סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב״ם הלכות מזוזה, פרק ה׳ (והתחלת פרק ו׳)
—
הקדמה לפרק
פרק ה׳ הוא הפרק הראשון העוסק באופן ספציפי במזוזה. ספר תורה, תפילין ומזוזה יש להם הלכות משותפות (סוג קלף, קדושת כתיבה), אבל כאן נכנסים לפרטי דיני מזוזה. פרק ה׳ עוסק באופן כתיבת המזוזה ובאופן קביעתה. פרק ו׳ עוסק באילו מקומות/בתים חייבים במזוזה.
המילה “מזוזה” פירושה למעשה המשקוף — הקורה בצד הפתח. הקלף שמניחים שם קיבל את השם “מזוזה” מהמשקוף. שניהם — הקלף והבית (המשקוף/הבית) — הם חלקים מהמצווה, ושניהם נקראים “מזוזה”. פרק ו׳ עוסק בצד ה״משקוף” (אילו סוגי משקופים/בתים חייבים), בעוד פרק ה׳ עוסק בצד הקלף.
—
הלכה א — שתי פרשיות, דף אחד, יריעה אחת
הרמב״ם: כותב שתי פרשיות — שמע והיה אם שמוע — על דף אחד ביריעה אחת.
פשט: כותבים שתי פרשיות — “שמע” ו״והיה אם שמוע” — על עמוד אחד (דף) על גבי עור אחד (יריעה). חז״ל קבעו שמזוזה כוללת רק שתי פרשיות (לא ארבע כמו תפילין), משום שב״קדש” וב״והיה כי יביאך” לא מוזכרת מזוזה, אלא תפילין.
חידושים:
– “דף אחד” פירושו עמוד אחד של טקסט (כמו בספר תורה, שבו “דף” פירושו תמיד עמוד). “יריעה אחת” פירושה חתיכת עור אחת. לכתחילה צריך להיות עמוד אחד, לא שניים או שלושה.
—
הלכה — רווח מלמעלה ומלמטה כמלוא חצי ציפורן
הרמב״ם: ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן.
פשט: אין מתחילים לכתוב ממש בראש הקלף, ואין מסיימים ממש בתחתיתו. משאירים רווח למעלה ולמטה — השיעור הוא כחצי ציפורן.
חידושים:
– בתפילין אין דין כזה של רווח מלמעלה ומלמטה. ההבדל: תפילין מונחים בקופסה המגינה עליהם, אבל למזוזה אין מטלית ואין הגנה סביבה — היא מונחת חשופה. לכן צריך רווח כדי (א) שייראה יפה, ו-(ב) מעשית — שהטקסט לא יימחק או ייקרע מלמעלה/מלמטה.
– בספר תורה יש גם הלכה של רווח, וזה מתאים — ספר תורה גם גדול יותר וחשוף.
—
הלכה — בדיעבד שתים שלש דפין כשירה
הרמב״ם: ואם כתבן בשתים שלש דפין — כשירה.
פשט: אם כתב על שני או שלושה עמודים (על אותו עור) — כשרה בדיעבד.
חידוש: “דפין” פירושו כאן לא יריעות (חתיכות עור נפרדות), אלא עמודים על אותו עור. לכתחילה צריך להיות עמוד אחד, אבל בדיעבד עם מספר עמודים כשרה.
—
הלכה — שתי עורות פסולה
הרמב״ם: שתי עורות — אפילו בשתי טבלאות, ואפילו חיברן ותפרן — פסולה.
פשט: לכתחילה צריך להיות על עור אחד (יריעה אחת). שני עמודים על עור אחד — בדיעבד כשר. אבל שתי חתיכות עור נפרדות — אפילו תפרן יחד — פסולה.
—
הלכה — לא יעשנה כזנב, כמעין עגול, כקובע
הרמב״ם: לא יעשנה כזנב… או כמעין עגול… או כקובע.
פשט: אסור לכתוב את המזוזה בצורות פנטזיה:
– זנב = משולש, רחב מלמעלה וצר מלמטה (כמו זנב).
– כמעין עגול = כמו כדור/עיגול.
– כקובע = משולש הפוך (רחב מלמטה, צר מלמעלה) — כמו אוהל/פירמידה.
חידושים:
– עיצובים כאלה נראים בכתובות ובמסמכים עתיקים — זהו סגנון דקורטיבי. אבל למזוזה זה פסול, משום שמזוזה צריכה להיות ניתנת לקריאה, ועיצובים כאלה אינם מיועדים לקריאה.
– מזוזה הייתה דבר גלוי (לא סגורה בקופסה כמו תפילין), לכן אנשים אולי רצו לעשות עיצובים יפים — לכן הרמב״ם צריך לומר שאסור.
—
הלכה — כתבו שלא כסדרן
הרמב״ם: כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה — פסולה.
פשט: אם כתב “והיה אם שמוע” לפני “שמע” — פסולה.
חידושים:
– דיון ארוך מה פירוש “שלא כסדרן”: האם פירושו שפיזית כתב “והיה אם שמוע” למעלה ו״שמע” למטה (סדר על הקלף)? או שמא פירושו שזמנית כתב “והיה אם שמוע” תחילה, ואחר כך “שמע” (סדר בזמן)?
– שיטה אחת: “שלא כסדרן” פירושו פשוט הסדר על הקלף — כתב אותו הפוך. שיטה שנייה שואלת: מה ההבדל באיזה זמן כותבים? אין סיבה ברורה לחשוב שסדר הזמן משנה.
– בתפילין פוסקים מניחים שצריך לכתוב כסדרן בזמן, אבל גם שם זה לא ברור ברמב״ם.
– הכסף משנה לא מביא כלום לשאלה, הוא משאיר את זה סתם כלשון הרמב״ם. השאלה נשארת פתוחה.
—
הלכה — ספר תורה שבלה
הרמב״ם מזכיר הלכה על ספר תורה שבלה — שאסור להוריד אותו מקדושה לקדושה (מעלין בקודש ואין מורידין).
פשט: אסור “להציל” את ספר התורה שבלה — במקום גניזה, להשתמש בו למשהו עם קדושה נמוכה יותר (למשל, לעשות ממנו מזוזה). מעלין בקודש ואין מורידין.
חידושים:
– “בלה” פירושו לא שנקרע, אלא שהתיישן — נשחק, נחלש, אינו במצב טוב יותר. כמו “בלואות” בבגדים — זה עדיין קיים, אבל משומש. הפסוק “אחרי בלותי” פירושו התיישנתי. כך גם בספרי תורה — עם הזמן הקלף נשחק, מקבל חורים.
– נדון האם “בלה” פירושו דווקא פסול, או אולי רק שהוא ישן ורוצים חדש. הרמב״ם לא מדבר דווקא על ספר תורה פסול, אלא על החלטה מעשית שלא רוצים להשתמש בו יותר.
– שאלה על גניזה לעומת מיחזור: האם צריך להניחו לגמרי בגניזה, או שמא מותר לחתוך חתיכות קלף ולהשתמש למטרות קדושה אחרות (כמו מזוזות)? רב שלא מכר זוזות מתפילין — הוא חתך פרשיות מכתבי קודש ישנים.
– קושיא: האם זה לא כבוד גדול יותר לספר התורה שיקבר כולו בגניזה? ספר התורה הרי חשוב — מניחים אותו בארון קודש, רוקדים איתו בשמחת תורה, אפילו כשלא קורים בו יותר. משל: זה דומה לתלמיד חכם שהזדקן — אין צריך “להוריד” אותו, כמו שכהן גדול נאמר “אל לך כהן גדול שאולה” — הוא לא יכול לעלות, אבל לא מורידים אותו.
– תשובה: בפועל ספר תורה מסתיים בגניזה כשממש מתפרק — כשהוא כבר לא מחזיק על שני עצי החיים. אבל עד אז משאירים אותו בארון קודש. הנודע ביהודה דיבר על השאלה האם הרמ״א מתכוון שלא חותכים, או שכאשר כבר חתוך מותר להשתמש.
—
הלכה — ולא מן הגליון של ספר
הרמב״ם: אפילו הגליון (השוליים הריקים למעלה ולמטה) של ספר תורה אסור להשתמש למזוזה.
פשט: אף על פי שזה לא הכתב עצמו, אלא סתם חתיכת קלף — אסור.
חידושים:
– הטעם: אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה — לקלף של ספר תורה יש קדושה גבוהה יותר ממזוזה, ואסור להוריד. הוא שם “זנב” (קצה) אבל בספר תורה, וכאן היה הופך ל״זנב ולא ראש” במזוזה — עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים.
—
הלכה — פרשה סתומה במזוזה
הרמב״ם: מצווה לכתחילה ש״והיה אם שמוע” תתחיל באותה שורה שבה “שמע” מסתיימת — כמו פרשה סתומה.
פשט: משאירים רווח באותה שורה (לא מתחילים שורה חדשה כמו פתוחה).
חידושים:
– הטעם: מכיוון ש״והיה אם שמוע” היא פרשה סתומה בתורה, צריך לעשות כך גם במזוזה.
– זה לא מעכב בדיעבד — אם עשו אחרת, המזוזה כשרה.
– בתפילין מחמירים לעשות כך, משום שגם שם זה לא סמוך לאות.
—
הלכה — תגין (זייני״ן) במזוזה — “וצריך ליזהר בתגין שבה”
שיטת הרמב״ם על תגין
הרמב״ם מבין שדין שעטנ״ז ג״ץ (מנחות כ״ט ע״ב — “אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלשה שלשה זיינין, ואלו הן שעטנ״ז ג״ץ”) אינו על כל התורה, אלא ספציפית על מזוזה. הרמב״ם מונה אילו אותיות ספציפיות בשתי הפרשיות של מזוזה צריכות שלושה זייני״ן.
חידושים:
– בתפילין יש מסורה אחרת אילו אותיות מקבלות תגין — לא אותן כמו במזוזה. זה מראה שהתגין אינם דין באות עצמה, אלא דין בכתב הספציפי (מזוזה או תפילין).
שיטת רש״י לעומת הרמב״ם
– רש״י מבין שתגין אינם כתרים/זייני״ן שלמים מעל האות, אלא האופן שבו עושים חדות לאות — שהפינות יהיו יפות וחדות. לפי רש״י שעטנ״ז ג״ץ היה תקף בכל מקום (בכל התורה), משום שזה בעצם דין באופן כתיבת אותה אות.
– הרמב״ם מבין שתגין הם זייני״ן ממשיים (קווים קטנים) העומדים למעלה על האות.
מנהגנו — שתי השיטות ביחד
ר׳ יחיאל מאיר מסביר שמנהגנו מקבל את שתיהן: אנו עושים זייני״ן כמו הרמב״ם, ואנו מקיימים שעטנ״ז ג״ץ בכל מקום כמו רש״י. לכן יש לנו את שני המנהגים ביחד. (ההגהות מיימוניות בפרק ב׳ יש לו הגהה גדולה על כך.)
אותיות ספציפיות במזוזה עם תגין
פרשה ראשונה (שמע) — שבע אותיות, כל אחת עם שלושה זייני״ן:
– ש׳ וע׳ של “שמע”
– נ׳ של “ונפשך”
– ח׳ [?]
– שני דלתי״ן של “מזוזות”
חידוש מעניין: הרמב״ם מדגיש במזוזה דווקא את מה שכתוב “מזוזות”, ובתפילין מדגישים “וקשרתם”. זה מראה שלכל כתב יש מסורה משלו — במזוזה מדגישים את ענין המזוזה, בתפילין את ענין התפילין. אבל מעניין: במזוזה כן מדגישים “טוטפות” (השייך לתפילין), אבל בתפילין לא מדגישים “מזוזות”.
פרשה שנייה (והיה אם שמוע) — שש אותיות עם שלושה זייני״ן כל אחת, ביניהן ג׳ של “דגנך” (שבתפילין יש במקומו “ואספת”).
אם לא עשה תגין — לא פסול
הרמב״ם: ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל.
פשט: אם לא הוסיף תגין, או הוסיף תגין שלא לפי הסדר הנכון, אינו פסול.
חידושים:
– נדון מדוע דווקא הג׳ היא האות הדומיננטית של דגנ״ח, ולא הד׳ (האות הראשונה). תירוץ אפשרי: אולי רק אותיות מסוימות מעשית מסוגלות לשאת תג — למשל, איך שמים תג על אל״ף?
– מנהגנו הוא רק לעשות תגי שעטנ״ז ג״ץ (באופן כללי), אבל לא בהכרח את התגין הספציפיים שהרמב״ם מביא. מכיוון שזה לא פוסל בכל מקרה, זה לא קריטי.
– [סטייה:] פעם לכל סופר היו מנהגים משלו איך הוא עושה זיי״ן, גימ״ל, וכו׳ — “גיוון”. היום הכל הולך יותר לסטנדרטיזציה.
—
הלכה ח — סרטוט, הוספת/חיסור אותיות, ושמות/חותמות
הרמב״ם: מזוזה שלא בסרטוט… או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת — הרי זה פסולה.
פשט: מזוזה ללא סרטוט, או עם אותיות מוספות/חסרות, פסולה.
חידושים:
א) מהות סרטוט — מחלוקת חשובה:
– שיטה א׳: סרטוט פירושו מעשה שריטת קווים מראש לפני שכותבים. זה דין בעצם — חייבים לשרוט קווים פיזית בקלף, ורק אחר כך לכתוב. אם כתב ישר אבל בלי קווים שרוטים, זה פסול. ראיה: אי אפשר להוסיף סרטוט אחר כך — זה מוכיח שסרטוט הוא תנאי מוקדם לכתיבה, לא רק תוצאה.
– שיטה ב׳: סרטוט הוא שם נרדף (מילה נרדפת) ל״שורה” — פירושו שצריך לכתוב ישר. העיקר הוא התוצאה — ישרות השורות.
– מסקנה: השיטה הראשונה מתקבלת יותר. ראיה: אם סרטוט היה רק פירושו “לכתוב ישר,” היה אפשר להוסיף סרטוט אחר כך. אבל אי אפשר. גם: “אי אפשר לכתוב ישר בלי קו” — מעשית זה כמעט בלתי אפשרי.
ב) הוספת אות אחת מבפנים:
נשאלת השאלה: איך קורה שמישהו מוסיף אות? התשובה: “מנהג פשוט” — היה נפוץ שאנשים הוסיפו דברים למזוזה (שמות, סגולות, וכו׳).
ג) שם שד״י מבחוץ:
הרמב״ם: בצד החיצוני של המזוזה כותבים את השם שד״י.
חידוש: מבפנים — להכניס זה הפסד (פסול), לכן כותבים אותו מבחוץ. אבל הרמב״ם לא מעודד את המנהג — הוא לא אומר שצריך לעשות זאת, אלא שעושים זאת בחוץ. עמדת הרמב״ם היא שאפילו הכתיבה מבחוץ היא בעיה, משום שברגע שמתחילים לכתוב שמות, אנשים יחשבו שאפשר להוסיף עוד שמות. כתיבת ש-ד-י מבחוץ אינה בתורת סגולה, אלא בתורת זכרון להקב״ה. יש סיבה מעשית — המזוזה מגוללת (מקופלת), לא רואים כלום, לכן כותבים משהו מבחוץ להזכיר. זה לא חלק מהמצווה, ממילא זה גם לא סגולה.
ד) שמות מלאכים, שמות הקדושים, חותמות — פסול:
הרמב״ם: אפילו שמות הקדושים, שמות מלאכים, חותמות — פסול.
חידושים:
– “שמות הקדושים” = שמות של הקב״ה (כמו שם אלקים וכו׳), לא שמות של אנשים קדושים — “זה לא עלה אפילו בדעת הרמב״ם לכתוב רבי שמעון, רבי משה.”
– חותמות = סוג של עיצובים/סמלים מעולם הקמיעות. ציורים ספציפיים שייצגו מלאכים או כוחות רוחניים. מגן דוד מוזכר כדוגמה לסוג כזה של סמל, אף על פי שזה לא ישירות קשור.
—
השקפת הרמב״ם — מזוזה אינה קמיע
הרמב״ם: שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקב״ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
פשט: הטיפשים אינם יודעים שביטלו את המצווה. הם עושים ממצווה גדולה — ייחוד שמו של הקב״ה, אהבתו ועבודתו — קמיע להנאתם העצמית, משום שהם חושבים שזה יכול לעזור בעניני העולם.
חידושים:
א) שתי שכבות בטענת הרמב״ם:
(1) מעשית — פסלו את המזוזה על ידי הוספת אותיות. (2) השקפתית — כל הגישה הפוכה. המצווה האמיתית הגדולה היא ייחוד שמו של הקב״ה ואהבתו ועבודתו — זה מה שכתוב בשמע ובוהיה אם שמוע. האדם שמוסיף שמות/סגולות מתייחס למזוזה כקמיע — הוא חושב ששמות קדושים יכולים לעזור ל״הנאת עצמן” ול״הבל העולם.”
ב) כשמוסיפים שמות ופוסלים את המזוזה, החליפו (הפכו) את המזוזה בהבל העולם — איבדו את המצווה וקיבלו רק שמות של מלאכים.
ג) קושיא מהגמרא — אונקלוס הגר ומזוזה כשמירה:
גמרא (עבודה זרה יא.): אונקלוס הגר, נסיך במלכות הרומית, ברח ללמוד תורה. כשנשלחו אחריו חיילים, אמר: אצלכם (רומאים) החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך (הקב״ה) שומר על החיילים — וזה ענין המזוזה השומרת על פתחנו.
קושיא: זו קושיא גדולה על הרמב״ם — הגמרא אומרת בפירוש שלמזוזה יש היבט של שמירה. איך זה מתאים לעמדה החזקה של הרמב״ם שמזוזה אינה קמיע?
ד) תירוץ — המעשה עם אונקלוס:
אונקלוס אמר זאת רק לרומאים, משום שהם יכלו להבין זאת ברמתם. אבל הרמב״ם אומר את האמת: השמירה לא באה מהמזוזה הפיזית עצמה, אלא ממה שהמזוזה מזכירה — ייחוד שמו ועבודתו — ומי שהוא עובד ה׳ יש לו השגחה פרטית. הרבינו מנוח (או רמ״ק) מביא את הפירוש שלפי הרמב״ם, מה ששומר על הבית הוא שהמזוזה מזכיר
ה את הקב״ה, ודרך זה באה השגחה פרטית.
