סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרק ט״ו מהלכות תפילה וברכת כהנים (רמב״ם)
כללי – הקדמה לפרק
הפרק עוסק בדברים המעכבים (מונעים) נשיאת כפים – נסיבות שבהן כהן לא צריך לדוכן. המושג “מונע” פירושו שלכתחילה לא יהיה נושא כפים, בדומה לתנאים המעכבים תפילה (כמו טהרה). בדיעבד, אם כבר עשה, עשה – אבל לכתחילה אסור לו.
הרמב״ם מונה שש קטגוריות המונעות נשיאת כפים:
1. הלשון – בעיות דיבור/שפה
2. פגמים/מומין – מומים גופניים
3. עבירה – עבירות מסוימות
4. השנים – גיל
5. היין – שכרות
6. טומאת הידיים – ידיים טמאות
—
הלכה: הלשון כיצד – עילגות (בעיות דיבור)
דברי הרמב״ם: “הלשון כיצד? כגון אלו העילגים שאינן מוציאין אותיות כתיקונן” – כמו מי שאינו עושה הבחנה בין אל״ף לעי״ן, או אינו יכול לומר שי״ן כראוי – לא ידוכן.
פשט: כהן שיש לו בעיות דיבור ואינו יכול להוציא בבירור את דברי ברכת כהנים, לא יהיה נושא כפים.
חידושים והסברות:
– דוגמה מעשית: מי שאינו יכול להבחין בין אל״ף לעי״ן יאמר “אליך” (עם עי״ן במקום אל״ף) בפסוק “ישא ה׳ פניו אליך”. או שלא יאמר כראוי “שלום” – יאמר “שולעם” וכדומה.
– לא רק עילגות ספציפית: זה נוגע בכלל לאנשים שאינם מדברים בבירור והציבור אינו מבין מה הוא אומר – לא רק הדוגמאות הספציפיות.
– חידוש לגבי חיוב נשיאת כפים: מכך שהרמב״ם אומר שכהן כזה פשוט לא ידוכן (ללא חלופה), רואים שנשיאת כפים אינה ממש חיוב אישי על כל כהן פרטי. אם היה חיוב מוחלט, היינו צריכים לחפש דרך שיקיים אותו. אבל כאן אומרים פשוט “לא יעלה” – כי ברכת כהנים היא טקס, חלק מהסדר, ומי שאינו יכול לעשות זאת כראוי אינו מתאים.
– טעמים מדוע לא ידוכן: (א) כבוד הציבור – אינו הולם; (ב) בלבול הציבור – זה מפריע לכוונת מקבלי הברכה; (ג) מיאוס בדיבור – ברכת כהנים צריכה להיות דבר יפה והולם.
– [דיגרסיה: השוואה לשליח ציבור] זה מושווה למה שלמדנו קודם ששליח ציבור שמתבלבל מאוד מביאים במהירות אחר. אבל בברכת כהנים זה שונה – ברכת כהנים היא לכאורה מצוה על הכהן עצמו, לא רק שליחות ציבור כמו ש״ץ.
—
הלכה: המומין כיצד – מומים גופניים
דברי הרמב״ם: “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו… עקושות… בוהקניות…” – כהן שיש לו מומים בידיו או ברגליו – אצבעות עקומות, כתמים לבנים (בוהקניות), וכדומה – לא ידוכן.
פשט: מומים הנראים לעין הציבור פוסלים כהן מנשיאת כפים.
חידושים והסברות:
– הבדל ממומי עבודה: זה לא אותם מומים כמו בעבודת בית המקדש. שם זה דין בכהונה עצמה. כאן זה נוגע רק למקומות שאנשים רואים – ידיים (שהוא מרים) ורגליים (כי אין לו נעליים).
– בוהקניות: פירושו כתמים לבנים חריגים על הידיים – לא לובן רגיל, אלא משהו שנראה כמו מחלה או פגם. הטעם הוא כי זה מושך תשומת לב ומפריע.
– רירו יורד על זקנו: כהן שרוק זולג על זקנו כשהוא מדבר – לא ידוכן. זה קשור לשרירים חלשים, זקנה, או מחלות.
– דש בעירו – רגיל בעירו: אם הציבור כבר רגיל אליו (דש בעירו – “כבר דש”), מותר לו לדוכן. הלשון “דש” פירושו “כבר רגיל” – כשאין כבר תגובה חדשה מהציבור, זה לא בעיה. הטעם: כל החסרון הוא שזה גורם לתגובה בציבור – כשאין כבר תגובה, החסרון בטל.
– ידיים צבועות / קעקוע: כהן שיש לו ידיים צבועות (כמו קעקוע או צבע מעבודה) – אם הציבור מסתכל עליו בגלל זה, זו בעיה. אבל אם הוא פועל (צבע) ורוב אנשי העיר גם כן כך – מותר, כי זה כבר רגיל.
—
הלכה: עבירה – שפיכות דמים
דברי הרמב״ם: “כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו, שנאמר ‘ידיכם דמים מלאו׳ ו׳בפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם׳” (ישעיה א:טו).
פשט: כהן שהרג אדם, אפילו בשוגג, לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– הפסוק נוגע לכל ישראל, לא רק לכהנים: הנביא ישעיה מדבר אל כלל ישראל – “ידיכם דמים מלאו” – כשידיכם מלאות דם, “ובפרשכם כפיכם” – כשאתם פורשים ידיכם להתפלל – “אעלים עיני” – הקב״ה לא יקשיב. הרמב״ם מיישם זאת ספציפית על נשיאת כפים.
– שאלה: מדוע תשובה לא עוזרת? הפסוק אומר “ידיכם דמים מלאו” – זה מדבר כשהידיים עדיין מלוכלכות בדם. אם עשה תשובה, מדוע זה עדיין מעכב? תשובה: תשובה לא עוזרת כאן. בשפיכות דמים, אפילו בשוגג – למשל מי שנהג בפזיזות והרג יהודי – “אתה רוצה ברכה ממנו? אני לא רוצה ברכה ממנו.” חומרת שפיכות דמים כה גדולה שתשובה אינה מסירה את הפגם לענין נשיאת כפים.
