סיכום השיעור 📋
זיכרון משיעור – הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳
—
הלכה א – של ראש ושל יד: כיצד מניחים את הפרשיות
דברי הרמב״ם: של ראש – כותב ארבע פרשיות על ארבעה קלפים, וגולל כל אחד ואחד לבדו, ומניחן בארבעה בתים שהם מחוברים באור אחד. של יד – כותבין ארבע פרשיות בארבעה דפין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, ומניחן בבית אחד.
פשט: בשל ראש כותבים כל פרשה על קלף נפרד, גוללים כל אחת בנפרד, ומניחים בארבעה בתים המחוברים בחתיכת עור אחת. בשל יד כותבים את כל ארבע הפרשיות על קלף אחד בארבעה עמודים, גוללים אותו כספר תורה מסוף לתחילה, ומניחים בבית אחד.
חידושים והסברות:
1. שלוש אפשרויות – רק אחת נכונה לכל אחד: לכאורה ישנן שלוש דרכים להניח פרשיות: (א) הכל בבית אחד (של יד), (ב) ארבעה בתים נפרדים שאינם מחוברים (זה לעולם לא עושים), (ג) ארבעה בתים מחתיכה אחת – “מחוברים באור אחד” (של ראש). החידוש הוא שהדרך השנייה – ארבעה בתים נפרדים לגמרי – פסולה בשניהם.
2. גולל לעומת קיפול: מודגש שגוללים את הקלפים, לא מקפלים אותם. הסברא המעשית: כאשר מקפלים מסמך, הכתב עלול להימחק בקיפול. גלילה טובה יותר לשמירה. מובא משל ממשרד הבנייה שבו תכניות גדולות מונחות גם בדרך מסוימת – “ממש כמו שהרמב״ם היה מסביר זאת.”
3. “כמין ספר תורה” – רק בשל יד: בשל ראש כתוב רק “גולל”, בשל יד כתוב “כמין ספר תורה”. ההבדל: בשל ראש כל פרשה כה קצרה שכמעט אין מה לגלול. בשל יד, שבו כל ארבע הפרשיות על קלף אחד, יש כבר “כמה שכבות” ואפשר ממש לגלול כספר תורה. העיקר הוא שלא פשוט להניח, אלא בצורה של גלילה.
4. מדוע של ראש ארבעה בתים ושל יד אחד? – פשט דרושי: הראש צריך להכיל “תאים נפרדים” – אדם צריך לחשוב בכיוונים שונים. אבל הלב (של יד כנגד הלב) צריך להיות אחד – “הלב צריך להיות אחד.” זה מתקבל כפשט, אף שהוא יותר דרושי.
—
הלכה בנוגע פתוחות וסתומות בתפילין
דברי הרמב״ם: וצריך להזהר בפרשיות… ושלוש פרשיות הראשונות – פתוחות, והרביעית (והיה אם שמוע) – סתומה.
פשט: שלוש הפרשיות הראשונות (קדש, והיה כי יביאך, שמע) פתוחות, והרביעית (והיה אם שמוע) סתומה – כפי שהן בתורה.
חידושים והסברות:
1. קושיא יסודית – מה שייך פתוחה/סתומה בתפילין? פתוחה וסתומה הוא דין בספר תורה – כיצד הפרשיות מסודרות על הקלף, האם מתחילים בתחילת שורה (פתוחה) או באמצע שורה (סתומה). אבל תפילין אינו ספר תורה, הוא רק קטעים מהתורה. מה הענין של פתוחה/סתומה כאן? – “מאוד תמוה לי.” הקושיא נשארת פתוחה: “איני יודע התירוץ… לא ברור.”
2. כיצד פתוחה/סתומה שייך בתפילין – הצעה: פתוחה פירושה מתחילים בתחילת שורה, וסתומה פירושה מתחילים באמצע שורה. בשל יד, שבו כותבים מספר פרשיות על קלף אחד, שייך איך מתחילים את הפרשה הבאה – בתחילת שורה או באמצע. אבל בשל ראש, שבו כל פרשה על קלף נפרד, קשה להבין מה פתוחה/סתומה אומרת.
3. פתוחה/סתומה הוא דין בתחילה, לא בסוף: פתוחה/סתומה מתארת כיצד פרשה מתחילה (הקשר למה שבא לפניה), לא כיצד היא מסתיימת. לכן בוהיה אם שמוע, שהיא הפרשה האחרונה, מעמד הסתומה הוא דין בכיצד היא מתחילה אחרי שמע.
—
הלכה בנוגע מלא וחסר בתפילין
דברי הרמב״ם: וצריך להזהר… במלא וחסר, כמו שהן כתובות בספר תורה המדוייק. שאין כתוב חסר – מלא, פסול עד שימחוק ויסיר. [אבל אם] כתוב מלא – חסר, פסול ואין לו תקנה.
פשט: צריך להיזהר מאוד שהאותיות יהיו בדיוק כמו בספר תורה מדויק – מלא וחסר. אם הוסיף אות נוספת (כתב מלא במקום חסר), אפשר למחוק. אבל אם חיסר אות (כתב חסר במקום מלא), פסול ואין לו תקנה.
חידושים והסברות:
1) דין תיקון — מלא במקום חסר לעומת חסר במקום מלא
אם כתב בטעות מלא במקום חסר (הוסיף וא״ו או יו״ד נוספת), פסול עד שימחק היותר — אפשר למחוק את האות העודפת ולתקן. אבל אם חסר במקום מלא (חסרה אות), פסול ואין לו תקנה. הטעם: בפרק הקודם למדנו שאי אפשר להוסיף אות בתפילין. בספר תורה אפשר לעשות תלי׳ בין השיטין (לכתוב את האות החסרה בין השורות), אבל בתפילין אי אפשר, כי תפילין צריכים להיות כתיבתן כסדרן.
2) שני פירושים ב״כסדרן”
מובאות שתי שיטות מה “כסדרן” אומר:
– הרב מבין שכסדרן פירושו שצריך לכתוב בסדר הנכון — אי אפשר לחזור לתקן מקום קודם, כי זה יהיה שלא כסדרן.
– ר׳ יחיאל מאיר ואחרים מבינים שכסדרן פירושו פשוט שצריך להיות כתוב יפה — לתפילין יש רמה גבוהה יותר של יופי מספר תורה, ולא עושים תיקונים קטנים כאלה.
3) הרמב״ם מונה את כל מלא וחסר בארבע הפרשיות
הרמב״ם מונה כל מילה בכל ארבע הפרשיות שבהן שייך מלא או חסר. זה נסקר בפרטות:
– פרשה ראשונה (קדש לי): “בכור” מלא, “זכר” מלא, “וחזק” חסר, “ויוציאנו” מלא, “ויהרג” חסר, “בכור” מלא, “מבכור” חסר, “ועד בכור” מלא, “זבח” חסר, “בכל בכור” מלא, “לאות” מלא, וכו׳.
– פרשה שנייה (והיה כי יביאך): “וטוטפת” (השנייה/אחרונה), “ונתנה” מלא בשתי יודי״ן, “בחזק” חסר, “ויוציאנו” מלא.
– פרשה שלישית (שמע): “מאדך” חסר, “ולבנך” מלא, “ובביתך” בלי יו״ד שנייה, “ובקומך” מלא, “לאות” מלא, “ידך” בלי יו״ד שנייה, “וטוטפת” חסר שתי וואוי״ן, “עיניכם” מלא, “מזוזות” חסר וא״ו ראשונה, “בתיכם” בלי יו״ד שנייה, “בשעריך” מלא.
– פרשה רביעית (והיה אם שמוע): “שמוע” חסר (בלי וא״ו), “מצותי” חסר (וא״ו אחת — הוא״ו שאומרים כעיצור קיים, אבל חולם-וא״ו חסר), “יורה” מלא, “ומלקוש” מלא, “ותירושך” חסר וא״ו, “ושבעתם” מלא, “יבולה” מלא, “הטובה” חסר, “נותן” חסר, “אותם” חסר, “לאות” מלא, “לטטפת” חסר וא״ו שנייה (אבל וא״ו ראשונה קיימת), “ולטטפת עיניכם” מלא, “אותם” חסר, “בתיכם” בלי וא״ו שנייה, “ובקומכם” מלא, “מזוזות” חסר וא״ו שנייה (אבל) מלא, “בתיכם” בלי יו״ד שנייה, “בשעריך” מלא, “למען ירבו ימיכם” חסר וא״ו.
4) הענין של “ידכה” בה׳ — ה׳ סופית כקמץ
הה׳ בסוף “ידכה” אינה דבר מוזר — הה׳ בסוף מילים רבות (ה׳ או א׳) היא בעצם רק קמץ, סימן תנועה, לא אות אמיתית. הכל בו רוצה שאפילו כך יכתבו “ידך” בלי הה׳, אבל מצוין שהה׳ אינה תוספת אמיתית.
5) “אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות” — גמרא קידושין לעומת פסק הרמב״ם
סוגיא חשובה: בגמרא קידושין כתוב “אנן לא בקיאינן בחסירות ויתירות” — איננו יודעים בדיוק אילו מילים בתורה מלאות או חסרות. זו אמירה מתלמוד בבלי.
החידוש: לתלמוד בבלי אולי לא הייתה מסורה טובה, אבל לנו יש מסורה — לא מבבל, אלא מחכמי טבריה, במיוחד בן אשר, שהרמב״ם עצמו מביא בהלכות ספר תורה שרשם כל מלא וחסר בדיוק רב. רואים גם שבגמרא לעתים קרובות מצטטים פסוקים אחרת ממסורתנו, כי בבבל לא הייתה מסורה כה טובה.
מחלוקת פוסקים: היו פוסקים שטענו שמאחר ש״אנן לא בקיאינן”, אי אפשר לפסול תפילין על טעות מלא/חסר — עושים מה שיודעים, אבל אי אפשר לומר שזה ממש פסול. הרמב״ם אבל פוסק בבירור שזה פסול, כי הוא סובר שיש לנו מסורה מדויקת (מבן אשר/חכמי טבריה), וממילא מלא וחסר מעכב.
מדוע הרמב״ם כותב רק בתפילין כל מלא/חסר, אבל לא בספר תורה? כי בספר תורה הוא סמך על החומשים שהחזיק שהם מדויקים, וגם כי תפילין קצר יותר וקל יותר למנות, בעוד ספר תורה שלם היה ארוך מדי.
6) מה הפשט/טעם של מלא וחסר?
