סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ו’
—
הקדמה: הענין של לימוד הלכות הרגל — שלושים יום קודם החג
„מזומן” לעומת „קרדיט”
הגר”ר אומר שתורה צריך לדעת „מזומן” — לא „קרדיט”. קרדיט פירושו „אני יודע איפה לחפש”; מזומן פירושו „אני יודע זאת באמת”. כשמגיע זמן שצריך לעשות למעשה, צריך להיות הידיעה „במזומן” — בידיים. חסיד ברסלב מאקוודור (מאיר) הוציא ספר „אתה ידעת כל התורה כולה” — סדר איך אפשר לדעת כל התורה כולה דרך חזרה.
המקור: משה רבינו
הגמרא במגילה אומרת: „שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח” — משה רבינו עצמו קבע את הסדר ללמוד הלכות פסח לפני פסח. זו הדרך המקורית של לימוד תורה — לא רק מנהג, אלא יסוד בסדר הלימוד. משמע מההלכה שצריך לעשות זאת סדר הלימוד — לא רק „חמש עשרה דקות הלכות פסח אחרי התפילה”, אלא עיקר הלימוד צריך להיות הלכות הרגל.
על אילו ימים טובים חל „שלושים יום קודם החג”?
– בפוסקים (שולחן ערוך) מופיע הסימן הראשון רק על פסח.
– המשנה ברורה מביא מחלוקת: דעה אחת אומרת שזה רק על פסח (כי המקור הוא מקרבנות — קרבן פסח); דעה שנייה אומרת שזה על כל הימים טובים.
– ראיה שזה על כל הימים טובים: בגמרא יש „פרוסא עצרת” ו„פרוסא חג” — חצי משלושים יום לפני שבועות וסוכות.
– תוספות אומר שבפורים אין דין של שלושים יום (חוץ מהלכות מגילה).
– קושיא על דעת ה„קרבנות”: אם היסוד הוא קרבנות, למה לומדים הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר — ולא קרבנות? תשובה: עצם התקנה נשארה אפילו כשלא לומדים ממש קרבנות.
– המשנה ברורה אומר שהלכות סוכות בעצם אינן כל כך נוגעות כי רוב סוכות ורוב לולבים כשרים — „דפנות ושלישית אפילו טפח”, „רובם כשרים”. פסח לעומת זאת יש הרבה הלכות מעשיות.
השולחן ערוך הרב (בעל התניא)
השולחן ערוך הרב פוסק: „מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם”. חיוב הרב לדרוש לפני הציבור פחות נוגע היום (כי כל אחד יכול לקחת משנה ברורה), אבל החיוב על כל יחיד ללמוד נשאר.
המאירי
המאירי אומר שהציבור לומד מסכתות מועד בכל מועד. זה מתחבר למנהג של שבת הגדול בפיוטים.
[דיגרסיה: המילה „ועד” — בית הועד]
רש”י אומר „שאין לומדין הלכות הפסח בבית הועד שלא ישמעו עם הארץ”. דעה אחת (מספר „מנקה יגריב”?) אומרת שבית הועד פירושו כמו סנהדרין — שם מכריעים הלכות כלליות/ציבוריות, לעומת בית המדרש שם לומדים. שורש המילה „ועד” אולי מי-ע-ד (כמו „ונועדתי”), לשון אסיפה/התכנסות. המושג „יעוד” פירושו דבר שמיועד לעתיד, קשור ל„מזומן”, „מועד”, „נועד”. „ועד” ב„לעולם ועד” — כל המפרשים אומרים שזה אותו שורש כמו „עד” (ע-ד), לא שורש נפרד ו-ע-ד. ר’ מנחם בן סרוק סובר שאין מילה שמתחילה בו’ כאות עיקרית.
—
הלכה א: מצות עשה לאכול מצה בליל חמשה עשר
דברי הרמב”ם
„מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר ‘בערב תאכלו מצות’. בכל מקום ובכל זמן, ולא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה.”
פשט
יש מצות עשה מהתורה לאכול מצה בליל ט”ו ניסן. המצווה חלה בכל מקום ובכל זמן (גם בזמן הזה בלי קרבן פסח), היא מצווה נפרדת בפני עצמה, ואפשר לצאת ידי חובה כל הלילה.
חידושים והסברות
1) סדר המצוות — מבנה הרמב”ם:
הרמב”ם בחמשת הפרקים הראשונים דיבר על איסורי חמץ: (1) שלא לאכול חמץ ביום ראשון, (2) תשביתו, (3) שלא לאכול חמץ כל שבעת, (4) תערובת חמץ, (5) בל יראה, (6) בל ימצא. עכשיו במצווה השביעית מגיעים למצות עשה היחידה — לאכול מצה בליל פסח.
2) שלוש שאלות נפרדות במצווה:
– שאלה א: האם בכלל יש מצווה לאכול מצה? אולי „מצות תאכלו” פירושו רק שלא לאכול חמץ, וממילא יאכלו מצה, אבל לא כמצות עשה. באותם זמנים אכלו לחם כל יום — אם מישהו דווקא לא רוצה לאכול לחם כלל, האם הוא עובר על מצות עשה? זה לא כתוב במפורש.
– שאלה ב: אולי המצווה רק „עם הפסח” — יחד עם קרבן פסח, כמו שכתוב „על מצות ומרורים יאכלוהו”. אם כן, בזמן הזה כשאין קרבן פסח, לא תהיה מצווה.
– שאלה ג: אולי המצווה חלה כל שבעת הימים ולא רק הלילה הראשון?
3) המקור של „בערב תאכלו מצות” — ניתוח הפסוקים:
בפרשת בא יש שני חלקים נפרדים:
– חלק ראשון — מדבר על קרבן פסח: „ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו”. כאן מצה היא חלק מאכילת הפסח.
– חלק שני — אחרי הפסוק „והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו”, מתחילה מצווה חדשה: „שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”, „ובערב תאכלו מצות”. זו מצווה נפרדת של חמץ ומצה, לא קשורה לקרבן פסח.
זה היסוד לפסק הרמב”ם ש„לא תלויה אכילתה בקרבן הפסח אלא מצוה בפני עצמה” — כי הפסוק „בערב תאכלו מצות” נמצא בחלק השני, נפרד מקרבן פסח. זה גם מפורש בפסוקים: הפסח הוא י”ד ניסן, ומצה אוכלים מט”ו עד כ”א — ברור שזה לא תלוי בפסח.
4) „מצות תאכלו” — מצווה או רק עצה?
כמעט כל פעם שכתוב „מצות תאכלו” זה בא יחד עם איסור חמץ. חז”ל הבינו שכל הפעמים (חוץ מפעם אחת) „מצות תאכלו” אינו מצות עשה לאכול מצה ממש, אלא תיאור של מה אוכלים כשלא אוכלים חמץ. המילה „מצה” פירושה פשוט לחם שלא עבר תהליך חימוץ. „מצות תאכלו” ו„לא תאכל חמץ” אומרים את אותו הדבר — רק אחד בלשון חיוב ואחד בלשון שלילה. זה דבר והיפוכו.
אנשים רגילים (בתקופת מתן תורה, במסופוטמיה) אכלו לחם כל יום. התורה לא כותבת אף פעם „אכלו לחם” כי זה פשוט מה שאנשים עושים. ממילא, כשהתורה אומרת „אכלו מצה,” פירושו רק: כשאתה אוכל לחם (שאתה עושה סתם כל יום), שיהיה מצה ולא חמץ. אין חידוש שאוכלים מצה — החידוש הוא רק שלא אוכלים חמץ.
אבל לשון הציווי („תאכלו”) מראה שזה יותר מעצה — „לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה.” גם: „חג המצות” — היום טוב נקרא כך — לא ייתכן שיהיה יום טוב שנקרא „חג המצות” ולא יאכלו מצה.
5) לא כתוב בשום מקום בתורה כרת על אי אכילת מצה. כשהתורה רוצה להבהיר שצריך לעשות משהו, היא אומרת מה העונש על אי עשייה (כמו ברית מילה — כרת). במצה כתוב כרת רק על אכילת חמץ, לא על אי אכילת מצה. זו ראיה חזקה שאכילת מצה (אפילו כל שבעת הימים) אינה מצווה נפרדת.
6) הטענה הרדיקלית — אין הבדל בחומש בין הלילה הראשון לשאר:
בחומש אין בשום מקום הבדל ברור בין הלילה הראשון של פסח לשבעת הימים הנותרים לגבי אכילת מצה. „בערב תאכלו מצות” אולי פירושו רק שהחיוב מתחיל בערב (לא בבוקר), לא שהלילה הראשון שונה מהשאר. מה שהחכמים חילקו — שהלילה הראשון הוא חובה והימים הנותרים רשות — הוא „חידוש מוחלט של החכמים.” יש להם דרכים איך „לדחוק זאת לפסוק,” אבל פשט בחומש זה לא כתוב.
7) קשר לגמרא (פסחים ק”כ):
בפסחים ק”כ הגמרא לא דנה בענין לפי הגישה הפשוטה של המקרא, אלא דרך שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן — „דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד,” „מה שביעי רשות, אף ראשון רשות,” „אך ביום הראשון תשביתו.” כל המחלוקת אמוראים האם מצה היא דאורייתא כל שבעת הימים מתנהלת סביב דרשות, לא סביב פשט. בגמרא יש שיטות של רבי יאשיה ורבי יונתן — לפי רבי יונתן אכן לא קיים חיוב מצה נפרד מקרבן פסח, אבל שיטות אחרות סוברות שכן.
ההבדל בין „רשות” ל„עצה טובה”: „רשות” כבר מושג הלכתי — זה מדבר רק בהקשר של מצווה. בחומש לא כתוב „רשות” ולא „מצווה” — כתוב פשוט „אכלו מצה,” שפירושו „אל תאכלו חמץ.”
8) נפקא מינה:
– ברכה / לשם יחוד / קדושת המצווה: אם אכילת מצה כל שבעת הימים היא מצווה, מברכים, זו מצווה קדושה. אם לא — אוכלים מצה למעשה (כמו כל היהודים, חוץ מחסידי ליסק שלא אוכלים מצה אחרי הלילה הראשון), אבל בלי ברכה.
– מקרה ה„פאני מענטש”: מה אם מישהו רוצה לצום או לאכול רק פלפלים / ברוקולי כל שבעת הימים? אם זו מצווה — יש לו חיוב לאכול מצה. אם לא — לא עשה שום עבירה, הוא רק לא אכל חמץ.
9) „ומצותה כל הלילה” — מחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה:
הרמב”ם פוסק כרבי עקיבא שהמצווה היא כל הלילה, נגד רבי אלעזר בן עזריה שסובר שקרבן פסח (ולפי אחדים — גם מצה) הוא רק עד חצות. הכלל הוא (כמו שהגמרא במגילה ובמקומות אחרים): „כל מצוה שמצותה בלילה — כשרה כל הלילה.”
10) האם יש גזירה דרבנן לאכול לפני חצות?
בקרבן פסח מביא הרמב”ם (בהל’ קרבן פסח) שהרבנן גזרו שיש לאכול לפני חצות — „כדי להרחיק מן העבירה”. אבל במצה — הרמב”ם לא אומר שיש אפילו גזירה דרבנן לאכול מצה לפני חצות. כלומר, לפי הרמב”ם במצה אפילו לכתחילה כל הלילה, בלי שום גזירה.
הטעם: בקריאת שמע יש חשש שיפספסו את הזמן. אבל במצה — אם אוכלים אחרי חצות, סך הכל לא קיימו את המצווה, לא איסור כלשהו. הבית מאיר מסביר שבקרבן פסח יש סיבה מיוחדת לחצות — כי אם אוכלים אחרי עלות השחר יאכלו נותר (שזה איסור). במצה לא שייך החשש הזה.
צדיקים/ראשונים אחרים אכן נהגו להקפיד על מצה לפני חצות, ומזה נובע המנהג של יהודים שממהרים עם הסעודה לפני חצות — אבל הרמב”ם לא סובר כך כלל.
—
הלכה א (המשך): שאר ימי הרגל — מצה רשות
דברי הרמב”ם
„אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן.”
פשט
רק הלילה הראשון מצה חובה; שאר יום טוב מצה רשות, ואפשר לאכול אורז או דוחן.
חידושים והסברות
1) הרמב”ם פוסק שאורז ודוחן לא באים לידי חימוץ — זה שיחה בגמרא. זה עומד בסתירה לאיסור קטניות (שהוא מנהג אשכנז).
2) הלשון „אין יוצאין אלא בחמשת מיני דגן” מעורר תמיהה — הרי בכלל אי אפשר לצאת עם חמץ, כי חמץ אסור באכילה. הכוונה היא שרק חמשת מיני דגן (שיכולים להיות חמץ) כשרים למצה.
—
הלכה ב: שיעור אכילת מצה — כזית
דברי הרמב”ם
„אכל כזית מצה — יצא.”
פשט
השיעור למצה הוא כזית.
חידושים והסברות
1) הלשון „יצא” מעניין — למה צריך לומר „יצא”? תירוץ אפשרי: „יצא” פירושו שאחר כך לא צריך לאכול יותר — דומה לצפון/אפיקומן. המצה שאוכלים אחר כך כבר אינה מצה של מצווה, אלא סתם מצה.
2) הלשון בגמרא „אכל כזית מצה יצא” מובא דרך אגב בסוגיא על הסבה (האם צריך לשבת בהסבה), לא בסוגיא על שיעורים. המגן אברהם מביא במספר מקומות שכזית מספיק.
3) במרור גם כתוב כזית — אבל נשאלת השאלה: איפה כתוב בדיוק הכלל שכל האכילות בתורה הן כזית?
—
הלכה ב (המשך): בולע מצה / בולע מרור
דברי הרמב”ם
„בולע מצה — יצא. בולע מרור — יצא.”
פשט
מי שבלע מצה בלי ללעוס — יוצא, כי בליעה נקראת גם אכילה. אותו דבר במרור.
חידושים והסברות
1) מחלוקת הגירסאות: בולע מרור — יצא או לא יצא?
כל ארבע ההלכות (בולע מצה יצא, בולע מרור, בולע שניהם, כרכן בסיב) מקורן ממימרא של רבא בפסחים קט”ו ע”ב.
– רש”י יש לו הגירסא „בולע מרור לא יצא” — אבל המילה „לא” מוקפת במעגל (ספק בגירסא). סברת רש”י: „אי אפשר שלא יטעום טעם מרור” — אי אפשר לא לטעום את הטעם המר של מרור אפילו בבליעה.
– הרמב”ם יש לו (לפי צד אחד) הגירסא „בולע מרור לא יצא” — כי מרור צריך ספציפית טעם מרירות, ובליעה לא נותנת מספיק טעם.
– ראשונים אחרים (ראב”ד, מגיד משנה) — נדון מה הייתה גירסתם.
2) שתי דרכים להבין לפי שתי הגירסאות:
לפי גירסא „בולע מרור לא יצא”: מרור צריך טעם — עיקר המרור הוא טעם המרירות, „וימררו את חייהם”, לא סתם אכילת ירק. בליעה בלי טעם לא מקיימת את המצווה. מצה לעומת זאת לא צריכה ספציפית טעם — לחם עוני נזכר דרך הצורה, המראה, איך זה מתעכל, לא דרך טעם. בליעה מספיקה.
לפי גירסא „בולע מרור יצא”: אם מרור גם יוצא בבליעה, צריך להבין למה שניהם ביחד (בולע מצה ומרור) במרור לא יצא — וזה כי מרור נעשה טפל למצה.
3) פירוש רשב”ם — קצת טעם בבליעה:
הרשב”ם לומד שבכל בליעה מרגישים קצת טעם — לא הטעם המלא כמו בלעיסה, אבל משהו. זה מסביר למה בולע מרור יוצא (לפי אותה גירסא) — כי טועמים משהו ממרירות.
4) המאירי אומר שאין זה ענין של טעימה — בליעה עצמה נקראת כבר „אכילה.”
5) מראה מקום (מרכבת המשנה) — „כל הראוי לבילה”:
המרכבת המשנה מסביר למה בולע מצה יוצא עם הכלל „כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו” — כל זמן שראוי לטעום, לא מעכב שבפועל לא טעם.
6) שלוש גישות ביסוד האכילה והטעם:
צד א’: אכילה פירושה תמיד צריך לטעום — כשהתורה אומרת „אכילה” פירושה עם טעם מלא, ללעוס ולאכול. בליעה בלי טעם אינה אכילה. לפי צד זה, מי שאין לו טעם, או שהיה לו קורונה ולא מרגיש שום טעם — יש לו בעיה לצאת ידי חובה.
צד ב’: אכילה לא צריכה דווקא טעם, אבל במרור יש דין נוסף של טעם כי „על מרורים יאכלוהו” — הטעם המר הוא העיקר. אבל במצה ובמצוות אחרות לא צריך טעם.
צד ג’ (שיטת ביניים): לבליעה יש גם קצת טעם — הרשב”ם אומר שבמרור, כי זה דבר חריף, מרגישים אותו אפילו בבליעה. ממילא יכול להיות שבליעה היא טעימה חלשה, ואכילה פירושה טעימה מלאה.
7) שאלה: האם צריך סתם טעם, או הטעם הספציפי?
אם אכילה צריכה טעם, האם צריך רק להרגיש שמשהו נמצא בפה, או צריך להרגיש את הטעם הספציפי של הדבר? למשל, מישהו עם קורונה שמרגיש מרור כמו מצה ומצה כמו מרור — האם הוא יוצא? זה קשור לרמב”ם שאומר שחולה שמרור מתוק לו צריך משהו אחר.
8) טעם כתנאי, לא כגדר אכילה:
אם אומרים שטעם נחוץ, זה תנאי באכילה, לא הגדר של אכילה. כלומר: אכילה היא אכילה (לעיסה, בליעה), רק צריך להיות תנאי שגם יטעם. לכן, מי שלעס היטב ורקק — היה לו טעם אבל לא אכילה, ולא יוצא.
**9
9) נפקא מינה מעשית — מצה של חולה:
חולה שלא יכול ללעוס, ושוברים לו את המצה לחתיכות קטנות והוא בולע אותה — האם זה יוצא? זו נפקא מינה של החקירה מה פירוש „אכילה” — האם צריכה להיות טעימה או מספיק בליעה.
—
הלכה ב (המשך): בולע מצה ומרור כאחד
דברי הרמב”ם
„בלע מצה ומרור כאחד — ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא, שהמרור טפילה למצה.”
פשט
כשבולעים מצה ומרור ביחד, יוצאים ידי מצה אבל לא ידי מרור, כי מרור טפל למצה.
חידושים והסברות
1) יסוד הטפל:
כשאוכלים לחם (מצה) עם ירק (מרור) ביחד, הירק נעשה טפל למצה. אפילו בלע את שניהם — ובשניהם בליעה מספיקה — בכל זאת מרור לא יוצא כי יש לו מעמד של טפל ומבוטל.
ההבדל: כשטועמים את שניהם ביחד (אכילה רגילה), טפל אינו בעיה — כי טועמים את שניהם. אבל כשבולעים (בולע בלי טעם), אז מעמד הטפל הופך לבעיה, כי זה כאילו לא אכלו את המרור בפני עצמו.
2) ניתוח עיקרי: מה עושה „שהמרור טפילה למצה”?
אם בולע מרור לא יצא:
– אז לא צריך את החידוש של „שהמרור טפל למצה” כדי להסביר למה לא יוצאים ידי מרור — לא יוצאים סתם כי בולע מרור לא טוב.
– אלא היינו צריכים את החידוש כדי להסביר למה כן יוצאים ידי מצה — כי אולי היינו חוששים שהטעם החזק של המרור מבטל את המצה. על זה עונים: מרור טפל למצה, לכן לא יכול לבטל.
– אבל זה חסורי מחסרא ברמב”ם — מוסיפים חלק שלם שלא כתוב, ואי אפשר לעשות חסורי מחסרא ברמב”ם.
אם בולע מרור יצא (הגירסא הנכונה):
– אז יש חידוש גדול: בכריכת מצה ומרור כאחד לא יוצאים ידי מרור, אף על פי שבולע מרור לבד כן יוצא. למה? כי כשזה ביחד עם מצה, המרור נעשה טפל, וכטפל זה לא טוב.
– זה מתאים בדיוק ללשון הרמב”ם.
מסקנא: זו ראיה שהגירסא ברמב”ם היא בולע מרור יצא, כי רק אז „שהמרור טפילה למצה” של הרמב”ם עובד בלי דוחקים.
3) טעם לעומת חשיבות — מה פירוש „טפל”?
– אם זה מדבר על טעם — הרי להיפך: חריפות המרור חזקה יותר מטעם המצה, מרור גובר על מצה!
– אם זה מדבר על חשיבות — מצה חשובה יותר (דאורייתא), מרור פחות חשוב, לכן מרור בטל.
חידוש: ה„טפל” מדבר לא על טעם אלא על חשיבות. המהלך: בולע מצה יצא — כי מצה לא צריכה טעם. בולע מרור יצא — כי מרור גם לא צריך טעם (לפי הגירסא). אבל כששניהם ביחד, יש בעיה חדשה: לא בעיית טעם, אלא מעין „חציצה” — המרור לא מורגש כאכילה נפרדת, כי המצה החשובה משתלטת. „מה יש לך עכשיו בפה? יש לך את המצה הקדושה — היית שוכח לגמרי שיש לך עכשיו בפה את המרור הפשוט.”
ראיה נוספת: אם הבעיה הייתה טעם, אין זה הגיוני למה בבולע מרור לבד יוצא, אבל בשניים ביחד לא. רק אם הבעיה היא חשיבות/טפל, מובן: כשמרור לבד, זו אכילה נפרדת; כשזה ביחד עם מצה, הוא מתבטל כטפל.
4) כורך — שיטת הלל:
„על מצות ומרורים יאכלוהו” — הלל למד שעושים כורך (סנדוויץ’) של פסח, מצה, ומרור ביחד. אבל הגמרא (דף קט”ו) אומרת שבזמנים הנוכחיים לא לעשות כורך, כי „עושה מרור מבטל טעם מצה”. הטעם: כי מרור היום רק דרבנן (בלי קרבן פסח), ומצה היא דאורייתא — אי אפשר לעשות כורך, כי המרור הדרבנן יבטל את המצה הדאורייתא.
5) חולק הראב”ד על הרמב”ם — טעם ל„מרור טפילה למצה”:
– טעם הרמב”ם: שהמרור טפילה למצה — לכן המרור מתבטל.