– הרמב״ם אומר במפורש מאוחר יותר ששאר עבירות אין להן דין זה – רק שפיכות דמים, עבודה זרה, ושמד.
—
הלכה: עבירה – עבודה זרה
דברי הרמב״ם: “כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס… אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. שנאמר ‘לא יעלו כהני הבמות׳” (מלכים ב כג:ט).
פשט: כהן שעבד עבודה זרה, אפילו באונס (נאנס), אפילו עשה תשובה – לעולם לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– “באונס” – לא קיים קידוש השם: “אונס” פירושו כאן שנאנס לעבוד עבודה זרה – לא קיים את מצוות קידוש השם (מסירות נפש). אף על פי כן, אפילו עם תשובה, נשאר פסול.
– ראיה מ״כהני הבמות”: הרמב״ם מביא ראיה ממלכים ב (בימי יאשיהו): כהנים שעבדו בבמות לא הורשו לחזור ולעבוד בבית המקדש, אפילו לאחר שכבר הרסו את הבמות. זה מראה שאפילו לאחר תשובה נשאר הפסול.
– “הברח על העבודה לעולם אין הוא משתתף עמהם בעבודה”: הכלל הוא שמי שברח מעבודה (בבית המקדש) לעולם לא מתקבל בחזרה. אבל מי שברח משמד (שמד כפוי) כן מתקבל בחזרה – וזו אותה קטגוריה שהרמב״ם מדבר עליה.
—
הלכה: עבירה – שמד (נשתמד לעבודה זרה)
דברי הרמב״ם: “כהן שנשתמד לעבודה זרה… אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
פשט: כהן שהשתמד לעבודה זרה (הצהיר על עצמו כגוי – למשל התנצר) – אפילו עשה תשובה, לעולם לא ידוכן.
חידושים והסברות:
– הבדל בין “עובד עבודה זרה” ל״נשתמד לעבודה זרה”: “עובד” פירושו שממש עבד עבודה זרה. “נשתמד” פירושו שהצהיר על עצמו כגוי – התנצר, או קיבל דת חדשה – אפילו לא עשה ממש עבודה זרה. שניהם פסולים לעולם.
—
הלכה: השנים – גיל (כהן נער)
דברי הרמב״ם: “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתתמלא זקנו.”
פשט: כהן צעיר לא ידוכן עד שיהיה לו זקן.
חידושים והסברות:
– אפילו בר מצווה: מדברי הרמב״ם משמע שאפילו כהן שכבר בר מצווה (גדול לענין מצוות) לא ידוכן עד שיהיה לו זקן. זה לא כשולחן ערוך שמביא שלבדו אסור, אבל עם גדולים אחרים (כהנים מבוגרים) מותר.
– טעם: זה לא קשור לחיוב מצוות (הוא כבר מחויב), אלא לכבוד – בדומה למה שלמדנו בשליח ציבור, שמחפשים אדם עם חשיבות וגיל מסוימים.
—
הלכה: היין – כהן שיכור
דברי הרמב״ם: “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו. שתה רביעית בשתי פעמים או שנתן לתוכן מים — מותר.”
פשט: כהן ששתה רביעית יין חי (לא מהול) בבת אחת, אסור לדוכן עד שהיין יסור. אם שתה בשני פעמים או עם מים – מותר.
חידושים והסברות:
– מקור מעבודת בית המקדש: המקור הוא מ״יין ושכר אל תשת” – וברכת כהנים יש לה אותו דין כעבודה.
– הבדל בין הדין כאן לדין בקריאת שמע: בקריאת שמע דיברנו על “שתוי” (ששתה רביעית) ו״שיכור” (שאינו צלול בדעתו). שם הגדר הוא עד כמה האדם צלול. כאן בברכת כהנים הגדר של “שתוי” – כלומר, שתה ממש רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו בשני פעמים, או יותר מרביעית אפילו עם מים – אסור לדוכן עד שיסור יינו מעליו. הגדר מחמיר יותר כאן.
– שיעור רביעית: הרמב״ם נותן בפעם הראשונה שיעור של רביעית: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע.” ה״אצבע” המוזכרת בתורה היא האגודל (thumb/אצבע גדולה). כלומר: שתיים על שתיים, בגובה שתיים וחצי וחומש.
—
הלכה: טומאת הידים – נטילת ידיים לפני דוכן
דברי הרמב״ם: “כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש.’”
פשט: כהן חייב לרחוץ את ידיו עד הפרק (מפרק) לפני דוכן.
חידושים והסברות:
– לתפילה בכלל נטילת ידיים היא רק לכתחילה אם אפשר להגיע למים. אבל לכהנים בדוכן זה יותר מעכב, כי ברכת כהנים דומה לעבודה.
—
הלכה: חלל
דברי הרמב״ם: “חלל לא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה.”
פשט: חלל (כהן שנפסל דרך פסולי כהונה) אינו עוד כהן אמיתי ואינו יכול לדוכן. הרמב״ם מונה מה מחלל כהן – בין מצד הוריו, בין מצד בעיותיו שלו.
—
הלכה: כהן עם הארץ / בעל עבירות נושא כפיים
דברי הרמב״ם: “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים, אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות ואינו מן המהדרין ואנשי הבית מרננים אחריו — הרי זה נושא את כפיו ואין מוסרין אותו.”
פשט: כהן שאין בו אחת מששת/שבעת המניעות, אפילו הוא עם הארץ, לא מדקדק במצוות, אנשים מדברים עליו רעות – הוא עדיין דוכן.
חידושים והסברות:
– הבדל בין ברכת כהנים לשליח ציבור: בשליח ציבור צריך כבוד הציבור, לא שולחים אדם שאינו הגון. אבל בברכת כהנים זו מצווה אישית של הכהן – אי אפשר לקחת ממנו את מצוותו.
