סיכום השיעור 📋
שורש הכישלון המוסרי: עיוורון, לא רשעות
השאלה המרכזית
מהו המקור האמיתי של רוב הכישלונות האתיים והבין-אישיים של בני אדם — האם זו מלחמת היצר, או שמא משהו יסודי יותר? בהסתמך על הרמב”ם ועל קודמיו וממשיכיו, השיעור טוען שהחסרון האמיתי הוא חסרון הבנה — כשל בתפיסה המוסרית ובשכל המעשי (שכל מעשי). לאנשים חסר כח ההבחנה לזהות שמצב מסוים בחיים האמיתיים מהווה בכלל שאלה הלכתית או מוסרית. זה נופל בקטגוריה הקשה ביותר של בורות שזיהה ר’ פינחס’ל במאמרו: דברים שאנשים לא יודעים אבל משוכנעים שהם כבר מבינים — מושגים כמו טוב, אמונה ועבודת ה’ שכולם מניחים שהם מובנים מאליהם.
הטענה: טפשות, לא רשעות
המסגרת המוכרת של נסיון — שבה אדם יודע שמשהו אסור אבל נאבק עם הפיתוי — מסבירה רק חלק קטן מהכישלונות המוסריים. הבעיה הנפוצה הרבה יותר היא טפשות: אדם גורם נזק באופן שיטתי מבלי שאי פעם יתפוס שקיימת בעיה. דוגמה מפורטת עוסקת בסכסוך כספי בין מעסיק לפועל — שניהם יהודים ישרים שמקבלים באופן מלא את לא תגזול, ובכל זאת אף אחד מהם לא שוקל להתייעץ עם רב או ללכת לבית דין, כי כל אחד משוכנע לחלוטין שהוא צודק בעליל. אין שום מאבק פנימי; האדם פשוט לא מזהה שהמצב נופל תחת חושן משפט, הלכות השוכר את הפועלים. השוו זאת להלכות שבת, שבהן אנשים מזהים בקלות שאלה לגבי החזרת חמין על האש — למרות שהאיסור הבסיסי הוא רק גזירה — ואילו בענייני ממונות שמושרשים בעשרת הדברות עצמן, לא נתפסת שום שאלה. באופן דומה, בונה ישיבה שפוגע באחרים כדי להגן על שם טוב של מוסדו לעולם לא מזהה שנוצרה כאן סוגיא נפרדת של חובל בחבירו. רב שמערער את מעמדו של מצטרף מוכשר חדש מתוך תחושת איום — פועל לא מתוך יצר הרע לכבוד אלא מתוך חסרון הבנה במענטשהייט — הוא לא מבין שלכבד את החדש (כפי ש“איזהו מכובד — המכבד את הבריות”) דווקא היה מחזק את מעמדו שלו. הטפשות היא הרסנית עצמית: רבי שתאב כוח ודורש כבוד בכפייה מסיים עם מחותנים תמימים בלבד או בעלי תפקוד לקוי באותה מידה, ומייצר את ההיפך ממה שהתכוון.
משל הקורקבן ותפקיד הדעת
בחור ישיבה שלמד את כל יורה דעה — כל ש”ך, ט”ז ופרי מגדים — לא הצליח לזהות קורקבן בפועל כשאישה הביאה את שאלתה. רב שני שעשה שימוש חכמים זיהה אותו מיד. ללמוד לזהות את הקורקבן — זו תורה — בדיוק כפי שרבי בילה שמונה עשר חודשים עם רועה בקר כדי ללמוד מומין בבכורות, דבר שמצריך ברכת התורה. דעת מוגדרת ככח שמחבר ידע תיאורטי למציאות המעשית. בלעדיה, אדם יודע “לא תחמוד”, “לא תגנוב”, “לא תרצח” בתיאוריה אבל עיוור לחלוטין לעובדה שמעשיו הנוכחיים מהווים אחד מאיסורים אלו. עיוורון זה מסווג או כאונס גמור (תינוק שנשבה אמיתי שלא הייתה לו דרך ללמוד) או כמזיד גמור (שכן שגגת תלמוד עולה זדון — בורות רשלנית שניתן היה לתקנה נחשבת כמזיד). אין דרך אמצע של שוגג.
הפתרון: לימוד ושימוש חכמים
“מודעות עצמית” לבדה אינה מספיקה. החסרון האמיתי הוא ידיעה — ידע ממשי של קטגוריות מוסריות והלכתיות שהאדם מעולם לא ידע שקיימות. לימוד רחב ורציני לאורך כל הרמב”ם — כולל תחומים מוזנחים של שבועות, אבן העזר, חושן משפט ואורח חיים — חושף קטגוריות שלמות של שאלות שהיו בלתי נראות קודם לכן. בשילוב עם שימוש חכמים — התלמדות אצל אנשים חכמים שמדגימים התנהגות ראויה — מתפתחת התפיסה המוסרית המעשית הנדרשת לחבר עקרונות מופשטים למציאות הממשית. הניסוח הפרובוקטיבי שנעשה בו שימוש לאורך השיעור (כגון “להאמין בה’ יכול להיות עבירה”) משמש ככלי פדגוגי לפקיחת עיניים, לא כמחאה נגד שום מוסד, אלא כקריאה להתפעלות אמיתית — התבוננות עמוקה במציאות כפי שהיא באמת.
תמלול מלא 📝
שיעור: הגדרת הטוב והקושי שבלימוד מושגים מוכרים
מגיד שיעור: יצחק
—
הקדמה והערות טכניות
יצחק:
כן, אנחנו לומדים. נראה לי טוב. יש שם למעלה אות P קטנה, רק תוודאו דבר חשוב אחד: בצד שמאל למעלה, על המסך, צריך להופיע P כזה עם תמונה של וידאו. אה, לא שם. זה בסדר. כן. כן? אוקיי. מופיע P כזה עם… כן. לא משהו אחר. אם מופיע Q עם צורה כזו. אוקיי.
הבהרה בנוגע לשיעור הקודם: מוסדות וארגונים
אז ככה. בשבוע שעבר היה לנו שיעור חשוב, שלא הובן כל כך טוב. אז אני רוצה לכבד… להבהיר… איך משתיקים את זה? להבהיר את הנקודה העיקרית, ולהמשיך הלאה.
אני רוצה להתנצל בפני כל הארגונים? לא, חס ושלום. לא, זו הטעות שהציבור עשה בשבוע שעבר, ודיברתי על כך קצת ביום שישי בשיעור שלי, גם על פי קבלה, אבל הציבור… השיעור על פי קבלה. אז בשבוע שעבר הציבור חשב שבאתי לתקוף ארגונים. לא, חס ושלום. לא חס ושלום. זו מצווה, אבל אני לא מדבר על אותה מצווה שבאנו לעשות.
אלא מה, מה אני רוצה להעלות? הכל משל. יש לי בעיה עם השיעור הזה, בעיה פשוטה, שמצד אחד קשה מאוד להעביר, אלו דברים עמוקים, מאובנים, עדינים, דברים עמוקים, דברים פשוטים, דברים עדינים קצת. אז מצד אחד קשה מאוד להעביר את הנקודה עצמה, את ההסבר עצמו, את הרעיון שאני רוצה להעלות. בפרט שהרעיונות שכולנו חושבים, סבורים שיודעים אותם, ולא יודעים אותם.
הקושי שבלימוד דברים שחושבים שכבר יודעים
למדתי מאמר של ר’ פנחס’ל, ששלחתי לקבוצה בשבוע שעבר, או לפני שבועיים, על דיסלקציה, כפי שאתם רואים. ר’ פנחס הסביר שם את הנושא. יש דברים, כן, יש דברים שכל אחד יודע, והוא יודע אותם. יש דברים שאף אחד לא יודע, אבל הוא מודה שאינו יודע. אותם דברים, אם הולכים למישהו שמלמד אותו, שיכול להסביר טוב, שיכול לומר חידושים, שומעים אותו כי אני מודה שאיני יודע, הלה יודע, והוא מלמד אותי.
אחר כך יש דברים באמצע, שמצד אחד אף אחד לא יודע, אבל נדמה לכל אחד שהוא יודע.
יש כמה דברים בסיסיים, במובן מסוים, כל הדברים הבסיסיים, אם אדם יהודי זו אמונה בקב”ה, אבל אפילו כשאדם אינו יהודי, הרעיון של מה פירוש להיות אדם טוב, מהי טובה, כיצד להפוך לאדם טוב, דברים מסוג זה. כל אחד יודע, אי אפשר לחיות בלי איזושהי אמונה, איזשהו רעיון של מה המשמעות.
המשמעות, למעשה רוב בני האדם אינם יודעים מה הכוונה באמת, זו הטענה שלי לפחות, שזה מבולבל, ויש אחרים שאומרים זאת. והטענה הגדולה שלי בשיעור הזה היא הרי שהרמב”ם ואנשים לפניו, שהם מקורותיו, ואנשים אחריו, היה להם רעיון טוב יותר של מה פירוש להיות אדם טוב ממה שיש לנו.
הגדרת “טוב” ושיטת הרמב”ם
הדבר היסודי הבסיסי: מה פירוש טוב? מה פירוש להיות אדם טוב? איך זה עובד? להם היה טוב יותר, הם ידעו את זה טוב יותר, הם הבינו את זה טוב יותר.
ועם כל זה, אלו אותם מושגים שאנחנו מאמינים בהם ושכבר יש לנו. זה לא פשוט שיש לו דבר חדש, טוב פירושו לרקוד על הראש כדי לא לתפוס את הלבנה… טוב עדיין פירושו טוב. אבל ממילא קשה מאוד לשמוע חידוש בזה, קשה מאוד לקרב, כי חסרה הכנה, חסרה הקשבה טובה מאוד, חסרה… צריך להיות הבנה טובה מאוד, למצוא דרך כיצד ללמוד פשט חדש בדבר שכבר יודעים.
זהו הקושי, זהו עיקר הקושי של שיעור זה וכל השיעורים. כל מי שלומד עניינים אקטואליים, אם זה מעניין… כל דבר אחר אינו אקטואלי, הכל לא נוגע, דברים שאינם נוגעים לחיים. במילים אחרות, לרוב בני האדם אין דעה על כך, הם לא יודעים כלום על זה.
ידיעות מול עבודת הנפש: מדוע אנשים אוהבים עובדות
אוקיי, אפשר לשמוע עובדות מעניינות. מישהו הולך למשל לומר מי, עם מי אני מתחרה? אני מתחרה עם היסטוריונים. יש הרבה יהודים שהם נותנים ידיעות, הוא נכנס לפרטים, הוא מוכר ידיעות. אפילו לא היסטוריונים, אפילו מדענים, ואנשים שעוסקים בהכרת הכוכבים, יודעים את צבא השמים איך זה הולך, האסטרונומיה. אתה מכיר או יודע את כל הכוכבים לאן הם הולכים? זה מעניין, יודע משהו שהולך בגוף. אף אחד לא משתנה ממי שחי כדי לדעת על הכוכבים לכאורה, אולי צריך דרך, אבל למעשה זה לא משנה… מה? עבודת השם, סדר. גם לא כל כך פשוט איך לחבר את שני הדברים. אבל על כל פנים, בדרך כלל זה לא משנה.
אז… מוכן? מסכים? כל אחד מסכים לשמוע מהשני, הוא יספר עובדה חדשה, מעשה חדש שלא היה כפי שחשבת שהיה הבעל שם טוב, והבעל שם טוב לא הלך עם בקיצ’ה כזו אלא בקיצ’ה כזו עם שלוש… אלו עובדות, וקל מאוד ללמוד מאחר או ללמד.
כך אותם אנשים יש להם בדרך כלל שיעורים גדולים יותר משלי. ולא באמת, באמת יש לי שיעור גדול יותר, אבל נראה שלהם יש יותר כי הוא מוכר דברים שקל לקנות. נדמה שיש אנשים שהם לא אומרים שום דבר חדש, נכון שגם לו יש שיעור גדול למדי, מי שאומר את זה, הוא חוזר על מה שכולם כבר יודעים, והוא שמח מאוד שכל אחד יפרש אפילו שהוא כן אומר עוד מילה עמוקה.
אז העניין הוא שלאו דווקא מתכוונים למה שחשבנו עד עכשיו. יש טבע ביהודים חסידיים כשצריכים ללמוד ספרי חסידות, הרבה פעמים אומרים חידושים גדולים, אבל המנהג הוא כשלומדים את זה, מוודאים שזה לאו דווקא משהו שכבר ידעת.
המשל מבינה מלאכותית: כיצד מפרשים בטעות מושגים חדשים
כמו בינה מלאכותית. בינה מלאכותית מתמללת את השיעור שלי לפעמים, הרבה פעמים הבינה המלאכותית מרגישה כמו התלמידים החלשים כאן, היא מחברת את זה למשהו שאנשים אחרים כבר אמרו. “אה, אני גם מכיר את העניין הזה, אני אומר את זה קצת אחרת, אני סבור שזה עניין גדול, קצת אחרת הוא עושה את זה.” אבל אנשים רגילים לפרש את הדברים החדשים לפי… “אה, מה הוא מתכוון לומר? אה, הרבה פעמים אני אומר משהו והשומע לא מבין, אחר כך בא מישהו: אתה מתכוון לומר את מה שחשבתי אתמול? לא, מה שחשבת אתמול זה נחמד מאוד, אני מתכוון כאן לדבר אחר.” אבל צריך להיות מסוגלים להיפתח ולהקשיב, וזה קשה מאוד.
