—
19. טיעון האומץ — מידות ככלים ניטרליים מוסרית
טיעון מורחב המשתמש באומץ כמקרה מבחן מדגים שמידות בודדות לא יכולות להיות טובות מטבען.
19א. דוגמת 11 בספטמבר
האדם שטס לתוך מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר היה לו אומץ — הוא טס ישר לתוך בניין. הוא גם היה רוצח ודברים רבים אחרים, אבל ללא ספק היה לו אומץ.
האם האומץ שלו היה דבר טוב או רע? דבר רע. היה עדיף אם הוא היה פחדן. הוא היה אדם גרוע יותר עם אומץ, לא טוב יותר. כל בן אנוש נורמלי חייב לענות כך. התרגלנו לחשוב שאומץ הוא טוב מטבעו, אבל הוא לא טוב מטבעו.
19ב. המסגור ה”אידיאליסטי”
מהלך רטורי מודרני: אנשים היום אפילו לא קוראים לזה אומץ יותר — הם קוראים לזה “להיות אידיאליסט” או אומרים “לפחות יש לו אידיאולוגיה”, “לפחות הוא מוסר נפש למה שהוא מאמין בו”.
האם זה טוב להקריב את עצמך למה שאתה מאמין בו? זה תלוי במה אתה מאמין. אם יש דבר כזה טוב אובייקטיבי, אז לטוס לתוך מגדלי התאומים זה לא טוב — לא לקורבנות ולא למבצע עצמו. עם המעשה הזה, הוא הולך ישר לגיהנום; זה פוגע בנשמה שלו עצמו. זה רק “טוב” אם אתה מאמין שאין דבר כזה טוב אובייקטיבי וכל אחד צריך פשוט לעשות מה שמרגיש לו נכון.
19ג. אומץ ככלי, לא כמעלה
אומץ הוא כלי. לתוקף הייתה יכולת מסוימת שלאחרים אין — היכולת לשבת במטוס הזה ולהטיס אותו לתוך בניין. אבל זה בדיוק אנלוגי למיומנות של טיסת מטוס — זו מלאכה, פאך, לא איכות מוסרית.
כלים הם ניטרליים מוסרית. אף אחד לא אומר שהיכולת להטיס מטוס היא “מידה טובה” — זו מיומנות. באופן דומה, אומץ כשלעצמו הוא רק כלי — יכולת שאפשר להשתמש בה לטוב או לרע.
ההבחנה החדה:
– כלים/מיומנויות = יכולות ניטרליות מוסרית (כמו הפעלת מקדחה — אתה יכול להשתמש בה לתקן משהו או לפגוע במישהו)
– מידות טובות (כפי שמתפסים באופן מסורתי) = אמורות להיות חלקים של היותך אדם טוב
אם אומץ הוא רק כלי, אז הוא לא מידה טובה בכלל במובן המוסרי המשמעותי. לאדם יש יכולת, לא מעלה.
—
20. אומץ מול כלי — ההבחנה המרכזית מעודנת
אבל גם תפיסת ה”כלי בלבד” אינה מספקת. יכולתו של טייס להטיס מטוס — ואפילו לשבת בשלווה במטוס — היא מיומנות (מלאכה), לא מעלה מוסרית. אף אחד לא אומר שלדעת איך להטיס מטוס הופך אותך לאדם טוב. זה שימושי, אפשר להשתמש בזה למצוות או למטרות טובות, אבל זו לא תכונת אופי במובן המוסרי.
כשאנחנו מדברים על אומץ, לעומת זאת, אנחנו מתכוונים למשהו אחר. אנחנו מדברים על זה כמשהו שהופך אדם *לטוב יותר כאדם* — לא רק יעיל יותר בהשגת מטרות. אומץ אינו “אינסטרומנטלי לחלוטין” כמו שכלי הוא. הוא זוכה לשבח כאיכות של האדם עצמו, מצוינות מוסרית.
20א. הבעיה: אומץ בלי חכמה אינו מעלה
אם אומץ הוא מעלה כשלעצמו, הוא צריך להיות טוב ללא קשר להקשר. אבל אומץ המופעל בלי חכמה — אומץ לדברים טיפשיים — אינו מעלת האומץ. זו אולי אותה תכונה/נטייה, אבל זו לא המידה הטובה. מישהו שאמיץ במרדף אחר רוע או טיפשות יש לו את המאפיין אבל לא את המעלה.
זה אומר: המידה כשלעצמה היא כלום — היא הופכת למעלה רק כשמכוונים אותה כראוי. ובכל זאת אנחנו מדברים עליה כאילו היא טוב עצמאי. זה המתח המרכזי.
20ב. הערת הרמב”ם: “מרוב ההרגל”
הרמב”ם קובע ש”מרוב ההרגל, נקבע בלבבות רבים ששלימות מורכבת מצורות נפרדות”. הנקודה של הרמב”ם היא שדרך החשיבה הזו היא למעשה מוזרה — אנחנו כל כך רגילים אליה שאנחנו לא שמים לב למוזרות שלה. אנחנו מדברים בהרגל על מעלות בודדות כטובות עצמאיות, והרמב”ם מסמן את זה כבעיה שנולדה מהרגל לא נבדק.
—
21. [סטייה צדדית] למה הפסקנו לומר “אומץ” והתחלנו לומר “אידיאליסט”?
במשך אלפי שנים, אנשים דיברו על מידת האומץ. בשלב מסוים, השפה השתנתה — במקום “אומץ”, אנשים התחילו לשבח מישהו כ”אידיאליסט” — מישהו ש”עומד בדעתו”. אבל זה למעשה עקשנות — שנחשבת באופן מסורתי למידה רעה! המיתוג מחדש כ”אידיאליזם” מטשטש את זה.
המושג המודרני של ה”אידיאליסט” נושא קונוטציות של אלטרואיזם ואי-אנוכיות — הרעיון שהאדם פועל למשהו מעבר לעצמו. זה רעיון מודרני באופן מובהק, ומשהו חשוד/חושפני קורה במעבר הלשוני הזה.
—
22. הסתירה של אמפתיה ולשון הרע — מעלות בעימות
דוגמה קונקרטית חזקה לבעיה: אמפתיה. להיות אמפתי — להקשיב לאנשים, להאמין להם, להרגיש את כאבם — זוכה לשבח כמידה טובה. אבל אותה תכונה בדיוק הופכת אדם למקבל לשון הרע. האדם שהוא נפלא באמפתיה ומקשיב לצרות של כולם הוא, באותה מידה, האדם שקולט בקלות רכילות ולשון הרע על אחרים.
רק אתמול מישהו סיפר סיפור על בדיוק אדם כזה — מישהו שנפלא בלתת לאנשים לבכות את צרותיהם, אבל שבאותה מידה נהנה לשמוע דיווחים שליליים על אחרים. זו אותה מידה שפועלת בשני המקרים.
זה יוצר סתירה אמיתית: זה טוב להיות אמפתי, וזה רע לקבל לשון הרע. טוב יכול להיות נגד טוב. הדרך היחידה לפתור את הסתירה הזו היא להכחיש שיש דבר כזה “טוב” אינטרינזי במידה — לצמצם הכל לכלים. אבל אז אנחנו כבר לא מדברים על מידות בכלל — רק על כלים.
—
23. התנגדות ה”בידוד” והפיתוי האנטי-סוקרטי
התנגדות צפויה: הכל נראה בעייתי כשמבודדים אותו. מישהו עשוי לטעון: “כמובן שאומץ לא הגיוני בבידוד — שום דבר לא. אז תפסיק לבודד דברים”. שקול את הדוגמה: “האם זה טוב להיות אדם טוב כשאתה מת?” — אפילו “להיות אדם טוב” מתפרק כשמבודדים אותו מהקשר.
הדחייה הזו נדחית בתוקף כמהלך “אנטי-חשיבה” — רפלקס של התאמת דפוסים שאומר “בכל פעם שאתה מבודד משהו זה לא הגיוני, אז תפסיק לעשות את זה”. זה ה”דבר האנטי-סוקרטי הגדול”: הדחף לנטוש ניתוח פילוסופי כי הוא מייצר תוצאות לא נוחות. במציאות, אתה מתקדם הרבה על ידי ביצוע בדיוק סוג זה של בידוד וניתוח.
—
24. איך בני אדם חיים עם סתירות — האשליה של עקביות
תצפית רחבה יותר על פסיכולוגיה אנושית והונאה עצמית: אנשים לא מבולבלים במובן של להיות משותקים על ידי סתירות. במקום זאת, אנשים מיומנים מאוד בלקפוץ בין שתי עמדות הפוכות — אפילו בתוך אותו משפט — מבלי להחזיק אי פעם את שתי המחשבות בו-זמנית. זו הסיבה שהם מאמינים שהם עקביים כשהם לא. זו לא צביעות במובן המכוון; זה פשוט איך בני אדם נכשלים לחשוב.
המטרה של חקירה פילוסופית היא לאלץ אנשים להחזיק את שתי המחשבות הסותרות בו-זמנית — להתמודד באמת עם המתח במקום להתנדנד בין שני הצדדים.
דוגמה מיושמת: כולם אומרים שאומץ הוא דבר טוב. כולם גם מסכימים שאומץ בלי כיוון נכון אינו טוב. אנשים אומרים את שני הדברים האלה, אפילו באותה נשימה, ומעמידים פנים שזה עונה על השאלה — אבל זה לא. הם משבחים מישהו על “שיש לו אומץ” בלי לציין אומץ *במה*, ואז בנפרד מכירים שאומץ לא מכוון אינו מעלה. אלה סותרים, ופשוט לציין את שני הצדדים אינו פתרון.
—
25. למה אומץ אינו רק כלי — אי אפשר ללמוד אותו כמו אחד
הטענה שאומץ הוא “רק כלי” היא פתרון גרוע שהרבה אנשים מחזיקים בו במרומז. אתה לא יכול ללמוד אומץ באותו אופן שאתה לומד מיומנות/כלי — או לפחות לא לגמרי. האסימטריה הזו באיך אומץ נרכש לעומת איך מיומנויות נרכשות היא ראיה שאומץ אינו רק אינסטרומנטלי.
שאלה למטפלים: האם יש טיפול לאומץ שהוא בלתי תלוי במה שהאומץ עוסק בו? ספקנות מוצדקת: “מטפלים מעמידים פנים שהם עושים דברים כאלה כל הזמן. אני לא חושב שזה נכון. אנשים לא כאלה”.
—
26. תפיסת ה”כלי בלבד” מקריסה את המושג לחלוטין
התפיסה שמעלות כמו אומץ הן ניטרליות מוסרית כשלעצמן — טובות כשמשתמשים בהן לטוב, רעות כשמשתמשים בהן לרע, “פעולתיות” לחלוטין ולא כיווניות — למעשה הורסת את האומץ אפילו ככלי, לא רק כמעלה. למה? כי אומץ פירושו מטבעו לפעול מול סכנה או ספק מהסיבות הנכונות, בתנאים הנכונים. בלי הכיווניות הזו, זה בכלל לא אומץ — “גם לאבן שלי יש אומץ; היא נופלת לתהום”. אדישות של אבן לסכנה אינה אומץ. ה”בשביל” בנוי בתוך עצם ההגדרה של המידה.
—
27. אי אפשר לאמן מעלות ככלים טהורים — דוגמת המוטיבציה
מעלות לא יכולות באמת להיות מאומנות ככלים גרידא, מופשטים מהסיבות/מטרות שלהן. מוטיבציה משמשת כדוגמה מרכזית:
– אדם הולך למטפל ואומר שחסרה לו מוטיבציה (למשל, לקום וללכת לעבודה). המטפל מנסה לתת לו “טכניקות מוטיבציה”.
– זה לא עובד על אף אחד עם “נשמה מתפקדת”. מוטיבציה אנושית פירושה: “אני מאמין שזה דבר טוב לעשות”. ככה זה עובד.
– אתה *יכול* לשכנע מישהו דרך שכנוע (אפילו דמגוגיה) שמשהו שווה לעשות — למשל, זו מצווה לפרנס את המשפחה שלך, או שהחברה מצילה את העולם. אז הם יבואו. אבל מוטיבציה בלי “בשביל” — בלי מטרה או אמונה — פשוט לא מתפקדת.
[סטייה צדדית] מטפלים ומאמנים
אפילו מאמן שמלמד מניפולציה (“איך לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים”) עדיין מסתמך על “בשביל” — זה פשוט רע (למשל, “תעמיד פנים שאתה ידידותי כי תרוויח כסף”). המאמן מניח שאתה *כבר רוצה* כסף. בלי שום מטרה קיימת מראש, אי אפשר ללמד אותך אפילו טכניקות רעות.
—
28. אנלוגיית הפטיש — כלים אמיתיים מול מעלות אנושיות
פטיש הוא כלי אמיתי: הוא מעוצב להכות מסמרים בלי צורך “לדעת” מה זה מסמר. אין לו כיווניות (כוונה). אדם מעצב אותו חיצונית למטרה.
אבל כל דבר שמערב את הנפש האנושית — מה שהרמב”ם קורא הנפש המשכלת — לא יכול להיות מאומן בלי ראייה של המטרה. למעלות ולחסרונות אנושיים יש צורה שהיא מטבעה על *למה הם*. טכניקה קיימת וניתנת להעברה, אבל המידה עצמה (למשל, מוטיבציה) אינה ניתנת לצמצום לטכניקה.
[הערה אישית]
הודאה: “אני אדם מצחיק — אני לא יכול להיות ממוטב לדברים שאני לא מאמין בהם”. אבל החשד הוא שאנשים ש*כן* מקבלים מוטיבציה מדוברי מוטיבציה כבר האמינו במטרה ופשוט היו צריכים “דחיפה קטנה”.
—
29. התזה המרכזית מתגבשת: אי אפשר לדבר על מעלות בלי לדבר על אדם טוב
הנקודה המקיפה מוצהרת במפורש: “אנחנו לא יכולים לדבר על מעלות בלי לדבר על אדם טוב”. אנחנו רגילים להתייחס לאלה כדיונים נפרדים, אבל כשאתה מנסה לדחוף את שתי ההצהרות ביחד — (א) אומץ הוא תכונה עצמאית, ו-(ב) אומץ דורש כיוון מוסרי — הסתירה הופכת ברורה. כמו דמות מקומיקס שמעמידה פנים שהיא שני אנשים אבל אף פעם לא נראית באותו חדר בו-זמנית, אנחנו שומרים על עמדות סותרות על ידי אי בחינה שלהן בו-זמנית. כשהפילוסוף מכריח אותן ביחד, “הפעולה שלנו מתחילה להתמוטט”.