ה) מקבילה להלכות עבודה זרה — לוחשי המכה:
שיטת הרמב״ם כאן זהה למה שכבר אמר בהלכות עבודה זרה על לוחשי המכה. המשנה אומרת שמי שאומר פסוק (“כל המחלה אשר שמתי במצרים”) על מכה — עושה מדברי תורה רפואת הגוף, בעוד שהם באמת רפואת הנפש. התורה נועדה שידעו את הדעות הנכונות, לא כרפואה פיזית.
ו) הפרדוקס של שמירה — “זה עובד רק כשאתה לא צריך את זה”:
חידוש מקורי ביותר: השמירה של מזוזה עובדת רק כשלא צריכים אותה — כלומר, כשעושים את המצווה לשמה, לא בשביל השמירה. כשעושים את השמירה ל״מטרה סופית” (end goal), לא יקבלו אותה. כשזה “תוצר לוואי” (side effect) של העבודה האמיתית, יקבלו אותה — כמו שכר עולם הבא כפי שהרמב״ם לומד בהלכות תשובה. בוודאי התורה מבטיחה שכר בעולם הזה, אבל זה בא רק כתוצאה מעבודת ה׳ אמיתית, לא כמטרה.
ז) ההבדל בין מזוזה לקמיע:
ההבדל העיקרי: קמיע משרת אותך, ומזוזה — אתה משרת את הקב״ה. הרמב״ם לא אומר שזו עבירה לעשות קמיע (הוא עצמו מביא הלכות של קמיע מומחה בהלכות שבת). אבל מזוזה אינה קמיע — מזוזה היא עבודת ה׳. כשחז״ל קראו לתפילין “קמיע”, התכוונו טכנית לאיזה סוג דבר זה (דבר שנושאים), לא שזה מתפקד כקמיע.
ח) כוזו במוכסז כוזו — המנהג ומשמעותו:
ההגהות מיימוניות מביא את מנהג אשכנז לכתוב “כוזו במוכסז כוזו” מבחוץ על המזוזה (האותיות אחרי “ה׳ אלקינו ה'”). הערה מעניינת: פעם נהגו לכתוב שמות מלאכים וחותמות, ואחר כך “מיזערו” את זה — הורידו את זה לרק הרמז. ומה מוצאים ברמז? רק עוד רמז על “ה׳ אלקינו ה׳ אחד” — אין שם שום דבר מלבד זה! זה עצמו מוכיח את הנקודה: אנשים שחושבים ש״שמע ישראל” לא מספיק, מחפשים להוסיף עוד משהו — ובסופו של דבר מוצאים… עוד רמז על “ה׳ אלקינו ה׳ אחד”.
ט) השפעת הרמב״ם על המנהג:
המנהג לכתוב שמות מלאכים על מזוזות היה מנהג ישן ומשמעותי עוד לפני הרמב״ם. הרמב״ם “ביטל” אותו, ולכבוד הרמב״ם הפסיקו, ונשאר רק מעט (כוזו). זה מושווה לשיטת הרמב״ם על קרבנות — שהקב״ה נתן קרבנות משום שהעולם רצה בכך, כך גם כאן: העולם רוצה מאוד לשים שמות, משאירים צורה מינימלית.
י) הטיפוס שמחפש סגולות — ביקורת חריפה:
האדם שחושב שהמזוזה היא סגולה, אינו מרוצה — זו לא סגולה מספיק טובה. הוא הולך לכתוב עוד שמות ודברים. יש לו “קמיע” והוא לא “מרוצה” ממנו — אולי זה לא יעבוד? הוא צריך להוסיף. זה מוכיח שכל הגישה הפוכה.
[סטייה: סגולות, פרנסה, והשקפת הרמב״ם על עבודת ה׳]
אנשים חושבים ש״דתי” מאמין בקמיעות, קברים, סגולות, בעוד “משכיל” לא מאמין. אבל כשמישהו שואל את ה״דתי” למה הוא הולך לסגולות — הוא עונה: כדי שיהיו לי ילדים טובים, כדי להרוויח כסף. יוצא שכל עבודת ה׳ שלו היא באמת איך לעשות “ישועות” — שזה הבל עולם הזה. זה מאוד מפריע לרמב״ם: כל הנקודה של יהדות היא שיהיה פחות אכפת מהבל עולם הזה. והנה בא מישהו ואומר שיהדות היא סגולה להיות אוכל גדול יותר? זה בדיוק הפוך! מלבד מה שהרמב״ם אומר שזה לא עוזר (פיזית), יש גם את הבעיה שאתה חושב שזה עוזר להבל עולם הזה — כאילו הקב״ה נתן קמיע כדי שיאכלו יותר.
[סטייה: ללמוד תורה/רמב״ם “לזכות”]
המנהג ללמוד רמב״ם “לזכות” או “לרפואת” מישהו — הרמב״ם היה מוטרד אם לומדים תורה כדי להרוויח יותר כסף — “לא רק שאתה אוכל, אלא אתה מכניס את הקב״ה לאכילה שלך.” אבל — אם מישהו רוצה כסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה׳ טוב יותר, זה כבר אחרת. הרמב״ם עצמו הלך לקברי צדיקים, אז צריך להיזהר מ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא” אבל גם לא להגזים.
—
הלכה — “על הארץ” בשיטה אחרונה
הרמב״ם: מצוה לכתוב “על הארץ” בשיטה אחרונה — בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה.
פשט: שתי המילים האחרונות של פרשת “והיה אם שמוע” — “על הארץ” — יהיו בשורה האחרונה של המזוזה. לא משנה אם הן בתחילת השורה או באמצעה.
חידושים:
– מנהג הסופרים הוא לכתוב 22 שיטות (שורות), כנגד 22 אותיות האלף-בית. הרמב״ם מביא שכל שורה מתחילה באות מסוימת, והוא נותן את סדר המילים שמתחילות כל שורה: “שמע”, “השם אלקינו”, “השם אחד”, “דברים על לבבך”, “היום על לבבך”, “מצוה בכל יום”, “אשר אנכי מצוך היום”, “ושננתם לבניך”, “ודברת בם”, “בשבתך בביתך”, “ובלכתך בדרך”, “ובקומך”, “וקשרתם לאות על ידך”, “והיו לטוטפות בין עיניך”, “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך”, “והיה אם שמוע תשמעו…” וכו׳.
– כאן טמונים “סודות גדולים” בסדר.
– אחרי “על הארץ” עושים פרשה סתומה (רווח), שזו שאלה נפרדת.
—
הלכה — גלילת המזוזה והכנסתה לשפופרת
הרמב״ם: גולל אותה מסוף השיטה לתחלתה, ואחר שגוללה מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחברה במזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה.
פשט: מגוללים את הקלף משמאל לימין (מסוף שיטה לתחילה), מכניסים אותו למחזיק (שפופרת) של קנה, עץ, או חומר אחר, ומקבעים אותו במסמר על משקוף הדלת, או חופרים מקום קטן במשקוף הדלת ומכניסים אותו פנימה.
חידושים:
– גולל לעומת כופל: הרמב״ם מדגיש שמגוללים (גולל) את הקלף, לא מקפלים (כופל). הגלילה הולכת מסוף שיטה לתחילתה — כדי שהצד הימני (התחלה) יהיה למעלה/בחוץ, לא מקומט.
– שפופרת: שפופרת היא כמו קש או קנה — מחזיק פשוט. זה לא קופסה סגורה. זה מאוד קל להוציא — “אני נותן לזה דחיפה קטנה ואני מוציא אותו.”
– הבדל מתפילין: בתפילין מכניסים את הקלף למטלית (בד) ואז לבית. במזוזה אין מטלית — רק שפופרת.
– ביקורת על הנוהג כיום: היום מכניסים מזוזות לקופסת פלסטיק שקשה מאוד לפתוח. זה בעייתי, משום ש: (א) מזוזה לא צריכה להיות מכוסה (סגורה מדי). (ב) יש דין של “תפיסת יד” — צריך להיות אפשר לפתוח ולגשת למזוזה. בתפילין זה אחרת — שם אין דין שצריך לפתוח; לא כתוב בתורה שצריך לפתוח. אבל במזוזה כן.
– האם צריך מסמרים או מספיק דבק/מדבקה: לא נראה מהרמב״ם שצריכה להיות קביעות חזקה. הרמב״ם אומר מסמר או חופר — שניהם דרכים מעשיות, לא בהכרח קביעות גדולה. “אני לא רואה שזה ענין של קביעות… לא רואים מאיפה האחרונים לקחו את החידושים” על קביעה חזקה.
—
הלכה — דרכים פסולות של קביעת מזוזה
הרמב״ם: תלה במקל — פסולה, שאין זו קביעה. עשה חור במזוזת הפתח והכניס בה המזוזה כמין נגר — לא עשו כלום. העמיקה טפח — פסולה.
פשט: (1) תלייה על מקל (לא מחובר לדלת) פסולה — זו לא קביעה. (2) תקיעה בחור במשקוף הדלת כמו בריח (נגר) — גם פסולה. (3) חפירה עמוקה מדי (טפח) — פסולה.
חידושים:
– תלה במקל: “מקל” פירושו מקל שאינו מחובר לדלת — יש לו איזה מקל ליד הדלת והוא שם את המזוזה עליו. זו לא קביעה.
– כמין נגר: הוא תקע את המזוזה ישירות לתוך משקוף הדלת כמו בריח (כמו בריחי המשכן). המזוזה צריכה לתלות/לשכב על משקוף הפתח, לא להיות תקועה בתוך הדלת כמו מסמר.
– העמיקה טפח: ההבדל בין ה״חופר” מקודם (שכשר) ל״העמיקה טפח” (שפסול) הוא העומק — חפירה קטנה טובה, אבל טפח שלם עמוק זה יותר מדי, משום שלא צריך לחפש ולהכניס יד כדי למצוא את המזוזה.
– טעם ההלכה: הלבוש מביא דרשה: “על מזוזות” — לא “תוך מזוזות”. צריך להיות על משקוף הדלת, לא בתוך משקוף הדלת.
– [סטייה: שיטת הלבוש] — ללבוש יש שיטה שאפשר לחשוב בעצמנו טעמים להלכות, אפילו בלי לחזור לגמרא. הרמב״ם עצמו עושה כך בהלכות נדרים — מסתכלים על ההלכה ומבינים את הטעם.
—
הלכה — ברכת קביעת מזוזה
הרמב״ם: מברך “אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה”, שקביעתה היא המצוה.
פשט: הברכה נאמרת בעת קביעת המזוזה, לא בעת כתיבתה. הנוסח הוא “לקבוע מזוזה” משום שהמצווה היא הקביעה.
חידושים:
– למה “לקבוע” ולא “לכתוב”? בתורה כתוב “וכתבתם על מזוזות ביתך” — משמע שכתיבה היא המצווה. למרות זאת אומר הרמב״ם שהמצווה היא הקביעה (הקיבוע), לא הכתיבה. “לא בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה.”
– [סטייה: האם אפשר לכתוב על הקיר?] למה אי אפשר לקחת עט ולכתוב ישירות על הקיר/הדלת? אז “וכתבתם” והקביעה היו אחד. אולי פעם אכן עשו כך — כתבו ישירות על הדלת. צדוקים או קראים אולי עשו כך.
– תירוץ מעשי: במדבר ישראל גרו באוהלים של עור — שם לא היה משקוף אבן לכתוב עליו. זה יכול להסביר למה המנהג נעשה לכתוב על קלף נפרד.
– למה זה נקרא “מזוזה”? “עכשיו אני מבין למה זה נקרא מזוזה — כי פעם זה היה המזוזה” — פעם כתבו ישירות על משקוף הדלת (מזוזה), לכן גם הקלף נקרא “מזוזה.”
—
הלכה — חתך חוליות וקבען במזוזה (פרק ו הלכה א)
הרמב״ם: חתך חוליות וקבען במזוזה, וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה — פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
פשט: כשלוקחים קנים (מקלות במבוק) וקושרים אותם יחד לעשות משקוף דלת (מזוזת הפתח), זה פסול משום שמזוזה כזו לא יכולה לעמוד בפני עצמה.
חידושים:
– המילה “מזוזה” כאן יש לה משמעות כפולה: (1) מזוזת הפתח — משקוף הדלת הפיזי, ו-(2) המזוזה — הקלף עם הפרשיות. הדין הוא שצריך תחילה לעשות מזוזה (משקוף), ואחר כך לשים עליו מזוזה (קלף). אי אפשר להשתמש באותו דבר לשני המטרות.
– אפילו אם כבר הייתה מזוזה (קלף), צריך להוריד אותה ולהחזיר אותה — משום שלא הייתה קביעת מזוזה כראוי, כי המשקוף עצמו אינו כשר.
—
הלכה — בדיקת מזוזות — פעמיים בשבוע / פעמיים ביובל (פרק ה הלכה ט)
הרמב״ם: מזוזת יחיד נבדקת פעמיים בשבוע (שמיטה), ושל רבים פעמיים ביובל.
פשט: מזוזה פרטית צריך לבדוק פעמיים במחזור שמיטה (7 שנים), ומזוזה ציבורית פעמיים ביובל (50 שנה).
חידושים:
א) השיעור של “פעמיים בשבוע”
מה פירוש “פעמיים בשבע שנים”? האם זה פעם בשלוש וחצי שנים? או אולי שלוש פעמים בשמיטה? נשאר כקושיא.
ב) למה רבים פחות תכוף?
קושיית סברא: למה נותנים לרבים קולא (רק פעמיים ב-50 שנה) כשביחיד מחמירים (פעמיים ב-7 שנים)?
ג) שיטת הערוך השולחן
הערוך השולחן (“פוסק יפה”) אומר ששיעור הבדיקה הוא ממוצע — תלוי בנסיבות: אם זה מקום לח, מקום חם, צריך לבדוק יותר. אם זה מקום טוב, פעם בשנה מספיק.
ד) הטעם לבדיקה — שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה
טעם הרמב״ם: שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה… מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות — יכול להתעפש משום שזה קרוב לקירות.
נפקא מינה מעשית: מזוזות של היום שמכניסים לקופסת פלסטיק חזקה, ואפשר אפילו לראות שהיא שלמה — לכאורה לא צריך לבדוק, משום שכל הטעם הוא רק כשיכול להתעפש.
ה) מה הסופר בודק בפועל לעומת מה הדין
הבדל חד: דין הבדיקה הוא לבדוק שמא יתלחלח ויחסר כשרותן — האם זה נשחק/התעפש פיזית. אבל בפועל הסופר בודק האם הסופר המקורי כתב נכון — זה לא דין הבדיקה! סופרים בלייקווד מאשרים שכן, קורה שמזוזה נשחקת פיזית, אבל לא בטוח שזה קורה מספיק תכוף כדי לעשות מזה חיוב.
ו) האם צריך בכלל סופר לבדיקה?
סברא חידושית: לכאורה לא צריך בכלל סופר לבדיקה. בעל הבית עצמו יכול לפתוח את המזוזה, לבדוק שכל האותיות שלמות, שלא חסרה מילה. אם יש ספק, שואלים רב — אבל גם הסופר עושה זאת! אנשים חושבים שספר תורה או מזוזה זה משהו ש״אף אחד לא יכול לדעת” — אבל כל יהודי יכול לראות זאת בעצמו.
—
בדיקת תפילין — הרמב״ם לעומת הרבי מליובאוויטש
הרמב״ם מביא: הלל הזקן ירש תפילין מסבו והניחן לבדוק.
פשט: הרמב״ם פוסק שתפילין לא צריך לבדוק (בניגוד למזוזות), והוא מביא ראיה מהלל הזקן.
חידושים:
א) למה הרמב״ם מביא את המעשה של הלל?
הקוז׳ניצר (רב) אומר שמהרמב״ם משמע שבתפילין זו מעלה שלא לבדוק בכלל. הרמב״ם לא היה כותב סתם מעשה — הוא מביא זאת משום שהוא רוצה לומר שזה “מומלץ מאוד” כביכול להסתמך על החזקה. אבל אם יש ריעותא (נרטב, וכו׳), גם הרמב״ם מודה שצריך לבדוק.
ב) מנהג הרבי מליובאוויטש לומר לבדוק תפילין ומזוזות
ההנהגה המפורסמת של הרבי מליובאוויטש לומר לבדוק תפילין ומזוזות לעתים קרובות — למה? בתפילין הרמב״ם אומר בפירוש שלא צריך, ובמזוזות השיעור הוא רק פעמיים בשבע שנים.
כמה תירוצים:
– אולי הרבי חשש שהרבה אנשים יש להם תפילין פסולות, או שהם בכלל לא מניחים תפילין, וזו הייתה “דרך יפה” להזכיר להם.
– אולי זו דרך ליצור שליחים — שיהיה קשר עם יהודים בכל מקום, למכור כיסויים למזוזות, פרנסות, וכו׳.
– אולי זה קשור לדין הרמ״א שכשיהודי יש לו צרה, לא צריך לומר שזה מקרה, אלא הוא צריך לעשות תשובה. הרבי מליובאוויטש אולי התכוון: “בדוק את עבודת ה׳ שלך” — אבל איך אומרים זאת ליהודי פשוט? דרך מעשה: בדוק את המזוזות והתפילין שלך. זו דרך מעשית להזכיר ליהודי את הקשר שלו עם הקב״ה.
גדולי ישראל אחרים לא נוהגים כך כיום, וקשה למצוא מקור ברור למנהג הזה.
ג) המנהג לבדוק בחודש אלול
יש מנהג לבדוק מזוזות ותפילין בחודש אלול. איפה זה כתוב? זו סתם חומרא — כמו שבחודש אלול נזכרים ביהדות.
ד) אם הניח תפילין פסולות כדין — יצא
עיקרון יסודי חשוב ביותר: אם מישהו קנה תפילין כדת וכדין — מסופר מומחה, עם כל ההלכות — ומתברר שהן פסולות, הוא יצא ידי חובתו. הקב״ה עשה את העולם כך שבמהלך ההיסטוריה היו צדיקים שהניחו תפילין פסולות כל החיים — משום שהם נהגו לפי הדין. אין שום שאלה — אדם חייב לעשות את חלקו, והוא עשה זאת.
