וטעם ואם – במצות חובה, לומר אם יגיע הזמן שתזכו לרשת את הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית שתחשוב לעשותן כן למעלת הבנין.
ודעת ר׳ אברהם: שהמצוה על מזבח הברית שבסדר ואלה המשפטים (שמות כ״ד:ד׳-ו׳) בפירושיו.
ועל דרך האמת, הכתובים כסדרן: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:י״ח) – בשמי הגדול, ולא תעשון על פני אלהי כסף וזהב (שמות כ׳:י״ט) , אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי ולזבוח עליו עולות גם שלמים בכל המקום אשר אזכיר אני את שמי כי אבא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ׳) – ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (בראשית מ״ט:כ״ה) , ואזכיר – מן: זכרנו יברך (תהלים קט״ו:י״ב) . ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ׳:כ״ב) – בעבור כי התחיל לצוות במזבח, השלים מצותו ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים, וזו ראיה לדברי חכמים ואין צריכין חיזוק.
כי חרבך הנפת עליה – לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר: אבנים שלמות תבנה את מזבח י״י אלהיך (דברים כ״ז:ו׳) , לא תניף עליהן ברזל (דברים כ״ז:ה׳) . והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסייף: ויעש לו אהוד חרב ולה שתי פיות (שופטים ג׳:ט״ז) , ובאיזמל: קח לך חרב חדה (יחזקאל ה׳:א׳) , ויאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין: ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (יחזקאל כ״ו:ט׳) , וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב.
וטעם המצוה בדברי רבותינו: להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:כ״א) .
ור׳ אברהם אמר: שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה כי עובדיה יעשו כן, אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ה) .
ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם הוא היורש החרב, שאמר לו: ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳) , והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות החרב והדם יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית י״י.
[וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש, אמר: לא תבנה אתהן גזית – כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה. ומפני זה] (ו)לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת, וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינין, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש מזה: לא תניף עליהן ברזל (דברים כ״ז:ה׳) . ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (בבלי סוטה מ״ח:) הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלימות. וזה ישבר טעמו של ר׳ אברהם. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון.
והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳) , אף על פי שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות כ׳:כ״א) : לא תבנה אתהן גזית – בו אי אתה בונה, אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי הקדשים, ומה אני מקיים: ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו (מלכים א ו׳:ז׳) – בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע. והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתין שם בברזל, כאשר יכרתו גם כן בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב: ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א ה׳:ל״א) . וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותן בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים. וזהו שאמר: אבן שלימה מסע נבנה (מלכים א ו׳:ז׳) – לא שהיא שלימה לגמרי, רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן, אבל היא חלקה ושוה. ופירוש מסע – שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר, לא יחלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים, ולא יתקנו אותה בכאן, ולא יושיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר, כי לא רצה שלמה שישמע בכל הר הבית קול ברזל. וכל זה להרחיק הברזל ממנו, וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (בבלי סוטה מ״ח:) . אבל כדעת רבי יהודה אבני גזית בביתו שם אותן, לא בבית המקדש. ועל דעתו פירוש המקרא: ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית (מלכים א ה׳:ל״א) – כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו. וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית, דכתיב: ויבן את החצר שלשה טורי גזית (מלכים א ו׳:ל״ו) , ולא החמיר רק בהיכל ובדביר. וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דברי הימים א כ״ב:י״ד) , לעשות ממנו כלים, לכרות העצים, ולחצוב האבנים היה.