—
30. הפתרון של החזון איש — מידה טובה אחת, מידה רעה אחת
30א. המידה הרעה היחידה
“בשורש”, יש רק מידה טובה אחת ומידה רעה אחת. ובאמת, רק המידה הטובה באמת קיימת. ה”מידה הרעה” אינה איכות חיובית אלא הזנחה — לתת לחיים לרוץ מעצמם בלי מאמץ, כיוון או שליטה (“נחלזן” — לא שולט, לא מכוון). המידה הרעה היחידה היא לתת לחיים להמשיך בלי שום מאמץ (בלי כל השתדלות). בלי לעבוד על עצמו, אדם ירכוש אוטומטית את כל המידות הרעות.
30ב. המידה הטובה היחידה
בהתאמה, המידה הטובה האחת היא: ההסכמה/המחויבות המוחלטת (הסכמה מוחלטת) לתת לרגש המוסרי לשלוט ברגש התאווני. הניסוח מביך — אם שניהם “רגש”, מה ההבחנה האמיתית? החזון איש אולי לכוד במסגרת מביכה, אבל הקטע הבא קובע את זה טוב יותר. הרעיון המרכזי: ברגע שיש לאדם את המחויבות הזו, הוא נלחם בכל התכונות הרעות בו-זמנית, כאחת.
30ג. קרדיט וביקורת
החזון איש ראוי לקרדיט משמעותי: “לפחות הוא יצא מבלבול אחד גדול” — הכרה שאי אפשר לקבל מעלות נפרדות עצמאיות בלי מסגרת מאחדת. עם זאת, ההערכה היא: “אני לא חושב שהוא צודק… זה מניח קצת יותר מדי, או לפחות זה חסר הרבה”.
30ד. הערה היסטורית
הגישה של החזון איש היא “מועתקת לחלוטין מאפלטון/סוקרטס, מילה במילה” — ספציפית שיטת הדיאלוגים הסוקרטיים של הראיה שמעלות בודדות מתמוטטות למושג מאוחד של הטוב. זה מצוין בהסכמה כמקבילה, לא כביקורת.
—
31. ביקורת על גישת המוסר “מידה אחת לחודש”
סיפור (מאבי המרצה) ממחיש את שיטת בית המוסר המסורתית: עבודה על מידה אחת לחודש — חודש אחד אומץ, הבא לשון הרע, הבא תאווה, וכו’. התוצאה האבסורדית: במהלך “חודש האומץ”, מישהו מספר לשון הרע וזה מותר כי “אנחנו לא עובדים על זה החודש”; במהלך חודש לשון הרע, הזדמנות לאומץ מתעוררת ונדחית כ”לא הנושא שלי החודש”.
זה בדיוק מה שהחזון איש לועג לו. עמדתו: “מה זה אומר ‘לעבוד על מידה’? תעבוד על להיות מנטש (בן אדם שכלי), וכל התכונות הטובות יבואו אוטומטית”. אתה לא עובד על תכונות בודדות — אתה עובד על לחיות לפי שכל במקום לפי נטייה טבעית. שכל כולל הכל.
—
32. חוסר האפשרות להיות “חצי טוב” — אין מעלה חלקית
עיקרון החזון איש: “לא תיתכן שלימות זולת חצאין”. אתה או אדם תאוות (מונע תאווה) או אדם שכל (מונע שכל) — אתה לא יכול להיות שניהם בו-זמנית. זה לא הגיוני לומר “כבשתי את הגרגרנות אבל לא את הכעס” כאילו אלה פרויקטים נפרדים, עצמאיים. אתה או נשלט על ידי שכל או שלא — זה הכל.
המחשת האבסורד
תאר לעצמך שמישהו אומר “עבדתי על התאווה שלי לאכילה אבל לא לשתייה”. זה מצחיק — אותה יכולת (שליטה עצמית רציונלית) תשלוט בשניהם. אם באמת היה לך שכל ששולט בחייך, זה היה חל על הכל, לא באופן סלקטיבי.
—
33. הפתר
ון: תכונות טבעיות מול מעלות אמיתיות — הבחנה קריטית
ההתנגדות הברורה: אנחנו בבירור רואים אנשים שטובים בתכונות מסוימות ורעים באחרות! הפתרון של החזון איש מציג הבחנה מכרעת:
– תכונות טבעיות (מידות טבעיות/נטיות טבעיות): אנשים נולדים עם נטיות טבעיות שונות. אדם אחד טבעית יש לו פחות תיאבון אבל יותר כעס; אחר להיפך. אלה לא הישגים מוסריים — הן רק ניחומים טבעיים, כלים/תכונות, לא מעלות אמיתיות.
– מעלה אמיתית (מידה טובה שהיא מידה טובה אמיתית): רק האדם שיש לו “אור השכל” — האיכות הטובה האמיתית היחידה של שלטון עצמי רציונלי — יש לו אוטומטית את כל התכונות הטובות.
אז כשאנחנו צופים במישהו שנראה בעל מעלה בתחום אחד אבל לא באחר, החזון איש אומר: הם בכלל לא בעלי מעלה. יש להם פשוט נטיות טבעיות נוחות בתחומים מסוימים. הם לא כבשו שום דבר דרך שכל. החיים שלהם עדיין נשלטים על ידי נטיות טבעיות — פשוט קורה שחלק מהנטיות הטבעיות שלהם מקובלות חברתית. “אתה בכלל לא אדם טוב! אפילו לא קצת!” — כי אין שכל שמכוון את חייך.
לרשעים אין תכונות טובות — רק טבעיות
התוצאה: לרשעים אין שום תכונות טובות באמת; יש להם רק תכונות טבעיות שבמקרה נראות טוב. ולאנשים יש טבעית רמות שונות של נטיות שונות, מה שמסביר את השונות הנראית לעין.
—
34. [סטייה צדדית] בעיית התכונה המעובדת ופרדוקס המוסר
סיבוך: מה לגבי מישהו שבאמת עבד על תכונה — הלך למוסר, הלך לטיפול, התגבר על הנטייה שלו לאלימות? הוא השתנה דרך מאמץ, לא רק טבע. התפיסה המוסרית המסורתית אומרת שאדם בא לעולם “לשבור את מידותיו”. אבל המסגרת של החזון איש יוצרת מתח: אם אתה יכול להיות רק נשלט לחלוטין על ידי שכל או נשלט לחלוטין על ידי תאווה, איך מסבירים התקדמות מוסרית חלקית, מאומצת?
הבעיה הזו חוזרת “עד לאפלטון” — זו אותה שאלה עתיקה: האם מעלה יכולה להיות חלקית?
—
35. טיעון סוקרטס: לא יכולה להיות יותר ממעלה אחת
הטענה המרכזית של סוקרטס: לא יכולות להיות תכונות טובות נפרדות באמת. אדם או טוב או רע — אי אפשר להיות טוב בדרך אחת ורע באחרת. עבור סוקרטס, “טוב” תמיד פירושו לפעול לפי מה שהשכל מכתיב. לכן, אף מעלה לא יכולה להיות מוגדרת בלי התייחסות לשכל. המסקנה ההגיונית: יש באמת רק מעלה אחת — להיות בעל/משתמש בשכל. כל המעלות שנראות נפרדות מתמוטטות לאיכות יחידה זו.
—
36. החזון איש צפה את זה — אבל הכיר שזה לא מספיק
החזון איש אמר משהו דומה אבל הבין שהניסוח הזה לבדו אינו מספיק. התובנה הקריטית: שימוש בשכל אינו זהה להיות בעל שכל. לדעת מה טוב לא הופך אותך אוטומטית לטוב.
—
37. ביקורת אריסטו על סוקרטס: “לדעת ש” מול “לדעת איך”
ההבחנה המרכזית של אריסטו (ספר ו’, פרק יב/יג): להיות בעל הבנה אינטלקטואלית לא עוזר לך להיות טוב, בדיוק כמו שהבנה של מה בריא לא הופכת אותך לבריא. רופא שיודע הכל על בריאות לא בהכרח בריא בעצמו.
סוקרטס ערבב “לדעת ש” (ידיעה פרופוזיציונלית — לדעת שמשהו טוב) עם “לדעת איך” (ידיעה מעשית — לדעת איך להיות טוב באמת). אריסטו מתעקש שאלה שני סוגים שונים ביסודם של ידיעה, לא אותו דבר.
עידון נוסף — סוג שלישי של ידיעה
מעבר ל”לדעת ש” ו”לדעת איך”, יש עוד מימד: לדעת *האם* משהו הוא היישום הנכון — סוג של חכמה מעשית על שיפוט נכון בהקשר. “לדעת איך” הוא עדיין רק כלי או חימום; מעלה אמיתית דורשת את הידיעה ההערכתית העמוקה הזו.
—
38. הסכמה חלקית של אריסטו עם סוקרטס: אחדות המעלה — אבל לא זהות עם שכל
אריסטו בסופו של דבר מסכים עם סוקרטס בהיבט אחד: אין מעלות אמיתיות בלי שכל. אבל הוא חולק שהשכל *הוא* כל המעלות. שכל הוא הכרחי אבל לא מספיק.
—
39. מעלה טבעית מול מעלה אמיתית — ההבחנה המרכזית של אריסטו
מושג אריסטו של “מעלה טבעית” (מידות טבעיות):
– חלק מהאנשים (ואפילו בעלי חיים) נולדים עם תכונות מסוימות שנראות טובות — מזג עדין טבעי, צניעות לכאורה של חתול, וכו’.
– אלה אינן מעלות אמיתיות. הן נקראות מעלות רק במטפורה/בשם מושאל.
– ה”צניעות” של חתול אינה צניעות אמיתית. זו תהיה צניעות רק אם יצור רציונלי יבצע את אותה פעולה כי השכל הכתיב זאת.
– באופן דומה, ילד או אדם שנולד עם נטיות טמפרמנטליות טובות באופן טבעי אינו באמת בעל תכונות אופי טובות — רק חומר גלם או כלים שיכולים להפוך למעלות אם מכוונים על ידי שכל.
הקריטריון הקריטי למעלה אמיתית
תכונה הופכת למעלה אמיתית רק כשהיא פועלת לפי מה שהשכל המעשי קובע כנכון. ההגדרה של כל מעלה כוללת מטבעה את הסעיף “כפי שהשכל מכתיב”.
—
40. פתרון: אילו מעלות ניתנות להפרדה ואילו לא?
זה מניב את הפתרון של אריסטו לבעיית ההפרדה:
– תכונות טבעיות/טמפרמנטליות יכולות להתקיים בנפרד — אדם יכול להיוולד אמיץ אבל לא מתון, נדיב אבל לא צנוע. אלה ניתנות להפרדה כי הן אינן מעלות אמיתיות.
– מעלות אמיתיות, מונחות שכל, לא יכולות להתקיים בנפרד — אם יש לאדם חכמה מעשית אמיתית (דעת), יש לו בהכרח את כל המעלות. הן מאוחדות דרך השכל.
– אדם שהוא בר דעת (בעל הבנה/חכמה מעשית אמיתית) יש לו את כל המעלות בו-זמנית. אדם שפועל מטמפרמנט טבעי בלבד (כמו בעל חיים או ילד) יכול להיות בעל תכונה אחת בלי אחרת.
—
41. יישום למבנה של הרמב”ם
בפרקים המוקדמים (א’–ג’ בערך), הרמב”ם דן בתכונות בודדות בנפרד — מה שמתאים לדיון בהן ברמה של נטיות טבעיות/טמפרמנטליות. החל מסביבות פרק ה’, הרמב”ם מתחיל לדון בכל התכונות ביחד — משקף את המעבר למעלה אמיתית, משולבת שכל, שבה הן מאוחדות. התצפית המבנית הזו מצוינת, אם כי פתרון ברור לחלוטין (תירוץ) של איך הרמב”ם מנווט בין טיפול בתכונות בנפרד לטיפול בהן כמאוחדות עדיין לא זמין.
—
42. השאלה הפתוחה הנותרת: למה שכל לבדו אינו מספיק?
בעיית ההיפוך שעדיין צריכה חקירה:
– מבוסס שבלי שכל, אף תכונה אינה באמת טובה.
– ושעם שכל אמיתי, יש לאדם את כל המעלות.
– אבל השאלה ההפוכה נשארת: למה שכל לבדו לא מספיק? מה תכונות אופי טובות *מוסיפות* להיותך אדם טוב מעבר להבנה ולדעת מה לעשות?
– זו עמדת הרמב”ם (נגד סוקרטס): שכל אינו מספיק כשלעצמו. משהו נוסף נדרש — הנטיות המעובדות בפועל.
השאלה הזו מזוהה כמוכנה לחקירה אבל נדחית בגלל מגבלות זמן.
—
43. [סיום]
השיעור מסתיים לאחר שכיסה את ההקדמה המתודולוגית המורחבת על קריאה בין השורות של ספרות תורה, השאלה ההרסנית של החזון איש על בטחון, והטיעון הפילוסופי העיקרי על אחדות המעלה — מביקורת החזון איש על יחס תנועת המוסר למידות כמחלקות נפרדות, דרך ההדגמה שתכונות בודדות (כמו אומץ) לא יכולות להיות טובות מטבען, ועד לפתרון האריסטוטלי המבחין בין תכונות טבעיות (ניתנות להפרדה) למעלות אמיתיות (בלתי ניתנות להפרדה, מאוחדות דרך שכל). השאלה הסופית — מה מעלות מוסיפות מעבר לשכל לבדו — נשארת פתוחה למפגשים עתידיים.
תמלול מלא 📝
מנהגו של ר’ ישראל: כיצד לקרוא ספרי צדיקים
הקדמה: קושיית החזון איש וסוקרטס
אז, השיעור של היום נדון… אני עדיין לא יודע במה… במה נדון? כן… נעשה זאת, אבל עדיין נמצא זווית… נדון בנושא כזה… אדון בקושיא מהחזון איש… שהיא קושיא עתיקה מאוד, הראשון ששאל אותה היה… איני יודע… יכול להיות… כי קודמו, זה ממש סוקרטס. וכפי שאתה רואה הראיה, שמי שחושב טוב, שאל את אותה קושיא כמו סוקרטס. זה אחרי ההשכלה, אבל מזה שהוא אחד הראיות, לא ידעו מה לחשוב עליו. כי קושיותיו, הן בעצם אותן קושיות.
