והארץ לא תמכר לצמיתות – ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה. לשון רבינו שלמה.
ואם כן, למה יזהיר במכירה, והראוי: לא תקנה לצמיתות. ואולי יאמר: לא תמכר לכם לצמיתות. וכן: לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כ״ה:מ״ב) – אזהרה בלוקח שיוציאנו ביובל, כפי פשוטו.
ויתכן שיהיה: לא תמכר לצמיתות – לאו במוכר, שלא ימכור אותה לחלוטין, לומר: הריני מוכרה לך לעולמים גם אחרי היובל, ואף על פי שהיובל מפקיעה, הזהיר הכתוב למוכר, או לשניהם, שלא יעשו ממכרם לצמיתות, ואם אמרו כן, יעברו בלאו הזה ולא יועיל להם כי תחזור ביובל. וכך פירשו הרב רבי משה (רמב״ם הלכות שמיטה ויובל י״א:א׳) .
והטעם בזה: כי בידוע בדעות בני אדם שאם יעשו ממכרם מתחלה במספר שנים עד היובל יקל בעיניהם הענין, ואם יקנה לחלוטין תקשה בעיניו החזרה מאד. ויהיה כענין שאמרו (בבלי תמורה ד׳:) : במאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא.
והנכון בעיני: שאין זה לאו ללקות עליו, אבל הוא טעם. יאמר: הנהיגו ביניכם היובל, ואל יקשה בעיניכם, כי לי הארץ, ואיני רוצה שתמכר לצמיתות כשאר הממכרים. וזו היא כונתם בתורת כהנים (ספרא ויקרא כ״ה:כ״ג) : לצמיתות – לחלוטין, כי לי הארץ – לא תרע עינך בה, כי גרים ותושבים אתם – אל תעשו עצמכם עיקר. אתם עמדי – דיו לעבד שיהא כרבו, כשהיא שלי הרי היא שלכם.
וטעם: כי לי הארץ על דרך האמת כמו: ויקחו לי תרומה (שמות כ״ה:ב׳) . וזהו שרמזו כאן: דיו לעבד שיהא כרבו, כי יהיה היובל נוהג בעולם. והמשכיל יבין.