המעשה המפורסמת של חסיד ליובאוויטש שגילה שמעולם לא הניח תפילין כשרות — הרמב״ם היה “אוהב” את המעשה, משום ש: אם החסיד לא איבד את שמחתו ודבקותו כשגילה זאת, הוא למעשה עשה את המקסימום של אהבת ה׳ ויראתו. העיקר של תפילין הוא להזכיר — ואם הוא עשה מ
ה שהתורה אומרת, הוא יצא.
[סטייה: ברכה על תפילין של ראש]
האם מברכים כשמסיימים לעשות תפילין של ראש (משום שהולכים להניחן במקום הנכון)? המצווה היא הקשירה — ההנחה בכל יום. במזוזה זה אחרת — מי שמניח אותה יש לו את פעולת המצווה, אבל מי שנכנס לבית יש לו רק את קיום המצווה (בלי הפעולה).
—
הלכה — שוכר בית — מזוזה
הרמב״ם: השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. בחוץ לארץ — פטור מן המזוזה שלושים יום. הדר בפונדק בארץ ישראל — פטור מן המזוזה.
פשט: מי ששוכר בית בארץ ישראל חייב מיד במזוזה. בחוץ לארץ פטור שלושים יום הראשונים. פונדק (מלון/אכסניה) בארץ ישראל פטור ממזוזה.
חידושים:
א) הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ
בארץ ישראל זה המקום האמיתי שבו יהודי שייך — “יהודי באמת גר בארץ ישראל.” כששוכרים בארץ ישראל, כבר גרים שם, והדירה עצמה כבר נקראת קבועה. בחוץ לארץ הכל זמני — “כאן בגלות, זמני” — אפילו קונה. רק אחרי שלושים יום מקבלים מדרגה של קביעות.
ב) פונדק — דירת עראי
פונדק (מלון) פטור אפילו בארץ ישראל, משום שהוא מיועד למגורים זמניים. השיעור מתי משהו מפסיק להיות “דירת עראי” והופך ל״שכירות” לא מבואר בבירור. אנשים שנוסעים לחופשת קיץ בארץ ישראל ושוכרים חדר — לכאורה אינו חייב, משום שזה “דר בפונדק.”
ג) פירוש הרב דומ״ן
החכמים רוצים שאנשים יישארו בבתיהם, לכן תיקנו מזוזה — שישאר שם. אבל פונדק לא נוגע לזה, משום שפונדק מיועד לזמני והוא ממילא הולך. לפי זה אין הבדל אפילו אם הוא שוכר בית לקיץ — כל עוד זו לא שכירות ממשית.
—
הלכה — שוכר חייב במזוזה, לא משכיר
הרמב״ם: השוכר — עליו לקבוע מזוזה, ואפילו נתן שכר על קביעתה.
פשט: מצוות המזוזה על השוכר (מי ששוכר), לא על המשכיר (בעל הבית). אפילו הוא משלם למשכיר לעשות זאת — השוכר צריך לשלם עבור המזוזה.
חידושים:
– חובת הדר, לא חובת הבית: מזוזה היא חובה על הדר (מי שגר), לא על הבית (הבית). לכן השוכר חייב, לא המשכיר.
—
הלכה — מזוזות לא להוריד בעת היציאה
הרמב״ם: וכשיוצא — לא יטול מזוזותיו. ומותר ליטול מבית של גוי.
פשט: כשאדם יוצא מדירתו, לא מוריד את מזוזותיו. אבל אם גוי הולך להיכנס, מותר להוריד.
חידושים:
א) טעם לא להוריד — מחלוקת ראשונים
הטעם הפשוט הוא: עושים טובה לאדם הבא שיכנס. אבל זה לא מתאים כל כך. תוספות אומר שהטעם הוא משום שמזיקין באים לבית שאין בו מזוזות — “כולו ביתא מזיקא הוי” — יוצא שאתה עושה נזק לבא אחריך. הרמב״ם לכאורה לא סובר בטעם של נזק. אולי הוא יאמר פשוט: זה לא כבוד למזוזה — “בית יהודי מגיע לו מזוזה.”
ב) אצל גוי — מותר להוריד
משום שיש חשש שהגוי יחלל את המזוזה, יש ענין להוריד אותה.
ג) תקנת רבי משה פיינשטיין
המנהג באמריקה הוא להקפיד מאוד לא להוריד מזוזות. ר׳ משה פיינשטיין אמר: כשצובעים בית, בוודאי מורידים את המזוזות לצביעה — לא חס ושלום להוריד, אלא לצביעה. באותו רגע כבר מקובל שחייבים להחזיר עבור הבא. זה תירוצו של ר׳ משה איך אפשר מעשית להחליף מזוזות.
ד) נקודות מעשיות נוספות
– בעת צביעה לעתים קרובות מסתובבים גויים (צבעים), והרבה פעמים הם מורידים את המזוזות וזורקים אותן. ממילא זה הופך להלכה של “עומד בבית לגוי” — להיפך, כאן מורידים אותן לכבוד המזוזה.
– עצה מעשית למזוזות מיוחדות: אם לאדם יש מזוזות יקרות/מיוחדות, הוא שם מזוזות חלשות יותר, זולות יותר, ומתחשבן עם הדייר החדש.
– חיוב בעל הבית: בבתי התחלה שבהם כל שנה מתחלף בחור כולל, בעל הבית צריך להיות לו סט שלם של מזוזות. אם בעל הבית שם אותן, יש לו את מזוזותיו הקבועות — זה כבר חלק מהשכירות.
—
עיקרון כללי: מצווה המוטלת עליו — אדם חייב לעשות את חלקו
חידוש: אדם חייב לעשות את חלקו — חובתו המוטלת עליו. הדוגמה: מי שקנה תפילין כדת וכדין, אבל התברר שהניח תפילין פסולות שבעים שנה — הוא כן קיים את חובתו (הוא עשה מה שהיה צריך). השני שלא עשה את חובתו לקנות תפילין כדין, אבל במקרה הניח תפילין כשרות — הוא לא קיים את מצוותו. הראשון לא היה לו את הזכות של תפילין כשרות על הראש, אבל הוא עשה מה שמוטל עליו.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות מזוזה פרק ה׳ — שתי פרשיות, דף אחד, ויריעה אחת
הקדמה לפרק ה׳
דובר 1: טוב, אנחנו לומדים רמב״ם הלכות ספר תורה תפילין ומזוזה, פרק ה׳. הפרק הוא הראשון שמדבר כבר הלכות מזוזה. יש משהו שמשותף לשלושתם, לכולם יש אותן הלכות לגבי איזה סוג קלף כותבים, ואיזו קדושה כותבים. ויש לנו כאן הלכות פרטיות על השלושה, ועכשיו נלך ללמוד את ההלכות הפרטיות של מזוזה.
טוב, אנחנו צריכים ללמוד, הוא אומר שני דברים לגבי מזוזה, הפרטים של כתיבת המזוזה, איך מניחים אותה אפשר לומר, ואחר כך הפרק השני הבא יהיה לגבי אילו מקומות חייבים במזוזה, או איזה בית חייב במזוזה. פחות או יותר שני הפרקים של הלכות מזוזה שאנחנו לומדים כאן.
הערה לגבי השם “מזוזה”
טוב, קודם כל צריכים אנחנו ללמוד מהי מזוזה. איך כותבים את המזוזה? איך כותבים את הקלף שמניחים על ה… מעניין שהמזוזה נקראת מזוזה. מזוזה פירושה בלשון הקודש, מזוזה פירושה המשקוף, הקרש בצד הדלת. ועל זה מניחים קלף, או תפילה קראו לזה פעם, או חתיכה מספר תורה, חתיכה שדומה לספר תורה, שמגוללת אמר הרמב״ם, ומניחים אותה על המשקוף, וזה קיבל את השם “המזוזה”.
הפרק הבא, פרק ו׳, הוא גם כל ההלכות של “המזוזה”, אבל עכשיו הן ההלכות של המשקוף, אילו סוגי משקופים חייבים במזוזה. שם מגיע גם יותר הבית. כן, הבית. גם המשקוף. נראה שהבית הוא חצי מהמצווה, כאילו זו קומבינציה, יש כאן בית עם קלף, שהם באים ביחד והם עושים מצווה, כי לשניהם קוראים מזוזה כאן. מזוזה זה התרגום של מזוזה. יהודי יש לו רק משקוף כדי שיוכל להניח עליו מזוזה. אז המזוזה היא יותר המזוזה מהמזוזה, מבינים? כמו שיהודי חייב לאכול חתיכת עוגה, אומר הוא, עשה ברכה, עשה מזונות. טוב מאוד. קונים בית חדש כדי שיוכלו לשים מזוזה חדשה. אה, כדי לשים מזוזה חדשה צריך לקנות בית? אוקיי, קונים בית.
הלכה א — כותב שתי פרשיות על דף אחד ביריעה אחת
בקיצור, השאלה היא מה כותבים על המזוזה? אילו פרשיות זה הדבר הראשון? אומר הרמב״ם, כותב שתי פרשיות, שמע והיה אם שמוע, על דף אחד ביריעה אחת. אנחנו יודעים שחז״ל אמרו שתפילין יהיו להםארבע פרשיות ומזוזה רק שתיים, כי ב״קדש” וב״והיה כי יביאך” לא מוזכרת מזוזה, מוזכרים רק תפילין. טוב מאוד.
זה צריך להיות כתוב, הוא לא מודאג מהקונבנציות שלנו. יש כאלה שבתפילין הם לא מודאגים מהקונבנציות שלנו לגבי אילו פרשיות לכתוב, וגם כאן הוא אומר פשוט את ההלכה, הוא אומר מה עושים. הוא אומר צריך לעשות את זה “על דף אחד ביריעה אחת”, על אותו פורמט, “ביריעה אחת”. מה פירוש “וזהו זה”? שלא יהיו שתי עמודות, זה יהיה כתוב אחד על השני כמו “יריעה אחת”. הוא לומד שכל מה שאנחנו קוראים עמוד, בספר תורה קוראים לזה דף תמיד, דף פירושו עמודה של טקסט. זה יהיה על חתיכת עור אחת, וזה יהיה עמוד אחד, שורה אחת ישר למטה.
רווח מלמעלה ומלמטה כמלוא חצי ציפורן
אומר הרמב״ם הלאה, “ורווח מלמעלה ורווח מלמטה כמלוא חצי צפורן”. לא מתחילים לכתוב ממש למעלה מהקלף, ולא מסיימים ממש למטה, אלא משאירים קצת רווח למעלה ולמטה. השיעור הוא כמו חצי ציפורן.
דיון: מדוע יש הבדל בין תפילין למזוזה לגבי רווח?
דובר 2: אני לא זוכר, אבל אני לא זוכר אם בהלכות תפילין היה לנו גם דבר כזה “רווח מלמעלה ולמטה” כתוב.
דובר 1: לא, לא, תפילין לא צריך רווח. כנראה יש הבדל. יש דבר כזה שצריך להיות רווח בין כל האותיות, צריך להיות הרווח הבסיסי, שלא יהיו כל החורים דחוסים.
דובר 2: אתה מתכוון לומר מוקף גויל?
דובר 1: כן, אבל הקופסאות עצמן אני לא רואה. לכאורה הסברא היא שהרווח הוא ענין של יופי, אבל יכול להיות שזה מחזיק. תדמיין שמתחיל מיד הטקסט, מיד המילים, זה יכול להיקרע יותר בקלות, זה כבר שחוק הטקסט.
למה שונה תפילין ממזוזה? אה, כי מזוזה מונחת בחוץ. ספר תורה בדרך כלל גדול יותר, ספר תורה כן יש הלכה של רווח, עדיין לא למדנו זאת לגבי ספר תורה. אבל עכשיו אנחנו לומדים בתפילין, אתה יכול להבין שזה לא חסר, כי זה מונח בקופסה. הרי כבר למדנו שלא צריך לבדוק את זה בגלל זה, כי הקופסה שומרת עליו היטב. למזוזה אין אפילו דין, זה לא מטלית, אין לה שום דבר מסביב, אז צריך לעשות שזה יהיה יפה מוקף קצת. כך אני חושב, אבל לא חשבתי על הטעם. אני לא יודע אם זה אמת.
בדיעבד: שתים שלש דפין כשירה
כן. ואם כתבן בשתים שלש דפין, הרי זה כשר. כלומר, דפין לא פירושו יריעות. הוא עשה שתי עמודות על אותה חתיכת קלף, זה כשר, שתיים או שלוש. אבל יש כן הלכות שאסור.
הלכה — לא יעשנה כזנב, כמעין עגול, או כקובע
למשל, לא יעשנה כזנב. יש סוגים אחרים של איך אנשים היו כותבים, ואפשר לראות את זה הרבה פעמים על כתובות ישנות, על מסמכים, סוג הפונטים, העיצוב. יש עיצוב כזה כמו זנב. זנב פירושו משולש. זה מתחיל רחב ואחר כך נעשה כמו זנב. או כמעין עגול, כתבו את זה כמו כדור. רואים את זה על כתובות ישנות רואים את זה לעתים קרובות, שהטקסט של העמוד מאורגן כאילו מלמעלה קטן יותר ואחר כך נעשה גדול יותר, וכדומה. או כקובע, מה זה בדיוק קובע? קובע אומר הוא זה אוהל. זה הפוך, קובע הוא רחב מלמטה, משולש הפוך. זנב הוא משולש רחב מלמעלה. קובע פירושו קובע הוא פירמידה, משולש הפוך לכיוון השני, ומתחילים מהצד הצר.
ואם עשה כן מלמעלה פסולה. אם התורה היתה רוצה שנכתוב באופן שהוא בידור, כן, אין בעיה. תשכח, עושים את זה מסיבה, עושים את זה כי זה יפה. זה לא לציבור, זה לא דרך. אי אפשר לקרוא את זה ככה. זה לא נעשה לדברים שרוצים לקרוא. זה יפה לכתובה, אולי לכתובה זה גם לא יפה, אני לא יודע.
בקיצור, זה לא דרך. זה לא דרך. זה לא עלה על הדעת. השאלה הראשונה ששאלתי אותך היא שלא עלה על הדעת לאף אחד. זה קשור להלכה שמזוזה היתה דבר פתוח, ממילא אנשים אולי רצו לעשות עיצובים יפים ודברים בגלל זה. או להפך, בתפילין צריך לדעת לקרוא, בקרוב נראה שמכסים את זה. בכל מקרה, כבר ראינו יותר מהלכה אחת שנראה שתפילין בעצם אפשר איכשהו לקרוא, מתווכחים על זה. אבל איכשהו זה עשוי שאם רוצים אפשר לפתוח ולקרוא, אז צריך לדעת לקרוא. קשה לקרוא כשזה כעיגול וכו׳.
הלכה — כתבו שלא כסדרן פסולה
כן. כתבו שלא כסדרן, כגון שהקדים פרשה לפרשה, הוא התחיל לכתוב “והיה אם שמוע” לפני “שמע”.
דיון: מה פירוש “שלא כסדרן” — על הקלף או בזמן?
דובר 2: לכאורה פירוש זה שלא לסדר לא שהוא כתב קודם ממנו, זה אומר שהוא… זה אני שואל אותך, זה אומר שהוא כתב למחרת על “שמע”? הוא הלך הפוך?
דובר 1: זה אומר שהוא כתב “והיה אם שמוע”, ולמחרת הוא כתב “שמע”. הוא הלך הפוך. לא הימים, הסדר עם הזמן.
דובר 2: מי אומר שסדר פירושו זמן? אני מתכוון ששלא לסדר פירושו פשוט… הקדים פירושו פשוט… הוא כתב למעלה…
דובר 1: לא, הוא כותב מלמעלה. ההלכה היא שצריך לכתוב קודם “שמע” על הנייר. אני לא יודע, אני לא יודע למה צריך להתחיל, צריך לכתוב על הזמן. מה ההבדל באיזה זמן כותבים את זה? זה כמו ללמוד תורה? אין סיבה אמיתית לחשוב שיש הבדל באיזה זמן כותבים את זה. למדנו גם בתפילין, יש שהפוסקים מניחים שצריך לכתוב את זה בזמן, אבל זה לא ברור, זה לא כתוב ברור ההלכה ברמב״ם.
אני מתכוון שכאן, אני לא רואה שאחד אומר, אני מתכוון שכנראה פירושו שכותבים את זה הפוך. זה לא יכול להיות. למה צריך ללמוד שזה פירושו בזמן? כן, שלא לסדר, זה פירושו פשוט שצריך לכתוב ישר. מה אני אגיד לך? אני לא יודע. אולי כן בזמן? אני לא יודע. תבדוק מה אומר הכסף משנה. אנשים אומרים כל מיני דברים. טוב, בוא נמשיך.
דובר 2: מה אומר הכסף משנה? לא מותר להסתכל בספר דיברנו. אני מתכוון, תגיד תמשיך בכל מקרה.
דובר 1: אוקיי, תגיד הלאה בינתיים. לא כתוב! הוא לא מביא שום דבר הכסף משנה, לא כתוב! כבר אמרתי לך, לא כתוב! כתוב שלא לסדר! אבל מה פירוש שלא לסדר, זה אנחנו לא יודעים. אותה לשון שכתוב סתם אצל ר׳ שמואל אלתר, או מה שזה לא יהיה.
הלכה — שתי עורות פסולה
אוקיי. כאן הוא אומר שתי עורות, אפילו בשתי טבלאות, ואפילו הוא תפר אותם ביחד והם עכשיו מחוברים. אה, שני דפים, לכתחילה צריך להיות על דף אחד ועל עור אחד, יריעה אחת. אבל שתי עמודות זה בסדר. בדיעבד. אבל שני עורות, אפילו חיברנו אותם ועכשיו הם כאילו הם נקראים ביחד, אבל זה פסול, לא יכול להיות שתי עורות.
הלכה — מעלין בקודש ואין מורידין: ספר תורה שבלה
טוב, הוא אומר הלכה חדשה של כבוד, אני אחשוב שזה קשור לכבוד של ספר תורה להיות חדש? בעצם המשך, יכול להיות שהם למדו את ההלכות כבר בהלכות בית הכנסת. כן, אסור להוריד מקדושה לקדושה. אסור לרדת מקדושה קלה. אדם לא יכול ליפול ממדרגתו. טוב מאוד. מוצאי שבת בכלל, אסור שיהיה משבת מוצאי שבת. בגלל זה עושים ברכה “אתה חוננתנו”, לא להישאר ככה, מה אפשר לעשות. מוצאי שבת צריך להתחזק שיבוא שבת חדש. אבל ספר תורה שבלה זה לא זמן. כאן רואים שהזמן הוא לא חידוש הקדושה, כי הוא לא נעשה מוצאי שבת אף פעם.