התועלת שבמשלים חדים ובאמירות “הפוכות”
אז… וממילא זה דבר קשה מאוד לעשות. אז… תמיד מחפשים דרכים כיצד לפתור את הבעיה, אין דרך לפתור את הבעיה. הדרך לפתור את הבעיה היא להמשיך ללמוד. אבל למעשה צריך לומר משהו, צריך לתת משהו. אז… דרך אחת לעשות זאת היא לתת משלים, בלי משלים קשה מאוד לתפוס מהו הנושא. אז אני נותן משל, ובפרט דרך אחת לתת משל היא להראות לאנשים שמה שהם חושבים יכול להיות בדיוק הפוך.
תמיד יש משהו לחשוב עליו, דלא כמרגל, דלא כמנהגו, לא כפי שרגילים לחשוב, אלא יש דרך עמוקה יותר.
כי אנחנו אומרים, שכאשר אני בא ואומר, ומנסה להסביר אפילו את הסברא, מנסה קצת לפקוח לך את העיניים, להראות מדוע אפשר לחשוב. אה, על מה דיברנו בשבוע שעבר? אני לא הולך לחזור על המשל, אני הולך לנסות לגלות.
שמשהו שכולם מחזיקים בו, אתה רואה כמה קשה לדבר כך? שמשהו מנהג, משהו דבר טוב שכולם מחזיקים בו, זה בוודאי טוב. יכול להיות שזה רע? אני לא אומר, אבל יכול להיות. אז נתתי לך משהו להיאחז בו. אה, הנה הנה משהו שחשבנו בדרך אחת, יכול להיות שזה הפוך, כי יכול להיות שיש כאן שני דינים בזה, אנחנו צריכים להתעמק יותר.
אבל מהי הבעיה? כן, זהו תכסיס אחד, מהלך אחד שאנשים משתמשים בו. היו רבי’ם שהלכו ואמרו ממש הפוך ממה שכולם חושבים, אני יודע, אנחנו מכירים דברים כאלה, היו, אה, אני לא יודע רבי’ם חסידיים שאפשר למצוא דוגמאות כאלה, או רבי’ם גויים שנוהגים כך לומר: “אתה חושב שזו מצווה להאמין בקב”ה? זו עבירה.”
מה הוא מתכוון לומר? הוא מתכוון לומר לך שיש שני דינים, מה שאתה חושב שהמנהג הוא לא… אבל הוא מוציא את זה כאילו אומר שהמנהג לא מתכוון לזה אלא לדבר אחר. אתה לא מבין! זה לא רק קליקבייט. זה אמת שמה שאתה חושב שהמנהג הוא – זו עבירה.
כן, כן, נאמר, טוב מאוד, הברכה, עד הדוגמה – כן, כן, טוב, טוב מאוד, עכשיו אני נתפס בדוגמה. אני לא מתכוון לדוגמה, אני מתכוון להעלות שזו דוגמה פשוטה. קשה מאוד להעלות דבר ולתת משל. ובפרט, משל שהוא בדיוק הפוך ממה שחשבת, והבעיה בזה היא שכיוון שקשה מאוד להפריד את המשל מהנמשל, את הנמשל מהמשל, הרי אתה רוצה לשמוע את הנקודה.
חזרה לנקודה העיקרית: מבט חדש על טוב
הדבר שאנשים יוצאים מהמשל ואומרים, “אה, הרב אמר שבאמת לא צריך להאמין בקב”ה למסקנה, הוא אפילו כתב את זה בכותרת ביוטיוב,” וזה אבל לא… אני עושה את זה לפעמים, כי אני רוצה שאנשים ישמעו, אבל זה לא עוזר, רוב האנשים מסתכלים ואומרים, “אה, עוד שטות שהוא הבטיח עצה.” אז… זו בעיה, זו בעיה. מצד שני אין לי עצה אחרת, כי אני אומר שאני רוצה באמת לדבר על אותו דבר שמנהל את מוסדות הצדקה והחסד, הוא מדבר על טוב. אני רוצה להסביר לך שיש חסרון הבנה בטוב, אפשר להבין את זה טוב יותר.
יכול להיות שהנפקא מינה אמיתית, יכול להיות שלא. אני לא באתי לתקוף את השיטה או את הדרך של עשיית חסד. אפשר לנסות להעלות שיש כאן משהו, מבט מסוים, פקיחת עיניים מסוימת, יש דבר כזה, את זה בעיקר רצינו להעלות בשבוע שעבר.
יש דבר כזה שאפשר לפקוח את העיניים שמצב מסוים, מהלך מסוים, דרך התנהגות מסוימת שאנחנו מסתכלים עליה כלפחות ניטרלית ואולי אף מצווה גם כן, יכול להיות שזו שאלה רצינית מעשרת הדברות או נושא רציני כלשהו.
זה היה הנושא, וחשבתי שנתתי משל טוב, אבל לא כולם הבינו, לא כל אחד הבין קצת. אבל אני רוצה רק להבהיר את זה. זה דבר פשוט מאוד.
היה שיעור, עד כאן להבהיר את השיעור של שבוע שעבר. זו לא הייתה מחאה, זו לא הייתה מחאה. אני לא עוסק במחאות, מחאות זה התפקיד של צדיקים אחרים. מציק לי דבר מסוים שזה אמת, אבל זה רק דרך אגב, דרך אגב היה קודם הדבר הזה, דרך אגב. ברוך השם זה לא הנושא, לרגע אפשר לעזור, אפשר לעשות חסות לשיעור הזה, לעשות מנוי וכל מיני דרכים.
אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שאין בעיה אפילו אם יש דבר שמפריע לי, צריך הרי לעשות ממנו שיעור, צריך הרי ללמוד משהו מזה. מה שלומדים זה לא שהלה הוא שקץ, אני לא מבין, נגיד שהוא בא ואמר שהוא לא מבין אם האנשים האלה טובים או רעים.
זה באמת נושא שסברתי שאפשר להשתמש בו, להתבונן במציאות, או להתבונן במציאות, המשל שאמרתי… דווקא לא כל הדברים שמפריעים לי היו שם. יש דברים אחרים, עוד הרבה דברים שמפריעים לי. בדיוק הפוך, יש דברים הפוכים, לפעמים דווקא לצד השני בכלל. זה לא הנושא.
הנושא הוא שאנחנו מדברים, אני רוצה להראות את זה, זה מאוד חשוב, צריך כאן לחבר את השיטה עם המציאות, ולא שזה לא שווה כלום.
הנושא הוא שדיברנו על כך הרבה פעמים, מה שאמרתי, לא אמרתי, מדוע זה תוכנית, אומר מה שכן אמרתי בכמה דקות.
הגדרת הטוב: כוח הראייה והעיוורון בענייני ממון
יצחק:
הגדרת הטוב: ה”משקפיים” לראות את האמת
קוראים לזה לפעמים מעין “משקפיים”, מעין יכולת לראות, או מעין הרגל לראות דברים בדרך הנכונה. זו הגדרה שלא חידשנו – לא בשבוע שעבר, לא השבוע, אלא כמה וכמה שבועות כבר, והגדרה זו בת אלף שנה; זה לא דבר חדש.
כך אחת ההגדרות היא: כשרוצים להבין ממה מורכבת הטובה של אדם טוב, היא אינה מורכבת – כפי שהוא אומר “דרך המצוות” – אינה מורכבת מדבר חושי כלשהו, שיש לו פחות תאוות או יותר תאוות, או פחות רצון טוב או דברים מסוג זה. היא מורכבת מיכולת מסוימת לראות מהו הטוב במצב מסוים.
מובן מאליו, יש את העולם, יש הרבה מצבים. יכולות להיות מידות רבות מאוד שכל אחת מהן מורכבת מפרט זה: היכולת הגבוהה יותר לראות מהו הטוב במצב הנכון. אולם יש עוד דבר: לרצות להיות טוב. לפעמים יש מישהו שיודע מהו הטוב והוא בכל זאת עושה רע. אוקיי, אבל זהו תנאי אחד של הדבר.
שורש הרע: חסרון בראייה, לא ברצון
ומה שרציתי להעלות הוא, שאני למשל מניח מה שאמרתי בשבוע שעבר: שרוב בני האדם טובים. במובן הזה, לא “רוב בני האדם טובים”, אלא קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי להיות אדם רע. כי טוב פירושו “אני”. מה פירוש רע? שאני סבור שמשהו מפריע ואני עושה אותו? טוב פירושו “אני”, שאני סבור שזה מה שצריך לעשות.
מה פירוש טוב? טוב הוא מה שצריך לעשות – פחות או יותר אותה הגדרה. ואיך יכול להיות שמישהו ירצה לעשות משהו שהוא סבור שאינו טוב? שיהיה פירושו שאני רוצה לעשות משהו שלא צריך לעשות. מה אני רוצה? מה אני סבור שצריך לעשות? את מה שטוב. מהו טוב? מה שאני סבור שצריך לעשות.
ומידה רעה גורמת לכך שאינך יודע טוב. יש המצאה כזו! אמת, יש המצאה כזו. הוא אומר: לא, מה שאני מחדש – ונראה לי חידוש, אבל אני סבור שזה פשוט כשמתעמקים – מסתכלים בעולם, נראה לי שזה פשוט, אפילו אצלנו, אצלי עצמי. וגם שיתבוננו בעולם באופן רחב יותר, נראה לי שיש בעיות כאלה, וצריך לעבד היטב אותו סוג בעיות שאנו קוראים “מלחמת היצר”. שאותם “לא תעשה”, שאני יודע, כן, זה טוב אבל אני דווקא לא רוצה, או שיש לי סיבות אחרות לעשות הפוך – את הדברים האלה צריך לעבד. עם ה’, בפרק… יש פרק ברמב”ם על זה, כן, פרק ו’ מדבר בעצם על הנושא.
אבל אני סבור שאנחנו עדיין הרבה לפני כן בדרך כלל. מה אני סבור? אני סבור באופן כללי שאנחנו בדרך כלל עדיין הרבה לפני כן. והתבוננתי בעולם, ונראה לי שהרבה מאוד נושאים, הרבה מאוד בעיות – גם אצל עצמי – אינן בנויות על כך. הן בנויות על חסרון כלשהו בחוש. אפשר לקרוא לו “חוש”, או “דעת”, הבחנה, כוח הבחנה, כוח הראייה, כוח שיפוט, כוח לשפוט נכון, שמוביל אותנו לחבר בוודאי.
או שאפשר לומר את זה, אם אתה רוצה לומר בעניין הזה של מנהיג, אפשר לומר כך: שכולם מודים שבאופן כללי צריך להיות טוב. אבל שהטוב פירושו דווקא *זה* במקרה הזה שבו אני עומד – זו כבר חכמה לראות.
המשל מ”לא תגזול”: לכל גנב יש תירוץ
כמו שדיברנו שבוע שעבר על “לא תגזול” לעומת “לא תחמוד”, לעומת כל החוקים, ההלכות הפרטיות בפרשת משפטים. “לא תגזול” – כמעט אף אחד לא יכול לגנוב. הוא סבור כך: שמי שהוא לוקח ממנו, הוא סבור שזה שלו. כן, כמעט אף גנב אחד לא גונב את הדברים של הזולת; הוא גונב את הדברים *שלו*. הוא סבור שמגיע לו… הצדקה, יש לו תירוץ. נכון?
כמו שכתוב פסוק (או אמרה): “מריצת גנב א תירוץ עמו” – לכל גנב יש תירוץ. זה פתגם יהודי, הכוונה היא לא בדיוק לזה, אבל בדרך כלל… כן, זו תורה ש”מריצה” פירושו מלשון לרוץ. כן, כן, כן, כן, אבל בהקשר הזה, כן זו תורה.
בדרך כלל גנב, אפילו רוב הגנבים, יש להם תירוץ. “מגיע לי”, “הלה הוא עשיר”, “הוא לא צריך את הכל”, “נו, לקחתי קצת”. במילים אחרות: הוא לא סבור שהוא גנב. גנב פירושו שזה של הזולת, שמגיע לזולת. אני סבור שמגיע לי בדיוק באותה מידה, אז אני לא גנב. זה קצת יותר מפורט, בדרך כלל זה הרבה יותר מסובך. “עשיתי שותפות איתו, הוא עבד פחות ואני עבדתי יותר.” זו המציאות. זה פשוט לא “לא תגנוב” מעשרת הדברות, כמעט לא קורה.
כמעט… אני לא אומר שזה לא קורה אף פעם, יש דבר כזה, אבל בדרך כלל הבעיה שלנו היא לא זו. אם למישהו יש את הבעיה הזו, אז הוא באמת רשע, אז צריך להתמודד איתו בנפרד. אבל הבעיות שלנו, הן שלי והן של האנשים שאני מתמודד איתם בדרך כלל יום-יום, בדרך כלל זה לא אותו דבר. האם יש אדם כזה? אני צריך לחשוב, אולי יש, אבל אני לא רואה שזו הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית היא שהוא לא היה יכול לעמוד בניסיון של גנב להיות גנב.
דוגמה מהחיים היום-יומיים: העיוורון במחלוקת עסקית
אז, רוב האנשים מסכימים שלא גונבים. איפה המחלוקת? איפה… איפה עולה הבעיה? איפה עולה הקיצור דרך? הקצר? איפה הוא מאבד את הבהירות שלא גונבים?