– טעם הראב”ד: לא יוצאים ידי מרור אלא אם כן אכלו אותו באופן שמרגישים את הטעם — הוא הולך עם הרמב”ן וראשונים אחרים שבמרור צריך ספציפית להיות טעם. אולי הראב”ד מבין שבמצה יוצאים אפילו מזלזל (בלי טעם), מה שאין כן במרור — מרור הוא סוג דבר שאי אפשר לצאת בו בלי טעם.
6) מרור בחרוסת — ענין טעם מרור:
תוספות אומר שמצה טבולה בחרוסת דומה למרור בחרוסת. המפרשים אומרים שחייבים להרגיש את המרירות במרור — לכן טובלים אותו בחרוסת אבל מנערים אותו (רק קצת נשאר). זה כי צריך עדיין להיות טעם מרור. לפי הסברא שצריך טעם מרור, אולי צריך לקחת מרור שהתאדה (מר מאוד), או אם יש ספק איזה מין מרור המשנה מתכוונת, עדיף לקחת מכל המינים.
—
הלכה ב (המשך): כרכן בסיב
דברי הרמב”ם
[כרכן בסיב ובלען — לא יצא.]
פשט
כשעוטפים מצה או מרור בנייר/עלה (סיב) ובולעים אותו — לא יוצאים.
חידושים והסברות
1) שני פירושים לכרכו בסיב:
– אם צריך טעם: כרכו בסיב כל שכן לא יוצא — כי אפילו הטעם המועט שיש בבליעה אין כאן.
– אם לא צריך טעם: הבעיה של כרכו בסיב אחרת — זו חציצה, האוכל לא נוגע בפה. אבל „חציצה” פירושה כאן לא כמו חציצה בתפילין — זה אומר שזה שלא כדרך אכילה חזק, כי לא רק שאין טעם, אלא גם אין את התחושה/המרקם של אכילה בפה.
2) מרקם כחלק מהאכילה:
בקורונה לא מרגישים טעם אבל מרגישים מאוד מרקם. מרקם הוא גם חלק גדול ממה ש„מרגישים” באכילה — בדמיון הרגיל מרגישים טעם ומרקם ביחד כדבר אחד. ממילא, כרכו בסיב שבו אין טעם וגם אין מרקם הוא עוד יותר שלא כדרך אכילה.
3) הספקטרום של „עד כמה לא צריך טעם”:
אם הולכים עם הצד שאכילה לא צריכה דווקא טעם, נשארת השאלה: עד כמה קיצוני? האם מספיק כל מה שנכנס לבטן, אפילו עטוף בסיב? או שצריך לפחות קצת טעם/תחושה, וכרכו בסיב שבו אין כלום — לא טעם, לא מרקם — זה כבר רחוק מדי ולא נקרא אכילה?
4) קפסולות ושלא כדרך אכילה:
קפסולה היא לא רק שלא כדרך אכילה, זה אפילו לא אוכל בפנים — זה לא דרך אכילה בכלל. אולי לתרופות כאלה צריך להחמיר לקחת עם סם (דבר מר) כדי שיהיה יותר שלא כדרך אכילה, לפי השיחה הראשונה של משנה למלך.
5) שאלת לוואי: תרופות שמסירות טעם:
אם מישהו לוקח תרופה שגורמת לו לא לטעום כלום — האם הוא יוצא? גם, אם מישהו שם משהו חריף בפה שמבטל את הטעם של מה שהוא אוכל — האם זו גם בעיה לפי הצד שצריך טעם.
—
הלכה ג: אכל מצה בלא כוונה
דברי הרמב”ם
„אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו.”
פשט
מי שאכל מצה בלי כוונה — למשל גויים או שודדים אנסו אותו לאכול — יוצא ידי חובתו.
חידושים והסברות
1) הקושיא הגדולה: מצוות צריכות כוונה?
הרמב”ם פוסק במקומות אחרים שמצוות צריכות כוונה (למשל בהלכות מגילה). איך זה מתיישב עם כאן, שהוא אומר שבלא כוונה יוצא?
2) תירוץ מדברים נחמדים: הנאה במקום כוונה.
כשיש הנאה, זה עומד במקום כוונה. כמו שהגמרא אומרת „שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה.” באכילת מצה יש הנאה, לכן לא צריך כוונה.
3) תירוץ אחר: מצוה שבגופו לעומת הכשר מצוה.
מצוות המצה היא „מצוה שבגופו” — גוף המעשה (אכילה) הוא עצמו המצווה, לא צריך כוונה. משא”כ שופר — התקיעה היא רק הכשר מצווה (כדי שיזכרו), שם צריך כוונה, כי בלי כוונה לא היה מעשה מצווה בכלל.
4) הבדל בין שמיעה בלא כוונה ואכילה בלא כוונה:
בשמיעה (שופר, מגילה) — אם אין כוונה, זה כאילו לא שמע, כי יש מיליוני רעשים. משא”כ באכילה — „נכנס נכנס” — המאכל נכנס פיזית לגוף, זו אכילה ממשית אפילו בלי כוונה.
5) פירוש אלטרנטיבי: „בלא כוונה” לא פירושו בלא כוונת מצווה.
אולי הרמב”ם לא מתכוון „בלא כוונת יציאת ידי חובת המצווה” אלא „בלא ידיעה שזה פסח.” הסעיף הבא תומך בזה: „אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפסח, חייב לאכול אחרת” — שם הוא לא יוצא כי לא היה בר חיובא בשעת מעשה. משא”כ במקרה שלנו הוא כן היה בר חיובא.
6) תירוץ רבינו מנוח מוזכר (בלי הערה ספציפית).
7) החידוש לגבי שוטה/נרדם:
אם מישהו היה מחוסר הכרה (לא בשכלו) ואכל מצה, ואחר כך חזר לעצמו — הוא צריך לאכול שוב. אי אפשר לחבר כוונות מאוחרות עם אכילות קודמות — „צריך להיות כוונות בשעת אכילה.”
8) שאלה: כוונה למה — לאכילה או למצווה?
צריך כוונה למצווה (לשם מצוות מצה), או מספיק שיש כוונה לאכול? ה„צירוף גויים” יכול להיות שניהם — (א) הוא לא תכנן לאכול מצה לשם מצווה, או (ב) הוא בכלל לא תכנן לאכול. זה עושה נפקא מינה: אם יהודי חילוני אוכל מצה בלי לדעת שזה פסח — האם הוא יוצא? יש לו כן כוונה לאכול, אבל לא כוונה למצווה.
9) הגמרא של כפאוהו ואכל מצה (ראש השנה כח.):
„כפאוהו ואכל מצה — יצא.” רבא אומר: „זאת אומרת, תקעו לו שופר — יצא.” רש”י אומר: „אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל” — התורה אומרת אכול מצה, והוא אכל. „אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא — קמשמע לן, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה.”
קושיא: למה „כפאוהו” (אונס) הוא הדוגמה ל„לא כוונה”? בעבירות, „אונס רחמנא פטריה” — כשכופים לעשות עבירה, פטור. אבל במצווה — הרי הוא בפועל אכל מצה! מה החיסרון?
10) דיון פילוסופי: למה צריך כוונה?
– שיטה א’: מצוות נועדו לשפר מידות (כמו הרמב”ם בשמונה פרקים) — אם כן, צריך אולי כן לדעת מה עושים, כי „מעשה קוף” (בלי מודעות) לא מביא שינוי במידות.
– שיטה ב’: למצוות יש „כוח קדוש” — פצצת אטום שפועלת על האדם אפילו בלי כוונה (כמו רבינו בחיי).
הבדל: אם מדברים על ידיעה שעושה משהו — צריך כן. אם מדברים על ידיעה שזו מצווה — אולי לא צריך. ההבדל חשוב להבנת שתי השיטות.
11) הבדל בין שוגג ומתעסק:
שוגג — הוא לא יודע שהיום פסח, הוא אוכל מצה, ואחר כך מגלה שהיה ליל פסח. מתעסק — מישהו עושה מעשה בלי מחשבה (כמו שהוא משחק בעצים ויוצאת מלאכה). מודגש שהמושג „מתעסק” לא כתוב ברמב”ם כאן, ולא להכניס מושגים שלא כתובים בטקסט.
[דיגרסיה: חציצה בביאה עם קונדום]
בהקשר לדיון הקודם על כורך (חציצה בין מצה למרור), נערכת דיגרסיה על חציצה בביאה עם קונדום:
– ענין הטומאה בביאה: אולי ביאה מטמאת בגלל הביאה עצמה (כמו משכב זב ונדה), לא בגלל נגיעה — אז חציצה לא תעזור.
– בביאה העיקר הוא הנאה — עם קונדום עדיין יש הנאה.
– הרבנים לא מחזיקים מה„היתר” הזה — זה לא דבר שנשאל הלכה למעשה.
– בוודאי יש איסור של זרע לבטלה, וזה יותר גרוע מדרך איברים כי זו ביאה שאינה ראויה.
—
הלכה ד-ה: אכילת מצה — רק מחמשת המינים
דברי הרמב”ם
„אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בחמשת מיני דגן בלבד, והן החטה והשעורה והכוסמין ושבולת שועל והשיפון… כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ.”
פשט
אפשר לצאת ידי מצה רק עם חמשת המינים (חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל, שיפון). רק דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אורז, דוחן, קטניות — אפילו כשהם תופחים, זה „סרחון בעלמא” (ריקבון), לא חימוץ.
חידושים והסברות
1) המקור — הפסוק:
הפסוק הוא: „לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות” (דברים טז:ג). מזה לומדים החכמים: „כל שבא לידי חימוץ — אדם יוצא בו ידי חובתו במצה. יצא אורז ודוחן וקטניות — שאין באין לידי חימוץ.”
2) חידוש: „אין מצה אלא מין חמץ”:
היסוד הוא: מצה פירושה לחם שלא הפך לחמץ — אבל חייב להיות לו פוטנציאל להפוך לחמץ. דבר שבכלל לא יכול להיות חמץ, גם לא מצה. „מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ” — זו מצה. אבל „אין בו לידי חמץ” — זה לא באמת ענין של מצה.
3) מוסר השכל / דרוש:
לפי זה היינו חושבים שהדרך הטובה ביותר לפסח היא לאכול רק אורז ודוחן (כמו „המנהג הליסקי”) — שום סיכון של חמץ! אבל התורה לא אומרת כך — צריך לקחת סיכונים, צריך דווקא לקחת את המין שיכול להיות חמץ, ולעשות ממנו מצה. וורט בריסקי: „הדבר החמצי ביותר שיכול להיות בפסח — הוא מצה.”
—
הלכה ו (המשך): תערובת אורז עם דגן — דין טעם דגן
דברי הרמב”ם
„יוצא אדם ידי חובתו באכילת תערובת שיש בה טעם דגן, כגון אורז עם חיטים.”
פשט
אפשר לצאת ידי מצה עם תערובת של אורז וחיטים, בתנאי שטועמים את טעם הדגן.
חידושים והסברות
1) טעם לעומת רוב — הרמב”ם הולך עם טעם, לא עם רוב:
הירושלמי אומר שזה הולך אחרי רוב (רוב דגן או מיעוט דגן), אבל הרמב”ם לא הולך עם רוב — הוא הולך אחרי טעם. זה הבדל למעשה בין הרמב”ם והירושלמי.
2) קושיא מחציצה:
למה לא אומרים שחלק האורז הוא חציצה (הפסק) בין האדם לחלק המצה, כמו שאומרים בהלכות אחרות? התירוץ: האורז בטל לדגן — הוא נגרר אחרי הדגן. זה מביא הרמב”ן ואחרים.
3) חולק הראב”ד:
הראב”ד סובר אחרת — הוא מבין שצריך כן שיעור כזית מדגן עצמו. הראב”ד שואל קושיא חזקה על הרמב”ם. התירוץ על הראב”ד: אולי הוא סובר שאורז לא מבטל את טעם הדגן, כי אורז מתמזג פנימה — זה סוג טעם דומה.
4) שיעור כזית בתערובת:
צריך כזית מדגן עצמו, או מספיק שטועמים את הטעם? הרמב”ם לא אומר על שיעור — הוא מדבר רק על טעם. כל המפרשים מניחים שהרמב”ם סובר פשוט כך, והמגיד משנה מביא ראיות לכך. לגר”א יש ביאור ארוך על הענין.
—
הלכה ו (המשך): עיסת כלבים
דברי הרמב”ם
„עיסת כלבים — אם ראויה למאכל אדם, יוצאים בה ידי חובתן; אין ראויה למאכל אדם, אין יוצאים בה, אפילו משתמרת לשם מצה.”
פשט
בצק שנעשה לכלבים — אם הוא ראוי לאדם לאכול, יוצאים; אם לא, לא יוצאים, אפילו שמרו אותו לשם מצה.
חידושים והסברות
1) כלל חדש — ראוי למאכל אדם:
מכאן לומדים כלל חדש: לא רק שמצה צריכה להיות משתמרת לשם מצה, אלא היא גם צריכה להיות ראויה למאכל אדם. שני התנאים נחוצים.
2) מה פירוש „ראוי למאכל אדם” בהקשר זה:
„ראוי למאכל אדם” לא פירושו סתם שאפשר לאכול אותו — פירושו שזה סוג לחם/מצה שבני אדם אוכלים. כלב אינו „אוכל מצה” — רק בני אדם אוכלי מצה. לכן זה צריך להיות מאכל המתאים לבני אדם.
3) מהי „עיסת כלבים”:
עיסת כלבים פירושה לחם שנעשה לכלבים, ספציפית לכלבי רועים (כלבי רועה). זו לא שאלה של תערובת — זו עיסה כשרה ממש. השאלה היא מלשמה
— האם היא נשמרה לשם מצה, והאם היא ראויה למאכל אדם.
4) נקודה לשיחה:
אם מישהו הולך למאפיית מצות שעושה מצות לכלבים, לא יוצא — כי זה נעשה לכלבים, לא לבני אדם.
—
[דיגרסיה: מצה בסוכה]
שיטה אחת אומרת שצריך לאכול מצה בסוכה, מבוסס על התורת כהנים / הגמרא בקל וחומר: אם פסח שלא צריך סוכה כן צריך מצה, סוכות שצריך סוכה כל שכן שצריך מצה? עונה הפסוק „חג המצות” — רק אותו חג צריך מצה, לא סוכות. פילוסופית מצוין: „מוזר הוא רק מה שלא הורגלנו” — אם החומש היה אומר שמצה צריך לאכול בסוכה, לא היינו מוצאים זאת מוזר.
—
סוף השיעור: מצה שנילושה במי פירות
דברי הרמב”ם
מצה שנילושה במי פירות — זו הסוגיא של מצה עשירה — מצה שנילושה במי פירות (מיץ פירות, יין, שמן, וכו’).
הערה
השיעור מסתיים כאן — זה ילמד מאוחר יותר. מצוין שזו לא סוגיא ארוכה מדי.
תמלול מלא 📝
לימוד הלכות חמץ ומצה פרק ו’ — שלושים יום קודם החג
הקדמה: ללמוד הלכות חמץ ומצה פרק ו’
דובר 1: כן, אנחנו הולכים ללמוד פרק הלכות חמץ ומצה פרק ו’. אולי מאוחר יותר נחזור על כל הדבר, למה אני צריך ללמוד כל שנה את ההלכות, אבל אני חושב שבינתיים נלמד כאן.
הענין של “מזומן” — לדעת תורה כולה
שמעתי אתמול את רבי… מי? הסתכלתי על זה, אני חושב שזה היה במסיבת פורים של שבת. אני רואה שהוא מאחל לכל העולם, ונפל לו שהוא צריך לאחל לכל העולם שיידעו כל הש”ס ברור בלי שום ספקות, וגם את ד’ חלקי שולחן ערוך.
אני לא יודע, נפל לו שזו ברכה טובה ליהודי. אז אני מתרשם. כי, איך שהוא אומר ברכות כאלה, זה לא חסידים, כי… לדעת ש”ס זה פשוט דבר ליטאי. ליטאים יודעים ש”ס בטירוף, למעלה מכוחם החמישי. אז רק ברסלבאים כאלה שיש להם את הידיעה, יודעים כל הש”ס, יש להם את זה ברור לגמרי, לא מעשיות, יודעים ד’ חלקי שולחן ערוך עם כל התוספות ועם כל הש”ך. יש לו שאיפות טובות וברורות, יש לי הנאה גדולה.
כמו הברסלבאי מאקוודור, המאיר אתה מתכוון, הוא הוציא ספר קטן “אתה ידעת כל התורה כולה”.
דובר 2: יש לו ספר? המאיר?
דובר 1: כן. הוא יודע, איך? הוא עושה סדר, חזרה, מה שלא יהיה, הוא גילה איך. מערכה יאדיר את דרכיך, ולא מדייק יותר מדי, אבל בסך הכל כך צריך להיות.
הגר”א מגור: “מזומן” לא “קרדיט”
בסך הכל כך צריך להיות, צריך לדעת כל התורה כולה. מתי יש דבר כזה? עכשיו לומדים אנחנו הלכות פסח, זה פסח. צריך לדעת כל הלכות פסח ברור. כמו שהגמרא אומרת “חידודי מביחי”, או כמו שהגר”א מגור אומר “מזומנה”. יש לו נקודה, צריך לדעת את זה מזומן, לא קרדיט. קרדיט יש לכל אחד, אתה רואה היום שלכל אחד יש קרדיט. קרדיט פירושו אני יודע איפה לחפש. מזומן פירושו אני יודע.
אז לדעת גמרא כך אולי לא מציאות, אבל רמב”ם עשה את זה בשביל זה, לא?
דובר 2: כן.
המקור: משה רבינו — “שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח”
דובר 1: וליובאוויטש… כלך, עד הרעיות. ללמוד תורה זה דאורייתא, אבל זה שצריך ללמוד תורה, שצריך לעזוב את שאר דיני קדימות וללכת לשלושים יום קודם החג… כבר אמרתי לך את הגמרא במגילה אני חושב, “שרא משה להם לישראל בהלכות הפסח בפסח”. זה רואים ממשה רבינו, משמע שזה ממש הדרך המקורית של לימוד תורה.
זה לא רק תוספת — זה סדר הלימוד עצמו
כן, אז בכל מקרה, בטוח שצריך לעשות את זה, ולכן כך עושים. אני צריך לענות לסאב… משמע מההלכה ממש שצריך לעשות את זה סדר הלימוד, לא שצריך להתחיל ללמוד הלכות פסח חמש עשרה דקות אחרי התפילה. זה ייקח פה ושם, והפוסקים התחילו בפסח, וזה יעשו הראשון.
אני לומד כבר לקראת שבועות, יש את ההלכה שאין חומר של שלושים יום בלימוד התורה, אז רוצים ממש ללמוד אילו קרבנות, עומר, שבועות, עומר. אבל בפשטות זה פסח, שבועות, אני חושב שזה פסח, אולי ראש השנה, סוכות.
שאלה: על אילו ימים טובים חל “שלושים יום קודם החג”?
על אילו הלכות חל השלושים יום? פסח. אילו ימים טובים עומד השלושים יום קודם החג? על פסח עומד.
דובר 2: עומד רק על פסח?
דובר 1: יש בפוסקים שהתחילו בפסח, הסימן הראשון הוא רק על פסח. אז צריך לחשוב על זה.
המשנה ברורה: מחלוקת אם זה גם על שבועות וסוכות
אה, המשנה ברורה אומר שיש מחלוקת אם זה נוגע בשבועות ובסוכות, כי העיקר בא לדעת, דיברו על הקרבנות, הענין של קרבנות.
דובר 2: כך הוא אומר?
דובר 1: כן. ממשה רבינו, ממני הוא לוקח קרבנות?
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אצל משה רבינו מפורש על פסח שני, מדברים על קרבנות.
דובר 2: כן, אבל זו הראיה שמלבד…
דובר 1: זכרתי שהספרים האחרים, כי לפסח יש הרבה הלכות, אולי שבועות, סוכות יש להם פחות הלכות.
דובר 2: מה זאת אומרת דבר כזה?
דובר 1: אבל דווקא מה ה… יש אומרים?
דובר 2: כן. יש אומרים.
דובר 1: המשנה ברורה מביא את שני הצדדים. או שזה קשור לקרבנות, או שזה קשור לכל יום טוב.
קושיא: אם זה קרבנות, למה לומדים הלכות חמץ ומצה?
דובר 2: זה מוזר לומר, כי אתה אומר שזה מתחיל עם קרבנות, אבל אז אתה אומר שצריך ללמוד, אני יודע מה, הלכות חמץ ומצה, הלכות שופר. אם הענין הוא קרבנות, צריך ללמוד קרבנות.
דובר 1: אפשר לומר שאתה לא יודע קרבנות, אבל עצם התקנה נשארה.
דובר 2: אוקיי, צריך לבדוק.
למה פסח צריך יותר הכנה מסוכות
דובר 1: אולי אפשר לומר שכיון שלפסח יש הרבה הלכות, הליכה ברגל מצה, הגעלת כלים, ביעור חמץ, שימים טובים אחרים אין להם.
דובר 2: אבל לסוכות יש כן הרבה הלכות, הן ד’ מינים, הן סוכה.
דובר 1: אבל המשנה ברורה אומר שבעצם כל ההלכות בסוכות זה לא נוגע, כי כל הסוכות וכל הלולבים הם כשרים. מה שאתה רואה דפנות ושלישית אפילו טפח, ורוב לולבים הם רובם כשרים, פירושו זה לא חסר.
ראיה מהגמרא: “פרוסא עצרת” ו”פרוסא חג”
דובר 2: אבל אתה רואה שבגמרא יש כן פרוסא עצרת ופרוסא חג, ומדברים, כן?
דובר 1: לכאורה לגבי מה? שעושים כבר הכנות.
דובר 2: כן, לגבי הלכות של קרבנות, מאימתי הפרוסא חג פירושו חצי מהשלושים יום, חצי מחמישה עשר יום. רואים שהשלושים יום זה דבר גם בימים טובים אחרים, לא רק פסח.
דובר 1: אין פה ברור ממש הכרעה, אבל רואים שיש ענין של השלושים יום.
תוספות: בפורים אין
תוספות אומר שבפורים אין, חוץ ממה שבמגילה צריך. בוא נראה תוספות.
דובר 2: אוקיי, זה לא אותו דבר שלומדים עכשיו.
דובר 1: צדיק, צדיק, לא נכנסים לזה. תוספות אומר כן.
דובר 2: בוא צדיק, זה לא נוגע.
דובר 1: אוקיי, חזרה למעות, אוקיי? זה טוב שלכם. בוא נחזור.
המשמעות של “מזומן” — מזומן ביד
אני לא מפסיק. אני סבור שצריך לדעת ברור כל תורה כולה במזומנים, כמו שהגר”א מגור אומר. נו, מה פירוש מזומן? מזומן צריך כשחסר להוציא, אז הכי חשוב להיות עם המזומן. מבין? אני חושב שבא זמן שצריך לעשות את זה, צריך הכי חשוב להיות עם המזומן ביד. זה פשט כאן בעצם.