לא, אני אומר, כשספר תורה שבלה היה מתחדש שבוע אחר כך, שמו לב שספר תורה שבלה הולך עכשיו בדרך, זה יותר כמו תלמיד חכם שנפטר, זה לא כמו מוצאי שבת.
דיון: מה פירוש “בלה”?
אוקיי, בקיצור, החידוש הוא לכאורה ספר תורה שבלה, כלומר נקרע ספר תורה, אולי צריך לקחת את החתיכה… לא נקרע, “בלה” פירושו שנעשה ישן. אה, נעשה ישן. טוב מאוד, זה לא… יכול להיות חורים, יכול להיות דרכים שונות לכאורה. כל אחד יהיה עם כל האחרים… זה נעשה פסול. זה נעשה ישן, זה נעשה בלה, זה כבר לא טוב יותר. מה אתם מתכוונים לא טוב? אני אסביר לכם.
לא, כי חשבתי, כשלבית הכנסת שלנו יש תורה ישנה, והעדים מתחילים לומר שזה אולי פסול… אני לא יודע אם זה פסול. יכול להיות שזה דבר יפה לעשות חדש. רואים כאן סדר שכל פרק זמן כותבים חדש. הוא לא מדבר כאן על ספר תורה פסול. הוא רוצה כאן לומר על ההערה. כשאדם החליט שספר התורה כבר ישן מדי, והם רוצים את זה… בגלל סיבות מעשיות. כי לא כתוב אם זה קרוע קצת. הוא לא מדבר כאן על ההלכה של… יכול להיות פשוט שזה אומר… בדרך כלל “בלה” פירושו… ספר התורה יעמוד מאוחר יותר.
אני אומר, אבל אני אומר “בלה”, הם אולי ראו שם יותר. אבל “בלה” לכאורה זה התרגום כמו הבלואות שלמדנו בהלכות נשים. נותנים לאישה… הולכים ללמוד… כן, נותנים לאישה בגדים, וחתיכות הבגדים שיש שתיים… זה כבר בלוי… “בלואות” פירושו, אפשר ללבוש. כתוב “מכסה בבלואים ומתעטף בחמה”. כן? זה משומש.
“מרוב טובה” אומר יתרו למשה. כל אותם דברים, הם נעשים ישנים ומרופטים, זה נשחק, כן? אז התפילין וספר התורה נשחקים, משתמשים בזה, זה נשחק קצת, זה נעשה קצת חלש יותר. אומרים, רבונו של עולם, לא רוצים להשתמש בזה לדברים שבקדושה. יעלה על דעתו של אדם, במקום שישימו את זה בשק של הגניזה, שיעשו מזה לפחות, יחתכו מזה וינצלו מזה את המקסימום. זה יהודי חכם, ולמה קרה משהו רע, ומזה נעשתה הלכה.
הלכות מזוזה: דיני בלה, גניזה, פרשה סתומה, ותגין
הלכה: דין בלה — קלף שחוק
דובר 1: טוב, אמרתי בלה צריך לחיות אולי הפרט ורואים יותר, אבל בלה לכאורה זה התרגום כמו הבלואות שלמדנו בהלכות נשים ונותנים לאישה בגדים וה… החתיכות הקטנות שיש ש… זה כבר בלוי… בלואות פירושו אפשר ללבוש, כתוב מכסה בבלואים ומתעטף בחמה, כן? אצל אישה, נותנים לה בחורף בגדים חדשים והיא לובשת את ה… שחוקים! בלואות לא פירושו משומשים, הם לא ממש התרגום. אני מתרגם שחוק. שחוק. אחרי בלותי היתה לי עדנה. נעשה ישן. טוב מאוד. ישן. שחוק. נכון. זה יוזד. מרוב טובה, אומר יתרו למשה, כל אותם דברים, הם נעשים ישנים ומרופטים. שחוקים. אז התפילין וספר התורה נשחקים, משתמשים בזה, זה נשחק קצת, זה נשחק קצת, זה נשחק קצת.
דיון: גניזה לעומת מיחזור של ספרי תורה ישנים
דובר 1: רוצים אבל לא להשתמש בזה לדברים שבקדושה, יעלה על דעתו של אדם במקום שישימו את זה בשק של הגניזה. בגניזה. שיעשו מזה לפחות, יחתכו וינצלו מזה את המקסימום, מה שאפשר. זה יהודי חכם, וסתם קרה משהו איפשהו, ומזה נעשתה הלכה. היה מישהו רב שלא היה איש עסקים, והוא מכר מזוזות ותפילין מזה. הם היו, הוא יכול לעמוד שהדברים הקדושים החמורים בקדושה קלה. כאן פירושו פשוט לחתוך את הפרשה בכלי, לחתוך את הפרשה.
דובר 2: אבל אני שואל אותך ממש שאלה טובה, זה כבוד גדול יותר לספר התורה, כשמניחים אותו בגניזה בשלמותו, קוברים אותו, יש לי חשוב הרי.
דובר 1: תקשיב אבל תציל, אתה יודע שהולכים לשם להציל. אותה שאלה מאדם שהוא מת, ושיקחו את האיברים שלו וישימו באנשים אחרים. לקחת את מה שעדיין קדוש, החתיכות שאומרים מהן, שיש מיחזור עסקי של ספר תורה ישן. על זה ממש מדברת ההלכה של המיחזור.
דובר 2: לא, נניח אומרים, הגניזה היא יותר כבוד, יכול להיות כן, זה ספר תורה ישן, אומרים תלמיד חכם שבלה, שבע רליכות, מניחים אותו בשק, רוקדים לספר התורה, אבל לא קוראים בו.
דובר 1: לא, זה אומר גם למשל שרב שנעשה מאוד זקן, לא יעשו אותו עכשיו הוא כבר לא מסוגל. מה הוא לא יכול? לא יעשו אותו עכשיו לראות שהוא נעשה ראש הקהל. הדרגה למטה! משהו אחר זה תורה שבלה, ומניחים אותו פנימה.
ורואים ברור, אצל כהן גדול כתוב “אל יכהן גדול שאלמן”, פנימה, הוא לא יכול לעלות.
דובר 2: לא, אני אומר לך, יש אולי מעמד לספר התורה שבלה. לוקחים אותו אפילו כשרוצים לבדוק איך כתבו פעם או מה. ואותו דבר, תלמיד חכם אחרי שהחזיק, יש לזה איזושהי גניזה. אני מתכוון, לכאורה זה הולך לגניזה מאוחר יותר, מניחים את זה בגניזה. אבל יכול להיות, ראית פעם שלוקחים ספר תורה ישן ומניחים אותו בגניזה?
דובר 1: לא, משאירים אותו בארון קודש, רוקדים איתו בשמחת תורה.
דובר 2: אבל רובם הלכו לגניזה, כי אחרת היו לנו מיליוני ספרי תורה לאורך הדורות, או מאות אלפים. לבתי הכנסת יש הרבה, הנאצים שרפו את זה, אני לא יודע, מה תמיד יש תירוצים כאלה, נו?
דובר 1: אולי, אני מתכוון שזה מסתיים בגניזה כשזה כבר ממש מתפורר. תחשוב, כשזה כבר לא מחזיק על שני העצים. זו לא הדרך הכי נוחה להחזיק את זה לצמיתות, עומד בארון קודש על שני עצים. כשזה נעשה מאוד ישן, נעשה שחוק, מקבל חורים. אם לא משתמשים בזה, לא מקבל חורים. אבל מניחים את זה באיזושהי דרך, ומניחים את זה ברגע.
דובר 2: אוקיי, אני מתכוון, עצם התורה יכול להחזיק מאוד זמן רב אם שומרים עליו טוב. אבל אם משתמשים בו, הוא נשחק, כי הוא נשחק, ואחר כך הוא נעשה בלה.
תרגום לעברית
דובר 1: אוקיי, לא, חוקי הטבע הם שאיפשהו… אני מתכוון, אין שום פורמט מלפני אלפי שנים. יש במוזיאון, שומרים את זה טוב.
דובר 2: לא, יש בדיוק כן. מה שהחזיקו את זה במוזיאון עם מקפיא, אני יודע איך הם שומרים את זה. אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר.
דובר 1: אוקיי, בקיצור, אנחנו פשוט עושים מוזיאון.
הלכה: ולא מן הגליון של ספר — הגליון של ספר תורה
דובר 1: אותו דבר, ולא… עוד דבר, ולא מן הגליון של ספר, אפילו הגליון של הספר טהור. למעלה ולמטה שאמרנו קודם, הרחב מלמעלה ומלמטה. אה, בכל שהוא עולה למזוזה.
דובר 2: כן טוב, אף על פי שזה לא הכתב, זה סתם חתיכה שהייתה של ספר תורה. כמו ששמות של ספר תורה חשובים יותר מהמזוזה.
דובר 1: זה לא השמות, זה הקלף של ספר תורה. אף על פי שהוא לא… עכשיו הוא הולך להיות משודרג שעליו בפועל יעמוד הפרשה, אבל שם הוא זנב ולא ראש. אחרת כאן יש לך זנב ולא ראש ולא ראש לשועלים, בשעה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
דובר 2: יפה מאוד. לא, אני מתכוון גם שלא חותכים תורות, אבל זה אחד לחתוך את התורה הישנה, לוקחים חתיכות. לא חותכים. הוא נראה כאן שזה מאוד סימבולי שאפילו כשזה בלה ואפילו כשזה גליון זה בכל זאת ספר תורה וקדושה.
דובר 1: מעניין הוא מביא עכשיו שהנודע ביהודה דיבר על השאלה, האם הרמ״א מתכוון שלא חותכים, אז זה כבר היה חתוך מכל מקום. לא היינו לא. אבל אתה צודק. זה יפה מאוד.
הלכה: פרשה סתומה במזוזה
דובר 1: עכשיו בכל מקרה למדנו על הכתיבה, כן הקלף, איך עושים את זה במזוזה. זה טוב. עכשיו עוד הלכה על איך כותבים את זה היא פרשה סתומה. דומה עמד בבית יוסף, אבל זה שונה ולא מעכב. הרמ״א, במצווה שיהיה רווח שבין פרשת שמע, והרווח של פרשה סתומה.
דובר 2: כן למדו, פרשה סתומה פירושה שיש שורה ריקה, כך עושים אנחנו, אז אני רוצה לראות את הרמ״א. מחזיקים גם כך. ובסתומה מתחילים בשורה הבאה, באותה שורה. אז כך. מצווה שיתחיל פרשת והיה אם שמוע גם באותה שורה שבה מסתיימת. כמו סוף שמע.
דובר 1: כן, כך עושים במזוזה?
דובר 2: אבל… אבל האם זה נעשה בפתוחה? בשורה? כמו שאינה סמוכה על מן התורה?
דובר 1: לא, טוב. שלא יהיה אחד אחרי השני בתורה. רק כיון שוהיה אם שמוע היא פרשה סתומה שם כמו שהיא, אומרים שכשכותבים כאן מתכוונים שגם יעשו כך. אז לכתחילה, אבל זה לא מעכב בדיעבד. כך הדבר. ומחמירים לעשות כך בתפילין.
דיון: פרשה סתומה בתפילין
דובר 2: בתפילין עומד לכאורה ברמב״ם שצריך גם לעשות, כי שם גם לא סמוך עם האות. זה אותן פרשיות, כן? אבל זה לא ברור. כדי שיקל ויחנה עם אסמ״ך. אף פרשה לא… כי שם עומד יוסף מעקב ועוד? זה נשמע כך שם. אני מתכוון שאולי עומד מפורש, אני לא זוכר. אני זוכר שהתלבטו שם למה עומד כך.
הלכה: תגין במזוזה — “וצריך ליזהר בתגין שבה”
שיטת הרמב״ם על תגין
דובר 1: אוקיי. אומר הרמב״ם הלאה, “וצריך ליזהר בתגין שבה”. צריך לעשות את התגין, הכתרים שרואים למעלה על האותיות של התפילין. “ואלו הן התגין שעושין במזוזה”. הולך הרמב״ם למנות אילו אותיות במזוזה… מאוד מעניין, כאן גיליתי מה שחיפשתי אז ושכחתי. גיליתי מה ההיסטוריה של התגין.
במנהגנו זה לעשות כל פעם שעומדות האותיות שעטנ״ז ג״ץ בתורה, עושים אנחנו שלושה תגין. כך המנהג שלנו. אני מתכוון שתוספות או אחרים למדו כך. הרמב״ם הבין לעומת זאת, שמה שעומד בגמרא במנחות, “שעטנ״ז ג״ץ צריכין שלושה תיוגין”, וכך עומד “אמר רבא” במנחות כ״ט ע״ב, “שבע אותיות צריכות שלושה שלושה זינין, ואלו הן שעטנ״ז ג״ץ”, הרמב״ם הבין שרבא מתכוון לומר שכשכותבים מזוזה, והוא הולך עכשיו למנות ש׳ וע׳ ות׳ וכן הלאה מהמזוזה, על אותן אותיות צריך שלושה תגין. לא בכל התורה כולה, ולא בתפילין. תפילין יש אותיות אחרות שצריכות תגין. ובמזוזה צריך שעטנ״ז ג״ץ, אבל שאר התורה הרמב״ם לא שמע בכלל מהדבר שצריך תגין.
עכשיו תפסת מה הסיפור. אומר הרמב״ם, והוא הולך למנות לך בשתי הפרשיות את כל האותיות שיש להן תגין.
שיטת רש״י מול הרמב״ם
דובר 2: לא, אבל בשבוע שעבר הוספנו עוד רמה של עניין, שלשיטת רש״י התגין אינם כתרים שלמים מעל האות כמו שהרמב״ם אומר, כמו זיינין, אלא זה האופן שבו עושים חדה את האות. דין נוסף שהאותיות יהיו אות יפה כזו, שיהיו חדות, הכתר של הש׳, הפינה של הש׳ תהיה יפה, מעין דבר כזה. אם היינו הולכים עם רש״י ששעטנ״ז ג״ץ פירושו בכל מקום, כי בסך הכל ההקפדה צריכה להיות איך כותבים אותה אות, לא תגין מעל לזה.
המנהג שלנו — שתי השיטות ביחד
דובר 1: מה שיש לנו, יש לנו את שני המנהגים ביחד. אנחנו לוקחים את הזיינין כמו הרמב״ם, ואנחנו לוקחים את שעטנ״ז ג״ץ שיטת רש״י. אוקיי, כך היה ר׳ יחיאל מאיר מסביר.
דובר 2: כן. צריך לראות אם אתה מסכים, אבל כן. כך זה בוודאי… כן. ההגהות מיימוניות אומרים תמיד לעיין בפרק ב׳, שם יש הגהה גדולה.
דובר 1: אוקיי. בקיצור, זה המעשה.
אותיות ספציפיות במזוזה עם תגין
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב״ם, באילו אותיות? אומר הרמב״ם כך, בפרשה ראשונה יש שבע אותיות שלכל אחת שבעה זיינין, וזה ש׳ וע׳ של “שמע”. למה הוא מסביר כך לומר הע׳? אני לא יודע. ו׳ ונ׳ של “ונפשך”.
דובר 2: כן, אבל הש׳ של “שמע” והע׳ צריכות להיות עם שלושה זיינין.
דובר 1: ש׳ וע׳, נ׳ של “ונפשך”, ח׳ ושתי הדלתי״ן של “מזוזות”.
דובר 2: יפה מאוד. במזוזות, כאן דרך אגב רואים שזה הגיוני קצת. הדלתי״ן במזוזות, השמיעה והנפש, כמו שני דברים שמזכירים לאדם או מה? ולמה הוא מונה מזוזות?
דובר 1: כי זה מזוזות, ועושים בכל זאת… מזוזה ותפילין הם אחים קרובים. נכון. ובמזוזה, לזכור, במזוזה עמד שעושים את התגין על אותה פרשה. אני רק רוצה לראות אם אותה. איזו פרשה היא הפרשה של מזוזה, של תפילין?
ההבדל בין מזוזה לתפילין בתגין
דובר 2: כן, הרמב״ם אומר, שם זה שונה, שם כותבים ב״קוממיות” וב״וקשרתם”. למה? כי שם… יש מסורה אחרת במזוזה ואחרת בתפילין.
דובר 1: כן, זה לא… הזיינין זה לא דין בתורה, זה דין במזוזה, כי בתפילין מדגישים את מה שעומד “וקשרתם”, וכאן מדגישים את מה שעומד “מזוזות”. רואה שהזיינין…
דובר 2: ובתפילין לא מדגישים את המזוזות?
דובר 1: לא.
דובר 2: אבל במזוזות כן מדגישים את הטוטפות?
דובר 1: כן. מעניין.
דובר 2: אוקיי. אבל רואה שהמזוזה יותר נחמדה. יותר נחמדה, חבר. על כל פנים, רואה שיש לזה קשר למשהו.
דובר 1: מעניין. ה״ונפשך” הוא “שמע” פעם אחת, ו״והיה” היא הפרשה השנייה, שם יש שש אותיות, כל אחת על שלושה זיילין. הג׳ של “דגנך” זה מעניין, שם עשו “ואספת” על התפילין, וכאן יש את ה״דגנך”.
מזוזה: תגין, שרטוט, והשקפת הרמב״ם על סגולות
הלכה ז (המשך) — תגין על מזוזות וטוטפות
דובר 1: לא. אבל במזוזות כן מדגישים את הטוטפות.
דובר 2: כן, מעניין.
דובר 1: אוקיי. המזוזות זה מעשר. מעשר. על כל פנים, רואים ברור שיש לזה קשר למשהו. מעניין.
וכאן נפשך, שמע אחד וטוטפות, וגם בפרשה השנייה יש שש אותיות, כל אחת על שלושה זיינין, הג׳ של דגנך. זה מעניין, ב… שם עשו ואספת, על הואספת, וכאן יש את הדגנך. זה מעניין. יש פשטות בזה, אי אפשר היום להבין את הסודות.