הוא לא תופס שהמעשה, כשהעסקת פועל ואתה משלם לו מאוחר, או שאתה משלם לו פחות ממה שסיכמתם כי יש לך איזה חשבון. היו לי הרבה פעמים בצד השני, יש לי חשבון שהוא לא עשה עבודה טובה, אז אני רוצה לשלם לו פחות. והוא סבור להיפך: הוא עבד יותר, כי בדרך כלל כשהוא עובד חלש יותר הוא עובד קשה יותר, נכון? אז הלה רוצה יותר כסף. הוא לא מרוצה, הוא רוצה עוד קצת יותר כסף, כי אני לא יודע, סתם שיבוא בסוף ביד רחבה להתפשר איתו.
אבל יש לי מחלוקת: האם מגיע לו יותר כסף? כי הלה עבד קשה יותר? כי אתה עשית שתי טעויות? או פחות כסף, או שאתה עשית טעויות? אבל כאן הלאו… אף אחד מאיתנו לא חולק על הלאו. אף אחד מאיתנו לא מתכוון לעבור על הלאו. אין לנו בכלל כוונה רעה אחד כלפי השני. אם ברור שאני חייב לו – אני נותן לו. אפילו שקשה לי, אצטרך ללוות כסף בשבילו. יש חילוק, אני אתן את זה.
אותו דבר מצידו. תאר לעצמך – אני לא מכיר אותו אישית, אני מכיר אותו רק דרך עסקים – אבל ייתכן שאם ברור לו לגמרי שמגיע לי, גם הוא ישתכנע, הוא ייתן לי. רק מה? ומה שלא נופל כאן – ואני חושב שזה מה שאני אומר עכשיו – שאפשר ללכת לתורה. לא אני ולא הוא מחזיקים בכלל אפילו לשאול רב, או שזה עניין. אבל אנשים עושים מיד, אין מה לשאול, כי אני הרי צודק! והלה אומר: אני הרי צודק! שהוא יוכל לשאול שאלה? אין כאן שאלה, נכון? אין.
מאיפה בא זה שאין כאן שאלה? עובדה, אני לא משלם יותר. עובדה, אני משלם דווקא פחות. איך זה? ואיך זה שאני לא תופס בכלל שעל זה דיברה התורה? על זה יש “חושן משפט”, “הלכות השוכר את הפועלים”, “וגמר דעתו” וכדומה, האם נעשתה פשרה, האם נאנס שהוא לא יכול לעשות – זה מלא בשולחן ערוך שמדבר על דברים כאלה. אנחנו לא עמי הארצות בסוג המחלוקת הזה, נכון?
אבל רוב האנשים כשהם בסיטואציה, הוא לא תופס בכלל ששולחן ערוך דיבר על זה. הוא בטוח ששולחן ערוך מדבר בוודאי על מקרה אחר; בוודאי שכשזה כל כך ברור אין מה לדבר, בוודאי.
וכאן אני תמה – וכאן נתתי דוגמה שהיא מאוד פשוטה, יש דוגמאות הרבה יותר חריפות שאני לא רוצה לדבר עליהן – כאן אני תמה: מה קרה? מה שאני רוצה להסביר, מה קרה כאן? אני הרי יהודי ישר, הוא הרי יהודי ישר. אני הרי לא גנב, הוא הרי לא גנב. אנחנו אנשים נורמליים, הוא אדם נורמלי.
החילוק בין “איסור והיתר” ל”חושן משפט”
ולמה בדרך כלל כשיש לי שאלה… כן, אפשר לומר את זה כך, אבל אני לא רוצה לומר את זה כך כי זה אותו אמת כמו שחששת שבוע שעבר, באמת יכול להיות אותו דבר שם. אבל משל אתה יכול לומר: כשיש לך שאלה בהלכות שבת, האם מותר להחזיר את הצ’ולנט על האש אחרי שהורדת את הצ’ולנט – אז אתה יודע שזו שאלה ואתה שואל את עצמך, או שאתה נוהג כמו שאמא שלך נהגה, אין חילוק, אבל אתה יודע שזו שאלה ואתה נוהג לפי מה שפסקו בשאלה.
כאן מה, כל אחד אפילו ברור יותר – כן, מה בכלל האיסור של שהייה, של חזרה? זו גזירה, אף אחד לא מבין כל כך טוב. אבל כאן הרי יש, כאן הרי ממש ברור שזו שאלה של לקחת כסף של הזולת. אלף דולר הולכים להיות או אצלי או אצלו, שלא כדין, אני מתכוון ממש “לא תגזול”, עשרת הדברות, אף אחד לא חולק על עשרת הדברות.
ובכל זאת לא נופל לי בכלל שכאן יש שאלה! לא שהיה לי ניסיון והתחמקתי מהניסיון – זה סיפור אמיתי, אין כאן ניסיון אפילו. אילו היה לי ניסיון הרי הייתי יכול לראות, אני מודה שאני מתגבר על הניסיון. לא זה העניין. אני לוקח את הכסף, או שהוא לוקח את הכסף, או שאני תובע את הכסף, כי מגיע לי, כי כך הרי פשוט.
ויש דוגמאות הרבה יותר חריפות, אפשר למצוא דוגמאות חריפות יותר אצל אנשים שאני רואה. כשאני בא בעזרת שאלה, כמו שאמרת? אז זה כבר בא עם המסגור שזו שאלה, אז מיד הוא יודע שכאן יש שאלה. מה? אין בעיה, זה עוד… מישהו טוב, טוב מאוד, זה עוד תוספת, יש תירוץ טוב לשאלה. בשביל זה יש רבנים, בשביל זה התפקיד שלהם, לדעת תירוצים לשאלות שאף אחד לא יודע את התירוץ. אני לא יודע, בשביל זה יש בית דין. אוקיי, אם יעשו פשרה וייתנו חצי-חצי.
הבנת הטוב: חלק ג’ – עיוורון בשכל מעשי והמשל מהאדריכל
סקירה:
בחלק הזה, עובר הדובר משאלות הלכתיות תיאורטיות לבעיה העמוקה יותר של “עיוורון” מוסרי. הוא מסביר את החילוק בין “ניסיון” (שבו אדם נאבק עם עבירה) למצב שבו אדם לא רואה כלל את העוולה, כי ה”שכל המעשי” (ההבנה המעשית) שלו חסר. הוא מביא את הרעיון דרך משל מאדריכל, שרואה בעיות בבניין שאדם פשוט לא יכול להבחין בהן.
—
הגבולות של דוגמאות הלכתיות וה”שאלות החריפות”
אצלנו יש הרבה גמרות חריפות. אפשר למצוא גמרות חריפות מאנשים ש… אני רואה… אז זה כבר בא עם ה”מסגור” שזו שאלה. אז… מיד אתה יודע שכאן יש שאלה.
מה? “שנים אוחזין בטלית”, יש קושיה. “אין בעיה”. זה עוד… טוב מאוד. זה עוד נושא. יש תירוץ טוב לשאלה. בשביל זה יש רבנים. בשביל זה התפקיד שלהם לדעת תירוצים לשאלות, שאף אחד לא יודע את התירוץ. אני לא יודע, בשביל זה יש בית דין. אוקיי. אם נעשתה פשרה, לתת חמש מאות דולר במקום.
“שנים אוחזין”, אז לכל אחד יש חלק ספק. יכול להיות… אני מבין את ה”מודל העסקי”, את ההיגיון. אני עם הדוגמה שלי לא כל כך טוב. כי עם הדוגמה הזו יכול להיות שאני צריך לומר את זה. כי לא אם הוא נתן לו רק רבע, לא אגיד את כל הטענה שלי. “אין בעיה”.
אבל אני רוצה להוציא דבר חריף יותר. למה אני לא הולך לתורה? לא שאני לא הולך. אני לא מעכב את עצמי בכלל לשאול מישהו. עוד חבר שלומד חושן משפט. אני יכול לשאול אותו: “מה אתה סבור?” כבר קרה במקרים אחרים שעשיתי את זה. והלה אמר: “אני לא צודק.” יפה, שירות טוב. הוא אומר, החבר שלי.
הלו… כאן אמרתי לך את זה? אמרתי לך נכון? אילו הייתי הולך לתורה, הרי הייתי מפסיד? אוקיי. אני כבר עושה את עצמי. זה שבר! אבל ראיתי שכל ה”אני לא צודק” אמרתי לך. או גם, כי אתה לא צודק וכי אתה לא צודק. ראו את המסקנה על הפרטי עניינים? כן, מה שזה לא יהיה, כן.
בנוגע?! אין לי ראיה מספיק טובה, אין לי מספיק… יכול להיות שזה כבר… אמת, אמת. אמת. זה יכול להיות בעיה. אמת, אמת. אמת. אבל חשבתי שיש לי… כן, הבעיה. זו הייתה הטעות שלי, לא התכוונתי, רציתי ללכת איתו לתורה עם הלה. בינתיים… לא שמתי לב שאני קצת מבזבז זמן.
החיסרון ב”שכל מעשי” (הבנה מעשית)
אז מה שאני רוצה להוציא הוא, שיש כאן בעיה. הקשר, הנקודה, לא נוצר. שיש חילוק בשכל. נוצר חילוק בשכל – בשכל מעשי, לא בשכל תיאורטי. לא שכל גדול של “לא תגזול”; אני יכול לתת לך המוני הסבר שלם למה כסף של הזולת זו בעיה. לא השכל הזה מפריע לי. השכל שמחבר את זה עם זה. שכאן חל הדין של “לא תגזול”, או לא “לא תגזול” ממש, אלא יותר כמו “עושק של פועלים”, שיש לו שם אחר בהלכה. זה לא “לא תגזול”, זה איזה דין חדש בפרשת משפטים שמדבר בדיוק על השאלה – ואני לא תופס את זה.
אדם יכול ללמוד – זה לא עוזר ללמוד, לא בגלל שאני לא יודע, לבדוק – אפשר ללמוד את כל פרשת משפטים ואת כל חושן משפט הרבה פעמים, ועדיין כשמגיע למעשה… לא הפשט שיש לי ניסיון גדול. את זה אני רוצה להוציא.
החילוק בין “ניסיון” ל”עיוורון”
אנחנו אנשים שרגילים לחיות עם ניסיונות. כל אחד יודע את החולשות שלו, את היצר הרע שלו שהוא אוהב, ויש לו ניסיון. לפעמים הוא עומד, לפעמים לא. יש אנשים שרגילים לעמוד בניסיונות, יש אנשים שרגילים לא לעמוד בניסיונות. אלה הכללים, יש הרבה מהלך שעושים כשיש ניסיון, נכון?
אבל זה לא העניין. לא היה לי ניסיון. זה לא יכול להתחיל בניסיון. לא היה קשה, לא הייתה “התגברות היצר”, לא הייתה “רוח סערה”. אפשר לקרוא לזה “רוח שטות”, רוח שטות, אבל לא ניסיון. אדם פשוט שמסתכל מבחוץ היה רואה בבירור: מה ראיתי כאן?
אני מתכוון, זה מה שאני אומר, בוא אתן לך… אתה יודע מה, כאן יש בעלי מוסר שאומרים מה שהם מתכוונים, שהתירוץ הוא שיש לי נגיעות. כי אני סבור שאני צודק, אי אפשר אחרת, כי אני הרי בצד שלי, אני לא רואה בכלל.
אבל זה מה שאני אומר, על זה אני אומר: אני בצד שלי, יש לי גם ניסיון מדבר אחר. אין לי ניסיון דרך זה. נאמר כדלהלן: יש לי ניסיון, אני גם בצד שלי, אני אוהב את חתיכת הבשר הזו – אין בכלל שאלה עם זה. אני בצד שרוצים לקחת את זה, וכאן אתה מבין ניסיון. הכל יכול להשתנות, הכל יכול לא להילקח. אני סבור בצד שלי, אותה נגיעה בדבר.
העיוורון של הצופה ה”ניטרלי”
אני לא מדבר על המקרה ההוא, אני מדבר על סוג חדש. עכשיו בוא אתן לך דוגמה, אולי עדיף להסביר למה אני סבור שזה לא כל התירוץ, או בכלל לא התירוץ הנכון. כי אני מדבר הרבה פעמים עם אנשים, ואני נוהג להתלונן לפעמים על אנשים שונים אחרים.
עכשיו, הרבה פעמים אני מדבר עם אדם והוא לא בצד של אף אחד. אין לו נגיעות. אי אפשר לומר שהתירוץ הוא נגיעות. לא יכול להיות שהתירוץ הוא “הוא בצד הזה”, או כמו שאתה אומר, חבר אומר שכל אחד צריך לעמוד “כולו שלי”. לא, אני מדבר עם אדם, הוא בכלל לא בעל הדבר, הוא בכלל לא מעורב באותו עסק, אין לו שום דבר עם כל העניין.
אבל הוא גדל… כל אחד גדל עם חינוך מסוים, עם רוח מסוימת איך שהם חושבים על דברים, ואילו דברים חושבים עליהם כן ואילו דברים לא חושבים עליהם.
ואני מביא הסבר, תסתכל: כאן נראה לי ממש עוולה זועקת לשמיים. את זה צריך להוציא כאן, זה מה שהפריע לי, זו הקושיה שיש לי על האנושות והתירוץ. מבין? יש לי קושיה על האנושות, אני רואה עוולות מסוימות זועקות לשמיים. זה זועק לשמיים, לא עוולה קטנה שטעו בחמישה סנט. עוולה זועקת לשמיים! מה זה? אני לא יודע. הגמרא שראיתי אתמול, זה לא בדיוק הדבר, אבל יש דברים כאלה.