הסבר רחב ניתן:
א) מלא וחסר הוא מעין מערכת ניקוד: בתורה אין ניקוד, רק אותיות. וא״ו או יו״ד במילה היא בעצם מעין ניקוד — היו״ד היא חיריק, הוא״ו היא חולם או שורוק. “העולם חושב שזו יו״ד מיותרת — זו לא יו״ד מיותרת, היו״ד היא בעצם חיריק, או חולם, או מלופום.” בלי מלא אי אפשר לדעת איך לקרוא — למשל מ-צ-ת יכול להיות “מצות” (מצות) או “מצוות” (מצוות).
ב) מדוע לפעמים מלא ולפעמים חסר? זה אף אחד לא יודע בהסבר ברור. הסבר לכאורה: במקום שיכול להיות טעות איך לקרוא, התורה כותבת מלא; במקום שזה ברור, התורה כותבת חסר. אבל זה לא כלל מוכח.
ג) ראיה מספרי תנ״ך מאוחרים: בדברי הימים (ספר מאוחר) כמעט הכל מלא, או אפילו מלא דמלא. למשל: המילה “דוד” — בספר שמואל ומלכים כתוב תמיד דל״ת-וא״ו-דל״ת, אבל בדברי הימים כתוב תמיד עם יו״ד (“דויד”). זה מראה שבתקופות מאוחרות נהגו לכתוב יותר מלא כדי שיהיה ברור יותר.
ד) גם אצל ראשונים והיום: נוהגים לכתוב לשון הקודש מלא (בלי ניקוד), כי אחרת קשה לקרוא. אצל ראשונים היה אפילו מנהג של מלא דמלא — להוסיף אל״ף או ה׳ במקומות מסוימים כדי שיוכלו לקרוא.
7) מדוע מלא/חסר הלכה נפרדת?
תירוץ ראשון: מלא וחסר אינו באמת הבדל במילה עצמה — המילה נשארת אותה מילה בין מלא לחסר — אבל צריך להקפיד כי זה המקום שבו אנשים עושים טעויות. לא מדברים על מי שמפספס מילה שלמה, אלא על טעויות קטנות יותר שקורות באופן טבעי.
תירוץ טוב יותר: מלא וחסר הוא דין מיוחד — זה לא רק “כתוב מה שכתוב.” זו מסורה נוספת, דומה לניקוד, פרשיות, ותגין. יש לה רמה משלה של הלכה, והרמב״ם מביא זאת כקפידה נפרדת.
8) שייכות ל״יש אם למקרא” ו״יש אם למסורת”
בגמרא רואים הרבה דרשות שנובעות ממלא וחסר — למשל “ושמרתם את המצות” אפשר לקרוא “המצוות” (עם וא״ו) — וזה יסוד המחלוקת האם דורשים לפי הכתיב (מסורת) או לפי הקרי (מקרא). אפשר לדרוש בשני האופנים אפילו כשהמסורה היא לקרוא אחרת.
9) דרשות ממלא/חסר
כמעט כל הדרשות ממלא/חסר הולכות בכיוון אחד: דורשים מחסר — למשל “מצות” (חסר) נדרש כמו “מצות” (מצות). “ידך” — “ידכה”. אבל לעיתים רחוקות דורשים ממלא שצריך שם אות נוספת.
—
הלכה בנוגע תגין
דברי הרמב״ם: “וצריך לעטרן בתגין של אותיות” — צריך לעשות תגין (כתרים/זיינים) על אותיות מסוימות בפרשיות התפילין.
פשט: “תג” לפי הרמב״ם פירושו זיין קטן (קו) שמניחים למעלה על האות. הרמב״ם מונה אילו אותיות ספציפיות בכל פרשה של תפילין צריכות תגין, וכמה זיינים כל אות מקבלת.
חידושים והסברות:
1) מה פירוש “תג” לפי הרמב״ם
הרמב״ם מבין תג לא כ״כתר” (עטרה) במובן של יופי האות, אלא ממש זיין זקוף — קו קטן שעולה מלמעלה האות. בכתב תימן רואים זאת בבירור — אלו קווים מעל האותיות, לפי המספר המדויק שהרמב״ם מונה.
2) שיטות אחרות לגבי תגין
ראשונים אחרים (כרבינו תם) מבינים שתג פירושו משהו שבולט מהאות — לא בהכרח זיין. גם יש שיטה שתג פירושו להקפיד על יופי האות (דומה ל״כתב של יוד” — קצוות חדים).
3) האותיות הספציפיות עם תגין בתפילין
– פרשה ראשונה (קדש): רק אות אחת — המ״ם סתומה של “מימים ימימה” — עם שלושה זיינים.
– פרשה שנייה (והיה כי יביאך): חמש אותיות, כולן הא״ין — ה׳ של “ונתנה”, ה׳ ראשונה ואחרונה של “הקשה”, ה׳ של “ויהרוג”, ה׳ של “ידך” — כל אחת עם ארבעה זיינים.
– פרשה שלישית (שמע): חמש אותיות — ק׳ של “וקשרתם” עם שלושה זיינים, ושתי הט״ין והת׳ של “לטוטפת” עם ארבעה זיינים כל אחת.
– פרשה רביעית (והיה אם שמוע): חמש אותיות — פ׳ של “ואספת” עם שלושה זיינים, ת׳ של “ואספת” עם זיין אחד, ושתי הט״ין של “לטוטפת” עם ארבעה זיינים כל אחת.
– סך הכל: שש עשרה אותיות עם תגין בתפילין.
4) “ואם לא עשה התגין… לא פסלן”
הרמב״ם פוסק שאם לא עשה את התגין, או הוסיף או הפחית, אינו פסול. זה חידוש חשוב — תגין לכתחילה אבל לא מעכב.
5) הרמב״ם לעומת מנהג שעטנ״ז ג״ץ
מנהגנו הוא לעשות תגין בכל התורה — שעטנ״ז ג״ץ מקבל שלושה זיינים, ב״ד”ק ח״י מקבל זיין אחד, על כל אות בכל מקום. הרמב״ם אבל לא מביא את הלכת שעטנ״ז ג״ץ ככלל כללי. הוא הבין ששעטנ״ז ג״ץ הוא דווקא בתפילין, לא בכל התורה (או שזה לא ברור אצלו). השולחן ערוך כבר קיבל שעטנ״ז ג״ץ כהלכה כללית, אבל זו הלכה שונה לגמרי מהרשימה הספציפית של הרמב״ם של אותיות בתפילין.
6) השולחן ערוך לא מביא את הלכת הרמב״ם
השולחן ערוך לא מביא את הרשימה הספציפית של הרמב״ם של תגין בתפילין — רק את הכלל של שעטנ״ז ג״ץ. מדוע השולחן ערוך, רמ״א, רא״ש, רי״ף, טור לא מכריעים בזה — לא ברור.
7) [דיגרסיה: סוד התגין]
תגין הם סוד — “כלי זיינם של ישראל.” המדרש אומר שרבי עקיבא דרש “כתרי אותיות.” מה פירוש זה? פשט אחד הוא שהתגין הם כמו “מראה מקום” — סימן שכאן צריך להעמיק, דומה לכוכבית בספר. יחיד צריך לבוא ולגלות את הסודות. זה הפוך מהפשט הרגיל (שדורשים מדוע יש כאן תג) — כאן אומרים שהתג עצמו הוא הרמז שכאן צריך לדרוש.
—
הלכה: בדיקת תפילין בשעת קנייה — “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”
דברי הרמב״ם: “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה. ואם לקחן ממי שאינו מומחה צריך לבודקן. לקח ממנו מאה קציצות — בודק מהן שלש, שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש. אם נמצאו כשרות — הוחזקו כולן. ואם לקחן צבתים צבתים — כל צבת וצבת צריכה בדיקה, שחזקת הצבתים אינה עולה על חזקת הלוקחים.”
פשט: יש לקנות תפילין רק ממומחה. אם קונים מלא-מומחה, צריך לבדוק. במאה זוגות — מספיק לבדוק שלושה. אבל אם זה בא באריזות נפרדות, כל אריזה צריכה בדיקה נפרדת.
חידושים והסברות:
1) מה פירוש “מומחה”?
“מומחה” יכול להיות סופר שכותב, או סוחר שמוכר. העיקר הוא שהוא ידוע ומוכר בתעשייה, הוא “מקצועי” שאפשר לסמוך עליו. ההבדל בין מומחה ללא-מומחה אינו שיש לו חזקה פורמלית, אלא שהוא ידוע כמי שיודע מה הוא עושה.
2) מה פירוש “בדיקה” בהקשר זה?
הרב רבינוביץ לומד ש״בדיקה” כאן פירושה לא רק
לבדוק את כשרות הפרשיות עצמן, אלא לקבוע שהאדם יודע מה הוא עושה — שהוא יודע את ההלכות. כי יש הלכות שבכלל אי אפשר לראות על ידי הסתכלות בכתב (למשל: עבודה לשמה, כסדרן, קדושת השמות). אבל אם רואים שהוא יודע את החסרות ויתרות היטב, זה סימן שהוא לא עם הארץ — היה לו רב, הוא בתעשייה, הוא יודע את ההלכות.
3) קושיא חריפה ותירוץ
קושיא: אם יש הלכות שבכלל אי אפשר לבדוק (כמו לשמה, כסדרן, קדושת השמות), מה מועילה בדיקת הפרשיות? אולי הסופר לא יודע שצריך לקדש בשמות, או שצריך לכתוב כסדרן?
תירוץ: הבדיקה של חסרות ויתרות היא חזקה מעשית — אם הוא יודע את החסרות ויתרות, זו ראיה שהוא סופר למדן שיודע גם את ההלכות האחרות. זו “חזקת תלמיד חכם” — מי שיודע זאת, כנראה למד אצל רב ויודע את כל המלאכה.
4) מדוע שלוש?
שלושה דברים הם חזקה — דומה לשלוש שנים חזקה או שלוש פעמים עשיית דבר. אבל כאן זה לא שלוש פעמים אותו מעשה, אלא שלושה פריטים מאצווה. הסברא היא: אחד יכול להיות טוב במקרה, אבל שלושה מראה שזה בכוונה, לא אקראי — הוא יודע מה הוא עושה.
5) צבתים צבתים
אם זה בא באריזות נפרדות, כל אריזה יכולה להיות מסוחר/סופר אחר, לכן אי אפשר לומר ששלושה מאריזה אחת מעידים על כל האריזות האחרות.