דיון: האם זה צריך להיות סדר הישיבה?
בשביל זה, כשאתה שואל אם צריך לעשות כך את סדר הישיבה, לא הייתי חושב כך. כלומר, בכלל, אני לא יודע, אולי סדר הישיבה לא צריך להיות דבר כזה בכלל, אני לא יודע. אבל אם יש סדר הישיבה, כנראה לא שזה הולך כך. יש סדר, וכך זה נראה.
אה, אתם יכולים לעשות סדר כך, ולומר שכל השנה מספיק כשנוגע להלכה בחושן משפט, אתה יודע, דבר שקשור למעגל השנה, זה בטוח יקרה. זה צריך להיות מזומנים ומוכנים, כי אני צריך לדעת מה קורה. זה העצה כי מביא את עצמך לצרה, זה כאן מפורש בפירוש, עצה יפה לעשות.
אבל אם מרחיבים את החיוב שאלה ודשים על כל ימים טובים, כשהוא רוצה עוד להיות פונקען מיין קענקי פורים, זו תורה מטעה לגמרי.
המאירי: ללמוד מסכתות מועד בכל מועד
כבר אמרתי שהמאירי, שאומר על העולם לומדים מועד, בכל מועד, או מתי הוא הולך ללמוד. כבר אמרתי שהמאירי אומר שאותו היוצא, שבת הגדול בפיוטים אומרים אלכס פצוש, שמישהו לא אומר שאתה רואה בעצמך בטעם מבודר, אותו דבר כמו שאתה אומר המאירי, ולא כך הוא ראה את כל בזכות, כי זה לא למעשה המנהג של תמידי חכמים. בכל שבוע, יש תמידי חכמים שמעצמם שבוע.
השולחן ערוך הרב (בעל התניא)
בעל התניא כותב, כן שהדין שואלים שהמתחכם חייב ללמוד שורים, ויותר אין כאן, כי הכל נכנס לצברים. השואלים כשצריך חייב ללמוד את העולם, היום אין את החיוב שהיה פעם, כי כל אחד יכול לקחת משנה ברורה. אבל זו מצוה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות הרגל עד שיהא בקי בהם, כך פוסק השולחן ערוך הרב בהלכות תולעים.
כן, אוקיי, בסדר. בוא נראה, בוא נראה.
דובר 2: אתה מסתכל ביותר מקומות, נאמר לך שזה אומר, מזומן פירושו שיודע ברור.
דובר 1: אוקיי.
דיגרסיה: המילה “ועד” — בית הוועד
מי זה המנקה יגריב?
דובר 2: אני לא יודע.
דובר 1: זה ספר בגב של הגמרות, לא?
דובר 2: כן, ינקי.
דובר 1: לא, כי הוא אומר דבר מעניין. שרש”י אומר שאין לומדין הלכות הפסח בבית הוועד שלא ישמעו עם הארץ. אוקיי, יש כאן בבית הוועד, ובבית המדרש. שבית הוועד פירושו כמו הסנהדרין, פחות או יותר, איך שהיו מכריעים אם יש הלכות של… אני מבין כך. אם יש הלכות כלליות שצריך להכריע.
דובר 2: ציבורי.
דובר 1: אתה יודע כך שוועד פירושו סנהדרין? כי הוא אומר שעל המילה הזו אין שום מילה מהתורה. זו מילה שהחכמים תיקנו, עשו על הסימבול הראשון של בית הוועד שלהם.
דובר 2: אבל מה פירוש ענין של אסיפה, כן?
דובר 1: מה הוא מתכוון בוועד זה אסיפה, יודע אני, אבל למה… מאיפה באה המילה לא יודע אני.
אוקיי, הלו, עוד מפריע לנו הזמן.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אוקיי, טוב מאוד. לא מפריע לנו הזמן, זה משושי אורתא פטורי דאורייתא. אוקיי, בוא נעלה שישי. אומר היום טוב הקדוש.
שורש “ועד”
דובר 2: אולי באה המילה מהלשון “מקורב ונועדתי”. זה לא השורש ו-ע-ד, זה השורש י-ע-ד.
דובר 1: נו, י-ע-ד. אבל יש שם ו’ וא’ באמצע.
דובר 2: אחר כך, אולי זה כזה… זה עובד אולי עם המילה “לעולם ועד”. דיברו על המילה “ועד”. יש לעולם ועד. יש מילה כזו בתורה, לעולם ועד.
דובר 1: לא, לתרגום לא. אבל המילה יש. אבל התרגום לא כזה… מה פירוש לעולם ועד?
דובר 2: אני לא יודע. אני לא מבין מה אתה אומר. לעולם ועד, השם ימלוך לעולם ועד.
דובר 1: ראה תוספות, שועד זה לשון של… השורש לא ועד, זה בטוח. לעולם ועד, כולי, לעולם ועד. איך מסבירים את המילה לא יודע אני. והוא אומר שהשורש של נוד הוא י-ד-ע, זה אף פעם לא, לא עומד אף פעם התעוררות.
דובר 2: נוד זה מלשון יעד, מלשון עושר?
דובר 1: כן, זה מלשון, השורש הוא י-ד-ע, זה השורש.
דובר 2: למה, כן, נוד זה לשון
פרק ו: מצות אכילת מצה — הלכה ו
דיון לשוני: שורש “נועד” ו”ועד”
דובר 1:
למה… כן, “נועד” זה נפעל של י-ע-ד. למה אין אפילו לא פעם אחת “יעד” בתורה? לא יודע אני. אבל זה מה שהוא טוען. הסתכלתי במילון.
כלפי מה דברים אמורים, יכול להיות שיש צורה אחרת איך אומרים את אותו שורש, ולפעמים זה יוצא עם ו’. רבי מנחם בן סרוק אומר…
דובר 2:
אני יודע, רבי מנחם בן סרוק אומר שאין ו’ בכלל. אין מילה שמתחילה בו’ שהיא אות עיקרית.
דובר 1:
זה התכוונתי דווקא קודם.
דובר 2:
למה הוא לא עונה על זה? ש”עד” ו”ועד” פירושם אותו דבר. מה זה הו’?
דובר 1:
שאלה טובה. אבל זה התרגום. כל המפרשים אומרים שזה כמו לשון “עד”. אין שורש ו-ע-ד. זה ע-ד. או ע-י-ד יכול להיות השורש, מה שלא יהיה. אבל אין שורש ו-ע-ד. כך אומרים כל הצדיקים. לא יכול לבנות מילים מזה.
דובר 2:
עדות או משהו כזה?
דובר 1:
כל אחד יגיד שזו טעות, אין מילה כזו. מה זה עד? לעולם ועד. מה שרצו לספל לי זה לא בדיוק למה זה נספל כך להיות. זה כמו ידי והוסיף, לעולם ואוד, אין דבר כזה.
כן, אז נועד זה יועד, זה בא בעצם מאולי אפוינט, הוא אומר אפוינטינג, או מיועד, או מוסכם. קיום היעוד, כמו קיום הנבואה, יעוד פירושו דבר שמיועד לעתיד. יעוד פירושו מזומן, מועד, או נועד, הכל קשור. אז מקום מועד יכול להיות כמו התפתחות מהמילה הזו.
עד עולם ולעולם ועד זה אותו דבר. לפעמים עומד בפסוק עד עולם, לפעמים עומד לעולם ועד. עד וועד זה בחשבון אותו דבר. עד עולם, לכו זרעך אתן עד עולם, ושמו ינון לעולם ועד.
אולי אומרים אנחנו לשון זימון, לשון מיועד לזמן מסוים. מבין? אבל אתה יכול לומר שרחוק רחוק גם זה לכתחילה. אבל זה לא לשון הקודש, לא לשון מקרא, אני לא יודע, לשון חכמים.
דובר 2:
אוקיי, אלא, למה נהיה דווקא לכל המיינע שלי? הרי עד, הרי עד פירושו ההרים שיעמדו לעד, כן? אולי זה מלשון עדות מזה, עדות שנותנת תוקף ויציבות.
דובר 1:
צריך לבדוק ר’ צדוק, בטוח יש לו פלפול על הדיבור.
הלכה ו: מצות עשה לאכול מצה בליל ט”ו ניסן
דובר 1:
אוקיי, עכשיו הולכים אנחנו הלאה. אוקיי, בוא, בוא, אנחנו צריכים ללכת הלאה ל…
בסדר, אומר הקדוש… נמנה עליו ששי, אומר הרמב”ם הקדוש, מצות עשה מן התורה. אוקיי, לאכול מצה בליל חמישה עשר.
סדר המצוות — איסורי חמץ ומצות מצה
בסדר, אוקיי, פחות או יותר חמשת הפרקים הראשונים דיברו על איסורי חמץ, כאן על כמה איסורים יש על חמץ, חבורה שלהם. הרי עד, איסור חמץ זה… הרמב”ם התחיל עם שלא לאכול חמץ אף ביום ראשון, תשביתו, שלא לאכול חמץ כל שבעת, תערובת חמץ, בל יראה בל ימצא. אלו שש המצוות שכולן מדברות על איסור חמץ. עכשיו מגיעים אנחנו למצוה האחת של לאכול מצה בליל פסח. המצוה השביעית שהרמב”ם מביא.
ביאור הרמב”ם
זו מצות עשה לאכול מצה בליל חמישה עשר, כמו שכתוב “בערב תאכלו מצות”. המצוה נוהגת בכל מקום ובכל זמן, כלומר לא רק כשעושים את קרבן פסח, ולא תלויה בקרבן פסח שאוכלים אותו, ולא תלויה אכילתה בכלל בקרבן פסח, אלא היא מצוה בפני עצמה.
דובר 2:
כן, אף על פי שכתוב “על מצות ומרורים יאכלוהו”, היה אפשר לחשוב שזה רק עם המרורים, אבל חז”ל קיבלו את הדעות שיש מצוה נוספת בפני עצמה בלי שום ענין, אבל כך הם הבינו.
דובר 1:
הפסוק “בערב תאכלו מצות” הוא מקור חלש מאוד, ומה הפשט בפסוק? למה זה יהיה ביחד עם הקרבן? קרא את הפסוק, מה כתוב בפסוק לפני?
דיון: שלוש שאלות נפרדות במצוה
שאלה א: האם בכלל יש מצות עשה לאכול מצה?
דובר 1:
יש שני דברים, יש את זה שרק יש מצוה בליל חמישה עשר, ויש את זה שבכלל יש מצוה. אלו שני דברים אחרים, נכון?
מספר אחת, מה שהענין שלנו, אמרתי, “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם”, אמרתי לך אחר כך את הפסוק “בערב תאכלו מצות”.
דובר 2:
אוקיי, זה לא כתוב ביחד עם קרבן פסח. פסוק לפני זה “והיה היום הזה לכם לזכרון”, ואחר כך הוא אומר את הפסוק “בערב תאכלו מצות”.
דובר 1:
אה, אוקיי. אבל מה הפלא למה יאמרו שהלילה הראשון זו מצוה? כי הפסוק נראה שאותו לילה יתחילו לאכול את המצות. אוקיי, זה מודיע איך חז”ל חילקו.
יש שני דברים אחרים. אחד, שבכלל יש מצוה של אכילת מצה. כי יכול להיות שהפסוק מדבר, לא אומר שבכלל יש מצוה, אלא אומר שלא יאכלו חמץ, ומה יאכלו כן עם הלחם. אני חושב שכך חז”ל מבינים, שהימים האחרים אין חיוב.
שאלה ב: האם המצוה רק עם הפסח?
דובר 1:
יש שלושה דברים שונים. אחד, שבכלל יש מצוה לאכול מצה. אולי פירושו רק שלא יאכלו חמץ? בוודאי, אולי זה פשוט, הולכים לאכול צידה, לא יאכלו צידה חמץ, לא היתה מצוה לאכול מצה. בכלל אין מצוה כזו. זה פשט אחד שהיה אפשר לומר. כמו שאתה אומר, כזו גדרות חז”ל, ולומדים אותך דווקא כך לגבי דברים אחרים שאין מצוה כזו.
השאלה השנייה
השאלה השנייה היא, אולי יש כן מצווה כזו, אבל רק “עם הפסח”. כמו שכתוב בפסוקים “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אם תסתכל בחוברת שלי של כל המקורות של פסח, שנקרא פסח כהלכתו, נוכל לראות בבירור מה כתוב. נכון? אתה מסכים? חמץ ומצה. אתה מסכים? יש לך את החוברת שלי? לך, לך, יש לי אחת. אתה יכול לראות.
ניתוח הפסוקים בפרשת בא
דובר 1:
אם נסתכל כאן, נראה… תראה, מדברים כאן בפסוקים בבא, כן? כתוב כך, בהתחלה כתוב, “ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו”. זו הפעם הראשונה שרואים מצות. כמה פסוקים אחר כך כתוב, “והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו”. לכאורה אפשר להבין שכאן כבר סיימו לדבר איך לעשות את קרבן הפסח. ועכשיו אומרים מצווה חדשה של “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ”, וכן הלאה. אפשר כן ללמוד פשוטו של מקרא כמו חז”ל, זה מתאים יפה.
באיזו נקודה? שהפסוק מונה בפעם הראשונה מצות, הוא מונה אותה דווקא כחלק מאכילת פסח, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל הפסוק מסיים את השיחה של קרבן פסח במילים, “והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה’ לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו”. וכאן מתחילה מצווה חדשה, “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”, “וביום הראשון מקרא קודש”, והלאה “ושמרתם את המצות”, “בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות”. ארבעת הפסוקים האלה כמצווה נוספת של חמץ ומצה. שאינה מחוברת לקרבן פסח.
שאלה ג: האם המצווה רק בליל ט”ו או כל שבעת הימים?
דובר 2:
ועכשיו על איזה מהשלושה דברים אתה מדבר צדיק? יש שלושה דברים אחרים, נכון? השאלה הראשונה היא, האם בכלל יש מצווה לאכול מצה? או שכשכתוב לאכול מצה הכוונה רק לא לאכול חמץ? את זה לא למדנו מהמקור הזה בכלל, נכון?
דובר 1:
לא, לא למדנו את זה.
דובר 2:
מה? למדנו את זה עכשיו, עכשיו בשיעורים אחרים?
דובר 1:
את זה שצריך לאכול מצה, נכון? שיש חיוב לאכול מצה. זה לא כתוב בשום מקום.
דובר 2:
כתוב כן, כתוב כן.
דובר 1:
איפה כתוב?
דובר 2:
כתוב בפסוק, “שבעת ימים מצות תאכלו”.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
“אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. כתוב שצריך להיות עסוק שלא יהיה חמץ. ואחר כך אומר הפסוק, ביום הראשון זה במיוחד מקרא קודש. ואחר כך אומר הפסוק שוב, “ובערב תאכלו מצות”.
דובר 1:
אוקיי, לא מצאתי מקום. אני יכול לראות איך חז”ל ראו כאן מהפסוקים שהיום הראשון לא, כי היום הראשון הוא גם מקרא קודש, כי הפסוק מונה כאן את היום הראשון ארבע פעמים.
דיון: “מצות תאכלו” — מצווה או רק עצה?
דובר 1:
הם כולם הבינו בבירור שכל פעם שכתוב “מצות תאכלו”, חוץ מאולי פעם אחת, אבל כל פעם זה לא אומר לאכול מצה ממש, והם לגמרי צודקים, כי כמעט כל פעם זה בא יחד עם איסור לאכול חמץ. “מצות יאכל”, “לא יראה לך חמץ”. עכשיו, בוודאי יהודי רגיל יכול להבין, בוודאי הולכים לאכול משהו, לא הולכים לצום שבעה ימים, נכון? ולאכול אומר שהולכים לאכול לחם, לא היה בימים ההם צ’יפס תפוחי אדמה לאכול. ממילא בוודאי הולכים לאכול לחם. אומר הפסוק, תאכל מצה ולא חמץ. אבל זה לא נעשה מצוות עשה, שאם מישהו רוצה דווקא כן לאכול צ’יפס תפוחי אדמה, וזו כל השאלה. על זה לא כתוב, לא רק היום הראשון. בכלל, אני לא מדבר… אתה מדבר כל הזמן על הדבר השלישי, על היום הראשון והיום השביעי.
אוקיי, השלב הראשון הוא, שזה שצריך לאכול מצה, ולא רק שלא לאכול חמץ שממילא הולכים לאכול מצה אולי, אבל לא בתור מצוות עשה, שאם מישהו רוצה דווקא לאכול צ’יפס תפוחי אדמה, זה לא כתוב בפירוש בתורה. אפשר ללמוד שזה חיוב, אפשר ללמוד מה שרוצים, אבל זה לא כתוב.
דובר 2:
אתה אומר כל כך קטגורית שזה לא כתוב. כתוב לשון ציווי.
דובר 1:
כי אפשר לסובב את לשון הציווי, כך רואים שזה תמיד כך. רק מה אומר הפסוק? “ד’ תאכל עליו מצות”. האם לומר שהתורה היא פסוק קצר לדיאטה שלך, כי אני רוצה לקחת ממך את החמץ, בגלל זה אני נותן לך עצה, האם מוכן שהעצה של המילה מצה היא החלק של המילה, החיסרון לא חמץ, אתה שוכח משהו. לא, לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה. נו, נו, אבל
מצוות אכילת מצה – האם לאכול מצה כל שבעת הימים זו מצווה?
מחלוקת: האם “מצות תאכלו” היא מצוות עשה בפני עצמה?
הטענה: “מצה” פירושה רק “לא חמץ”
דובר 1:
הוא אומר קטגורית, זה לא כתוב. כתוב לשון ציווי, ואפשר לסובב את לשון הציווי ולומר שזו עצה טובה. אבל כתוב בפסוק “שבעת ימים תאכלו מצות”. לומר שהתורה דואגת פשוט לדיאטה שלך, כי לקחתי ממך את החמץ, בגלל זה אני נותן לך עצה, זה דווקא לא כל כך ברור. הפירוש של המילה מצה הוא אפילו לא חמץ, אתה שוכח משהו. אתה לא תאכל חמץ, אלא תאכל מצה.
דובר 2:
נו, נו, אבל לומר שהתורה אומרת לך את זה סתם כי התורה דואגת שלא יהיה לך מה לאכול, זה לאו דווקא. זו כן מצווה.
דובר 1:
יהודים פשוטים מאמינים שזו כן מצווה. השאלה היא, אתה אומר שזו רק עצה טובה ביום הראשון מהמשנה. אתה לא צודק. אתה לא צודק. למה לא? כי פשוטים…
דובר 2:
לא אמרתי שזו רק עצה טובה. זו עדיין לא השאלה, נכון? לא לאכול מצה וכן לאכול חמץ לפי הפשט הם שתי דרכים לומר את אותו הדבר בדיוק.
דובר 1:
לא ממש.
דובר 2:
כן, ממש. בקיצור, יש לך איסור שמבערים, זורקים את כל החמץ. לא מדברים על כן לאכול, מדברים על לא לאכול. אתה תאכל מבהמה. לא מדברים על מה שאפשר לאכול, מדברים על מה שאי אפשר לאכול.
הטענה: אנשים רגילים אוכלים כל יום לחם
דובר 2:
אנשים רגילים אוכלים כל יום לחם. כך רואים בכל התורה כולה תמיד. זו לא נקודה, נכון? בוודאי. זו הסעודה הרגילה. לא כתוב אף פעם בתורה “אכלו לחם”. אוכלים לחם כי אוכלים לחם.
דובר 1:
אבל מה אז אוכלים? לאכול צ’יפס תפוחי אדמה?
דובר 2:
מדברים. אם אתה רוצה דווקא… נו, נו, חלילה, זו לא בדיחה. זו לא המצאה. תמיד בימים ההם, אנשים רגילים אוכלים לחם כל יום.
הנפקא מינה: ברכה, לשם יחוד, והמקרה של “האדם המשונה”
דובר 2:
אוקיי, אז כל השאלה, כל הנפקא מינה שאנחנו שואלים האם זו מצווה, נכון? יש לזה שתי רמות, כל הנפקא מינה שאנחנו מדברים עכשיו. השאלה הראשונה היא, אחת, האם מברכים, האם עושים על זה “לשם יחוד”, האם זו מצווה קדושה או לא, נכון?
כי למעשה, למעשה בימינו, אפילו לפי אלה שסוברים שאין מצווה לאכול מצה, למעשה כל היהודים אוכלים מצה שבעת הימים, חוץ מכמה, כמו שאומרים, חסידי ליסק. בדיוק, חוץ מחסידי ליסק כל אחד אוכל מצה כל שבעת הימים.
דובר 1:
למה הם צריכים לייצג?
דובר 2:
רגע אחד, אתה שואל קושיה טובה, האם אפשר לאכול צ’יפס תפוחי אדמה. נו, נו, אפשר. אבל, נכון? אז זו השאלה הראשונה. זו לא ברכה, זו לא שמחה גדולה. אז זו שאלה אחת. אני יודע כבר, לחז”ל בכלל יש מושג שיש ברכה. אני לא אומר ברכה, זו מצווה. זו שאלה האם זו מצווה. אני לא אומר שזו מצווה.
למאי נפקא מינה? למאי נפקא מינה? ימים אחרים, חס ושלום, אם אתה רוצה לאכול רק… שוב, שוב, הנחת יתד חזק שכל יום אנשים אוכלים לחם. אנשים רגילים.
דובר 1:
אתה מדבר על האנשים באירופה שאתה מכיר, שאוכלים לחם. מה עם המיליוני אנשים האחרים שאוכלים רק אורז, והמיליוני אנשים האחרים שאוכלים רק תפוחי אדמה או או או…
דובר 2:
לא, לא, לא, לא, אל תגיד את זה, אל תגיד את זה. זה לא אמת, זה לא אמת. בבקשה, אני לא אוהב את השטויות הפוסט-מודרניות האלה. התורה מדברת על אנשים. אם התורה הייתה ניתנת באסיה, היה כתוב על אורז. עכשיו אנחנו מדברים על התורה שניתנה במסופוטמיה, ושם הדבר הרגיל שכל אדם אוכל כל יום הוא לחם. לא נהמא אברהם, יותר הוא לחם. הסדר הרגיל הוא כך. אתה יכול לראות ראיות לכך. אתה לא עומד… אני לא מתווכח איתך.
השאלה: האם “לאכול מצה” היא מצווה בפני עצמה?