מנהגו של ר’ ישראל: ביטחון באמונה, קושיות בהלכה
אז, עומד שם חיסרון לגבי סוקרטס, שהוא לא תופס שהוא לא כותב תמיד קושיא כזו, הוא אומר אותה בתורת פסק הלכה. בפרט כשהוא מדבר באגדה, יש לו את מנהג ר’ ישראל… היה רק יהודי אחד שלא היה לו את המנהג הזה, והוא גם היה לו את המנהג, אבל הוא גם היה לו את המנהג. הראשון היה לו את המנהג, אבל חוץ מזה, גם היה לו את המנהג. אבל מנהג ר’ ישראל הוא… זה טוב.
מנהג ר’ ישראל הוא… שכאשר מדברים בענייני השקפה, של מחשבה, של מדע, של דעת, מדברים בביטחון נורא, בדוגמטיות ובמעשיות נוראות. כי כולם מדברים בבירור ובביטחון, וכשחושבים אחרת הוא גוי גמור ואפיקורוס, מושלך, וכן הלאה. כך, כך המנהג, זה לא אומר כלום, זה פשוט המנהג.
בהלכה, יש אנשים שמנהגם לומר שיש להם שאלה, הם לא מבינים את המשנה, הם לא מבינים את הגמרא, וכדומה. אבל בענייני אמונה, בענייני דעת הוא צריך את המנהג של כל היהודים והוא מדבר בביטחון משוגע.
זה מנהג מוזר.
אותו אדם כשהוא מדבר בלימוד, הוא רואה שהוא מבין מאוד טוב, הוא עדיין לא פתר את כל הבעיה, וכן הלאה.
הוא אומר איזו דרשה בשלוש סעודות, או כותב איזה ספר חסידי, פתאום הוא נקרא, הוא בא עם סוג של עמדה של ידיעה.
אמת, הוא יכול לומר דרשה שיש בה קושיות, לא קרה כלום.
הציבור לא אוהב את זה, זו האמת. הציבור ששומע את ההגדות לא אוהבים את זה.
סטייה: אי-נוחות עם אי-ידיעה
החילוק הגדול הוא שהאנשים שבאים לשלוש סעודות אין להם כוח להישאר עם קושיא, כי זה גורם להם לאי-נוחות.
בדרך כלל התפקיד של בעל הדרשן הוא לגרום לאנשים להרגיש בנוח.
טוב מאוד. אני רק גורם לאנשים לאי-נוחות.
נסה מאוד חזק לחיות באי-נוחות, תאהב את זה.
עד דלא ידע, רק להשתכר מספיק עד שנוח עם אי-הידיעה.
אני יודע שמרדכי היה צדיק, והמן אף אחד לא יודע.
אי אפשר לעשות על זה פורים?
אפשר בהחלט.
כן? בהחלט היה פורים. זה פשוט פשט.
יש לך שאתה בטוח שאתה בצד של מרדכי ולא בצד של המן?
אני לא בטוח.
ויש לך משהו להישאר בספק.
מה?
יש לך משהו להישאר בספק, דווקא להישאר בספק שם שאתה נוח.
לא צריך להיבהל מזה גם, אם יודעים כן, גם לא צריך להיבהל מזה, אבל רוב האנשים לא יודעים כלום על שהם לא נוחים שם.
זה בדיוק המקום שבו מגלים דברים. החדר הוא המקום שבו מגלים דברים.
כשמאוד בטוחים לא מגלים דברים. אם יודעים כבר, יודעים כבר. אוקיי.
אבל מי שלא יודע כמוני, אנשים שעדיין לא יודעים הכל, שם יגלו משהו מלהיות בטוחים.
הבעיה: ספרים שמתחילים מתירוצים
אוקיי. אז זו בעיה, בגלל זה קשה מאוד ללמוד ספרים של גדולי ישראל בדרך כלל, כי אף אחד לא מודה שיש להם קושיא, הם מתחילים מהתירוץ.
זו קושי גדול, ורואים את זה שאפילו בחורים קטנים מתחילים לזחול לתוך ענייני דעות, של חסידות, או מוסר, או מחשבה, איך שתרצה לקרוא לזה, פתאום הוא מתחיל לדבר, תופסים אותו בשיחה, הוא מדבר בבירור, הוא עכשיו בא מהר סיני, והוא תפס את הדבר, הלו, יש לך כמעט רעיון, אני שומע, אבל כל המסורת, כל הספרים שהוא קורא, מדברים בשפה הזו, הוא לא יודע דרך אחרת איך לגשת, אסור לגשת לענייני אמונה בלי שום ביטחון, אסור רק עם, שיחשבו שנעשה נוסח כזה.
פעם אחת הייתי בקאנטרי, שמעתי בחור, הוא בן שש עשרה, הוא מדבר על אמונה ובטחון, אמונה עדיין, אי אפשר שום קושיות, הוא מספר לו, הוא מדבר, יש לו שפה שלמה, כי הוא לא יודע שום עניינים. כן, אני מדבר אפילו כשאומרים רעיון, הוא מדבר חזק, אוקיי כן, חזק, יש לו חזק, הוא אומר הרבה רעיונות, הוא מדבר על זה בבירור, אוקיי, אבל, אבל, אבל, אז, אל תעשה סתם ביקורת, אל תעשה סתם ביקורת.
למה סתם ביקורת לא עובדת
סתם ביקורת היא גם דבר שלא מוביל לשום מקום, זה גם דבר חשוב שצריך לעשות תשובה, על כל ביקורת שאמרו פעם, סתם ביקורת לא עוזרת כלום. שהוא כל כך בטוח, ואני לא בטוח. איפה, אתה כל כך בטוח, אתה לא בטוח. לא, סתם ביקורת זו לא דרך. אבל מה כן דרך, אם צריך ללמוד, להשתמש, ללמוד את כל התורות, אי אפשר לדבר על תורה ולא ללמוד אף ספר יהודי אחד, כי כולם כל כך בטוחים, אי אפשר ככה.
הסוד: צדיקים לא היו כל כך בטוחים
צריך לגלות את הסוד. הסוד הוא שכל היהודים שכתבו את הספרים לא היו כל כך בטוחים. יש ניסי, חלק אכן היו בטוחים. אבל אני מדבר על אלה שאנחנו לומדים כן, שיש להם משהו כן מה לומר. הוא לא היה כל כך בטוח בכלל. צריך ללמוד להיות כל כך בטוח כשעומדים ליד שטנדר. אפשר לקנות שטנדר? אני רואה, שמישהו ילמד, אני רואה, אני רואה, אני רואה, עומד להכות הרבה. כן, קנה שטנדר בשבילך. אפשר לצעוק בקול רך, באתי שם קול. ירקל צריך שטנדר יותר.
הפתרון האמיתי: ללמוד לקרוא בין השורות
הפתרון האמיתי הוא, להתחיל ללמוד את התורות של יהודים אחרים, ולהתחיל להתחשב בהם, לא להיות כמו תלמיד שוטה, חסיד שוטה שמאמין לכל מה שהרבי אומר.
צריך לתפוס, שככל שהוא אומר משהו בחדות יותר, זה אומר שיש קושיא גדולה יותר. כלל פשוט, כן? כשמישהו צועק, חייבים להאמין ככה, חייבים לומר את זה, מי שאומר אחרת הוא בכלל לא, זה אומר שיש כאן קושיא טובה. הוא מביא בסך הכל את הקושיא בדרך הזו. זה פשוט נוסח חדש של הבאת קושיות, לצעוק שמי שאומר אחרת. אם אנחנו מדברים שזה דבר פשוט, לא צריך לצעוק עליך. אני לא מתכוון לומר את זה בציניות, אני מתכוון לומר את זה באמת. שסוג כזה של דרך כתיבה, הוא אחד הדברים שאנחנו לומדים הרי הוא… אני מתכוון למה שרבי ליפא ז”ל לימד אותנו ללמוד, הוא לקרוא כל סימן בין השורות. מה שהוא לא אומר ואיך הוא אומר את זה, זה גם משהו.
להבין שאנשים לא רוצים להיות מובנים
צריך להבין שרוב האנשים שכותבים ספרים, גם אלה שאומרים שיעורים או מדברים עם אנשים אחרים. אנחנו יכולים… רוב האנשים לא רוצים שתבין אותם. אתה יודע את האמת? רוב האנשים לא רוצים להבין. לא שואלים את האנשים החכמים. חסידות תורה, מרב המנונא סבא שאהב את משנה תורה. אף אחד לא לומד משנה תורה כדי להבין. אין שום הבדל. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה. לא תופסים, זה עוד חסידות תורה.
כשתופסים ספר שהוא למבינים, למבינים, צריך להיות הרבה יותר זהיר. כי הם כן רוצים להבין, והם חושבים כבר שהם מבינים אחר כך. אז, לכן, לא כותבים, לא כותבים שום קושיות. כותבים רק את התירוצים. אבל לפי כמה חזק התירוץ, אתה יכול להבין שיש קושיא.
מנת חכמה: להבין איך חכם עובד
והמחבר, בדרך כלל לא היה כזה… אם יש קצת מנת חכמה. מנת חכמה אני לא מתכוון להגיד הרבה חכם, אבל מבינים איך חכם עובד. לא שמאמינים במשהו שלא כתוב. מבינים איך חכם עובד, מבינים שמשהו הפריע לו כאן. אה, אני רואה הוא מדבר על זה, כאן מפריע לו משהו.
המאמר הליובאוויטשי: קושיית הנשמה
כמו שאני אומר, סיפרתי כבר את המעשה של החסיד הליובאוויטשי, הוא אמר שכל מאמר ליובאוויטשי מתחיל בקושיא, למה הנשמה ירדה לגוף, הייתי טוב יותר בנשמה בעולם העליון שם, נהנה מזיו השכינה, מה היא באה לכאן לעולם ככה להתייסר? לבעל התניא יש הרבה תירוצים על הקושיא. לפחות אחד, אבל יש לו יותר מתירוץ אחד על הקושיא.
החפץ חיים אומר רק שכבר ענו על הקושיא, מה בשבוע הבא אומר שוב הרבי את הקושיא? כי הוא רואה שלא ענו על הקושיא. התירוץ שכאשר זה אומר שענו על הקושיא, לא הבנת עדיין כלום. צריך להתבשל בקושיא. צריך ללמוד והוא מתכוון שהקושיא קשה. כן, זה טופס מהלך, אני מבין שהקב”ה רוצה דווקא ככה, שכינה בתחתונים. זה הכל דוחק כדי לחיות דרך, שזה מביא את הקושיא טוב יותר. התירוץ שיש לך תירוץ חלש, אני מתכוון אולי כן טוב התירוץ, אבל אפילו כשזה כן טוב התירוץ, הקושיא גם אמת. ואם אתה לא תופס את הקושיא, לא הבנת. אתה חושב רק שהמסקנה, מתחילים עם המסקנה, ואני אומר בדיוק להיפך.
מורה נבוכים: ללמוד על הסדר או מהתירוצים?
יש אנשים שאומרים שאסור ללמוד מורה נבוכים על הסדר. מורה נבוכים הוא דווקא ספר שקצת הוא גם מאוד זהיר בדרכים מסוימות הוא יותר זהיר במורה נבוכים מספרים אחרים שסותמים רק את הבעיות שלא מביאים שום קושיות. אבל אנשים חושבים שמורה נבוכים הוא ספר שיש בו קושיות עם תירוצים. כן, איזה צדיק אמר, הוא סובר שצריך להתחיל מהתירוצים כבר. זה קשה זה עמוק אי אפשר לעבור את הדרך של התירוצים, זה לא עובד בדיוק ככה. קצת אפשר לעשות מורה נבוכים עם צנזור שסותם רק את הבעיות שלא מביאים שום קושיות.
אבל אני אומר בדיוק להיפך. אני אומר שצריך ללמוד את הספרים שאומרים כן רק תירוצים, וצריך להוציא מהם את הקושיות. בלי קושיות לא מבינים. אתה לא תהיה תורתי, לא מתחילים להיות. נכון. טוב מאוד.
טקסונומיה של מחברים
עכשיו, יש יהודים, יש אנשים שונים, זה תלוי אילו כותבים טובים הם, אילו בעלי דרשנים טובים הם, ואילו מבינים טובים הם. כי יש דבר שהוא הרבה יותר טוב ממחיקת כל הקושיות. הם כותבים כבר חתיכת תורה שכותבת שיחה שאפשר לחשוב שמעולם לא היה קשה, פשוט בא אליו גילוי מן השמים שעונה על כל הקושיות. לא פשוט שפעם היתה לו קושיא והקב”ה ענה לו. פשוט, הוא יודע ככה שהקב”ה עובד. אוקיי, ככה אפשר לחשוב. אחר כך יש יהודים אחרים, צדיקים אחרים, מכיוון שהם כותבים חלשים אני מתכוון, או כי יש להם כן קצת יותר, צריך לחשוב קצת יותר כמה המהלך מתאים, איך זה מתאים למהלך, זה מתאים לחתיכת תורה. אפשר לראות איך הם כותבים שהיתה להם כן פעם קושיא, ככה אפשר לראות.
לפעמים רואים את זה ממש, מכמה יפה הוא, יודעים שזו התורה. אבל לפעמים רואים את זה שיש שם כן קושיא, כי הוא לא כל כך יפה, לא בעל דרשן יפה, לא עושה חתיכות תורה כל כך יפות.
מעבר לנושא העיקרי: החזון איש
אז, לפי דעתי, ר’ אברהם ישעיה קרליץ, החזון איש, היה אחד מהיהודים.
בהירותו ואומץ המחשבה של החזון איש: ניתוח ביקורתי של ביטחון ותורת המידות
סגנון הכתיבה הייחודי של החזון איש
כי יש דבר שהוא הרבה יותר טוב מלענות על כל הקושיות. זה אומר כבר חתיכת תורה שכותבת שיחה, שאפשר לחשוב שזה בא מאוחר יותר ומתגלה אליו גילוי מן השמים שעונה על כל הקושיות. לא פשוט, לפעמים עוברת קושיא על התשובה, זה לפי שהקב”ה עובד. אוקיי, ככה אפשר לחשוב.
