סיכום השיעור 📋
סיכום מהחברותא-לימוד: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’ — סדר ליל הסדר
—
הקדמה כללית: מבנה הלכות חמץ ומצה
הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם כוללות שלושה פרקים עיקריים על ליל הסדר: פרק ו’ (מצוות אכילת מצה), פרק ז’ (מצוות סיפור יציאת מצרים), ופרק ח’ (סדר הלילה). הפרקים הקודמים עוסקים יותר בהכנות — בדיקת חמץ, ביעור חמץ וכדומה.
לרמב”ם שלוש רמות בעיסוקו בליל הסדר:
1. הלכות — הדינים עצמם (פרקים ו’-ז’).
2. סדר — הסדר המעשי כיצד לעשות (פרק ח’).
3. הגדה — נוסח ההגדה עצמה (בסוף).
הרמב”ם מכניס הכל כדי שלא יצטרכו לחפש בשום ספר אחר.
—
הקדמה לפרק ז’: חמישה ענינים — סיפור, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור
פרק ז’ כולל חמישה דברים: סיפור יציאת מצרים, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור. שלושה-ארבעה מהם (סיפור, הסבה, ד’ כוסות) הם בבירור “נהרות של הסיפור” — כלים/אמצעים של סיפור יציאת מצרים. חרוסת — הרמב”ם אומר שהיא זכר לטיט, אפשר גם לראות אותה כחלק מהסיפור.
חידוש על מרור — שני סוגי מרור
החידוש המפתיע: הרמב”ם לא אומר שמרור הוא זכר למרירות (בפרק ז’). מוצע חילוק בין שני סוגי מרור:
1. המרור התורתי — שבא עם קרבן פסח (“על מצות ומרורים יאכלוהו”) — אינו בעיקר ענין של מרירות, אלא תבלין, מין שמשביח את האכילה (כמו שאוכלים ירקות מרים עם בשר).
2. המרור הרבני — שאוכלים היום בלי קרבן פסח — זה הוא רק זכר למרירות. המרירות כפולה: (א) החסרון של קרבן פסח עצמו — אוכלים את ה”סנדוויץ’” בלי העיקר, הקרבן; (ב) מרירות גלות מצרים. לכן מרור נכנס לפרק ז’, פרק הסיפור.
מדוע הרמב”ם לא אומר “זכר לטיט” על מרור? כי “זכר לטיט” (=שעבוד) כבר מיוצג על ידי חרוסת. מרור בתורה הוא פשוט מין עשב שאוכלים עם הקרבן — לא סמל של מרירות. רק רבן גמליאל אמר “על שום מה? על שום שמררו המצריים” — זו דרשה, לא הפשט של מצוות התורה.
[דיגרסיה: לשון “מרור” בתנ”ך — ניתוח קונקורדנציה]
השורש מ-ר-ר בתנ”ך:
– “על מצות ומרורים יאכלוהו” — מופיע רק פעמיים (שמות ובמדבר), שניהם על קרבן פסח.
– “וימררו את חייהם” (שמות) — לשון מרירות.
– “וימררוהו ורבו בעלי חצים” (בראשית, על יוסף) — מרידה או מרירות.
– “בכי תמרורים” (ירמיהו) — בכי מר.
– “אשכלות מרורות למו” (האזינו) — ענבים מרים, בתוכחה.
– “ויאני במרורים” (איכה) — קשור לתשעה באב, שחל באותו יום כמו פסח.
[דיגרסיה: מור דרור]
מועלית שאלה על “מור דרור” — הגמרא אומרת “מטבע מן התורה מנין? מור דרור.” אבל מור הוא בושם, ריח טוב (“מור ואהלות קציעות”), לא משהו מר. זה נשאר בלי תירוץ ברור.
[דיגרסיה: מרור צריך להיות בעל טעם, לא ייסורים]
השולחן ערוך מונה “צנונים וחזרת” — חזרת (חסה) ראשונה, למרות שתמיד נהנו ממנה. מרור צריך להיות בעל טעם — זה רק סוג מסוים של טעם, לא שיסבלו. דברים חריפים (כמו עגבניות חריפות) לא מתאימים כי נהנים מהם — צריך להיות סוג מסוים של הנאה. רבינו הקדוש הוסיף ירקות שהיו לו (צנונים, חזרת) לסדר — מלבד מצה ומרור הוסיף עוד דברים ל”סדר יפה.”
[דיגרסיה: פורים וליל הסדר]
הקבלה בין פורים לליל הסדר: גם לפורים יש “סדר” — קריאת מגילה בתוך שתייה (כמו הגדה בתוך ד’ כוסות), משלוח מנות, משתה ושמחה.
[דיגרסיה: המשנה נעשתה לעשירים]
סדר המשנה (עם משרת שמוזג כוס, שולחן ערוך וכו’) נעשה לעשירים/אריסטוקרטיה. דברי רבי ינאי “המשנה לא נתנה אלא לבעלי תרומה” — שהמשנה מדברת לעשירים. “מי הם העשירים? אנחנו!” — ואם לא, צריך לעשות תשובה.