דובר 2: לא, אתה מתחיל לתפוס, איזה מהלך יש כאן משתי הזיינין של מזוזות, שתי התווי״ן של הטוטפות, והצדי״ק של “על הארץ”. שם לא היה ה״על הארץ” גם לא. אוקיי, מעניין.
דובר 1: מעניין גם איזו אות ממילה. הג׳ היא האות הדומיננטית ביותר של דגנך. אני לא יודע. הדגנך, זה הכי מרומז על הג׳, אבל אני לא יודע למה אי אפשר לחשוב על הד׳, האות הראשונה של דגנך. אני לא יודע למה. אולי פשוט כי זה המזוזה, וזה המילה. יכול להיות שזה פשוט, יכול להיות פשוט שהאותיות אפשר להכניס תג. אני לא יודע. אולי יש דבר מעשי בזה, שאתה מכניס תג באל״ף, תדע איך אתה הולך לעשות את התג, למשל. אני לא יודע. צדי״ק זה “על הארץ”.
בכל מקרה, “ואם לא הוסיף תגין או שהוסיף תגין שלא כגדרן, לא פסל”. זה לא פסול. המנהג שלנו הוא לא לעשות את התגין. אנחנו עושים רק על ספר תורה בכל זאת.
דובר 2: לא, אנחנו עושים שעטנ״ז ג״ץ, זה באופן כללי. אבל הדברים של הרמב״ם, אני לא יודע אם עושים את זה על פי הרמב״ם. יש שוק לזה?
דובר 1: אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, זה לא פוסל בכל מקרה. אוקיי, יש לי רעיון עסקי, בוא נדבר אחרי השיעור.
דובר 2: לא, יש, יש, אני זוכר שיכול להיות חלק עושים. כן, יש בוודאי דברים שצריך לראות מה עושים למעשה. למה לא לקרוא לסופר? אתה תקרא לסופר להגיד את השיעור.
דובר 1: וגם כאן עוד, דרך אגב, אתה רואה שהרמב״ם כבר יראה בספר תורה, יש עוד דברים שהיו נוהגים פעם לעשות. היום רוב תורות היום הולך הכל סטנדרטי. אבל פעם, כל סופר היה לו את המנהגים שלו איך הוא עושה זי״ן, איך הוא עושה גימ״ל, וכדומה. גיוון. אבל היום אנחנו קהילה אחת עם אחדות. היום יש לנו יותר אחדות.
דובר 2: אחדות שיעור לחם. טוב.
הלכה ח — שרטוט, הוספה וחיסור אותיות
דובר 1: אוקיי, מנהג פשוט, אגיד לך. אה, שוב, מי שקוראים “שלא בשרטוט”? שלא בשרטוט… אה, שרטוט כבר סיפר לנו בהלכות תפילין, שהכל, בין ספר תורה, בין תפילין, שהכל צריך שרטוט. אות שלא דקדק בה… גם כבר למדנו בהלכות תפילין שצריך להיות… נכון. או הוסיף אפילו אות אחת מבפנים, או נטל אפילו אות אחת, הרי זו פסולה.
דיון: מהו שרטוט?
דובר 2: איך פשט שהוא הוסיף אות? אני לא יכול לומר שכל השרטוט הוא לטובת הקורא, אז היינו יכולים להוסיף שרטוט אחר כך. אז נראה ששרטוט הוא שהסופר יכתוב. שרטוט פירושו שה… כן, טוב, שאפשר יהיה לקרוא ישר. אבל אם זה כתוב בלי סרגל, אבל זה עקום, זה לא ישר, האם זה לא המילה “שלא בשורה”?
דובר 1: בוודאי, כדי שיכתבו ישר. צריך לעשות את השריטה לפני כן.
דובר 2: לא, אי אפשר להוסיף אחר כך. זה אני שואל. אי אפשר להוסיף. שרטוט פירושו “שלא בשורה”, שיש ישרות.
דובר 1: כן, בוודאי! בוודאי! בוודאי! בוודאי! הנקודה האמיתית של השרטוט היא שיכתבו עליו. אם כתבת עקום, מה עוזר לך הקווים? זה לא עוזר לך כלום.
הנקודה היא שלמדנו, תפילין לא צריך שרטוט, אבל כן, ספר תורה צריך כן שרטוט. אם הוא כתב ישר, אבל הוא לא עשה לפני כן את הקו המשורטט. זה נקרא שרטוט. אני לא יודע מה שרטוט פירושו לעשות קו. שרטוט פירושו לכתוב ישר.
דובר 2: מה אומר הרמב״ם?
דובר 1: אני אומר לך, אני רב. אמרתי לך “שלא בשרטוט”. אני אומר לך מה שאני יודע לומר. זה התרגום, אני לא מבין את השאלה. שרטוט לא פירושו הקו עצמו. הנקודה של השרטוט היא שאני אכתוב ישר.
למדנו קודם, קודם, קודם, היה האופן שמשרטטים לפני כן. אם הוא לא שרטט, אפילו האדם למד לכתוב ישר.
דובר 2: שרטוט ושורה זה לא אותו דבר.
דובר 1: כן, זה אותו דבר. זה אותו דבר. לומדים ברור ב… שרטוט זה המעשה של שריטה.
דובר 2: אני לא מסכים. אם מישהו משרטט והוא כותב לא ישר, הוא לא יוצא.
דובר 1: אני לא מסכים. זה יכול להיות, כי כל התכלית של שרטוט היא שיכתבו על זה. אז מה שאתה אומר ששרטוט הוא שם נרדף לשורה, זה לא נכון. כותבים על הקווים. זה התרגום. אם אתה כותב קווים ואתה כותב לא על הקווים, זו הנקודה. אני מסכים לחומרא, אבל אני לא מסכים שאם מישהו כתב ישר ואין שום קו, הוא לא עשה את… אי אפשר לכתוב ישר בלי קו. האם זה כשר בדיעבד? אני לא הייתי מסכים.
דובר 2: לא יכול. זה לא נראה כך בפנים. רבי החדר כבר אמר כמונו, שאי אפשר להוסיף מאוחר יותר עם הכסיפה. אה, מוסיף עם הטיפה. כי זה היה ספינה. אני שואל, כשזה ישר זה ישר זה ישר.
דובר 1: לא, זה לא משנה שזה היה ספינה. המריבה שלנו לא נכנסה שזה היה ישר. פשוט, שזה המיינד שלו. אני לא יודע למה אתה מחפש בעיות. אוקיי. איך אנחנו מחזיקים?
דובר 2: כן. זה פסול.
דובר 1: אה, גם הוסר או חיסר, זה למדנו. אבל עושים חסר פעם, האם זה כמו הוסר או חיסר. או סתם, הוסיף. למה שמישהו יוסיף?
דובר 2: לא, זה אני לא יודע, זה נעשה שאלה. אוקיי, זה כבר רואים למה מוסיפים. אה, זה תראה, תגיד בבית. מוסיפים. זה מנהג פשוט יש מנהג שמפורסם. אוקיי.
שם שד״י מבחוץ
דובר 1: כן. הוא לא אומר, בחוץ ישראל, זה לא מחייב. הוא אומר רק שזה מפורסם. שקזן אלמנטים מבחוץ, כנגד הרווח, כשמיים. פרשה פרשה. אוקיי. אוקיי. בחלק שעשו סתומה, כותבים שדי, שם שדי מבחוץ. אם לא הוסיף, לא נפסל, לפי שכותב מבחוץ. בפנים זה לא. הוא לא אומר, הוא לא מתנגד. הוא לא אומר שאפשר לעשות את זה, או שצריך לעשות את זה, כי בכל מקרה מבחוץ. בפנים זה הפסד, כי מיד כותבים מבחוץ.
אבל אלה ישר קוסמן אבל ממנו, פעם התחילו לכתוב את זה, אז אנשים חשבו שאפשר כאן להוסיף עוד שמות. מלבד זה, יש לך שתי קבוצות. אם כותבים את זה על גט, אני לא בטוח, רבי, כן, אבל אני רוצה להבין ברור. מאחד, זה הרבי, אומרים הוסיף הרבה, שזה אומר שהוא מוסיף לפרשה. הוא כותב את הדגנך עם שתי כפות, אני יודע מה. אבל זה כותב בצד.
דובר 2: כן, הרבי לא מתכוון שזה כותב בתוך הפרשה. אף אחד לא מתכוון ששמות מלכים הם חלק מהמזוזה. אולי בין השורות, כמו שהוא עשה בחוץ, הוא עושה. אוקיי, רק זה לא נכון. הרבי, לא אומר שזה פוסל. תראה, אתה יכול לראות? לך, זה אומר, אני אומר, אני אומר יותר גרוע.
שמות הקדושים, שמות מלאכים, חותמות — פסול
דובר 1: כן. אפילו הוסיף קדושים. אבל הרבי הוא גם מלאכים. שמות קדושים, פירושו אנשים קדושים.
דובר 2: אה, ושמות הקדושים פירושו שכותבים שם שמות של הקדוש ברוך הוא, שמות.
דובר 1: לא, לא, זה לא מנינו, עוד שמות מלאכים.
דובר 2: כן, כן. שמות עומד כבר, ישר כוח, עומד כבר, כן, אלוקים. שמות הקדושים, שמות של אנשים קדושים. בבקשה, לא כותבים את זה לסופרים חזק. כמו מלאכים, למה לא? רבי שמעון, רבי משה?
דובר 1: כן, כן, אבל רבי שמעון הוא הקדוש. זה לא עלה אפילו לרמב״ם לכתוב רבי שמעון, רבי משה שלא כתיב בתורה. לכן עומד “מצוות צדיקים”.
תרגום לעברית
אוי פסול, גם חותמות. מישהו הכניס… חותמות היה סוג של… חותם לא מתכוון חותם, זה מתכוון… יופי או עיצוב או משהו כזה? היו כאלה… זה נקרא קמיע, והקמיע זה עסק. יש דברים שנקראים החותמות. זה כמו חותמות, אבל זה עיצובים כאלה שזה אומר שכך נראה כל מלאך, תמונות כאלה, דברים כאלה. הספרדים היה להם את הסוג הזה… מגן דוד למשל, זה חתימה שיש לה את כל… כן, כן, אמת, אבל זה לא קשור לעכשיו. חותמות זה מילה לסוג מסוים של דברים שעושים בקמיעות. למה זה נקרא חותם אני לא יודע. אני אומר לך, מישהו יחשוב שהוא הולך להכניס שם, לכתוב משהו על כל דבר שהוא תומך בו. סאטמר, המדינה.
השקפת הרמב״ם — מזוזה אינה קמיע
דובר 1: הוא אומר כאן, הוא אומר שזה פסול. אבל הוא אומר, הוא אדם זקן, והוא בכלל לא נכנס לנושא. הוא אומר כן, זה פסול. בשורה הבאה הוא אומר: “שאלו הטיפשים לא ידעו להם שבטלו המצוה, לפי שאנו אומרים שהוספת אות אחת פוסלת, אלו שעושים מצוה גדולה שייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע להנאת עצמן.”
הטיפשים עושים את זה סימן שהמזוזה היא קמיע להנאת עצמן. ובאמת זה עניין, המצווה הגדולה האמיתית היא יחוד שמו של הקב״ה ואהבתו ועבודתו, כמו שכתוב ב״שמע” וב״והיה אם שמוע”. ועל זה זה תלוי. אבל האדם מכניס שם גם סגולות נוספות, כי הוא חושב שכל העניין הוא סגולה, אז בואו נכניס עוד סגולות. בשביל מה הסגולה? בשביל הנאת עצמן. כמו שעלה בלבם הסכל, שזה הדבר מהנה בענייני העולם.
אז, כיוון שהאנשים חשבו על הקמיע עצמה שזה יכול לעזור להנאת עצמן, עכשיו הרמב״ם קורע את עצם המנהג שאיזו סגולה או איזה שמות יכול לעזור, שמות קודש יכול לעזור על הבלי העולם, יכול לעזור לאדם הנאת עצמן, הבלי העולם. כמו שעלה בלבם הסכל, כמו שחשבו בלבם הטיפשי שלהם שכתיבת שמות קדושים או שמות מלאכים וכדומה יכול לעשות את חיי האדם נוחים יותר, שיהיה לו הנאה מהבלי העולם שלו יותר טוב, שיהיה לו יותר כסף או יותר כבוד או דבר מהבלי העולם.
עכשיו הוא חושב עוד שהמזוזה היא גם כך. אבל זה מעניין, זה עוד שלב נוסף. בעצם, הוא החליף את המזוזה עם הבלי העולם, כי המזוזה עכשיו נעשתה פסולה. מה יש לך כאן? השמות של מלאכים.
דובר 2: לא שניהם. הוא עושה… אוקיי, זה הרמב״ם. אני מבין שהוא החליף את זה. הרמב״ם אומר שזה פסול, אני יודע. האם הייתי יודע שזה באמת פסול? אני חושש שהרמב״ם יודע יותר טוב.
קושיה מהגמרא — אונקלוס הגר והמזוזה כשמירה
דובר 1: עכשיו נכנסת קושיה גדולה. היה יהודי ששמו רבי אונקלוס. הוא היה נסיך במלכות הרומית, והוא ברח לחכמים והוא התחיל ללמוד תורה. ושלחו אחריו, והוא אמר לחיילים דברים יפים שונים שמצא ביהדות, נקודות דיבור יפות, מצוות שונות שמראות את היופי של התורה והמצוות. כך מספרת הגמרא. והוא אמר דבר כזה: אצלכם מלכים, המלכים שלכם, מי שומר על מי? החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך שומר על החיילים, בגלל זה יש לנו את המזוזה שלנו ששומרת על הדלת שלנו.
כן. מה הרמב״ם אומר על זה? בואו נבין, בואו קודם… בואו קודם נאמר את השאלה. בואו קודם נזכור את הבעיה ההשקפתית לחשוב שהמציאות עוזרת להבלי עולם, ואחר כך יבוא עוד מורה לכבוד העולה.
שיטת הרמב״ם על מזוזה כקמיע — והיסודות ההשקפתיים
המעשה עם אונקלוס הגר והחיילים הרומיים
כך מספרת הגמרא, והוא אמר דבר כזה: אצלכם מלכים, אצלכם מלכים, מי שומר על מי? החיילים שומרים על המלך. אצלנו, המלך שומר על החיילים, בגלל זה יש לנו מזוזה ששומרת על הדלת שלנו.
איך הרמב״ם מבין את המעשה
כן, איך הרמב״ם היה מסביר לנו את זה? בואו נבין, בואו קודם נזכור. הבעיה היא הבעיה ההשקפתית לחשוב שהמזוזה עוזרת להבלי עולם, ואחר כך יבוא עוד מורה, לכבוד זה כותבים עוד שמות ודברים. זה ההיפך.
אונקלוס אומר הפוך. אונקלוס, קודם כל יש פסוק במזוזה, הוא דוחס למזוזה פסוק שאני אפילו מעולם לא ראיתי. זה השגות קשות, וזו ההשקפה הנכונה. בואו לא נלך כל כך חזק.
אבל מה שאונקלוס אומר, הוא אומר שהשכר שלא צריך לחשוב ל… רגע, רגע, רגע, בואו נחשוב רגע.
הקבלה להלכות עבודה זרה — לוחשי המכה
מה שהרמב״ם אומר בהלכות תפילין הוא לכאורה אותו דבר שהוא כבר אמר בהלכות עבודה זרה על לוחשי המכה, כי זו משנה, זה לא חידוש של רמב״ם. המשנה אומרת, מישהו אומר לוחש על המכה, הוא אומר “כל המחלה אשר שמתי במצרים”, הוא אומר פסוק, הוא בהלכות תפילין. למה? הרמב״ם הסביר, שאותן דברי תורה רפואת הגוף, ואלו רפואת הנפש. התורה נעשתה שתדע את הדעות הנכונות, לא כדי… פסוק קדוש בתורה, בוודאי.
מישהו שאל את הרמב״ם, התורה לא אומרת שכר בעולם הזה? התורה לא שומרת? בוודאי. אבל איך היא שומרת? דרך זה שאתה עושה את מצוות המזוזה, ובמזוזה כתוב מה סוף טוב הנחל. אם אתה עובד את ה׳…
ביאור רבינו מנוח
שם אומר רבינו מנוח או רמ״ק, ר״מ ק׳, אני לא זוכר מי הוא מביא. הוא אומר, שלפי הרמב״ם, מה ששומר על הבית זה שהמזוזה מזכירה את ה׳, מזכירה יחוד שמו ועבודתו, ומי שהוא עובד ה׳ יש לו השגחה פרטית וכו׳ וכו׳, זה שומר. אבל אם אתה חושב שזה קיצור דרך, שהתפילין עצמם שומרים, זו הבעיה.
אז אונקלוס בחילוקים. אונקלוס אמר רק לרומיים, כי הרומיים יכלו להבין, אבל הרמב״ם אמר את האמת.
הבעיה של הבלי עולם — מתי השמירה עובדת ומתי לא
זה גם לא רק קיצור הדרך, וגם לא בשביל סגולות. הוא אומר שמפריע לו כאן הבלי עולם. במילים אחרות, בוודאי אם מישהו עובד את ה׳ שזה לא הבלי עולם, גם לא יעסוק בעולם כל כך. אבל אם מישהו חושב שמזוזה היא איזו סגולה כדי שיהיה לו פרנסה טובה, והוא לא מבין בכלל את כל הנושא של “ידע את ה׳ ועבדהו”, הוא לא מבין את כל העניין, הוא גם לא יקבל את השמירה.
הפרדוקס: השמירה עובדת רק כשאתה לא צריך אותה
כי השמירה עובדת רק כשאתה לא צריך אותה. כי זה לא ה״מטרה הסופית”. אתה לא יכול לעשות את זה ל״מטרה הסופית”. כשזו ה״מטרה הסופית”, אתה לא תקבל את זה. כשזו “תופעת לוואי טובה” של ה״מטרה”, כמו כל הדברים, אתה תקבל את זה. כמו שכר עולם הבא, כמו שכר שלמדנו, כמו שכר שהרמב״ם למד בהלכות תשובה.
שיטת הרמב״ם על קמיעות ושמות מלאכים
וגם נכון שהרמב״ם סובר שקמיע בכלל לא עובד. זה בטוח שהוא סובר שכתיבת שמות מלאכים לא עושה כלום. אבל זה מעניין, כי שם הרמב״ם אמר את הדבר הבא שמותר כן דברים מסוימים.