דובר 2:
אז, זו לא הנקודה. השאלה היא רק משהו אחר, נכון? אז ממילא, אם כתוב פסוק “אכלו סוג מסוים של לחם” – בואו נגיד את זה יותר ברור: לאכול מצה ולא חמץ פירושו “אכלו סוג מסוים של לחם”, נכון? התורה לא המציאה דבר חדש שנקרא מצה. תמיד היו שני סוגי לחם. אז שבעה ימים שאתה אוכל סוג מסוים של לחם. טוב מאוד. כולנו מסכימים שזה כתוב.
דובר 1:
רגע אחד, היום יש דברים אחרים.
דובר 2:
כולנו מסכימים שזה כתוב, נכון? כולנו מסכימים שזה כתוב. השאלה היא רק, זו מצווה, נכון? אסור לאכול סוג אחר של לחם, זה כתוב מפורש. תראה שמקבלים כרת על אכילת סוג אחר של לחם.
אבל מה אם מישהו רוצה לצום? רק הוא רוצה, נכון? שוב, רק מה כל הנפקא מינה של זה? במקרה הרגיל – התורה מדברת תמיד על המקרה הרגיל, נכון? אנחנו לא מחפשים עכשיו יוצא מן הכלל, אדם משונה, נכון? במקרה הרגיל, בוודאי שבעה ימים אנחנו אוכלים מצה, אין בזה ספק, וזה כתוב מפורש בפסוק, נכון?
שתי השאלות: ברכה וחיוב
דובר 2:
רק איך מתחילה השאלה? מתחילים שני דברים: או שאנחנו מברכים שבעה ימים על סוג כזה של ענין, או הדרך שהגמרא לומדת ואומרת בדרך כלל, מה אם אני אדם משונה ואני רוצה לאכול פלפלים כל שבעה ימים? בריה משוגעת. אז האם הפשט הוא שיש חיוב? מה פירוש חיוב? שמקבלים עונש? הוא צועק, “אתה לא תאכל מצה, אבל גם לא תאכל חמץ, אלא תאכל אני לא יודע מה”? אתה שוטה? או לא, זו לא עבירה. התורה אומרת רק שאם אתה אוכל לחם, תאכל סוג כזה של לחם. אתה לא אוכל לחם בכלל, אתה בריה בטלן, אני לא יודע, אבל לא עשית שום עבירה.
הראיה: לא כתוב כרת על אי אכילת מצה
דובר 2:
עכשיו, להלכה השנייה, שתהיה מצוות חיוב לאכול מצה at any point, לא כתוב בשום מקום בתורה. At least, as long as we understand, הפשט הפשוט פירושו בסך הכל “אכול סוג מסוים של לחם ולא סוג אחר של לחם”. זה שכתוב בלשון חיוב “מצות תאכלו”, כתוב אותו דבר בלשון שלילה “ולא תאכל חמץ”, פירוש שניהם אותו דבר. אמת?
דובר 1:
כן, הייתי מניח את אותה שיחה עם השפות האחרות.
דובר 2:
אפשר לומר שהתורה אומרת שזו מצווה, אפשר לומר שהתורה אומרת שזו רשות. למעשה רואים בש”ס שחז”ל נקטו מהלך אחר, הם אמרו שכל הימים זו רשות.
דיון: מה פירוש “רשות”?
דובר 1:
אני לא יודע מה אתה מתכוון “רשות”. אני לא אומר שזו רשות. אני לא אומר שזו רשות. אני אומר לך עכשיו… רשות זה כבר מושג מההלכה. אני אומר לך מה כתוב בחומש. לא כתוב “רשות”.
דובר 2:
מה פירוש “מצה היא רשות”? מה פירוש “רשות”?
דובר 1:
מה פירוש “רשות”? אני לא רוצה להיכנס לשיחה של רשות. רשות זה כשמדברים על מצווה. זה הפשט. אתה אומר לאכול מצה, כי אי אפשר לאכול חמץ, אז יאכלו לחם על מצה.
דובר 2:
לא, לא, that’s what you’re saying. You keep on going back to this. זו כמו עצה טובה.
דובר 1:
מה פירוש עצה טובה? אתה רוצה לאכול לחם, אל תאכל חמץ. That’s all.
השאלה: האם כתוב בתורה חיוב לאכול?
דובר 2:
מאיפה יבוא הדבר המשונה של חיוב לאכול? בכלל, כתוב לי בכלל איפה שהוא בתורה שיש חיוב של אכילה בכלל? בחומש שלך כתוב איפה שהוא שצריך פעם לאכול?
דובר 1:
אלף פעמים!
דובר 2:
אה, קרבנות, מעשר שני, בכל הקרבנות ו…
דובר 1:
רגע אחד, רגע אחד, ברור, בואו נהיה ברורים. איפה כתוב בתורה חיוב שצריך לאכול משהו? הבא לי את הפסוק.
דובר 2:
“וביום השביעי יאכלו ממחרת ה…” מה? מה? מה? אני אומר לך יותר מפסוק, אני אביא לך ויקרא.
דובר 1:
אוקיי, הבא ויקרא. הראה לי פעם אחת איפה כתוב מצווה לאכול משהו. בואו נשמע, בואו כבר נשמע.
דובר 2:
אני לא יודע אם לתורה יש מצווה לאכול דברים. לא, אני מתכוון, אני לא אומר שאני לא יודע, אבל אני מתכוון שזה לא דבר כל כך פשוט. בכלל, המושג של מצוות עשה שצריך לעשות בדרך זו, אני לא יודע אם זה כתוב בתורה. הייתי רוצה לדעת אולי זו שאלה.
הראיה מברית מילה
דובר 2:
וגם, you would expect… אה, אני יודע כן איפה יש מצווה לעשות משהו. למשל, יש מצווה של ברית מילה. כתוב, מי שלא יעשה חלילה ברית מילה יקבל כרת. אתה יודע בבירור שצריך לעשות את זה, זה לא דבר אופציונלי. וכאן למשל כתוב בבירור מאוד שכרת מקבלים רק על אכילת חמץ, לא כתוב שמקבלים כרת על אי אכילת מצה.
דובר 1:
מה שאינו מצווה האם זה כרת? יש הבדל במצווה.
התורה אומרת בבירור מה לעשות
דובר 2:
שוב, אני רוצה לראות ממך ראיה לעצמו של ענין, לא שאפשר לומר, אפשר לומר גם שיש מי שסובר שזו מצווה. אני מתכוון, let’s be real, זה לא. כשהתורה רוצה בבירור שיעשו משהו, היא אומרת בדיוק מה לעשות. ובדרך כלל היא אומרת אפילו מה יקרה אם לא יעשו את זה. כי זו דרך שבה אנחנו יכולים לדעת בוודאות בבירור שצריך באמת לעשות את זה. רואים שאפילו בענין הזה כשהתורה רוצה בבירור, היא נותנת כרת על לא. משא”כ על כן אכילת מצה, לא כתוב כלום.
הפסוק: “אכלו מצה כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת”
דובר 2:
וכתוב ממש דבר והיפוכו. כתוב, אכלו מצה, כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת. תראה את הפסוק הזה, כן?
דובר 1:
מה פירוש אכלו מצה כי מי שאוכל חמץ מקבל כרת? זה לא דבר והיפוכו, על מה פשוטו של פשט הוא?
דובר 2:
כן, לאכול מצה פירושו בסך הכל לומר לא חמץ, נכון? על הדבר הזה לא שוחחנו כבר לפני שנים?
הגמרא בפסחים ק”ח
דובר 1:
בק”ח יש לגמרא על זה לא לפי הפשט של המקרא, אלא עם שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. אבל כל מחלוקת האמוראים למה מצה היא כן או לא דאורייתא, ומשחקים עם הפסוקים עם “אך ביום הראשון תשביתו”, “מה שביעי רשות”, “דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד”, על רק עליו.
דובר 2:
אתה יכול להבין מה אני אומר? יש לי בעיה הרבה יותר גדולה עם עצם הרעיון שיש בכלל מצווה כזו.
הרמב”ם: מצה היא לא תלויה בפסח
דובר 2:
זה שהרמב”ם אומר שזה לא תלוי בפסח, בזה אני מאה אחוז צודק, זה כתוב מפורש בפסוק. כי לא רק את זה, אלא הפסוק מונה אפילו שהפסח הוא י”ד, ומצה אוכלים מט”ו עד כ”א. ברור שזה לא תלוי בפסח, זה דבר הפוך. אבל אם היה תלוי בפסח, זה לא שניהם, זה יותר לשון של מצווה של משהו אחר.
דובר 1:
אבל ה… אבל אתה מתחיל מהסוף.
דובר 2:
אבל הפסח הוא רק הפסח, והוא אומר לך עצה מעשית איך לעשות את הסנדוויץ’.
דובר 1:
זו לא עצה מעשית! איפה יש דבר כזה? אתה לא צריך לדאוג שהתורה לא רוצה לעזור לך, בוא נדבר על הימים.
דובר 2:
לא, אין לי מושג… התורה אומרת יותר מעשר פעמים “תאכל מצות”. אין לי מושג… אתה צריך לדעת שרק בגלל שהעולם רעב ומוכר בעד חמץ. אין לי מושג מאיפה אתה בא עם הרעיון של “עצה מעשית”. אני לא יודע מאיפה לקחת את זה, הרעיון הזה ממש לא שווה כלום.
הטענה: “מצה” = “לא חמץ”
דובר 2:
שוב, מה שכתוב שצריך לאכול מצה הפירוש הוא שלא לאכול חמץ. אם מישהו רוצה דווקא לא לאכול כלום, גם הוא מותר. התורה לא אומרת…
דובר 1:
איפה כתוב את זה?
דובר 2:
תרצה שאביא לך את הפסוקים?
דובר 1:
תביא לי את הפסוקים. “ויקרא”, “ויקרא”.
דובר 2:
תרצה שאביא לך את כל הפסוקים שאומרים שצריך לאכול?
דובר 1:
לא, את הפסוקים ב”ויקרא”. “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”, “פסח הוא לה'”. לא כתוב כלום על זה. “מצות יאכל את שבעת הימים”. “שבעת ימים מצות תאכלו”. זה חג המצות.
דובר 2:
מצה הפירוש הוא לא חמץ. זה לא שייך להיות את החג שנקרא “חג המצות” ולא לאכול מצה.
דובר 1:
לא, לא, מצה הפירוש הוא לא חמץ. שוב, לא להיפטר. להיפטר זו מצווה אחרת של החג. מצה הפירוש הוא לא חמץ. לא חמץ, כן. מצה זה דבר שלא אוכלים חמץ. שלא לאכול חמץ. כן, אתה אוכל מצה. שלא לאכול חמץ, זה החג חג המצות.
דובר 2:
בדיוק. בוודאי אנשים נורמליים אוכלים מצה. לכן אני אומר לך, זה החידוש שאתה מחדש. בוודאי, כל פסח מה עושים? לא אוכלים פסחדיק. “חג המצות”, טכנית, נכון? מה אוכלים? מצה. בוודאי זה נקרא “חג המצות”, מה צריך לאכול? לא לאכול מצה?
דובר 1:
שוב, אתה לוקח את הציווי.
דובר 2:
אוי, עכשיו זה נקרא “חג המצות”, מה החידוש שאתה מחדש?
דובר 1:
לא על זה. יש לך רעיון מוזר.
הטענה: אתה הפוך
דובר 1:
אבל אתה אומר שהתורה אומרת לך שלא לאכול חמץ, לכן לאכול מצה זו כבר ההחלטה שלך, כי אין לך מספיק דשא, או כי אתה משוגע ואתה רוצה כל יום לאכול מה שאתה רוצה לאכול.
דובר 2:
לא, אתה הפוך. אתה הפוך. אתה הפוך. אתה הפוך. אתה שוב הפוך. אתה מניח שלאכול מצה זה חידוש. אדם נורמלי אוכל כל יום. על אנשים מודרניים שצמים, לא עליהם אני מדבר.
זו לא “עצה טובה”
דובר 2:
זו לא עצה טובה לאכול מצה. זה מספר אחת. מספר שתיים, הפירוש של המילה “מצה” זה לא הדבר היקר שמוכרים בחמישים דולר לפאונד. הפירוש של המילה “מצה” זה דבר שאינו חמץ. אבל אתה יכול אפילו יותר לטעון בלחם שאינו חמץ. מישהו שלא רוצה בכלל לאכול לחם, הוא רוצה לאכול ברוקולי. לא כתוב כלום על זה בתורה. לא על שזו עצה טובה. זו הטענה שלי. הטענה שלי היא שלא כתוב שצריך לאכול מיליארד. כמו, אני לא יודע בדיוק… מה הדוגמה לזה? זה דבר שלא כתוב. ומה שאני אומר שיש לי ראיה מהחכמים, את זה החכמים גם הבינו כך, כי החכמים גם אמרו שבעתים משתנים.
דיון בחיוב אכילת מצה מדאורייתא
האם התורה חייבה לאכול מצה בלילה הראשון?
דובר 1:
הוא לא רוצה בכלל לאכול לחם, הוא רוצה רק את ברכת הנהנין. לא כתוב כלום עליו בתורה. לא על שזו עצה טובה. לא זו הטענה שלי. הטענה שלי היא שלא כתוב מה רוצים כן לאכול. כמו… אני לא יודע בדיוק… מה ה… מה ה… מה הדוגמה לזה. אבל זה דבר שלא כתוב.
מה שאני אומר הוא רק ראיה מהחכמים, החכמים גם הבינו את זה, כי החכמים גם אמרו שבעצם אין כאן מצווה כזו שצריך דווקא לאכול מצה או כל יום לאכול מצה. הם הבינו שזה מה שזה אומר.
ולא לגבי האחרים, זה אותו דין. לא, המילים הן תמיד אותן מילים, צדיק. צדיק, המילים לא שונות. כתוב תמיד אותו סוג מילים. זה לא שונה.
דובר 2:
אוקיי, אתה עונה על שאלה אחרת. רבי, אתה עונה על שתי שאלות שונות. ושוב, למה אתה מבלבל? שוב, אלו שתי שאלות שונות. שאלה אחרת, שאף אחד מעולם לא שאל, ואין באמת סיבה לחשוב שזה צריך להיות כך, אולי יש סיבה, אבל זו לא הבעיה הגדולה, היא, מי אומר שיש חיוב לאכול מצה בנפרד מקרבן פסח? כי אתה רוצה להיות מסוגל לומר, אפילו כתוב “על מצות ומרורים”, אבל כתוב בדברים למשל “שבעת ימים תאכל עליו מצות”. זאת אומרת, אתה יכול לומר שאיכשהו המצה… אתה רוצה להיות מסוגל לומר, אוקיי, לא כתוב כל כך הרבה פעמים, אולי באמת, לא כתוב במקומות אחרים, כתוב רק שם. שזה לא כל כך בולט כמו שזה מוזכר עם העורים אצל קרבן פסח. אבל למצה זה לא כל כך הגיוני, בקיצור, למדו מזה למקומות אחרים.
הטענה: לא כתוב שום חילוק בתורה
דובר 1:
כתוב כל כך הרבה פעמים בתורה. קודם כל זה פשוט, שבעה ימים אוכלים מצה ורק יום אחד את קרבן פסח. אני מתכוון, זה ממש מפורש שהמצה לא תלויה בקרבן פסח, נכון?
הבנתי שהבעיה האמיתית של החכמים מתחילה רק, כמו שאתה אומר, אחרי שיש להם רעיון שיש מצה של רשות ואותה מצה היא חובת תורה. אבל פשט פשוט, אם אתה לא יודע שיש מצה של רשות וחובה, אין את זה שהמצה לא תלויה בקרבן פסח. זה לא דבר שלכאורה צריך ראיה. זה פשוט וברור שמצה לא תלויה בקרבן פסח. מישהו היה יכול לומר טענה, אוקיי, אין לך אלא חידושו, אבל כאן, בזמן אם היו מקריבים ערב פסח את קרבן פסח, אז צריך לאכול מצה את שאר שבעת הימים, ואם לא, לא. אוקיי, היה לי חידוש, כי אני לא רואה למה צריך באמת לומר כך.
אבל כל עצם הדבר שיש חיוב לאכול מצה, שהרמב”ם קורא מצוות עשה, ואתה לא מקבל עונש, כרת, איזה עונש שתקבל על אי עשיית מצוות עשה, זה דבר קצת פלא. אני לא יודע למה יהיה לי דבר כזה. מבין? אני הולך הפוך. רוב האנשים לא מבינים למה החכמים העתיקו ואמרו שכל שאר הימים זה רק רשות. אני אומר שאני לא יודע מאיפה הם לקחו שביום הראשון יש חובה בכלל.
דובר 2:
נו, נו. מה אתה עושה עם נו, נו?
דובר 1:
הם כן הבינו, יש להם עשרות ראיות, וגם מהפסוקים.
דובר 2:
אין להם אף ראיה אחת שיש חיוב לאכול מצה. אין להם אף ראיה אחת. אין להם אף ראיה אחת. זה לא חידוש שאני אומר. אני אומר לך פשט פשוט בחומש. כל הזמן כתוב כך.
דובר 1:
אבל החכמים אומרים שיש חיוב. הם לא סתם אמרו מחשבה טעימה.
דובר 2:
אין להם אף ראיה אחת. זה לא חידוש שאני אומר. אני אומר לך פשט פשוט בחומש. כל הזמן כתוב כך.
דיון על הפסוקים
דובר 1:
אבל לא “אך ביום הראשון”.
דובר 2:
“ושמרתם את המצות”, נו, בראשון הם לכאורה אמרו “בערב תאכלו מצות”. ואחר כך יש פסוק שוב, “בחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה'”.
דובר 1:
ומה הם פירשו?
דובר 2:
אני מתכוון לומר, זה הפירוש העברי. סטודיק, זה הפירוש העברי. זה הפירוש העברי. לא רק אני אומר שזה הפירוש העברי, החכמים אומרים שזה הפירוש העברי, נכון? החכמים אומרים שזה הפירוש העברי. לא רק אני, אלא החכמים אומרים גם כמוני שזה הפירוש העברי.
דובר 1:
אבל שם לגבי “שבעת ימים תאכלו מצות”, אבל שם כתוב “אך ביום הראשון תשביתו שאור”.
דובר 2:
אבל הפירוש העברי, עיקר הפירוש העברי, הם כולם מסכימים שזה לא אומר שצריך. הם שאלו קושיה, למה כאן, כשכתוב כאן, זה אומר רשות? הם לקחו תורת מעשה.
דובר 1:
לא תורת מעשה, זה ברור שהתורה הייתה מחלקת בין היום הראשון לשאר הימים.
דובר 2:
לא, בהחלט לא. כי התורה מזכירה את זה במיוחד פעמיים.
דיון על “בערב תאכלו מצות”
דובר 1:
זה לא… סילפת את הפסוק ההוא. רק כדי להיות ברור, שם כתוב פסוק “בערב תאכלו מצות”. זה לא… זה בהחלט שקר.
דובר 2:
“בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחודש בערב”. מה אתה עושה פורים ממני? לא כתוב אף פעם בפסוק במיוחד בערב כמו לילות אחרים. אף פעם לא.
דובר 1:
“בערב תאכלו מצות”.
דובר 2:
שהחיוב מתחיל באותו לילה. אפילו לפי החכמים הם היו צריכים להיות להם מקור לפרש שזה כתוב בפסוק. זו לא מליצה.
דובר 1:
“בערב תאכלו מצות” כתוב גם “שבעת ימים מצות תאכלו”. הלילה לא נקרא חג המצות, אבל כל שבעת הימים נקראים חג המצות. זה איך שהפסוק מחולק. לא כתוב בשום מקום חילוק. לא כתוב בשום מקום חילוק מהלילה הראשון ללילה השני לגבי אכילת מצה. בשום מקום לא. בוודאי בלילה הראשון אוכלים קרבן פסח. זה כולל, לא רק את זה אתה אוכל מצה. אבל לגבי אכילת מצה לא כתוב בשום מקום חילוק. בשום מקום לא.
זה בהחלט חידוש של החכמים. בוודאי יש להם את דרכיהם איך לדחוס את זה לתוך הפסוק, אבל זה לא כתוב בשום מקום. בוודאי לא. ובטח לא מהפסוק “בערב תאכלו מצות” זה ממש כפירה בתורה. כשהפסוק כתוב “בערב עד”, זה אומר בסך הכל שהחיוב מתחיל בערב, שלא תאמר שזה מתחיל בבוקר כמו דברים אחרים אולי, מתחיל בערב. זה הפירוש העברי של הפסוק. לא כתוב שום דבר יותר מזה לא כתוב. זה ממש פלא.
הסבר אלטרנטיבי
דובר 1:
אני חושב שסתם הפשט הוא שבוודאי החכמים מבינים שצריך לאכול מצה כל שבעת הימים. זה כמו שיעור מינימום. מה השיעור המינימום? אולי כל יום לאכול מצה. כמו שלא כתוב שצריך לאכול רק כזית מצה? לא כתוב, צריך לאכול מצה. כמה? אני לא יודע. המינימום הוא כזית. אולי המינימום הוא הלילה הראשון. אני לא יודע, חשבתי פעם, למה אני חושב כך? כי זה הגיוני. אני לא יודע, זה הגיוני לחכמים ואיפשהו.
בכל מקרה, הרמב”ם לקח ברצינות את החכמים כמו שכתוב, כמו תמיד.
מחלוקת תנאים ואמוראים
דובר 2:
כתוב בגמרא בפסחים, כתוב בגמרא בפסחים, יש שיטות שונות של תנאים ואמוראים איך הם לומדים איזה יום הוא חובה ואיזה יום הוא רשות, ולבי נותן שהם צודקים. אני לא מבין את הבעיה שלך. למה יש חילוק מהלילה הראשון ליל פסח למחרת? שהתורה מונה חמש עשרה פעמים שיש מצווה לאכול מצות, והם אומרים כולם שזה לאו דווקא כבר רק הסבר, כי התורה רוצה להעניק להם יותר הסבר. זה לא לאו דווקא, זה לא מובן. יש לי תירוץ שני, אחי הגדול אמר את זה, זה נופל לי. לא הסתכלתי בארחות חיים, לא כתוב בזה.
דובר 1:
אוקיי, בוא נלמד קצת רמב”ם. אומר הרמב”ם, למעשה אומר הרמב”ם כן שצריך לאכול מצה מן התורה. וגם הגמרא שהוא מביא, שזה עולה, הכל מתחיל עם איזה הווה אמינא מצחיק שאולי יש מצווה פסח צריך לאכול מצה, שאני לא יודע למה, אני יכול לשמוע צד כזה, אבל זה לא הנוסח העיקרי כאן. הנוסח העיקרי הוא כאן בכלל, איך יש את המצווה של אכילת מצה.