אחר כך יש יהודים אחרים, צדיקים אחרים, מכיוון שהם כותבים חלשים אני מתכוון, או כי יש להם כן, אבל לפעמים הם חושבים קצת יותר כמה המהלך מתאים למהלך, מתאים לחתיכת תורה. אפשר לראות איך הם כותבים, ככה כן, לפעמים עוברת קושיא, ככה אפשר לראות.
לפעמים רואים את זה ממש מכמה חד הוא לגבי כשהוא אומר תירוץ טוב, אבל לפעמים רואים את זה שיש כן קושיא, שהוא לא כל כך יפה, לא בעל דרשן יפה, הוא לא עושה כל כך יפה את חתיכות התורה.
חדותו של החזון איש בקושיות
אז, לפי דעתי ר’ אברהם ישעיהו קרליץ החזון איש היה אחד מהיהודים, הוא מדבר על הרבה, אפילו בגמרא זה ככה, אבל אפילו באגדה כשיש לו מנהג לכתוב בחדות ברורה משונה, זה מאוד בטוח, הוא רואה מאוד טוב, זה קשה – כל קושיותיו טובות, תמיד כשהוא אומר משהו הוא בא עם נקודה טובה.
התירוץ שלו הרבה פעמים הוא מתחיל לומר אמונה, שהוא מנסה לברוח מהקושיא, אוקיי, אבל הנקודה שהוא מתחיל איתה היא תמיד נורא נכונה, תמיד נורא, זה עדיין נכון, זה תמיד איזה סוג נקודה שמגיעים אליה רק כשחושבים לבד, לא כשאדם רגיל כל החיים אומר רק מה שכתוב, הוא לא שואל קושיא כזו, זה כתוב, כן.
המשל של ביקורת החזון איש על ביטחון
המהות של מידות: האם הן כלים או מעלות?
רשימת המידות של הרמב”ם ומסגרת “חכמי היראה”
הרמב”ם יש לו רשימה ארוכה, לא, מידות זו רשימה בתוך הרשימה שלו.
עכשיו, יש רשימה ארוכה. מסתכלים חכמי היראה – חכמי היראה זו מילה שבעלי המוסר אהבו מאוד לומר לעתים קרובות – עשו מתורת המידות פרק מיוחד, חלק מיוחד, חילקו את העבודה של איך להיות אדם, שלימות העבודה, שלימות של עבודת ה’ או עבודת האדם, לחלקים שונים. אחד החלקים נקרא תורת המידות.
יש עוד חלקים. ראיתי קודם ואחר כך שיש עוד חלקים. גם ברמב”ם יש עוד חלקים. אבל מה זה אחד החלקים?
השאלה הראשונה: מה הופך “מידות” לקטגוריה נפרדת?
לא רק שהם חילקו את הנושא של מידות, זו לשון הקושיא, זה אומר שיש כאן קושיא: מה הדבר שנקרא מידות שהוא נפרד מדברים אחרים, כמו שימוש בשכל, כמו עשיית מעשים נכונים?
יש שאלה, כבר דיברו הרבה על השאלה הזו. אבל הוא תפס שיש כאן בעיה, שבעלי המוסר אפילו לא תפסו. הוא מדבר על מידות, הוא מדבר, הכל הוא הכל כדור גדול אחד. הוא תפס מאוד טוב, תראה מה קורה כאן. אני יודע שהוא ידע לפני הסוף, הוא תפס: מאיפה באה הרעיון שיש נושא, פרק מיוחד בחכמת היראה שנקרא מידות? מה זה אומר?
שאלה טובה. אמת, הרמב”ם כתב שלושה פרקים לענות על השאלה. מה הולך החלק הזה של שלושת הפרקים עם מידות טובות? מה זה מידות טובות שזה שונה ממצוות? אפשר לומר שיש הרבה מצוות שצריכות להיות שם? או מה שונה משכל? זה שונה. אבל הוא לא ידע בדיוק את התירוץ, הוא לא למד שום היסטוריה יהודית, הוא לא.
כי אני יודע שהיתה לו קושיא טובה, קושיא מאוד נכונה.
השאלה השנייה: למה מידות מחולקות לרשימה?
לא זה, היתה לו עוד קושיא. אוקיי, אותה קושיא כבר ענינו. אם זוכרים שהיתה לו אותה קושיא, אולי יוכלו לענות גם על הקושיא הבאה. אבל עוד יש כאן קושיא שנייה: ואף שקראו אליהם בפרק מן המידות מספר. לא רק שחכמי הנפש, חכמי היראה, עשו איזה נוסח מיוחד, איזה פרק מיוחד, חלק מיוחד של שלימות שנקרא מידות, הם חילקו את המידות למידות שונות.
למשל, הוא נותן רשימה כזו: כעס, גאווה, תאווה, אהבת הכבוד. אהבת הכבוד זה… כן, יש את זה ברמב”ם. אהבת הניצחון אין ברמב”ם ברשימה. נקמה, הרמב”ם מדבר על נקמה לא במקום הנכון. צרות עין, וכיוצא בו. מידות שונות הם עשו.
הבעיה של הרגל – לקבל את הרשימה באופן לא ביקורתי
עכשיו, נאמר כך לא, עם רוב ההרגל, כן, אה, אתה רואה, הרגל זו הבעיה הגדולה ביותר. הרגל לא אומר הרגל בעשייה, הרגל אומר הרגל המחשבה. מדברים כל כך הרבה על הדבר הזה של מידת הכעס, עד שכל אחד בטוח שיש דבר כזה מידת הכעס. נאמר שלא, אני חושב שאתם חיים בדמיון. אין דבר כזה מידת הכעס. אף אחד מעולם לא ראה מידת הכעס. מה רואים? אנשים כועסים, כן. אבל לא ראית מידת הכעס. זה איזה קונספט. מדברים על זה כל כך הרבה, חושבים שיש דבר כזה. נקבע בלב.
הבעיה העמוקה יותר: האם שלימות אנושית עשויה מחלקים נפרדים?
תרגום לעברית
ולא רק שחושבים שיש מידות הכעס, בואו נבין טוב יותר. חושבים שאדם, אדם השלם, כן, אדם טוב, אדם מושלם, זה אומר מי שיש לו את כל המידות הטובות.
אם יש דבר כזה מידות הכעס, או ההיפך, מידות הכעס הנכונות, התיקון של מידות הכעס, איך שלא תרצו לקרוא לזה. יוצא שלהיות אדם טוב זה הרבה דברים. נכון? להיות אדם טוב אומר גם שיש לך את מידות הכעס הנכונות, לא כעס ולא גאווה, וההיפך מתאווה, והניצחון הנכון, והנקמה הנכונה, וכו’ וכו’ וכו’. זה הרבה דברים, כן?
ומרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת איברים נפרדים. כל מי שלמד את הרמב”ם בפ”א יודע כבר, אפילו מפ”א, אף על פי שלא מתכוון לזה שם, יודע כבר שזה דבר בעייתי לומר.
כי להיות אדם טוב זה דבר אחד. יש פה קצת בעיה, אני רוצה מיד להראות דרך יותר ברורה, אני לא רוצה לומר שזה הולך כבר קצת רחוק יותר.
אבל דבר מאוד בסיסי שצריך להבין, שזה מאוד מוזר לומר שאדם טוב אומר הרבה דברים. אפילו על תרי”ג מצוות אי אפשר לומר את זה.
השאלה הפילוסופית המרכזית: מה מאחד את “הטוב”?
תלמיד: כן, אני רוצה לשאול אותך משהו, כל הדברים האלה, בואו נגיד הסיבה הבסיסית למה? מה הופך את כל הדברים האלה לחלקים של להיות אדם טוב? תגיד שאדם טוב זה רשימה ארוכה של כעס… תאווה וכבוד וכולי וכולי וכולי. בסדר. זה הכל מילים יפות. אני יודע מה זה כעס מעיבי. אני יודע מה זה תאווה וכבוד וכן הלאה. בסדר, אבל מה זה אדם טוב? יש דבר כזה אדם טוב חוץ מזה? אדם טוב זה פשוט דרך קצרה לומר את כל הדברים בבת אחת?
או שאתה יכול לומר משהו אחר. או שאדם טוב זה דרך קצרה לא להכות את השני. כן כן, כשאני אומר טוב אני מתכוון פשוט להיפך מזה, נכון?
מרצה: וכאן אני שואל שאלה אחרת. בסדר, מה הופך את מידות הנחת, מה שזה לא יהיה, מידות הלא-כעס, מה הופך אותן לטובות? אנחנו אומרים שזה לא טוב להיות בעל כעס. אה, יש משהו שנקרא טוב. מה זה אומר טוב לאדם, נכון? אדם טוב אין לו כעס.
יש משהו אדם טוב שהוא לפני הנושא של להיות בעל כעס. נכון? כל הדברים האלה, אומץ ומעלה ומתינות, איך שרוצים לקרוא למידות הטובות. אבל בלשון הקודש אין מילים טובות לכל המידות הטובות, רק מילים טובות לכל המידות הרעות. אבל כל המידות הטובות האלה קיימות.
תלמיד: כי יש נזק כאן.
מרצה: כן, זה פשוט מוזר… אבל מה זה אומר? מה זה אומר? למה להיות אדם טוב חייב להיות מחוץ ל… לא מחוץ, למה אי אפשר לומר מי שיש לו את כל הדברים האלה, מתינות ו… כמו שאומרים בקיצור.
כי אז יש משהו, יש משהו, ואתה כבר קופץ קצת קדימה. אני מרגיש שאתה חושב יותר מדי, אני חושב כבר יותר מדי דברים.
טיעון האומץ – מידות כלים מוסריים ניטרליים
אבל יש משהו שכשאני אומר אני הולך ללמד אותך לא להיות בעל כעס, אני הולך ללמד אותך להיות בעל אומץ. אתה מתכוון לומר שאתה הולך ללמד אותך להיות בעל אומץ או שאתה מתכוון לומר שאתה הולך ללמד אותך להיות אדם טוב? איזה?
זה טוב להיות בעל אומץ? יש לי שאלה אליך. אדם טוב יש לו אומץ? בסדר, אז זה אדם טוב שאתה רוצה ללמד. האם מספיק להיות רק בעל אומץ כדי להיות אדם טוב? צריך רשימה ארוכה. כמו שכל עבודה היא מדויקת.
תלמיד: לא הדבר בפני עצמו, אין לזה שום…
מרצה: לא הדבר בפני עצמו, זה לא מעניין! מילים ש… הוא אומר, הוא הולך ללמד אותך מידה. אם, בואו נגיד אפילו ללמוד יותר עמוק, אתה יודע מה? בואו נגיד לך, בואו נקפוץ עד הסוף. מי שלומד אומץ, או כל דבר באמת, אבל בואו נדבר על אומץ. וללמוד להיות אדם טוב, הוא לא לומד בשום אופן שום מידה טובה.
נכון? כי ה… החתול שיש לו צניעות, הוא לומד מהאומץ. חתול, חתול הוא לא רבי, אבל הרבי שלי הוא הוא, אני הולך ללמוד… בואו נדבר על אומץ, בואו נדבר על אומץ.
דוגמת ה-11/9
יש אנשים שאומרים, אני מכיר אנשים כאלה שאומרים, שלא משנה מה אתה חושב עליהם, אבל ה… ה… איך קוראים לו? אל-קאעידה, האדם שנכנס למגדלי התאומים, היה מעשה כזה לפני הרבה זמן, פרה-היסטוריה. אומץ היה לו, אמת? הוא נכנס ישר לבניין. ממש רוצח ועוד הרבה דברים, אבל היה לו אומץ, אמת?
אני רוצה לשאול אותך, האומץ זה דבר טוב או דבר רע? דבר רע, אמת? הלוואי היה פחדן. האם הוא היה אדם טוב יותר עם אומץ או אדם גרוע יותר? אדם גרוע יותר, נכון?
אני רק מראה לך שאדם רגיל בסיסי חייב לענות ככה, אחרת אתה מוזר. אומץ יכול להיות דבר טוב? אנחנו מוזרים, אנחנו רגילים לחשוב שזה אולי מצד אומץ שהוא טוב. זה לא טוב. זה לא טוב.
שאלו על אומץ, למה אומץ זה דבר מעניין? מה זה טוב? מה זה דבר טוב לאנשים? זה לא טוב לאנשים להיכנס למגדלי התאומים, זה סתם לא טוב, זה אתה כבר מחזיק טוב, נגמר לא.
המסגור של “האידיאליסט”
זה כלי, זה כלי שאפשר להשתמש בו. אז אומץ זה רק כלי, זה בכלל לא מידה טובה. רגע, כלים זה לא מידות טובות בכלל. בואו נהיה ברורים. יש דבר שנקרא כלים. למשל, המיומנות של להשתמש בפטיש, המיומנות של להשתמש במקדחה, בסדר? הכישרון של להשתמש במקדחה נכון. אפשר להשתמש בזה לעשות חור בראש של מישהו, ואפשר להשתמש בזה… לא מדברים על מידה.
כשאנחנו מדברים, זכור, כשאתה מדבר על מידות, אתה מדבר עליהן כמעלות, כדברים טובים, כחלק מלהיות אדם טוב. ולא מדברים… סתם קוראים מידות טובות. סתם כלים, יש בעיות, כלים יש הרבה. אפשר לקרוא לזה חכמה, עדיין זה פיקחות, קוראים לזה כלי. זה מסוים… איך אומרים? כן, אז זה לא אומץ לבד, זה הכלי שקוראים לו אומץ, שהוא לא… בסדר, אז אין לו את המידה הטובה של אומץ אין לו. יש לו את היכולת, יש לו גם בכלל הוא יודע איך לטוס במטוס. יש לו משהו, דבר שאפשר ללמוד. הוא יכול ללמוד לטוס במטוס.
אתה לא יכול אפילו להיכנס, אני לא יכול להיכנס למגדלי התאומים, חוץ מזה שאין לי אומץ, גם כי אני לא יודע לטוס במטוס. גם הוא לא ידע, הוא לא ידע ללמוד, הוא עדיין יכול לטוס. אבל אני צריך לתרגל אמת, משהו בזה אני לא יכול. אז אתה אומר לי שאם יש לו אומץ צריך לקנא בו? בסדר, אני אצטרך לטוס במטוסים שאני לומד, בינתיים אין לי במה לקנא, כי לא חיפשתי להיכנס עם שום מטוס לשום בניין.