החילוק בין “כישלון” ל”שיטה”
עכשיו, כשמישהו אמר לי, ולפעמים הלכתי לאותו אדם בעצמו, לבעל מחבר העוולה, ופחדתי. למה פחדתי? כי אני הרי משוחד, הוא מבין, הוא מסתכל עליי סתם כנוגע בדבר.
אבל נניח, אני הולך לאדם, או שאני מדבר עם חברו על זה. וכשהחבר אומר לי… נניח, מישהו נכשל באיזו עבירה שכל אחד מודה שזו עבירה. יכול לקרות, נכון? כל אחד שיחשוב על העבירה מודה שזו עבירה. ושאגיד לך שהחבר הכי טוב שלך עבר את העבירה. נניח שאתה סבור, אתה מכיר אותו כאדם טוב. הרבה אנשים, תופסים מישהו באיזה דבר. כשחברו אומר: “מה פירוש? הוא אדם טוב!” מה אומר החבר? “אני עדיין סבור שהוא אדם טוב,” נכון? אלא מאי? מה הוא אומר? הוא אומר שהוא נכשל. יש לו יצר הרע גדול, הוא לא ידע, אי אפשר לדעת מה ליצר הרע יש לאותו אדם. נראה שזה קורה, אפשר להבין את זה.
ו, כן, הוא רוצה לומר, זה ממש קצת דרך עקומה. כן, כן, זה כך. כי לפעמים רואים מישהו שעושה את זה בפועל, אותו חינוך. אז, מה אני אומר? אם חבר טוב אומר לך: “בוא הנה, אני עדיין חברו, אני אוהב אותו, הוא בכלא.” למה? “הוא אדם טוב, יש לו יצר הרע גדול, הוא נכשל.” יכול להיות שאותו אדם עצמו מודה; לפעמים האדם עצמו לא מודה, הוא עדיין משקר לעצמו. מה אז? חברו אין לו את הבעיה, אין לו את היצר הרע, אני כבר מדבר על הצד ההוא, הוא יבין את זה. כן, לא נהיה רע, אוקיי, הרבה פעמים לא, אתה יודע מה, לא רק פעם אחת לא, שיהיה כבר, אבל עדיין, אני מבין את זה.
עכשיו כשאני עובר לסיפור השני, מה שהיהודי הזה עושה כל בוקר: הוא קם מוקדם בבוקר ורודף אנשים, הוא לא הולך לישון בלילה ורודף אנשים. מה שזה לא יהיה, זה בעצם התפקיד שלו.
ואותי הוא רואה כמשוגע. הלו? אז אני הולך לחבר שלו. נגיד, אוקיי, הוא יבין את זה, כי הוא עובר את אותו הדבר. אני הולך לחבר שלו — החבר שלו הרי אדם נורמלי, הוא לא יכול באמת דבר כזה. שיגיד: “אתה רואה מה החבר שלך עושה? הוא… צריך לטפל בזה.” הוא לא יראה את הדבר הזה בדיוק כך, הוא חושב ככה.
הוא מסתכל עליי כאילו אני בן אדם מוזר, הוא שומע, הוא לא יודע מה אני רוצה ממנו. הוא כבר יודע ש”ככה עובדת המערכת”. אתה נגד המערכת? “לא, אני לא נגד המערכת.” אתה אומר איזו מערכת, מה שייך כאן מערכת? אתה אומר שיש בעיה, האדם הזה הוא ה… נגיד שיש מערכת, אז הוא המבצע של המערכת.
חבל, נגיד כבר שיש מערכת כזו, כל אחד הולך עם סימן אחר של המערכת, עם מצוות אחרות שאפשר לעשות. ואתה מסתכל על האדם הזה, הוא נראה לי… הוא לא מתנצל. כשהוא מתנצל, הוא אומר: “תראה, אילו היית במצב שלו היית נוהג בדומה.” הרי אי אפשר תמיד לטעון שאני הייתי נוהג אחרת לגמרי. מישהו אומר את זה, אני שומע. אילו היה לי ניסיון גדול כזה כמו שלו, מי אומר שאני הייתי עושה אפילו את זה? מי אומר? הוא מסתכל עליי כאילו אני איזה אדם מצחיק, כאילו יש לך ביקורת על המערכת.
הנה השאלה שלי: מה קורה כאן? הוא אומר שיש לו ניסיון, הוא אומר שאני איזה כלום. הוא יכול להסביר שגם הלה מקבל כסף, הוא מקבל אחוזים מזה ומזה — שקר! אני מבין, הוא רוצה, הוא צריך לשלם את האחוזים שלו. אבל הרי אין לו כלום מזה, שום דבר אין לו מזה! ואני בכלל לא תופס שיש כאן שאלה. יש כאן שאלה? אתה יודע מה התשובה? “על זה יש שאלה? אני נולדתי לספר שטויות פוליטיות, זה לא מעניין.”
אז, בואו נלך מצד שני של הסיפור, בכל מקרה אין הבדל. אז. מילא, ואני הגעתי להשגה, כאן, את זה רציתי להוציא, אני הגעתי להשגה — אבל אני מזכיר, מה שיהודי פוגש בעולם הוא צריך הרי לדעת שמזה הוא לומד, בשיעורים של השבועות הקודמים.
זה הרי הנושא שאנחנו לומדים עליו. מה לומדים כאן? אנחנו לומדים את זה, ממש זה מה שהספרים אומרים. זה הרי מה שהם מדברים כל הזמן, אנחנו לומדים כל הזמן על הנושא הזה.
השורש של מידות רעות: עיוורון
שלא רק יש מידות במובן של יצר הרע. השורש של הרבה מידות רעות, או אולי של כולן, בפרט של חלק גדול, הוא עיוורון. איזשהו עיוורון. לא עיוורון מושגי, לא עיוורון שהוא לא מבין במה שנקרא “דעת עליון”. ברמת הדעת הגבוהה שלו, הוא לא מבין שאסור לגנוב. הוא לא תופס שזה אומר זה.
משל: האדריכל והאבן העקומה
ואמרתי משל דומה מכל סוג של חכמה שיש, נכון? גם אני מבין באופן ברור מה זה משכן יפה, מה זה בניין יפה, בניין חזק. אפילו אני יכול להיכנס לבית מדרש ולראות אם זה יפה או לא יפה. אני לא אדם עיוור בכלל.
אבל כשאני הולך לראות כשבונים את זה, נגיד, מחזיקים באמצע הבנייה, ואני רואה איזו אבן, איזו קורה, שנראית לי עקומה או ישרה. אין לי מושג אם זה יגרום למראה להיות יפה או לא. מי שהוא מבין, האדריכל או הבנאי או המעצב, זה התפקיד שלו להבין את זה. הוא רואה שמה שאתה, יצחק, גם מבין שצריך שייצא בית מדרש יפה — כאן נמצאת הבעיה. באבן שהניחו עכשיו בצורה עקומה. אתה עצמך, אתה לא רואה את זה כאן? אולי הוא רוצה לשים את זה כאן, אני יודע, מה אני יודע? לא, זה יגרום לזה להיות עקום.
כן, מי שמתעסק עם אנשים שיודעים משהו יותר טוב ממנו, זה קורה כל הזמן, נכון? עיצוב, אני לא מבין בעיצוב כל כך טוב, אני משתמש במעצבים לדברים שונים, והרבה פעמים הוא מראה לי, אני שולח לו איזו תמונה, הוא אומר: “זה לא טוב.” למה? זה נראה לי מאוד יפה. “אתה יכול להסביר לי?” אוקיי, אולי אני צריך להיות מספיק… אני נהיה מומחה גם, אני מנסה להיות מומחה בזה. הוא מבין, הוא רואה שהבעיה מגיעה. אני מודה לו, אחר כך כשאני רואה את התוצאה, אני מסכים: אה, הוא היה צודק.
כבר למדתי מה לומר לשני: “אתה תעשה את העבודה שלך, אני אעשה את העבודה שלי, בואו לא נתערב אחד בשני.” היינו יכולים סתם להתקוטט, ועד כאן אני עוד הייתי צודק גם, אין לי עניין להתקוטט עם השני כדי שהוא יישאר צודק.
אבל מה יש לו שאין לי? לא את התוצאה, לא את התמונה הגדולה. תמונה גדולה גם אני יכול להסתכל על התוצאה. שתי התמונות הן…
הפער בין התיאוריה למציאות: ה”קורקבן” והעיוורון המוסרי
פרק א: התסכול של המומחה מול ההדיוט
אני מתוסכל להיות מומחה בזה. הוא מבין. הוא רואה שתוצאת הלוואי רצה שוב. אחר כך כשכבר יודעים את התוצאה, אני מסכים, אה, מי היה צודק?
כבר למדתי לומר לשני: “אתה תעשה את העבודה שלך, אני אעשה את העבודה שלי. בואו לא נתערבב, סתם נתקוטט, ואתה תהיה צודק גם.” אין לי חשק להתקוטט עם השני, ואחר כך שהוא יישאר צודק.
אבל מה יש לו שאין לי? לא את התוצאה! לא את התמונה הגדולה! התמונה הגדולה! גם אני יכול להסתכל על התוצאה! שתי התמונות. יודעים מיד. אתה רואה שהגרפיקה, זה טוב, זה מגעיל. את זה הוא רצה. את זה הוא הזמין. ואתה לא רצית באמת את זה. או לא.
כי מה התעקשת על שלב הביניים? כמו שאומרים: “לשוטה לא מראים חצי עבודה”, כן? ובאמצע התעקשת וחשבת שזה ייצא יותר טוב ככה. כי אתה לא מבין את הקשר, הקשר בין הכלל הגדול לפרטים הקטנים.
כאן במקרה הזה “לא תחמוד” או “לא תגנוב” או “לא תרצח”, אני לא יודע איזה איסור, שהוא איסור גדול. זה הדבר שאתה לא תופס. מתאים מה שאני אומר?
פרק ב: משל הקורקבן (שימוש חכמים)
אם כך אמרו לנו בשבוע שעבר, שבשביל זה חשוב מאוד ללמוד את כל הפרטים, לתרגל, מה שנקרא “שימוש חכמים”, נכון? כמו המעשה של הקורקבן כמעט, נכון? אתה מכיר את הסיפור, נכון? כן, העולם אומר שזה היה… נו, מה הסיפור? אני נהנה, כל אחד יכול. נו, ספר אותו. אף אחד לא יכול. כולם יכולים.
היה יהודי, בחור ישיבה, אני יודע, הוא למד להיות פוסק ביורה דעה. כן, והוא ידע את כל הש”ך’ים עם כל הטורי זהב’ות עם כל הפרי מגדים’ים והכל. אמרו לו: “אה, אתה טוב, אתה תהיה רב.”
באה אליו אישה עם שאלה, עם עוף. הוא לא יודע, הוא בכלל לא יודע. הוא אומר, הוא אומר לא נכון. תגיד לי איך הסיפור הולך בדיוק.
בקיצור, בא רב שני שגם למד, הוא גם עשה שימוש. הוא הסתובב בבית השחיטה, הוא הסתובב אצל רבנים שפוסקים. הוא ראה על מה מדברים. הוא יודע: “תראה, זה הקורקבן שהש”ך מדבר עליו.” הוא אומר: “אה, הקורקבן הקדוש! זה מה שדיברו עליו.” כן, זו החכמה.
מה זה? שהלא-ידיעה של הקורקבן היא תורה? שכשלומדים מה זה הקורקבן, צריך לעשות ברכת התורה?
רבי היה שמונה עשר חודשים אצל רועה בקר ללמוד מומים. עשו ברכת התורה? ודאי!
בכורות… מומים… מה זה מום עובר, מה זה דוק, מום? כן, ודאי צריך לעשות ברכת התורה, זה אפילו כבר עיקר התורה. כי על הקל וחומר לא צריך תורה. כל אחד, כל הגויים יודעים “לא תרצח”, “לא תגנוב”, “לא תנאף”, אוקיי, צריך לשמוע את זה פעם אחת, זה פשוט.
אבל כדי לדעת שזה הקורקבן, מה שהוא לומד — לא אם יש קורקבן, הוא רואה אותו כל רגע — [אלא] אם זה *ה*קורקבן, זו ההלכה. הוא יודע את הקל וחומר, הוא עבר את כל המבחנים של הרבנות, הוא חייב לדעת את כל הפרי מגדים’ים, אין שום בעיה. אבל הוא לא יודע שזה הקורקבן.
פרק ג: דעת — חיבור המופשט למוחשי
שמע, זה עיקר הדעת, מה שאומרים ש”דעת” הוא מחבר. כן, עכשיו אתה מבין מה ה”דעת” אחר כך מחבר. הוא מראה לך שהקורקבן הזה, זה הקורקבן הקדוש שעליו דיברו. מתאים?
אם כך, אני טוען, זו דוגמה הלכתית. אבל אני טוען, שאצלנו יש הרבה מאוד — אנחנו לא רגילים — הרבה מאוד דברים שאנחנו רגילים שזה נורמלי, צריך ללמוד. או שצריך להיות איזה שמש, מישהו שיכול לפקוח את העיניים על דברים כאלה ולהראות שזה לא נורמלי.
יש לך ניסיון, זה קשה? אין בעיה, אני מוותר, אני מבין עם כל היצרי הרע. אם אין לך בכלל יצר הרע, אם יש לך סתם חוסר דעת, צריך לחשוב האם כשהוא עובר, האם זה שוגג או מזיד בכלל. זה איזשהו חוסר, זה מצב של “שגגת תלמוד עולה זדון”. מבין?