אז למעשה יש מחלוקת בין אמוראים ותנאים אם יש מצווה לאכול מצה מן התורה. והפוסקים אומרים כמו אלו שאומרים שצריך לאכול מצה מן התורה. יש מחלוקת בגמרא, רבי יאשיה ורבי יונתן. יש מחלוקת, אני רואה את הרבנים, אצל רבי יונתן יש חיוב של אכילת מצה באופן נפרד לא קיים לפי שיטות אחרות. זה לא ה… אמרתי לך, אין לי את הפריילן, כי אני חושב שזה בוודאי פשוט. שוב, אני יכול אולי לשמוע את הפשט, אבל זה לא החידוש שלי. אני לא רואה למה זה צריך להיות הדבר העיקרי שצריך להראות. הדבר העיקרי שצריך להראות הוא מה בכלל יש מצווה לאכול מצה.
הלכה ו: מצוות עשה לאכול מצה בליל חמישה עשר
דובר 1:
בכל מקרה, זו מצווה לפי מה שהרמב”ם אמר. מצוה לאכול מצה ולחם משנה בליל חמישה עשר. טוב, מתי המצווה? מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, ואינה תלויה באכילת הפסח, אלא היא מצוה בפני עצמה, ומצוותה כל הלילה. עצור, עצור. מתי המצווה? אה, לא ראיתי. ו… זאת אומרת מצוותה כל הלילה, כל הלילה אפשר לצאת.
דיון: מתי המצווה? כל הלילה או עד חצות?
דובר 2:
כן, מתי המצווה? זו מחלוקת, נכון? כמו שהגמרא אומרת שכל מצווה שמצוותה בלילה, בלילה אומר שזה… כל הלילה. טוב מאוד. אבל מה עם החכמים שאומרים שעד חצות? רבי אלעזר בן עזריה? בכמה מקומות, “ואין נאכל אלא עד חצות”, כתוב בכל כך הרבה מקומות, נכון? זו מחלוקת באמת. הרמב”ם פסק כמו שאתה אומר, מביא במשנה במגילה ובמקומות אחרים… אהה, זה כשר כל הלילה. ובגמרא הוא אומר, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. אבל בכמה מקומות אחרים רואים שהולכים כן עם השיטה של רבי אלעזר בן עזריה, שפסח אפשר לאכול רק עד חצות, לפחות מדרבנן. נכון?
דובר 1:
אבל כתוב “ואין נאכל אלא עד חצות” כתוב בכל כך הרבה מקומות על קרבן פסח. אני חושב שרבי אלעזר בן עזריה סובר שמצוות מצה היא באותו זמן כמו מצוות… לא רק רבי אלעזר בן עזריה, אני חושב שכולם מודים שזה הולך ביחד באותו זמן, לפחות.
דובר 2:
וכל… אני לא יודע, בוא נראה. “קיום דיסקא של פסח”, כן, אמר רבא, אמר רבא, הגמרא בפסחים ק”כ, “אף על פי שמצוותה בזמן הזה עד חצות, מצוותה לצאת ידי חובתה”. וכך פסקו צדיקים אחרים באמת.
שיטת הרמב”ם: כל הלילה, אבל עם גזירה דרבנן אצל קרבן פסח
דובר 1:
ו… כן. הרמב”ם הלך בכלל עם השיטה כמו רבי עקיבא שחולק על רבי אלעזר בן עזריה ואומר שהמצווה היא כל הלילה. יש באמת גזירה… אה, הוא כתוב בפירוש, זה הוא מביא במסכת ברכות יוצא שצריך לאכול את זה לפני חצות, שהרבנן אסרו שלא ייכשל, שלא לאכול אחרי… כן, זה רק אצל קרבן פסח, לא אצל מצה, לא אצל שאר המצוות ש… כל הלילה, וכדי להרחיק מן העבירה הוסיפו לזה. אבל הוא אומר שאפילו את זה אין אצל מצה, אפילו הרבנן לא גזרו את הגזירה אצל מצה, ואני לא יודע למה הרמב”ם לא אומר את זה, אני לא יודע. אבל לפי החפץ הוא אומר כך.
מה ההלכה? בוא נראה. שוב, הרמב”ם לא מביא שלכתחילה
הלכה ו: זמן אכילת מצה, שיעור אכילה, ובולע מצה ומרור
זמן אכילת מצה — לכתחילה ובדיעבד
דובר 1: עכשיו הוא עדיין לא הגיע אצלו אצל מצה, כמו אצל מצוות אחרות שמצוותן כל הלילה, וכדי להרחיק מן העבירה הפסיקו. אבל הוא אומר שאפילו את זה אין אצל מצה, כי מצה אפילו הרבנן לא גזרו את הגזירה של מצה. למה לא? כי הרבנן אומרים שזה לא כל כך חשוב. הוא מגיע אצלו, הוא אומר שזה כן הלכה למשה מסיני.
שוב, הרמב”ם לא מביא שלכתחילה זה לפני חצות. יוצא שאפילו בדיעבד, אפילו לכתחילה זה אחרי חצות, כי הפסח הוא כמו רבי עקיבא.
דובר 2: איי, האמרי חכמים…
דובר 1: אה, הוא אומר שהבית מאיר בהלכות מצה מסביר שכל הסיבה למה החומרא של פסח היא — אולי הוא הולך לאכול אחרי עלות השחר, וזה יהיה קודש לאכול נותר. אבל מצה לא שייך החשש הזה. בסך הכל הוא לא יצא את מצוות מצה, לא האיסור.
דובר 2: איי, אצל קריאת שמע יש כן את הדבר הזה, אולי הוא בסך הכל יפספס קריאת שמע.
המשך הלכה ו: שאר ימי הרגל – מצה רשות
דובר 1: והוא אומר “כל דעת הרבה”, אה, שם הוא משנה מעט את לשון הרמב”ם, הוא משנה מעט את הלשון של קמפן. הוא אומר שכן, שצריך להיות אחרי חצות. רואים בבירור שהרמב”ם עושה את החילוק שאפילו הדרבנן של עד חצות אינו קיים על מצה.
וצדיקים אחרים נהגו ש… צדיקים אחרים נהגו… היו גם מקפידים על מצה לפני חצות, אבל זה שיחה בפני עצמה. אכלו דווקא מצה דווקא לפני חצות. למשל מי?
דובר 2: אני לא יודע, ראשונים אחרים, כן. מזה כל היהודים שממהרים לאכול את הסעודה לפני חצות וכדומה. והמצה היא הרי אפילו… כן, אבל הרמב”ם לא מחזיק את כל הדבר. הרמב”ם בכלל לא פוסק כמו הזוהר הקדוש, כן. טוב.
דיגרסיה: מצה בסוכה
דובר 2: כן. תוספות, אתה יכול לראות צדיקים אחרים שאומרים אחרת. העיקר הוא האם צריך לאכול דווקא בסוכה או לא בסוכה. ועל זה יש את המשנה ברורה הארוכה.
דובר 1: בסוכה? כן. למה בסוכה?
דובר 2: כי תורת כהנים דיברה על זה, “מכי משמע יום לחוץ זה חג המצות”, אומרת הגמרא, “יום זה טעון מצה ואין חג המצות סוכות טעון מצה”. מביאה הגמרא, “מה אם זה שאינו טעון סוכה טעון מצה, זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה?” צריך רק “הזה חג המצות”, “זה טעון מצה ואין סוכות טעון מצה”. אומרת הגמרא, לא, יש לו תשובה לכאורה. אבל בכל אופן, אתה אומר שזה משונה, אותו דבר.
בוא נאמר שאין שום דבר, לא צריך. אבל אם אתה רואה כן יהודי בסוכה ועומד שם “מצה”, הוא חושש לאיזו שיטה בשטרן. שצריך לאכול מצה בסוכה, ולא שצריך לאכול בסוכה אצל מצה.
אגב, אתה מבין, אם היה כך החומש היה חלילה, כך היית צועק עלי שאני אומר אחרת מהפשוט יום הזה, זה הרי קל וחומר, הוא אומר כאן.
תדמיין שהחומש היה עולה ואומר, הסוכה היא כלומר שהמצה צריך לאכול בסוכה, או שהסוכה צריך לשבת במצה. היית אומר שזה מטורף? לא, היינו מתרגלים לזה, היינו אומרים שמשהו אחר הוא מטורף. מטורף הוא רק מה שאנחנו לא רגילים אליו. זה הרי פשוט.
דובר 1: לא הייתי אומר לך שזה מטורף בהגדרה. לא, זה לא, אני לא מבין מה הוא שואל, אז אני צריך להיכנס יותר.
הלכה ו (המשך): שאר ימי הרגל – מצה רשות
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. משהו לומדים מפסח לסוכות, הייתי רוצה לדעת מה לומדים. כל המצוות של פסח מה שיש לקיים. אוקיי, אבל, זה הדבר החשוב. “אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות. רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז ודוחן.” צריך לפסוק שאורז ודוחן לא בא לידי חימוץ.
דובר 2: כן, זה שיחה בגמרא, נראה לי. כבר למדת את זה קודם לכאורה. הם למדו את זה קודם לכאורה. אם יאכלו אותו חלק. אבל מה עמד כאן? “אין יוצאין בחמץ אלא”. מה יכול היה לעמוד? “אלא אין יוצאין בחמץ אלא בחמשת המינין”? ומה השאלה?
דובר 1: אה, “אלא בחמשת מיני דגן”. אבל לא צריך בכלל לומר שיוצאים בחמץ. יוצאים בחמץ? זה הרי מאכל שאסור באכילה.
דובר 2: אז יאכלו אותם דברים, לא יאכלו. יש סתירה לאיסור קטניות, כן. או קטניות ופירות, “אלא בלחם חמץ לבד”. חובה, חובה. וכמה זמן החובה? כמה צריך לאכול?
דובר 1: “בשיעור כזית, כמו יוצאין בחמץ”. כל הנוסח, זה משהו שמפותל… משפט שאם רואים את הפיתול, יכול היה לא לכתוב פשוט משכנת הדברים, שרק בלבד. חמץ שעבר, והשאר הוא רשות, שהולך הנה והנה. האם עומד שהלשון הוא משהו טוב לדרוש.
דובר 2: כן כן, זה אמת. כן, אה, לא לא, נשמע קצת מסובך.
שיעור אכילת מצה – כזית
דובר 1: וכמה השיעור? השיעור הוא כזית. גם נותן, זה גם לשון מעניין. גם הוא כזית מצה. זה כלומר, שלא תחשוב כמו שכתוב בערב תאכלו מצות כל הלילה. זה מה שאתה מתכוון?
דובר 2: אה, מצה זה מה שכתוב יותר לא צריך לאכול. זה כמו צלי אפיקומן. ערב לא מתכוון כל הלילה. לא, אולי מתכוון לומר שהמצה שאוכל אחר כך כבר לא מצה של מצווה. זה כבר סתם אכלו מצות. אני לא תופס יותר מצוות למצוות. אבל מה זה אומר, זה היה, הערב אין מינה. זה יודע, המשל, זה כלומר אכילה בסוכה, בוא נאמר כל הסוכה, זה כלומר יוצא. אומרים גם תקולי הראשון כזית, זו המצווה. אני כלל, מה זה אומר? אבל מה זה אומר שצריך לא לאכול יותר, אבל לא בחירה זה יותר, אבל מה זה אומר?
דובר 1: אני לא יודע מה זה אומר. מה זה אומר לצאת ידי מצווה? מה כל הנקודה? מתעוררת שאלה.
צריך לדעת, מה כתוב בגמרא, יוצא ידי חובתו לגבי מה? מה קרה אחר כך? יכול היה מצוות טובות יותר, מצוות מהודרות יותר. רוצים לדעת האם צריך שוב… על מה מדברים? יוצא ידי חובתו? כי הוא לא אומר שם, כן, סתם השיעור כזית. כשכתוב הלשון “שיעור כזית”, מבינים, שיעור כזית. כן, לא כתוב יותר. הוא מביא לשון, “אכל משהו כזית כשיעורו, הרי זה יוצא”. הוא מביא לשון.
כן, מה… כל האכילות לכאורה השיעור כזית. מה ה… מה ה…
זה נשמע מהברייתא לגבי ההלכה הראשונה עצמה, מהברייתא שהם מביאים, שהגמרא מביאה עצמה מרבא, שבעצם הבעיה היא יותר, יש לך בכלל חיוב לעשות סדר בזמנים של היום? לכאורה זה בא רק בפסח, משהו כזה.
אממ… “אמר רב הונא, כל הלילה”, כבר זכרתי. אממ… טוב מאוד. “מביא לפניו מצה”, כן, זה פשוט, אבל מה… הלשון הוא משהו מוזר. אוקיי, אני ממשיך. זה פשוט, והלשון מוזר.
כן, “אכל משהו מצה, יצא”.
שיעור מרור
אחר כך לגבי הסיבה, גם כתוב דרך אגב. מה כתוב דרך אגב? אה, אני אומר שזה מעניין, הדין הוא כך, כתוב כאן דרך אגב, “אכל משהו כזית”, ובגמרא שם מדברים לגבי מתי צריך לשבת, זה בהסבה. אנחנו בכלל לא מדברים על שיעורים. אז אני לא יודע, יש… אוקיי, הוא אומר שהמגן אברהם כותב בכמה מקומות על פסחים שמספיק כזית, אני לא יודע.
אוקיי, בואו נמשיך.
אה, המשנה כותבת איך הוא צריך למדוד את הכזית, לגבי מיני מרור שונים. אוקיי, שמרור צריך להיות כזית. אני מתכוון שזה אותו דבר.
מרור כתוב רק הדבר של שמות. אני מתכוון שאתה צריך ראיה שזה כזית, כי זה הרי כלל בכל התורה ששיעורים הם כזית. אני מתכוון שזה בחיים שאל, איפה כתוב בדיוק הכלל? אני רוצה גם לשאול. אני לא יודע, אני לא יודע.
אוקיי. בואו נמשיך.
כן.
הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור
אוקיי. “בולע מצה יצא”. אה, לא טעם, הוא בלע. בולע, זה אומר גם אכילה, בליעה נקראת אכילה. לא צריך לטעום. המאירי אומר שזה לא ענין של טעימה, בליעה נקראת אכילה. אבל אותו דבר, “בולע מרור גם יצא”.
“בולע מצה ומרור” הייתי לכאורה אומר שהוא יוצא, כי הוא בלע את שניהם, ושניהם מספיק בכזית. אבל למעשה לא כך. “ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא”. למה? כי המרור הוא כטפילה למצה. תמיד כשאוכלים לחם עם איזה ירק, אני לא יודע מה, הירק הוא טפל, הלפתן.
ומה הבעיה אז? כלומר, האם זה אומר שלא אכלת מרור? אונס ודומה. מה זה? אני לא יודע.
הלכה ו (המשך): בולע מצה ומרור – מצה יצא, מרור לא יצא
דובר 1: בולע מצה ומרור – היית לכאורה אומר לי שהוא יוצא, כי הוא בלע את שניהם, ושניהם מספיק עם כעין בליעה. אבל למעשה לא כך. ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. למה? כי המרור נעשה טפל למצה. תמיד כשאוכלים לחם עם איזה ירק, אני לא יודע מה, הירק הוא הטפל, הלפתן.
ומה הבעיה אז? כלומר, האם זה לא אומר שאכלת מרור? אונס וכדומה. מה זה? אני לא יודע, כי זה טפל למצה.
בסדר. הגמרא אומרת אחרת. בואו נראה. הרמב”ם אומר אונס וכדומה, זה נשמע כאילו אתה אומר, שזה טפל ומבוטל, כי זה בלוע. שוב, אם הוא אוכל טועם ביחד, טפל לא בעיה, נכון? טפל זה הרי ביחד עם הקיין ועם הטעימה. לו זו בעיה, נכון? אבל שלמעשה הוא טעם את שניהם, השאלה היא רק, שהוא לא טעם נעשה בעיה, נכון? זה למה מבטל אותו הרמב”ם.
מקור: מימרא דרבא – פסחים קט”ו ע”ב
דובר 1: בואו נסיים. חכם מאי הוא אומר? וכי יוצאים אנו אף בזה? מה הבעיה אז? זה הרי לא… אני לא מבין בבירור. מה זה אומר לא אכל? הוא בלע משהו, הוא לא אכל? זה לא טעם, זה לא… הלעיסה לא באה במגע עם האוכל.
אוקיי. אז מה הסיפור? זו כל הגמרא בפסחים, אמר רבא, בולע מצה יוצא, בולע מרור לא יצא. בולע מצה ומרור, מצה יוצא, מרור לא יצא. זו כל, כל ארבע ההלכות הן כולן מימרא אחת של רבא בפסחים קט”ו ע”ב.
מחלוקת הגירסאות: בולע מרור – יצא או לא יצא?
דובר 2: ומה התירוץ? אה, יש כאן שני תירוצים. יש כאן שני תירוצים. קודם כל יש מחלוקת הראשונים. אז אם הולכים בולע מרור לא יצא, מבינים גם את ההלכה השנייה, בולע כאן לא יצא. זה אומר, אומרים שמצה לא, מצה יוצאים כי לא צריך לטעום, אבל במרור, כי רוצים הרי להוציא טעם של מרירות, לא יצא. זה פירוש אחד, נכון? אבל אם אומרים שבולע מרור גם יצא, צריך להבין את השנייה, למה אכלו שניהם ביחד לא יצא. הרמב”ם הרי יש לו הגירסא “בולע מרור לא יצא”.
דובר 1: מהיכי תיתי לומר שמה שאתה אומר כאן על שמורה כטבולה? זה הרי פשוט על היה בולע.
נכון, אז בואו שוב, בואו נאמר מה ה…
דובר 2: הראב”ד, המגיד משנה, כל אלה היו להם הגירסא “בולע מרור לא יצא”.
דובר 1: לא, לא, יצא.
דובר 2: “בולע מרור לא יצא”.
דובר 1: לא, לא, אף אחד לא היה לו הגירסא. מה אתה אומר כאן? תראה, אתה יכול לראות את זה.
דובר 2: אה… זה מאוד מבולבל.
דובר 1: תראה במגיד משנה, אתה תראה.
דובר 2: אה, אז אם… שוב, אם…
דובר 1: מה כתוב בגמרא? מה הגירסא בגמרא? תראה מה הגמרא אומרת.
דובר 2: יש שתי גירסאות בגמרא.
דובר 1: לא, בגמרא יש מחלוקת.
דובר 2: לא, לא, זה לא שניהם. הרמב”ם הרי…
דובר 1: יש גם מחלוקת… יש גם מחלוקת… יש גם מחלוקת של…
דובר 2: אה, אני רואה ברש”י יש מחלוקת “לא יצא”. הא, ברש”י יש “בולע מרור לא יצא”, והמילה “לא” מוקפת, והוא אומר “אי אפשר שלא יטעום טעם מרור”.
שתי דרכים להבין לפי שתי הגירסאות
דובר 1: אז שוב, אז… אה… אז שוב, מה הנקודה? אם יש שתי דרכים להבין אותנו, בואו נבין את שתי הדרכים. מה נעשה? מי… מה יוצא כאן? מה אנחנו צריכים לדעת? זו הרי שאלה פשוטה. “שלושה מקומות בחג” אני אבוא לשאול, “בולע” אני מתי המצה.
דובר 2: לא, אבל כאן יוצאות הרי הלכות מעניינות האם המצוות חייבות טעימה למצוות. מה פירוש אכילה? יש הרי חקירות בהלכות כאן בעצם. יש מנהגים חזקים מאוד, למשל, אצלנו יש חולה, נותנים את המצה, עושים את זה מפירורים, ומרסקים את הפירורים, ומרסקים את הפירורים.
דובר 1: אוקיי, זה לא אותו דבר כמו בולע! כורכן בסיב?! אני שואל חזק! כורכן בסיב?! אני שואל איפה כתוב! כורכן את המצה או הגמרא. אתה בטוח, ואני לא בטוח.
דובר 2: לא, אני בטוח, אז למה טוב מה בטוח לטוב כן? מהגמרא, אבל יוצא ברור כמו שלי. כי הגמרא אומרת, בולע מצה מרור ידי מצה יצא, כורכן בסיב אפילו ידי מצה כנראה יצא. נכון מה הוא מדבר על המקרה שעשה את שניהם בבת אחת.
דובר 1: לא, מה אומר מאפי-טום?
דובר 2: נכון, הוא מדבר על זה, שאם… כלומר אני מאפי-טום, ראית את הגמרא לשון הגה’ נענדוויינען? אני היה בדיוק, אבל הגמרא אומרת, הוא מהמצה ליצא, כי כחו מסיבות הוא יותר גרוע מסתם לא להרגיש את הטעם. כלומר כח ומסיבות במצה לא יצא לא מתקורך היה. לא כל מרור מוצרך כי כח.
דובר 1: לא, שהוא לא כבר פסיד. מה תמיד צריך בבלי… זה לא נכון מה שאתה אומר. פשוט בשעה שהגמרא מדברת על המקרה, זה נכון שאם הרעיון כאן היה שאתה עצמך ממש היה זה שזה הרעיון, אני לא יודע שזה הרעיון, אולי זו בעיה שמה שעושה את זה שהמרור יהיה מבוטל את המצה אין להם בעיות כאלה, נכון? אשבור יש אחר אשבור, בואו נראה את אשבור… אבל כנראה שטייעל כארל חמץ רק על…
דובר 1: אז איזו הגירסא האמיתית ברמב”ם? מה אכפת לי מה הגירסא האמיתית, קודם בואו נראה מה הבעיה כאן.
לפי גירסא “בולע מרור יצא” – הבעיה של טפל
דובר 1: אפילו בואו נלמד את שתי הגירסאות, אם אומרים “בולע מצה יצא, בולע מרור יצא”, משמע לכאורה שלא צריך להיות ממש טעם, לא צריך להיות טעם. אבל מה אז? אפילו לא צריך להיות טעם, אם זה טפל זה עוד יותר גרוע. והמצה יוצאים, כי המצה לא טפל, אבל המרור, כי זה טפל, זה לא אומר שאכלת באמת מרור. אלא אם כן נלמד הלכה שכל המרור קיים כדי להיות טפל, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. לכאורה משמע שבמיוחד הלל למד כך, אבל פשוט המקרא כתוב מאוד ברור “על מצות ומרורים יאכלוהו”, הוא עושה סנדוויץ’ בשרי.
כורך – שיטת הלל והענין של טפל
דובר 1: כך או כך, על זה אומרת דווקא הגמרא בדף קי”א, שהלל אמר משמיה דגמרא שבזמנים של היום לא צריך לעשות כורך, למה? כי “עושה מרור מבטל טעם מצה”.
דובר 2: איי, מצה מבטל איך? זה דאורייתא, זה דאורייתא.
