ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם – הרחיצה הזו דרך כבוד של מעלן, כי כל הקרב לשולחן מלכים לשרת וליגע בפת המלך וביין משתיו, רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף בכאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בבני אדם ברגליהם זוהמא וכיעור.
ועל דרך האמת, בעבור היות ראשית האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותם, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו ביניהן, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו׳): כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אנקלוס. ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה, שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה (בבלי זבחים כ״א:) , כי הנה ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (בבלי יומא מ״ג:) , אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי.