ולטוטפות בין עיניך – אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון: הטף אל דרום (יחזקאל כ״א:ב׳) , ועלימו תטוף מלתי (איוב כ״ט:כ״ב) , ענין מושאל מן: והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט׳:י״ג) . יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו.
אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש טוטפת, כמו שאמרו: לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו טוטפת המקפת מאזן לאזן (בבלי שבת נ״ז:) . והם בעלי הלשון שמדברים בו, ויודעים אותו, ומהם ראוי לקבלו.
ואמר טוטפות – ולא ״טוטפת״ בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושין כן עד משה רבינו.
והנה שרש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש, והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו. ובפרשת שמע, והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו׳, והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו׳:ו׳-ח׳) , ולכך אנו כותבין גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות, ששם מצות היחוד וזכרון כל המצות וענשן ושכרן וכל השורש באמונה. ואמר בשל יד: והיה לך לאות על ידך, ודרשו בו שהוא שמאל שהלב נוטה לו (בבלי מנחות ל״ו:) .
ועל דרך האמת, מה שאמר הכתוב: בעבור זה עשה י״י לי (שמות י״ג:ח׳) , כי כמו זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) , יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם: כי תפארת עוזמו אתה (תהלים פ״ט:י״ח) , והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכל הוא האות על היד, העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד, כענין שאמר הכתוב: אחותי כלה (שיר השירים ה׳:א׳) – בעבור שהיא מתאחת וכלולה מל״ב נתיבות, וכתיב: שמאלו תחת לראשי (שיר השירים ב׳:ו׳) .
ואמר ולזכרון בין עיניך (שמות י״ג:ט׳) – שיונחו במקום הזכרון, בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון, מעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר לזכירה, ולשון בין עיניך – שיהיו באמצע הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות, וכן: ולא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י״ד:א׳) . ולפרש זה, חזר ואמר ולטוטפות, לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפת, ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו.
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות: הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בי״י ויאמרו לא הוא (ירמיהו ה׳:י״ב) , ומהם מכחישים בידיעתו הפרטים, אמרו: איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים ע״ג:י״א) , ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמם עונש או שכר, עזב י״י את הארץ (יחזקאל ט׳:ט׳) . וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד, ויעשה עמם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, יודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר אלהים את האדם (דברים ה׳:כ׳) ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳) , ותתקיים עם זה התורה כולה.
ולכן יאמר הכתוב במופתים: למען תדע כי אני י״י בקרב הארץ (שמות ח׳:י״ח) , להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ויאמר: למען תדע כי לי״י הארץ (שמות ט׳:כ״ט) , להורות על החדוש, כי הם שלו, שבראם מאין. ואמר: בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט׳:י״ד) להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצרים מכחישים או מסתפקים. אם כן, האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא והתורה כולה.
ובעבור כי הקב״ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת החמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ונכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בקר וערב, כמו שאמרו (בבלי ברכות כ״א.) אמת ויציב דאוריתא, ממה שכתוב: למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט״ז:ג׳) , ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת אלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותינו החפצים ביראת שמו.
ולפיכך אמרו: הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה (משנה אבות ב׳:א׳) שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכונת רוממות הקול בתפלות וכונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זה הוא שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כונתם במה שאמרו ז״ל (ירושלמי תענית ב׳:א׳) : ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג׳:ח׳) – מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישא.
ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבר עליהן יכריתנו עונשו הגדול בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר ( רמב״ן בראשית י״ז:א׳ , רמב״ן שמות ו׳:ב׳ ). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעדי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שכתוב: ואמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ג-כ״ד) , שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת י״י בענשם. ואמר בקיום: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳) . ועוד אפרש זה בע״ה (רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א) .