דובר 1: לא, בתחילה אבל הוא אומר גם “לא יצא”, אחרת. אני לא יודע, “לא יעשה”, אני לא יודע. כי זה דווקא מתבטל. זה אומר, אם היו שניהם דאורייתא, אז יכלו לומר דבר כזה. כמו השיטה, אבל מכיוון שהיום מרור דרבנן, זה מתבטל ולא יוצאים שניהם.
דובר 2: אוקיי, זה קשה, כי לפי אותה גמרא משמע שגם המצה לא יוצאים. אלא אם כן הרמב”ם הבין שהמצה כן יוצאים. הוא אומר אולי גירסת הרמב”ם היתה אחרת, הוא למד אחרת. אבל הנקודה היא, לפי הרבנן זו דווקא הבעיה שאתה אומר שזה טפל, וממילא המרור נעשה טפל, ממילא לא יוצאים לאכול מרור, כי לא עושים לאכול מרור כטפל.
דובר 1: איי, אתה אומר שמרור הוא טפל במהותו, נראה שמצוות מרור דרבנן לא. מרור דרבנן הוא מצווה נוספת לאכול מרור. מה שאין כן המצה היא מיאוס.
דובר 2: אוקיי, כורך בהסבה, צריך ללמוד כמו שאתה עד עכשיו, אין לזה קשר לזה. הייתי כן יכול לומר שכורך בהסבה הפירוש, זה לא במציצה, זה לא אומר שזה לא דרך אכילה.
נפקא מינה מעשית – מצה של חולה
דובר 1: אוקיי. זה יותר שמישהו אוכל מצה דרך IV, אבל אפילו מה שלא יהיה, בולעים דברים בקפסולה, פרק י”ד.
דובר 2: טוב מאוד. כבר, זה ה…
מראה מקום – “כל הראוי לבילה”
דובר 1: מראה המקום אומר למשל למה יצא בולע מצה? כי אפשר לטעום, “כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו”, זו לשונו, הוא אומר. הוא הולך כן עם הגירסא יצא. אם זה הולך עם הגירסא יצא, זה כי זו הגירסא לא יצא. לפי הגירסא בולע מרור גם לא יצא. לפי אותה גירסא… יש לי אחר כך שני פירושים לומר. או כי למעשה מרגישים טעם, בספק, לא מרגישים טעם, אבל בכל בליעה מרגישים קצת טעם, לא מרגישים את הטעם המלא כמו שהיו מרגישים בלעיסה, כך לומד הרשב”ם.
פירוש הרשב”ם – קצת טעם בבליעה
דובר 1: אוקיי. מה שאין כן בולע מצה עם מרור, לפי הגירסא שמצה כן יוצא מרור לא, כי אז יש… אה, מה לכאורה שאם מרגישים את הטעם, מרגישים הרי את הטעם, אפילו כשיש את שניהם ביחד.
דיון בשאלה של טעם באכילת מצה ומרור
הגירסא שמרור שונה ממצה
דובר 1: אבל אפילו את הטעם מרגישים את הטעם, אפילו אתה אוכל את שניהם ביחד.
דובר 2: לא, כי שוב, לפי הגירסא האם יצא או לא יצא? לפי הגירסא שמרור שונה. פשוט שאותה גירסא סברה שיש ענין של טעם מרור, כי מרור הטעם הוא מר. מרור זה לא סתם אוכלים ירק ירוק, זה צריך להיות מר. אבל לא טועמים אותו כשלא יוצאים בו. מה שאין כן מצה אין ענין של טעימה, או לא ענין כל כך גדול של טעימה. זה הגיוני, זה לא כל כך קשה להבין, נכון? אין בעיה. אמת.
דובר 1: כי כאן זה כן נגע בפה שלך, כאן לא. זה החילוק בין סיבים או לא סיבים.
שלוש נוסחאות שונות ביסוד האכילה
דובר 2: אז בואו נבין ברור. יש שלוש נוסחאות שונות בפשטות. כן. אז כאן צריך להיות. לפי השיטה, רוב הראשונים סוברים אמרו שתמיד כשהתורה אומרת אכילה זה אומר שאתה צריך לאכול. מה זה אומר לאכול? יש לך את הטעם המלא, ללעוס ולאכול. אבל זה בלאו הכי כשלא יוצא.
למשל, אם אני מבין שהעיקר של מרור הוא להרגיש את הטעם… רגע, רגע, רגע. בואו נלך הלאה עם הטעם. לפי הצד שתמיד צריך להיות טועם, מישהו שאין לו חוש טעם למשל, זה אצלו מין אחר של אכילה. בבחינת באופן כללי אכילה פירושה הנאה, צריך להיות טועם. בעצם בליעה, בליעה פירושה אני אוכל בלי טעם, נכון?
שאלה: האם צריך את הטעם הספציפי?
אם יש לי… כן, מישהו שאין לו חוש טעם. או מישהו, בואו נאמר יותר עמוק, אם בואו נאמר יש לי אבנורמלי, היה לי קורונה, והוא חושב שהוא אכל מצב שלא ראוי לאכילה, זה כבר נעשה לגמרי מעופש, אולי זה חפץ לא כשר.
בואו נדבר, רבי, מותר לטעון, אתה רוצה לטעון שאכילה פירושה צריך לטעום, ולאו דווקא, או צריך לטעום את הסוג הספציפי של דבר שיש. כלומר, לא סתם להרגיש שיש משהו בפה. לא, למשל בואו, היה לי קוביד, מישהו היה לו קוביד נבך, והוא מרגיש שמרור טועם לו כמו מצה, ומצה כמו מרור, אני יודע, זה התערבב, החוטים שלו התערבבו. אצלו חמץ טועם כמו שמנת חמוצה.
אתה יכול לשאול לפי הרמב”ם שאומר שחולה שהמרור מתוק לו, הוא צריך לאכול משהו מתוק כדי שיוכל להיות לו טעם מרור. בדיוק להיפך, בדיוק להיפך, נו, בואו לא ניכנס אם נעשה כזה אדם, כי זה אותו דבר, זה דבר אבנורמלי.
השאלה היא האם אכילה פירושה… אני לא מדבר עכשיו הלכה, אני מדבר עכשיו את הצדדים. האם אכילה פירושה צריך להיות טעם בכלל, או צריך להיות את הטעם של הדבר הספציפי.
ביטול טעם — מצה ומרור ביחד
אז אם ההלכה הייתה שמצה ומרור לא היו יוצאים בבליעה, אלא באכילה ממש, בליעה היא כמו שהגמרא אומרת בלי טעם. למשל אם מישהו… אפשר אפילו לומר, רגע, אפשר לומר שאפילו אם צריך להיות טעם אפשר כן לצאת בבליעה, כי בבליעה יש קצת טעם. זה גם מהלך לומר. בבליעה מרגישים משהו, זה כמו מסוים, אני מתכוון הרשב”ם אומר כך, שבמרור, כי זה דבר חריף, הוא כן ירגיש את הבליעה, אפילו לא…
קיצור, בדיוק להיפך. אפילו אם אומרים את הדבר שבליעה פירושה טועם, יכול להיות שאכילה פירושה טועם, יכול להיות שבליעה היא טעימה חלשה. צריך לדעת. אבל אם הולכים שבליעה לא טועמים כלום, לכאורה לא יוצאים לא במצה ולא במרור.
אם הולכים ללמוד שבליעה פירושה לא טועם, אני מתכוון, אכילה פירושה לא דווקא טועם, ממילא מצה יוצאים. במרור יש דין נוסף שזה צריך להזכיר לו את המצות ומרורים.
דובר 1: כן, מה שמישהו רוצה לומר, אתה נותן לי שמרור שונה ממצה, שהמרור שונה בגלל וימררו, וזה אומר… השאלה היא בכלל, ומכל את מרור על פתח אבינו חננאל.
דובר 2: אז אם הגדר באופן כללי בתורה לא צריך להיות טעימה, אני לא יודע, כל שאר המצוות. כשלמשל מצה לא צריכה להיות טעימה. כי מצה מזכירה לחם עוני. לחם עוני לכאורה מזכיר בצורה ובמראה שלו, או בדרך שזה מתעכל. אין לזה קשר לטעם. אין טעם של לחם עוני.
אני אומר, מצה צריכה בדיוק כמו להזכיר משהו בדיוק כמו מרור צריך להזכיר וימררו את חייהם, אבל עכשיו אין לזה קשר לטעם, זה מצה שלא החמיץ, צריך להרגיש שזה לא ענין של הטעם, זה ענין שאתה הולך להרגיש שזה אחרת מה שהוא קשה, מה שזה פשוט, או מה שמתעכל אחרת, מרור זה לחוות את הטעם ואיך מורגשת מה שמרגישים שם.
טעם כתנאי באכילה
אז יש באופן כללי את השאלה האם אכילה היא הטעם שצריך לטעום ולכן מי שלא טועם, אפשר להלוך מישהו פרוטן ואלי א טייסטר? כן! כרוך בתיו, כרוך בתיו, בטח לא, מיילרסט בטח לא וכדומה. אחר כך יש צד אחר שרוצה עוד אמצעי, לפי אותו צד אף פעם לא צריך להיות יוצא, כי אפשר לומר שואלי איירעסט לכאורה בלושת’ס לכאורה זה גם לא עשר.
ולכן אם זה רואינד… לא, רגע הצד הזה יותר מסובך. זה בטח גם, שזה באותו צד באותו מלך, זה לא רק שצריך להיות טעם כלל. צריך להיות טעם של הדבר, זה פשוט דעמארט.
רגע, זה הנושא של ביטול, בטל, לבטל. אם אני… מזה אני מבין רק מצוות. כן, אם אני שם… אמרתי משל של מישהו שהיה לו קוביד. אבל מה אם מישהו שם משהו הרבה בפה שלו בשעה שהוא אוכל? לא, בואו נעשה את הקייס עוד יותר. הוא שם משהו חריף שגורם לו שהוא בקושי טועם מה שהוא אוכל. זו גם בעיה.
דובר 1: לא, אבל מה שאתה אומר עוד יותר, שלא רק בולע מצה ומרור, אלא אפילו הוא לועס ביחד מצה ומרור, יש לו טעם מלא, אבל הם מבטלים זה את זה את הטעם. כלומר בולע מצה ומרור. זו אבל גמרא אחרת. יש אבל גמרא כזו גם, נכון?
דובר 2: רגע, רגע. לא נתברר, אני לא נכנסתי לזה. כשאמרתי את הרמב”ם בדף קט”ו עמוד א’, לא נתברר, אבל הם מביאים כולם מצטטים את הגמרא. משום דסבירא ליה דמצה, אפילו אין מצוה אלא אחת, כך וכך, בדרבנן מבטל דאורייתא. יש מי שלומדים שזה אומר שהטעם מבטל, וממילא זה כאילו תוספת רעה. חתיכה אחת לא, ניחא, אבל אם שמים דבר חריף, משהו שמבטל לגמרי, וזה יכול להיות… הוא אומר את זה כבדיעבד או גם לכתחילה? אני לא יודע. וזה יכול אולי בדיעבד גם.
יכול להיות שאפילו מרור הוא דבר כזה, כי זה דבר חריף מאוד, זה לוקח לגמרי את הטעם של המצה. ומכיוון שאם זו הייתה מצווה, אפילו מצווה היא מצווה קטנה, מצווה אחת מבטלת את האחרת, אבל מכיוון שזה דרבנן, זה לא עוזר. וממילא זו בעיה.
כרכו בסיב — שני פירושים
אז יוצא שלפי הצד שצריך לגמרי טעם, מאה אחוז יוצא מהגמרא שאם אני שם משהו… אני לוקח סם, אני לוקח סם ואני לא טועם כלום, זו בעיה. אבל לכאורה, אם הולכים עם הפסק, צריך לכאורה לומר עם אותה לוגיקה כמו מי שטחן היטב והספיג, היה לך את האכילה כי היה לך את הטעם. הלוגיקה היא שהטעם הוא תנאי באכילה, לא שזה פירוש האכילה? זה תנאי באכילה. נכון, נכון, כמובן. צריך להיות טועם.
דובר 1: רק טענה, אם יש לי סם שנותן לי את הטייסט, הדמיון שיש לי את הטייסט ואין לי את הטייסט. הרבה פעמים אני רואה עוגה שמדברת אלי, זה נראה נורא טוב. אבל אני לא צריך, אני לא עכשיו במוד של סתם להתעסק עם עוד עוגה. ובואו נכניס קצת כדי להיות את הטעם שלו.
למשל, מי שיש לו אכילה גסה, זו בעיה אחרת. מי שכבר אכל יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס לאותן סוגיות, כי אכילה גסה זה לא להיכנס לאותן סוגיות. אכילה גסה, אכילה גסה. בסדר, זה… זה מזכיר…
אבל בואו עוד לפני שאני נכנס לסוגיות, בואו נחשוב על המהלך השני שאפשר לומר שלא צריך טעם. לא צריך טעם. אלא מה? במרור יש דין נוסף שצריך, “על מרורים יאכלוהו”, שכאן חייב להיות כן טעם. אבל היחיד הוא מרור. הסתכלתי לרגע למעלה, משהו לא היה מרומז, לא שמעתי את זה.
דובר 2: מצה גם צריכה להזכיר משהו שזה לחם עוני. אבל אני אומר, לחם עוני אין לו קשר לטעם. לחם עוני זה חתיכה, אבל זה לא מתעכל טוב. זה לא הטעם. כי כתוב מרור, זה פשוט, טעם טהור. ממילא מרור צריך להיות לו דין נוסף שצריך להיות לו טעם.
טקסטורה כחלק מהאכילה
מה זה עכשיו כרכו בסיב? כרכו בסיב אפשר לומר כך: אם הענין הוא טעם, כרכו בסיב להלכה זה כמה וכמה, שאין אפילו את הטעם המעט שיש בשעת בליעה. אבל אם אומרים שלא צריך טעם, זה תלוי בשאלה של כרכו בסיב. יכול להיות כרכו בסיב עוד יותר גרוע כי יש חציצה, זה לא נוגע בפה. הנגיעה בפה היא ענין. את זה צריך להבין.
יכול להיות שהמילה לא… אני מתיישב שצריך להבין בזה. יכול להיות שזה לא אומר את המילה חציצה כמו חציצה בטבילה. חציצה פירושה שזה לא נקרא אכילה, זה שלא כדרך אכילה חזק, כי אפילו, גם לא היה טעם, וגם לא היה זה שהפה שלך נוגע באוכל, התחושה.
כמו בקוביד, כששואלים אנשים מה אתה מרגיש, הוא לא מרגיש את הטעם, אבל הוא יכול מאוד להרגיש את הטקסטורה. כי אין לו… טקסטורה היא גם חלק גדול מה… ממה שאתה מרגיש. בדמיון שלך, כשיש גם מלח, אתה מרגיש את זה ביחד כדבר גדול אחד שזה טעם. הטקסטורה היא חתיכה מהטעם.
זה עוד יותר גרוע. הוא אומר כשהוא אומר כי את זה לא הרגשת בשעת בליעה, לאו דווקא הוא מתכוון לענין של דין חציצה. הוא מתכוון לומר שזה שלא כדרך אכילה חזק, עוד שלא כדרך אכילה יותר חזק.
הספקטרום של “עד כמה לא צריך טעם”
אם בדרך כלל צריך טעם, בטח לא. אבל אם אומרים שאף פעם לא צריך טעם, השאלה היא עד כמה אקסטרים אומרים שלא צריך טעם. האם נוגע לי רק מה שנכנס לבטן שלי, אפילו עטוף בסיב, לא נוגע לי? או שהמילה היא כן, קצת טעם, וכשעוטפים בסיב, זה הרבה יותר רחוק ממילא אז זה לא נקרא אכילה.
דובר 1: רעיון טוב. ואני חושב שזה כל הסוגיא, כי…
בולע מצה ומרור כאחד – המשך דיון בפירוש הרמב”ם
שלא כדרך אכילתה – קפסולות ותרופות
דובר 1:
אמרנו שזה שלא כדרך אכילתה חזק, עוד שלא כדרך אכילתה יותר חזק. אז אם בדרך כלל צריך להיות טועם, בטח לא. אם צריך אבל אף פעם לא להיות טועם, השאלה היא עד כמה אקסטרים אומרים שלא צריך להיות טועם. האם נוגע לי רק מה שנכנס לבטן שלי, אפילו עטוף בסם לא נוגע לי? או שהמילה היא, כן, קצת טעם, ולא מבינים סיבות, זה הרבה יותר רחוק, ממילא אז זה לא נקרא אכילה. רעיון טוב.
ואני חושב שזו כל הסוגיא, כי זה השאלה שאפשר לשים בקפסולות וכל הדברים שיש חשש שיאכלו את זה, או אדם היה אוכל את זה, לכאורה לא בגלל זה זה מותר כ… קפסולה היא לא דרך אכילה. זה אפילו לא בפנים אוכל.
דובר 2:
אתה יודע מה? לכאורה זה לא רק סם, זה אפילו לא בפנים צריך להיות אוכל.
דובר 1:
אולי זה הדבר. אולי על סוג התרופות האלה צריך להחמיר לאכול אותן בסם. אני מדבר באופן כזה, בואו נאמר שלא נוגע לטעם. אני מדבר על השיחה הראשונה של המשנה למלך. אני יודע בטוח שיש אנשים שנוהגים בזה. אני לא יודע. אבל איי דונט נואו… זה בערך כמו שיש מי שזה בגלל הבחור שאמר ש… לא, לא, זה לא נכנס. אוקיי, אני שומע. בקיצור, איי דונט נואו, נראה ש…
חזרה לסוגיא של בולע מצה ומרור
דובר 1:
אבל צריך לדעת האם מה ששוחחנו, בולע או עובד בלע, שניהם אסור, אמר שהגמרא מדברת על זה. לא את מצה ומרור על פעם אחת. זה הנושא, האם יכול להיות מבטל זה את זה. לאותו אחד אין בעיה עם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. כן, אותו אחד לא הלך עם הלל. שוב, אותו אחד אומר שהוא עובד רק על הרישא, או שהוא לא הולך איתו? או שיהיה תירוץ נוסף של ביחד? או שזו מחלוקת? לא לעשות כמו הלל, שזה גדול. או שיש חילוק שאצל הרבנים זה עובד רק, זה לא עובד לראש עם הרבנים ביחד, ווטאבר זה בדיוק אני לא נכנס. הלו?
מרור בחרוסת – הענין של טעם מרור
דובר 2:
כל אחד טובל מרור בחרוסת, שהחרוסת תסיר את החריפות של המרור.
דובר 1:
אה, תוספות, הוא מביא תוספות, הוא מביא תוספות כאן, שמצה מטובלת כתוב בגמרא שמסתבר… זה אותו דבר כמו החרוסת.
דובר 2:
לא, זה מעניין, כי הוא אומר כאן, המפרשים אומרים שצריך להרגיש את המרירות במרור, שכדי כך, בגלל זה לא יוצאים, אפילו בדרך כלל אין את הכלל. לפי אותה שיטה יוצא נושא אחר, שלפי אותה שיטה… ואגב, כתוב ממש כך בפוסקים. לא, טובלים אותו, אבל מנערים אותו, רק קצת. ולא רק את זה, יש ממש מי שלפי הסברה אולי רוצים לומר שצריך מרור שהתייבש, או אם אדם מסופק לגבי איזה המשנה מתכוונת, לכאורה עדיף כשהוא לוקח אחד מכולם. אוקיי, כי אם אחד הוא לא הנכון…
חילוק הראב”ד עם הרמב”ם – טעם של “מרור טפילה למצה”
דובר 1:
קיצור, הראב”ד היה… היה לך חילוק, רק שכחתי לומר, הראב”ד אומר שמה שהרמב”ם אומר שמרור טפל למצה, הראב”ד מסכים להלכה, אבל לא מסכים לטעם, כי הטעם של הראב”ד הוא מה שאמרת לנו קודם, שהטעם הוא כי הפירוש האחר ברמב”ם, שיש שאלה מה הרמב”ם מתכוון. אבל זה טעם תלוש מהראב”ד, הוא אומר שמקיימים לא יוצאים מרור, אלא אם כן לא אכלו.
דובר 2:
יפה מאוד. יפה מאוד. מה שאין כן מצה.
דובר 1:
אה, אולי הראב”ד הבין שמצה טועמים אפילו מזולזל, מה שאין כן מרור, מרור הוא סוג דבר שלא יכולים לטעום, זו הנקודה.
דובר 2:
לא, אני חושב שהוא הולך עם הרמב”ן וכולם שבמרור יש נוסף שצריך כן להיות טעם.
דובר 1:
אוקיי, הוא לא אומר ברור מה הוא מתכוון. הוא שואל טעם טעם מרור. אנחנו לא יודעים, באמת. אנחנו לא יודעים, הייתי מניח שהוא מתכוון שהוא הולך עם שאר הראשונים שאומרים כך, כי אצלנו אין שאלה.
ניתוח: מה עושה “שהמרור טפילה למצה”?
דובר 1:
השאלה היא אבל אם כך, האם כשהרמב”ם אומר שהמרור טפילה למצה, זו הסיבה למה לא יוצאים במרור, כי זה נעשה טפל, ובעיה חדשה של טפל? או שזה טעם למה במצה כן יוצאים?
לכאורה שני הדברים נכונים.
דובר 2:
לא, שבמצה כן יוצאים זה פשוט, כי בולע מצה.
דובר 1:
אה, יש אבל חיסרון. תלוי, תלוי בשאלה. האם זה בולע מצה נוסף, או אולי זו בעיה חדשה?
תרגום לעברית
דובר 2:
לא, הוא אומר כך, אם בולע מצה יצא, בולע מרור לא יצא, לא מסתדר עם הסוף של בולע מצה ומרור, הרי הוא מסביר שוב. כי את המרור אינו יוצא כי בכלל לא היה מורגש. אם כן למה צריך את החילוק של שהמרור טפילה לו?
דובר 1:
אה, לא, הוא אומר שאז צריך את החילוק של שהמרור טפילה לו, כי לכאורה היה טעם המרור מבטל את טעם המצה. על זה עונה הרמב”ם שאינו מבטל כי הוא טפל. מבין?
דיון: טעם לעומת חשיבות – מה משמעות “טפל”?
דובר 2:
מה הוא מתכוון שזה טפל? טפל לכאורה אין צורך לומר שיש לזה קשר לטפל לחשיבות, יש לזה קשר בטעם. אם כל השיחה היא בטעם, לכאורה להיפך, מרור הוא חריף יותר, מרור לכאורה גובר. כשאדם לוקח מרור ומצה, מה הוא ירגיש הרבה יותר חזק? לכאורה את החריפות של המרור. אז, טפילה לו פירושו כי זה פחות חשוב? שהמרור טפילה למצה, זה פחות חשוב? אדרבה, להיפך.