– טעם הרמב״ם: “כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד שעובר על שלש עשה: כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” – לא אומרים לרשע שיהיה רשע יותר על ידי ביטול מצוות. זה יסוד חזק מאוד.
– שיטת הרמב״ם במנין המצוות: כשכתוב שלוש פעמים אותה מצווה (כה תברכו, ושמו את שמי, אמור להם), לפי הרמב״ם זה לא נעשה שלוש מצוות נפרדות, אבל הוא “כעובר על שלושה עשה” – כתוב שלוש פעמים, כל פעם מדבר על משהו אחר.
—
הלכה: מי מקבל את הברכה – הקב״ה מברך
חידושים והסברות:
– מעשה על תלמיד חכם זקן ששאל: אם הכהן אדם טיפש, האם ברכתו עוזרת? התשובה: “הברכה אינה תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם — הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” הכהנים רק עושים את מצוותם; הקב״ה עצמו מברך.
– הרמב״ם עצמו לא אומר שהקב״ה תלוי בכהנים. הכהנים עושים מצווה, והקב״ה מברך “כחפצו” – כשהוא רוצה, והוא רוצה תמיד.
– “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך” – מוסבר ש״הדיוט” יכול להתכוון לכהן הדיוט, שאפילו ברכת כהן פשוט לא יזלזלו בה.
– [דיגרסיה: מעשה עם הרוגצ׳ובר] כשיהודי ביקש ממנו ברכה, אמר: “הרי כתוב ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך – כל שכן אני, הרב. למה אתה צריך אותי? תן לעצמך ברכה בכל שכן!”
—
הלכה: מי בכלל הברכה – אחורי הכהנים / מחיצה
דברי הרמב״ם: “העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה. אבל העומדים מצדיהם — בכלל הברכה. ואם יש שם מחיצה, אפילו אינה של ברזל — פניו נראין, בכלל הברכה.”
פשט: מי שעומד מאחורי הכהנים אינו מקבל את הברכה. מי שעומד מהצדדים – כן. מחיצה לפני הכהנים אינה מפריעה.
חידושים והסברות:
– הברכה עוברת דרך קירות (מחיצה לא מפריעה), אבל היא לא הולכת אחורה (אחורי הכהנים).
—
הלכה: מנין לברכת כהנים / כהנים כחלק מהמנין
חידושים והסברות:
– אפשר לספור את הכהנים כחלק מהמנין.
– אם כל עשרה כהנים – כולם נושאים את כפיהם. שואלים: מי מקבלי הברכה? “לחיילות של צפון ולחיילות של דרום” – זה לא מוסבר לגמרי בבירור.
– נשים יכולות להיות בבית המדרש ולענות אמן – אין להן טענה לא לענות אמן.
—
הלכה: כהן שהוא שליח ציבור
דברי הרמב״ם: אם הכהן הוא שליח ציבור – אם יש כהן נוסף, אותו כהן ידוכן. אם הוא הכהן היחיד – לא ישא את כפיו, כי יתבלבל. ואם הבטיחו שלא יתבלבל — רשאי.
פשט: כהן-ש״ץ לכתחילה לא ידוכן כי עלול להתבלבל. אם הוא בטוח שלא יתבלבל – מותר.
חידושים והסברות:
– החשש הוא שיתבלבל – הוא צריך לענות אמן, הוא צריך להמשיך להתפלל, זה יותר מדי בבת אחת.
– אין חיוב שכל כהן חייב לדוכן – השליח ציבור יכול להסתפק שהכהן השני דוכן.
—
הלכה: כשאין כהן
דברי הרמב״ם: “ואם אין כהן כלל — שליח ציבור אומר ‘אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו”, ועונים אמן.”
פשט: אם אין כהן, השליח ציבור מבקש מהקב״ה שיתן בעצמו את הברכה.
חידושים והסברות:
– זה דבר יפה – אם אין כהן, מבקשים מהקב״ה ישירות. בדומה לכשאדם בא לרבי והרבי לא רוצה לתת ברכה – מבקשים מהקב״ה עצמו.
—
הלכה: כהן יכול לדוכן מספר פעמים ביום
דברי הרמב״ם: כהן שכבר דיכן בבית כנסת אחד יכול ללכת לבית כנסת אחר ולדוכן שוב – נושא ידו אפילו כמה פעמים ביום.
חידושים והסברות:
– החידוש הוא שלא נחשוב שזה בל תוסיף (מוסיפים על המצווה). ברכת כהנים לא “נגמרת” ביום אחד.
—
הלכה: עקירת רגלים ברצה
דברי הרמב״ם: “כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה — שוב אינו עולה באותה תפילה. אלא אם כן התחיל להתכונן מקודם.”
פשט: כהן חייב להתחיל ללכת לדוכן כשהש״ץ אומר רצה (ברכת עבודה). אם לא – לא יכול עוד לדוכן באותה תפילה.
חידושים והסברות:
– המקור קשור לעבודת בית המקדש – בבית המקדש אמרו ברכת כהנים בשעת עבודה, לכן הוא צריך להיות מוכן כבר בברכת עבודה.
– אבל אם כבר התחיל להתכונן קודם (למשל, כבר רחץ ידיים), הוא עולה ומברך. כך עושים היום – רוחצים כבר קודם.
– העיקר הוא שהתחיל להתכונן, לא דווקא שעקר רגליו ברצה.
—
הלכה: כל כהן שאינו מברך אינו מבורך
דברי הרמב״ם: “כל כהן שאינו מברך אינו מבורך, וכל המברך מתברך.”
פשט: כהן שמברך מתברך בעצמ
ו; כהן שלא מברך אינו מתברך.
חידושים והסברות:
– המקור הוא מ״ואברכם” – לא אברהם, אלא ואברכם – כל המברך מתברך.
– זו לא מעלה מיוחדת של כהונה – גם יהודי רגיל מקבל ברכה. הנקודה היא שהכהן שדוכן מקבל ברכה נוספת דרך מצוותו.
– הכהן צריך אבל לזכור לומר “באהבה” – הוא לא צריך לעשות זאת בגלל שיקבל בחזרה ברכה, אלא באהבה לכלל ישראל.