[דיגרסיה: שותפות יששכר-זבולון]
אחיו של הרמב”ם (דוד) לקח את כספו של הרמב”ם ועשה איתו עסקים — שותפות יששכר-זבולון. הרמב”ם קרא לו “זבולון” (הרמב”ם עצמו הוא יששכר). לכן הרמב”ם כועס על תלמידי חכמים שלוקחים כסף — כי אצלו זו הייתה שותפות אמיתית, לא סתם צדקה. “יששכר זבולון לא אומר שנותנים כסף, יששכר זבולון אומר שלוקחים השקעה.” בגור הנהיגו זאת — הרבי הוא שותף בחנות של בעל הבית, באחוזים.
—
פרק ח’, הלכה א’: כוס ראשון — קידוש
דברי הרמב”ם: “סדר עשיית מצוות אלו בלילה הזה מסודר כך הוא. בתחלה מביאין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קידוש היום וזמן ושותהו.”
פשט: הסדר מתחיל: מביאים כוס לכל אחד, עושים קידוש (בפה”ג, קידוש היום, שהחיינו) ושותים.
חידושים:
1. “מביאין” לא “מוזגין”: הדיוק הוא שכל אחד צריך להיות לו כוס משלו, כי כל אחד מחויב בכל ד’ כוסות. אפשר אולי לצאת ידי חובת הדיבור (ברכות, הגדה) בשומע כעונה, אבל את השתייה אי אפשר לצאת — כל אחד צריך לשתות בעצמו.
2. הסבה בכוס ראשון: הרמב”ם לא אומר כאן שצריך לשתות בהסבה. התירוץ: הוא כבר אמר קודם (בהלכה קודמת) שצריך להיות מוטה, לכן לא חוזר. אבל נשאלת השאלה: בהלכות מעשיות צריך להזכיר זאת במפורש — הוא צריך לומר זאת שוב.
—
הלכה א’ (המשך): נטילת ידים
דברי הרמב”ם: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו”
פשט: אחרי קידוש נוטלים ידיים.
חידושים:
– “כוס לכל אחד ואחד” לעומת נטילת ידים: הרמב”ם אומר “מוזגין כוס לכל אחד ואחד” — כל אחד מקבל כוס. אבל בנטילת ידים הוא אומר רק “מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו” בלי לומר “כל אחד ואחד.” משמע שאולי רק הגדול שבבית (בעל הבית) נוטל — אבל זה נשאר שאלה פתוחה.
– דיוק בלשון יחיד/רבים לאורך הסדר: הרמב”ם מדויק מאוד מה בעל הבית עצמו עושה ומה כולם עושים. ב”מביאין כוס” — “לכל אחד ואחד” (כל אחד מקבל כוס). בנטילת ידים — לשון יחיד (רק בעל הבית). בכרפס — “הוא וכל המסובין עמו” (כל אחד אוכל כזית). זה מראה על דיוק מודע.
—
הלכה א’ (המשך): מביאין שולחן ערוך — מה מונח על השולחן
דברי הרמב”ם: “ומביאין שולחן ערוך — מרור וירק אחר, ומצה וחרוסת, וגופה של כבש הפסח… בשר חגיגה של יום ארבעה עשר. בזמן הזה — שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.”
פשט: אחרי נטילת ידים מביאים את השולחן הערוך עם מרור, ירק אחר (לכרפס), מצה, חרוסת, וקרבן הפסח. בזמן הזה מניחים שני מיני בשר כזכר.
חידושים:
1. סדר המנייה: נשאלת השאלה מדוע הרמב”ם מונה תחילה מרור ואחר כך מצה — מדוע לא תחילה מצה? זה נשאר שאלה פתוחה.
2. “ירק אחר” = כרפס: ה”ירק אחר” שהרמב”ם מזכיר הוא מה שמשתמשים לכרפס.
3. “גופה של כבש הפסח” — בהמה שלמה: הלשון “גופה” משמע שמניחים על השולחן את כל קרבן הפסח. זה מתאים לדין שהפסח נצלה בשלמותו — “על קרבו ועל כרעיו” — וכל החלקים נאכלים. אבל בחגיגה הוא אומר רק “בשר חגיגה” (חתיכת בשר), לא “גופה” — כי חגיגה לא נצלית בשלמות, לוקחים חתיכה, אוכלים היום, אוכלים מחר. זה דיוק בלשון הרמב”ם — פסח = בהמה שלמה על השולחן; חגיגה = רק חתיכה.
4. בזמן הזה — שני מיני בשר (זרוע וביצה): הרמב”ם אומר שמניחים שני מיני בשר. בפועל מניחים בשר (זרוע) וביצה, לא שני מיני בשר. הרמ”א פוסק שאצל אשכנזים המנהג לקחת ביצה זכר לחגיגה, כי “נהגו להקל שקל לבשל ומצוי לכל” — זה יותר קל ופשוט. נשאלת השאלה: ביצה אינה בשרית הלכתית — איך היא זכר לקרבן חגיגה? החידוש: ביצה תמיד נחשבת בקטגוריה של בשר (חלבון, באה מעוף), אף אם הלכתית אינה בשרית. אבל זה לא כל כך פשוט — גם חלב בא מבהמה ואינו בשרי.
5. מחלוקת רב יוסף ורב הונא: רב יוסף סובר שצריך שני מיני בשר, רב הונא סובר שאין צריך. קיימא לן כרב הונא. מכל מקום, יש ענין של “ברוב עם הדרת מלך” להביא יותר.