אמת, חזור חזק. כן, עכשיו חזור תחשוב שוב על המצווה. כן, אז אני רוצה להראות לכם. אנשים, אנחנו רגילים לדילמה. אנחנו רגילים לומר שלכל הפחות אומץ יש לו, לכל הפחות… אתה יודע מה? היום אנחנו אפילו לא קוראים לזה אומץ. אתה יודע איך אנחנו קוראים לזה? איך קוראים לדבר שאני קורא עכשיו אומץ? איך קוראים לדבר הזה בשפה מודרנית?
אקראט, לפחות יש לו אידיאולוגיה, נכון? לפחות הוא אידיאליסט. תופס מה קרה? זה דבר מאוד מצחיק. אתה צריך לחשוב על זה. האם שמעת פעם אנשים מדברים ככה? טרוריסט או אנטי-משהו – אני יודע – אותו דבר. לפחות הוא אידיאליסט, לפחות הוא מוסר נפש על מה שהוא מאמין בו? שאל את עצמך שאלה – האם זה טוב למסור נפש על מה שמאמינים בו? תלוי במה מאמינים. זה לא טוב. לא בשבילו, אלא אם אתה מאמין שאין דבר כזה טוב. טוב זה שכל אחד יעשה מה שמתוק לו. אם יש דבר כזה טוב, זה לא טוב לי שהוא נכנס למגדלי התאומים, זה גם לא טוב לו. עם זה הוא הולך ישר לגיהנום, אוי לנשמה שלו שהוא אדם רע עם זה.
אומץ ככלי, לא כמעלה
זה לא טוב. זה שיש לו אומץ, בסדר, טוב, הוא יכול לומר שזה כלי מסוים. אני מסכים, למעשה יש לו משהו שאין לי, שלאנשים אחרים אין, כי הוא יכול היה להכניס את עצמו למטוס ולהיכנס לאן שאחרים לא יכולים.
בדיוק כמו שמישהו יכול לטוס במטוס, אחר לא יכול. זה נקרא כלי.
כלים הם ניטרליים מבחינה מוסרית, הם לא… יכול להיות שלא אפילו ניטרליים מבחינה מוסרית, אבל הכוונה היא, כלים, אף אחד לא אומר שמי שיודע לטוס במטוס זו מידה טובה.
לא קוראים לזה מידה טובה, קוראים לזה פאך, מלאכה. הוא יודע את המלאכה של לטוס במטוסים.
מידות כדברים טובים בפני עצמן: הבעיה של מעלות מבודדות
אומץ ככלי מול אומץ כמידה טובה
זה לא אומץ, בסדר, טוב, הוא יכול לומר את זה ככלי מסוים. כמעט כמעט, למעשה יש לו משהו שאין לי, אני לא יודע מה לאנשים אחרים אין, כי הוא יכול היה להכניס את עצמו למטוס ואחרים לא יכולים, בדיוק כמו שהוא יכול לטוס במטוס ואחרים לא יכולים. זה נקרא כלי… כלים הם ניטרליים מבחינה מוסרית, אין להם… יכול להיות שהם לא לגמרי ניטרליים מבחינה מוסרית, אבל הכוונה של כלים, אף אחד לא אומר שזה שהוא יודע לטוס במטוס זו מידה טובה.
נכון? זו מידה טובה? זה פאך, מלאכה, הוא יודע את המלאכה של לטוס במטוסים, אין בעיה. זה דבר יפה, זה שימושי. אפשר לעשות עם זה מצוות, אפשר לעשות עם זה דברים טובים, יש טכנולוגיה שאנשים יכולים לטוס במטוסים, זה חשוב שאנשים יוכלו לטוס במטוסים, אבל זו לא מידה טובה. נכון?
כשאנחנו מדברים על אומץ, אנחנו מדברים כן על איזושהי מידה טובה. אנחנו לא מדברים על זה בתור סתם מישהו שיכול להגיע למטרות שלו טוב יותר, נכון? או לגמרי אינסטרומנטלי, כמו כלי, אנחנו מדברים עליו כאילו הוא אדם טוב יותר באיזשהו אופן. זה לא נכון? כן כן. אנחנו לא מדברים ככה.
אבל המידה הטובה שמדברים עליה במידות הפשוטות שמדברים עליהן ואומרים, היא גם רק בשביל איך שזה נוגע, זה אומר שהמידה עצמה היא כלום.
הקושיה: אומץ בלי שכל אינו מעלה
מרצה: אני מנסה לגרום לך להיתקע, אני לא מנסה לתת לך לצאת מזה, נכון? נסה רק להראות שיש דרך שבה לומר שיש דבר כמו אומץ בנפרד מלהיות אדם טוב, לא הגיוני. זו דרך בסיסית, כי אם אתה משבח את זה בתור כלי אפשר, וזה נכון שיש בחינת כלי שבאומץ, אנחנו הולכים לראות בדיוק מה אנחנו מתכוונים לבחינה.
אבל זה מאוד פשוט, ולא צריך להיות מאמין ושום דבר כדי להבין, שהדרך הרגילה שאנשים מדברים על אומץ, הם מדברים במובן שזה הופך אותך לאדם טוב, ולכן זה יכול להיות דבר בפני עצמו. זה חייב להיות חלק, במילים אחרות, למישהו יש אומץ לדבר שצריך להיות לו אומץ, הוא טוב, יש לו את המידה של אומץ, ויש לו גם את זה שהוא אדם טוב.
אם יש לו אומץ אבל אין לו שכל, יש לו אומץ של שטויות, אין לו אומץ, יש לו משהו אחר, אין לו את המידה הטובה שבו, יש לו אולי את התכונה שבו, אבל לא את המידה הטובה שבו. מי שהוא חכם להרע, נכון, בואו, אפשר לחשוב על זה לגבי הרבה דברים.
נכון מה שאני אומר? בכלל, זה דבר בסיסי.
הערת הרמב”ם: “מרוב ההרגל” – המוזרות של מחשבה רגילה
יש דרך בסיסית כזו שבה זה באמת מאוד מוזר, זה מה שאני מנסה להגיע אליו. אני רוצה להסביר לך מה הרמב”ם אומר, “מרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלימות היא בעלת הצורות הנפרדות”. וכשהוא אומר מרוב ההרגל הוא מתכוון לומר שזה מוזר. כשאתה כל כך רגיל לזה, אנחנו ממשיכים לומר את הדבר המוזר הזה, אבל זה מוזר.
אני עדיין לא אומר לך שיש פתרון לבעיה של הבלבול. זה מאוד מוזר שאנחנו רגילים לומר שיש מעלה של להיות אידיאליסט.
אגב, אתה צריך לחשוב על זה. אתה צריך לחשוב למה הפסקנו לומר אומץ והתחלנו לקרוא לזה אידיאליסט. משהו מצחיק כאן.
השינוי הלשוני: מ”אומץ” ל”אידיאליסט”
כבר אלפי שנים אנשים דיברו על המידה של אומץ. פתאום הפסקנו לדבר על זה, התחלנו לדבר על מי שעומד על דעתו, עקשן בעצם, נכון? תופס שזו מידה רעה עקשנות? זו לא מידה טובה. עקשנות זו מידה טובה או רעה? עקשנות דקדושה, נכון? זוכר? אז מה קורה כאן?
השפה שלנו מוזרה. משהו מצחיק. זה אידיאליסט. אתה מתכוון לומר שהוא טיפש, יש לו רעיון אחד והוא דבוק בו? זה כאילו לא אנוכי משהו. משהו אומר שהמידה היא לא בשביל עצמו, משהו שהוא יותר משלי, זה יותר עמוק. אולי. איפשהו כמו שלי. לא, לא. אלטרואיזם, חוסר אנוכיות, שהמידה שלי היא רעיון מאוד מודרני.
בכל מקרה, בואו נחזור לדבר על אומץ. אתה עדיין יודע מה זה אומץ. אפילו בלי זה, אנחנו עדיין, כשאני אומר אומץ, אתה בעיקר יודע מה זה, נכון?
ואתה מבין שזה מאוד מטורף לדבר על המידה של אומץ, והמידה של שכל הישר, והמידה של כל מידה טובה שאפשר לדבר עליה, זה מאוד מטורף לדבר על זה כדבר טוב, לא כתכונה, כדבר בפני עצמו. זה מוזר.
למה אנחנו משתמשים בחבילה השלמה של כל המידות הטובות? זה מאוד טוב, זה אדם טוב. יכול להיות שלאדם טוב יש את כל המידות, אבל זה מטורף לדבר על כל מידה. זה מטורף לומר ששלימות היא דבר שיש לו חלקים.
יש משהו מטורף כאן. יש בעיה עם כל ההגדרה של מה זה אדם טוב. בסדר, זה נכון. אם לא יודעים מה זה אדם טוב, זו עוד דרך ענקית שבה אתה נתקע עם העולם המפוצל הזה, שבו יש רק כלים, אין דבר כזה טוב.
בסדר, עוד דבר, עוד ענק. נכון. אבל זה פשוט, אז, רבי קארלס טוען… אני רוצה לקרוא מה הוא אומר, רבי קארלס טוען משהו אחר. יש לו גם פתרון לזה. בסדר, בואו רק נראה שהוא תפס את הקושיה מאוד טוב. אני חושב שהקושיה היא קושיה טובה.
הסתירה של אמפתיה ולשון הרע: מידות אחת נגד השנייה
ואנחנו מבולבלים. חלק גדול מהבלבול שלנו כשאנחנו מדברים על מידות הוא איך זה קשור לבלבול הזה. שאנחנו משבחים אנשים. יש לו מידה של נדיבות. לפחות הוא נותן תמיד. והוא נותן גם למטרות רעות. זו לא מידה טובה. היה עדיף לו, לעולם בטח, וגם לו, אם הוא היה קצת יותר קמצן. הוא נותן לכל מי שמבקש ממנו.
אתה יודע מה… בואו נגיד דוגמה אחרת. הוא אדם טוב, יש לו הרבה אמפתיה לאנשים, הוא מקשיב לאנשים מאוד טוב. אתה יודע איזו מידה זה נקרא? אתה יודע איך זה נקרא ביידיש? כת מקבלי לשון הרע. שמת לב?
תרגום לעברית
אז אני… אתמול מישהו סיפר לי מעשה, הוא סיפר ממש על סוג כזה של אדם, אדם שבא לבכות את צרותיו היטב מאוד. גם כשמספרים לו לשון הרע על אחרים הוא אוהב את זה. זו אותה מידה, נכון?
אז מה זה אומר? זה דבר טוב? ובכלל האם זה דבר טוב? טוב יכול להיות נגד טוב. בואו נשאל שאלה אחרת. טוב יכול להיות נגד טוב. טוב להיות אדם אמפתי, להאמין לאנשים. ורע לשמוע… לקבל לשון הרע. זה טוב או רע? זו ממש סתירה.
אלא אם כן אתה שוכח שיש דבר כזה, אם אתה לא מאמין שיש דבר כזה שהוא טוב. יש רק כלים, אז אין סתירה. הכלי הזה חותך, והכלי ההוא בונה, וצריך להבין מה לעשות איתם. אבל אז אנחנו לא מדברים על מידות בכלל.
אנחנו מדברים סתם על כלים.
שאלות ודיון: בידוד מידות והשאלה האנטי-סוקרטית
תלמיד: אבל בעצם כן. זה בלתי נמנע החשיבה הזו, שיש לזה קשר לכוונה. בדרך פשוטה הסתכלו על זה שכל אלה הן בעצם מידות טובות. או שזו מידה שהיא טובה גם לאנשים אחרים.
מרצה: לעתים קרובות מאוד אומרים שכלי טוב… בסדר, אבל בואו נבין למה. אני רוצה באמת להישאר עם השאלה. אני לא רוצה לומר תירוצים כי חז”ל לא כותבים כדי שסתם נסביר שכך הם כל הדברים. זה קצת מוטעה.
תלמיד: אתה שואל על השאלה, מה אתה יכול לומר? זה לא יכול להיות שהדבר טוב כשלעצמו. אתם רואים כבר את הבעיות האמיתיות עם זה. אבל כדי לומר שמשהו טוב, משהו טוב כי אם אתה מבודד אותו, זה לא טוב.
מרצה: כן, האם זה טוב להיות אדם טוב כשאתה מת? בסדר… מה זה אומר אדם טוב? אם אני הולך עכשיו לכתוב, מה שייך להיות אדם טוב כשאתה מת? זה לא יכול להיות. אני לא רואה איך… הנה, זו בעיה. אני שומע את הבעיה.
אז כשאתה תמיד נכנס לבעיה כזו, כשאתה מבודד משהו, מה שאתה אומר זו בעיה חדשה. זה נכון שאנחנו תקועים. אתה מדבר על התואר טוב, זה לא דבר טוב, זה דבר טוב, זה בעצם לא טוב.
אם יש לך מקרה מופרד הוא טוב, בסדר, זה הוא הטוב. ומי מקבל את זה? מובן, אבל הכל בבידוד אפשר לעשות. אני שומע את החכמה שבזה. הכל אפשר לנסות, בואו נתחיל, נראה איפה אנחנו עומדים. אני לא יודע מה זה יהיה בשביל הכל.
רואים, זה עוד אחד מהדברים האנטי-חשיבתיים האלה. כל דבר שאתה יכול לעשות את זה ולכן… בסדר, בואו ננסה. זה הדבר האנטי-סוקרטי הגדול. בכל פעם שאתה עושה את זה, אתה לא מגיע לשום מקום. זה לא נכון, אתה בעצם עושה הרבה התקדמות בכך שאתה עושה את זה. עושה את דפוס ההתאמה הזה. בכל פעם שאתה מבודד משהו, אתה שם לב שזה לא הגיוני, אז לכן אנחנו צריכים להפסיק לעשות את זה.
בוודאי שזו שאלה. אני מבין. אני רק אומר… זו שאלה.
