יחי ראובן ואל ימות – אמר ר׳ אברהם כי החל מראובן כי הוא הבכור, ולא הזכיר שמעון בעבור עון פעור כי העובדים היו שמעונים, ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג. וכן דעת רבינו שלמה והמפרשים.
וכפי דעתי: אין במספרם ראיה בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה, וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד, כי הכתוב שאומר: ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כ״ה:ג׳) , ואמר: קח את כל ראשי העם (במדבר כ״ה:ד׳) – נראה שהיו בהם מכל השבטים, וכל דייניהם ישפטו בם. וכן אמר: ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (במדבר כ״ה:י״א) . ואל תשיב עלי מדבר עכן, שאמר: חטא ישראל (יהושע ז׳:י״א) – כי שם לא נתגלה החוטא ויזכירם סתם. וכן המוכה איננו ראיה, כי היה נשיא בית אב בהם, לא נשיא השבט, והנועדים על י״י בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו, שהיו נשיאי עדה, ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם. והמזמור הזכיר ענין דתן ואבירם בשמם: תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם (תהלים ק״ו:י״ז) , והזכיר: ויצמדו לבעל פעור (תהלים ק״ו:כ״ח) עם: וימאסו בארץ חמדה (תהלים ק״ו:כ״ד) לכלל העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור, כמו שאמר: כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו י״י אלהיך מקרבך (דברים ד׳:ג׳) . ואלה הנשארים כולם כתוב בהם: ואתם הדבקים בי״י אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד׳:ד׳) , ולמה לא יברכם, והנה כולם עשו העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם, וברכם. וראיתי במדרש רבה (במדבר רבה כ״א:ח׳) : ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם ומונה משפחת אהד לשמעון וחמשה מבני בנימין, והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא והוא בכלל הברכה.
והנכון בעיני: כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ״ט:כ״ח) . והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר, והזכיר יוסף בשבט אחד. ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים, כמו שאמר: והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דברים ל״ג:י״ז) , והיה זה בעבור שני דברים: האחד כי אחר שצוה הקב״ה ועשאם שני שבטים בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן, והוצרך להזכיר אחיו הגדול ממנו. והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קרבנותיו לרצון להם לפני י״י. והוצרך להשאיר אחד מן השבטים, שאינם נמנין בשום מקום רק שנים עשר כנגד שנים עשר מזלות ברקיע, ושנים עשר חדשים בשנה, ושנים עשר גבולי אלכסונים שאמרו במדרש שהן הן זרועות עולם, וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (בבלי ברכות ל״ב:) : אמר הקב״ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים וכו׳. [וכן בהר גרזים והר עיבל שמנה לוי, ולא נזכר שם יוסף לשני שבטים.] וכן תראה בחלוקי יחזקאל (יחזקאל מ״ח:ד׳-ה׳) שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים, ולא הזכיר לוי, וכשמנה תוצאות העיר הזכיר שער לוי אחד (יחזקאל מ״ח:ל״א) ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים, אבל אמר: שער יוסף אחד (יחזקאל מ״ח:ל״ב) , כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר. וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (רמב״ן במדבר י״ז:י״ז) . והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא היתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה, אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מ״ט:ז׳) . והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם.
וסדר זאת הברכה היתה ברוח הקדש על דרך נחלתם, החל מראובן כי לקח נחלתו בראשונה, ועוד כי הוא הבכור. ומשה יתפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה. ואחר כן הקדים יהודה, כי הוא הנוחל ראשון בארץ ולנגיד ממנו, והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו, והנה ברכתו כוללת כל ישראל. ואחרי כן ברך לוי החונים עם בני יהודה בירושלם ושם יהיו קרבנותם לרצון. ואחרי כן ברך בנימין שהיתה נחלתם עם בני יהודה, ועיר ירושלם ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין, והלוים יחנו עם שניהם. ואחרי כן ברך בני יוסף כי כן היתה נחלתם, שנאמר: ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף (יהושע י״ח:י״א) . ואחרי כן השלים לברך את בני הגבירות, והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מ״ט:י״ג-י״ד) , וכן נפל גורלם הגורל השלישי לבני זבולון (יהושע י״ט:י׳) , והגורל הרביעי לבני יששכר (יהושע י״ט:י״ז) . ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם, והוא הדגל שלהם. והקדים גד לכל בני השפחות כי לקח נחלתו תחלה להם עם בני ראובן המוקדם, והוא היה מדגל הראובני.
וטעם: יחי ראובן – שיחיה שבטו, ולא ימות לעולם. ויהי מתיו מספר – כמו: ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל׳:ג׳) . ואל יהי מתיו מספר – שלא יהיו מועטים, שכל דבר שיסופר הוא מעט. וכן: מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) . לשון ר׳ אברהם.
ויותר נכון לפרש: יחי ראובן – בישראל, ואל ימות – שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים. ויהיו פקודיו במספר בני ישראל לעולם, יתפלל עליו שלא יגרום חטאו, והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרת שמו מישראל. וזה כענין שנאמר שם: וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית ל״ה:כ״ב) – כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר. וכן פירש רבינו שלמה. וטעם: מתיו – שכל אנשיו יזכו בזה, ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ואולי מתיו – רמז לראשי משפחותיו הארבע. ויהיה טעם: מספר – כמו: במספר. וכן: לזנות בית אביה (דברים כ״ב:כ״א) , ירחצו מים (שמות ל׳:כ׳) , ורבים כן. או טעמו: שיהי מתיו מספר ישראל, שימנה ראשון כמשפט הבכור, כי האחד הוא המספר כי ממנו הכל.
ואנקלוס אמר: ויקבלון בנוהי אחסנתהון במניניהון. יתכוין למה שפירשנו, יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת, ויהיו מתיו במספרם לעולם, לא ימחה שבטו מישראל, ולא ימנו ביותר ממספרם להיותן שני שבטים. שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם.
ויש מפרשים כי הברכה הזאת על כבוש הארץ. יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל. והטעם: שיתגברו ולא ינוצחו, כטעם: ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳) . ואל ימות – שלא יפלו מהם במלחמה. ויהי מתיו מספר – שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש. וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין. והפירוש הזה קרוב, אבל הראשון נכון יותר בעיני, כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא.
ועל דרך האמת: יחי ראובן ואל ימות – מטעם: פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳:ד׳) , ושם רמזתי סודו. והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפירקי היכלות.