אם הוא תינוק שנשבה, כאן הוא… אם כבר אי אפשר לטעון כלפיו, אם אין אף אחד שילמד אותו מה זה הקורקבן.
כן, תדמיין לעצמך, רב, הוא למד את כל יורה דעה, הוא לא יודע מה זה “ריאה”. אין לו אף אחד, הוא לא מבין, אין אף אחד שיכול להראות לו. כמו שאומרים, הוא הולך עם השולחן ערוך, הוא פותח אותו, הוא לא יודע מה “ריאה” אומר. הוא לא יודע? אוקיי, זו שאלה. אבל את זה לומדים. אם מישהו למד את כל יורה דעה והוא לא יודע מה זה “ריאה”, זה מה שלומדים, מה “ריאה” אומר. אתה חושב שאתה יודע, מתברר שאתה לא יודע.
ככה צריך לומר באמת. לא, אני לא מתכוון שהוא לא יודע, הוא כן יודע, אבל על החלק הזה, שזה מה שהפוסק התכוון, וזה מה שהרב התכוון. חס ושלום, אל תגיד ככה עליו. כן כן, אני מבין את הבדיחה. אבל זה הרי אמת, אני הרי עדיין יודע את התיאוריה, אני לא מתרגש מהמשל הזה לפעמים, נכון? אני לא מתרגש מהמשל.
פרק ד: עיוורון מוסרי — תינוק שנשבה או מזיד?
צריך לדעת לראות את זה בחושים, בפועל ממש. אז, אם מישהו לא יודע את זה, יכול להיות שזה אפילו אונס. אם לא היה לו שום רוח, אף אחד שילמד אותו, זה אפילו לא שוגג, לא מזיד, זה חסרון ידיעה.
אם מצד שני הוא היה צריך, הוא היה יכול לדעת, הוא היה חייב לדעת — “שגגת תלמוד עולה זדון”, התפקיד שלך הוא לדעת דברים כאלה. אתה לא יכול לומר שזה אפילו לא שוגג, זה מזיד גמור. נכון, שוגג זה לא. זה לא שוגג, זה גם לא מצב יצירתי כזה. זה שניהם מהדברים האלה. או שזה מזיד גמור, או שזה אונס גמור. תינוק שנשבה שלא היה לו מאיפה ללמוד, הוא אונס גמור. אבל משהו באמצע זה לא.
עכשיו למה אני מצד אחד מאוד כועס על האדם הזה? כי אם הוא היה יכול לדעת זה מזיד גמור. מצד שני, אם באמת יכול להיות שהוא תינוק שנשבה נעבעך, אני אפילו לא יכול לדבר איתו. אם אני הולך אליו ואומר לו מוסר, לא שייך לדבר איתו. כי מוסר זה דבר שמתחיל… אולי זה המוסר האמיתי, אבל מוסר בדרך כלל זה דבר, אחרי שאדם כבר יודע, יש לו יצר הרע, המוסר עוזר לו נגד היצר הרע. אבל אין לו יצר הרע, יש לו איזו חסימה, הוא לא רואה.
פרק ה: המקרה של בונה המוסד
הוא באופן אחר… בואו… כן, הוא במסגור אחר של הסיפור. במילים אחרות, הוא מסתכל על הסיפור, מה שדיברנו, אנשים יכולים להסתכל על אותו סיפור עם משקפיים אחרות, זה סיפור אחר, נכון? אני מסתכל על הסיפור, שיש כאן יהודי שאתה עומד וחובט לו על הראש — ככה זה נראה לי, לא בפועל ממש, זו התפיסה הקדושה שהצדיקים דיברו עליה.
לא, זה באמת, אפשר לראות את אותו הדבר. אפשר לראות איך הגויים מתאספים על הגבול, ואחד רואה פיקניק, השני אומר שהוא רואה שמתכוננים למלחמה. מי צודק? תלוי במושגים שלך, תלוי איך אתה מבין איך לחבר את הרעיונות עם הבפועל ממש. הרבה פעמים לא יודעים, הוא יכול להיות עיוור, הוא ממש עיוור. הוא רואה את זה, אבל הוא לא רואה את זה. אני רואה שאתה עומד וחובט לשני על הראש, והוא רואה שהוא עושה את העבודה שלו.
אתה יודע למה הוא מתכוון? אני יודע למה הוא מתכוון, אבל אני לא רוצה לומר את הדוגמה כי הוא יכול לכעוס עליי. הוא מתכוון שהוא עוסק כאן בעניין של…
כן, הוא מתכוון שהוא עושה כאן ישיבה טובה, אוקיי? והמחלוקת ביני לבינו היא לא האם להיות אדם טוב או אדם רע. המחלוקת היא לא האם… האם להיות ארבעים שנה אצל עצמו או חמישים אחוז בצד השני של המידה. לא, זו המחלוקת. המחלוקת היא מה שהוא עושה. פירוש המילים, פירוש המעשה. המעשה שלו והראש שלו ומה שהוא עושה הוא עיוור לגמרי לראות שמשהו אחר קורה. הוא עוסק כאן בבניית שם של ישיבה.
עכשיו אפשר לטעון שזה דבר טוב או דבר רע. אני יכול לומר שזה דבר רע כי צריך לעשות לשמה. כשזה אומר שאני אומר לו… כשאני אומר לו “אתה עוסק רק בשם של ישיבה”, זה שלא לשמה, הוא אומר לי: “נו, ומה? אתה כאן הכל לשמה?” הוא צודק! אל תעשה שלא לשמה, כן?
ר’ שלמה, בא יהודי ובכה, כן? בא יהודי ואמר שהוא מתכוון רק שמונים אחוז לשם שמים. אמר ר’ שלמה: “אוקיי, בבקשה תפסיק גם את העשרים אחוז האחרים לעשות לשם שמים.” לשם שמים לא עושים. צריך לעשות, אוקיי? תעשה שלא לשם שמים.
זו לא הטענה שלי. אתה תופס מה אני אומר? דבר אקטיבי.
נכון, יכול להיות.
לא, לא, רגע אחד. לא, לא, את זה אני אומר. זו לא השאלה שלי. זה אגב לא לגמרי נכון, אני לא מתכוון לדוגמה הזו. רגע, רגע, רגע. לא, לא. תן לי לנסות להבהיר כדי לראות מה השאלה, ואחר כך מה שאני אומר.
פרק ו: הבדלי סגנון לגיטימיים מול פגמים אובייקטיביים
מה שאני אומר הוא שאין לנו מחלוקת האם אפשר להיות יותר טוב. את זה תמיד אפשר. זה לא הנושא. כמו שאתה רוצה לדבר על המשל של שני העיצובים, כן?
זה כן או לא, זה לא ספקטרום.
לפעמים השאלה היא של כן או לא. זה דבר של כן-לא. כן, לא! תמצא אותי. בואו ננסה.
אם יש כאן כן, לא, יש כאן שאלה, גם אני לא יודע את התירוץ. אבל אני לא מדבר על השאלה. אני מסתכל על הכן, לא.
בואו נבין. בואו נוציא את זה לאור. קודם כל יבוא שלישי ויעשה עיצוב עוד יותר יפה. קודם כל יש דבר כזה. יש כאן שני גדרים בעניין, שתי מעשיות שיכלו לקרות.
לפעמים יש שתי דרכים איך לעשות עיצוב. לא רק דרך אחת קיימת לבנות בית מדרש, לעשות עיצוב אחד. יש הרבה דרכים. אנשים יכולים להיות להם דעות, הוא סובר שזו הדרך היפה יותר, אבל שתיהן יפות. זו לא הבעיה, אין לי בעיה עם זה. זה לא הנושא שלי.
אם זה דומה למן המשל, בואו נחשוב, אבל זה לא הרעיון שלי. הרעיון שלי הוא כשאני מדבר בתור לא מבין, יש כאן כן, לא, האם אתה מבין או לא מבין. שני מבינים, שני אדריכלים, שניהם מעצבי בית מדרש. זה אומר, כל אחד אומר לשני שזה מגעיל. זה פשוט, יש כאן עסק. אין בעיה.
אבל, שניהם אינם מגעילים כמו מה שאני הייתי מעצב. אני, עם הארץ, אני לא מעצב. למה? כי העיצוב שלי היה פסול לכל הדעות. לכל הדעות. במילים אחרות, נניח שהייתה סתירה בין שתי דעות. יש שתי דרכים, בא חכם ואמר, כן, יש שתי דרכים לעצב דבר כזה, אבל כל אחד אמר הלכה. אתה סתם ערבבת הכל ביחד. זה לא מתאים לאף אחד.
או שאתה חושב שזה יפה יותר, אבל אפילו מה שאתה יודע אתה לא מסוגל להוציא מה שאתה רוצה בעצמך. אני יכול ללכת למעצב ולומר: “מסתכל כאן על הסגנונות השונים? אני רוצה את הסגנון הזה! הסגנון הזה לגיטימי, בכל רמה זו בחירה לגיטימית. אפשר לומר, זה קצת יותר יפה, אין לי כסף לסגנון ההוא, אני רוצה סגנון כזה. תעשה את זה יפה בסגנון הזה.”
מה שאני אומר, שמה שאני הייתי עושה באופן אישי, אני בתור לא-מעצב, היה מגעיל לפי כל הסגנונות. היה קצת, היה משהו בדיוק לא במקום, כלומר אני יכול לפעמים לראות מישהו, אני לא יודע איזה סוג מעצב, ולהסתכל על זה. מישהו מחזיק את עצמו למעצב, אבל כל פעם שהקורה קצת גסה מדי והמדרגות קצת דקות מדי, אני לא יודע, משהו לא מסתדר. קשה אפילו להגדיר מה לא מסתדר, מומחה יכול לומר לך מה לא מסתדר. אבל כל אחד יכול לראות שזה לא מסתדר.
מה שאני אומר בנמשל, מה שאני רוצה לומר, שיש אנשים, מקומות ש…
פירוש הדבר, מה אומרים תנאי? “שיהא לשם שמים”. את זה אני רוצה להוציא לאור. הוא אכן כזה מעשה, הוא עושה, הוא… בוא אתן לך דוגמה.
תאר לך שאני מדבר באופן שאני צודק, בסדר? לפעמים השני צודק. בואו נדבר באופן שאני צודק. אני מדבר כאן תיאוריה, כן? הוא סובר שהוא הצליח לבנות את הישיבה שלו, והוא חושב שאני מדבר על אותו מעשה. אני אומר: “מי נתן לך את הזכות לאריות?”
העיוורון של כוונות טובות: נמשל על תפיסה מוסרית
דובר: יצחק
הנמשל: הישיבה והמוניטין
בנמשל אני רוצה לומר, ששני המקומות ש… אני מתכוון, מה אגיד? הטענה שלי היא לא שהוא לא עושה לשם שמים, את זה אני רוצה להוציא לאור. הוא אכן כזה מעשה, הוא עושה… בואו ננסה לומר את הדוגמה. תאר לך שאני מדבר באופן שאני צודק, בסדר? לפעמים השני צודק. בואו נדבר באופן שאני צודק.
יש לו תיאוריה, הוא סובר שהוא עוסק בבניית הישיבה שלו, והוא חושב שאני מדבר על אותו מעשה. אני אומר: “מי נתן לך את הזכות לדאוג לשם של ישיבה?” הדאגה היא רק לשם שמים. אני יודע, קח כל מרא דאתרא, הוא הרי עושה הכל לשם שמים. הוא צודק מאה אחוז כשהוא עונה לי, שזה שטויות. קודם כל, לשמה לא עושה אף אחד. כי להרגיש בדיוק כמו פתאום שהוא יהיה לשמה, אולי אני יכול להיות לשמה? לאו קיימת כזאת. לשם שמים לא עושה אף אחד, זה שטויות. אבל אני רוצה שתבינו מה אני מתכוון.
שנית, הוא עם עצמו, הוא אפילו צודק שהוא צריך לדאוג לשם של הישיבה שלו. סוף סוף אנחנו חיים בין אנשים, הוא לא יכול שיהיה לו שם רע, הוא אומר… ולחיות חיים רעים שלנו. הוא אומר, “גם אני לא רוצה.” הוא צודק, זו לא הטענה שלי איתו. אין לי ויכוח איתו שישיבה צריכה שם טוב.
אז מה הוא צריך? הוא צריך להיקרא השוטה. אני יודע שצריך למסור נפש, יש אולי צדיקים כאלה שמוסרים נפש להיקרא שוטה ולעזור לכולם. בסדר, הוא לא עוזר לאף אחד. שזה לא הנושא שלי. זו לא הבעיה שלי עם האדם הזה. אם זו הבעיה שלי, אגב, אפשר לדון. יש גבול. כל כך הרבה לדאוג לעצמך ובכלל לא לשני, זו ממש רשעות. אבל איפשהו באמצע זה נורמלי. זה עוד בינוני דפחות. בסדר, לא צדיק גמור, הוא בינוני. אני לא יכול לטעון על חברי שהוא בינוני.
משל ה”פטיש”: התעלמות מהשאלה המוסרית החדשה
מה שאני רוצה לטעון הוא משהו אחר. זה מה שאני מזהה כתקשורת שגויה מסוימת ביני לבינו. הוא חושב שזה מה שאני אומר. אם זה מה שהוא היה אומר, הייתי מבין שהוא צודק. לא שהוא צודק, אבל אני מבין אותו. זו דיבייט לגיטימי. אבל כאן הוא אומר: “אפשר להיות טוב יותר? אין בעיה, אתה יכול להיות טוב יותר, בינתיים יש לי את זה.” הוא אמר: “אין בעיה, אתה תעשה את הישיבה הטובה יותר, בינתיים זה מה שיש לי.”