תלמיד: אין כאן שום קושיות, אין כאן שום סתירות. אנשים לא מבולבלים. מבולבל זה אומר שיש לך סתירה ואתה חושב שני דרכים בבת אחת. ובדרך כלל, איך אנשים חיים עם סתירות? אתה אומר שאנשים לא רגילים לחיות עם קושיות. אנשים מאוד אוהבים לחיות עם קושיות.
מרצה: הם כל כך טובים בלקפוץ מהר מאוד משני דברים מנוגדים ולומר את זה באותו משפט אפילו, ולעולם לא להחזיק, ולעולם לא לחשוב את אותו הדבר, את שני הדברים בבת אחת, וזו הסיבה שהם חושבים שהם עקביים.
איך אנשים חיים עם סתירות: האשליה של עקביות
זה מה שאנחנו מנסים לעשות, לגרום לאנשים לחשוב את אותה מחשבה שאומרת את שני הדברים בבת אחת. כל האנשים, זו לא צביעות, זה איך שבני אדם לא חושבים. יש הרבה דוגמאות לזה. אבל זה הדבר.
הם אומרים, כל אחד, רק כדי לחזור למשל שלי, לנמשל שלי, נכון? כל אחד אומר שאומץ הוא דבר טוב. בבידוד, הם לא אומרים שזה לא דבר טוב. כשהם אומרים את זה, זה פשוט אומר את שני הצדדים במשפט אחד ומעמיד פנים שזה עונה על השאלה.
הם אומרים שזה דבר טוב והם מדברים על זה, והם משבחים אנשים, הם מדברים בהתפעלות, שאדם היה לו אומץ. והם לא אומרים שהיה לו אומץ בדבר הזה.
וכאן מוצאים כל אחד שאין דבר כזה אומץ והוא טוב. טוב זה רק אדם טוב. ובאותו זמן אנחנו אומרים על שני הדברים האלה.
יש פתרונות שונים. אני חושב שרוב האנשים שאומרים שאין כאן קושיה, באמת יש להם בראש פתרון מסוים, שהוא פתרון רע. אולי. כי הם חושבים משהו כמו שזה פשוט כלי. לדוגמה, שאומץ הוא פשוט כלי, אבל זה לא.
למה אומץ הוא לא רק כלי
תלמיד: איך יודעים שזה לא? כי אי אפשר ללמוד את זה באותה דרך שלומדים כלי. או לא לגמרי.
מרצה: אז מה זה? אז מה זה? אז מה זה?
האם יש אומץ? האם יש טיפול בשביל זה? בלי קשר למה זה קשור? אני לא חושב. מטפלים מעמידים פנים שהם עושים דברים כאלה כל הזמן. אני לא חושב שזה נכון. אנשים לא ככה.
אחד מהעסקנים אמר לי את העובדה הזו כבר כמעט לפני שבוע, אבל מה קרה? שאחד הדברים הוא…
מידות לא ניתן לאמן כלים טהורים: בעיית המוטיבציה ואחדות האופי
קריסת התפיסה של “רק כלי” לגבי אומץ
אי אפשר, בדיוק, כמו כלי. תראה מה אני מתכוון.
אני אומר שאחד הפתרונות שיש לאנשים לפעמים, אני לא חושב שזה פתרון נורמלי. דרך אגב, אני לא חושב שזה פתרון נורמלי. אני לא חושב שרוב האנשים חושבים ככה. אנשים מדברים על זה בהקשרים שונים על דברים כאלה. אנשים לפעמים אומרים, בסדר, אז אין טוב, יש טוב, כשמשתמשים בזה לטוב זה טוב, כשמשתמשים באומץ לרע זה רע, זה דבר פעולתי, זה לא מחשבה.
בסדר, אז ראשית, המידה של פעולות מפסיקה להתקיים במובן מסוים. לא רק כמעלה, אפילו ככלי היא כמעט מפסיקה להתקיים. כי בואו נחשוב על זה, מה זה אומר פעולות? מה זה אומר אומץ? מה זה אומר?
לא לחשוב יותר מדי, פשוט לעשות את זה.
לפעול מול סכנה, מול ספק, איך שתרצה לקרוא לזה, נכון? נגיד. בסדר. ואיזה סוג של סכנות, איזה סוג של ספקות? כולן? כל אחת מהן? האם האומץ מורכב ממשהו שלא אכפת לו מאף אחת מאלה? זה לא אומץ, גם לאבן שלי יש אומץ, היא נופלת לתהומות, זה לא אומץ, נכון? אומץ אומר שיש, זה בנוי בתוך המידה של אומץ, שזה בשביל, מהסיבות הנכונות, בתנאים הנכונים, וכן הלאה. אחרת זה לא אומץ, אחרת לא מדברים על הדבר הזה בכלל.
אי אפשר לאמן מידות ככלים טהורים
עכשיו, במובן של כלי מוחלט, עכשיו, זה מספר אחד, אז כשאתה אומר לנסות להפוך את זה לכלי מוחלט אתה מאבד אפילו את המידה. או דרך אחרת לומר את זה תהיה שהוכחה אחרת, או משהו שאני חושב שהוא נכון מעשית, היא שאתה לא באמת יכול לאמן את זה ככלי. זו השאלה של לימוד מעלה, נכון? כל המטפלים, כל הקורסים בעולם מסתובבים וטוענים שהם יכולים ללמד אותך כלים בלי הסיבות שלהם.
דוגמת המוטיבציה
לא, אבל שם בעניין של אומץ, בסדר, היום אנחנו כבר לא מדברים על אומץ, אנחנו מדברים על דברים אחרים כמו ביטחון עצמי, זה לא אותו דבר, אבל בואו נגיד משהו באותו אזור, בסביבה של אומץ, בסדר?
אדם בא למטפל והוא אומר אין לי אומץ. אני אומר לו אין לך אומץ? קוראים לי לעמוד ויש לי פחד להתפלל מול העמוד. כן? אז המטפל הולך להסביר לו מה? הוא הולך לתת לו תרגילים ודרכים ודברים ושלא יהיה לו יותר פחד. נכון?
עכשיו בואו נבין, רק כדי להיות מאוד ברור, אם הוא באמת לא יכול להתפלל מול העמוד, אז כשהוא הולך לעמוד אין לו אומץ, יש לו טיפשות. נכון? זה הטיעון הראשון.
הטיעון השני הוא שרוב האנשים שלא לגמרי טיפשים, דרך אגב, זה דבר טוב, מסיבה כלשהי כי אנשים לא תמיד ברור כמה טוב הם יכולים להתפלל מול העמוד. אבל דברים שהאנשים יודעים יותר טוב, אל תשקר לעצמך כל כך לגבי זה.
רוב האנשים, לדוגמה, אין לך מוטיבציה. אין לו מוטיבציה לקום מוקדם בבוקר וללכת לעבוד. בסדר? והוא הולך למטפל והמטפל הולך לתת לו מוטיבציה, הוא הולך לתת לו דחיפה בבוקר ולומר אני בכח שלוש פעמים, מה שהפתרון לא יהיה. והוא הולך להיות עם מוטיבציה, כן?
למה מוטיבציה בלי “בשביל” לא עובדת
עכשיו, לבני אדם, לחלק מהאנשים זה עובד, כבר אמרתי את זה הרבה פעמים. לי זה לא עובד, אף פעם לא עובדים הדברים האלה. ולא רק לי, אני חושב שלכל מי שבאמת עדיין יש לו נשמה מתפקדת זה לא עובד. למה? כי מוטיבציה אנושית אומרת, אני מאמין שזה דבר טוב לעשות. ככה זה עובד.
עכשיו, אם אתה יכול לשכנע אותי, אתה יכול להיות דמגוג ולשכנע אותי בשטויות, אני לא החכם הכי גדול, אני לא יכול לראות דרך כל בלוף. אתה יכול לשכנע אותי שזו מצווה ללכת לעבודה כי צריך להאכיל את האישה והילדים. אתה יכול לשכנע אותי שזו מצווה ללכת לעבודה כי החברה הזו מצילה את העולם באיזושהי דרך, וכן הלאה. אני אבוא.
אבל אתה רוצה לתת לי מוטיבציה בלי המטרה, זה לא עובד. לבני אדם הם לא מהסוג של דבר שיש להם מעלות ככלים. יש להם טעם. מוטיבציה היא דוגמה טובה. מוטיבציה עובדת אצל אדם כשזה בשביל מטרה טובה. ה’בשביל’ בנוי פנימה, בדרך שבה אנשים עובדים. אנשים עובדים תמיד עם ‘בשביל’.
אפילו טכניקות רעות דורשות “בשביל”
דרך אגב, המטפל או המאמן שמלמד אותך איך להיות יותר יעיל במניפולציה של אנשים, או איך לזכות בחברים ולהשפיע על אנשים, גם לו יש בשביל. זה פשוט רע. הוא אומר לך, תראה, זה טוב להעמיד פנים שאתה חבר של אנשים, כי אתה הולך להרוויח כסף. והוא מניח שאתה כבר רוצה להרוויח כסף. אבל בלי זה, תדמיין שלא יהיה לך שום עניין בזה, לא תוכל ללמוד. ללמוד למען מטרה רעה, אולי, או למען מטרה ניטרלית – אני לא יודע. אבל אם זה בלי מטרה, ללמוד את זה עם כלי, לקפוץ גבוה.
אנלוגיית הפטיש: כלים אמיתיים מול מעלות אנושיות
דרך אגב, שום פעילות אנושית היא לא באמת לגמרי כלי, נכון? אבל כאן מדברים על כלי אמיתי, נכון? פטיש אפשר ללמד, לא לומדים פטיש, אלא חוצבים פטיש, שיוכל להכות מסמרים, בלי שיצטרך לדעת מה זה מסמר, נכון? אין, איך קוראים לזה, אין כיווניות, נכון? אין כוונה בפטיש. חלק מלהיות פטיש, זה לא שפטיש יודע מה זה מסמר, ולכן, דווקא, הפטיש הוא כך וכך. אלא האדם חוצב אותו, הוא הופך אותו לכלי, עושים אותו שיהיה חלק מהצד הזה, חתיכה ארוכה מהצד ההוא, וכן הלאה, שיוכל להכות מסמרים טוב. זה נקרא כלי.
הנפש המשכלת לא ניתן לאמן בלי מטרות
בן אדם, כל דבר שקשור למידות האנושיות, לא, במובן מסוים, אתה רוצה להשמין, אז אתה פשוט צריך לשבת על מישהו ולרסק אותו. כן. או ההפך, אולי השרירים שלך, במובן מסוים, אתה יכול לאמן את זה ככה. אפילו זה קצת יותר מסובך. אבל, כל דבר שקשור למה שאנחנו קוראים הנשמה, נכון? הנשמה החברתית. מה שאני קורא הנשמה החברתית. או מה שהרמב”ם קורא הנפש המשכלת, נכון? זה לא עובד על ידי אימון שלה בלי ראייה של המטרה, של הבשביל. לפחות, מעולם לאראיתי שזה עובד ככה. לאנשים יש בשביל רעים. מעולם לא ראיתי שאפשר לאמן אדם למוטיבציה, פשוט המידה של מוטיבציה. מוטיבציה אומרת אני מאמין בדבר, אני רוצה לעשות את זה.
אדם שהוא בדיכאון קליני, אולי הוא צריך בורג שבור במוח שלו, אני לא יודע.
אבל, בואו נדבר על הדרך הרגילה של אימון. או ההיפך של אנשים שהם מאניים קלינית, אז יש להם מוטיבציה, אני לא יודע מה. בסדר, אני לא מדבר על זה. בואו נוציא את זה מהדיון, יכול להיות באמת דבר כזה, אני לא יודע.
הדרך הרגילה של אדם בעל מוטיבציה, היא לשכנע אותו שזה טוב. האם זו לא הדרך הרגילה?
תלמיד: מילה כזאת אבל כן.
מרצה: אבל גם כשהולכים לשיעור טיפולי, והולכים למאמן… לא אכפת לי לעבוד עבור המאפיה, לעבוד עבור אל-קאעידה, לעבוד עבור נטורי קרתא, לעבוד עבור ברסלב. לא אכפת לי.
ומאמנים אותך בדבר אחד, איך לעשות דברים יותר יעילים, איך להיות מלמד טוב יותר, אני לא יודע, מנהל טוב יותר, נכון?
אתה פשוט מניח שכבר יש לך מטרה.
הוא אומר שהוא נותן לך כלים מסוימים, הוא לא נותן לך כלים אמיתיים, הוא נותן לך דברים שמחברים את המטרה שלך עם מי שאתה.
תלמיד: אבל אולי אתה לא יודע איך לעשות את זה. זה יכול להיות גם.
מרצה: אבל זו לא המידה, המידה היא המוטיבציה.
מה שאתה מחפש זה מוטיבציה. דובר מוטיבציה לא יכול לתת לך מוטיבציה. מעולם לאראיתי דובר מוטיבציה עובד. אני לא יודע, אולי אצלך זה עובד, אני לא יודע.
הרהור אישי: מוטיבציה דורשת אמונה
זה לא יושב לי טוב, לשכנע אנשים שזה עובד, הוא לא בשביל דיבורים, הוא היה הולך עם מוטיבציה.
לא שאין טכניקה בשום דבר. יש טכניקה. והטכניקות האלה במובן מסוים הן פשוט כלים שניתנים להעברה. אבל הדרך שבה אנשים מקבלים מוטיבציה מכל דבר שנקרא מעלה או חיסרון אנושי היא משהו שיש לו צורה שמדברת על מה שזה. לפחות ככה אני רואה את זה, אני לא יודע.
אני אדם מצחיק, שלא יכולים למוטב אותי לדברים שאני לא מאמין בהם.
אבל אני די חושב שכל שאר האנשים שכן מקבלים מוטיבציה פשוט כי הם כבר מאמינים בזה.
לא צריך יותר מדי לשכנע, הוא רק צריך דחיפה קטנה. בסדר, נותנים דחיפה.
שאלות ודיון
תלמיד: אז, בסדר, אתה לא מסכים? הוא אומר שיחה, אם זו רק דחיפה, זה מה, הכל הולך להראות ש…
מרצה: לא, הכל הולך להראות שאנחנו לא יכולים לדבר על מעלות בלי לדבר על אדם טוב.
ואנחנו רגילים לומר את שני הדברים בנשימה אחת.
ואנחנו נתפסים בסתירות שלנו כל הזמן. אנחנו פשוט, כמו שהבחור אמר, מעולם לא ראינו את שניהם באותו חדר באותו זמן, נכון?
