רמב”ם תשובה פרק ב הלכה ב
ומה היא התשובה–הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר “יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו” (ישעיהו נה,ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר “כי אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על ירך” (ירמיהו לא,יח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר “ולא נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו–אשר בך, ירוחם יתום” (הושע יד,ד). וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.
רבים נבוכו וחשבו שהרמב”ם חידש תנאי בתשובה שצריך להיות בו הבטחה שלא ישוב לזה החטא לעולם ולא עוד אלא שהיודע תעלומות צריך להעיד על כך. הריני להודיע שלא ככה צריכים לקרוא את הרמב”ם. ולא בא הרמב”ם לחדש תנאים בלתי אפשריים בתשובה אדרבה כל הלכות תשובה לקרב באו ולא לרחק. ופשט לשונו בהלכה זו ברור כדלהלן.
הרמב”ם למד את כל עיקרה של התשובה ממצוות הוידוי (ולא כאחרונים שסבר שהמצוה הוא הוידוי ולא התשובה, אלא הוידוי הוא מקור מצוות התשובה ככתוב והתודה). ולכן ביקש להראות שעיקרי התשובה מפורשים בלשון הוידוי, ואין הוידוי איזה ענין נפרד של בקשת סליחה אחר התשובה כפי שהיה אפשר לחשוב, שאז לא היה לו מקור לעיקר התשובה. ולכן הביא ראיות מלשונות הוידויים במקראות שבהם התבארו כל עיקרי התשובה.
ואמר שיש לו לעזוב חטאו מדרכיו ומחשבותיו והביא לזה את פסוק יעזוב רשע דרכו. והבין שפסוק זה הוא חלק מנוסח הוידוי שישעיהו מציע, כי כך אמר בפסוק שקדמה לזה ‘קראוהו בהיותו קרוב’, וכיצד יקראו לו, על ידי שיאמר רשע שהוא עוזב דרכו ומחשבותיו וגו’. (וזה היה חשוב לרמב”ם שמעיקר התשובה הוא עזיבת המחשבות הרעות ולא המעשים בלבד לפי דעתו שעיקר האדם הוא המחשבה ופירט זאת במפורש בפרק ז’ הלכה ג’, ועוד כי התשובה בכאן ממצוות שבדעת הוא כי התשובה עיקרה תיקון המידות והשכל שהם האדם ונכלל בספר המדע).
ושוב הביא ראיה מן הפסוק כי אחרי שובי נחמתי שהוא לשון תפלה ממש המובא בירמיהו, והוא דברי וידוי ותשובה ומכאן שהוידוי כולל חרטה ונחמה על עבירותיו.
וכן על עיקר העיקרים של התשובה שהוא להפסיק לחטוא גם ביקש להביא ראיה מצורת לשון הוידוי, שיש לומר חלק זה ומכאן שחלק זה הוא עיקרו של התשובה, ולכך הביא את פסוק ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, שגם הוא ממש דברי וידוי שהושע מציע שיאמרו ישראל כנאמר בפסוק הקודם ‘אמרו אליו וגו’. ופסוק זה הוא הבטחה על העתיד שלא יעבדו עוד עבודה זרה ויאמרו למעשה ידיהם אלי אתה. והוסיף הרמב”ם לבאר ומה ענין האמירה הזו בוידוי, הרי לכאורה הקבלה הזו בלב הוא ואינה ענין תפלה והודעה לה’, לפיכך פירש שחלק זה בוידוי הוא שהאדם יגמור בליבו באמת בכך שהוא עושה את זה בפני היודע תעלומות, שעל ידי שמתוודה בפני ה’ הרי הוא עושה את ה’ לעד על הוידוי, וה’ הוא יודע תעלומות ולא ישקר לו. ופועל ‘ויעיד’ הולך על האדם שהוא מעיד עליו את ה’, לא שהשם יעיד עליו.
הערת הר’ יצחק ברוך רוזנבלום שליט”א: כתבתי את זה כאן בעבר, בתגובה, והעירו לי שאלו דברי דרש. אמנם הדברים מפורשים בכס”מ ובלח”מ על אתר, ואי אפשר לפרש אחרת. הפועל ‘ויעיד’ ממשיך את שאר הפעלים בהלכה – שיעזוב, ויסיר, ויגמור, ויתנחם. כל אלו פעולות שהאדם עושה, ולא האלוקים. ובלתי אפשרי שיכתוב הרמב”ם מה שהאלוקים אמור לעשות בהלכה שכל עיקרה מהי התשובה שהאדם עושה. עכ”ל.
וככל הנראה זכרתי את פירוש ‘ויעיד’ ממנו, והוספתי לבאר את כלל ההלכה לפי זה.