וטעם אף אני אעשה זאת לכם – על דרך האמת: כמו בהפוך: אף אני זאת אעשה לכם, וזה הוא שמזכיר תמיד בפרשה ״אני״: והלכתי אף אני, והכיתי אתכם גם אני (ויקרא כ״ו:כ״ד) , ויסרתי אתכם גם אני (ויקרא כ״ו:כ״ח) , והשמותי אני (ויקרא כ״ו:ל״ב) , אף אני אלך עמם (ויקרא כ״ו:מ״א) . ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר וכו׳. והכלל: כי הקב״ה כורת הברית הזאת, וזה טעם: שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח) , שבע כחטאתיכם (ויקרא כ״ו:כ״א) . והאלות הן אלות הברית, כי הדיבור מפי הגבורה ובלשון עצמו: אעשה, יסרתי, והכיתי, ולכך אמר: אשר נתן י״י בינו ובין בני ישראל (ויקרא כ״ו:מ״ו) – כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת.
אבל במשנה תורה אמר: אם לא תשמע בקול י״י אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו (דברים כ״ח:ט״ו) . והזכיר שם תמיד לשון ארירה: ופתח בהן ארור אתה (דברים כ״ח:ט״ז) – כי הברכה נעדרת מהן. ואמר: יתן י״י (דברים כ״ח:כ״ד) . וזהו מאמר רבותינו (בבלי מגילה ל״א:) : קללות שבתורה בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן, ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינה ובין ישראל.
ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות הראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם (ויקרא כ״ו:ט״ו) , ואמר: להפרכם את בריתי (ויקרא כ״ו:ט״ו) , והזכיר בהם: במות וחמנים וגלולים (ויקרא כ״ו:ל׳) – כי היו עובדי עבודה זרה, ועושין כל הרעות. והוא שאמר: והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ״ו:ל״א) – יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וסילוק הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם: חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו. ואמר בגלות: אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה (ויקרא כ״ו:ל״ד-ל״ה) – שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמטות. וכן אמר הכתוב בגלות ההוא: למלאת דבר י״י בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (דברי הימים ב ל״ו:כ״א) . כן התרה בהם וכן הגיע אליהם. אם כן, דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב.
ותסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ובזכירת הארץ, לא שימחול עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עליהם מעט מקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות ועבודת מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו בעונם ועון אבותם (ויקרא כ״ו:מ׳) , ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שיתודה דניאל: חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו׳ למלכינו לשרינו ולאבותינו (דניאל ט׳:ה׳-ח׳) , וכתיב: כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה (דניאל ט׳:ט״ז) . וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה׳-י״א) , ועזרא אמר: מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך (נחמיה ט׳:ל״ד) . כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו.
אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההן שיעשו אשרים וחמנים ויעבדו עבודה זרה כלל, אבל אמר: והיה אם לא תשמע בקול י״י אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו (דברים כ״ח:ט״ו) – אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו. שכך היה בבית השני, כמו שאמרו (בבלי יומא ט׳:) : בית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח הניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית השני, כמו שהעידו רבותינו במסכת יומא (בבלי יומא כ״א:) .
ושם אמר בקללות: ישא י״י עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר (דברים כ״ח:מ״ט) – שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד. ואמר שם: עם אשר לא ידעת (דברים כ״ח:ל״ג) , גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כ״ח:מ״ט) – מפני ריחוקם מארצנו. ואין כן בדברי הברית הזאת, מפני שגלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ, ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם, כענין שנאמר: דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב י״ח:כ״ו) . וכן: והפיצך י״י בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כ״ח:ס״ד) – הוא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.
ואמר: והשיבך י״י מצרים באניות (דברים כ״ח:ס״ח) – ובגלותינו זה היה, שמלא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאמר שם: בניך ובנתיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (דברים כ״ח:ל״ב) , בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (דברים כ״ח:מ״א) – איננו הגלות שגלו אבות ובנים, רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השנית הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן: ועבדת את אויביך אשר ישלחנו י״י בך ברעב ובצמא (דברים כ״ח:מ״ח) – היא עבדותנו שעבדנו את הרומיים בארצנו ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עול כבד ולוקחים גופם וממונם כאשר הוא ידוע בספרים. ועוד ראיה שאמר: יולך י״י אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך (דברים כ״ח:ל״ו) – כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומא, ועל הליכתו שם נחרב הבית. ולא אמר הכתוב: המלך אשר ימלוך עליך, אבל אמר: מלכך אשר תקים – רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין התורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (בבלי סוטה מ״א:) . וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה.
והגאלה בברית ההיא השנית גאולה שלימה מעולה על כולנו. אמר: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו׳ (דברים ל׳:א׳) , והבטיח: והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל׳:ה׳) – שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר: ונתן י״י אלהיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך (דברים ל׳:ז׳) – והנה אויביך ושונאיך אשר רדפוך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלימה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן: ושממו עליה אויביכם (ויקרא כ״ו:ל״ב) היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב״ה כרת אותה כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשת והיה כי תבא מפי משה רמז לסלק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר: וארצה בו ואכבדה (חגי א׳:ח׳) – ותוספת הה״א רמז לשנייה, שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (בבלי יומא כ״א:) מדרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו׳.