זה אותו אדם, הוא מעמיד פנים להיות ההוא שם וההוא פה, ואיך הסימן? כי אף פעם לא פוגשים אותו באותו זמן. וכשהפילוסוף מנסה לדחוף יחד את שתי ההצהרות בבת אחת, העקשנות שלנו מתחילה להתמוטט.
האם מידת ה… מידת ה… אומץ היא דבר טוב או לא?
אתה מתחיל לחפש כל דרך לצאת מזה. זה לא מפרש על החזון איש, זה פשוט מוזר. בסדר?
כשאין לו דרך לצאת, החזון איש אומר, הוא מתכוון שזה באמת אמת. זה לא.
הפתרון של החזון איש: מידה טובה אחת, מידה רעה אחת
המקבילה הסוקרטית
אגב, דרך אגב, זה לגמרי מועתק מאפלטון, כמו מסוקרטס, כמו מילה במילה. אגב, אז סוקרטס בא לכל אחד לומר, כשהדיאלוגים הסוקרטיים יבואו לומר לך, אחת הדרכים שהוא אומר את זה, ממש, בדרך שסיפרתי לך עכשיו.
כך אומר החזון איש, האמת מצד חולי הנפש, כי מצד מלחמת הקרב כנגד היצר, הוא אומר, מידות רעות יש הרבה.
אולי. או אולי בדרך של לחימה נגד דברים רעים, נוכל להילחם בכל אחד מהם בנפרד. זה מה שהחזון איש נראה אומר. צריך לחשוב על זה אם זה טיעון טוב, אם אפילו זה טיעון טוב. אני לא לגמרי בטוח.
יש דבר כזה, יכול להיות שמידה רעה היא כן שונה ממידה אחרת, כי כעס הוא רק מידה רעה אם זה כעס שגוי. אז באיזה מובן יש בכלל מידות נפרדות?
בסדר, יש לו פתרון טוב יותר משלנו, אני חושב. אני לא בטוח.
בשורש: רק מידה טובה אחת ומידה רעה אחת
אבל בשורש, אין כאן רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה. יש רק מידה טובה אחת ומידה רעה אחת.
ורק כדי להיות ברור, זו באמת רק מידה טובה. המידה הרעה היא משהו שלא קיים בתמונה שלו.
אין כאן מידה רעה, כך אומר החזון איש. המידה הרעה, דרך מאוד מוזרה לומר את זה, דרך אגב. כי זה באמת מניח יותר מדי, אני חושב.
אבל הוא מנסה לפחות. לפחות הוא יצא מבלבול אחד גדול. אני מתכוון שמגיע לו הרבה קרדיט על זה.
המידה הרעה כהזנחה
כך הוא אומר: המידה הרעה היא הזנחה מהחיים הטבעיים המהלכים הטבעיים. המידה הרעה היא לתת לחיים ללכת. זו העמדה.
תלמיד: הזנחה.
מרצה: לתת. הזנחה ונתינה זה אותו דבר. לא לשלוט בזה. לא להכווין את זה.
כן, כך הוא אומר. יש רק מידה רעה אחת, לתת לחיים ללכת בלי כל השתדלות. לא צריך לעבוד על זה. בלי עבודה, ישתלם בכל מידות הרעות כולם.
ביקורת המרצה
אני לא חושב שהוא צודק. אני לא חושב שהוא צודק בזה. אני חושב שזה מניח קצת יותר מדי, או לפחות זה חסר הרבה.
טענת החזון איש: מידה רעה אחת = כל המידות הרעות
הטענה העיקרית: לתת לחיים ללכת בלי השתדלות
זה רע? כן, כך הוא אומר. יש רק מידה רעה אחת, לתת לחיים ללכת. בלי כל השתדלות, לא צריך לעבוד על זה. בלי עבודה, ישתלם בכל מידות הרעות כולם. כך הוא אומר לך שלא.
אני לא חושב שהוא צודק. אני לא חושב שהוא צודק בזה. אני חושב שזה מניח קצת יותר מדי. אבל לפחות זה חסר הרבה פיגומים כדי להגיע לאן שהוא הגיע. הוא לא עשה עבודה טובה של בנייה עד לנקודה הזו.
אבל הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום. ואני יודע למה. אני יודע למה הוא תקוע גם עם חסד וגבורה. מה שצריך להיכנס עם ההתחלה של השיעור. הוא צריך להגיע עם החלק שלו.
מידה הרעה היא לתת לחיים ללכת. ולא צריך להתבייש. ישתלם במידות הרעות כולם. יש כעס, נוקם, גאווה. לא יחסר לו מכל המידות הרעות שמנו חכמים. אחד, הוא אומר את זה כי הוא רוצה להוציא. אני רוצה רק לעשות דבר אחד, מי שעושה אותו דבר אחד, יש לו אוטומטית את כל המידות הרעות. כולן. באופן אוטומטי.
מה הדבר האחד? לתת לחיים. לתת לחיים ללכת על מהלכו הטבעי. בלי לחשוב מה עושים, בעצם. זה באמת מה שהוא ניסה לומר. מסיבות מסוימות, הוא לא אומר את זה בדרך הסוקרטית המלאה. אני לא יודע למה.
המידה הטובה האחת: הסכמה מוחלטת שהשכל יוביל
והמידה הטובה, מהי מידה טובה אחת? היא ההסכמה המוחלטת לבקר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני. אז, תראה במשפט אחד שהוא אומר את זה בצורה טובה יותר. לבקר זה עם כ’. כן, עם כ’. לבקר. כן, עם כ’. לא עם ק’.
המידה הטובה האחת היא, אדם מסכים. זה נשמע כמו עבודת השם, עכשיו. ללכת עם הרגש. דרך אגב, זה משפט מאוד מוזר. אני מאוד מבולבל מהמשפט הזה. לא שזה רגש. אם זה שניהם רגש, זה שניהם ללכת עם הרגש ביחד. מה ההבדל? מה זה הרגש המוסרי על הרגש התאווני? זה מוזר. ואני חושב שהוא אומר את זה כי הוא תקוע במסגרת מאוד מוזרה. אבל החלק הבא הוא ראה שהוא אומר את זה טוב יותר.
לדעתי, אם הוא עושה את זה למה הוא רוצה לומר כך. ברגע שאדם יש לו את זה, הוא לוחם נגד כל המידות רעות כאחד. האדם, הוא אומר שדרך עבודתו, הוא לא אומר כך.
ביקורת על שיטת המוסר של “מידה אחת לחודש”
אני מכיר את בעלי המוסר. יש לעבוד כל חודש, יכול להיות חודש אחד לכל מידה, בבתי מוסר שונים בקלם, בכל מקום. באלול, אתה מכיר את המעשה, נכון?
כן, אתה מכיר את המעשה, סיפרתי את המעשה? אבא שלי סיפר את המעשה, הייתה קבוצה, שעבדו על מידת העוז לחודש אחד. והיה צריך להיות להם כל כך הרבה אומץ, שיהיה להם אומץ. החודש הבא עבדו על לשון הרע, לא לדבר לשון הרע, לא לדבר דיבורים על יהודים, והחודש שאחריו עבדו על תאווה, לשבור את כל התאוות, וכן הלאה.
ובאמצע החודש של עבודה על אומץ, בא אחד ומספר לשון הרע. אומרים, בסדר, עכשיו לא עובדים על לשון הרע, ומותר לשמוע לשון הרע. באמצע החודש של לשון הרע, הגיעה הזדמנות של הכנסת אורחים שצריכה אומץ, ולדבר אומץ הוא אומר, זה לא הנושא שלי החודש.
זה מה שהחזון איש צוחק על זה, זה בדיוק מה שהוא מנסה כאן לומר, מה זה אומר שאתה עובד על מידה? מה זה לעבוד על מידה? איזה מין דבר זה? עבוד להיות אדם, תהיה ממילא כל המידות. הוא אומר אתה אומר, אני לא עובד על מידות. אני עובד על ללכת עם השכל לא ללכת עם משיכת הטבע. מה זה אומר שכל? זה כולל הכל. למה כל דבר? אני יודע אחר כך לדעת איך הוא יודע כל דבר. אבל, זה מה שאני עובד עליו, אני לא מבין מה זה אומר, לעבוד על מידה. כך הוא אומר.
חוסר האפשרות להיות “חצי טוב”
והוא לא רק אומר את זה, אני חושב, אומר החזון איש כך לא. לא תתכן שלמות זולת חצאין. איך יכול להיות שאתה אדם טוב באמצע הדרך? אתה אדם של מידות, אתה אדם של תאוות, או אתה אדם של שכל. איזה?
אה, לעניין, יכול להיות כל כך הרבה שאחד אומר – אני עובד על התאוות שלי, אז לעניין דברים רטובים אני אעבוד על התאוות שלי, אבל דברים יבשים, ואם זה יבש זה אחרת. הוא תופס שזה היה מאוד מצחיק, נכון?
ודרך אגב, אני לא חושב שזה מצחיק, אבל בעולם של החזון איש זה מצחיק, למה? כי הוא אומר מה המחלק?
האבסורד של מידות מחולקות
אין לו כוח לעבוד על מידה אחת, אני עבדתי על המידה, יודע אחד אומר אני אוהב יותר את זה, זה להיות תאב אני אוהב יותר, אחד אומר אני עבדתי על הנושא של אכילה, אבל שתייה יש לי עדיין תאווה כל כך חזקה לשתות, אני שולח את זה, זה לא מעובד, זה עושה קצת סנס למה? יש לי תאווה גדולה יותר מהטבע שלי, אדם יש לו טבע של בהמה לאכול או לשתות, אכילה אני בדיוק לא כל כך אוהב, ומזה למדתי להתאפק, זה לא יותר מעובד, זה פשוט יש לי את המידה ואין לי את אותה מידה.
יש לי… יכול לומר, חצי מהמידות התאווה. אני לא יודע איך אפילו לקרוא לזה. לא מידה. אני לא מעובד על מידות התאווה, בעצם. אבל יש לי ניסיונות קטנים יותר. זה הגיוני. זה יכול להיות פתרון לאיך יכולים להיות אנשים שיש להם כן… רואים שהם מעובדים על חצי דברים. אבל לומר ש… הא, יש שתי מידות. יש מידה של אהבת אכילה, ומידה אחרת של אהבת שתייה. השאלה היא על אחד בבת אחת, רק הבעיה הכוח עובד על אכילת דברים, הכוח עובד על שתיית דברים. כל כך מצחיק, נכון? לפחות על פניו, זה משהו מוזר.
הפתרון: מידות טבעיות מול מעלות אמיתיות
אז הוא אומר, מי שהוא רוצה להיות… הא, לפעמים, לפעמים יש אור השכל. רואה הוא אחד מהמקורות של… לא, זה אור השכל אחד, וזה הרבה לפני זה. אבל, אור השכל כבר עומד בחז”ל. לא ממש הלשון, אבל כמעט. אבל בכל מקרה, הוא אומר, אם אדם יש לו אור השכל, גילוי הנפש זה עוד דבר. למה צריך אור השכל וגילוי הנפש, לשון כפול? הוא לא יודע. הוא התעורר, הוא רוצה לבחור בטוב. הוא, הוא רוצה לעשות טוב על כל טובה. הוא, הוא, אומר לו, הוא מציג כאן דרשה שלמה. יראת עולם נצחי, בלתי כח, בלתי תכלית. בסדר?
זה מאוד מתקדם
אתם רואים, הוא קופץ קצת. ברגע אחד עם תאווה כל המידות הרעות. כך הוא אומר, זה לא יכול להיות חצי. הרי הוא אומר, אה, נראה לפעמים שלמישהו אין את אותה מידה? כן, מידות התאווה לא מפריעות לו, אבל אהבת הכבוד מפריעה לו, לא בגלל שיש לו מידה מיוחדת. פשוט הוא לא ניצח את המידה. זה מה שהוא מתכוון כשאמר קודם שהאיחוד עם המלחמה יכול להיות כן חילוק במידות. כלומר שפשוט אנשים נולדו עם טבעים אחרים, עם נטיות אחרות, עם מידות אחרות. וממילא הוא עדיין לא עבד על זה, יש לו עדיין כעס ולא תאווה, או תאווה ולא כעס. זה קורה כשלאדם יש מידה אחת שהיא טובה, רואים את הארת השכל…
ההבדל הקריטי: תכונות טבעיות מול מעלות אמיתיות
לא, ההיפך. מה שיוצא, ומה שהוא אומר זאת בפירוש לדעתי, ואת הקטע הזה שחשבו שהוא מתכוון בפירוש, זה עומד אפילו ברור באחד המקומות, שזה לא כך. אני מתכוון שכך אני מבין את הקטע, שאפשר להיות מדייק.
מה שאני מתכוון שהוא אומר, שרק דבר מסוים אתה יכול לומר כאן. נגיד מישהו, איך הוא אומר? נגיד למישהו יש את המידה של פרישות, אבל הוא לא עבד על מידת הכעס, נכון? מה שהוא אומר, זה לא הגיוני, זה לא הגיוני. אתה או אדם שכלי או אדם של נטיות טבעיות. אתה לא יכול להיות שניהם בבת אחת.
אבל מה אתה יכול לומר? לא נכנס לכאן הנושא של שכל. אתה יכול לומר דבר חדש. אתה יכול לומר, בדרך הטבע לפני השכל, כלומר, כלומר הגוף הלא-שכלי שלי, כלומר האנושיות הלא-שכלית שלי היא פחות בעל תאווה מאשר בעל כעס. כך נולדתי. זה יכול להיות לא רק נולדתי, זה יכול להיות שאפשר גם לעבוד על זה. אבל זה מה שעושה את זה יותר מסובך. אצלו זה חייב להיות שהוא נולד. אני נולדתי לא עם נטייה כל כך גדולה לאכול, נטייה גדולה לכעוס.
אין בעיה. במובן מסוים, זו המידה הטובה. אבל זה לא מה שאנחנו קוראים לזה! זו המידה הטובה, זה כלי. מבינים? זו מידה טובה שהיא סתם תכונה. כדי לכעוס צריך שהדם ירתח, הדם שלי לא רותח. בסדר. אין בעיה. אין לך את הבעיה.