—
הלכה: בדיקת תפילין לאחר זמן — “תפילין אין צריכין בדיקה לעולם”
דברי הרמב״ם: “כל זמן שהכיסוי שלם — אינו חושש להם, שמא נמחקה אות מתוכה ואינה ניכרת, ואינו חושש שמא אירע שינוי בתוך הקופסא הסגורה.”
פשט: תפילין שכבר כשרים, אין צריך לבדוק לעולם, כל עוד הקופסה (בתים) שלמה וסגורה. אין לחשוש שאות נמחקה בפנים.
חידושים והסברות:
1) שני סוגי בדיקה
הרמב״ם מחבר שתי הלכות ששתיהן יש בהן המילה “בדיקה,” אבל הן שונות לגמרי: (א) בדיקה בקנייה — לקבוע שהסופר/מוכר הוא מומחה; (ב) בדיקה לאחר זמן — לראות אם נפסל. הרמב״ם פוסק שהבדיקה השנייה אינה נחוצה.
2) המעשה של הלל הזקן
הרמב״ם מביא ש“הלל הזקן אומר: אלו משל אבי אמי” — הלל הזקן אמר שתפיליו הם מאבי אמו (סבו). זה מראה שלא בדקו אותם אפילו אחרי כל כך הרבה שנים — הם נשארו בקופסה והם סמכו עליהם.
3) מדוע הרמב״ם מביא שם?
לרמב״ם כמעט אין מנהג להביא שמות בספרו — הוא כותב בדרך כלל “חכם” או “ראשון” בלי שם. העובדה שהוא מביא דווקא “הלל הזקן” בשמו היא יוצאת מן הכלל שצריך לשים לב אליה. [לא מוסבר מדוע דווקא כאן.]
4) יחוסו של הלל הזקן
הלל הזקן היה משושלת דוד המלך, וממנו התחילה השושלת עד רבי יהודה הנשיא. העובדה שהיו לו חפצי ירושה (תפילין מסבו) מתאימה לכך.
5) סברת ההלכה
כל עוד החיצוניות (הבתים) שלמה וסגורה, אפשר לסמוך שהפנימיות גם טובה. זה הלל הזקן לימד אותנו.
6) [דיגרסיה: בדיקה מעשית היום]
היום מסתובבים סופרים/בודקים שבודקים תפילין, אבל לפי ההלכה אין צורך לבדוק את הפנימיות אם הבתים שלמים. מה שכן צריך לבדוק הוא הצורה החיצונית — הבתים עצמם. אדם שמשלם לבדוק תפילין שהם שלמים, “פשוט זורק כסף לעולם.”
—
פסק השולחן ערוך
נשאלת השאלה מדוע השולחן ערוך פוסק כרמב״ם בהלכות מסוימות, כאשר לרא״ש, רי״ף, וטור יש שיטות אחרות. זה לא מוסבר.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳
הקדמה – זכות השיעור
דובר 1: יהודים יקרים, אנחנו לומדים היום הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה, או תפילין, מזוזה וספר תורה, פרק ב׳. והשיעור של היום הוקדש על ידי הרב ר׳ יואל ורצברגר, והוא מחכה מאוד שיהודים אחרים יעזרו לו ויתרמו לשיעור. אפשר לשלוח דרך הקישור, או לשלוח, סתם לתת 500 דולר בכיס שלי, אני כבר אשלח לאן שצריך להגיע.
ובזכות זה יהיה עוד זכות גדול כמו זה שנותן לאכול. למדנו את זה אתמול, שבדיוק כמו שאסור ללכת שלושה ימים בלי מים, אי אפשר ללכת שלושה ימים בלי תורה. ממילא, כמו שזה זכות גדול לתת לאכול ליהודים לעילוי נשמת ר׳ ישעיה בן ר׳ משה, אפשר גם לתפוס לתת לעילוי נשמת ר׳ ישעיה בן ר׳ משה ללמוד ליהודים.
דובר 2: טוב, אתה יכול לומר אחרת. כשאנחנו… אבל תגיד.
דובר 1: במקום לעשות צוואה שיתנו לאכול על הקבר שלי, אני אומר, בחיים חיותי, שילמדו איתי, בחיים חיותי, שילמדו איתי. זאת אומרת, כשאני מצווה, אני כותב, שילמדו איתי.
דובר 2: אמת. ואם מישהו אמר שלמעשה, כמו שאומרים, “לסובא ולא לרזון”, “לתורה ולא ל…”
דובר 1: לא, האמת היא שיש לנו הנאה שלמה כשלומדים עם אנשים. זה גם בן אדם לחברו. זה לא רק בן אדם למקום ללמוד, זה לא רק בשביל הקב״ה ללמוד. לומדים בשביל עצמך, לומדים בשביל החברים, בשביל מגידי השיעור. זה גם ההנאה של יהודי, לא?
דובר 2: כן, לשתף את החידושים שלנו, את המחשבות שלנו, את הענינים שלנו, את המחלוקות שלנו.
הלכה א – של ראש ושל יד: איך מניחים את הפרשיות
דובר 1: אומר הרמב״ם הקדוש, אנחנו נמצאים כאן באמצע הלכות סת״ם, והפרק הוא על תפילין.
כמו שאמרנו בפרק הקודם, היה באופן כללי הלכות קלף, גויל, האופן איך צריך לכתוב. בעצם למדנו הלכות של הכל, ספר תורה, תפילין, מזוזה, חלקים מסוימים, אבל באופן כללי. הלכות כתיבת סת״ם. האותיות, הכתיבה. האותיות, הכתיבה של כל ספרי התורה.
וכאן יעמוד יותר ספציפית הלכות שנוגעות לתפילין.
זה הרמב״ם, כך. יש חילוק, של ראש יש דרך אחת ושל יד דרך אחרת. דהיינו, של ראש כורכים בו ארבע פרשיות.
הרמב״ם כבר אמר קודם שארבע הפרשיות הן “קדש”, “והיה כי יביאך”, “שמע”, ו״והיה אם שמוע”.
דובר 2: כן, כבר אמרת את זה?
דובר 1: כן, כן. הכל בסדר.
הוא כותב את ארבע הפרשיות על ארבעה קלפים, על ארבעה חתיכות קלף נפרדות, וגולל כל אחד ואחד לבדו, כל אחד מגוללים בנפרד, במקום לקפל כמו שמקפלים מגלגלים אותו, ומניחן בארבעה בתים שהם מחוברים באור אחד. מניחים את ארבע הפרשיות הנפרדות האלה, ומניחים בכל בית מבתי של ראש, הוא אומר לנו סוד שהוא יאריך בו יותר מאוחר יותר, שלשל ראש יש ארבעה בתים קטנים, ובכל אחד מארבעת הבתים שמאוחר יותר מודבקים קצת יותר ביחד, מניחים קלף. מה שחשוב שיש ארבעה בתים אבל ממקום אחד, לא ארבעה בתים נפרדים.
שלוש אפשרויות – רק אחת נכונה לכל אחת
במילים אחרות, יכולות להיות שלוש דרכים אחרות לעשות, יכול להיות הכל מבית אחד, זה עושים בשל יד, יכול להיות ארבעה בתים נפרדים לגמרי, זה לא עושים באף אחד, אלא מה עושים? מניחים בארבעה בתים שהם באור אחד. מאוחר יותר הוא יגיד לנו יותר איך עושים את זה.
בתים של יד, כותבין ארבע פרשיות בארבעה דפין בקלף אחד, לוקחים קלף אחד וכותבים כל אחת על עמוד אחד כביכול, על עמוד אחד, כן. הוא מתכוון לומר שלא כותבים על מגילה אחת ארוכה לאורך אחת אחרי השנייה, אלא כותבים אותה כביכול… ארבעה דפין מתכוון כביכול מה שאנחנו קוראים עמודים, זה אחד אחרי השני, כן.
ואחר כך וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו, מגוללים אותו מסופו לתחלתו, כך שיהיה בחוץ ההתחלה של ארבע הפרשיות. מאוחר יותר הוא לא יגיד באיזה צד כותבים אותו.
גולל לעומת קיפול – סברא מעשית
דובר 2: אה, יפה מאוד. כאן בשל ראש היה כתוב כמין ספר תורה, אולי זה בגלל שזה לא כל כך ארוך, אין מה… כאן זה כבר קצת, אפשר כבר לגלול. להתחיל את השלישית, שנותנים לזה גלילה קטנה. כאן ממש מגלגלים, זה כבר כמה שכבות. אבל לכל הפחות של ראש מסופו לתחלתו מגלגלים גם, מדברים על פרשה אחת, אולי כמעט אין מה לגלול. אז העיקר המילה היא שלא סתם להניח, כאן יש סתם יותר קל לקפל. העיקר המילה היא שלא סתם להניח, אלא לעשות אופן של מגולגל.
דובר 1: ומניחן בבית, המשך.
דובר 2: לא, זה מעניין, אני אומר כשמסמכים שמניחים ביחד, יכול בקלות להתקלקל בקיפול. אבל כשזה מגולגל, בסדר. כשזה גולל, יכול גם מזקנה יכול להיות…
דובר 1: מקפלים אותו, אתה מתכוון מקפלים אותו, לא מגלגלים אותו.
דובר 2: כן, אני אומר, התורה רוצה לשמור על כבוד ספר התורה.
הייתי במשרד הממשלה שבו צריך להגיש מסמכים לבנייה, מחלקת הבניינים, צריך להגיש סוגים שונים של תוכניות, והרבה מהם ניירות ענקיים, ויש להם הלכות כאלה, יש סט שלם של הלכות איך צריך להיות מקופל. אהה, כולם הראו לי שיש ניירות ענקיים, מגלגלים אותם שמונה דרכים, וזה וזה נוח. ממש כמו שהרמב״ם היה צריך להסביר את זה, כי הם רוצים לשמור שזה דבר גדול, דבר חשוב, חלק מזה זה איך מחזיקים אותו, איך עושים אותו.
דיון: למה של ראש ארבעה בתים ושל יד אחד?
דובר 1: וצריך להזהר בפרשיות. כן, של יד מניחים הכל בבית אחד. למה? זה לא עולה כמו של יד. כן, המקור לזה בברייתא בגמרא. אם מישהו יכול להגיד לי את הסוד, מה הפשט? מה בעצם, למה? פשט פשוט, אני מעוניין לדעת מה הסוד של זה. אתה מבין את השאלה שלי? מה כאן?
דובר 2: כן. למדנו כמו קמיע, שיזכיר את הדברים שכתובים בו.
