למולך – עבודה זרה ששמה מולך, והזכירו הכתוב בשם הידיעה כי היה במצרים וידוע להם.
ור׳ אברהם אמר: כי יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון (מלכים ב כ״ג:י״ג) . וכן נראה כי כתוב: אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון (מלכים א י״א:ז׳) , וגם הוא היה ידוע להם.
וכתב רבינו שלמה: וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים, והכומרים עושין שתי מדורות גדולות, ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש. לא תתן – זהו מסירתו לכומרים, להעביר למולך – זהו העברת מדורת האש.
וזה אינו כן, שהרי אמרו בגמרא סנהדרין (בבלי סנהדרין ס״ד:) : העבירו ברגל פטור, אלא כמשורתא דפוריא שהוא מעבירו בתוך האש ממש. והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה, שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש, כמו שמפורש בסנהדרין (בבלי סנהדרין ס״ד:) . וכן מה שהרב אומר שמסרו לכומרים והם מעבירים אותו, וכך כתב אף בפירושיו במסכת סנהדרין (רש״י בבלי סנהדרין ס״ד.) , אינו נראה כן מלשונם בגמרא שם. ועוד, איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים, ולשון הכתוב עצמו: מעביר בנו ובתו (דברים י״ח:י׳) , כך נדרש שהאב עצמו מעבירו.
אבל הענין כך הוא: שהאב מוסרו לכומרים לשם שקוצם, וזהו שכתוב: נתן למולך (ויקרא כ׳:ג׳) , כעין שעושין בפנים, כדכתיב: ונתנם אל הכהן (ויקרא ט״ו:י״ד) . ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך, והם מחזירין אותו לידי האב, והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש, וזהו: מעביר בנו ובתו באש (דברים י״ח:י׳) . וכך אמרו בירושלמי (ירושלמי סנהדרין ז׳:י׳) : לעולם אינו חייב עד שימסור לכומרים ויטלנו ויעבירנו, כלומר שיטלנו מהם ויעבירנו הוא. אבל לא היה שורפו, שהרי אמרו (בבלי סנהדרין ס״ד:) : המעביר את עצמו פטור, שהוא חי אף לאחר העברה. וכך פירש רבינו שלמה.
ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים: כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר: וגם את בניהם העבירו להם לאכלה (יחזקאל כ״ג:ל״ז) , ושם נאמר: ובשחטם את בניהם לגלוליהם (יחזקאל כ״ג:ל״ט) – שהיו מעבירים אותו באש עד שישרף או שימות באש, והיא שחיטתם, כי הלשון הזה: העבירו להם – במולך הוא, ואמר בו הכתוב: לאכלה, והזכיר בו שחיטה. אם כן, מה שאמרו (בבלי סנהדרין ס״ד:) : כמשורתא דפוריא – לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות, והוא מת בלהב האש. והנה הוא חייב בדין התורה משעת העברה ראשונה, משתמשול בו האור, כגון שנתפש האש באחד מאיבריו, ולכך הוצרכו לומר שהמעביר עצמו פטור, אבל היה האש אוכלת בו כי זה קרבנם למולך. ולשון מעביר באש יאמר בכל מקום על הדבר שהוא בוער באש ואינו אוכל, מפני שנותנין אותו באש ומעבירין אותו ממנו, ואינו נעשה אפר כנשרפין. כענין בכלי הגוים שמלבנים אותו באור שנאמר בהן: תעבירו באש וטהר (במדבר ל״א:כ״ג) , ואמר בבני עמון: והעביר אותם במלבן (שמואל ב י״ב:ל״א) – לומר ששרף אותם כאשר יעשו הלבנים במלבן.
אם כן, מעביר בנו ובתו באש (דברים י״ח:י׳) – היא נתינתו באש, שתמשול בו האור, לא העברה בעלמא, והיא העברה הנזכרת במולך שהיא באש על דעת רבותינו (בבלי סנהדרין ס״ד:) , שלמדו בגזרה שוה העברה העברה, מה להלן (דברים י״ח:י׳) באש אף כאן באש, מה כאן למולך אף להלן למולך. וראיה לדבריהם שכתוב ביאשיה: וטמא את התופת אשר בגיא בן הנום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך (מלכים ב כ״ג:י׳) . אם כן, העברה הנזכרת במולך היא באש. וכן כתוב במנשה: והוא העביר את בניו באש בגי בן הנום (דברי הימים ב ל״ג:ו׳) . ומצאתי שכתוב באחז: וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש י״י אותם מפני בני ישראל (מלכים ב ט״ז:ג׳) , ובדברי הימים נאמר בו: ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש י״י (דברי הימים ב כ״ח:ג׳) . אם כן, ההעברה היא הבערה באש ממש.