6. רמזים בזרוע: ה”גרגרת” (צוואר/גרון של עוף) שמניחים על הקערה מקושר ל”קול גדול” — הקול שיקרע את העולם, “קול גדול ולא יסף.” הרמז הוא “שמעני ורחם עלינו, הצילנו והעלנו מהגלות.”
7. ספר “ערוב שמחה” של ר’ אברהם ברינזדורפר (לאנצוט-בענדין): הוא מביא דיוק מ”מביאים” ברמב”ם, והוא מביא שהרמ”א אומר שאצלנו מניחים זאת אחרת (כלומר עושים אחרת), אבל הוא מסיק שאין זה דיוק מהרמב”ם עצמו.
—
מתי מביאים את השולחן / קערה — לפני או אחרי קידוש?
לשון הרמב”ם: “ומביאים לפניו השלחן” — מביאים את השולחן אחרי נטילת ידים, אחרי קידוש.
פשט: הרמב”ם סובר שמביאים את השולחן (עם כל הדברים) רק אחרי קידוש ונטילת ידים. המנהג שלנו הוא שמכינים את הקערה לפני הסדר.
חידושים:
1. סתירה בין הרמב”ם והמשנה: במשנה (פסחים) הסדר הוא: (1) “מזגו לו כוס ראשון” — קידוש; (2) “הביאו לפניו” — כרפס (ירקות); (3) רק אחר כך “הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת” — מביאים את המצה והמרור אחרי הכרפס. אצל הרמב”ם נראה שמביאים הכל — כרפס, מצה, מרור, תבשילין — בבת אחת, אחרי קידוש אבל לפני כרפס. הרמב”ם שינה את סדר המשנה.
2. תוספות על הדף: רשב”ם אומר “הביאו לפניו” פירושו ירקות לכרפס. תוספות חולק: “הביאו לפניו” פירושו מביאים את כל השולחן, כי “אין מביאין השולחן עד אחר הקידוש” — אין מביאים את השולחן עד אחרי קידוש.
3. הרמ”א פוסק שיביאו את השולחן אחרי קידוש ונטילת ידים — כמו הרמב”ם. טור בשם רש”י אומר להיפך — מביאים קודם. שולחן ערוך כמו הרמב”ם.
4. טעם מעשי: פעם היה שולחן קטן שהיו מקרבים ומרחיקים. בקידוש אין צורך בשולחן — עושים קידוש בנוחות. רק כשמתחילים לשבת זמן רב מביאים את השולחן.
5. קושיית שהחיינו: הרמב”ם אומר שהשהחיינו בקידוש עולה גם על מצה, מרור, וארבע כוסות. אם כך, היה יותר מתאים שבקידוש כבר יהיו כל הדברים על השולחן, כדי שהשהחיינו יעלה על הכל. תירוץ: כמו שרואים בפורים, שהחיינו יכול לעלות על מצוות אף אם אינן לפניך. אבל מכל מקום היה יותר מתאים שמצה ומרור יהיו אכן על השולחן.
6. מדוע בליל פסח לא מביאים מצה לפני קידוש: בכל שבת מונחים על השולחן שניהם — יין ופת — והאדם יכול להחליט על איזה לקדש. אבל בליל פסח אין את האפשרות הזו מכמה טעמים: (א) יש ארבע כוסות של יין — מצווה מיוחדת ביין; (ב) אם היו מקדשים על מצה (פת), זה היה הורס את כל הסדר של ארבע כוסות; (ג) רוצים שהאדם יזכור שאין לו את האפשרות הרגילה של שבת — לכן לא מביאים את המצה לשולחן בקידוש.
7. חילוק בין “חייב להביא לפני קידוש” ל”אם מביא, צריך לכסות”: אין הלכה שצריך להביא חלה לפני קידוש. ההלכה היא רק: אם מביאים אותה, צריך לכסותה. אבל אם מביאים את החלה אחרי קידוש, גם זה טוב.
8. שינוי מנהג: אי אפשר לשנות מנהג בלי לדעת את הטעם של אותו מנהג — “מנהגי אבותינו בידינו.” צריך לברר מדוע עושים כך לפני שמשנים.
[דיגרסיה: דרך ארץ בסעודה — הקערה ודרך חירות]
– תסכול מעשי עם הקערה: הקערה הסמלית אינה נוחה — אולי כדאי לקנות צלחת גדולה שאפשר להניח עליה את כל המאכלים של כל הסדר, “כמו אדם רגיל.” או אפילו להכניס שולחן קטן.
– “אפילו עני שבישראל” — יסוד הרמב”ם שאפילו עני צריך לעשות דרך ארץ בסעודה. זה נכון במיוחד לפסח — צריך לעשות את הסדר בדרך ארץ, לא רק איך שנוח. זה ענין מיוחד של חירות, וצריך לעשות שכולם יהיו נוחים.
– דרך חירות: “דבר אחד שבטוח אסור לעשות הוא לחבוש סינר בזמן הסדר — זה בטוח לא דרך חירות.” צריך להתנהג כבני חורין.
[דיגרסיה: צלי בזמן הזה]
אי אפשר לקנות צלי לפסח, רק מבושל (מבושל). השאלה אם זה נוגע ליום טוב או שבת מוזכרת אבל לא נפתרת.
—
הלכה ח’ (המשך): כרפס
דברי הרמב”ם: “מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו.”
פשט: מביאים ירק (כרפס), מברכים בורא פרי האדמה, טובלים בחרוסת, ואוכלים כזית — הוא וכל המסובין.