דובר 1:
אם הולכים שמצה לא צריכה להיות טעם, מצה לא צריכה להיות טעם, אז בגלל זה בולע מצה יצא. אז, האם צריך לחשוש כאן שלמעשה אין לך מצה בפיך כולו, כי המרור מבטל? אולי צריך להסתכל על זה כמו סיב, כמו כשאתה לוקח את המצה עד תובם, כי אתה לא הולך לעסוס זמן רב, זה לא נוגע לי, כי המרור לא מבטל, כי המרור הוא טפל מבחינת חשיבות. אז זה מעניין. כי אם הבעיה היא מעשית, אי אפשר לתת לי את הפתרון ההלכתי של חשיבות. אם אתה אומר לי שלמרור יש טעם חזק מאוד, ממילא…
דובר 2:
אה, שוב, טעם מצה אתה לא צריך להרגיש. אבל אם מה אז צריך לומר שזה בכלל לא נקרא שאתה אוכל מצה, כי הפה שלך מלא במרור בשעה שאתה אוכל מצה, אז אני אומר שהמרור פחות חשוב.
דובר 1:
אמרתי שאינו יוצא את המרור, אם בולע מרור לא יצא, אז אינו יוצא את המרור. למה אינו יוצא את המרור? כי אמרנו שהמרור צריך להיות… אם הולכים עם הגירסה “בולע מרור יצא”, למה יש כאן חידוש? למה אינו יוצא מצה כשאוכל גם מרור? למה אינו יוצא מצה בבולע מרור מצה כאחד? כי זה טפילה.
אם בשניהם יוצא עם בולע, פירוש לכאורה שלא אכפת לי טעם. לא אכפת לי טעם, אלא אכפת לי יותר משהו דומה לחציצה. אני לא רוצה שתהיה חציצה, אבל זה שאין לך בפה מרור עכשיו, כי יש לך בפה דברים חשובים יותר, יש לך מצה. זה יותר גרוע, זה יותר גרוע.
דובר 2:
לא, אבל לא אכפת לי טעם, כי אם כן, בולע מרור יצא. אני רואה שאומרים לי שצריך להיות משהו אמיתי בפה, כי יש לך את הדבר החשוב יותר בפה. אני אגיד לך, מה יש לך עכשיו בפה? יש לך את המצה הקדושה, היית שוכח לגמרי שיש לך עכשיו בפה את המרור המטופש.
דובר 1:
אין לזה לכאורה קשר לטעם. כי אם טעם, אכפת לי איזה חשוב יותר. אם מדברים כאן על טעם, לכאורה “שהמצה טפילה לו” בהלכה קצת אחרת ממה שאתה אומר, כי המצה היא כפולה בחשיבות.
אני רוצה לומר לך עוד דבר, ה”שהמצה טפילה לו”, זו הסיבה הגדולה למה אינו יוצא את המרור, כי זה טפל. רואה שהמצווה היא שיוצאים את המצה ולא את המרור. על זה ההלכה אין ספק. אני אומר כך, השאלה היא רק מה עושה המרור טפל למצה? אם הסיבה היא הסיבה למה המרור לא טוב והסיבה למה המצה כן טובה, אם זו הסיבה למה המרור לא טוב, אז צריך את זה רק אם בולע מרור לא יצא. אם בולע מרור באופן כללי יוצא, אם בולע מרור לא יצא, אין צורך להגיע לזה. אין צורך בזה, נכון? צריך את זה רק אם בולע מרור יוצא, צריך רק את החידוש ששהמרור טפל למצה, רק יוצא שיוצאים מרור. אין צורך בזה. אין צורך בזה, כי בולע מרור בדרך כלל יוצא.
ראיה שהגירסה היא “בולע מרור יוצא”
דובר 1:
אז כך, שוב, אם בולע מרור לא יצא, אז אין צורך בשהמרור טפל למצה. אין צורך בזה, אין צורך בזה. נכון? אין צורך בזה. נגמר. אינו יוצא, אפילו מרור ביחד עם מצה אינו יוצא. למה אין צורך בזה? למה אולי כן צריך את זה? כי את המצה כן יוצאים, כי המרור היה בעיה חדשה שלא עומדת ברמב”ם. פשוט, אנחנו מדמיינים את זה, נכון? רק כדי להיות ברור, זו לא הפירוש הנכון, כי אנחנו מדמיינים את זה. אנחנו רואים שלא יכולה להיות הגירסה נכונה, מבין? כי אנחנו מדמיינים שיש כאן עוד בעיה שהמרור מבטל את המצה. הוא אומר שאינו מבטל כי מרור טפל למצה. מנסים לעשות חסורי מחסרא והכי קתני ברמב”ם, אי אפשר לעשות חסורי מחסרא והכי קתני ברמב”ם.
אלא מאי, הגירסה חייבת להיות בולע מרור יוצא. אם כך קשה למה כורך, או שזו השיטה שהטפל עושה בעיה. אם בולע מרור יוצא, לכאורה בולע מצה ומרור כאחד הוא רק כך, רמז קל, עד כדי כך אנחנו בסדר עם מרור בלי טעם, עם מצה בלי טעם, שאפילו יש עוד דברים בפיו, אפילו יש מרור בשעת מעשה. זה כל החידוש בחלק השני.
דובר 2:
לא, שוב. אם הייתי אומר שבשניהם בולע יוצא, לא, אז זה חידוש גדול, כי כאן בכורך אינו יוצא את המרור. חידוש גדול, צריך אפילו לעשות דין חידוש. זה מפריע, כי אז זה נעשה טפל, והטפל לא טוב. שיטת האבן מסתדרת. השיטה האחרת צריכה לעשות דוחק גדול על המילים “שהמרור טפילה למצה” ולהכניס חלק שלם שלא כתוב.
דובר 1:
יש גם שיחה גדולה האם הבעיה היא טעם או שזה ענין של חשיבות. מה שהסיבה היא, אמת. גם לי לא היו השניים, לא היו לי השניים. זה ממשיך לא להיות הגיוני. אם באמת יש עוד ראיה שהגירסה ברמב”ם היא יוצא, נכון? כי אם הסיבה היא טעם, זה לא הגיוני, למה צריך בולע מרור יוצא? מה יש כשזה השניים צריך בעיה? אלא מאי, זה סוג אחר של בעיה. טפל, אני לא יודע בדיוק. שניים ביחד לא טוב, לא אוכלים. צריך לאכול מרור בנפרד.
דובר 2:
לא אוכלים, לא משתמשים בכזית.
דובר 1:
צריך למצוא איזה פירוש, אולי כן כמו שאני שומע. אני צריך להבין בדיוק. אם יש כאן רוב ומיעוט, אומרים שאחד מבטל את השני. אפשר לשמוע, אולי יש אכילה מלאה, כי מה הוא יכול?
הלכה ג: אכילת מצה בלא כוונה
לשון הרמב”ם
אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים או ליסטים לאכול — יצא ידי חובתו.
כתוב רק גוי, אבל כתוב גם ליסטים, מעניין. אה, אני מביא את זה כאן בתוספות על התורה, זה לא חידוש. יש את זה בדברים נחמדים, שהוא אומר, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
קושיא: איך זה מסתדר עם מצוות צריכות כוונה?
לא, איך אומר הרמב”ם מצוות אין צריכות כוונה? זה דבר פלא, כי הרבה מקומות אחרים פוסק שמצוות צריכות כוונה. זה, אפשר לשמוע ש, ש, ש, אה, אמרתי בהלכות מגילה, כשלמדנו בשבוע שעבר, שהרמב”ם פוסק “כל העושה לא נתכוון יצא”. ואיך הפירוש שכאן כתוב שאחד צריך להיות כוונה?
תירוץ של דברים נחמדים: הנאה היא במקום כוונה
אז הקדוש, הוא מאריך על זה, שזו סוגיה בגמרא שכשיש הנאה, זה במקום כוונה. כמו שהגמרא אומרת “שלומי אמוני ישראל נהנין מזה ומזה”, והוא מראה את זה כמו שהגמרא אומרת שהמצווה נהנית.
תירוץ אחר: מצוה שבגופו
הוא אומר קצת אחרת ש, שהמצווה היא הגוף עשיית המצווה לא צריכה כוונה. משא”כ המצווה ששופר היא, כאילו המצווה צריך עוד אחר כך לעשות איזו פעולה, זה הכשר מצווה כדי לזכור. משא”כ אם המצווה היא מצה כדי שיזכרו שיצאו ממצרים, זה לא, זה מצווה שבגופו. משא”כ אכילת שופר, אם אין לך כוונה לא היה בכלל מעשה מצווה. זה בערך התירוץ, זה קצת אחרת מהיוסף. אבל מפרשים אחרים אומרים את התירוץ שההנאה שווה לכוונה, ויש פירושים אחרים.
פירוש אלטרנטיבי: מה משמעות “בלא כוונה”?
או אפשר בכלל לומר שהרמב”ם לא מתכוון כאן “אכל מצה בלא כוונה”, לא מתכוון איזה “בלא כוונה” הוא מתכוון? “שלא בכוונת יציאת ידי חובת המצווה”, או “שלא בכוונת” שהוא לא יודע שזה פסח בכלל? ובסעיף הבא כתוב ברור שמה, “אכל מצה בלא ידיעת פסח, ואחר כך נתפשט, חייב לאכול אחרת”. רואים שכאילו הוא פטור, כל המצוות, לא שלא היה מעשה אכילה. על זה רואים שאפילו באונס הוא חייב, אבל לא היה בר חיובא אז. משא”כ הדבר הראשון, הוא כן היה בר חיובא.
היו טובים. רבינו מנוח אומר את התירוץ, אין לי הערה. אין לי הערה, כן. בסדר.
היסוד: צריך להיות בר חיובא
אבל זה בוודאי שהאדם צריך להיות בר חיובא, זה פשוט. זה לא דומה ל… זה לא כוונה, זה לא ענין של לא כוונה. הוא לא יצא כי הוא לא בר דעת, הוא לא אדם. האדם מת. בכלל, כן.
חילוק בין שמיעה בלא כוונה ואכילה בלא כוונה
אפשר בדיוק לשמוע את החילוק בין לשמוע משהו בלא כוונה ולאכול משהו בלא כוונה. אני מתכוון פשוט ומעשית, כל אדם ש…
כן, כי משהו ששמעת ולא היה לך כוונה, יש מיליוני רעשים, לא שמעת את זה. אם לא היה לך כוונה, זה כאילו לא שמעת את זה. כי שמיעה היא… משא”כ אכילה, זה נכנס פנימה. זה בערך יותר הענין הפשוט, החילוק במציאות. זה בערך החילוק.
כשהוא לוקח את הפוסקים והוא מביא משהו לפי זה, אני לא בטוח, הוא אומר שלפי זה הוא צריך לדעת שזה פסח. אני לא יודע, להיפך, זה הוא אומר שזה לא הגיוני. אתה הולך לאכול מצה, מה אתה חושב? שופר, אתה אומר, “אני יודע מה אני עושה, אני הולך להיכנס לעמוד, אני הולך לעשות מצווה.”
דיון: המקרה של מי שהיה נרדם
אתה מתכוון לומר אם הוא ידע שאותו פסח, כן, אותו יום ראשון, אותו לילה. הם תופסים אותי עכשיו, אגיד שאשתי לפני שנתיים הייתה בחולה שהיה בפנים ובחוץ, נרדם, שניות.
לא, אבל בכל מקרה, אה, סליחה.
לא, אבל הנחנאמי, לכאורה, לא, לכאורה זה מתכוון לזה. לא, נתעורר מתכוון בדיוק לזה. אתה אומר שהוא עוד לא יכול היה להתעורר גם לא? אבל מה משמעות נתעורר? הוא במצב כזה שהוא לא יכול להיות? לא מודע. אם הוא לא מודע, הוא בוודאי מקרה כזה, נכון? לא מודע הוא פטור, הוא יחזור, יצטרך לאכול.
החידוש של ההלכה
החידוש כאן הוא שהוא כבר אכל בשעה שהיה שוטה, נכון? זה החידוש של ההלכה. החידוש הוא לא סתם ש… נכון?
כן.
החידוש כאן הוא שהוא היה… שהוא כבר אכל כן, שוב, החידוש כאן הוא שהוא לא אכל, הוא לא חייב. אתה לא יכול עכשיו לחבר עכשיו את הכוונות עם האכילות הקודמות. צריך להיות כוונות בשעת אכילה. זה החידוש העיקרי, לכאורה.
הגיוני? כן. בסדר.
חקירה: כוונה לפני אכילה או כוונה למצווה?
מה יכול לעשות עכשיו? כן. אז לכאורה “אכל מצה בלא כוונה”, לכאורה, אני יכול גם להיות גרסה פחות דרמטית, ולהגיד למשל מתעסק. הוא נשנש, הוא לא התכוון ש… אנחנו יודעים את הגדר של “צריך כוונה” הוא, הוא צריך לאכול לשם מצוות מצה, או מספיק שהוא אוכל? אחד הוא פסח והוא לא מנסה פסח, יהודי פשוט, והוא נושך מצה בבית. והרמב”ם עוד לא הבין את הענין של לשם מצווה. הכל הוא צריך להבין לשם מצווה. אבל כאן הוא לכאורה דיבר שהבלא כוונה שלו הוא כבר “אנסוהו גויים”. אה, אני לא יודע מה זה אומר “אנסוהו גויים”. מה זה אומר בלא כוונה? הוא אוכל את זה כי הוא… אני לא יודע, אני באמת לא יודע. צריך להבין טוב יותר את הדוגמה של “אנסוהו גויים”.
להבין את המקרה של “אנסוהו גויים”
שהגויים בעצם יש להם מציאות להיות עם המצה, יש כן מציאות של מצה. זה מה שהגוי מחזיק בראש לא משנה את החלות. השאלה היא האם הוא חושב על מצה או שהוא לא חושב על מצה. כן?
הוא לא חושב על מצה, בלי המילים. אבל אין לו שום שייכות. אבל אם הוא לא פרוור… “אנסוהו גויים” פירושו שהוא חושב רק על הגויים ששוכבים על ראשו. פירוש כך, נאמר שיהודי שהוא שייגץ החליט שהוא בשום אופן לא יאכל מצה. אז אנחנו יודעים שהוא לא יאכל מצה. אז זה שהוא כן אכל מצה אנחנו יודעים בבירור שזה היה באונס. עכשיו צריך לדעת מה נכנס.
השאלה שלי הייתה האם צריך להיות כוונה למצווה או צריך להיות כוונה לאכילה. כי “אנסוהו גויים” יכול להיות שניהם. יכול להיות לא שהיה לו בתוכנית במילים אחרות לאכול מצה, והוא בכלל לא היה לו בתוכנית לאכול. לא היה לו בכלל לאכול. כי אם היה לנו הענין שצריך להיות בכוונה מצוות מצה, היו יכולים לומר שהוא אכל מצה בלי לדעת נאמר, הוא לא ידע שעכשיו פסח, הוא אכל מצה. אחר כך הוא אמר לי, “אה, היה פסח בלילה, עכשיו בלילה.”
שוגג ומסופק
וזה נקרא בהלכות שבת זה נקרא שוגג, שוכח. השוגג הולך על עבירה, אבל הוא שוגג, הוא לא מסופק. אני לא יודע בדיוק מסופק. אתה אומר את המילה מסופק, אני לא יודע מה זה אומר.
—
דיגרסיה: חציצה בביאה עם קונדום
קשר לדיון הקודם על כורך
מה יש כשזה השניים צריך בעיה? תמיד זה סוג אחר של בעיה. הטפל, לא בדיוק, זה שניים ביחד, לא טוב, אני לא יודע, צריך לאכול מרור בנפרד. אני צריך להבין בדיוק למה. אני צריך למצוא איזה פירוש. אולי זה כן פירוש, אני צריך להבין בדיוק למה.
יש שונים… יש דבר כזה כמו בשמיעה אומרים שקול אחד מבטל את השני. אפשר לשמוע, יש לך אפילו אכילה, כי אתה אוכל את זה. אני לא יודע, אולי. זה הכל עירוב תבשילין.
לא, אתה לא מאבד את זה. אתה לא מאבד את זה. אתה שואל אדם, מה אתה צריך רק לאכול עכשיו? טוב מאוד, יש לך תשובה. למה זה הפסק? בחינת הפסק. אם אתה קורא לזה בחינת הפסק, כי המצה כל כך חשובה, פירוש שאתה לא צריך עוד משהו בפה. אבל לא בחינת הפסק. נקרא לזה כך, לא חציצה, לא שזה לא נוגע. סוג אחר של הפסק.
חציצה מוחלטת
אבל זו חציצה מוחלטת, זה באמת… נגיעה בעצם יותר גרועה מלא להיות. זה הגיוני מאוד. לא, העולם לא מסביר שזה רק לא קיים. העולם מסביר שזה הרבה יותר. יש חציצה מוחלטת שבולעת את החשוב והטפל נעלם. פירוש שהטפל לא יוצא. חציצה מוחלטת, נאמר, זה אפילו מצה לבדה. יש דבר כזה? שיש לך שקית פלסטיק על משהו ואתה אוכל את זה? אולי באמת בגלל זה.
המקרה של קונדום
כמו שהיה אחד שרצה לומר שאם אחד בועל עם קונדום… אה, חשבתי על זה. שם זה ענין של הנאה, לא? לא, לא, לא. אני יכול לשאול, אני יכול להעמיד שחציצה של טבילה וחציצה לענין שזה לא נוגע בגוף. אני לא יכול את החציצה. אני לא יודע. אולי הענין של טומאה הוא באמת כך, אולי הוא לא נעשה כלל מטמא. או אולי לא, אולי אם יש טומאה זה עובד בביאה, כמו משכב זב ונדה מטמא בגלל הביאה, לא בגלל הנגיעה. אז אפילו זו ביאה זה מטמא בכל מקרה.
בביאה זה לא הענין… זה הענין של הנאה. אולי יהיה לו פחות הנאה, אבל זה עדיין יכול להיות אותו דבר. אז צריך להבין את הטעם של אכילה. בסדר, טוב מאוד.
ההיתר לא נשאל
תרגום לעברית
דוקטור, אני לא כל כך בטוח שאותה סוגיא היא סוגיא כל כך מוכרעת. צריך לעיין בסוגיא של שלא כדרכה הנאתה, כל העניין. הרבנים בוודאי לא מחזיקים מאותו היתר של הקונדום, כי אני לא בטוח שזה דבר כל כך מוכרע להלכה למעשה.
למה זה כן מוכרע? למה? כי הכל יש כאן, יש ביאה ויש… מה יהיה פחות איסור? קודם כל, זה בטח איסור של זרע לבטלה. ההקלה היא החידוש של הביאה. נו, ביאה שאינה ראויה… הדבר שלי עושה את זה יותר גרוע מדרך אברים. זה יותר גרוע מביאה שאינה ראויה. למה? מה ההבדל בין דרך אברים לבין זה? מה ההבדל? כי כאן הוא עושה זאת עם האישה, והוא לא משפריץ על האישה. הוא לא עם האישה.
דרך אברים וביאת איסור
לא, אני מדבר על דרך אברים או סתם זרע לבטלה. בכל איסורי התורה, ביאת איסור אינה איסור, אשת איש אינה איסור. דרך אברים… אני לא מבין מה אתה שואל. אולי בדרך… שלא כדרכה חייבים. אני לא מבין מה אתה שואל. משכב זכר חייבים, אבל סתם דרך אברים אין חייבים. זה לא חידוש בדבר. אבל זה הרי דרך אברים, כי אפילו אם יש חציצה… ביאה דרך בגד ביניהם, הרי זו ערווה. ערווה אין כאן. בסדר, זה לא יכול להימשך. לכל הפחות זה לא יכול להימשך. לכל הפחות לא. כן, זו לא חציצה. אפשר לומר שזו לא דרך. אולי המנהג הוא שכן כך. יש כאן דרך הנאה, דרך אכילה, סתם דרך הנאה. בסדר, בוא נמשיך. כן, יש את הדבר, אבל לא צריך ללכת לקיצוניות, בסדר? זה כבר היה מספיק הטעם על פי הלכה.
—
סימן ג: אכל מצה — קשר לדברים נחמדים
סימן ג’, אכל מצה. זה קצת מחובר סימן ג’ גם לפי פירושים מסוימים של הדברים נחמדים. כן, אכל מצה בלא כוונה. כגון שהיה גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו. כתוב רק גוי, אבל כתוב גם ליסטים, מעניין. אה, אני מביא את זה כאן בתוספות על התורה, זה לא חידוש. יש את זה בדברים נחמדים, שהוא אומר, אכל מצה, גוי או ליסטים לאכול, יצא ידי חובתו.
דיון במצוות צריכות כוונה והלכות אכילת מצה
המשך הדיון: מצוות צריכות כוונה
דובר 1: יכול להיות לא שהתכוון לאכול מצה, אלא בכלל לא התכוון לאכול. הוא לא רצה לאכול. אם היה העניין שצריך לכוון למצוות מצה, הרמב”ם היה יכול לומר שהוא אכל מצה בלי לדעת. נניח שלא ידע שהיום פסח. הוא אכל מצה, אחר כך מישהו אמר, “אה, היה פסח אתמול בלילה עכשיו בלילה.”
וזה נקרא בהלכות שבת נקרא שוגג.
השוגג הולך על עבירה, אבל הוא נקרא שוגג. מתעסק. לא אמרתי מתעסק. אתה אומר את המילה מתעסק, אני לא יודע מה זה אומר. זה ההקשר של מתעסק.
זה התכוון שהוא מוסח דעתו, הוא לא שם לב.
לא, מתעסק פירושו שמישהו עושה מלאכה בלי לחשוב, הוא משחק בעצים והוא נתן דרשה. זה לא ההקשר המקורי של מתעסק, אלה פסקי דין של צדיקים של היום.
בדרך כלל, אני לא יודע מה פירוש מתעסק. לא כתוב כאן מתעסק, אז אני לא יודע מה זה אומר. אני יודע מה כתוב כאן. אני לא יודע אותנו, אז הבעיה היא לא שהוא לא ידע. אמרתי, כשמישהו אוכל מצה, הוא יודע שהוא אוכל, אבל אין לו כוונה לאכול מצה. כשהוא לא יודע שזה פסח, זה נקרא בהלכות שבת נקרא שוגג.
דובר 2: אני לא יודע מה זה אומר. אני מבין שאפשר לעשות מצווה בשוגג. אבל מה שאני מנסה להבין זה קצת מצחיק, כי גם, נניח, הוא עושה עבירה באונס, בוודאי אונס רחמנא פטריה. נכון? אנסוהו גוים לעבור על אחת כל מצוות, צריך הוא להיות מוסר נפש.