—
סיום
השיעור מסתיים עם הערה טכנית שנוסח מסוים (תפילה) שהרמב״ם מביא מודפס אחרי ספר אהבה, אף על פי שהוא שייך למעשה כאן, וזה יידון בשיעור הבא. השיעור מסתיים ב“ברוך רחמנא דסייען” – הנוסח שהרמב״ם עצמו כותב בסוף ספר/מחלקה.
תמלול מלא 📝
פרק ט״ו מהלכות תפילה וברכת כהנים – דברים המעכבים נשיאת כפים
הקדמה לפרק
אנו לומדים כעת פרק ט״ו מהלכות תפילה וברכת כהנים, ונאמר תודה ללוים שעוזרים לנו כאן בשיעור שלנו, ר׳ יואל הלוי. ואנחנו הולכים ללמוד דברים המעכבים נשיאות כפיים. הדרך שבה הכהנים כאן יכולים להיות נושאים כפיים יכולה להיות רק משום שיש כאן לוים בדחנים שעומדים כאן ושרים למטה. והם הלכות ברכה שמרימים את הידיים והם נותנים את מסכת כהנים מתנת יד כך.
אוקיי, בקיצור, זה ממנו ילמדו וכן יעשו. כאן אנחנו הולכים ללמוד את הפרק האחרון מהלכות נשיאות כפיים מברכת כהנים שהכהנים מברכים יהודים, ובפרק זה יעמדו דברים המעכבים.
כמו שבתפילה היה לרמב״ם שיש דברים מסוימים המעכבים תפילה, למשל ניקיון וכו׳. אותו דבר יש דברים שהם מונעים.
מה זה אומר מונע? זה גורם שהמצווה לא תהיה כתיקונה.
לא, זה לא יצא. מונע אומר שאינו יוצא, זה כמו לא יצא.
כן, אני מתכוון שזו לא נשיאות כפיים טובה. הוא לא צריך, במילים אחרות מי שיש לו אחד מהעניינים לא צריך להיות נושא כפיים. אבל בדיעבד אם הוא כן עשה הוא עשה, כאן מדובר לכתחילה לא.
כמו בערך בתפילה, מעכב, אם אין את התנאים האלה לא צריך להתפלל, נכון? לפעמים שם זה אומר שצריך להתפלל שוב, כאן זה לא שייך, אני לא יודע אם זה שייך, אבל כאן מדובר שהוא לא נושא כפיים.
והרשימה היא כך:
– הלשון – השפה, נראה מיד מה זה אומר
– פגמים – אם לכהן יש מום מסוים
– עבירה – אם הוא עשה עבירות מסוימות
– השנים – אם אין לו את הגיל הנכון, הוא לא בגיל הנכון
– היין – אם הוא שיכור, כבר הזכרנו בעצם
– וטומאת הידיים – אם ידיו טמאות
הלכה א: הלשון כיצד – עילגות (בעיות דיבור)
אז הלשון כיצד? הרמב״ם עושה משנה יפה כזו. מה זה הלשון מעכב? כגון אלו העילגים, אנשים שיש להם בעיות בדיבור, הם לא מדברים טוב, אנשים שיש להם בעיות שצריכים טיפול בדיבור. כאן מדובר על מי שאינו מוציא אותיות כתיקונן, כמו מי שכלל לא יכול… הוא לא יודע את ההבדל בין א׳ לע׳. טיפול בדיבור, הוא לא יכול להוציא ש׳ כהוגן. נכון.
מי שנושא כפיים… לא צריך לדכן, כי הוא לא יגיד טוב “שלום”. הוא יגיד “שולעם”, וזה לא בסדר. הוא עושה מ״שלום” לא “שלום”.
או מה? איפה יש אל״ף בברכת כהנים? הוא יגיד… ב״ישא” לא אומרים את האל״ף. ב״ישא” לא אומרים את האל״ף. “ישא ה׳ פניו אליך”, הוא יגיד “עליך”. הוא יגיד “עליך”. האם יש עי״ן? “ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום”. אז זה לא שייך. זה לא שייך עי״ן, הוא קורא לאל״ף עי״ן. אוקיי.
סתם, לאו דווקא סוג זה של עילגות. בכלל, אנשים שלא מדברים ברור והציבור לא מבין מה הוא אומר, מי שנושא כפיים.
חידוש: נשיאת כפים אינה חיוב על כל כהן פרטי
כאן רואים מאוד ברור שזו מצווה, זה לא ממש חיוב על כל כהן. אם זה היה חיוב, היינו צריכים לומר, “כהן, אתה כהן”. אבל אם לא שומעים… לא כתוב שגם זה לא. זה טקס, זה חלק בסדר. אתה לא יכול, אם אתה כהן שלצערו לא יכול לדבר, זה לא. זה מי שזה לא כבוד הציבור, או שהוא יבלבל את הציבור, יחסר כוונה, ועוד דברים. או שזה סוג של מיאוס, מיאוס בדיבור. אה, זה לא מתאים. ברכת כהנים צריכה להיות דבר יפה. זה לא דבר שהוא בעייתי.
דיון: השוואה לבעל תפילה
אולי זה כמו שלמדנו קודם, בעל תפילה שמתבלבל מאוד, מביאים מהר בעל תפילה אחר.
כן, אבל אני אומר שברכת כהנים היא ממש מצווה לכאורה על הכהן. אנחנו אומרים שזו לא ממש מצווה על כל כהן פרטי ללכת. הוא יוחנן, הוא לא צריך לדבר. הוא הולך, מה יותר שהוא יהיה שליח ציבור, זה לא כמו כהן שחייב לעשות זאת.
הלכה ב: המומין כיצד – מומים פיזיים
“המומין כיצד?” אה, אילו מומין מעכבים? “כהן שיש בו מומין בידיו וברגליו”. זה לא מומין כמו בעבודה, שמקריבים מומין, שזה חלק מהכהונה. כאן זה רק מקומות שאנשים יראו אותם. ברגליו, כי אין לו נעליים. כן.