בסדר, לא, מה שאני אומר הוא משהו אחר. מה שמפריע לי, מה שאני מזהה במקרים מסוג כזה הוא, שהיהודי הזה לא מזהה בכלל שאם אתה סובר שהדוגמה שלי שגויה, הוא חושב על דוגמאות אחרות, אין כאן דוגמאות אחרות. הוא לא מזהה בכלל שיש כאן שאלה מוסרית, מהסוג של שאלה שאני מתייחס אליה.
השאלה שלי היא לא אם צריך לעשות או לא. השאלה שלי היא שלמשל דבר מסוים שהוא עושה הוא, למשל, לעמוד על הראש של שלושה יהודים ולהכות אותם בפטיש, שלושה יהודים בבוקר. הוא צריך אולי סיבה כזו לקום לשחרית, צריך להכות בפטיש — אין בעיה. אבל אתה מבין שאז כבר מתחילה שאלה. להכות בפטיש זו שאלה חדשה, שאלה של חובל בחבירו, אני יודע מה, יש שאלה בזה.
יכול להיות שצריך, יכול להיות שלחינוך מותר, יכול להיות שלשם טוב של הישיבה מותר — אבל זו שאלה אחרת. השאלה היא לא שאתה דואג לשם שלך; השאלה היא שכאן יש נוסף של חובל, זו סוגיא חדשה. צריך ללמוד הלכות חובל בחבירו, איך אתה רוצה שההלכה תהיה מדויקת? אולי מותר כן, אולי מותר לא, אין בעיה. אבל הוא חוזר עם ביאור שמותר לו כן — אבל התחילה שאלה!
מה שאני רואה עם האדם הזה הוא… אני מדבר אחרי שמוצאים את הנמשל על עצמו, כן, אין חכמה להכות על השני. אבל מה שאני רואה כאן הוא, שהוא מדבר, מעולם בחייו לא חשב על אותה שאלה. הוא לא חושב על זה, כי המעשה שלו הוא משהו אחר, הפשט שלו הוא משהו אחר. כאן לא מתרחש נוסף. הוא מסתכל על עצמו, הוא לא רואה מישהו שמכה את השני על הראש.
כשזה משל זה ברור, אבל הנמשל לא ברור, כי “אני מכה אותו על הראש? אני עושה משהו אחר!” לא, אתה מכה את השני על הראש, זו העובדה של להכות את השני על הראש. מתחילה שורה של שאלות. אבל עדיין לא התחילה השאלה. יש לך ניסיון גדול, יש לך כעס גדול עליו, אתה רוצה להכות אותו על הראש?
הפרדוקס: מידות טובות מול אכזריות עיוורת
אני סובר דווקא שהכאה על הראש, רוב האנשים אין להם אפילו אינסטינקטיבית את הרשעות לעשות את זה. אני לא סובר שרוב האנשים הם רשעים כאלה, אפילו עם כל הנגיעות. אבל אני אומר, תאר לך שכדי שיהיה שם טוב בישיבה, לכל דבר שהוא, צריך להכות כמה בחורים על הראש, ושהם ילכו לבית חולים — לא חס ושלום למות, רק לבית חולים לכמה שבועות.
זה אפשרי, זה לא מופרך במציאות מקרה כזה. האדם שאני מדבר עליו, הוא לא היה יכול לעשות את זה. הישיבה הייתה נופלת, היא הייתה באמת נופלת, כי הוא לא יכול להביא את עצמו להיות רשע כזה. אולי יש מצווה, לפעמים יש ממשלה, כן יש מצוות, יש מצוות של לתת מלקות, אני יודע מה, אני מדבר כאן. שיש דבר כזה שהתורה מצווה להכות 39 מכות למישהו, אותו אדם לא היה יכול לעשות את זה. אפילו כשכל הסנהדרין, כל גדולי הרבנות אמרו שצריך לעשות את זה, הוא לא היה יכול. הוא עדין.
אז, למה הוא עושה את זה? כי הוא לא תופס שזה מה שהוא עושה. זה מה שאני רואה, הוא לא תופס, אומרים לו משהו אחר. כמו שאני אומר קודם, אנשים מפרשים מה שהוא שומע, הם לא יכולים לשמוע דבר חדש. והפירוש: “אה, אתה מתכוון הרי לטוב, רוצה להיות יותר לשמה.” בסדר, אני רוצה לעבוד על זה ראשונה. לא זה הנושא.
אני מספר לך מעשה חדש. מעולם לא ראית את המעשה הזה. המעשה שאני מספר לך הוא שאתה נוהג כל בוקר להכות שלושה אנשים על הראש. מעולם לא ידעת שזה מה שזה. למה לא ידעת? כמו במשל. כמו שאני לא יודע שכשאני שם את הקורה כאן, אני עושה קריבה בית מדרש. אני חושב שאני עושה קורה. אתה צודק, אתה מבין יותר ממני. אני לא טוען שאתה מבין יותר. אני לא מבין בכלל. זו כן שאלה חדשה.
ובתוך הסוגיא החדשה יכול להיות אנשים שמבינים יותר ושמבינים פחות. אבל אלה שלא נכנסים לפרשה — אני, בתוך העניין, אבל אני לא נכנס לפרשה. זה מה שאני עושה קורה.
הקושי בהעברת מושגים חדשים
הרבה פעמים אנשים עושים המצאות, קשה לפעמים לתפוס מומחה, כן? נניח, יודעים, כבר אמרתי את המשל הזה כאן קודם, כן? אני לומד משהו. נניח, אני מחזיק את עצמי למומחה בסוגיא מסוימת, בעניין מסוים ואני מבין משהו בחלק מסוים בתורה או בחכמה, כן? בא אדם והוא מתווכח איתי, כן? אנחנו מבינים, כן?
עכשיו, אני לא מסוג האנשים שמדמים שהדעות שלי, השיטות שלי, הן מאה אחוז אמת. יש בדיוק כמו כן חכמים שאומרים, חכמים גדולים כאלה, בכל סוגיא בעולם אפשר למצוא מישהו שחכם כמוני, והוא אומר הפוך. אבל הרבה פעמים אני מרגיש שבא מישהו אליי והוא בא עם הטענה: “אתה משהו צודק, והחכם השני הגדול כמוך אומר בדיוק הפוך.” כן, אבל הדרך שאתה אומר את זה היא שטויות לגמרי. מה שאתה אומר אפשר לומר. אני מסכים. אני אלמד אותך איך לומר את זה בדרך טובה יותר, או מישהו אחר ילמד אותך. בינתיים אתה צריך משהו ללמוד איתי, לכל הפחות אפילו אם כל השיטה שלי לא נכונה, אתה יכול ללמוד איך הדרך שאתה אומר את זה, או הסוג של טיעון שאתה עושה, הסוג של המצאה הזו שטויות לגמרי. זה לא מתחיל. זה לא אחד ועוד אחד שהדרך השטותית לומר מה ששיטה הייתה נראית כך.
נכון, אבל אתה לא זה. יש אמנות מודרנית, אבל יש לך אמנות מודרנית שהוא סובר לעשות שרבוטים כמו ילדים, זה לא אמת. הפליא פושע תועה או שטותה אין חילוק, יכול לעבור בתור שטויות, זה לא אותו דבר כמו הילדים, כמו שהילדים עושים. משהו הוא מבין, הילדים עושים אמנות ילדותית, הוא עושה אמנות חכמתית. שמישהו אחר אומר שכל החכמה היא שטויות, יכול להיות, אבל זה עדיין לא אותו גדר. אתה מבין?
נתתי שיעור על זה, אני כבר לא זוכר איזה שיעור זה היה, נתתי משהו נגד אמנות מודרנית, אבל… לא, רגע, אני כבר לא זוכר. אבל אתה מבין את הנקודה. נכון, נכון, זו המחשה טובה למה שאנחנו מנסים כאן לדבר, שאתה עושה דברים במידות, באתיקה, להיות אדם טוב. אני רואה שזה מרגיז אנשים וצריך לחפש אצל עצמו היכן יש דברים כאלה.
הפתרון: ידיעה מעבר למודעות עצמית
זו לא שאלה של מודעות עצמית. לא, זו לא שאלה של מודעות עצמית. מודעות עצמית היא גם פתרון קל מדי. האם יש דרך לתקן נקודות עיוורון? כן, אני חושב שכן. אני חושב שיש דרך. נתתי שבוע שעבר אצל ניסן את הגמרא. הוא אומר, שאדם יכול להגיע למקום טוב. לכל אדם יש את הנקודה העיוורת שלו. לא מודעות עצמית. אני מרגיש שנקודה עיוורת זה מילה טובה לזה, אבל זה לא מספיק טוב, כי זה לא גורם לחשוב על משהו אחר מלבד מודעות עצמית.
אני לא תופס. לא, זה לא סובייקטיבי. הפשט הוא לא שאתה לא רואה מה שאתה עושה לשני, שזה נבלע בך. זו דרך שאפשר אולי להוציא את זה, אבל זה פשוט… אני מתכוון הרבה פעמים, אני אגיד, אני מתכוון הרבה פעמים חסרה ידיעה. פשוטו כמשמעו ידיעה. במובן… כן, אבל כשהוא אומר שאנשים מאוד גרועים בללמוד דברים חדשים, כמו שהתחלנו את השיעור. אנשים מאוד אוהבים לשמוע מה שכבר נאמר שוב. למה צריך חזרה? כל שבוע חסידות אתה שומע את אותו דבר שוב. למה אתה לא אומר לו: “אני כבר יודע, שיגיד כבר משהו חדש?”
אני הולך הרבה פעמים… יש לי דבר כזה, אני הולך הרבה פעמים לאנשים שאומרים… לא, אני אומר אפילו שזה מזיק, יש אנשים שאני הולך לשיעורים בדברים כאלה במדרש, אם יש מישהו שאומר פירוש על הפרשה, אפילו הוא אומר את זה שוב, לפחות יש אפילו פשט שגוי, פשט חדש. מעולם לא שמעתי את הפשט השגוי הזה. מישהו אומר, רק הוא מעורר… אני כבר יודע פחות או יותר את כל ההתעוררויות… זה לא מעניין! אין בעיה! הכל כבר שמעתי! לפעמים יש אדם שמחדש עניין, בא אורח, יש לו דרך מצחיקה איך להוציא את העניין. אה, טוב! אני אוהב לשמוע את זה. בסדר, מה אתה מתכוון לומר? הוא מתכוון לאספקט האחר, אגב?
אני מסוג האנשים שתמיד חידש והתעורר מדברים חדשים, אבל את זה תפרש לי, הוא מתכוון כאן לנקודת החידוש, שכשמישהו אומר שהוא לא שומע את זה, זה הרבה יותר עמוק ממה שהוא אומר. לא בגלל שיש לו אוזן טובה, לא בגלל שאין לו מודעות עצמית, אלא בגלל שאין לו תפיסת הדברים על עצה. כי הוא לא מחזיק בלימוד. כי הוא לא מחזיק… קשה ללמוד.
כי חז”ל אומרים הרי כן, לא מה שהוא אומר, אתה יודע מה זה כן, גם מתווכחים. הוא אומר: “יודע מה, אני אנסה להשתפר?” אבל הוא לא עושה כלום. למה הוא לא רוצה להשתפר? אני חושב שבמקרה מסוג כזה בדרך כלל אף פעם לא. אני לא אומר אף פעם לא. יש דרכים איך צריך לחשוב, צריך להבין את הכמות של איך שאנשים לומדים. “לא לא” אין. צריך להיות משוגע. אדם צריך, יש סיבה למה לאנשים יש את המושגים שלהם, התפיסות שלהם כמו שאומרים, והוא חי עם זה. צריך להיות משוגע שכל יום הוא הולך ונהיה אדם חדש.
החשיבות של לימוד הלכה רחב
ודאי צריך לשמוע ממי שראוי לשמוע ממנו, מה שזה אמונת חכמים וכו’. למשל הוא אומר כך, לומדים את התורה זה דבר טוב. כי הרבה פעמים אנחנו לומדים חומש, או אנחנו לומדים הלכה, לכן טוב ללמוד הרבה הלכות. לומדים רק את שתיים שלוש ההלכות שכבר יודעים זה לא מעניין. אם לומדים שם את כל הרמב”ם, זה מפרסם מהרמב”ם שבועות, אם לומדים שם את כל ההלכות, מתחילים לראות הרבה דברים שלא תפסנו שיש נושא בכלל.
זה מעניין, מי שלומד הרבה הלכה, הוא לא לועס שוב מאיזה צד להניח את נרות החנוכה. הוא לומד הלכות שלמות של טוען ונטען, אני יודע, דבר כזה, הוא לומד פשוט, הוא לומד בבית אפילו את השלחן ערוך, הוא לומד את המפרשים, הוא הרי רוצה להיות למדן. הוא מתחיל לראות שיש כל מיני דברים ש… וואו, יש דברים אבסורדיים בעולם. זו גם הידיעה על איך שהעולם עובד, נכון? אין לי משפט שם על איך שהחיים עובדים. וגם תורה דין, אבן העזר, חושן משפט הכל. וגם אורח חיים. כן, הוא מתחיל לראות כל מיני דברים.
למדנו… אני לא יכול ללכת אחרי הגמרא. למדנו את מה שיש לפעמים על חברה טובה וחברה רעה, את זה אפשר לתפוס.