דובר 1: בסדר, אבל מה כאן מניחים ארבעה, כאן מניחים באחד? אתה מבין? תורנית אני יכול להגיד לך, אבל להבין לא מבין. תורנית אני גם יכול לומר.
הראש צריך לדעת לעשות תאים נפרדים, אדם צריך לדעת לשמור ראש על תאים נפרדים. ושל יד?
דובר 2: הלב צריך להיות אחד.
דובר 1: הנה, בסדר, יש פשט.
הלכה בנוגע פתוחות וסתומות בתפילין
דובר 1: בסדר, אומר הרמב״ם הלאה. זה דבר חשוב, אומר הרמב״ם, וצריך להזהר בפרשיות. אבל רגע, כאן הוא עדיין מדבר על איך מניחים בבתים בעצם. אבל איך כותבים אותו, איך צריך לכתוב אותו? יש פרשיות שהן סתומות, ויש שהן פתוחות. יש שמפרשה אחת עד הבאה יש הפסקה ארוכה יותר, ויש שאין שום הפסקה.
פתוחה וסתומה פירושו כפשוטו שמסתיים באותה שורה או בשורה נפרדת. יש, אנחנו נראה מאוחר יותר עוד בספר תורה, יש מחלוקת ראשונים איך עושים באמת את הפתוחה והסתומה. יש שאומרים שמשאירים שורה ריקה שלמה, אנחנו נוהגים למשל פתוחה פשוט שמשאירים את כל השורה ריקה. וסתומה פשוט שעושים רווח, אבל מתחילים את הבאה באותה שורה, כי זה סתום, כן? השורה סגורה.
המקום היחיד שבו מתחילים לגמרי בעמוד חדש זה חומש חדש, לא בעמוד חדש. כשפרשה חדשה גם, לא?
דובר 2: לא. המקום היחיד שבו מתחילים עמוד חדש זה בהתחלת ספר התורה. חומש חדש זה לא, יש לך ארבע שורות בין החומשים בספר תורה, אבל זה לא דווקא עמוד חדש. יש מקומות שמתחילים דווקא בעמוד חדש, יש סימנים, כן, מאוחר יותר תתחיל לומר, בי״ה שמ״ו, מה שלא יהיה. אבל, לא בי״ה שמ״ו, איך זה נקרא? שכחתי.
דובר 1: אבל זה בספר תורה.
דובר 2: על כל פנים, פתוחות וסתומות זה, אני רוצה להראות לך משהו מעניין.
קושיא: מה שייך פתוחה/סתומה בתפילין?
פתוחה וסתומה זה דין בהפסק בין פרשיות. כאן יש לך ארבע פרשיות, אז ההפסק בין הפרשיות צריך להיות נכון.
אומר הרמב״ם, “ושלוש פרשיות הראשונות”, כן? “ושלוש פרשיות הראשונות”, גילוי הוא, הוא לא אומר באיזה סדר, אבל לכאורה שמע, והיה אם שמוע, קדש, ואחר כך והיה כי יביאך.
דובר 1: לא, לא, לא, לפי הסדר שעומד בתורה. נכון?
דובר 2: אממ, אומר הרמב״ם שכולן פתוחות, כולן פתוחות, לכאורה זה והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, לפי הסדר שעומד בתורה, כן. אז שלוש הראשונות פתוחות, ואחר כך עומד בואתחנן, נכון? הפרשה של והיה כי יביאך ושל והיה אם שמוע היא סתומה.
אני לא מבין משהו, כי אני שואל שאלה בסיסית, אולי מישהו יכול להסביר לי את זה. סתומה ופתוחה, מה הגדר? והיה אם שמוע, אחרי זה לא עומד כלום.
דובר 1: לא, פתוחה וסתומה זה דין בהתחלת הפרשה, לא בסוף הפרשה. הקשר הוא הפוך, הקשר הוא על הראשונה. מה זה אומר שזה פתוחה?
דובר 2: אני לא מבין את הרעיון. כאילו כל העניין כאן הוא שפתוחה וסתומה זה פשוט שהתורה יש כאן הפסק, צריך לעשות את ההפסק נכון. אבל תפילין זה לא תורה, זה רק חתיכה מהתורה. מה שייך פתוחה וסתומה לזה? אני לא מבין בבירור את כל הנקודה.
אני לא מבין בבירור את כל העניין. הוא מביא שבתפילין, רואים שעומד בהלכה, שאם עושים אותה פתוחה, צריך לעשות אותה לא כמו שעומד בתורה, אחד קלף, כי זה בכל מקרה לא רק אחד, זה שניים. אז אתה אומר, הפרשה פתוחה היא בעצם לכאורה דין בין שתי פרשיות. הקשר של שתי הפרשיות הוא קשר גדול יותר, קטן יותר, מה שלא יהיה המשמעות של פרשה פתוחה וסתומה. בכל מקרה כבר הנחנו בסט אחד, בכל מקרה סתם הנחנו את הפרשיות. מה בא לעשות עם פתוחות של ספר התורה? זה מאוד תמוה לי, לא? אני לא יודע את התירוץ. הוא… הוא… לא שום… לא ברור.
דובר 1: הלאה, בסדר, עד כאן עדיין לא… אום, שינוי, זה עדיין לא שייך בכלל. טכנית איך זה שייך. השנייה היא שייכת. הראשונה?
דובר 2: אה, לא, יכול להיות פתוחה פירושה מתחילים בתחילת שורה. יש חלק. כי הפרשה פתוחה פירושה מתחילים בתחילת שורה. ו… סתומה היינו מתחילים באמצע שורה.
דובר 1: למה סופר יתחיל באמצע שורה? פרשה חדשה, מה עכשיו יוצאים?
דובר 2: אולי במעשה, על זה בסוף. ואם הוא עושה כך, זה לא נכון. אז לא יפה. כל הרעיון הוא שזה יפה. פתוחה סתומה זה לא להיות יפה. פתוחה סתומה זה כמו חלק מאיך ספר התורה עובד. מאיך זה נראה ספר התורה. זה אומר איך הפרשה צריכה להיות. כן.
הלכה בנוגע מלא וחסר בתפילין
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, הענין של מלא וחסר. אהם. עכשיו למדנו את הזהירות. ממה שאני קורא הזהירות. זה כמו רוב ההלכות זה נזר. צריך להיזהר. צריך להיזהר. יודע. נכון. עוד דבר שצריך להיזהר בו הוא. כן. צריך להיזהר בפרשיות. אז צריך להיות מלא וחסר. זאת אומרת יש אותיות שיש אות נוספת. זאת אומרת חסר. או למשל מה שיעמוד בוקר, עומד ב׳ וקר, יש שעומד ב׳קר, וצריך בעצמך להבין שהב׳ היא חולם. זה גדרה.
וצריך להזהר במלא וחסר, אדשו, כן. ארבעתן כסיפות כמושל יענק כסיפות בספר תורה הבדריג. ארבעתן פירושו ארבע הפרשיות. שכל ארבע הפרשיות יהיו בדיוק, ספר תורה שכותבים טוב.
שאין כתוב חסר מלא, אם הוא עשה בטעות במקום חסר מלא, פסול עד שימחוק ויסיר. הוא הוסיף ו׳ נוספת או י׳ נוספת במילה, אם זה הפוך, פסול ואין לו תקנה.
למה?
דין מלא וחסר בארבע פרשיות
אומר הרמב״ם, “וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתיבות כמו שהן כתיבות בספר תורה הבדוק”. ארבעתן פירושו ארבע הפרשיות. שכל ארבע הפרשיות יהיו בדיוק, יתאימו כמו שיש מלא וחסר באותן פרשיות. כמו ספר תורה טוב. כך עומד בספר תורה שכותבים טוב. יוצא שלא… כן.
דין תיקון — מלא במקום חסר לעומת חסר במקום מלא
אם הוא עשה בטעות במקום חסר עשה מלא, פסול עד שימחק היותר. הוא הוסיף ו׳ נוספת או י׳ נוספת, שימחוק אותה.
אם זה הפוך, פסול ואין לו תקנה. למה? כי למדנו בפרק הקודם שאי אפשר להוסיף אות. אפשר להוסיף אות, דבר אחד אפשר, אפשר לעשות אותה תלויה בין השיטין כמו שלמדנו, אבל בתפילין אי אפשר, כי למדנו שתפילין צריך להיות כתיבן כסדרן.
לפי מה שיש שאלה מה הפירוש כסדרן, הרב מבין שזה אומר שצריך להיות כתוב כמו הסדר של זה, ממילא הוא לא יכול לחזור. או, לפי מה שר׳ יחיאל מאיר לומד ואחרים, שכסדרן פירושו פשוט שצריך להיות כתוב יפה, ותפילין לא עושים תיקונים כאלה לדברים קטנים, צריך להיות כתוב יפה, יותר מתורה. זה לא נזק גדול, תתאמץ.
פירוט הרמב״ם של מלא וחסר בכל ארבע הפרשיות
אומר הרמב״ם, ממילא, מאחר שכל כך חשוב להיזהר במלא וחסר בדיוק, אומר הרמב״ם, אני אפרט לך עכשיו מה אתה צריך לשים לב. כל חסר ומלא, אילו מילים מהפרשיות של תפילין שייכות להיות או או, וממילא אגיד לך אילו צריך להיות. אז, אנחנו ניתן חיפוש על כל העניין, כי אני לא יכול היה.
פרשה ראשונה — קדש לי
בפרשה ראשונה, קדש לי, הרמב״ם מפרט את כל המילים שהן מלא או חסר. הוא יגיד למשל:
– “בכור” מלא
– “זכר” מלא
– “וְחָזָק” חסר
– “וַיּוֹצִיאֵנוּ” מלא
– “וַיַּהֲרֹג” חסר
– “בְּכוֹר” מלא
– “מִבְּכוֹר” חסר
– “וְעַד בְּכוֹר” מלא
– “זֶבַח” חסר
– “בְּכָל בְּכוֹר” מלא
– “לְאוֹת” מלא
הערה על “יָדְךָ” — הה׳ כקמץ
זה סוג של מלא, זה יותר ממלא. סתם כך לא כותבים אותו. אבל הוא אומר דבר מעניין, שהה׳ של יָדְךָ היא כמו דבר רגיל, כי איך כותבים את המילה מְאוּרָה? אני יודע מה… עם ה׳ בסוף. מה הה׳? מְאוּרָה. אין מילה כזאת מְאוּרָה. מְהֵרָה? מְאוֹרֵנוּ אֱלֹקֵינוּ. בסדר, מְהֵרָה. ואיך כותבים מְהֵרָה? מ-ה-ר או מ-ה-ר-ה?