“גושניות, בוהקניות”. אוי, “עקושות”. באמת, בואו נצליח. “קרומות”, יש משהו באצבעות? כן, משהו כזה רזה, לא טוב.
“בוהקניות” אומר ש… לבן מאוד לבן, כן? זה לבן, יש לו כתמים על הידיים. השמות של האנשים הלבנים מאוד, הבוהק, זה לא אומר את זה, זה אומר שחסר משהו בצבע, בוהקניות אומר צבע בהיר, זה אומר צבע כלשהו, או… או… או שמסתכלים, אה, אולי שלא מתרגלים להסתכל, וזה גורם לא להסתכל, זה הולך בדרך.
רירו יוצא בזקנו ושפתיו מדברות
עוד דבר, מי שהיו… מי שהיו רירו יוצא בזקנו ושפתיו מדברות, הוא לא יכול לדבר כאן, הוא מדבר יש ריר, זקנו הוא מתלכלך, לא, זו מחלה כמו שהוא מספר ריר שיש לו, כן, כן, חיים סימני בעיה, אולי קפאו, אחד טוב לו.
אבל כאן… זה עומד אצל אדם שיש לו שרירים חלשים, הוא מאוד זקן, אה, כי זה לוקח שרירים חזקים מאוד כדי להוציא ריר, אה, שזה יכול לקרות בגלל מחלה כלשהי, או או או מחלה מביאה את זה, אם נעשים מאוד חלשים, כן, אנשים זה מתבטא עם הפה פתוח, אין להם, יש להם שריר נוסף, או פה, כן.
דש בעירו – כשהציבור כבר רגיל
ואם זה בעירו, אם הוא כבר רגיל בעירו, זה כמו מידת הדש, זה לא… דש אומר כבר רגיל אצלו, כן, מאיפה בא הלשון “דש”? כבר דש, כבר מדושדש, כבר מדושדש, טוב, זה מעניין, זה יכול להיות תגובה אצל אדם, אצל אדם זקן, “והכל רגילים בו אין בכך כלום”, סוג של… כבר מסתכלים בו, כל העניין זה עושה תגובה, כאן כבר אין תגובה.
או אם מחנכים את הילדים שיהיו יותר רגישים, אולי זה יהיה גם בעיה, אבל אנחנו מדברים על עולם המעשה, לא על עולם התיאוריה איך העולם היה צריך להיות.
ידיים צבועות
חיים, לא רק על שתי ידיים, מי שיש לו ידיים צבועות, אסטיס ופרס הם שמות של צבעים, “ליסר סקפאוו”, באמת אומר העובד שנכנס עם ידיים צבועות, אם מסתכלים עליו, או קעקוע או כך, נכון.
זה רק דרך קטנה זה המוקח וכל אחד הפנים, וכך זה… שעם… ועם העובדים אנחנו אחד השבט יודע עובדים, צבע עושה, אומר טוב, הוא כבר…
הלכה ג: עבירה – שפיכות דמים
עכשיו הולכים ללמוד עבירה שגם מעכבת, מה זה אומר עבירה? אה, כאן מעניין, כאן מום הורג עבירה, הורג נפש, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, אפילו בשוגג, לא ישא כפיו לא צריך לדכן, שנאמר, הנביא אומר על יהודים ביחזקאל. והוא לא אומר על כהן. כן, הוא אומר שידיכם דמים מלאו, כשלאנשים יש על ידיהם דם, כמו שסיפרנו, אומר הקב״ה, שובפרשכם כפיכם, כשאתם הולכים לפרוש את הידיים להתפלל, כמו שאמרנו קודם, אה, הקב״ה לא יקבל את תפילתכם, הוא יסתכל על הדם.
דיון: למה תשובה לא עוזרת?
מה הטענה שלכם שזו הלכה מעניינת, כי למה אמרו שאם הוא כבר עשה תשובה זה עדיין נקרא ידיכם דמים מלאו? הנביא אומר, כשידיכם מלוכלכות בדם, הוא אומר שאי אפשר לעשות תשובה, אפילו לא בשוגג. אוקיי?
מה ענו? אני לא יודע. אני יודע כן. תשובה לא עוזרת. אני לא מאמין בתשובה כל כך חזק כמוך.
מה זה אומר עשה תשובה? מה הוא עשה תשובה לעשות, בדיוק? הוא מעולם לא היה רוצח. שוגג אומר שהוא נהג בפראות והוא הרג יהודי. נו, אתה רוצה ברכה ממנו? אני לא רוצה ברכה ממנו. אני לא מאמין כל כך חזק בתשובה. חברים בעלי תשובה, בואו אלי. אני מאמין בכם.
הוא יגיד מפורש יותר מאוחר שאר עבירות אין להם. הוא ייכנס אפילו יותר מאוחר יותר מפורש לזה. אוקיי.
הלכה ד: עבירה – עבודה זרה
כל שכן עובדי עבודה זרה, אפילו באונס. אונס אומר שהוא היה אנוס, נכון? הוא לא קיים את המצווה של קידוש השם. אפילו עשה תשובה, אינו מתכפר לו לעולם. על זה יש ראיה, שנאמר, “לא יעלו כהני הבמות”.
זה אומר, כתוב אצל יאשיהו, שאלה שעשו במות לא הרשו להביא לבית המקדש. כהן שעבד בבמה לא הרשו לעבוד בבית המקדש. לומדים מזה שבמות, כמו שזה אסור עבודה זרה, זה אפילו לא ממש עבודה זרה, אבל מדברים על במות של עבודה זרה, ומתכוונים שאפילו הם כבר עשו תשובה לא יבואו. שניהם זה פלא גדול, כי שניהם לכאורה אומר כמה זמן זה עבודה זרה? כמה זמן זה במות? במות זה קודם משומר?
דיון: מתי היו הבמות?
