והביא את אשמו לי״י – נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר בשקל הקדש: לאשם, אבל: והביא את אשמו לי״י, האמור למעלה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳) טעמו: והביא את קרבנו לי״י, כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר: כשבה או שעירת עזים לחטאת (ויקרא ה׳:ו׳) . ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולם יבואו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהיה מפני חומר החטא, כי הנה במצורע מביא שני קרבנות ושם האחד חטאת והשני אשם.
והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון: האשימם אלהים (תהלים ה׳:י״א) , ויאשמו נאות מדבר, וכן: תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע י״ד:א׳) , וכן: אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) – נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון: אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז) . והנה אשם גזילות ושפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם. וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי י״י יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה. וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא כבר שמם ואבד, יקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו. וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא, וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו יהיה שמם בעונו. וזה טעם: אשם הוא אשם אשם לי״י (ויקרא ה׳:י״ט) – יאמר כי הקרבן הזה אף על פי שהוא בא על הספק, אשם הוא, כי אשום אשם לי״י היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה: והביא את אשמו (ויקרא ה׳:ו׳) בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם והוא חטאת.
ועל דרך האמת עוד: הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, והשעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.