הוא שואל, איך כותבים? הוא אומר כך, הה׳ שעומדת בסוף הרבה מילים, או א׳ או ה׳, אומרים לא, זה לא עושה כלום, זה בעצם רק קמץ. אז יָדְךָ, אין שום סיבה למה זה לא יכול לעמוד כך, כי הה׳ היא פשוט קמץ. הוא אומר שכל בו רוצה שאפילו כך צריך לכתוב יָדְךָ בלי זה, אבל זה לא אחרת, זה לא מודרני הה׳ האמיתית.
פרשה שנייה — והיה כי יביאך
“וְטוֹטָפֹת” השנייה, האחרונה:
– “וְנָתְנָה” מלא, שתי יודי״ן
– “בְּחֹזֶק” חסר
– “וַיּוֹצִיאֵנוּ” מלא
פרשה שלישית — שמע
פרשת שלישית, שמע:
– “מְאֹדֶךָ” חסר
– “וְלִבְנֶךָ” מלא
– “וּבְבֵיתֶךָ” אין בו היו״ד השנייה
מְאֹדֶךָ חסר מתאים מאוד, אפילו הכסף המעט שיש לך.
– “וּבְקוּמֶךָ” מלא
– “לְאוֹת” מלא
– “יָדֶךָ” חסר היו״ד השנייה, פירושו יָדֶךָ, נכון? עומד יָדֶךָ בלי היו״ד השנייה
– “וְטוֹטָפֹת” חסר, שתי וויו״ן
– “עיניכם” מלא
– “מזוזות” חסר וא״ו ראשונה
– “בתיכם” בלא יו״ד שניה
– “בשעריך” מלא
פרשה רביעית — והיה אם שמוע
“והיה אם שמוע” פרשת רביעית:
– “והיה אם שמוע” חסר, כן, לא כתוב הוא״ו ליד שמוע
– “מצותי” חסר, כתוב וא״ו אחת. כלומר, הוא״ו אומרים כן, נכון? אבל הוא״ו אינה החולם, הוא״ו היא וא״ו שאומרים אותה כעיצור, אז ממילא החולם חסר
– “יורה” מלא
– “ומלקוש” מלא
– “ותירושך” חסר וא״ו, כן, יש יו״ד אבל לא כתוב “ותירושך”
– “ושבעתם” מלא
– “יבולה” מלא
– “הטובה” חסר
– “נותן” — “הטובה אשר ה׳ נותן לך” חסר
– “אותם” חסר
– “לאות” מלא
– “לטוטפת” חסר וא״ו שניה, כן, יש שתי טוטפת, פעם אחת כתוב עם וא״ו, והשנייה חסרה הוא״ו השנייה. אבל הוא״ו הראשונה גם לא כתובה בקודמת, ה״ולטוטפת” הראשונה
– “ולטוטפת עיניכם” מלא
– “אתם” או “אותם”? מה כתוב כאן? “אותם” חסר
– “בתיכם” בלא וא״ו שניה
– “ובקומכם” מלא
– “מזוזות” חסר וא״ו שניה, “מזוזות” מלא
– “בתיכם” בלא יו״ד שניה
– “בשעריך” מלא
– “למען ירבו ימיכם” חסר וא״ו
“אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות” — גמרא קידושין לעומת פסק הרמב״ם
אז אנחנו לא יודעים, אם מישהו יודע את הסוד מדוע יש פסוקים בתורה שיש בהם יו״ד, שיש בהם חסר, שיש בהם מלא, אני לא יודע כלל את הסוד.
והגמרא מאוד מעניינת, כי בגמרא כתוב בקידושין, רואים ש״אנן לא בקיאין בחסירות ויתירות”. אנחנו לא יודעים באמת אילו פסוקים בתורה לא היו מסורות חשובות, כך אומר התלמוד הבבלי.
יכול להיות שהתלמוד הבבלי לא ידע את המסורה, אבל אנחנו כן יודעים, כי יש לנו מסורה לא מהתלמוד הבבלי, אלא מחכמי טבריה, שהרמב״ם מביא בהלכות ספר תורה, בן אשר שרשם כל דבר, יש מסורות על כל דבר איך כתוב מלא וחסר. ואנחנו יודעים שהרבה פעמים בגמרא מובאים פסוקים אחרת, כי בבבל לא הייתה מסורה כל כך טובה על מה שכותבים בספר תורה.
מחלוקת פוסקים — האם מלא/חסר מעכב
אז יכול להיות, זה מאוד מעניין, כי הפוסקים לוקחים כולם כמו שכתוב בגמרא שאנחנו לא בקיאים בחסירות ויתירות, פירושו גם אותנו. אבל לא בהכרח, יכול להיות שיש לנו מסורה שהתלמוד הבבלי לא היה לו, כי יש לנו מארץ ישראל את המסורה מ…
האם מחייבים? או שהתלמוד הבבלי מחייב כמנהג? זה לא מנהג, זו שאלה איך כתוב בספר תורה, איך משה רבינו כתב, או מאימתי זה היה. זו מסורה.
אבל… אבל… מה שאתה אומר, מה שאנחנו אומרים שאנחנו לא יודעים, התלמוד הבבלי לא ידע, זה אמת. אבל אנחנו כן יודעים, הרי רואים שהרמב״ם פוסק כן, הוא לא אומר שזה פסול.
היו פוסקים שטענו שאנחנו לא יודעים בכל מקרה. אז בסדר, עושים את המנהג, עושים מה שכתוב, אבל אי אפשר לומר שזה פסול כשכתוב יו״ד נוספת, כי אתה לא יודע באמת שכאן צריכה לבוא יו״ד.
הרי רואים שהרמב״ם, ממי שהוא העתיק את הכללים שלו, הוא סבר שאנחנו יודעים בדיוק איפה יש יו״ד, וממילא זה פסול. הוא אומר כן, מלא וחסר פוסל.
ובכל ספר התורה הוא לא מביא איפה יש כל יו״ד וכל וא״ו, אבל סתם הוא הסתמך על החומשים שהוא סבר שהם מדויקים.
מדוע בתפילין ולא בספר תורה?
בתורה היו סופרים גדולים יותר שכתבו, וזה יותר קל לכתוב. או גם, כאן יותר קל, זה לא כל כך ארוך, הוא לא יכול לכתוב, הוא לא יכול לכתוב, זה לו לנצח. אני לא יודע למה.
בכל מקרה, זה הדין, ומוסכם שאנחנו לא יודעים.
מה הפשט של מלא וחסר?
עוד דבר, מה בעצם הפשט? גם רציתי פשוט לתרגם, שהציבור ידע. מה הפשט של מלא וחסר? מה הסוד של זה?
למה למילים מסוימות יש חסר? אף אחד לא יודע, אני לא יודע, אולי אתה יודע, אני לא יודע.
דרשות על מלא וחסר
דובר 2: שהכל הוא דרשה על משהו.
דובר 1: כן, אה, יש פעם בשנה דרשה כזו, בדרך כלל. מלא או חסר. “ויקרא” מלא, היו״ד הנוספת אפשר ללמוד.
לא, לא, לא, תשמע טוב, הדרשות כמעט תמיד הולכות הפוך. הדרשות כמעט תמיד הולכות “מצות” זה “מצות”, במילים אחרות, אז מלא וחסר, אני לא זוכר שיש את הדרך האחרת, שצריך שם וא״ו נוספת.
כן, “ידך” “ידכה”. כן, אבל כמעט תמיד, הדרשה עובדת, אני אגיד לך למה.
מלא וחסר כמעין מערכת ניקוד
הפשט הוא כך: בתורה לא כתובות ניקודות, בתורה כתובות רק אותיות. וכשלא כתובות ניקודות פירושו שאי אפשר לדעת איך לקרוא. אם כתוב מ״ם צדי״ק ת״ו, אפשר באמת לקרוא “מצה׳ס”, אפשר באמת לקרוא “מצות”. ואם כתוב עם וא״ו, אפשר באמת לקרוא “מצוות” או “מצות”, כי יש לך הכל בחסר של הוא״ו השנייה. החלפתי טעות אחת בטעות אחרת. זו לא טעות. עדיין יכולה להיות הטעות, “מצוות” או “מצות”.
כן, כן, אז אם רוצים לכתוב, אני בטוח שזה עזר, הרבה פעמים עם המלא מביאים את הנקודה למעלה. לא, אז אם באמת רוצים שידעו, צריך להקפיד בכל פעם שכתוב “מצוות” לכתוב שתי ווי״ן.
אז למשל, אז בואו נבין. אז בתורה לא כתובות על פי רוב שום ניקודות, ואתה לא יודע איך לקרוא. אז עכשיו, איך יודעים? אם יש מלא, אז אפשר לדעת לכאורה בוודאי איך לקרוא, כי הרבה פעמים מלא זה “מצוות” עם שתי ווי״ן, “תעלת תעלת תעלת”, יחיד ורבים, הרבה דברים מלא אומר.
אז מלא וחסר הוא בעצם כמו סוג של ניקוד, קצת ניקוד. האנשים חושבים שזו יו״ד מיותרת. זו לא יו״ד מיותרת, היו״ד היא בעצם חיריק, או חולם, או מלופום, זו אחת מהניקודות.
למה לפעמים מלא ולפעמים חסר?
עכשיו, אם כך, למה לפעמים כן ולפעמים לא? אין כאן הסבר ברור. לכאורה ההסבר היה צריך להיות שבמקום שהיה ספק איך זה יכול להיעשות טעות, כותבת התורה מלא, ובמקום שלא, כותבת התורה חסר.
דובר 2: הרמב״ם מביא את הדברים איך שזה חשוב.
דובר 1: לא, הרמב״ם מביא מה שכתוב בתורה, הרמב״ם לא מביא… אני אומר לך רק על התורה עצמה, אני מביא לך פשט. אני אומר לך פשט בתורה עצמה. למה בעצם יש מקומות שכתוב…
כן, ההלכה היא שזה מעכב, אבל הסיבה שזה מעכב היא כי צריך להיות עם ה… אי אפשר לשנות מה המסורה. אבל אני אומר לך טעם פשוט, למה בעצם הפשט של כל המלא וחסר?