לא, לא, זה לא משנה. לא, לא, כהלל במות, כהלל במות לא משנה. כן, זה אומר כן, זה אומר שהם עשו תשובה. לא, לא, לא, לא מדברים על תשובה, כבר שברו את הבמות שם. כבר שברו את הבמות, כתוב שם ברור כבר שברו את הבמות.
כמו שהרמב״ם מביא הלאה, “הברוח על העבודה, לעולם אינו משתתף עמהם בעבודה.” כן. “והברוח על העבודה” אינו נמנה על ישראל, “והברוח על השמד” נמנה על ישראל, וזו אותה קטגוריה.
הלכה ה: עבירה – נשתמד לעבודה זרה
אז הרמב״ם מביא הלאה, “וכהן…” כן, אותו דבר. “כהן שהשתמד לעבודה זרה”, הוא נעשה גוי, הוא לא רק עבד עבודה זרה, יש דבר של עובד עבודה זרה, ויש נשתמד לעבודה זרה. נשתמד לעבודה זרה אומר שהוא נעשה, הוא התנצר לנוצרים למשל.
כן, אבל ההבדל הוא, הוא לא עשה שום עבודה, הוא רק אימץ חדשה… הוא הצהיר, הוא הצהיר שהוא גוי. הוא לקח ביטוח לאומי חדש מהנוצרים. הוא הצהיר שהוא מוסלמי, אני לא יודע איזה דבר. “אף על פי שחזר בתשובה, אינו נושא את כפיו לעולם.”
כן, טוב. השאלה היא רק, מה ההבדל? זה רק שפיכות דמים אפילו בשוגג, עבודה זרה אפילו בשוגג, או שמד.
הלכה ו: השנים – גיל
טוב, הלאה. “אינו נושא את כפיים לעולם.” הלאה, “השנים כיצד?” אומר הרמב״ם, “כהן נער לא ישא את כפיו עד שתעלה בו שיבה בזקנו.” משמע מהרמב״ם, מדברים אפילו הוא כבר בר מצווה, לא כזה קטן, אפילו הוא כבר בר מצווה משמע שהוא לא נושא כפיים. השולחן ערוך מביא קצת אחרת את ההלכה, שרק לבדו, עם גדולים הוא כן יכול ללכת. קיצור, הלכות אחרות.
אבל הרמב״ם לומד מה שהוא לומד, שמחפשים אדם עם זקן גדול, כהן מבוגר. דומה למה שלמדנו אצל שליח ציבור גם, שזה לא קשור לחיוב במצוות, זה יותר קשור לכבוד, דבר כזה.
הלכה ז: יין – שכרות
אוקיי. “היין כיצד?” מה זה אומר יין? כן. “מי ששתה רביעית יין חי בבת אחת”, מי ששתה יין לא מזוג, זה לא מזוג. הוא שתה רביעית שלמה בבת אחת, זה הרבה יין, הוא נעשה שיכור, אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו, עד שהיין יעבור.
לפי ששיכור אסור לו בעבודה, כי יש הלכה לעניין עבודה בבית המקדש שכהן לא יכול “יין ושכר אל תשת”, בבית המקדש לעבודה, כך אומר לשון הפסוק. אז בברכה זה גם אותו דין שאתה לא יכול לעשות כששתית.
שתה רביעית בשתי פעמים, אם הוא שתה את הרביעית לא בשתייה מהירה אחת, אלא בשני חלקים, או שנתן לתוכן מים, מותר, כי הוא לא נכנס כל כך מהר לגדר שיכור.
הבדל בין קריאת שמע ונשיאת כפים
ממילא, לעניין קריאת שמע היה אחרת, לא דיברו על כמה צריך לשתות, אלא כמה ברור הוא. כן, היה שתוי, שתוי זה שתה רביעית יין, ושיכור שלא ברור.
כאן זה לא שיכור, אין לזה שום קשר. כאן זה לכאורה הדין של שתוי שם, אבל שתוי כבר שתה, ממש. שתוי זה ששתה רביעית, אפילו שלא מזוג, אפילו ששתה בשתי פעמים, או ששתה יותר מרביעית, אפילו שמת בזה מים, או אפילו זה מחולק לשתיות, נקרא שיכור, לא יכול לדכן עד שיסור יינו מעליו.
שיעור רביעית
יפה מאוד. וכאן גילית בפעם הראשונה מהרמב״ם דבר כזה כמו רביעית. אהה.
קודם כל, הרמב״ם מספר מה זה רביעית. מה זה רביעית? כך: “אצבע ומחצה על אצבע ומחצה ברום אצבע ומחצה וחצי אצבע וחומש אצבע”. זה לוקח שתי אצבעות.
מה זו אצבע? “והוא אצבע שמוזכר בכל התורה כולה, והוא אגודל”. כמו שקוראים היום “thumb”, האצבע הגדולה. שתיים על שתיים, שגובהו שתיים וחצי עם חומש. זה השיעור כמה נכנס, זה אומר רביעית. תחשוב, תעשה שיעור, תסתכל סביב, תראה, זו רביעית. אוקיי.
—
הלכה: טומאת הידים — נטילת ידים
עכשיו, עוד דבר שלמדנו ביום שני. הדבר החמישי, טומאת הידים. הדבר השישי, טומאת הידים. כיצד?
“כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, אלא נוטל ידיו במים עד הפרק ונושא את כפיו, ואחר כך מברך, שנאמר ‘שאו ידיכם קדש׳”. אתה צריך לעשות את ידיך קדושות, זה אומר עם נטילת ידיים, עם רחיצת ידיים, ואז ברכו את ה׳.
לתפילה יש מצווה של רחיצת ידיים, אבל זה רק לכתחילה אם אפשר להגיע למים. לכהנים זה יותר מעכב, נראה, כי זה דומה לעבודה.
—
הלכה: חלל — כהן פסול
הלאה, איזה כהן לא יכול לעלות? עוד דבר אחד, זה לא אחד מששת הדברים, זה סתם יוצא מן הכלל, שחלל אינו כהן.
מי הוא כהן? רק כהן שהוא כהן כשר, אבל חלל אינו כהן, “ולא ישא את כפיו, לפי שאינו בכהונה”. הוא כבר לא כהן אמיתי.