חידושים:
1. “מתחיל” — מה פירושו? נשאלת השאלה האם פירושו שלוקחים תחילה את הירק (מתחיל) ואחר כך אומרים את הברכה, או שפירוש “מתחיל” שכאן מתחיל הסדר (עד עכשיו היה קידוש, עכשיו מתחיל הסדר האמיתי). הלשון “מתחיל” מראה שזו תחילת הסדר עצמו.
2. שיעור כזית בכרפס: הרמב”ם פוסק שצריך כזית. הכלל הוא: אם זו מצווה, שיעור אכילה לא פחות מכזית. אם זו רק הכנה למרור או לשאלת התינוקות, אפשר היה לומר שכל שהוא מספיק. הרמב”ם סובר שצריך כזית. לחינוך ולראשונים אחרים יש שיטות אחרות.
3. ברכת בורא פרי האדמה: מברכים בורא פרי האדמה על הכרפס, וזה פוטר גם את המרור אחר כך.
—
הלכה ח’ (המשך): עוקרין את השולחן
דברי הרמב”ם: “ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו”
פשט: אחרי הכרפס מסירים את השולחן רק מלפני מי שאומר את ההגדה.
חידושים:
1. מדוע רק מלפני קורא ההגדה? האם לכולם יש שולחנות משלהם? התירוץ: רק לבעל הבית יש על שולחנו את כל הקערה עם כל הדברים. לכל האחרים יש רק שולחן קטן לנוחות (להניח את ההגדה, לאכול כרפס). לכן רק אצלו שייך “עוקרין את השולחן.” הלחם משנה אומר “אין עוקרין אלא מלפני מי שאומר ההגדה” — זה מתאים לגמרא.
2. טעם עוקרין את השולחן: המטרה היא שהילד ישאל (שינוי). אפשר גם לצאת בחטיפת האפיקומן (הסרת המצה), כמו ששיטות מסוימות סוברות.
3. שלא יראה פת בשתו: השולחן מוסר בזמן שמדברים על גנות, עד שמסיימים לדרוש פרשת ארמי אובד אבי, כי לא רוצים שהלחם יהיה שם בזמן שמדברים על בושה. רק אחר כך — “מחזירין השולחן לפניו.”
—
הלכה ח’ (המשך): מוזגין כוס שני — מה נשתנה
דברי הרמב”ם: “ומוזגין הכוס שני וכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה…”
פשט: מוזגים את הכוס השני, הילד שואל, והקורא הגדה אומר מה נשתנה.
חידושים:
1. מי אומר מה נשתנה? דיוק חשוב: “כאן הבן שואל” — הילד שואל מה שהוא רוצה, לפי חכמתו (כמו שהרמב”ם אמר קודם — כל ילד לפי מצבו). “ואומר הקורא” — הקורא הגדה עצמו אומר את הנוסח המסודר של מה נשתנה. כלומר: שאלות הילד הן ספונטניות, אבל ה
נוסח המסורתי של ארבע הקושיות נאמר על ידי הקורא הגדה, לא על ידי הילד.
2. מדוע לא פורמט של שאלה ותשובה? היה “משחק יותר טוב” שאחד ישאל את הקורא והוא יענה מילה במילה. אבל סדר הרמב”ם הוא שהקורא עצמו שואל ועצמו עונה.
—
חמש הקושיות (בזמן המקדש)
דברי הרמב”ם: חמש קשיות — טבילה, מצה, צלי, מרור, הסבה
חידושים:
1. “שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים” — זה הגיוני כי כבר טבלו פעם אחת (כרפס), ועוד יטבלו פעם (מרור בחרוסת).
2. “והלילה הזה כולו צלי” — זה על בזמן שבית המקדש קיים, כשקרבן הפסח הוא צלי. נשאלת השאלה: הרמב”ם אמר קודם שמביאים שני מיני בשר, אבל הוא לא אמר במפורש שזה חייב להיות צלי. אם הבשר אינו דווקא צלי, איך אפשר לומר “הלילה הזה כולו צלי”? התירוץ: זה רק על בזמן המקדש כשקרבן הפסח קיים.
3. “כולנו מסובין” — מה פירוש “כולנו”? האם פירושו כל האנשים, או כל הלילה? המסקנה: “כולנו” פירושו כל האנשים — אפילו עני שבישראל. בדרך כלל רק אנשים חשובים יושבים מסובין (עבד, אישה לא יושבים מסובין), אבל הלילה הזה — כולם יושבים מסובין. זה החידוש של “אפילו עני שבישראל.”
—
מתחיל בגנות — סדר ההגדה
דברי הרמב”ם: “ומתחיל בגנות וקורא עד שיגמור דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה”
פשט: מתחילים בגנות וקורים עד שמסיימים את הדרוש על ארמי אובד אבי.
חידושים:
– שלוש פעמים “מתחיל”: הרמב”ם אומר שלוש פעמים “מתחיל” בסדר: (1) מביאין לפניו, (2) מתחיל ומגביה את הקערה, (3) מתחיל בגנות. זה מקושר לענין של “סדר” — סדר לכל השנה, כמו שרבי אהרן קרלינר אמר שראש השנה מקראי קודש. גם מקושר ל”ספירה” ו”סיפור.”