ראיה מדברי הימים — מלא דמלא בספרים מאוחרים
מה שרואים כן הוא דבר מעניין, מי שלומד תנ״ך רואה שבספרים המאוחרים של תנ״ך, כמו דברי הימים, כתוב כמעט הכל מלא, או אפילו מלא דמלא. כלומר, בדברי הימים כתוב למשל המילה “דוד”. כל אחד יודע דוד כותבים עם דל״ת וא״ו דל״ת. לא, בדברי הימים כתוב עם וא״ו ויו״ד. רק בדברי הימים. בדברי הימים כתוב תמיד “דוד” עם יו״ד. תמיד. בכל התורה, כלומר בספר מלכים, ספר שמואל, כתוב “דוד” תמיד דל״ת וא״ו דל״ת. כל אחד יודע שלא כתוב שם “דויד”, כתוב “דוד”. אבל בדברי הימים, שהוא ספר מאוחר, כבר נהגו לכתוב יותר מפורש ברור, שיש יו״ד כדי שידעו שקורים “דויד”.
מנהג ראשונים והיום — מלא דמלא
אותו דבר בראשונים למשל, אנחנו היום, גם היום כשכותבים בלשון הקודש, עדיף לכתוב כמעט תמיד מלא, כי אחרת כשמישהו כותב בלי ניקוד קשה מאוד לדעת איך לקרוא. אז בדרך כלל נוהגים לכתוב מלא, או אפילו… בראשונים היה מהמנהגים להוסיף עוד מלא דמלא. כלומר, אני לא זוכר, הוסיפו אל״ף במקומות מסוימים, או ה״א, פשוט כדי שיוכלו לדעת איך לקרוא.
סיכום — למה מלא וחסר הלכה נפרדת?
אוקיי, בכל מקרה, ההלכה היא אבל שצריך לכתוב כמו שכתוב בתורה. עד כאן הלכות, הלכות מלא וחסר.
אני רק רוצה להסביר, למה זו הלכה נפרדת? כלומר שצריך לכתוב מה שכתוב. כי מלא וחסר זו לא ממש המילה. המילה היא אותה כשהיא מלא וחסר. אבל צריך להקפיד שזה יהיה כתוב כמו שנוהגים.
כל רוב הדרשות שעל…
דובר 1: מלא, כלומר, אני לא זוכר, הוסיפו אל״ף במקומות מסוימים, או ה״א, פשוט כדי שיוכלו לדעת איך לקרוא. אוקיי, בכל מקרה, ההלכה היא אבל שצריך לכתוב כמו שכתוב בתורה. עד כאן הלכות מלא וחסר.
קושיה: למה זו הלכה נפרדת?
דובר 2: אפשר לשאול על משהו שנרצה להיות. אה, אני רק רוצה להאריך. למה זו הלכה נפרדת? כלומר, בוודאי צריך לכתוב מה שכתוב.
דובר 1: כי מלא וחסר זו לא ממש המילה. המילה היא אותה כשהיא מלא וחסר, אבל צריך להקפיד שזה יהיה כתוב כמו שנוהגים. כל רוב הדרשות הן על זה, כי צריך להקפיד, כי שם יכולות להיעשות טעויות. לא מדברים על אנשים שיכולים לפספס מילה שלמה, ולא הולכים לפספס חצי מילה גם לא. אבל מה שאפשר לפספס, אנשים רגילים יכולים לפספס.
תירוץ טוב יותר: מלא וחסר הוא דין נוסף
אפשר לומר כך, אבל אפשר לומר טוב יותר מזה. אפשר לומר שמלא וחסר הוא דין נוסף. יש דין, בוודאי צריך לעמוד המילים שעומדות, זה לא ספק שצריך לעמוד. אבל יש דין נוסף שמלא וחסר, כמו ניקודות, זו לא אותה רמה של הלכה. ואני אומר שעל זה צריך להקפיד. זה מה שצריך להקפיד, שאם חסרה ת׳ מ״תותפות” זה לא יוצא, כי זו חצי מילה. אני מבין. אבל אני אומר לא כי זה חלק מהמילה, אלא כי זה דבר נוסף, שמלא וחסר יש גם מסורה איך כותבים איזה מלא ואיזה, כמו הפרשיות, כמו התגין שאנחנו הולכים לדבר. זה לא באמת אחרת מזה.
קשר ל״יש אם למקרא” ו״יש אם למסורת”
בגמרא הרבה פעמים רואים דרשות, אבל על פי רוב הדרשות הן בעצם על זה כי אפשר לקרוא אחרת. אפשר לומר “ושמרתם את המצות”, כי כתוב וא״ו, אבל כך אפשר לקרוא “ושמרתם את המצוות”. והגמרא הרבה פעמים, זה הנושא של “יש אם למקרא” ו״יש אם למסורת”, שיש דרך של דרשה שאומרת שאם כתוב באופן אחד, אפשר לדרוש אותו בעצם בשני האופנים. ולמרות שהמסורה היא לקרוא אחרת, אפשר לדרוש אפילו כמו שכתוב אחרת מהמסורה, וכדומה.
—
הלכה לגבי תגין
אוקיי, עכשיו הולכים לדבר על דבר נוסף שנקרא תגין. מה זה? אומר הרמ״א, “וצריך לעטרן בתגין של אותיות”. תג פירושו כתר. המשתמש בתגא חלף”, כתוב באבות. הכתרים של האותיות.
מה פירוש תג?
דובר 2: מה פירושו? כתר של האותיות פירושו שעושים קצת גרפיקה, עושים קצת יותר יפה את האות.
דובר 1: אבל יותר בפרטים, אומר הרמ״א, מה הם התגין של אותיות? שאות שיש לה תג, עושים זיי״ן זקוף על כל אות? שיש לה תג עולה על הזיי״ן, ועושים זיי״ן שיש לה תג על כל אותיות? או עושים זיי״ן זקוף על האות שיש לה תג?
דובר 2: לא, תגין של אותיות, מה פירוש תגין של אותיות? שאות שאנחנו אומרים שיש לה תג פירושו שיש לה זיי״ן זקוף. מלבד שיש לה תג, יש לה גם זיי״ן זקוף.
דובר 1: לא, לא מלבד, זה הפירוש של התג.
דובר 2: לא, התג פירושו שהאות האחרונה של המילה היא… כמו שהוא אמר אתמול הקיצור של״ה.
דובר 1: לא, לא, לא, לא, לא. תגין של אותיות פירושו… מה שהוא מתכוון, שיש אותיות מסוימות שצריכות להיות להן זיי״ן זקוף על כל אות.
דובר 2: בדיוק. שמים זיי״ן קטנה כזו.
דובר 1: לא, לא זה הוא אומר. הרמב״ם לא אומר. תג זה לא כתר. כמו שבתורה כותבים… כלומר, מה שהוא אומר, שכשכותבים במזוזה צריך לכתוב עם אותם תגין כמו שכותבים בספר תורה.
שיטת הרמב״ם: תג הוא זיי״ן
אז הרמב״ם אומר שתגין הוא זיי״ן נוספת כמו מעל האות. אחרים לומדים שתג פירושו שצריך לתת תשומת לב ליופי של האות. כמו שלמדנו קודם את הענין בפרק הקודם, כתב של יו״ד פירושו שהיו״ד צריכה להיות עם קצוות חדים, כך. כך אמרנו, אבל רבינו תם אמר שם גם שהוא מתכוון שיש משהו קטן שבולט איפשהו. לא תג, כמו… אחרים מתרגמים, ואנחנו מסכימים ללשון, כמו לזייר פירושו…
דובר 2: אה, אבל הרמב״ם אומר לכתוב ולעשות לה זיי״ן. צריך לזייר, לשון כזו.
דובר 1: הרמב״ם, הרמב״ם קורא לתג, אין ספק, הרמב״ם קורא לתג בעיקרון מה שאנחנו קוראים תגין, שזה קצת זיי״ן. זו זיי״ן שאנחנו קוראים, אנחנו גם אומרים תגין. זיי״ן פירושו בעצם, יש בעצמו למעלה הקו, ויש משהו בולט, משהו קטן. לא כתר. אנחנו עושים שלושה תגין. יש לנו שלושה, זה כבר עשוי טוב, אנחנו עושים שלוש זייני״ן כאלה. אבל זיי״ן, בדיוק, זיי״ן פירושו אחת.
דובר 2: לא, אבל הוא אומר המילה תג פירושה כתר, אז…
דובר 1: כן, טוב מאוד. קצת כזה… לא, מיד נראה, יש אותיות שמניחים שלושה תגין. הרמב״ם הולך לקרוא לזה כך. אבל תג פירושו זיי״ן, קצת בליטה כזו שמניחים על האות. מכיוון שצריך להקפיד על זה, על כן אומר הרמב״ם…
דובר 2: כן, אמת. הדבר השלישי הוא…
האותיות הספציפיות עם תגין בתפילין
דובר 1: והרמב״ם הולך לכתוב אילו אותיות צריך להיות להן תג כזה, אילו אותיות מתויגות בפרשיות של תפילין.
פרשה ראשונה (קדש)
הפרשה הראשונה של תפילין יש רק אות אחת כזו, וזו המ׳ סתומה שכתוב שם “מימים ימימה”, ועל המ׳ יש לא זיי״ן אחת, אלא צריך להקפיד על הזיי״ן, ומה הזייני״ן שיש, מה הדין של זייני״ן על האות, יש לה שלוש זייני״ן. שלושה תגין, או שלוש זייני״ן, כן.
פרשה שנייה (והיה כי יביאך)
כמו בתפילין יש אותיות. הפרשה השנייה, כן, יש חמש אותיות, וכל החמש הן ה׳ין, וכל הה׳ין צריך להיות להן אַרבע זייני״ן.
דובר 2: אילו ה׳ין?
דובר 1: אחרי “והיה כי יביאך”, כן, “ונתנה”, “ונתנה לך”, הה׳ של “ונתנה”. כן, “והיה הה׳ של ונתנה”, כן, “והיה כי יביאך”. והה׳ ראשונה ואחרונה של “הקשה”, כן, “ויקשה ה׳ את לב פרעה”, “ויקשה פרעה את לבו”, כן, “כי הקשה”. והה׳ של “ויהרוג”, “ויהרוג ה׳ כל בכור במצרים”. והה׳ של “ידך”. כל הה׳ין האלה יש להן ארבע זייני״ן כל אחת. בסדר? כן.