ומה שאמר הכתוב: והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים (מלכים ב י״ז:ל״א) , והיא עבודה זרה אחרת, שעבודתם לשרוף אותם לגמרי כעולה. וכן היו עושים לבעל, כמו שכתוב בירמיהו: ויצאת אל גי בן הנם (ירמיהו י״ט:ב׳) , ושם כתוב: ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיהו י״ט:ד׳-ה׳) . ועוד כתיב: ויבנו את במות הבעל אשר בגי בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת (ירמיהו ל״ב:ל״ה) . אבל מפני ששני הפסוקים האלה בבמות הבעל ושניהם בגי בן הנם, והאזהרה בשניהם: אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, ועוד כתיב: ויבנו את במות הבעל, ושם במקום ההוא הטמא היה שם מולך, כמו שכתוב ביאשיהו, נראה מכל זה שהיו שורפין את בניהם עולות למולך, והוא הבעל, ושניהם לשון קרוב במלכות ואדנות. ואיננו בעל פעור ובעל זבוב, כי זה יקרא הבעל סתם כאשר יקרא המולך. אבל הזכיר בו הכתוב העברה כי עיקר עבודתו בהעברה משתמשול בו האור, ותקרא שריפה כי ימותו שם, ולכך יקראו עולות.
וכן אני סובר כי אלהי ספרוים הוא המולך, כי הכנוי בהם מלך, אבל היו שניהם נעבדים, כנו לאחד אדר בלשון כבוד, ולשני ען מלשון עונה, ושתפו בשניהם מלך, כי הוא כמו מולך. והשריפה היא מיתתם באש כאשר פרשתי. ואם נאמר שהשקוצים האלה אינם המולך, יתכן כי בעבור היות עבודתם בבנים ובנות להביאם באש כענין במולך, ישתפו בהם שמו מלך ובעל. ואין עבודתם שוה, כי המולך בהעברה, ואלהי ספרוים בשריפה, ולבעל בשחיטה ושריפה כעולות. ונאמר שהיו במקום התופת אשר בגיא בן הנום במות לבעל, ושם עוד מולך. ומה שאמר הכתוב: ויבנו את במות הבעל אשר בגי בן הנם להעביר את בניהם למולך (ירמיהו ל״ב:ל״ה) – יהיה פירושו ולהעביר את בניהם למולך.
ורבותינו אמרו (בבלי סנהדרין ס״ג:) אף חזקיהו מלך יהודה בקש אביו לעשות לו כן, שישרוף אותו באש אלא שסכתו אמו סלמנדרא. והנה אחז למולך העביר אותו, כדכתיב: וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש י״י מפני בני ישראל (מלכים ב׳ ט״ז:ג׳) – וזהו הלשון הכתוב במולך. אם כן, היא העברה שתמשול בו האור וימות, וניצל הצדיק בסלמנדרא הזו שבראה הקב״ה בעבורו.
ועל דרך הפשט אמרו: כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים, כי בענין הכשוף נאמר: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף (דברים י״ח:י׳) , ואמר במנשה: והוא העביר את בניו באש בגי בן הנם ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני (דברי הימים ב ל״ג:ו׳) , וכתיב: ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו (מלכים ב י״ז:י״ז) . והמולך הוא עבודה זרה שמקריבין לו הקטנים. אבל אחר שמצאנו כתוב: לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך (מלכים ב כ״ג:י׳) – נאמנו דברי רבותינו שהכל למולך באש. אבל יתכן שהיתה העבודה ההיא להם לקסום שוא, והיו מתנבאים בה כפי סכלותם, והם נביאי הבעל המקריבים לו הבנים והבנות, ויראו להם חלומות שוא ומקסם כזב, ולכן תיחס התורה ענין המולך בענין הקסמים. כי בכאן סמכו אל: הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים (ויקרא כ׳:ו׳) ובמשנה תורה כל הפרשה במתנבאים לדעת עתידות בשקר.
והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך הוא חלול השם, ובפרשה האחרת הוסיף: למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי (ויקרא כ׳:ג׳) , ואולי טעמו: למען טמא את העם המקודש לשמי, שצויתי: והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני י״י אלהיכם (ויקרא כ׳:ז׳) , ולחלל את שם קדשי – בעברם על העברה החמורה לפני, כי כן יאמר בעברות חמורות: ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי (עמוס ב׳:ז׳) .
ויתכן שיאמר כן מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחרי כן יבא אל מקדש י״י להקריב קרבן מטמא את המקדש, כי קרבנותיו טמאים ותועבה לשם, והוא עצמו טמא לעולם, שנטמא ברעה שעשה, כמו שאמר באוב וידעוני: לטמאה בהם (ויקרא י״ט:ל״א) , וכתיב: ובגילוליהם טמאוה (יחזקאל ל״ו:י״ח) . והזכיר בו חלול השם כי כאשר ישמעו הגוים שכיבד את המולך בזרעו, ויקריב מבהמתו קרבן לשם, הוא חלול השם. וזהו שאמר הנביא: וגם את בניהם אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא (יחזקאל כ״ג:ל״ז-ל״ח) , ואומר: ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי (יחזקאל כ״ג:ל״ט) .
ועל דרך האמת: ישראל זרע הקדש נולדים בבית י״י. וזה טעם: אשר ילדו לי (יחזקאל כ״ג:ל״ז) . והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול, כלשון: ולא יחלל זרעו בעמיו (ויקרא כ״א:ט״ו) . ולכך אמר בו: ואני אתן את פני באיש ההוא (ויקרא כ׳:ג׳) , ושמתי אני את פני וגו׳ (ויקרא כ׳:ה׳) . והמשכיל יבין.