אתה בכלל לא אדם טוב
אבל אתה בכלל לא אדם טוב. בכלל לא! אתה לא קצת אדם טוב. אתה לא אדם שכובש את יצרו. אין לך שכל שעומד גבוה יותר שמנהל את חייך. חייך מנוהלים על ידי נטיות טבעיות. יש לך נטיות טבעיות שהן לא נטיות טבעיות אחרות. הוא אמר, זה פירוש למה שהוא אומר קודם, נכון? הוא אומר שמישהו צריך לתת לנטייה הטבעית להיות כל המידות הרעות. זה לא באמת נכון. כי בדרך כלל אנשים אין להם את כל המידות הרעות. זה מאוד קשה להיות עם כל המידות הרעות. בדרך כלל לרוב יש כמה מידות רעות, כמה מידות טובות. יש מידות, אילו מידות? מידות טבעיות. יש דברים טבעיים, אבל זה בכלל לא מידות טובות.
היחיד שיש לו עני טוב שכלי, שזה הדבר היחיד, המידה הטובה היחידה שהיא מידה טובה אמיתית, הוא אוטומטית הולך להיות בעל כל המידות הטובות.
לרשעים יש רק מידות טבעיות
זה יש בזה סוג של פתרון לעובדה, לפי התיאוריה שלו יוצא שאי אפשר להיות אדם טוב במידה אחת ורע במידה אחרת. והמציאות רואים שכן, הרשעים אין להם שום מידות טובות, יש להם רק מידות טבעיות. ואנשים יש להם באופן טבעי רמות שונות של מידות טובות ומידות רעות.
זה מה שהחזון איש נראה אומר, וזה גם מה שהרבי הקדוש… רב… הוא אומר עוד בשמונה פרקים זה עדיין לא עומד, אני לא יודע איך, אבל אני יודע איך זה עומד כן, בשמונה פרקים כתוב שיש לך הרבה מידות, אתה צריך להבין איך זה עומד שלא רק הרבה מידות, הם כבר ענו על הקושיא.
הבעיה של מידות מעובדות
אבל זה עדיין ממש היה משהו כזה, כי אם אתה אומר כשאדם ממש מנסה, מישהו שהמידה הלא-שכלית שלו היא להיות תמיד עצבני, הוא עבד, הוא הלך, אני יודע, הוא הלך למוסר, הוא הלך לטיפול, הוא עבד על עצמו, הוא יותר לא עצבני, הוא ראה הרבה קנאות והוא החליט שהוא לעולם לא יכעס. בסדר.
אז עכשיו מחזיקים שהוא אדם שהוא לעולם לא כועס. ואחר כך אתה אומר קפיצה כזו, ובעלי המוסר אומרים, אתה יודע, אדם ירד לעולם, אומרים מהקבר, אתה יודע, צריך לשבור את המידות. זה משהו כל כך מצחיק, מה זה אומר שצריך לשבור את המידות? אוקיי, אז האדם שהיה רע, האדם שהיה קנאי, הוא נהיה עכשיו קנאי… הוא נהיה קנאי.
נראה שהחזון איש… נכון… זה לא רק החזון איש, זה חוזר עד אפלטון, זה… זה אותו דבר, שמחזיקים באחד… אוקיי, שמחזיקים באחד, אתה עושה מחלוקת בין זה, אני אהיה עכשיו הקנאי, אני אהיה ה… אני מוריד את שלי השקט, והוא מוריד את שלו השקט, ופה יש לי שני שקטים, איך זה בא? אממ. טוב מאוד.
כמעט כמו אצל טראמפ, 100%, 100%. זה חילוק, אני צריך את זה הרבה יותר, כי אני צריך לסיים, אחרת יתחילו את השיעור שלי, אני כבר כמעט שעה.
הטענה הסוקרטית: לא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת
אבל ה… ה… מה שאני רוצה להגיע אליו, אז לא, אני לא לגמרי אגיע, זו הטענה שלא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת, זה הטיעון של סוקרטס בזה.
סוקרטס ואריסטו על אחדות המידות הטובות
הטיעון של סוקרטס: לא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת
המרצה:
טוב מאוד. הם כולם אותו דבר אצל טראמפ.
אני שומע… 100 אחוז. 100 אחוז.
זה… זה חילוק. אני צריך הרבה יותר ממה שאני צריך לסיים. צריך להתחיל מחדש את השיעור שלי. לא דיברתי כבר כמעט שעה.
אבל המחשבה המפחידה היא… אז לא, אני לא יכול להגיע לגמרי.
הטענה שלא יכולה להיות יותר ממידה טובה אחת. זה הטיעון של סוקרטס, ותמיד הוא אומר את זה. לא יכולה להיות… יש לו ראיות שונות, אבל אחד כבר אמר מספיק להיות נוסח, אחד מהנוסחאות שלו.
לא יכול להיות שאדם טוב בדרך אחת ורע באחרת. או שאתה טוב או שאתה רע.
ומה זה אומר טוב? טוב אומר תמיד אומר סוקרטס, זה טוב תמיד אומר הוא ‘פועל’ ו’מתרגל’ לפי מה שהשכל אומר.
אז, אין מידה שאפשר להגדיר בלי לומר לפי מה שהשכל אומר.
יוצא, שהצדקות נספרת, יוצא שרק המידה הטובה האחת, היא שכל.
החזון איש אמר משהו דומה — אבל הבין שזה לא מספיק
המרצה:
תשימו לב שחז”ל אמרו משהו אחר, כי הוא הבין שזה לא מספיק. והוא צודק.
כי להשתמש בשכל זה לא אותו דבר כמו להיות בעל שכל. כמובן, זה לא אותו דבר.
הביקורת של אריסטו על סוקרטס: “לדעת ש” מול “לדעת איך”
המרצה:
כמו שהרב אריסטו אמר, למשל, אריסטו, בספר 6, פרק 12. שם הוא אומר, להיות בעל שכל לא עוזר.
להיות בעל שכל לא עוזר להיות… להבין מה טוב לא עוזר להיות טוב יותר מאשר להבין מה בריא עוזר להיות בריא. זה לא עוזר. רופא וכל הטובים בריאים.
אבל צריך גם לעשות את זה. יש משהו חסר כאן.
סוקרטס דיבר כל הזמן כאילו ‘לדעת ש’ ו’לדעת איך’ זה אותו סוג דבר.
ויכול להיות שבעולמו, בראשו, הם היו אותו דבר.
אבל באמת, יש שני סוגי ידיעה. יש ‘לדעת ש’ ויש ‘לדעת איך’.
אמת?
אנחנו מבינים עברית?
אני יודע שזה טוב להיות טוב, ואני יודע איך להיות טוב. שניהם סוג של ידיעה.
אבל אריסטו תפס מאוד חזק שצריך לקרוא לשתי הידיעות שני סוגים אחרים של ידיעות. לא אותו סוג ידיעה.
סוג שלישי של ידיעה: לדעת האם
המרצה:
אבל עכשיו, בסוף אריסטו אמר, שהוא מסכים… כך הוא אומר, הוא מסכים עם סוקרטס במובן אחד. והוא לא מסכים באחרים. הוא מסכים שאין מידות בלי שכל, אבל הוא לא מסכים ששכל הוא כל המידות.
עוד אמרו, שאם כך, ולהבין שיש שני סוגי שכל, לדעת ש, ולדעת מה שזה לא אמיתי עוד סוג, עוד אפילו עוד סוג שכל, יש לדעת איך, זה עדיין לא טוב, זה כלי, חימום אם תרצו, ויש לדעת האם זה מה שזה אומר לדעת מה היא ידיעה טובה.
ההסכמה החלקית של אריסטו עם סוקרטס: אחדות המידות — אבל לא זהות עם השכל
המרצה:
אותו דבר יש גם מידות טובות, שאינן באמת מידות טובות, קוראים להן רק מידות טובות לשם המושאל. אילו הן המידות הטובות? אלו בדיוק אלו שהן נפרדות, שהן אחת מחוץ לשנייה.
מידות טבעיות מול מידות אמיתיות — ההבחנה המפתח של אריסטו
המרצה:
מה הראיה שלו? הוא קורא לזה מידה טבעית, שזה לא דרך הטבע. זה קצת אותה מילה. המילה טבעי היא, כמובן, ירושה אריסטוטלית. ומה המשמעות של מידה טבעית? כמו שהוא אומר, וכל אחד יכול לראות, שכשהם מדברים תמיד, אומר אריסטו פרק 13, הם מדברים תמיד, שיש לאנשים טבעים מסוימים, תכונות טובות מסוימות, אפילו הם נולדו, אפילו הם לא עבדו, אפילו חיה, בהמה הן חיות אומרים שיש להן מידות טובות.
דיברת קודם על חתול, זוכר? אפילו חתול יכול להיות בעל מידת הצניעות. שואלים אותך, יש לו מידת הצניעות? אין לו מידת הצניעות. מה יש לו? משהו שאפשר לקרוא לו מידת הצניעות, אם אדם היה עושה את אותו דבר, כשהשכל אומר שהוא צריך לעשות את זה, אז הוא באמת היה בעל מידת הצניעות.
הקריטריון למידות טובות אמיתיות
המרצה:
כשהחלק החתולי שבאדם, כלומר זה חוזר לנפש המשכלת, שבמובן מסוים פועל לא רק עם השכל, פועל עם ההרגל. פועל בדרך של טבע שני כביכול, פועל טוב, יש לו באמת מידת הצניעות, כל עוד זה באופן שהשכל אומר.
אבל אדם או ילד שנולד עם טבעים מסוימים של מידות טובות, או בהמה שיש לה מידות טובות, זה לא אומר באמת בעל מידה טובה. רק בשם המושאל, לא בדרך האמיתית, נכון?
ומה ההבדל העיקרי? כך הוא אומר כאן במקום מסוים כאן, שהוא ברור אם כך להבין ש… לפני זה זה טוב מאוד, כאן הוא אומר שלפני זה יוצא שהמידות אינן נפרדות.
הפתרון: אילו מידות מחולקות ואילו לא?
המרצה:
אילו מידות נפרדות? רק אלו שהן בדרך הטבע. אדם יכול להיוולד, כמו שחתול הוא לא כלב וכן הלאה, אדם יכול להיוולד עם טבע ביתי, זה עדיין לא מידה טובה אמיתית. זה יכול להיות הכנה למידה טובה, זה יכול להיות כלי למידה טובה, שלאדם יש באמת מידות טובות. לא הדעת, אדם נולד עם שכל, עם מידה שכלית, או עם אינטלקט שכלי, זה לא זה.
אבל זו לא מידה טובה. מה עושה מידה למידה טובה? למה הוא אומר שאדם לא נולד עם כל המידות הטובות? כן, אם מתכוונים לומר שהוא היה נולד עם שכל, זה היה רעיון טוב. עם דעת, אדם מפורשות לא נולד עם דעת.
דבר אחד הוא לא נולד עם… אותה מידה גם לא תהיה מאוזנת? לא, כי כן, אף מידה אחת לא אומרת שזה טוב בלי שכל שאומר את זה. חלק מההגדרות של המידה הוא שזה לפי מה שנכון, לפי מה שהשכל אומר שזה נכון, או השכל המעשי אומר שזה נכון.
יוצא שכשיש לאדם באמת מידות שכליות, מידות של בר דעת, יש לו את כולן. כשיש לו מידות של לא בר דעת, של מידות טבעיות, של בהמה, או של קטן, אז יכול להיות לו רק אחת. זה ההבדל.
יישום למבנה של הרמב”ם
המרצה:
אם כך אם אנחנו מדברים, איך זה עומד ברמב”ם? אני יודע, אנחנו עדיין בפרקים שבהם מדברים על כל מידה בנפרד. אני חושב שבפרק ה’ הוא מתחיל לדבר על כל המידות ביחד. זה איפה השינוי.
וגם בפרק א’ ב’ ג’, במובן מסוים הוא נתן לנו דברים שבנויים על התירוצים של הקושיא. שם, אני רק רוצה להוציא ברור, וצריך להבהיר את זה יותר, יוצא כך שאם רוצים לדבר על מידות נפרדות, ומדברים עליהן בנפרד, צריך לדעת איך מדברים עליהן בנפרד. אין לי תירוץ ברור.
יכול להישאר קשה, אני יכול להישאר כאן, כי אני יכול לומר מילה של תירוץ שזה לא באמת יכול לפתור את זה, זה קצת זמן.
השאלה הפתוחה הנותרת: למה שכל לבדו לא מספיק?
ניסיון תירוץ
המרצה:
אולי לומר שלהיות בעל מידות טובות אומר להיות בעל כל המידות הטובות. לדוגמה מידות רעות, שהמידות הטבעיות יכולות להיות אבל זה לא מידות טובות.
אז מה אנחנו בכלל סופרים את המידות? מה הנקודה בלעשות את זה? יש נקודה. אני רק אמרתי מראש שכל הדברים האלה יותר הם כשזה מגיע להיות אדם טוב.
אז איך אני צריך להשתמש בשכל שלי? אולי איך להרים את השכל לדעת שצריך לחשוב בכיוון הזה. אז השכל לא אומר אילו מידות טובות.
שאלות ודיון
תלמיד:
אני מנסה לראות את זה. כן, זו שאלה כן. במילים אחרות, השאלה היא ההפך מהשאלה. סוקרטס זה נעשה ששכל מספיק. אבל זו לא השיטה של הרמב”ם, ששכל מספיק.
המרצה:
זה נכון שבלי שכל אף מידה לא טובה. ולכן כשיש באמת שכל, זה מה שעושה את כל המידות טובות, יש לו באמת את כולן. כי מידה אחת בלי השנייה היא אף פעם לא טובה.
אבל מצד שני צריך לחקור, למה שכל בלי מידות לא מספיק. מה נותן לנו להיות בעלי מידות טובות, להיות אדם טוב, חוץ מלהבין ולדעת מה לעשות וכן הלאה.
אני מוכן לקושיה שלך. יש קצת תירוץ מהשכל. שמה? שכל לבדו צריך כבר לעזור, אבל זה…
למה? הנה! מה קורה עם שלי? למה? מה ה? מה העניין?
תשכח מזה.
בסדר, נגלה בפעם אחרת.
—
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מכל מקום מצינו דהא דכתב הטור גבי עירוב, ועל כל פנים איכא סברא דאורייתא, ורחמנא דאמר ומטלטלין.