—
הגבהת מרור ומצה — אבל לא פסח
דברי הרמב”ם: “פסח זה שאנו אוכלין…” (בלי הגבהה), “מגביה מרור בידו”, “מגביה מצה”
חידושים:
1. מדוע אין הגבהה בפסח? בפסח הרמב”ם לא אומר שמגביהים אותו, אלא במרור ומצה. תירוץ פשוט: הפסח (קרבן/בשר) הוא חתיכה גדולה שכולם רואים, אין צורך להגביה אותו. מרור הוא עלה קטן בצלוחית קטנה, לא רואים אותו כל כך, לכן צריך להגביה אותו.
2. סדר פסח-מרור-מצה: הרמב”ם כותב “פסח, מרורים, מצה” — הוא מגביה מרור קודם ומצה אחר כך. הראשונים/מפרשים מוסיפים שבהגדה מגביהים מצה קודם, כי מצה היא המצווה העיקרית. אבל הרמב”ם סובר שהסדר הוא “פסח, מרורים, מצה” — לאו דווקא מצה קודם.
3. פירוש החתם סופר / ר’ אברהם אב”ד: הרמב”ם כותב גם בפרק ז’ “פסח, מרורים, מצה” (אף שבגמרא יש נוסח אחר). הטעם: יש שני סוגי מרור — אחד שבא יחד עם קרבן פסח, ואחד בנפרד. מרור נמשך אחרי פסח כי הם הולכים יחד. מצה לעומת זאת היא מצווה אחרת, לא קשורה לקרבן פסח. לכן פסח-מרור יחד, ומצה בנפרד.
4. הערת רבינו מנוח — חילוק בין בזמן המקדש ובזמן הזה: בנוסח של רבן גמליאל עצמו מאוחר יותר בסדר ההגדה כתוב אכן מצה קודם. התירוץ: בזמן בית המקדש, כשמרור הוא דאורייתא (כמו מצה), הסדר היה פסח-מרור-מצה, כי מרור קשור לפסח. אבל בזמן הזה, שמרור הוא רק דרבנן ומצה היא דאורייתא, למצה יש יותר חשיבות והיא באה קודם. זה פירוש יפה מאוד של ר’ אברהם אב”ד.
—
נוסח “מצה זו שאנו אוכלים” ו”פסח שהיו אוכלים”
נוסח הרמב”ם: “מגביה המצה בידו ואומר: מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ…” ובפסח: “בזמן הזה יאמר: פסח שאבותינו היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים…”
חידושים:
1. במצה הוא אומר “שאנו אוכלים” (אנחנו אוכלים עכשיו), אבל בפסח הוא לא אומר “שאנו אוכלים” — כי אנחנו לא אוכלים עכשיו קרבן פסח.
2. חילוק נוסח: אחד מהחברותא הצביע שאצלו כתוב “בזמן שבית המקדש קיים” (הווה), לא “היה קיים” (עבר). זה חילוק משמעותי בנוסח.
—
נוסח “לפיכך אנחנו חייבים”
נוסח הרמב”ם: “להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר, ולנצח, למי שעשה לנו ולאבותינו… הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.”
חידושים:
– יש חילוקי נוסחאות בסדר לשונות השבח, והאם “ולאבותינו” כתוב או לא (כתב יד יש לו גרסה אחת).
– הרמב”ם אומר “לנו” — זה מתאים לעיקרון של “להוציא את עצמו” — צריך להכניס את עצמו ליציאת מצרים.
—
“ונאמר לפניו הללויה” — תחילת הלל
נוסח הרמב”ם: “ונאמר לפניו הללויה, הללו עבדי ה’ עד חלמיש למעינו מים.”
חידוש: הרמב”ם עושה “ונאמר לפניו” כמעבר — עכשיו נאמר הלל (שני הפרקים הראשונים). “ונאמר” פירושו “נאמר” — זו חובה לעשות כך.
—
ברכת “אשר גאלנו” — חתימת ההגדה
נוסח הרמב”ם: “וחותם: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצות ומרורים.”
חידושים:
1. “גאלנו” קודם “אבותינו”: מתחילים ב”גאלנו” — אותנו — ורק אחר כך “וגאל את אבותינו”. מכניסים את עצמנו קודם.
2. חילוק נוסח “הלילה הזה” לעומת “ללילה הזה”: רב שרירא גאון אומר “הלילה”, גם רבנו סעדיה עצמו כתוב “הלילה” במשנה. החילוק הוא בתרגום של “והגיענו” — האם “הביאנו אל הלילה” או “הגיענו בלילה.”
3. “מצות ומרורים” (רבים): הרמב”ם כותב “מרורים” (רבים) כי זה על “על מצות ומרורים יאכלוהו” — המרורים של קרבן פסח. אבל כשמברכים על מרור עצמו, הרמב”ם אומר “על אכילת מרור” (יחיד). זה חידוש: “מרורים” מתייחס למרור שבא יחד עם קרבן פסח, ו”מרור” (יחיד) היא המצווה הנפרדת של מרור.
—
תוספת “בזמן הזה” — תפילה על גאולה
נוסח הרמב”ם: “בזמן הזה מוסיף: קיינו ה’ אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים… שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים…”
חידושים:
1. שמחה בזמן הזה לעומת לעתיד לבוא: עד עכשיו השמחה היא “עשיית עצמנו” — “להראות את עצמו כאילו יצא”, “להראות דרך חירות”. אבל כשתהיה הגאולה, נהיה באמת “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך”. בזמן הזה עושים את עצמנו שמחים; אז לא נצטרך “להראות” כי תהיה שמחה אמיתית.