דובר 1: חוץ מהשלוש חמורות.
דובר 2: לא צריך להיות מוסר נפש. שוב, כאן אונס לא בהכרח אונס נפשות, לא משנה. אבל אנסוהו, אני לא עובר. נכון?
נו, אבל מצווה כן? אבל המצווה אכלתי.
דובר 1: לא, המצווה גם לא יצאתי.
דובר 2: המצווה יצאתי.
דובר 1: צריך לצאת.
דובר 2: הגוי אכל מצה, מה זה קשור אליך?
דובר 1: לא, כי היה בזה טעם מצה.
דובר 2: אה, אמרת שזה מחובר לקודם. אין בעיה. אז כשהגוי, לפי תירוץ רבינו מנוח, אז כשהגוי כופה אותך לעשות עבירה בדבר הזה, אונס פירושו דווקא עם אקדח? אם תוקעים לו את הפה והאף, ותוקעים לו מצה, והוא לועס על זה, זה כמו החרב? זה לא כמו החרב.
הבנתי. אבל אני שואל אותך שאלה. החרב אולי היה חציצה. בסדר, אני לא רואה שזו הבעיה. אני מתכוון שאני שואל שאלה אחרת. החרב, הגוים שכפו עליו לאכול מצה. מה רוצים גוים? הם הולכים לכפות על אנשים לאכול מצה? אני לא מבין מה קורה כאן.
דובר 1: הגוים רצו לעשות תשובה. שנים ארוכות הם כפו על הגוים לעשות עבירות, אז נסע מחנה שהם הולכים לכפות על היהודים לעשות מצוות. אתה יכול לראות שטראמפ עם בורא עולם יתחיל לכפות על כל הרפורמים להיות אורתודוקסים?
דובר 2: זה מאוד מצחיק המקרה של אונס. למה זו הדוגמה של לא כוונה? אתה מבין מה אני שואל? מה פירוש לא כוונה? זרקתי לו לפה דבר כזה. הוא לא יודע שזה פסח, הוא לא יודע שזו מצה. אני לא מבין איך הוא פספס את זה. אבל מה הייתה השאלה? שהם יכולים להיות דווקא אונס. אני לא רואה שהרמב”ם שינה את התרבות של… כי מצוות צריכות כוונה זה…
הגמרא בראש השנה: כפאוהו ואכל מצה
דובר 1: שולחן ערוך, רבי שמואל, כפאוהו ואכל מצה, יצא. כפאוהו מעלמא או כפאוהו לשד? הגמרא שואלת את זה. אמר רבא, אומרת הגמרא, אומר רבא, זאת אומרת, שתקעו לו שופר, יצא. כי או לשיר או לשד. כן, לרש”י יש שתי גרסאות. או שהוא רוצה לגרש שד, או סתם כי הוא רוצה לשיר והוא לא חושב על מצווה. אז כאן רואים כן, שכפאוהו משווים למקרים אחרים כמו לשיר. הייתי אומר, דומה ללשיר היה כמו שאנחנו אומרים אונס, הוא לא יודע שזו מצווה של אכילת מצה, יצא. פשיטא.
האי נמי, אכל מצה רחמנא אמר, והא אכל. אבל לא זכרון תרועה, והוא מתעסק בעלמא, כמשמע לן, אומר רש”י, אפילו הכי מתעסק יוצא, דמצוות אין צריכות כוונה. אז זו הגמרא, רבא שסובר מצוות אין צריכות כוונה.
אבל גם ההווה אמינא בגמרא מאוד מעניינת, מה זה קשור לזה? “הוא סבר אוכל מצה ברחמנא הוא אוכל”. העיקר הוא שהוא סבר שפעם, הוא סבר שאז כשיש טעם, אה, אני יכול לשמוע, כי הוא סבר שהמעשה הוא הטעם, כמו שאתה אומר, מתעסק, אולי זה הפשט של רבינו מנוח.
דובר 2: לא, הגמרא בוודאי לא אומרת כך. רבינו מנוח אפשר לענות על קושיא אחרת. כאן זה הולך, לפי השיטה של מצוות אין צריכות כוונה לא צריך להגיע לתורת רבינו מנוח. לפי השיטה של מצוות אין צריכות כוונה, הפשט הוא, כמו שאתה אומר, מצוות אין צריכות כוונה לגבי יוצא. מצוות אין צריכות כוונה פירושו, הקב”ה רוצה, זו כמו שאלה תיאולוגית, האם הקב”ה רוצה שלא לאנשים יהיה לחינם, זה קשור לזה, אולי. הקב”ה רוצה, כמו שאתה אומר, הקב”ה אומר “אכול מצה”, אכלת מצה. חלק מלמה אכלת?
דיון: היסוד הפילוסופי של מצוות צריכות כוונה
דובר 1: לכאורה זה קשור לזה, האם המצוות צריכות לתת לנו מידות טובות, או שהמצוות הן סתם כמו כוח קדוש, הן פצצת אטום שגורמת לנו להישבר, כמו שרבינו בחיי אומר, אני לא יודע איפה.
דובר 2: באיזה דרך? מה? באיזה דרך זה מתחבר? כי אם אומרים שכל העניין הוא, אה, אפשר ללמוד את זה בשתי דרכים. אפשר ללמוד בשתי דרכים, אבל לכאורה, אם רק היינו אומרים שהדבר היחיד שקשור למידות, צריך להיות ברור שאני עובד עכשיו על המידות שלי, אני עושה עכשיו את ההרגלים שלי, וזה עושה את ההרגלים.
דובר 1: הייתי חושב בדיוק להיפך, אמת. אני יכול לשמוע. שאם יש למצווה טעם, אני עושה עכשיו מצווה לקב”ה. אני מתכוון כבר, אם אתה פשוט עובד על להיות בעל הרגלים טובים יותר. אם מדברים עם הכוונה הזו או אותה כוונה. אבל גם את זה אפשר, לגבי עשיית הרגלים טובים יותר, אולי חלק מזה הוא שיודעים שעושים הרגלים טובים יותר. זה לא שעושים מעשים טובים לבד, זה אולי גם, זה בא עם הכוונה של זה. זה שיחה שנראה בשמונה פרקים, כן? שכשאדם מתרגל לעשות דברים טובים, האם זה קשור לזה שזה קשור לכוונה, או שזה בכלל לא קשור לכוונה, המעשה עצמו. יכול להיות שכשעושים, כשמתרגלים דברים טובים, חלק מזה הוא עם כוונה, עם ידיעה, לא מעשה קוף. אם הופכים את זה למעשה קוף, אני לא יודע אם זה מביא עוד משהו. זה תלוי איזה סוג ידיעה מדברים. אם מדברים על ידיעה שעושים משהו, אז צריך להיות כן. אם מדברים על ידיעה שזו מצווה או משהו כזה, לא צריך להיות. אם הוא הולך ללמוד, לא יודע, אבל בשלב מסוים, כן. צריך ללמוד אפילו אחרי ספור המצוות, כמו שנלמד ספור למדן היום.
אז בוא נמשיך, בסדר? צריך ללמוד את ההלכות. בוא נראה שם את הגמרא איך… כבר, כל הדבר בא מאותה גמרא. זה כפייה, זה לא, חייב. אבל כפייה פרסית זה… הגמרא נכנסת לסוגיא האם צריך להיות כוונה. כל הסוגיות מעניינות.
דובר 2: לא, אני לא רוצה. אתה רוצה?
דובר 1: כן, כי יש שאלות מאוד קשות. אני לא יודע, בפשטות, אני לא יודע למה נכנסים לכל הדברים האלה למדנות. כאן יש מחלוקת אמוראים האם מצוות צריכות כוונה. כאן הוא נכנס עם השיטה שמצוות צריכות כוונה. כבר, בסדר. מה מפריע לך? יש בעיה?
דובר 2: לא, אין בעיה. אין בעיה, הכל מושלם.
הלכה ד: חומר המצה – מחמשת המינים בלבד
דובר 1: בוא נמשיך. חזרה הלאה לסוגיא. יש הרבה סוגיות כאן, הרבה חומר לשבת הגדול דרשה. על כל סעיף כאן, על כל שורה כאן, כבר רבנים דרשו שעות ארוכות, ואנחנו נבוך, נראה קודם את השולחן ערוך, ההלכות הפשוטות. המשנה למלך הוא קלאסי שאגת אריה, נודע ביהודה, תשובות יקרות.
דובר 2: כן, כן, בדיוק. בוא נמשיך.
דובר 1: אכל מצה, אחת המצוות, סעיף ה’, ד’, בסדר? אחת המצוות היא חובת אכילה, אכילת מצה. אכילה. מדברים שיש חובה. כבר היה לנו כמה פעמים שהייתה חובה. בסדר, בסדר, צדיק, צדיק, בוא נמשיך. חובה, חובה, חובה. זה הכל פרטים. בסדר, בסדר, כן. אחת המצוות היא חובת אכילה, אכילת מצה. אין אכילה אלא מאחד מחמשת המינים. זו גם לשון מעניינת, “לא יאכל חמץ”. הוא היה יכול לומר לו, “לא יאכל חמץ” הרי זה עניין של אכילה. הוא היה יכול לומר “לא יאכל חמץ”, והיינו צריכים לעשות עם אחד מחמשת המינים.
דובר 2: “לא יאכל חמץ”, איך זה נאמר?
דובר 1: “לא יאכל חמץ” הוא מביא, “לא יאכל חמץ” נאמר בקרבן פסח. “לא יאכל עליו חמץ”. זה נאמר על קרבן פסח. אבל כאן כתוב כך, כאן כתוב “לא תאכל עליו חמץ”.
דובר 2: מה הוא לא אומר מתאים את אותו פסוק?
דובר 1: כי זה מדבר על קרבן פסח. בסדר.
“לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. אבל שאר דברים, כמו אורז ודוחן וקטניות, הנקודה היא שכתוב “לא תאכל עליו חמץ”, לומדים החכמים דברים שיכולים להיות חמץ, יכולים להיות מצה. אבל דברים… רש”י אומר שמצה פירושה לחם שלא נעשה חמץ. אבל שאר דברים, שאינם בכלל חמץ, כמו אורז ודוחן וקטניות, שלמדנו או שהחכמים ראו, אפילו רואים אותו תפוח, זה סרחון בעלמא.
דובר 2: “אין מצה אלא מין חמץ”. בדיוק.
דרוש: ההיגיון ההפוך של מצה
דובר 1: מה רציתי לומר לך? כן, מכאן לומדים, כמו שיטת החכמים, לא שיטת רבי יוחנן בן נורי, שצדיק שנקרא מצה הוא רק “מי שבא לידי חמץ ולא החמיץ”. אבל מי ש”אין בו לידי חמץ” הוא יותר גרוע. זה יותר טוב. בדיוק. מי ש”אין בו לידי חמץ” גם לא… לא ממש עניין של מצה. זה החידוש שהוא אומר כאן.
הלאה, לפי הדרשה שמצה היא רק מין יצר הרע, היה צריך לומר שצריך להתרחק מהכל. כמו שאמרתי קודם, כי במקומות אחרים בתורה יש את הדבר של “סור מרע” ו”עשה טוב”. לכאורה אדם היה צריך לומר שהדבר שהוא הריחוק הכי גדול הוא מה שיש לו שייכות לחמץ. כל פסח צריך לאכול רק אורז ודוחן, כמו מנהג ליסק. בדיוק. שמעתי פעם מבריסקר, הדבר הכי חמצי שיכול להיות רק בפסח הוא מצה. זה באמת אמת. אבל התורה לא אומרת כך. צריך לקחת סיכונים. אי אפשר ללכת בדרך של יושר שהיא… לעבירות, סתם שטויות.
רבי יצחק, חמץ זה פשוט, הסברא פשוטה, ולא צריך דרשות. או נאמר שהדרשות מחזקות את הסברא הפשוטה, לא מסתבר?
דין תערובת אורז עם דגן, עיסת כלבים, ומצה עשירה
הלכה ו (המשך) – תערובת אורז עם דגן
דובר 1:
זה באמת אמת שפסח פירושו מצה, אבל לא צריך לקחת סיכונים. משתגעים, אי אפשר ללכת בדרך של יושר שהיא… למשהו, זה שטויות. רבנן זה חמץ, זה פשוט, הסברא פשוטה, ולא צריך דרשות. ואני חייב לומר לך שהדרשות מחזקות את הסברא הפשוטה, ולא מסכים.
נכון, כי כאן גם הראיה שהם לא למדו את הפסוקים כמו שלמדת אותם. כי כמו שלמדת אותם, אם מוצא עוד מין לחם שבכלל לא יכול להיות חמץ, הרי זה מן הטוב ומן הנעים.
דובר 2:
לא, לא, מה אתה אומר? כי אתה רוצה לבוא לומר שאני יכול ללמוד את התורה כך, שאנשים אוכלים לחם.
דובר 1:
בוא נמשיך הלאה, לא נדבר על זה לנצח. הבנת נכון מה אני רוצה לומר. אני יודע, אני מרגיש שאין לי כוח להיכנס. אני מרגיש שהכשרות שלך צריכה להיות כשרה, ולא כשרות שאני אומר.
דיסקוסיה: דין טעם דגן בתערובת
דובר 2:
להיפך, זה הולך לי עוד שהמים יש להם את הטעם. אם יש בה טעם דגן, לא הולכים אחרי רוב או אחרי אחרים, הולכים אחרי טעם. יוצא ידי חובתך.
דובר 1:
טעם זה טוב. רק רציתי לדעת אם יוצאים.
דובר 2:
לא אומרים שצריך להיות כזית מהחיטים עצמן? זה לא המילה?
דובר 1:
זה לא מה שכתוב כאן. כאן כתוב שצריך להיות טעם.
דובר 2:
כן, אבל אם הוא עוד אכל כזית וחלק מזה הוא עובד, תפוחי אדמה נעשה כך בטל. ונעשה כאן דבר בטל הדברים.
דובר 1:
כן, עוד עוד אני כזית מהחלק של החיטים עצמן, והמילה היא שהדעת לא מבטל.
דובר 2:
כן, זו המילה אולי?
דובר 1:
אתה שואל שאלות, שצריך שיעור. אני יודע, שזו שאלה טובה. לא כתוב על השיעור. למדנו במקומות אחרים. ההולכים שלנו מאוחר יותר. למדנו כי אקשלינע והם למדו ב… זה אומר הרמב”ם. אבל הוא לא רואה את הנכרים לפי הרמב”ם. הוא לא אומר הרמב”ם.
אה, המגן משנה מביא עמדיברא רמב”ם, נערה שפינעם אן שם כזיתו די יוצא, יוצא, יוצא, ומשומדינגערע ראיש, חוטם גורר’ם וסעורת.
דובר 2:
אקומ’ס, אז החוטם אורות זוכן כן כשר, כי היה יכול להיות חמץ עם העלב של החוטם עם מה שהוא ביחד?
דובר 1:
נא, וואטס איז עפס… לספרא, לדרך. המגנא משכן, הוא לא סתם. אקומ’ס, מה הם מה הם עם העכצה אומר. אקומ’ס, זה לא יאמר שזה לא צריך להיות לחמוני. זה שזה כתוב בסבחה, מנחות זה כל ההלכות’ן. זה לא ייקרא כך לחמוני, כי צריך עוד דברים?
עכשיו יש עוד בעיה
עכשיו יש עוד בעיה. אנשים… אוקיי, לכאורה, יוצאים במצה דגן אפילו בתערובת דגים, כי יש ריבוי דגים. זה ההלכה. יש הלכה כאן, יוצאים במומצים דער בענד, כי היה גם קודם, יוצאים אפילו בתערובת דגים, כי יש ריבוי דגים.
הרמב”ם אומר כלום ובתערובת דגים, לא רוב. הירושלמי אומר שזה הולך אחר רוב, והרמב”ם כאן הולך עם טעם. זו משנה וחלילה למעשה.
קושיא מחציצה
דובר 2:
למה לא אומרים כאן שזה כמו חציצה שהעורות מפריעים מה… אוהל, כבעת ומיוארט והמצה שם, כי שמש הוא תפילה לא. אפשר לומר כאן גם שהחלק של העורות הוא תפילה לא? אם לא, לכאורה היינו אומרים שזו חציצה, החלק אורז הוא חציצה לחלק מצה.
דובר 1:
מדברים אפילו יותר, זה נעשה בטל, זה הופך מהצד. זה חידוש גדול מאוד, אבל אם לא הולכים עם הטעם הפשוט של הרמב”ן כך. זה הרדב”ז במשנה, והוא מביא שהשלמי ציבור אומר כך, הרמב”ן אומר כך, והמהרי”ץ אומר כך.
חילוק הירושלמי
דובר 2:
אבל יש ירושלמי, יש חילוק אם יש מיעוט דגן עם רוב דגן. זה איסור גמור עם מיעוט דגן. אם כך, לא היינו אומרים שזו בעיה שזו חציצה?
דובר 1:
אמרתי לך, זה נעשה בטל.
דובר 2:
לא, אבל אם קודם היו אומרים לנו שהמצה פסולה היא עובד סיבה שיש מצה, אז אפילו עם תערובת השיעור.
דובר 1:
אני לא מבין מה אתה אומר.
שיטת הראב”ד
דובר 2:
הרמב”ם אומר כך, הראב”ד סובר אחרת. הראב”ד שואל קושיא קשה מאוד.
דובר 1:
הרמב”ם לא אומר זאת בבירור.
דובר 2:
כן כן, כל המפרשים מניחים שהרמב”ם סובר פשוט מובן, והם מביאים שכתוב מפורש כך, וזו לא בעיה. אבל יש ביאור הגר”א ארוך על זה.
דובר 1:
אוקיי, אני אומר לך מה הרמב”ם אומר.
דובר 2:
הגר”א, כן.
דובר 1:
אלו דברים ברורים. אורז נגרר, כך מביא הרמב”ן וכדומה.
דובר 2:
אוקיי, הלאה.
דובר 1:
כן. הראב”ד חולק באמת.
דובר 2:
מה אומר הראב”ד?
דובר 1:
הראב”ד, זה כבר ראינו, הראב”ד הבין שצריך כן.
דובר 2:
שואל אתה, לפיו, לפי הראב”ד יש קושיא שזה, אבל התירוץ הוא שהוא לא סובר שזה מבטל את הטעם. אולי אורז לא מבטל את הטעם, כי אורז מתמזג עם הטעם, זה אותו סוג טעם.
דובר 1:
איי, אני צריך לעשות שיעור אורז, שכחתי.
דובר 2:
שלושים אחד?
דובר 1:
עכשיו שתיים, זה לא שלושים אחד, עכשיו שתיים.
דובר 2:
נו, אוקיי. לכאורה צריך לעשות שיעור.
דובר 1:
אוקיי, אני זז מהצד. אין לי כוח לדבר מהצד. אני לא יודע מה אתה רוצה, אתה רוצה שאדבר מתוד”ה או מאיזה תוד”ה?
דובר 2:
אני רוצה שתדבר מהכל.
דובר 1:
זו השאלה, מה יותר חשוב, תוד”ה או שלושים יום קודם החג?
דובר 2:
שיעור קבוע, כן.
דובר 1:
אוקיי, אלא אם כן זה קבוע.
דובר 2:
אם אתה חכם, כן.
הלכה ו (המשך) – עיסת כלבים
דובר 1:
עיסת כלבים, בואו נסיים ברוך השם. עיסת כלבים, ממה עושים עיסת כלבים?
דובר 2:
זה מהעיסה.
דובר 1:
זה כשר ממש. אין כאן תערובת. אין שאלה של תערובת. זו שאלה של לשמה, של נשתמרה לשם מצה.
דובר 2:
אתה צודק, זו לא הבעיה.
דובר 1:
אבל אני רוצה להגיד לך, מה זה עיסת כלבים? עיסת כלבים פירושו… לא סוג הלחם שלנו, ולא לחם רגיל.
דין ראוי למאכל אדם
וכשאתה מתכוון לראוי למאכל אדם, פירושו משהו שראוי לבני אדם יוצאים בו ידי חובתן.
דובר 2:
מה פירוש, משתמרת לשם מצה?
דובר 1:
צודק, אין ראוי למאכל ממנה אין יוצאים בו, אפילו משתמרת לשם מצה. למדנו כלל חדש, שצריך להיות משתמרת לשם מצה, מה שלא קריסטו.
דובר 2:
מה יש למשתמרת לשם מצה לעשות עם ראוי למאכל אדם?
דובר 1:
ראוי למאכל אדם עושה שזה נקרא לחם שאפשר לאכול. כלב הוא לא אוכל מצה! כלב הוא כלב! רק בני אדם אוכלים מצה. אה, זה חייב להיות ראוי למאכל אדם. ולא פירושו שהוא ראוי לאכילה. יש הרבה דברים שאוכלים. בפסחים עשה שאנשים שרים.
דובר 2:
בדיוק.
דובר 1:
והאנשים אולי לשם מצה, לשם מצה בפסח, או לשם מצה. אני לא יודע. בעל כפרים, זה בוודאי צריך להיות מצה של אנשים, מצה של כלבים. לא מצה. משהו כזה.
אבל כאן אפשר ללמוד שאם הולכים למצה לעני, שעשויה מכלבים, לא יוצאים. זה עשוי לכלבים. או למשל יש חסידים מסוימים שהם בבחינת כלבים, לא אנשים. יש שם בחינות, לא יוצאים. אבל באמת ויוצא. זה יפה. הם לא טורקים.
בקיצור, כך יוצאים כאלה שהולכים על האנשים, לא על הכלבים, נכון?
דובר 2:
מה שזה לא על המיין פירא?
דובר 1:
כן, אני מתכוון שפירושו שהכלבים יוצאים.
דובר 2:
למה אתה אומר שזה לא אומר שהכלבים יוצאים?
דובר 1:
זה יודעים, אולי הכלבים עשו טובה ליהודים ביציאת מצרים, רוצים להיות לעשות זה לכלבים. כלבים לכאורה הכלבים שעובדים לרועים, זו המילה. כלבי שמירה, כלבי רועים.
דובר 2:
אוקיי, אוקיי.
הלכה ז – מצה שלושה במי פירות
דובר 1:
“מצה שלושה במי פירות”, ההלכה האחרונה של הסעיף הזה.
דובר 2:
מה פירוש? כל הדרשה הארוכה?
דובר 1:
כאן מגיעה סוגיא חדשה של “מצה שלושה במי פירות”. בדפוס שלי של רמב”ם זה עדיין באותה הלכה.
דובר 2:
אה, אתה צודק. אבל זו סוגיא חדשה, הסוגיא של “מי פירות”. נעשה את זה מאוחר יותר, מחר. הסוגיא של “מצה עשירה”. זה לא ארוך מדי, בכל מקרה.