אפשר לתפוס את זה עכשיו? אה, יש אנשים שהם חברים טובים שלי, יש אנשים שלא יודעים מהי חברה טובה, יש משהו מבולבל במה שהמשמעות של חברות יוצרת. וכל שכן וכל שכן…
שורש הכישלון הבין-אישי: טיפשות לעומת רשעות
גם האור החיים, אבן העזר, יש לי את הכל, גם את האור החיים.
כן, היום אפשר לראות כל מיני דברים, כן? למדנו — אני לא יכול לתת את הגמרא — למדנו “הלכות דעות”, יש שם על איך להיות חבר טוב וחבר רע. את זה אפשר לתפוס.
אני יכול עכשיו לתפוס, אה, יש אנשים שהם חברים טובים, יש אנשים שלא יודעים איך להיות חבר טוב. יש משהו מעורבב במה שהמשמעות של “חברות” היא. וכולי וכולי. יש באמת הרבה דברים כאלה כשלומדים הרבה, אם לא לומדים… ויש אנשים שמסבירים את זה, אומרים קצת ללמד, אבל זה בדרך הלא טובה, לא חס ושלום דבר עבירה. אבל נותנים לעצמם קצת, צריך להילחם יום שלם, עם הדעה האמיתית, גם עם מי ששולחים, כל יום דעה אחרת, אדם אחר, את זה מותר.
אבחנה שגויה: חוסר מודעות לעומת מאבק רוחני
אבל מה שאני רוצה להוציא רק: אני חושב שכן יש דבר כזה, יש הרבה מאוד סוגיות שאנחנו לא תופסים מכלל שבהן חל הנושא. בדרגה מסוימת שיש לי, אני אדם רציני, נגיד, הרבה אנשים הם אנשים רציניים, מה שהוא סובר, מה שהוא מבין, הוא עושה; הוא לא נגע כלל במעשה הזה.
אני מרגיש שאנחנו מאוד רגילים לפרש הכל בדרך של נסיונות, בדרך של “זה קשה”. זה קשה לאדם? זה לא קשה, זה דווקא קל. מה קשה? אני מחליף את הקושי על משהו אחר. מה שקשה הוא לחשוב. מה שקשה הוא לתפוס.
אז מה אמרתי שבוע שעבר? אם אתה מדבר עם הבן שלך בצורה כזו, אתה צודק… מראה כעס. בלי שום סיבה, למה אתה צריך לדבר ככה? הוא לא תופס. אה, “הוא התרגז” — זה לא תירוץ טוב.
“הוא התרגז” זה תירוץ כשמישהו הוא אדם שיש לו ממש בעיית כעס, הוא מתרגז כל יום — אז מבינים כבר, זה לא בכל מקרה, זו לא הבעיה. אבל אתה לא כעסן כזה! בבית המדרש אתה מתנהג יפה מאוד הביתה. זה לא סוג הבעיה. אין לך בעיה עם מידת הכעס שאתה לא יכול לשלוט בעצמך, זה בכלל לא אמת.
רוב האנשים, כשהולכים לחבר ואומרים לו שיעבוד על עצמו בעניין כעס, הוא צריך לתפוס שזה לא מדבר על רוב האנשים. יש כמה אנשים שהם באמת צריכים את המוסר הזה. לרוב האנשים אין את הבעיה הזו, באיזה דחף הוא ישלוט על עצמו במצב מסוים, וישלוט ברגשות כלפי אנשים. ואומרים לו, אומרים לו: “כן, אני צריך לעבוד על הכעס שלי.”
לא! אתה לא צריך לעבוד על הכעס שלך. אני צריך להתחיל לתפוס מה קורה כאן. הרבה אנשים לא תופסים את הכוח שלהם עצמם במצבים.
הכוח של “סתם בדיחה”
כמוני. הרבה פעמים אנשים לא תופסים את החולשות שלהם עצמם במצבים, כל מיני דברים. הוא לא תופס מה התפקיד שלו, מה הוא. ולומר לו… קודם כל, אם הוא פתוח לשמוע, לומר לו, שישמע.
אתה יודע שהרבה פעמים אנשים לא שומעים מספיק ניסיון חיים רגיל, נכון? הוא תופס ש… אה… הוא אמר איזו בדיחה, ובאופן רגיל הלה הלך אז לקרוב שלו כש… חילל שבת. או להיפך, הוא התחיל לשמור שבת.
אה, אה, אז… זו כבר לא בדיחה, נכון? עדיין מחזיקים את זה כבדיחה! וצריך להתחיל ללמוד איזו בדיחה טוב לומר, למי ובאיזו דרך. זה לא “התגברות על ניסיון”, זו הרי פשוט ידיעה חדשה שהוא שמע. אה, הוא תופס עכשיו שהוא לא אומר… הוא לא “לץ”, הוא לא מישהו שאומר בדיחות. הוא מישהו ש… לפעמים גורם לאנשים להפסיק לחלל שבת או להתחיל לשמור שבת.
זה מעשה חדש, פירוש חדש על המעשה שהוא עושה. והולכים ואומרים לו שיפחד, מתחילים לומר לו שכל דבר מפחיד. אני לא יודע, אני רק אומר שזה… זה מורכב, זה לא מפחיד. זה בלי סוף.
“רשעות” לעומת “טיפשות”
אוקיי, אז על זה מסכימים… אני יודע, הייתי צריך לתפוס אותך כבר לפני כן. אבל העובדה היא שהתקלה הזו, אוקיי, זו בעיה. אי אפשר מצד אחד שזה מאוד טוב, אי אפשר בעניין הזה. אבל אני רוצה להוציא שכאן יש דבר ללמוד. החלק של הלימוד הזה הוא הפתרון לזה. שזה לא יגרום לי לחשוש, זה גורם לי לחשוש כשלא מבינים. אני לא אומר שנתחיל לחשוש. זה יהיה הרבה יותר שימושי לקחת את זה.
זה לא יהיה אצל אנשים שמחזיקים את עצמם… אומרים, “סליחה שנתקלתי בך.” חיה, תפסיקי כבר, תתקלי כבר, תני לחיות. לא. זו לא הדרך. תתחילו לחשב מתי אנשים — הרי לפעמים הכל בזה — מתי אנשים מפריע שנתקלים בהם? מתי זה אומר שמשהו לא מתאים לחיות, שבכלל לא מתחשב באדם אחר? מתי זה נורמלי כשנתקלים במישהו שעומד בתור לפני בית הספר?
תחשבו את זה! תלמדו את זה, זה מה שאני אומר. ואתה לא לומד את זה, והחשש בא גם מזה. שאנשים חושבים שהבעיה למה נתקלים באדם היא רק בגלל רשעות. עובד הוא יום שלם לשמור את הרשעות שלו בשליטה ואומר “סליחה” אלף פעמים. או עצות אחרות, אני הרי יכול לומר לאדם, כן? כל אחד הוא אדם, אתה אדם. מתאימים כללים, כי הוא עובד על הרשעות שלו.
תפסיק! עובד על הרשעות שלך? תעבוד קצת על הטיפשות שלך! אוקיי.
אל תהיה טיפש. אני לא רוצה שהוא יהיה טיפש, אני מתכוון לומר שיש מהלך בזה. תחשב את זה, תסתכל על אדם, תסתכל על אדם שאתה מעריך, שאתה סובר שהוא מתנהג פחות או יותר נכון. תראה, איך הוא מתנהג כשבא אליו אדם? איך הוא מתייחס אליו?
אתה תופס איך צריך ללטף, איך צריך לבקר, איך צריך, את מי ומתי. יש בזה איזה מהלך, לא ממש שולחן ערוך, אני מתכוון לא כתוב, צריך להיות משכיל תמיד. אבל היית לומד את זה.
המשל של הרב והחדש
ובאותה דרך, אני חושב, אני יכול להיכנס למשל שאני חושב עליו להיכנס ולהסביר. נראה לי שאפשר… האדם חושב שה”שלא לשמה” שלו, האגו שלו, הכבוד שלו, מה שלא יהיה, הוא המניעה הגדולה. זה שטויות. הוא יכול להישאר עם כל הכבוד שלו. יש לי שונות… חשבתי על דרכים שונות איך זה יכול להיות, לא להיכנס עכשיו לפרטים.
יכול להיות שבמצב שאני צריך את הכבוד שלי, נכון? למה שאוותר על הכבוד שלי? כן? בואו נגיד משל, כן? אני אגיד משל. בדרך כלל זו טיפשות, לא רק רדיפת הכבוד, נכון? משל שנוגע אליי הוא, אה, אני יודע…
נגיד שיש רבנים, מגידי שיעור, אני יודע… רבנים, אנשים כאלה שהם מבינים שיש להם עמדה. הוא הרב בבית המדרש הזה, וצריך לקחת אותו ברצינות, להסתכל עליו למעלה. הוא קונה לעצמו ספסל גדול, או הגבאי קונה לו, או הוא אומר לגבאי לקנות, או הגבאי מחפש לקנות לו — אין חילוק. הוא יושב שם תמיד במזרח עם פנים רציניות, והוא זה שאומר את השיעור בשלש סעודות, שהוא קורא לזה “שלש סעודות תורה”, והוא אומר, הוא פוסק את השאלות, וכן הלאה. כן?
עכשיו, זה פשוט, ככה צריך רב לנהוג. עכשיו, אחרי זה בא לפעמים אדם לבית המדרש, שהוא גם יכול קצת ללמוד, יודע? הוא יכול ללמוד טוב כמו הרב. זה קורה, בהרבה בתי מדרשים קורה אדם כזה. או שהוא יכול להתפלל טוב כמו הרב. איך? יותר מהרב. לפעמים הוא יכול יותר. או שהוא יכול להתפלל טוב כמוהו, או שהוא יכול לחייך לאנשים טוב כמוהו, הוא יכול לשבת על ספסל יפה טוב כמוהו, את זה כל אחד יכול, יודע? בכל מקרה…
משהו הוא יכול. והרבה פעמים הרב מרגיש מאוים, נכון? הוא אומר: “אתה רוצה להיות אברהם עם האותיות ולתת לו שישי ולקחת ממני חמישי? אני גם אדם! אני יודע מה חז”ל אומרים ‘צדקתך כהררי אל’, שיעשו את זה, ובינתיים אני לא שם.”
אז אני נלחם עם הלה, אני מציק לו כל הזמן, אני שם לו מכשולים, אני מוודא שהבחורים מזלזלים בו בשלש סעודות.
כן, זה… זה עדיין קורה, זה עוד… זה התחיל אני יודע איך, זה נעצר איפשהו, זה עדיין נמשך.
ה”טעם” מאחורי הסכנה
כן, אז עכשיו, עכשיו מה אני אומר? עכשיו, ואני מכיר כל כך הרבה רבנים שמתנהגים בדרך הנכונה, ברוך השם אני מכיר את שני סוגי האנשים ברוך השם. וכשאני מסתכל, ואפשר לומר על הכל, יש יותר פרטים בכל דבר, זה נעשה מורכב, אבל אני מסתכל פנימה, ואני אומר: אני סובר שהרב ש… כל הזמן חי בעניין הזה, הוא יודע שהוא צריך להיות הטוב ביותר, הוא צריך יותר לחנך את הלה, בכלל להיות אומר תורה בתור רב, כן? לא רק בשביל זה.
וזה בכלל, היה צריך להיות “אברהם עם האותיות”, אבל יש לו יצר הרע, הוא נלחם עם היצר הרע חיים שלמים נעבעך. נעבעך הוא צריך להילחם עם היצר הרע? הוא נלחם עם טיפשות.
למה? כי הקב”ה יכול ללמוד את זה ממך, והוא לא הרב, יודע שיש סיבה לזה? זה לא בטעות. כמעט אף פעם לא בטעות.
חוץ אם זה בטעות, הרי יש הנאה מ[בני חיי ומזוני?], ותנו לי את הרבנות שיהיה שמח יהודי ויהיה יותר שמח. לא, בדרך כלל, משהו חסר ללה, לא משנה מה, משהו יש סיבה. לפעמים הם לא מעוניינים, לפעמים הם לא “נכד של רבי”.
מה ההבדל? “נכד של רבי” זה ביטוי, יודע מה? ככה זה נותן תירוץ ללה לא לשמוע, שאני לא מרגיש רע, אני מבין למה אני לא הרב — הלה הוא נכד של רבי. אוקיי, אין לי טענה עליו.
נכון, מישהו שהוא “מלך מעצמו” הוא בדרך כלל הרבה יותר מסוכן. זה אמת! אני מתכוון באמת. מלך מעצמו זה הרבה יותר קשה, גם לעצמו וגם לציבור. כי כל אחד מתחיל לחשוב: “מה אתה יותר ממני?” אם זה “מלך בן מלך”, כולם מבינים, אוקיי, הוא המלך בגלל סיבה, כי אביו היה המלך. יכולה להיות ענווה מזה אפילו, אם זה בצורה טובה. זה העבודה שלי, זו ירושת אביו, העבודה שלו.
אבל על יותר גדול? כן, יש… כן. אממ, לא, זו דרך לא טובה. אבל לא, יש דרך טובה לומר את זה. כן. אבל אני מתכוון לומר שזו רק דוגמה. יש סיבות אחרות למה. לפעמים הלה הוא חכם גדול, אבל הוא לא מכיר כל כך טוב אנשים, או שאין לו מספיק שימוש. תמיד, תמיד יש סיבה. בדרך כלל. כמעט אף פעם אין מצב, זה סתם דמיון. זה כמעט לא דמיון. זה חסרון הבנה באנושיות, לא רק דמיון, כי אפשר לומר שהיצר הרע עושה לך דמיונות. זו טיפשות ריקה.