פרשה שלישית (שמע)
פרשה שלישית יש חמש כאלה. הלאה, פרשה שלישית היא… אממ… כן, אין לו תמונה כאן של הזייני״ן? הוא לא עושה זייני״ן בתמונה שלו? מאוד מצחיק. נו, מה יהיה בעצם? הוא לא יודע את זה. הוא יודע את זה כן? אצל ה… אוקיי, אני אסביר לך אחר כך מה הוא… תסתכל על הה׳. לת׳ יש כמה… יש כמה זייני״ן. הוא יודע את זה כן. כן, כן, כך זה הולך בכתב תימן. הוא יודע את הזייני״ן, הקווים מעל האותיות, נו. זה מאוד פשוט. על כל אות שהרמב״ם מונה, יש לו את המספר המדויק של קווים. אנחנו גם עושים את זה, נדמה לי, זוכר אני, בתפילין.
דובר 2: הוא עושה קו כזה מלמטה למעלה.
דובר 1: כן.
דובר 2: נכון?
דובר 1: כן.
דובר 2: יש שיש להן רק זיי״ן אחת?
דובר 1: בוא נראה. בוא נראה, הרמב״ם הולך לומר. אצלם זה לא נראה כמו כלום.
דובר 2: בכל מקום יש שלוש.
דובר 1: לא בכל מקום יש שלוש. כאן יש ארבע.
בפרשה השלישית, דהיינו פרשת שמע, יש חמש אותיות שיש להן זיי״ן. הק׳ של “וקשרתם” יש לה שלוש זייני״ן, הק׳ של “וקשרתם” יש לה שלוש, הט׳ ט׳ של “לטוטפת” – לכל אחת יש ארבע. אה, לכל אחת מהשלוש יש ארבע זייני״ן. זה בפרשה השלישית.
פרשה רביעית (והיה אם שמוע)
בפרשה הרביעית יש חמש אותיות
בפרשה הרביעית יש חמש אותיות. הפ׳ של “ואספת” יש לה שלושה זיינין, הת׳ של “ואספת” יש לה זיין אחד, הט׳ ט׳ של “לטוטפת” גם כן יש לכל אחת ארבעה זיינין, כמו שהיה בפרשה הקודמת.
דובר 2: הטוטפות זה הגיוני, כי הטוטפות זה העיקר של תפילין, צריך להדגיש את זה.
דובר 1: סך הכל יוצא שבתפילין יש שש עשרה אותיות.
הדין אם לא עשו את התגין
אה, זה אומר הרמב״ם, “ואם לא עשה התגין, או שהוסיף, או גרע – לא פסלן, הרי אלו כשרין”.
דובר 2: זה בוודאי סוד של כלי זיינם של ישראל, שיהודים יהיה להם זיינים, כלי זיינם. ירום ונישא.
הנושא של תגין אינו כל כך ברור
דובר 1: עכשיו, הדבר החשוב הוא שהנושא של תגין בכלל לא כל כך ברור. קודם כל, יש לנו מנהג לעשות בכל התורה. בגמרא כתוב איזו לשון ששעטנ״ז ג״ץ יש שני דברים, שעטנ״ז ג״ץ וב״ד”ק ח״י. ב״ד”ק ח״י אנחנו עושים קו אחד, ושעטנ״ז ג״ץ אנחנו עושים שלושה, בכל אחת בכל התורה. והרמב״ם לא נראה שהוא הביא את ההלכה. לא למד שצריך ללמוד אחר כך בספר תורה מה שהוא אומר, הרמב״ם הבין שהשעטנ״ז ג״ץ זה דווקא של תפילין, והראה לו את זה, אני לא יודע בבירור. גם בתשובה הוא אומר שהוא מגן מאוד על השיטה, אבל… ואולם הרמב״ם כן הבין שיש משהו נוסף, זה לא דווקא באותיות מסוימות של פרשיות מסוימות מגיעים תגין, זה כמו מסורה, זה לא בכל פעם שהאות היא. זו מסורה שהאותיות באות עם תגין, אבל הוא גם אמר שזה לא מעכב, לא ברור למה הסוד של התגין בכלל, למה יש? היה באחרים, נראה מיד אחרי ספר תורה, דברים אחרים, היו עושים אחרת. זה דבר מעניין שהוא עושה.
הסוד של תגין
דובר 2: מה הוא אמר? הוא אומר שזה סימן שכאן יש איזה סוד, כאן יש איזה פשט.
דובר 1: כן, אני מביא מספר שזה כמו מראה מקום שכאן צריך יהודי להעמיק.
דובר 2: בפאות, מה אתה אומר?
דובר 1: סוד פנימי, שעל הפאות של האותיות צריך לדרוש דרשה. שזה הפשט של רבי עקיבא שדרש כתרי אותיות.
אחרים, כתוב שרבי עקיבא הולך לדרוש בכתרים. כתרים זה התג. מה זה אומר, איך דורשים בתג? לא פשט שהדרשה היא למה אתה אומר להיפך.
דובר 2: כן, אבל הם תמיד התכוונו שפשט זה למה יש תג, התירוץ הוא שאתה עומד ש… אתה אומר שהתג הוא פשוט רמז שכאן צריך לדרוש. זה כוכבית כמו “כאן צ״ע”, “נלע״ג”, לא, כמו הכוכבית שעושים בספר.
דובר 1: כן, אבל שם צריך איזה יחיד לבוא לומר, איזה יחיד יגלה את סודות התורה. מה משמעות שני הקו״פים? מה הקו״פים רוצים מאיתנו?
חלק אני מבין, למשל התתפ״ז אני מבין למשל, כי הגיוני שהתתפ״ז זה תפילין, צריך לתת לזה דגש. לא כל כך קשה להבין.
דובר 2: לאידישע יהודים מסורים כאלה יש…
דובר 1: לא, שוב, התתפ״ז אני כבר מבין, זה אחד מחמישה עשר אני כבר מבין.
השולחן ערוך לא מביא את ההלכה
השולחן ערוך לא מביא בכלל את ההלכה, מעניין. אוקיי.
בהלכה, השולחן ערוך כבר קיבל את השעטנ״ז ג״ץ.
זו הלכה אחרת, זו לא אותה הלכה. והרמב״ם אומר כאן שצריך… האותיות הספציפיות של הפרשיות הספציפיות צריכות לעשות שלושה, ארבעה, זה לא אותו דבר. שכל שבת היה רשות לעשות שנייה זה הלכה אחרת לגמרי. זו לא אותה…
דובר 2: למה הפוסקים זה לא שולחן ערוך עם הרמ״א? עם זה מתווכחים הרא״ש, הרי״ף, הטור? לא ברור.
דובר 1: מה היית עושה עם תוספות? התוספות? מה היית עושה? זאת אומרת, לכל אחד יש דעה על כל הדברים האלה. אוקיי.
הלכה: חילוק בין שתי הלכות בתפילין של ראש
דובר 1: מעניין. אוקיי.
זו הלכה אחרת, זו לא אותה הלכה. הרמב״ם אומר כאן שצריך את האותיות הספציפיות של הפרשה הספציפית, צריך לעשות שלושה, ארבעה. זה לא אותו דבר שכל שבת רשות לעשות שנייה. זו הלכה אחרת לגמרי, זו לא אותה.
דיון: למה פוסק השולחן ערוך כמו הרמב״ם?
דובר 2: למה פוסקים השולחן ערוך כמו הרמב״ם? מתווכחים, הרא״ש, הרי״ף, הטור. לא ברור. מה זה קשור לתוספות? יש לך תוספות? יש לך לכל אחד יש דעה על כל הדברים האלה. אוקיי. אני לא יודע. בוא נלמד הלאה.
הלכה: בדיקת תפילין — “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”
דובר 1: עכשיו נלמד את הדבר המעניין שלפעמים צריך לבדוק תפילין. עכשיו, הרמב״ם לא מסביר מה זה אומר לבדוק. יכול להיות, כך לומד הרב רבינוביץ, שמה זה אומר לבדוק אומר שעכשיו למדו הלכות, עכשיו למדו את כל הדברים. אם מישהו עושה את הדברים, אז המשמעות היא שיודעים שהוא עושה… בוא נבין, יש דברים שאי אפשר לבדוק. למשל, דבר אחד שלמדנו בוודאי הוא עבודה לשמה. זאת אומרת, צריך להיות לשמה, העור צריך כבר להיות לשמה, והאותיות, השמות צריך לכתוב לשמה. יש דברים שבכלל אי אפשר לראות בכתב, אבל רוצים לדעת שהסופר למד רמב״ם. ויש דרך טובה מאוד, מסתכלים בכל הזיינים, יודעים שהוא למד רמב״ם, הוא יודע את הדברים. הרמב״ם אומר שצריך לבדוק את הזיינים. זה לא פסול, אבל חייבים שבדקו את המלא וחסר, כי התגין הוא לא מקפיד.
כך אומר הרמב״ם, “אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה”. שאדם לא יקנה תפילין ממישהו שנקרא מומחה. מומחה אומר, מי הוא מומחה? מה זה אומר מומחה? שמישהו הוא סופר תפילין, סופר, איך יודעים שהוא… אין לו עדיין חזקה שהוא טוב. אין חזקה. לא, מומחה אומר לכאורה… לא חזקה. מומחה אומר פשוט מישהו שהוא סופר, מישהו שהוא סופר תפילין, הוא עושה תפילין.
דובר 2: לא, לא, לא נכון. החזקה אומרת שאני קונה את זה מסוחר. החזקה היא שהוא יודע ממי לקחת וכדומה, הוא נעשה אחר כך מומחה. כשאני אומר הוא נעשה מומחה? זה אותו דבר, אני אומר מומחה, זה אותו דבר. אתה יכול כבר להעריך אותו שהוא מקצועי, הוא מוכר תפילין טובות, הוא יודע איך…
דובר 1: הוא מוכר או הוא כותב?
דובר 2: נראה שהלוקח ממנו. יכול להיות מדברים כאן על סיטונאי. אבל יכול להיות שהוא סופר שמכר, אין חילוק. נראה… בוא נכנס להלכה ונראה.
הלכה: בדיקה בקנייה ממי שאינו מומחה
דובר 1: אם לוקחים ממישהו שאינו מומחה, זאת אומרת לא יודעים שהוא מוכר טוב, הוא לא ידוע, איפה הוא כן מומחה? אתה הולך ללייקווד ושם כתוב שהוא מוכר תפילין, והסתם הוא מומחה. אבל אם לא, צריך לבדוק אותו, כן?