אומר הרמב״ם הלאה, “כהן שלא היה בו דבר מכל אלו”. בעצם, הוא אומר כאן מה מחלל כהן. או שהוריו לא היו כשרים וכו׳, או הבעיות שלו עצמו.
—
הלכה: כהן עם הארץ / בעל עבירות נושא כפיים
אז מה? כהן שלא היה בו “דבר מכל אלו המונעים נשיאת כפים”, אין לו אחת מששת המניעות, או שבע, “אף על פי” — עכשיו אומר הרמב״ם, זה למדנו ביום שני — “אף על פי שהוא עם הארץ ואינו מדקדק במצות, ואינו מן המהדרין, ואנשי העיר מרננים אחריו, הרי זה נושא את כפיו”.
תרגום לעברית
אף על פי שהוא אחד, חכמה אינה חכמה, הוא אינו חכם גדול, הוא אינו נבל קטן. הוא אחד שמדקדק במצוות, הוא אינו עושה מצוות גדול. הוא אחד שעובר עבירות, מדברים עליו, אנשים מספרים עליו. ובדרך כלל זה אומר שהוא אינו קדוש. אם יש אחד שמספרים עליו ימים, הוא בטוח. אבל מספרים שהוא אינו טהור. הרמב״ן מתכוון, אומרים עליו לא דברים טובים, לא דברים יפים, הוא חולני, הוא קצת גנב, יכול עוד הכל להיות… הרי זה נושא כפיו, ואין מוסרין אותו. למה? הרי הוא עושה מצוה. חזק מאוד.
חילוק בין נשיאת כפים לשליח ציבור
הרמב״ן אומר כך, “וכל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, עונשו מרובה מאד, שעובר על שלש עשה, שנאמר ‘כה תברכו את בני ישראל׳, ‘ושמו את שמי על בני ישראל׳, ‘אמור להם׳. ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והתבזה במצוות.” חזק מאוד.
יודע אתה מה זה אומר? המשל של שליח ציבור וכל אלה, רק יהודים ישרים. אתה לא שולח שום מצוה, אתה לא רוצה שום מצוה עבור אדם שאינו כבוד הציבור, אדם שאינו כבוד הציבור. לא אשלח אותו כשליח ציבור, אבל יש לו מצוה של כהן.
—
הלכה: הקב״ה מברך — הברכה היא מהקב״ה
טוב מאוד. אה, שאל אדם, שמעתי פעם מתלמיד חכם זקן, הוא אמר, “כמו שאתה אומר, ‘כה תברכו׳, אתה אומר את זה, אתה אומר את זה, זה עוזר?” הוא אמר, “ברכה, השוטה, האידיוט עונה הוא, נכנסה ברכה, תלויה בכהנים, והקב״ה שנאמר ‘ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם׳. הכהנים עושים מצוה שנצטוו, והקב״ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.” אל תדאג, הקב״ה יעשה בטוח שהוא יודע מה לעשות. הרמב״ן רוצה גם לומר שאנחנו לא מפילים את הקב״ה, אנחנו לא גורמים לו לשנות את דעתו.
טוב מאוד. הוא לא אומר אפילו שהקב״ה תלוי בכהנים. הכהנים עושים מצוה, והקב״ה מברך. חסר משהו לעשות? רק כחפצו, כשהוא רוצה, והוא רוצה תמיד. אבל טוב מאוד.
ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך
מה שכתוב “ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך”, זה גם היה אצל רבי ישמעאל כהן גדול, שהקב״ה קיבל ברכה מרבי ישמעאל. בכל אופן, יכול להיות שזה מתכוון הגמרא, ברכת הדיוט הכהן, שתחשוב שהכהן הוא הדיוט, הוא כלום, הוא הדיוט.
כשיהודי בא לרוגצ׳ובר וביקש ממנו ברכה, הוא אמר, “הרי כתוב ‘אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך׳, כל שכן אני, הרב שהוא עובד ה׳.” אומר הוא, “למה אני צריך לתת ברכה? עם ‘כל שכן׳ תאמר ברכה לעצמך, מה אתה צריך אותי?”
יכול להיות שהפשט הוא, הוא הדיוט כמו הרבי.
—
הלכה: מי בכלל הברכה — אחורי הכהנים / מחיצה
בכל אופן, אומר הרמב״ן הלאה, “אמנם, לכאורה כהנים העומדים אחורי הכהנים המברכים, לא יברכו.” מי שעומד מהצד השני של הכהנים, הוא לא דיבר שכאשר הכהנים מברכים ילכו לשם. הוא התכוון שרק מי שתופס את זה ממנו הם ב… לא, אומר הרמב״ן, מי שעומד מאחוריו אינו בכלל הברכה. אבל יש לנו את מצוות עשה, לא ממש פנים, אבל הוא מסתכל דרכם, בכלל הברכה.
ואם יש שם מחיצה, אפילו אם יש שם מחיצה, כי הכהנים נמצאים שם, ויש פסוק שהוא הולך פנים כנגד פנים, ומול הכהנים יש מחיצה, אפילו אם אינה של ברזל, הרי פניו נראין בכלל הברכה, זה לא מפריע. הברכה עוברת דרך קירות, אבל היא לא הולכת אחורה.
—
הלכה: מנין לברכת כהנים / כהנים כחלק מהמנין
אוקיי. למדנו שהרבה דברים צריכים מנין. לברכת כהנים, נשיאת כפים, עשרה כהנים, אפשר לספור את הכהנים כחלק מהמנין.
מה עושים אם אין מספיק כהנים? כולם נושאים את כפיהם, מנין מברכין? לחיילות של צפון ולחיילות של דרום. מה קשור צפון ודרום? לא יודעים.
ואם אין שם אלא עשרה, אה, כאן רואים שהנשים יכולות להיות בבית המדרש והן אומרות אמן בקול רם, כי אין להן טענה לא לומר אמן בשקט. הציבור שומע, אבל לנשים אין טענה לומר אמן בשקט.