כתיבת ש-ד-י מבחוץ
וגם כאן, ש-ד-י הוא כן, מותר לכתוב ש-ד-י. אפילו רמב״ם שלם, לא צריך את זה. כן, כמו שמים מבחוץ. מה זה? סתם להזכיר את ה׳. הוא אומר, לכאורה תחשוב, כותבים ש-ד-י מבחוץ, פשוט להזכיר את ה׳.
זו בעיה, המזוזה, תחשוב, השמות הקדושים הם בפנים איפשהו. שמע, האם אנשים לא חושבים שזו סגולה? לא, לא כותבים את זה בתורת סגולה, כותבים את זה בתורת להזכיר את ה׳. יש בעיה שהמזוזה מקופלת, לא רואים כלום, כותבים משהו בחוץ להזכיר את ה׳.
כך הוא הולך לומר. אמרו שברור שזה לא חלק מהמצווה. ממילא זה גם לא סגולה, וה׳ לא ייתן הפסד בגלל זה. אה, יכול גם להיות. אבל מי שכותב בפנים, הוא חושב שזה ששם כתוב שם על הבית שלי, זה יהיה שמירה. זה מה שהרמב״ם אומר שמי שקורא פסוקים כדי להירדם וכדומה, אם הוא מתכוון לזה כדי שזה ישמור עליו וזו המטרה, זה אותו דבר.
הטיפוס שמחפש סגולות
זה מאוד מעניין, כי אתה רואה כאן עוד דבר מאוד מעניין. הטיפוס שחושב שזו סגולה, הוא לא מרוצה, זה עדיין לא סגולה מספיק טובה. הוא הולך לכתוב עוד שמות ודברים. למי שיש מוטרח, הוא לא הולך לכתוב עוד “ציטוטים” יפים. זה לא קיים, כי זה מאוד יפה, שמעו שמים ושמעו, הוא מזכיר את ה׳. הטיפש צריך להוסיף, הוא אומר, רשמית, יש לו כאן קמיע, הוא לא מרוצה מהקמיע. אולי הקמיע לא יעבוד? זה לא עובד.
מנהג ישראל — כוזו במוכסז כוזו
מנהג ישראל, אבל כמו שמובא כאן בהגהות מיימוניות, שכן צריך להוסיף עוד משהו על המזוזה, ואנחנו מוסיפים בחוץ, מול “ה׳ אלקינו”, כותבים את המילים, האותיות אחרי “ה׳ אלקינו”, כן? כוזו, מה שכותבים כאן, כוזו, וכן הלאה. לכאורה כאן יש סגולה.
פשט פשוט, כתוב כאן בהגהות מיימוניות, כתוב גם במקומות אחרים, כן, מנהגי, כן, השם מתחלף. הוא מביא פשוט שמנהגי חותמים שמות, הוא מביא לכאן את מנהג אשכנז. הוא אומר שהיה, נראה שפעם היה המנהג לכתוב את החותמות ושמות מלאכים, ואחר כך צמצמו את זה ואמרו שאפשר להכניס את השם, הרמז. היו האותיות, שרבינו מנוח אומר שכותבים את האותיות שכתוב אחרי “ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, זה יוצא כוזו במוכסז, כוזו. אז, אנשים בעצמם, זה נשמע כמו מילים מסתוריות.
המשמעות של כוזו — עוד רמז ל״ה׳ אלקינו ה׳ אחד”
או אולי זה עוד רמז שהדבר היחיד שאנחנו רוצים להתמקד בו הוא “ה׳ אלקינו ה׳ אחד”. תחשוב, תחשוב מה קורה כאן. אנשים שחושבים ש״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” ו״ואהבת” זה לא מספיק טוב, הם רוצים לכתוב עוד משהו. ומישהו, אה, סוף סוף הוא מצא שכותבים יצירה, והוא עכשיו הולך לצעוק את זה לספר. ומה הוא ימצא? שזה עוד רמז ל״ה׳ אלקינו ה׳ אחד”. אין כלום בצד מלבד זה. אתה רואה את הנקודה של הכתיבה? כן, זה פירוש.
השפעת הרמב״ם על המנהג
נראה אבל שהעובדה היא שהמנהג לכתוב שמות ומלאכים וכן הלאה הוא מנהג עתיק לפני הרמב״ם, היה מנהג משמעותי מאוד. הרמב״ם לכאורה ביטל את זה. לכבוד הרמב״ם הפסיקו לעשות את זה, ונשאר רק קצת.
יכול להיות שהרמב״ם הבין שמי שכותב את השמות, אתה אומר רק להזכיר, ואותו דבר צריך ללמוד על החובות לא. אבל האמת היא, שעל התפילין צריך לכתוב את השמות, לא קוד מטורף כזה שצריך לפענח. בדרך כלל הקודים, השמות לא כתוב כבר, לא, אני אומר שזו עובדה שהכניסו את זה בשביל האנשים שחיפשו להיות.
העובדה היא, שכל הקודים האלה באים כן מהרעיונות של סגולות וקמיעות וכן הלאה. יכול להיות שרצו, שאתה צודק, אולי בגלל זה עושים מינימום, לא כמו שהיה… קמיעות, אני לא יודע. כמו קרבנות. אם למישהו אין את זה כבר, זה בטוח מזוזה כשרה. כמו קרבנות של הרמב״ם, קצת. כן, כי העולם רוצה את זה, והרמב״ם אומר הרבה פעמים את המחשבה. העולם רוצה מאוד לשים שמות, אוקיי, הנה כבר לא שמות, מבחוץ אני נותן לך.
החילוק העיקרי: מזוזה מול קמיע
לא, להבין, הרמב״ם מפריע לו בעיקר הרעיון של לשים שם כדי להגן עליך, לא כל השמות. הרמב״ם מפריע שאתה חושב שמזוזה היא קמיע. הוא נגד הרעיון. מזוזה אינה קמיע. קמיע? הרמב״ם לא אומר שזו עבירה לעשות קמיע. יש דבר כזה קמיע מומחה שהרמב״ם מביא בהלכות נכסים שבת. מזוזה אינה קמיע, מזוזה היא עבודת ה׳.
מה החילוק?
קמיע משרת אותך, ומזוזה אתה משרת את ה׳. זה החילוק העיקרי.
דיברו שיש רמז על הטוטפות שכתוב במזוזה. מה שאתה מתכוון לומר שזו הקמיע, יש לך את הטוטפות, זה השליח של הקמיע. לא, אתה לא צריך קמיע, אתה צריך לזכור, אתה לא צריך לקבל לפיו כל כך בכלל. זה אומר שניהם, המזוזה והתפילין, הם כלים שמשתמשים באותה פרשה, פעם אחת זה באופן קמיע, פעם אחת זה יותר באופן גלוי.
אני אומר, תפילין גם נקראים קמיע. כן כן כן, אבל רק בדרך הזו, לא בדרך הפיזית. כשאמרו שתפילין זה תרגום קמיע, אמרו שתפילין זה שמירה כמו קמיע. כשהרמב״ם אומר כאן קמיע, הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון שאמרו אז טכנית איזה סוג דבר זה.
הבעיה עם סגולות — הבלי עולם הזה
אבל אני חושב שיש עוד דבר, שיש בעיה עם אנשים שעושים סגולות. זה מאוד מעניין, לפעמים חושבים שמישהו קצת יותר נאור, הוא לא מאמין בקמיעות ובקברים ובדברים כאלה, אבל חרדי, הוא מאמין בזה. אחר כך שואלים אותו, למה אתה הולך לכל הסגולות? אה, כדי שיהיו לי ילדים טובים, כדי שאעשה כסף, יוצא שהוא שקוע לגמרי בהבלי עולם הזה. כל עבודת ה׳ שלו היא באמת איך לעשות ישועות. ישועות זה הבלי עולם הזה.
פרנסה זה כסף. פרנסה, אומר המליץ הקדוש, או אני לא יודע מי, זה כסף.
השקפת הרמב״ם על יהדות
אז זה מפריע מאוד לרמב״ם. הרמב״ם מסתכל על זה שכל הנקודה של יהדות היא שצריך קצת פחות לדאוג להבלי עולם הזה, קצת פחות. והנה אתה בא ותגיד לי שיהדות היא סגולה להיות אוכל גדול יותר? אני עושה את זה בדיוק הפוך. אז חוץ מזה שהוא אומר שזה לא עוזר, גם נכנס בזה שאתה חושב שזה עוזר להבלי עולם הזה. כאילו בשביל זה ה׳ נתן קמיע כדי שיאכלו יותר. זה לא יכול להיות.
סיכום: שיטת הרמב״ם ומנהג ישראל
טוב, עד כאן שיטת הרמב״ם. יכול להיות פשוט, יכול בדיוק להיות שאנחנו לא פוסקים כמו הרמב״ם, ואנחנו צריכים לכתוב כן, כי אנחנו סוברים כן שזו סגולה, אני לא יודע. לא נענה על הכל.
אם מישהו מחפש סגולה טובה לפרנסה, רבותי, הסגולה הטובה ביותר לפרנסה היא ללמוד כל יום פרק רמב״ם. יש לנו בשביל רפואה, בשביל מה שזה לא יהיה. אבל התורה לא ניתנה בשביל סגולה. מנהג ישראל הוא שמותר. הרמב״ם היה… השיעור שלנו יכול בטוח לעזור גם לפרנסה, לסגולות, לרפואות, באותה מידה כמו לנסוע לקבר של צדיק.
דיון: ללמוד רמב״ם “לזכות” — האם זה מפריע לרמב״ם?
אומר הרמב״ם הבא… איי איי איי איי… אתה יודע מאיר, שהרמב״ם לא היה נותן ללמוד רמב״ם לזכות? לא, מה מפריע לו? שוב, אם הרמב״ם עלה לקברי צדיקים, ולא בדיוק אמרו מה הרמב״ם עשה למעשה. אני אומר, ללמוד את השיעור מוקדש לכבוד, לזכות, לרפואת… אני חושב שזו בעיה, כן. צריך קצת לזכור כי הרמב״ם היה יהודי חד, הוא לא היה… צריך לזכור את שיטתו.
אבל היום כבר יש חכמים מקילים. כולנו לומדים תניא וספר הקדוש. צריך לזכור את המחמירים. הכל… אנחנו יודעים, אנחנו מודעים לזה ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, שכאן לא מודעים. רוב העולם עדיין לא מודע.
החומרה של הרמב״ם
הוא לא… אתה מסתובב בסדר, צדיק גדול, אנשים רק ראו שהם נעשים עשירים כי הם יהודים טובים, הם עושים דברים יהודיים, הם מחויבים להלכה. אבל זה כן היה מפריע, אני חושב שזה היה מפריע לו. צריך לעשות את זה כי זה “ויראת אלוקים היא”. צריך לזכור קצת את… זה היה מפריע לרמב״ם בזמן שאה, אתה לומד תורה כדי שיהיה לך יותר כסף?
בקיצור, אתה עוד יותר… לא רק שאתה אוכל, אלא אתה מכניס את ה׳ לאכילה שלך. הלו, אתה רוצה לאכול? תאכל לבד. למה אתה צריך להיות חייב לה׳?
הגישה הנכונה
והרמב״ם היה יושב עם היהודי כמה דקות, והוא היה מסביר שהוא רוצה את הכסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה׳ טובה יותר. אה, אוקיי, אוקיי, אין בעיה. נכון, אבל אז אתה צריך לעשות.
הלכות מזוזה: קביעת המזוזה ופרטיה
דיגרסיה: ללמוד תורה כדי לקבל כסף
דובר 1: אבל זה כן היה מפריע. אני מתכוון שזה היה מפריע. יכול להיות שצריך לעשות את זה כי זה “והיה אם שמוע”. צריך לזכור קצת את… זה היה מפריע לרבנים, אה, שאתה לומד תורה כדי להרויח יותר כסף. בקיצור, אתה עוד יותר גדול… לא רק שאתה אוכלן, אלא אתה מכניס את הקב״ה לתוך האכילה שלך. הלו, אתה רוצה לאכול? תאכל לבד. למה אתה צריך להיות חייב לקב״ה?
הרבי היה יושב עם היהודי כמה דקות ומסביר לו שהוא רוצה את הכסף כדי שיוכל לעשות עבודת ה׳ טובה יותר. אה, אוקיי, אוקיי, אין בעיה. נכון. אבל אז אתה לא צריך לעשות עבודת ה׳ כדי לקבל כסף. מקבלים את זה ממילא. אתה לא צריך שהרבנים יגידו לך את התורה. אתה רוצה עבודת ה׳? אתה יכול כבר להרויח כסף גם.
אוקיי, טוב. עכשיו נלך ללמוד גם בחזרה. מעניין איך הם קראו לזה. אה, לומדים הלאה בעזרת ה׳.
הלכה: “על הארץ” בשיטה אחרונה
דובר 1: אוקיי. מצוה לכתוב “על הארץ” בשיטה אחרונה. השורה האחרונה בסוף המזוזה תהיה “על הארץ”. לא בתחילת השורה, לא בסוף השורה. בין בראש השיטה, בין באמצע השיטה. אני לא מבין בדיוק מה זה. איך אני חושב שזה יכול להיות? כן, שזה חייב להיות בסוף, מבין אני בבירור. אולי שיכול להיות עוד שורה קטנה אחרי זה? משמע שלא, זה הרי הסוף. אני לא תופס בדיוק.
דובר 2: אתה מתכוון ששתי המילים “על הארץ” יהיו על שורה בפני עצמן ובזה לסיים?
דובר 1: ככה זה נשמע. ככה עושים, נכון?
דיון: איך נראית מזוזה
דובר 2: יש לך תמונה של מזוזה אולי איך זה נראה?
דובר 1: היום אני חושב שהם נוהגים לסגור את זה והם שמים את זה. זו בעיה.
דובר 2: מה זאת אומרת הם סוגרים את זה?
דובר 1: לא, הם עושים ככה. שאולי איך תולים מזוזה.
דובר 2: לא, לא זה.
דובר 1: כן כן, אבל תראה סתם מזוזה איך נראית מזוזה של היום. זה נראה ככה, “על הארץ”, ואחר כך עושים כאן פרשה סתומה, שתילי, מה שזה לא יהיה. זו שאלה אחרת. אנחנו לא עושים… נראה. אה, יש כאן את הדיאמנט שלו?
דובר 2: לקרוא.
דובר 1: הוא לא עושה את זה. אנחנו עושים על הכל. כאן, כאן, כאן, כאן, כאן, כאן. אחד נחם פשוט שם לשים זה טוב. אוקיי.
בוא, אני יודע, זו לא התמונה שהיא הבעיה עכשיו. נגיד הרמב״ם… אבל אומר הרמב״ם, “אבל נהגו כל הסופרים”, המנהג הוא, עיקר הדין הוא לא להיות “על הארץ” בראש שיטה. אף על פי שאני לא מבין איך זה יכול להיות באמצע שיטה.
דובר 2: אה, יכול להיות יותר מילים על אותה שורה.
דובר 1: אפשר לכתוב יותר מילים, אבל המנהג הוא לכתוב 22 שיטות, משמע שכן ששיטה היא ממש שורה.
דובר 2: כן, “ואות בראש שיטה אחרונה”, זו השורה האחרונה.
סדר השיטות של הרמב״ם
דובר 1: יש רמב״ם, “ואות של ראש כל שיטה ושיטה על הסדר”, באילו אותיות צריך להתחיל כל שורה לפי הרמב״ם, עד שהוא הולך לכתוב מאוחר יותר בהלכות ספר תורה, הוא הולך לומר הלכות דומות שם, שיש הלכה “שמע ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, זה מנהג הסופרים, “שמע ה׳ אלקינו ה׳ אחד”, “דברים על לבבך”, “היום על לבבך”, “מצוה בכל יום”, “אשר אנכי מצוך היום”, “ושננתם לבניך”, “ודברת בם”, “בשבתך בביתך”, “ובלכתך בדרך”, “ובקומך”, “וקשרתם לאות על ידך”, “והיו לטוטפות בין עיניך”, “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך”, “והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם”, יש כאן סתם זכור סודות גדולים בזה, כאן חייב להיות הכל, כל המזוזות כותבים ככה בכל מקרה, אבל יש את ה״טוטפות בין עיניך”, 22 שורות כנגד 22 האותיות של התורה.
הלכה: גלילת המזוזה והכנסתה בשפופרת
דובר 1: עד כאן למדנו איך כותבים את המזוזה, עכשיו נלמד איך שמים את המזוזה, איך שמים את פיסת הקלף. “כופל אותה”, “גולל אותה”, הדרך איך מקפלים אותה היא דרך… לא לקפל על ידי הנחה, אלא לגלול, ועושים את זה מסוף השיטה לתחלתה. זה אומר ככה, שזה יצא כתוב, כן, פסוק, גולל, לכתוב, עיקר, מראש השיטה לסופה. שלא יהיה מקומט הצד השמאלי, אלא להיפך, יהיה מקומט הצד הימני.
“ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר”, זה היה המקביל בתפילין שהיה מונח באיזו מטלית שהיה מונח בה, מטלית.
דובר 2: לא, תפילין אין מקבילה, לא, את הקלף שמים בתוך מטלית ואת זה שמים בתוך התפילין, עכשיו מדברים על השפופרת של קנה ושל עץ, גם זה לא חיוב, אז זה לדעתי רק דבר מעשי.
דובר 1: לא, אני אומר את החלק של המטלית אני עוד מדבר.
דובר 2: הוא לא אומר כאן מטלית.
דובר 1: לא, אין מטלית, שמים את המזוזה בתוך קופסה ואת זה שמים על הקיר.
דובר 2: כן, “או של עץ או של כל דבר”, זה היום נעשה לגמרי סגור.
דיון: איך מחברים את המזוזה
דובר 1: “ומחברה במזוזת הפתח במסמר”, או “חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה”, זה סגור במובן שזה מונח בקופסה, אבל צריך לשים את זה עם חותם. זו לא קופסה אטומה, זה סתם שפופרת.
דובר 2: מה זה שפופרת?
דובר 1: מחזיק, כזה… שפופרת זה כזה קש, אני לא יודע, קנה.
דובר 2: כן, קנה, זה דבר שגדל.
דובר 1: כמה קל להוציא ולקרוא?
דובר 2: הוא אומר לנו.