אז מה עושים? אז כך, לוקח ממנו, הוא צריך לבדוק, כי זה לא כל כך קשה לבדוק תפילין. פותחים אותם, מוציאים את הפרשיות. אבל אם לוקח ממנו מאה קציצות, הוא לקח ממנו מאה זוגות תפילין, כן, לא צריך לבדוק כל אחת. לא צריך לבדוק כל אחת ואחת, כי העניין אינו שיש איזה דין בדיקה, אלא אנחנו צריכים לוודא שהאדם יודע מה הוא עושה. צריך לבסס איזו מעין חזקה. לוקחים שלושה חתיכות, ואין חילוק בין השלושה אם הם של יד או של ראש. יכול להיות שתיים של ראש, אחת של ראש, או שתיים של יד ואחת של ראש, אין חילוק. ובודקים את השלושה באקראי, נראה. אז אם נמצאו כשרים, אני אומר את המילים, אז יש לנו חזקה שהאדם יודע מה לכתוב פרשיות וזה טוב. לכאורה שהוא יודע ממי הוא קונה, או האדם שכתב, והוא לא יודע ממי זה בא. אם הוא יודע ממי זה בא, הוא יכול לשאול אותו. או שבעל הבית אומר שהוא אומר, “אני כתבתי את זה,” אבל אתה לא מכיר אותו, ואף אחד לא ראה אותו יושב וכותב.
הלכה: בדיקה בקנייה צבתים צבתים
דובר 1: אומר הוא הלאה, ואם לקחן צבתים צבתים, הוא לקח אותם באריזות, אז לא מספיק שהוא פותח משלוש האריזות שלוש, אלא הוא צריך לפתוח כל קופסה או כל אריזה, מה שהאריזה היא, קילון, קילון צריכה בדיקה, כולם צריכים בדיקה. הוא צריך מכל אחת להוציא שתיים, שלוש. שחזקת הצבתים אינה עולה על חזקת הלוקחים. רואים כאן שמדברים כאן על סיטונאי, מדברים כבר עסק. כשמגיע שקית אחת, אתה יכול לחשוב שזה בא מאותו אדם, אז שלוש אומר עדות על הכל. אבל אם זה בא באריזות אחרות, אתה לא יכול גם לומר ששלוש עושה לכולם? כי על כל קופסה צריך להיות חושש יותר שאולי היא נשלחה מסוחר אחר שהוא לא יודע מסוחר אחר. מקורי.
דיון: קושיא על הבדיקה — מה זה עוזר?
דובר 1: אז כאן יש דבר מעניין, אבל כאן רואים אבל… בוא רק נשאל שאלה ברורה. כי הדבר שהרמב״ם אומר לא נקי. ואחר כך מחזק שהאדם יודע מה הוא עושה, אני שואל אותך את השאלה, הם למדו קודם שיש הלכות שבכלל אי אפשר לבדוק. יש הלכה ברורה של השמות שאי אפשר לבדוק. והם למדו שלמשל הרמב״ם אמר קודם שלא כל אחד יודע שכותבים את כל השמות שלא לשמה שזה פוסל את כל הדבר. והם למדו בפירוש בפרקים קודמים, אבל למה זה עוזר לי שאני בודק? אולי לא יודע ההוא את ההלכה של לכתוב מקודש את השמות? וממילא לא עוזר שבדקתי. או אתה יכול לומר אם יש הלכה של כסדרן, אתה יכול עוד לומר אולי זה לא נכתב כסדרן, והוא לא יודע על זה האדם? מה עוזר עוד שהוא כתב את הפרשה טוב, אולי הוא כתב את זה בסדר הלא נכון?
תירוץ: הבדיקה היא חזקה על האדם
דובר 2: עד שהוא עובר איך עוזר זה צריך לחשוב על עזר אז מי חזקת כשר, זה מה שיהודי מוכר את זה. אבל זה עוד לא אומר, חזקת תלמיד חכם. יכול להיות שזו חזקה מעשית, שהאדם שיודע כן על חסרות ויתרות פשט שהוא לא עם הארץ, זה עומד שהוא מישהו שיודע איך לכתוב ספרים, הוא מישהו שהיה לו רבי, זה אומר, אי אפשר לעשות את זה לבד, מישהו שיודע כסדרן אומר שהוא לא סתם ילד שהתחיל לבד להשתעשע, היה לו רבי, הוא בתעשייה, הוא חופשי שהוא בתעשייה. כי זו שאלה טובה.
דובר 1: אבל מה מזה שזה היה מסתם פעם מעשה ובו פוסל לרגע.
דובר 2: אבל אתה צודק, לכאורה זו יותר כזו חזקה, שאם אתה יודע שההוא כותב טוב, אז לוקחים שאתה יודע את שאר הדברים. גנב לא הכל אפשר למוזיק לבדוק. אבל מה שחסידה כמו סיידה זה דבר טוב מאוד, כי זה לא רק צורת ישראל. זה משהו שצריך לזכור, איזה רמב״ם מצביע כבר על משהו.
דיון: למה שלוש?
דובר 1: אוקיי, הנטילת שלוש, מזכיר, שנזכר כל כך הרבה פעמים בהלכות תולעים. אני יודע שהרמב״ם אומר כך במקומות אחרים, אבל איך לוקחים פעם, יש לך צרור של ירק מסוים, איך יודעים שזה מוחזק בתולעים, בודקים שלוש, והוא אומר עדות על האחרים. אבל זה ששלוש זו חזקה, שלוש שנים זו חזקה, או שלוש פעמים לעשות משהו, אבל זה שלוש חתיכות מ… רואים שהמילה היא שהוא רואה שהוא יודע… רואים כזו דמיון לז׳אנר של שלוש על סוטה הלכה… אני מתכוון ש… אנשים עושים כך, אנוי היום!
דובר 2: אני בודק על שלוש זה פשוט ש… יודע שזה לא אקראי! אחת יכול להיות בדיוק היום הוא כתב טוב, ששלוש טוב, פשוט הוא יודע שהוא עושה את זה בדווקא, זה בכוונה, אם זה בכוונה, אז כבר טוב. יודעים ש…
הלכה: תפילין אינן צריכות בדיקה לאחר זמן
דובר 1: עכשיו נותנים עוד דין של בדיקות. עכשיו הבדיקה הראשונה שלמדנו היא בעצם בדיקת קנייה לדעת שההוא מומחה. עכשיו נותנים עוד סוג בדיקה, אם צריך סוג בדיקה לבדוק אם זה נעשה פסול או משהו כזה, והתשובה היא שלא צריך, כן? הם, מה שלא בא נכון, מבינים שזו לא אותה סוג בדיקה. סתם שם הרמב״ם ושם את זה אחד ליד השני, כי שניהם יש להם את המילה בדיקה, אבל אלו לא אותו דבר שכבר נעשו תפילין כשרים, מישהו צריך אין לו שום חשש. האם צריך לחשוב שיש גם בדיקה של תחזוקה, האם אומר שזה נשאר כשר? לא צריך לחשוב כך כך, לא צריך לבדוק את זה יותר, אפילו אחד שום שנים. למה זו ההלכה? איזו אני אומר שכל זמן שכיפים שלום, וכל עוד התפילין שלמות, והפרשיות מונחות בפנים שמורות, רמ״ח הוא קוצא, ואינו חושש להם שמא נמחקה אות מתוכה ואינה ניכרת, ואינו חושש שמא אירע שינוי בתוך הקופסא הסגורה. אז המילה היא שהקופסה, הקופסה של התפילין, זה מגן על זה, וממילא אין חשש שזה נמחק.
מעשה: תפילין של הלל הזקן
דובר 1: אוי, מעשה מדהים הוא מביא כאן. הוא מביא מעשה של הלל הזקן. הלל הזקן היה… הוא היה ממשפחת הרבי, והוא היה שושלת היוחסין גדולה שממנו התחיל עד רבי יהודה הנשיא, והוא היה נכד של דוד המלך. מובן שירושת החפצים הלכה שם מאוד גבוה. זה הסבא, והוא נכד כפול של הרבי רבי רבי… הלל הזקן אומר, הלל הזקן אומר “אלו משל אבי אמי”. התפילין שאני הולך זה מהסבא שלי, אבא של אמא שלי. זאת אומרת, תפילין ישנות מאוד, והן היו תמימות, לא היה צריך לפתוח אותן.
דיון: הראיה מהלל הזקן
דובר 2: נכון, ידעתי שיש על זה קושיות. היה מישהו שאמר, שיטה אחת אמרה שצריך כן לבדוק כל שנים עשר חודשים את התפילין. הרבי שליט״א אמר שלא צריך. והלל הזקן הוא אמר, “אלו מאבי אמי”, רואים שמה? שבזמנו לא בדקו. השאירו את זה בקופסה.
דובר 1: אבל זה מאוד מעניין, כי לרבי יש מנהג כמעט לא להביא שמות. צריך לעשות רשימה של היוצאים מן הכלל כשהוא מביא בשם. מאוד מוזר. הוא היה צריך לכתוב, נו, חכם, ראשון, הוי. זה דבר מעניין, בדיוק הוא מזכיר, הוא מביא מעשה, מה זה בא כאן?
דובר 2: נו, מובן, אב ויסוד התורה, אב ואם, יש כאן איזה עניין שלא פשוט.
דובר 1: אה, טוב מאוד, כבר הבאים יגיעו לתירוצים הפשוטים. הלל הזקן אמר “אלו מאבי אמי”, מבין? טוב מאוד.
סיכום: החיצוניות מגינה על הפנימיות
דובר 1: אבל רואים גם דבר נורא, שכשהחיצוניות שלמה לגמרי וזה סגור, אפשר לסמוך. זה הלל הזקן לימד אותנו, הא? הלל הזקן אמר שלא צריך לבדוק. אוקיי, עד כאן פרק ב׳.
דיון: בדיקה מעשית היום
דובר 2: אדם שמתנהג לבדוק את התפילין, הוא סתם זורק כסף לעולם. זה חבל. אבל צריך כן לבדוק משהו, שמסתובבים סופרים עם הבודקים דרשנים, צריך לראות את זה. הם בודקים את התפילין? לא הפנים, החוץ.
דובר 1: הם בודקים? אני מתכוון, הם מסתובבים עם וידוי משלהם, הם מצאו כאן פסול, שם פסול, כאן זה נפל.
דובר 2: אני הייתי עכשיו עם ההלכה, ההלכה אומרת שצריך לבדוק את זה. ויודע אני מי עוד צריך לבדוק את זה, ויודע אני מי עוד צריך את זה איזה. רציתי לראות אם מישהו אומר פשט מההלל הזקן.