ואם אין שם אלא עשרה כהנים ויותר, אה, זה אומר, יכול להיות שכלל הכהנים, אם יש מספיק, ישארו עשרה, משאירים עשרה כך בבית הכנסת, שיהיו כמו מקבלי הברכה.
—
הלכה: כהן שהוא שליח ציבור
עכשיו, מה עושים אם הכהן עצמו הוא שליח ציבור?
יש עוד כהן, אם יש עוד כהן, הוא יכול להיות שליח ציבור והשני ידוכן. למדנו, אין חיוב שכל כהן ידוכן. שליח ציבור יהיה והאחר ידוכן, אין בעיה.
אם אין יותר מכהן אחד, לא ישא את כפיו, הוא לא צריך, כי למה הוא יתבלבל? למדנו כבר הלכה אחת שצריך לומר אמן, הוא יתבלבל.
ואם הבטיחו שלא ישא את כפיו, אם בטוח שהוא יכול להתפלל טוב והוא לא יתבלבל, אז רשאי.
—
הלכה: כשאין כהן
ואם אין כהן כלל, כמו אצלנו שאין לנו כהן ולא דוכנים, ש״ץ אומר, אז מבקשים מהקב״ה שיתן את הברכה בעצמו. כי יש, אין לנו כהן, אומר הוא, הכהנים הם קרוביו, תנו לנו את הברכה, הברכה המשולשת מהתורה שנאמרה לאהרן לומר על הכהנים, ואנחנו אומרים אמור להם ברכה משולשת בתורה הכתובה על ידי משה, הוא אומר אמור להם, אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה על ידי משה עבדך, האמורה מפי אהרן ובניו הכהנים עם קדושך, כאמור יברכך וגו׳, ואנו עונים אמן. ואנחנו אומרים עוד, אנחנו אומרים כן ירצה, כמו שהחלפנו את המערכת.
בכל אופן, אינו מסכים על מה שכתבנו, זה דבר יפה מאוד. אם אין כהן, הקב״ה יתן את הברכה. כמו כשאדם בא לרבי, והרבי לא רוצה לתת ברכה, זה לא עוזר בעצמו, משהו אחר.
—
הלכה: כהן יכול לדוכן מספר פעמים ביום
אה, כהן שנושא כפיו בבית הכנסת… סליחה, אני מתקדם מהר מדי, מה שאני רוצה לסיים.
כן, אה! מה גרם לו לומר כהן שדיכן, אחר כך הוא רוצה ללכת לבית כנסת אחר? למה הוא הלך לבית כנסת נוסף? אין לזה קשר לזמן. הוא צריך להתפלל שחרית, הוא רוצה ללכת לברכת כהנים. נושא ידיו להנאתו אפילו כמה פעמים ביום. אין זו ברכה, לא נגמר הכהן, הברכה של הכהן ביום אחד. הוא יכול ללכת לשני בתי כנסת.
אני לא מבין את החידוש, מה חשבו שנגמר? זה ברור. אה, הוא אומר שאפשר לחשוב שזה בל תוסיף. מה אומרים לא צריך להוסיף. אוקיי.
—
הלכה: עקירת רגלים ברצה
עוד דבר, למדנו קודם שצריך עוקר רגליו כשמגיע לרצה, ובברכת עבודה צריך הכהן להתחיל ללכת לדוכן.
מעניין, נכון. כהן שלא עקר רגליו במקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה תפילה, לא יכול ללכת כי הוא לא מוכן. מעניין. זה לא מעכב חזק מאוד העוקר רגליו ברצה. אבל העיקר רגליו צריך כבר להתחיל ללכת, הוא צריך כבר להתחיל ללכת על הרגליים ללכת לדוכן.
אלא אם כן, הוא לכתחילה נראה שהוא לא צריך להתחיל אז. כך עושים אכן היום, מתרחצים כבר קודם. אבל אם הוא לא הגיע, הוא עולה ומברך, העיקר שהוא התחיל להתכונן.
מעניין, גבי מה שעומדת הלכה בדיוק. אני חושב שזה קשור לעבודה, שלמדנו שהכהנים… הגמרא עושה דרשה כזו, כן, זו העבודה, שלמדנו שבבית המקדש היו עושים את זה, בשעת העבודה. משהו יש לזה עם ברכת עבודה, ברכת כהנים, הוא צריך כבר להיות חלק מזה. אני לא יודע.
—
הלכה: כל כהן שאינו מברך אינו מבורך
עכשיו כך, כל כהן שאינו עולה לדוכן, הוא לא מדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת, העצם שהוא עבר וביטל מצות עשה אחת, שהמצוה היא ברכת כהנים, הרי הוא כעובר על שלושה עשה. מה כתוב ברוך יאמר להם בשמי? זה הולך עם שיטת הרמב״ם, שכאשר כתוב שלוש פעמים אותה מצוה, זה לא נעשה שלוש מצוות. אבל כתוב שלוש פעמים, הפשט הוא כה, זה כה, זה כה, מדברים על משהו אחר.
וכל כהן שאינו מברך, אינו מבורך. מעניין. לא מגיעה הברכה? אה, מה כתוב ואברכם, לא אברהם. כל המברך מתברך. זה אומר, מי מברך את הכהנים? הכהנים מתברכים כי הם מברכים את היהודים. ממילא אם לא, הם לא מתברכים.
הוא אמר, “כן, כן, זו המעלה של להיות כהן.” לא, סתם יהודי מקבל את הברכה.
הוא צריך לזכור אבל לומר “באהבה”, שהוא עושה את זה לא כדי שיקבל בחזרה את הברכה. הוא צריך לאהוב את עצמו גם, שיקבל. אה, הקב״ה מברך.
—
סיום הלכות תפילה
אוקיי. עד כאן הלכות תפילה. ובכל זאת יש
סיום הלימוד
דובר:
זה מודפס בספר אהבה. אף על פי שבעצם זה שייך כאן, לא? נדבר על זה בפעם הבאה.
ברוך רחמנא דסייען, אומר הרמב״ם.