2. “זבחים” קודם “פסחים”: אוכלים קודם זבחים (חגיגה), כי קרבן פסח אוכלים “על השובע” — אוכלים קודם בשר אחר.
3. “שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון” — מדוע “קיר”? זו לשון הפסוק, אבל רמז: “קיר” רומז ל”קערה” (צלחת הסדר), ו”מזבח” הוא ראשי תיבות של מרור, זרוע, ביצה, חרוסת (מזב”ח). זה נאמר כל שנה.
4. “ונאמר לפניו שיר חדש”: מבקשים שאז נאמר שיר חדש — לא ההלל הישן של דוד, אלא הלל חדש לגאולה החדשה.
5. “יגיענו למועדים ולרגלים אחרים” — מה פירושו? האם “מועדים אחרים” פירושו ימים טובים חדשים שיבואו עם הגאולה, או שפירושו אותם ימים טובים שוב? הפשט: זה פירושו הבא יום טוב (אפילו שבועות) — כמו שהחיינו, מודים שהגענו עד כאן, ומבקשים שהיום טוב הבא כבר יהיה עם גאולה שלמה. “בפעם הבאה זה לא יהיה יותר עם ה’פייק’ — בפעם הבאה באמת נעשה קרבן פסח.”
—
“ברוך אתה ה’ גאל ישראל”
חידוש: הברכה “גאל ישראל” מדברת על גאולת מצרים (עבר) — זאת אומרים גם בזמן הזה. לעתיד לבוא נאמר שיר חדש עם שמחה אמיתית, לא רק “להראות.”
—
כוס שני ושתייתו
דברי הרמב”ם: “בורא פרי הגפן ושותה כוס שני”
פשט: אחרי סיום ההגדה מברכים בורא פרי הגפן ושותים את הכוס השני.
חידוש: הרמב”ם אומר “בורא פרי הגפן” (לא “על הגפן”), שפירושו הברכה ראשונה, לא ברכה אחרונה.
—
נטילת ידים שנייה
דברי הרמב”ם: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידו פעם שניה”
פשט: נוטלים שוב ידיים לאכילת מצה, כי היה היסח הדעת בזמן קריאת ההגדה.
חידושים:
– קודם נחשב שהסרת השולחן (עוקרים את השולחן) אולי קשורה לנטילת ידיים — שמסירים את האוכל כדי שהדברים לא יהיו טמאים. אבל בנטילת ידיים השנייה לא כתוב שמסירים את השולחן — השולחן כבר חזר (מחזיר השולחן), ולכן צריך ליטול. זה מוכיח שהיסח הדעת הוא הסיבה לנטילה השנייה, לא השולחן.
—
יחץ — בציעת המצה
דברי הרמב”ם: “ולכך שני רקיקין, חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם”
פשט: יש שתי מצות, בוצעים אחת ומניחים את החתיכה לתוך השלמה.
חידושים:
1. סדר יחץ: הרמב”ם שם את יחץ אחרי נטילת ידיים השנייה, לא לפני מגיד כמו שאנחנו עושים. מעניין שסדר הרמב”ם שונה.
2. “פרוסה לתוך שלם”: במצות רכות מובן איך מכניסים חתיכה לתוך שלמה (עוטפים). אבל הרמב”ם משתמש במילה “רקיקין” שפירושה גם מצות קשות, דקות (קרקרים), כך ש”בתוך” לא בהכרח פירושו עטיפה.
3. מדוע שתי מצות? אם הענין הוא “לחם עוני” — לחם עני — מדוע לא לקחת רק חתיכה אחת? מדוע צריך גם שלמה? זה נשאר בלי תירוץ. “לחם עוני” יכול לומר לא רק מצה שבורה, אלא גם מצה בלי תבלין (לא מצה עשירה), או תזכורת שהיינו עניים.
—
ברכות על מצה ומרור — בזמן המקדש
דברי הרמב”ם: “כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת… ברוך אתה ה’… על אכילת מצות ומרורים”
פשט: בזמן המקדש עושים כורך מצה ומרור יחד, טובלים בחרוסת, ומברכים ברכה אחת על שניהם.
חידושים:
1. נוסח הברכה — “מצות ומרורים” או “מצה ומרורים”? בנוסח אחד כתוב “מצה ומרורים” (יחיד), אבל מצוין שכתוב “מצות ומרורים” (רבים). זה מתאים ללשון הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” (במדבר ט:יא).
2. “היו אוכלים בפני עצמן”: הרמב”ם אומר שאם רוצים, אפשר לאכול מצה ומרור כל אחד בפני עצמו עם ברכות נוספות. נשאלת השאלה מדוע זו רק אפשרות ולא חובה. התשובה: זו מחלוקת הלל — הלל כרך יחד, ואחרים אכלו בפני עצמו.
—
ברכות על חגיגה ופסח — בזמן המקדש
דברי הרמב”ם: “מברך ‘על אכילת הזבח’ ואוכל מבשר חגיגה תחילה, ואחר כך מברך ‘על אכילת הפסח’ ואוכל מגופו של פסח… ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח, לפי שזו מצוה בפני עצמה וזו מצוה בפני עצמה”
פשט: מברכים ברכה נפרדת על חגיגה וברכה נפרדת על פסח, כי כל אחת היא מצווה בפני עצמה.
