עולה – לשם עולה. אשה – כשישחטנו יהא שוחט לשם האש, וכל אשה לשון אש. ניחוח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. לשון רבינו שלמה.
ולא פירש הרב מהו לשם האש. ובגמרא (בבלי זבחים מ״ו:) אמרו: לאפוקי כבבא דלא, ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה, לא להעלות על גבי גחלים אוממות שמתכבות והולכות.
ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט. והוא מלשונם בבן סורר ומורה (בבלי סנהדרין ע׳.) : כבשר כיבא דאכלי גנבי, ובמסכת עירובין (בבלי עירובין כ״ט:) : וניכביב וניכול.
ויש גורסין שם (בבלי זבחים מ״ו:) : לאפוקי גבבא דלא, שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים, כדכתיב: על העצים אשר על האש (ויקרא א׳:ח׳) , ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא, כענין ששנינו (בבלי שבת ל״ו:) : כירה שהסיקוה בקש ובגבבא.
והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לי״י. ואמר הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצריים עובדי טלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינים לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש. כי כל מדוה וחולי לא יתרפא כי אם בהפכו.
אלה דבריו, ובהם האריך, והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן י״י מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח (ויקרא ג׳:ט״ז) . וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳) , ועושי העגל זבחו לו. והרב הזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בסיפריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלנו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם מצרי או כשדי, הקריב קרבן, וייטב בעיני י״י, ואמר בו: וירח י״י את ריח הניחוח (בראשית ח׳:כ״א) , וממנו אמר אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם (בראשית ח׳:כ״א) . והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע י״י אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד׳:ד׳) , ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ״ג:ד׳) , ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (במדבר כ״ח:ב׳) , וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות לעבודה זרה מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם: כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ונפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה, שיהיה דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי איבריו. והמנות – להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד – בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב כדברי אגדה.
ועל דרך האמת: יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בסיפרי (ספרי במדבר כ״ח:ח׳) ובסוף מנחות (בבלי מנחות ק״י.) : אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתוב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות, אלא יו״ד ה״א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב) , לא אמרתי לכם זבוחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני. ובתחלת תורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ב׳) : רבי יוסי אומר: כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד וה״א, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. אלו דבריהם ז״ל.
ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו: והעלית עליו עולות לי״י אלהיך (דברים כ״ז:ו׳) , וכתיב: לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳) , וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקרא כ״א:ח׳) , וכתוב במזמור הנזכר: זבח לאלהים תודה (תהלים נ׳:י״ד) , ועוד כתוב: כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני י״י אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ו׳-ז׳) . אבל הענין כולו מבואר בתורה, שנאמר: את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳) , ואמר: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א) – שהם לחם לאשה, וממנו לאישים, ואשה – לשון אש.
ואמר ר׳ אברהם שהוא שם התואר, וטעמו: קרבן אש. והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר: והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח (ויקרא ב׳:ב׳) יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו: אש, ועולה אשה – כמו: עולת אש וריח ניחוח לי״י, וכן כולם. כי טעמם כמו: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א) , אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה.
והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם י״י לבדו, שלא יתכוין לדבר בעולם רק לשם י״י לבדו. וזה טעם: עולה הוא ( ויקרא א׳:י״ג , י״ז ), אשה הוא (שמות כ״ט:כ״ה) , ולכך אמר הכתוב: כי את אשי י״י לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳) , כי הם לאשי י״י, קרבן אלהים. ולכך אמרו שלא יזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לי״י, כי הכונה לי״י לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (בבלי סנהדרין ס׳:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ט׳) : לי״י – לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ׳:י״ד) , כי י״י עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (תהלים מ״ז:ג׳) . ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא שאמר: אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ׳:ז׳-ח׳) , כאשר אמר: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳) , וזהו טעם המזמור כולו שאמר: אל אלהים י״י דבר ויקרא ארץ וגו׳ (תהלים נ׳:א׳) – שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר: יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיהו ס׳:ז׳) – יאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו, יפאר בעלותם לריח ניחוח.
והנה ניחוח מן: נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו) , ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו) . וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר: ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ז׳) , כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך לימד למנוח ענין הקרבנות, אמר: אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים י״ג:ט״ז) – שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פיגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעלה עולה לי״י לבדו תעלנה (שופטים י״ג:ט״ז) ותהיה לרצון על אשה י״י, ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש מבואר וי״י הטוב יכפר בעד.