דובר 1: מאוד קל. אני נותן לזה דחיפה, ואני מוציא את זה. ברור ששמים את זה באופן שיהיה חזק, שלא ייפול, אבל זה לא תקוע, זה לא דחוס מכל הצדדים. היום יש חומרים אחרים. אפשר למשוך את זה אם אתה רוצה, להוריד את זה מהקיר.
ביקורת על הנוהג של היום
דובר 1: היום שמים את זה בתוך פלסטיק גדול שאי אפשר לפתוח אותו בדרך רגילה. זה העיקר שמפריע לפתוח. המזוזות של היום, כשהולכים למזוזות שמים את זה בתוך פלסטיק כזה. לכאורה סוברים שזה ישמר טוב יותר, אבל מצד שני אי אפשר לפתוח את זה בכלל. ואתה למדת קודם שמזוזה אסור שתהיה מכוסה.
דובר 2: לא עושים עם תפילין שהתפילין יהיו מאוד חזקות קשות, שלא יהיה שום דרך לפתוח את זה.
דובר 1: אבל תפילין לא נעשו כדי לפתוח. אין בתורה שצריך לפתוח את זה. “ארבעה בגדים נתונים על ראשו של אהרן”. כאן במזוזה יש דין שצריך לדעת לפתוח. יש דין של “תפיסת יד”. צריך לדעת לפתוח. היום נוהגים לשים את זה בפלסטיק כזה שמאוד קשה לפתוח.
דובר 2: אוקיי, אפשר לפתוח את זה.
שאלה: האם צריך קביעות חזקה
דובר 1: שאלה אחרת היא האם צריך לשים משהו חזק יותר מאשר דבק חזק. לכאורה מספיק כל דבק או מדבקה. לא נראה שצריך… אתה רואה כאן מסמר או חופר. החפירה גם לא צריכה להיות כל כך חזקה. הוא עושה מקום קטן בדלת ואפשר להכניס את זה. זה כמו דבר מעשי. אני לא רואה שזה ענין של קביעות. צריך בוודאי להיות חוזק מסוים, אבל לא רואים מאיפה האחרונים לקחו את החידושים. לא רואים. הרמב״ם ברור שאפשר לשים את זה בחור. הוא חופר, הוא עושה חור קטן, והוא שם את זה בפנים. זה כזה קטן… הוא חופר קצת בתוך העץ.
דובר 2: כן, אז לא רואים שזה ענין של פסח דלא חזי למסמרים.
דובר 1: כן טוב.
הלכה: ברכת קביעת מזוזה
דובר 1: הלאה אומר הרמב״ם, “וכל שאינו קבוע במזוזה פטור”. עכשיו הוא הולך לדבר על ברכת המצוות של הפעם הראשונה כששמים מזוזה. “וכל שאינו קבוע במזוזה פטור”. הברכה היא “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה”.
דובר 2: כן, טוב.
דובר 1: אומר הרמב״ם, למה אומרים את הברכה בשעת… גם נוסח הברכה, המצווה היא הקביעה, לא עצם הכתיבה, והם אומרים “לקבוע”, כמו שאתה אומר.
דובר 2: כן, אתה לא אומר בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצווה.
דובר 1: המצווה היא לקבוע את המזוזה על הדלת, לא עצם הכתיבה.
דיון: “וכתבתם” לעומת “לקבוע”
דובר 2: אף על פי שבתורה, לשון התורה כתוב “וכתבתם”. לא כתוב “וקבעתם”.
דובר 1: אתה מתכוון התורה “וכתבתם” ו״וקבעתם”. אבל היה פעם זמן מסוים שכתבו את זה על הקיר, על הדלת, לפני שהיה קלף. לא היה קלף.
דובר 2: אתה יודע מה אני אגיד לך? כתיבה, כתיבה לכאורה חייבת להיות על… כתוב “וכתבתם”, לא לכאורה. ולמה החכמים אמרו שכותבים על קלף? לא היתה דרך של כתיבה על הקיר? זה לא נקרא כתיבה? כמו ספר, כמו אני לא יודע מה. אני לא יודע.
דובר 1: כן, בהלכות שבת, כן. אני אומר לך, אם אתה חושב שיהודים קודמים היו להם בתים קבועים בארץ ישראל, במדבר הם כבר כתבו על ה… אם גרים באוהל של קלף. כמו אוהל. אני לא יודע.
דובר 2: אז מבין אתה למה הם אסרו לעשות קביעה? כי איפה תעשה את זה? הם היו באוהל. לא כתוב “וכתבתם באוהל”.
דובר 1: אה, אחר כך אני מבין למה זה נקרא מזוזה, כי פעם זו היתה המזוזה. אני לא יודע. אני לא יודע. יש עניינים, יש… אני חושב שהיו צדוקים או קראים שכתבו ישר, אבל… על ה…
דובר 2: לא, ה״וכתבתם” היא הענין. אתה רואה, כאן זו הקביעות של המצווה.
דובר 1: כן, ה״וכתבתם” שתכתוב ויהיה לך מה לשים. זה פשוט, אנחנו חיים במציאות שיש מערכת, יש סופרים, יש…
דובר 2: כן, אני שואל אותך, למה אתה לא יכול לקחת עט וללכת לכתוב על הקיר? כותבים ועושים את ה… עושים את הקביעה של המזוזה. אתה צריך לכתוב ולקבוע. מבין מה אני אומר?
דובר 1: כן, אני לא יודע. יכול להיות שפעם היה משהו.
הלכה: דרכים פסולות של קביעת מזוזה
דובר 1: יפה. אומר הוא עכשיו, איך תולים את זה? “תלה במקל”, מעניין. “תליה במקל פסולה, שאין זו קביעה.” לכאורה מתכוון מקל שזה לא מחובר לדלת. יש לו איזה מקל שמונח ליד הדלת, והוא שם את זה על המקל. ככה אני חושב שזה הפירוש.
דובר 2: לא שיש מקל על הדלת.
דובר 1: על הדלת, מה ההבדל? כתוב ככה. זה צריך להיות בולט בדלת, במזוזה. ניחא חור הדלת, לא עשו כלום. הלאה, הוא סתם שם, זו המילה, כן? הוא סתם שם בפשטות, לא עשה, כי זה פשוט, כי צריך לשים את זה.
הלכה: הכנסה כמין נגר
דובר 1: שוב, הוא עשה חור במזוזת הפתח, והוא הכניס את המזוזה כמין נגר, כמו בריח הקרושה עם טבעת. הוא עשה חור במזוזת הפתח והכניס את המזוזה כמין נגר, כמו בריח הקרושה עם טבעת. זאת אומרת, הוא שם את זה ישר בפנים מתוח. בריח זה כמו מסמר, כמו בריח שהיה במשכן, כן, כמו הבריחים בפנים, והוא שם את המזוזה לפני כן, הוא הכניס שם את המזוזה. זה לא מונח על זה, אלא הוא הכניס את זה ישר בדרך. המזוזה צריכה להיתלות כמו ששמים בחופה מזוזת הפתח, אבל אתה לא יכול לתקוע לגמרי בתוך הדלת כמו בריח.
הלכה: העמיקה טפח
דובר 1: העמיקה טפח, אם הוא חפר בקיר והוא עשה מאוד עמוק את זה, גם פסולה. מה זה שונה מהחפר קודם?
דובר 2: לא, חפר אתה לא יכול לעשות טפח שלם.
דובר 1: כאן הוא אומר, אם הוא עשה טפח שלם בפנים, זה כבר פסול, כי זה צריך להיות ליד הדלת, לא שצריך לחפש ולהכניס יד ולחפור אחרי מזוזה. זה מה שזה אומר, לא להיות עמוק ורחוק מדי.
דובר 2: מה? אני שומע.
דובר 1: כן, טפח.
דובר 2: לא, הוא אומר שיש לזה קשר לטעם של המנחות, מביא הוא.
דובר 1: מה הפירוש? יש לי מה? העמיקה טפח? איך נכנס כאן היום?
דובר 2: לא, טעם של המנחות זה אולי החלק הבא.
דובר 1: אה, החלק הבא זה הטעם של המנחות.
הטעם של הלבוש: “על מזוזות” לא “תוך מזוזות”
דובר 1: הוא אומר בפנים שחובת הדר היא במזוזה, שזה צריך להיות על מזוזות, לא תוך מזוזות. הוא עשה דרשות משלו, הלבוש.
דובר 2: כן? על מזוזות.
דובר 1: הלבוש היה לו שיטה של כללא, כמו שהרמב״ם מביא אפילו בהלכות נדרים, לא צריך לחזור לגמרא כדי לומר את הטעם. אפשר להסתכל על ההלכה ולחשוב בעצמך את הטעם. עושים את זה כל הזמן. הוא אומר טעמים משלו, אף על פי שאני לא סומך שהרבה אנשים לומדים את הרמב״ם ואני לא יודע בדיוק מה הגמרא אומרת את הטעם, אפשר בעצמך לומר כי הרמב״ם לא הביא את הטעם. אפשר להבין מהדעה שנראה שזה הגיוני.
דובר 2: בכל מקרה, נדמה לי שיש לו דעת תורה חזקה.
דובר 1: כן, כן, כמונו.
אוקיי, זה לא רק… כן, כי טוב. החלק האחרון כי זה חזק בטעם.
בדיקת מזוזות ותפילין — דינים, שיעורים וקושיות
הלכה א: חתך חוליות וקבען במזוזה
דובר 1: אפשר להסתכל על ההלכה ולחשוב בעצמך את הטעם. עושים את זה כל הזמן, הוא אומר טעמים משלו. על אחת כמה וכמה כשלומדים את הרמב״ם ואני לא יודע מאיפה הגמרא אומרת את הטעם, אפשר בעצמך לומר, כי הרמב״ם לא הביא את הטעם. אפשר להבין מהדעה שהוא אומר, זה הגיוני.
בכל מקרה, זה אומר לי שיש לו דעת תורה חזקה.
דובר 2: כן, כן, כמונו.
דובר 1: אוקיי, יש משנה, כן, ככה זה הולך. החלק הבא זה תשעה פרקים נ״א. חתך חוליות וקבען במזוזה. הוא לקח אגד של קנים, והוא רוצה לעשות מזה משקוף. קושרים אותם ביחד, מעמידים את זה, וזה הופך למזוזה. על זה אפשר לשים דלת. וכן חבר הקנים ועשה מהן מזוזה פסולה, מפני שכל מזוזה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה אינה מזוזה.
למה? כי כבר היתה שם מזוזה, וזה נפסל כדלת. זאת אומרת המזוזה שימשה לשני מטרות: להיות מזוזה, להיות פיסת קלף שיש עליה מצוות מזוזה, ולהיות המזוזה, המשקוף. אז צריך קודם לעשות מזוזה, ועל המזוזה לשים מזוזה. אי אפשר לעשות מזוזה ולהשתמש בה כמזוזה.
קושיה: האם צריך להוריד ולהחזיר?
דובר 1: אוקיי. אבל לכאורה, אפילו אם השתמשת בזה, צריך להוריד את זה ולהחזיר. זה לא פשוט.
דובר 2: כן, זה פשוט, לא היתה קביעות מזוזה.
דובר 1: זה מאוד מעניין, יש דין של קביעות מזוזה. אני לא יודע מאיפה זה בא.
עכשיו אפשר ללמוד שצריך לבדוק את זה.
דובר 2: כן?
דובר 1: כן.
דיגרסיה: מזוזת יחיד וברכה על תפילין של ראש
דובר 1: מזוזת יחיד, זה דבר למשל, אין דבר כזה למשל, אבל האם יעשו ברכה כשגומרים לעשות את התפילין של ראש, כי הולכים לשים את זה במקום הנכון? כי המצווה היא הקשירה, המצווה היא השימה כל יום על הראש. אבל כאן אין משהו יומיומי, אבל צריך להיות זמן מסוים. או שהמצווה היא השימה, מי ששם את זה. מי ששם את זה, כשהוא נכנס לבית, אין לו את המצווה, כי… יש לו את קיום המצווה, אבל הוא לא עושה את פעולת המצווה.
הלכה ט: בדיקת מזוזות — פעמיים בשבוע
דובר 1: אומר הרמב״ם, סתם דין לבדוק את המזוזה. ובתפילין אמר הרמב״ם שרבי אליעזר בן הורקנוס, בעל המשניות, ירש מזוזות ישנות מ… הלל, סליחה, הלל הזקן ירש את סבו של רבי יהודה הנשיא, ירש תפילין מסבו, והרמב״ם אומר לא צריך לבדוק, אבל מזוזות כן צריך לבדוק.
האם זה לפי רבי יצחק, כי זה מונח באיזה מקום חלש שאפשר לפתוח אותו. הרמב״ם לא אומר ככה. הרמב״ם אומר למה? מזוזה היא יחיד, בודקים פעמיים בשבוע. הרמב״ם אומר פעמיים ביובל. מעניין.
קושיה: פעמיים בשמיטה או פעמיים ביובל?
תרגום לעברית
דובר 1: פעמיים שמיטה או פעמיים יובל? תלוי. יחיד – כל שמיטה, ורבים – כל יובל. אוקיי.
פעמיים בשבוע זה גם שיעור מעניין. למה אתה הולך לוותר לרבים כשהנפוץ ביותר אתה משאיר? זה מאוד מעניין. מה השיעור של פעמיים בשבוע? במקום לומר פעם בשלוש שנים, הוא אומר פעמיים בשבע שנים. זה גם קשה לבצע. זה לא אומר פעם בשלוש שנים. מה זה אומר? פעם בשלוש שנים וחצי?
דובר 2: כן, אבל אז מה זה אומר פעמיים בשמיטה? אולי בכל שמיטה שלוש פעמים?
שיטת הערוך השולחן
דובר 1: הוא מביא מהערוך השולחן, שאני מחזיק ממנו מאוד, הוא פוסק יפה, שזה דבר, זה ממוצע, שאדם צריך לפעמים לחשוש אם זה מקום לח, או שזה מונח במקום חם לעתים קרובות. Whatever, אם לאדם יש סוף סוף מקום לחשוב, צריך לבדוק פעם בשנה.
הטעם של בדיקה — שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה
דובר 1: אבל גם להיפך, בוא נראה. תראה, אתה מסתכל פנימה למה צריך לבדוק את זה? שמא נתעקרה אות אחת או נמחקה. יכול להיקרע קצת או להימחק. למה? מחמת שקריבות לכתלים מרקיבות, נעשה עובש.
אז לכאורה, המזוזות של היום למשל שקונים, שמים אותן היטב בתוך פלסטיק חזק, ואפילו אפשר לראות הרבה מה שברור, אפשר לראות דרכן שהן שלמות. אז לא צריך לבדוק. זה רק באופן שזה נעשה ונהיה מעופש. אני לא מאמין.
מה הסופר בודק בפועל?
דובר 1: מהצד השני, אני רוצה להגיד לך כך. אפילו רוב, יש לי עובדה. בוא נחשוב עובדה. אתה הולך לסופר. אנשים לא מקיימים את ההלכות. אמרו להם לבדוק את המזוזות. כמה פעמים מוצאים פסול? מה הסופר בודק? לא, מה הוא בודק בכלל? הוא בודק בדרך כלל אם הפסולים שהסופר המקורי עשה זה לא ההלכה. זה לא ההלכה. ההלכה היא לבדוק שמא יתלחלח ויחסר כשרותן. זה לא הנושא.
אני שואל את הסופר, האם בכלל קורה בכל לייקווד שנקרעה המזוזה? הוא אומר כן, זה קורה. אני לא יודע אם זה קורה כל כך הרבה שצריך לעשות מזה חיוב.
האם צריך בכלל סופר לבדיקה?
דובר 1: אני שואל אם זה טוב לי. זה יכול כבר להיות שלא צריך בכלל סופר שיבדוק, אלא באותו כסף יכול בעל הבית לפתוח ולראות. היה איזה עובש.
דובר 2: סופר צריך לראות לא, תראה, הרב אומר שצריך סופר. הסופר בודק את זה בצורה מושלמת.
דובר 1: אוקיי, אוקיי.
דובר 2: החכם אומר שלא צריך בכלל סופר, אין לו ספקות. אפילו הבדיקות שהסופר בודק, אתה יכול גם לבדוק בעצמך. תסתכל על זה, חסרים כל המילים, תסתכל על כל האותיות שלמות. חסרה שאלה, שואל הרב, מה הסופר עושה אותו דבר, הוא גם שואל את הרב.
דובר 1: אוי, אני לא רוצה להעז לומר את זה, כי אני לא רוצה להיות כועס. לא, זה לא… אנשים חושבים שספר תורה או מזוזה זה דברים שאף אחד לא יכול לדעת מה זה. כל יהודי יכול בעצמו, הוא יכול לראות אם האותיות הגיוניות, אם חסרה אות, אם זה… אבל זה לא העיקר, החיוב לא לומר שפספסת אות, החיוב לבדוק אם זה נרקב. אתה יכול לתת צ׳ק, להוריד את זה, לראות אם זה טוב, להחזיר את זה. לכאורה למעלה.
דיון: חובת בדיקה על מה?
דובר 2: אני מאמין שיש פוסקים שיגידו שפעם שעשו גזירה זה כבר נהיה… מה, שצריך לבדוק שפספסת… פספסתי אות כשכתבתי את זה.
דובר 1: לא, חובת בדיקה צריך.
דובר 2: חובת בדיקה על זה.
דובר 1: אני מסכים, אני מסכים.
דובר 2: זה לא הגיוני שיהיה חיוב לבדוק שהלה פספס אות כשכתב את זה.
מנהג הרבי מליובאוויטש לבדוק תפילין ומזוזות
דובר 2: הרבי מליובאוויטש תמיד אמר לבדוק את התפילין והמזוזות.
דובר 1: כן, אני לא יודע למה.
דובר 2: אולי זה לא אותה מצווה כמו גניבה?
דובר 1: אני לא מסכים איתך.
דובר 2: לא, אבל זו הלכה, התורה אומרת שיש דבר כזה. איך זה נכנס לשכל?
דובר 1: צריך תמיד לבדוק את הציצית שהציצית לא נקרעו משהו.
דובר 2: ציצית צריך באמת לבדוק, כי הרבה נקרע.
דובר 1: וזה לא גילוי.
דובר 2: היינו רואים בהלכות ציצית.