חידושים:
1. “מבשר חגיגה” לעומת “מגופו של פסח”: דיוק בולט בלשון — בחגיגה הרמב”ם אומר “מבשר” (חתיכת בשר), אבל בפסח הוא אומר “מגופו של פסח” (לא “מבשר הפסח”). זה מתאים לדיוק הקודם שפסח הוא בהמה שלמה על השולחן (“גופה של כבש הפסח”), בעוד חגיגה היא רק חתיכה.
—
בזמן הזה — סדר האכילה
דברי הרמב”ם: “בזמן הזה שאין לנו קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. חוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו. וזו מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.”
פשט: בזמן הזה מברכים המוציא, אחר כך על אכילת מצה עם טבילה בחרוסת, אחר כך על אכילת מרור עם טבילה בחרוסת, אחר כך כורך בלי ברכה — זכר למקדש.
חידושים:
1. מצה בחרוסת: הרמב”ם אומר שגם את המצה טובלים בחרוסת — “מטבל מצה בחרוסת”. “דבר מעניין, הכל טובלים.”
2. טעם מרור: “ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו” — זו הפעם הראשונה שרואים שמרור צריך להיות לו חריפות/טעם, שירגישו אותו. זה מתאים לחידוש הקודם שמרור צריך להיות בעל טעם, אבל עם טעם מסוים שצריך להרגיש.
3. “וזו מצוה מדברי סופרים”: המרור בזמן הזה הוא רק מדרבנן (בלי קרבן פסח). זה מתאים לכל היסוד של שני סוגי מרור — המרור התורתי הוא רק עם קרבן פסח, ובלי קרבן פסח מרור הוא רק דרבנן.
—
אפיקומן — טעם בשר הפסח / מצה
דברי הרמב”ם: “ובאחרונה אוכל מבשר הפסח ולו כזית ואין טועם אחריו מאכל אחר כלל. בזמן הזה אוכל כזית מצה ואין טועם אחריה כלום, כדי שיפסיק סעודתו בטעם בשר הפסח והמצה, שאכילתן היא המצוה.”
פשט: מסיימים באפיקומן — בזמן המקדש כזית מקרבן פסח, בזמן הזה כזית מצה — ולא אוכלים יותר אחר כך.
חידושים:
– “שאכילתן היא המצוה”: המצווה העיקרית של הלילה היא אכילת פסח/מצה — לא ה”אוכל כל מה שירצה” שהרמב”ם הזכיר קודם. רוצים לסיים עם טעם המצווה עצמה, לא עם סתם אכילה.
—
כוס שלישי — ברכת המזון
דברי הרמב”ם: “ואחר כך נוטל ידיו [מים אחרונים] ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו.”
פשט: נוטלים מים אחרונים, מברכים ברכת המזון על הכוס השלישי, ושותים אותו.
—
כוס רביעי — הלל
דברי הרמב”ם: “ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא ‘יהללוך ה’ אלקינו כל מעשיך’ וכו’. ואין טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים.”
פשט: מוזגים את הכוס הרביעי, מסיימים הלל, אומרים ברכת השיר (“יהללוך”), ושותים. אחר כך לא אוכלים/שותים יותר (מלבד מים).
—
כוס חמישי — הלל הגדול
דברי הרמב”ם: “ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והוא מ’הודו לה’ כי טוב’ עד ‘על נהרות בבל’. וכל זה אינו חובה כארבע כוסות.”
פשט: אפשר למזוג כוס חמישי ולומר הלל הגדול — מ”הודו לה’ כי טוב” עד “על נהרות בבל.” אבל זה לא חובה כמו ארבע הכוסות הראשונות.
חידושים:
1. כוס חמישי ≠ כוס של אליהו: הכוס החמישי של הרמב”ם אינו “כוס של אליהו” שמניחים בצד — הרמב”ם מדבר על כוס ששותים ואומרים עליו הלל הגדול. “זה לא זה ששותים.”
2. רשות, לא חובה: “וכל זה אינו חובה כארבע כוסות” — הכוס החמישי הוא רשות.
3. גומרין את ההלל — אפילו שלא במקום סעודה: הרמב”ם אומר ויש אומרים לגמור את ההלל בכל מקום שירצה. מכאן לומדים שהחלק של גומרין את ההלל אינו חלק כל כך חשוב מהסדר שחייבים לעשות אותו דווקא בשולחן הסדר. אפשר לעשות אותו אפילו שלא במקום סעודה — למשל, אפשר ללכת לשולחן הרבי ושם לומר הלל הגדול כהלכה. זה מראה שהלל הגדול וכוס חמישי יש להם דין מיוחד מהסד
ר העיקרי, ואינם קשורים למקום הסעודה.
—
[דיגרסיה: ענין הגאולה עובר לאורך כל הסדר]
סדר ליל פסח עובר לאורכו התקווה לגאולה — “לשנה הבאה בירושלים”. בקידוש הראשון מסירים את השולחן (בלי בשר), אבל בקידוש השני כבר מדברים על קרבנות, כי מזכירים את הגאולה — “בפעם הבאה באמת נעשה קרבן פסח, לא נאכל את המרור הרבני, נאכל את המרור התורתי.”