הפתרון האסטרטגי: “החזק את אויביך קרוב”
כמעט אף פעם אין מצב שהרב ירוויח מלכבד את הלה, כי יש לו מה לקחת ממנו. זה עוד אף פעם לא קרה. ראיתי עוד הרבה מצבים כאלה שאנשים טועים. עוד אף פעם לא היה שהלה כובד ובאמת נעשה הרב אחר כך.
אני חושב שהוא חיקה. אני חושב שהוא חיקה. או שהוא עשה, אני לא יודע. בדרך כלל הוא לא עושה את זה. רב שיש לו חזקה לא עושה את מה שהולך לקרות. לא שהוא גורם שזה לא יקרה. רק עזרה באה מהרב בדרך כלל.
כי הלה, אדם טוב לב, יש לו איזה כישרון. ואם הרב מחניף לו רק קצת — הוא הרי יודע שלרב יש… הוא הרי יודע שלרב יש איזו בעיה איתו, נכון? והוא רואה שלמרות הכל הרב נחמד אליו. אה, אז הרב… תשמע, תשמע, הוא לא שוטה. לא שוטה כזה. אני גם אדם, תדמיין, יש הרבה דמויות שאפשר… כן.
והוא רואה שהרב מכבד אותו. אה, פירוש שהרב סובר שבאמת שמגיע לו להיות הרב, אבל אני באמת תלמיד חכם, נכון? בטח בגלל זה הוא מכבד, הוא הרי מכיר יותר טוב את העניין של עניין, אין לו ברירה.
ככה חושב האדם. אולי זה באמת אמת? ולכן הוא מרגיש מאוד טוב. הוא מרגיש שהרב בצד שלו. הוא הולך ואומר שהרב צדיק, הרב מבין, הוא מעריך את התורה. הרב מקבל יותר חסידים ככה, כי הלה לא יכול לקנות חסידים. הוא לא יכול… הוא הרי לא הרב. הוא הרי רואה שאין לו חסידים. או שיש לו, אבל זה לא מפריע. הוא הופך את החסידים שלו לחסידים של הרב.
זה כמעט אף פעם לא מפריע לרב שהוא נותן לו כמה כבוד שהוא נותן. פשט, אני נותן לך את הכבוד, כן? תחשוב, מי זה שנותן לך את השיעור או הדבר הזה? אני! אה, אני רב כל כך גדול, אני עושה מלך מלכי המלכים. מי בעל שכל עושה ככה?
כתוב בספרים הקדושים: “החזק את חבריך קרוב ואת אויביך קרוב יותר”, נכון? פשוט שכל ישר, זו לא מידת חסידות, זו מידת דעה.
למה אנשים לא עושים את זה? כי הם טיפשים! הם טיפשים! שניתן לו… ובדרך כלל לרב יש גבאי שהוא שוטה עוד יותר גדול ממנו.
והגבאי באמת לא מבין את זה, הוא חושב באמת שהוא איום, הוא שוטה מרושע של שוטה. והרב מחזיק אותו, הוא מחזיק “הגבאי שלי בצד שלי, הוא נאמן.” למה?
טיפשות אסטרטגית ורדיפת הכבוד
פרק ז: הטבע המחבל-עצמי של האגו
מה… במילים אחרות… טוב מאוד. מי אסטרטגי, ריבונו של עולם? מישהו חושב, אתה תלמיד חכם, אתה פוליטיקאי, אתה רבי כאן. מי כבר אסטרטגי לשנה טובה?
כמה זמן אתה יכול להיות בהמה? בהמה כאן מתנהגת עדיין עם אינסטינקטים, ואינסטינקטים לפעמים שגויים. כדי… אינסטינקטים זה לא רק שזה רע; בכלל לא רע. אם זה מתקבל הוא חושב… אני סובר שהוא קיבל אינסטינקט הפוך אפילו. ואחרי זה זה להילחם עם הגאווה שלו כדי יותר לתת כל כך הרבה כבוד. לפעמים הגאווה יכולה להיות צודקת גם… אני לא יודע.
אבל, אני חושב שהרבה פעמים זו באמת טיפשות. זו טיפשות גם לאינטרס שלו עצמו. זו לא רק טיפשות לאינטרס של הזולת, זו טיפשות לאינטרס שלו עצמו.
אשליית הכבוד: תסמונת “ראש הקהל”
הוא חושב… הרי אתם מכירים את המעשה של ראש הקהל. כן, מה עושים בשביל קצת כבוד, נכון? אתה תופס שהאנשים האלה הם שוטים, נכון? כן, הלה ביזה את עצמו, מה שלא יהיה המעשה.
כשהוא אומר לאשתו, “את יודעת ש…” רק מה המעשה? מה שלא יהיה. יוצא: “רק מה לא עושים בשביל קצת כבוד.” הוא חושב, הוא לא תופס שהציבור מחזיק אותו… הם יכולים לצחוק עליו. לא כזה מכובד, לא כזה… הציבור צוחק עליו. הם לא מחזיקים ממנו. הוא רואה אותו, הוא רואה אותו. והוא אומר לו, הלה אומר לו, “אני הראיתי על תאוות הכבוד. שאני בן אדם, יש לי תאוות הכבוד.”
לא, אין לך תאוות הכבוד, יש לך טיפשות. יש לך טיפשות אחרת.
את מי מכבדים באמת? “איזהו מכובד? המכבד את הבריות” (אבות ד:א). זה לא דבר מוסר שהמשנה המציאה. אנשים מכבדים אדם שמתייחס אליהם בכבוד. לא מתייחס אליהם בכבוד… צריכים לגשת אליך, אז אף פעם לא אומרים לו בפנים, כי הוא הרי “חזקיה”, אדם חזק, אבל כולם מחזיקים שאתה חיה. אתה לא רוצה כבוד ומשתמש בחוזק רק כשצריך.
ה”רבי” ושוק השידוכים
הלאה לפוליטיקאי… היו לי כוונות. לא רוצים… אני מכיר גדולים… באמת… בסדר, כוח גם הוצב כך.
אני מכיר רבי’ם גדולים שאף אחד לא רוצה להשתדך איתם, כי הם “רבי’ם גדולים מדי”. הוא חושב שמגיע לו משהו כי הוא דיקטטור, הוא סוג של רבי, והמחותן אומר כך: “אני צריך להיות זנב, הוא יהיה שניים…” אלה שוטים, ותמיד שוטים.
אבל בואו נבין, או שאני רוצה רק להבהיר: הוא חושב שבהתנהגות בדרכים רעות, הוא יעשה שידוכים טובים יותר. לא נכון, הוא עושה שידוכים גרועים יותר. או שהוא עושה שידוכים רק עם אנשים כאלה שלא כדאי להשתדך איתם.
אה כן, לא לא, אבל אתה תופס שהאנשים שהוא משתדך איתם הם גם אנשים מוזרים ומבולבלים, שחושבים שיש משהו מלעשות “חתונה רבי’שית”. אני מכיר עוד אדם כזה, הוא רוצה… הלה פרוע…
רגע אחד! אתה תופס כמה שיכורים אנחנו?
כן כן.
רגע אחד, אתה תופס כמה מבולבל העולם? הלו?
אולי הוא רוצה לעשות שידוך, אז הוא משתדך עם אלה שהם דינוזאורים מכת?
כן כן, רק תחשוב על זה.
אז הרבי שמחזיק את עצמו נעבעך כ… איך קוראים לזה? אדם רעב לשלטון, “אני עושה לעצמי שידוכים טובים…” הוא חייב להשתדך עם אנשים אחרים שמשלמים מחיר והם… הציבור שונא אותם על שהם רעבי שלטון.
זה מה שהוא התכוון. זה מה שהוא התכוון לומר: “אני מקבל שם חזק יותר ברחוב,” מה שלא יהיה, הוא התכוון לומר, “שאני עושה שידוכים טובים יותר.” מאוד מאוד חשוב, “אני עושה שידוכים טובים” — כי הוא מודה, הוא התכוון לומר, “שאני משתדך עם רשעים.”
מיסגור מחדש של “דן לכף זכות”
זה מה שהוא באמת התכוון? למה אתה שואל אותו? הוא לא יגיד את זה. הוא מבולבל, נכון. מה שאתה מתכוון… אתה מתכוון לומר, אתה רוצה להשתדך עם סתם רבי’ם ש… עם שבע מעלות. ושוטים, שאפשר לסובב אותם על האף. הנה הוא הרי התכוון… אתה רוצה להתחתן עם חתנים וכלות שהם שוטים גדולים. הם חושבים נעבעך שמגיע להם משהו מלשבת בראש השולחן אצל הרבי כל… כל שבוע הוא יושב ככה עם עיניים מזוגגות בשביל תמיכה. הוא חושב שמסתכלים עליו למעלה; אף אחד לא מסתכל עליו למעלה.
ואני שואל אותך, זה מה שהוא התכוון? בסדר, אתה משתדך עם כל השוטים הגדולים. אותה בעיה היא שטות, לא רשעות. לא יכול להיות שוטה.
לא, הוא אומר לי: “לא, אני לא שוטה. אני הולך אחרי התאוות שלי. אני רוצה כבוד.”
כבר יש לך כבוד. זה כבוד מדומיין. אין כאן מהחבר’ה. משהו, משהו מבלבל.
בראש שלו זה כבוד מדומיין הרי. כי הוא מרגיש שזה… יש לו את זה, יש לו את זה. הוא עומד, הוא עושה חופה, הוא מסתכל למטה על הציבור, זה כבוד הרי. הוא מרגיש שהוא בשמיים השביעיים.
שוב, הוא אומר שעם כל זה זו טעות, הוא לא יכול לעשות את זה. תשאל אותו שאלה: “אתה רוצה שהילדים שלך יהיו חבורה של שיכורים, אבל שיגידו שזה יהיה ה…” כשכאן שואלים אותו ישירות, מה הוא יגיד? כן? אני לא מאמין שהוא כל כך מבולבל.
אבל הוא מחזיק כך, הוא מחזיק כך. זה כך כי אתה דן אותו לכף חובה; אני דן אותו אחרת לכף חובה, אני מסתכל על זה אחרת. הוא לא יכול לחשוב את זה. למה לא? למה הוא לא יכול להיות מרוצה? מה ההבדל? הוא נעבעך שוטה, הוא לא יכול לתפוס שזה מה שהוא עושה.
ודאי, כי הוא לא יתפוס שאני מנסה את טובתו, הוא יחשוב שאני מהמתנגדים. זו עובדה, אותה מעשה שטותית. זה לא מתנגדים, זה לא מתנגדים! אני דווקא לא מהמתנגדים שלו. לא כשאני אומר את זה. אני יכול לעזור באמת. לא, אני לא מתכוון שהוא יהיה רבי קטן יותר; לא, אני רוצה שהוא יהיה רבי גדול יותר. אני מסביר לך שאתה נהיה רבי קטן יותר ככה.
גדולה אמיתית לעומת שולטנים
יש אנשים, זה לא מוזר, יש… אנחנו מכירים אנשים, כל האנשים שמתנהגים הפוך ומצליחים יותר בהרבה דרכים. תסתכל, בסופו של יום, לא רק שמסתכלים למעלה על ילדיו, הוא עושה שידוכים טובים יותר, הוא עושה שידוכים טובים יותר. כל אחד יודע שהוא בן אדם, אפשר לסמוך עליו. הוא לא מחפש רק לשלוט במחותן שלו, אפשר להתמודד איתו שווה בשווה. אפילו שהוא רב גדול או מה שלא יהיה, ומקבלים באמת שידוכים הגונים. מעשה אמיתית.
אני מקבל לפעמים שיחות שידוכים מרבי’ם ורבנים. זה תמיד כך. זה לא סוד. אלה אנשים שיודעים. איתו משתדכים אנשים אחרים שחושבים שהם חיים בקצה של חמשת או עשרת הראשונים בסולם.
אני אומר לך שאני בעצמי ראיתי איך מתקשרים לאנשים… לא, לא, רבי’ם גדולים מאוד. התקשרו אליו והוא אומר: “לא, אני לא רוצה בשום אופן להיות מחותן עם הרשע הזה.” לא רשע, עם השתלטן הזה.
ועם מי הם מחותנים? או עם אנשים תמימים לגמרי שלא תופסים? או עם… מה שלא יהיה? כן! או עם אנשים שחושבים באמת שזה יעזור לו, הוא יוכל לומר שיש לו אדם חשוב כמחותן עם הרבי. זה האמת! אם שואלים את אותם אנשים עצמם, הוא היה מודה שהוא לא רוצה את זה. זה לא כל כך מסובך, אני חושב שזו טיפשות.
סיכום: רכישת דעת
בכל אופן, עוד עניינים, שצריך ללמוד הרבה מאוד… וצריך… אתם צריכים עזרה עם זה? אתם צריכים לומר, אני חושב שכשלומדים… כן. בודקים יום אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום… להצליח. אני צריך ללמוד את זה מה עוד… זה לא קשה מדי ללמוד בזמן לראות את הדרך שהחיים הם, זה באמת ככה ללמוד את עצמי… זה קשה כשלומדים, כלומר…
סיימתי, כן, סיימתי. שוב. צריך להיות בעל דעת. את הדעת מקבלים משני דברים: מלימוד, ומשימוש חכמים בעצמך.