דובר 1: לא, אני לא יודע. מן הסתם היה לו תירוץ לקושיה שלי, אני לא הייתי כזה יודע שאמר לו דברים. מן הסתם הוא שאל אותי.
דובר 2: לא, אבל אני אומר לך דבר, שאם הוא היה עושה את זה רק על מזוזות היית צודק, אבל הוא אמר את זה על תפילין גם.
דובר 1: תפילין זו קושיה הרבה יותר גדולה, כן. חב״ד, מה שקרה, שולחים לי שצריך לבדוק את התפילין והמזוזות.
דובר 2: באמת לא מבין, אני לא יודע למה.
תירוצים אפשריים
דובר 1: אני חושב שהרבי מליובאוויטש אולי דיבר יותר על מזוזות, שצריך לשים אותן כמו שצריך. אולי הוא התכוון לומר שאם הוא רוצה להיות מהודר במזוזות, הוא לא היה… אם אחד ממאזיני השיעור שלנו הוא חב״דניק, הוא יכול לשלוח את המידע הפנימי. שישלח את הענין למה הרבי אמר את הענינים.
דובר 2: אבל זה הארבעה ועשרים שנים, לוקח הרבי מליובאוויטש.
דובר 1: אבל זה יחיד.
דובר 2: פעמיים בשבע אומר ברור, לא ש… באמת שיעור מאוד מעניין, אבל מה אומר לי פעם מה זה קשור לשמיטה או ליובל? אוקיי, זו דרך לומר שיעור, אני לא יודע אם זה קשה, אבל פעמיים בשבע שנים נשמע זה… אבל מה זה הביא לרבי יום שלם? אני מתכוון, אני חושש שהרבי התכוון ש…
חיפוש המקורות
דובר 1: כאן כתוב בדיקת תפילין, אה, זו בדיקת תפילין, זו השמועה, זו השמועה העליונה. כן, אבל אני לא רואה מקור מיוחד, צריך לחפש ב… וזה הכל אותו דבר, הוא מביא שהרבי אמר צריך לבדוק כל שנה, יש גם פוסק שני, שבכל אלול צריך לבדוק את המזוזות והתפילין. זה גם לא נראה ברור למה… למה… איפה כתוב הדבר שצריך לעשות את זה חודש אלול? הכל כחומרא כך? אוקיי, זה סתם, כמו חודש אלול נזכרים ביהדות. אבל… כן, זו חומרא כזו, אבל אני לא רואה למה…
אני חושש שהרבי מליובאוויטש פשוט חשש שהרבה אנשים יש להם תפילין פסולות, או שהם בכלל לא מניחים תפילין, וזו הייתה דרך יפה איך… כן, זו יותר דרך יפה שזה יזכיר להם.
אני רואה שונים כאן, ואני לא רואה אף אחד שמביא את המקורות. זו גם דרך לעשות שליחים כאלה, שיהיה משא ומתן עם יהודים בכל מקום, שימכרו כיסויים למזוזות. או שאני צריך עסק.
דובר 2: כן, טוב. ופרנסות.
דובר 1: אה, אבל אנשים שבאמת לא יודעים מה זה אומר מזוזה, בוודאי יכול להיות. אבל… באמת, אבל זה לא ברור, אולי זו פשוט הייתה דרך לשמור על מופתיו, אני לא יודע. אני לא יודע מה הרבי היה צריך לומר, אין לי מושג. הוא היה אומר הרבה פעמים צריך לבדוק את המזוזות והתפילין.
דין הרמ״א כשליהודי יש צרה
דובר 1: מה אומר הרמ״א כשליהודי יש צרה? הוא לא מביא כאן מקור. אפשר לומר, כשלאדם יש צרה, הוא צריך לומר שזה לא מקרה, והוא צריך לעשות תשובה.
דובר 2: כן, בדיוק, הרמ״א לא היה אוהב את זה כל כך חזק, כי העיקר של המזוזה הוא להזכיר, שזה יזכיר לך יחוד השם. אה, אבל איך אתה יכול לומר את זה ליהודי? בדוק את עבודת השם שלך.
דובר 1: הרבי מליובאוויטש באמת התכוון לזה, שתדאג יותר למזוזות ותפילין, שתעשה מעשה. מה הוא יעשה איתך? הוא צריך להזכיר לך שתבדוק את המזוזות והתפילין? לא, שתעשה… יש לך צרה? אולי תבדוק את עבודת השם שלך, איך אומרים את זה ליהודי? תדמיין למשל מה אישה כותבת כאן לרבי מליובאוויטש, הוא אומר, את בודקת שאת מאמינה בקב״ה? לא, זו דרך, כך התורה נתנה את העצה איך לכתוב את התפילין. אוקיי, ודאי אין צריך תלמוד, שאתה רואה שלא כל שאר גדולי ישראל לא נוהגים כך יותר היום, אז אני לא יודע.
בדיקת תפילין — הרמב״ם והלל הזקן
דובר 1: בכל מקרה, חזרה לנושא, הכל חייבין. אוקיי, עד כאן למדנו על ה, אוקיי, עוד הלכה אחת.
הקוז׳ניצר רבי אומר קצת יותר, שמהרמב״ם משמע בתפילין שקורא שזו מעלה בכלל לא לבדוק. לשון עדינה כזו יש, למה הרמב״ם מביא שהלל הזקן היה מסתפק שזה תפילין של סבו? זה לא כך, זו בכלל מעלה. הרמב״ם היה איך, לא, הרמב״ם לא היה כותב מעשה כזה סתם כך. זה לא שזה לא מעשה סתם בעלמא. זה בטוח, בזה אני מסכים, זה בטוח שאפשר להשתמש בתפילין של הסבא, אבל התנא הקדוש הלל הזקן הניח, הוא הניח כל יום את תפילין של סבו, לא עלה בדעתו לבדוק. לא, הרמב״ם מביא את זה מסיבה, שהוא רוצה לומר שזה highly recommended כביכול, הוא לא אומר את המילה, אבל יש את הצד השני גם, אם יש ריעותא מבפנים בתפילין של הסבא, צריך לבדוק, אם זה נעשה רטוב, אני יודע מה.
המעשה של חסיד ליובאוויטש שמצא תפילין פסולות
דובר 1: זה בוודאי מודה, ויש את המעשה של החסיד ליובאוויטש שנודע לו שהוא מעולם לא הניח תפילין כשרות. יש מעשיות כאלה תמיד, אבל כל מעשה, והרמב״ם היה דווקא אוהב את המעשה, למה? כי אם החסיד ליובאוויטש היה במדרגה כזו שהוא לא איבד את שמחתו ודבקותו גם כשנודע לו שהוא עשה את המצווה שנים, הוא בעצם עשה את המקסימום של אהבת השם ויראתו.
דובר 2: לא, זה קשור גם לתשובה, התשובה בין אדם לחברו, אני זוכר שהוא אומר שהוא לא כעס על האחר, הוא מצא שהתפילין שלו היו פסולות.
יסוד: אנחנו מקיימים את התורה, לא מכונות
דובר 1: זה פשוט, כי התורה, אנחנו מקיימים את התורה, אנחנו לא מכונות, התפילין זה להזכיר. התורה אומרת שיש לך חזקה, קנית מסופר ירא שמים, מוחזק, ווטאבר, כל הדברים האלה. אבל אם עשית מה שהתורה אומרת, זה מן הדין להיות שבמשך ההיסטוריה צריך לדמיין שהיו במשך ההיסטוריה עשרים מיליון צדיקים, אני יודע מה, ועשרים מהם הניחו כל החיים תפילין פסולות כי הם נהגו לפי ההלכה. ידוע בחכמות העליונות.
כך זה הולך, שהקב״ה עשה את העולם כך, מה אנחנו יודעים למה? זה מאוד מצחיק, חושבים שזה גילוי מה ש… עשית כדין, ויצאת, אין שום שאלה, ומה ה… אדם חייב לעשות את חלקו… במילים אחרות, אם אחד קנה תפילין כדת וכדין, והוא עשה את מצוותו, והוא הניח שבעים שנה תפילין פסולות, והשני לא עשה את המצווה המוטלת לקנות בכסף, אני יודע מה, הוא לא עשה את החוב המוטל עליו מלקנות תפילין, והוא הניח כל השנים תפילין כשרות, הלה עדיין עשה את מצוותו, והלה לא עשה את מצוותו. הזה זכה כל יום להיות לו את הדבר הנפלא של תפילין כשרות על ראשו, והוא לא.
הוא כן, כי מצד האמת… מה הוא עשה? הוא עשה לשם יחודו. אבל זה לא תירוץ, הוא רצה מזה לא, הוא הניח לשם יחודו. אבל אני לא יכול לומר למדנות, הוא קיים כל הלכות תפילין כל יום. לא, אני אומר במקרה של העליון, מה הוא עשה שם, מה הוא יכול היה לעשות? תגיד לי אחד, שהתפילין נפתחו, אתה מבחין שהתפילין צריכות להיפתח. לא עשית קודם לעליון לשם יחודו? לא, זה כבר חסידי מדי. אבל לא, אני מתכוון לומר, זה רק זכר, שיהיה לכל הפחות משהו אחר אולי. אני לא יודע, יש הלכה שצריך להניח תפילין. אבל מי חייב? אומר הרמב״ם. מי חייב? אומר הרמב״ם. צריך לחשוב אם היה רבי שבמקום לומר צריך לבדוק את התפילין, כל פעם שאחד שואל שאלה הוא יגיד שהוא ישלח רואה חשבון לבדוק את כל החשבונות שלו, אם הוא חלילה לא נגנב, נכון? אם הוא לא היה לא ישר עם האישה, ואם הוא… חוב המוטל עליו. אוקיי, חוב המוטל עליו, אומר הרמב״ם, כל אחד נכנס ללמוד, מי חייב? אומר הרמב״ם, לכל יש נשים ועבדים שזה לא הרעיון שלי או שזה לא אהוב. הקרן שלי. מקרן, כי מזוזה יכולה… הוא לא שם חינוך אצל הילד… אבל מה החינוך, אפילו תינוק? לא, ילד כבר מבחין, או ילד ש… זה לא אומר… אוקיי אולי סתם, מגילה חינוך, ברור לגמרי, ואני לא פטור כל פעם כאן פטור מיד. יש חסלא שבועות וחסלא הארץ, כי או בפנדיג בארץ ישראל. קורה אם אחד שוכר בית בחסלא הארץ. או אחד גר בפנדיג וגר במלון בארץ ישראל, הסחיד מתחירות. פטור מנם עזיזה שלושים יום. שלושים הימים הראשונים של שכירות בפטור. למה הוא אומר שלושים יום של שכירות? כי יש אבא, אבא, אכוחר בית, אבא, אכוחר בית, ארץ ישראל, חייב מזוזה מיד, מי ששוכר בארץ ישראל חייב מיד במזוזה, מה ההבדל? כבר לא פנדיג, ארץ ישראל זה יהודי, איך גר יהודי, יהודי באמת גר כל יהודי בארץ ישראל, כששוכר בארץ ישראל, אתה כבר גר שם, איי, מחר הוא יוצא, וחוץ לארץ זה תמיד, הכל זמני. אפילו חוחד, אחרי שלושים יום, אוקיי, יש כבר קביעות. אבל לפני שלושים יום, עדיין אין לו קביעה, אולי מחר ישנה את דעתו.
המזוזה אומרת “ארץ” – הכל ארץ
שאנחנו ממש עכשיו למדנו, שהמזוזות חייבות להסתיים במילים כל הארץ, אבל קו מיוחד, הכל כל הארץ. שם זה איפה שיהודי שייך, אנחנו כאן זמנית, כאן בגלות, טמס, ריבוור, או הול. אומר העמבה, שכשאדם עדיין באופן אריי בבית, עדיין לא חובה, כשזה רק נעשה יותר קבוע. בארץ ישראל, הזכירה עצמה כבר נקראת קביעות.
דירת עראי – פונדק בארץ ישראל
אבל בארץ ישראל עדיין יש תנאים, כשבדור בפנדיג, פנדיג זה חייטרי, פנדיג על הדרכים, כן? מלון בשויט על ברזל. כן, כך סאלנטרס. אני מתכוון פנדיג פירושו מלון, או עכסניה כזו. כך ההלכה, למה אני חושב שיש אנשים שחושבים בארץ ישראל, הם נכנסים והם היו שוכרים חדר, או שם דברים והוא מביא עמו את המזוזות שלו. לכאורה כאן רואים ברור שזה לא חובה, כי דור בפנדיג. כך סאלנטרס. אני כבר יודע למה אנשים לא עושים ביסן. שמעת על זה? ראיתי אנשים שהם משהו וואריעט. הם חושבים שזה סוחר ביס. כן, אבל לכאורה זה לא שכירות הבית, זו דירת עראי, פונדק.
פשט הרב דומ״ן: חכמים רוצים שאנשים יישארו בבתיהם
הגאונים והראשונים שאתה אומר, הוא שוכר חדר, אולי באמת הוא לא עושה כשהוא נוסע לגרנד סאמר עשרה ימים, הוא מסתובב בלי מזוזה. אני לא יודע. אולי אז כבר קוראים לו שוכר? אני לא יודע. הוא לא אומר את השיעור מתי זה נעשה דירת עראי ופונדק. הוא מסביר, הרב דומ״ן, שהפשט הוא שהחכמים רוצים שאנשים ישארו בבתיהם, לכן הם קבעו שצריך לשים מזוזה, כדי שהוא כבר ישאר שם. אבל פונדק זה לא נוגע, פונדק זה עשוי לזמני והוא הולך ללכת משם. לפי זה אין שום חילוק אפילו אם הוא שוכר בית לקיץ. אוקיי, אולי ברמה מסוימת זה כבר ממש שכירות.
הלכה: שוכר חייב במזוזה – חובת הדר, לא חובת הבית
אוקיי, עוד הלכה אחת לגבי שוכר, הלכה חשובה. מי ששוכר בית בארץ ישראל, שוכר חייב במזוזה לקבוע, שהמצווה היא על השוכר, על מי שדר. אפילו נתן שכר על קביעתה, למה? אפילו הוא משלם שהמשכיר יעשה את זה, אפילו… זה אומר שהשוכר צריך לשלם. האם זה אומר שהמשכיר צריך לחייב את האחר לשלם על זה? לא. את הכסף גם השוכר צריך לשלם. המזוזה היא חובת הדר, לא חובת הבית. המזוזה היא אחת מההלכות הקודמות שלמדנו, שזה קשור לבית, על זה אומרים שוכר לא. אומרים לא, זה קשור… לא אומר משהו נוסף, המזוזה לא אומרת שזה חובת הבית, אבל כן, אוקיי.
הלכה: לא להוריד מזוזות ביציאה
וכשיוצא, עוד הלכה מעניינת, כשאדם יוצא מהשכירות שלו, הוא לא לוקח את המזוזות שלו. לא מרוקנים בית ממזוזות. זה לא הולך, הבית היה שם עם מזוזות, אתה לא הולך עכשיו להוריד ולהוציא.
מחלוקת ראשונים: מה הטעם?
מה הסיבה שכתוב? אתה פוגע באדם הבא שהולך להיכנס. אבל זה לא מסתדר כל כך טוב. התוספות אומר שהסיבה היא שמזיקין באים לבית שאין בו מזוזות, כולו ביתא מזקא הוי. יוצא שאתה עושה פני היזק, אתה עושה נזק לבא אחריך. הרמב״ם מחזיק לכאורה לא מההיזק. אולי הוא יאמר פשוט, זה לא כבוד למזוזה. בית יהודי מגיעה מזוזה. כך הייתי חושב, מה פתאום הרעיון.
אצל גוי – מותר להוריד
ומותר ליטול מבית של גוי, מילא יש כאן, לפי מה שלמדתי, מילא יש כאן חשש שיחללו את המזוזה, יש ענין שצריך להוריד כשיוצא, כשיוצאים.
רבי משה פיינשטיין׳ס תקנה: צביעה והחזרה
המנהג באמריקה הוא שמקפידים מאוד על זה. רבי משה פיינשטיין אמר שלוקחים בדרך כלל כשצובעים, צובעים את הבית, ממילא זה לא דחוף. לא, בשעת הצביעה לוקחים בכל מקרה את המזוזות לצבוע. אם מורידים את המזוזות, לא חס ושלום להוציא, מורידים אותן לצבוע, אז כבר מקובלת ההלכה שחייב להחזיר עבור האחר. זה היה התירוץ של רבי משה פיינשטיין.
היית צריך לומר שלצביעה התווסף עוד משהו, שבצביעה מסתובבים גויים, והרבה פעמים הם מורידים את המזוזות והם זורקים אותן, ורוצים להחזיר. ממילא זה נעשה ההלכה של עומד בבית לגוי, שלהיפך, כאן אתה עושה את זה לכבוד המזוזה.
עצות מעשיות: מזוזות זולות יותר וחיוב הבעלים
יש אנשים אחרים שיש להם היתר, שאם לאדם יש מזוזות מיוחדות, הוא שם מזוזות חלשות יותר, זולות יותר, והוא מתחשבן עם האדם שנכנס.
תקנה, אפשר להתחשבן. האמת היא שאפשר להתחשבן פשוט עם היהודי שנכנס. הרבה פעמים זו בעיה, עד שהאחר מוצא מזוזות, מי יודע. אין כאן את החיוב שרבי משה פיינשטיין אומר, כשהוא עשה את התקנה, הוא אמר שמדברים על בעל בית שהוא מושקע כלכלית. אבל יש ענין של כבוד התורה, או המזוזה, מאוד מסתבר שבעל בית לטווח ארוך שמכניס כל פעם אנשים אחרים, צריך להיות לו סט מזוזות והוא צריך לשים כשאחד יוצא, פשוט להקל על הציבור, כי זו הבעיה.
או אומרים שהבעלים שכל שנה מתחלף שם בחור כולל, שהדירות ההתחלתיות שממשיכים להחליף, כל בעל בית צריך להיות לו סט שלם של מזוזות. אם הבעלים שם אותן, יש לו אז את המזוזות הקבועות שלו. זה כבר חלק מהשכירות, מה שלא יהיה. כך עושים באמת, במקומות מסוימים. שיש חיוב שהשכנים יעשו. אם כבר יש כאן בעל בית יהודי שכבר שם, זה כבר מונח, וזה נשאר שם כבר.