תמלול מלא 📝
סדר עשיית המצוות בליל ט”ו — הלכה א’: הקדמה לסדר הלילה
הקדמה: מבנה הלכות חמץ ומצה
דובר 1:
אם רוצים לעשות כמו הקדמה לסדר של כל ההלכות, לכאורה הפרקים העיקריים צריכים להיות פרקים ו’, ז’, ח’, נכון? כי חמץ ומצה פחות נוגע. כלומר, הלכות חמץ ומצה פחות נוגע. ההלכות איך לעשות…
לפני זה יש הלכות שנוגעות לזה, שלושים יום קודם החג, מה שלא יהיה, הענינים, בדיקת חמץ, וכל שאר ההכנות. ביעור חמץ, משביתים חמץ מסוים. אבל הסדר הוא המצוות של הסדר. אנשים אוהבים מצוות ליל הסדר. אז לכאורה פרק ו’ מצוות אכילת מצה, ופרק ז’ מצוות סיפור יציאת מצרים, פרק ח’ מצוות סדר הלילה.
חמישה ענינים בפרק ז’
דובר 1:
מעניין, אכן, אפשר לומר כמו שאתה אומר שמרור… כי מרור אתה יודע מה לא, אבל הסבה וד’ כוסות… בפרק ז’ כתוב כמו סיפור יציאת מצרים, הסבה, ד’ כוסות, חרוסת, מרור. חמישה דברים. ושלושה, ארבעה מהם בוודאי אפשר לומר שזה כמו חלק מהסיפור. כלומר, סיפור יציאת מצרים, ההסבה והד’ כוסות הם כולם כמו חלק מהסיפור, ומנהגי הסיפור. אפשר לקרוא לזה מנהגות? לפי הרמב”ם בוודאי כנראה. החרוסת הרמב”ם אמר שזה זכר לטיט. אפשר גם לומר שזה חלק מהמנהגות. כמו שאתה אומר על המרור הוא לא אמר.
חידוש: שני סוגי מרור
דובר 1:
מעניין, החידוש שלך שאתה אומר על פורים מעניין, כי הפורים שלך דומה מאוד לסדר. הפורים שלך של משתה ושמחה שיש בו מגיד ויש בזה משלוח מנות איש לרעהו, זה סוג של סדר הלילה, סדר היום, מה שלא יהיה. בסדר. לפי המעשה זה שצריך לקרוא את המגילה באמצע השתייה. הפשט הוא, אני אומר, אכן, זה ממש מסודר כך. מגילה כל כך קדושה קוראים באמצע שתייה. כתוב במדרש, ההגדה אומרים באמצע שתייה, נכון? אבל פורים הקדוש יכול להיות קל וחומר, מה דברים קל וחומר.
אז…זה נכון. אבל הדבר היחיד שהוא לא אומר הוא על המרור, מעניין. כי אפשר לטעון, אולי אכן כן. שלכאורה הרעיון של מרור בא עם הפסח, למה אכן נתנו מרור? אולי זה אכן היה כזכר למרירות, כמו חרוסת, כמו זכר לטיט.
דובר 2:
טוב מאוד. לפי זה אפשר לענות למה הרמב”ם לא אומר שום דבר זכר לטיט, כי זכר לטיט הוא אומר זה לכאורה מה שהיהודים היה להם. טוב מאוד. כי לא כתוב את זה, כתוב רק “מרור”. טוב מאוד. רבן גמליאל רק אמר, רבן גמליאל אמר טענה, “המרת חיים” לשון מרור. אהה. מעניין מאוד. בוא נבדוק איך כתוב הלשון “המרת חיים” לשון מרור. בוא נבדוק בקונקורדנציה את זה.
ניתוח לשון “מרור” בתנ”ך
דובר 2:
“מרור”. “כי מר לי, אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה”. לא כתוב “מרור” שם. “מרור” זו מילה נפרדת. המילה “מרור”, אם זה שם דבר, מעשה, כתוב רק שלוש פעמים בכל התורה. כתוב “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אחד זה אחד. איפה השלישית? בוא נראה אם אני יכול להוסיף שלישית. פעמיים אצל מצות. ועוד פעם? אני לא זוכר עוד פעם בפרשת שמות. “וימררו את חייהם”.
“על מצות ומרורים יאכלוהו”, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, זה אותו פסוק בפרשת בא. “וימררו את חייהם” זה בתהלים. “וימררו” זה בתהלים? לא, באיכה. “לענה וראש”. לא, לא, לא. “לענה וראש” זה לא “מרור”. אני מתכוון, יכול להיות שיוצאים מרור עם לענה וראש, אני לא יודע. אבל “לענה וראש” זה באיכה. לא, לא, באיכה כתוב, “השביעני במרורים”, ו“השקני לענה”. זה פסוק נוסף. אבל זה אותו זמן, אני מתכוון, זה אותו תקופה. אז מה? אותו יום שיוצא פסח, יוצא גם תשעה באב.
זו המילה “מרור”. והקונקורדנציה עושה נוסף. שם רואים בבירור שזה עשבי מר. כן, לענה זה גם עשב מר. זה פשוט, פשוט פשוט לענה. כתוב אכן ש… אני לא יודע מה זה לענה, ראש ולענה. למה לא יוצאים עם ראש ולענה? אבל בסדר. אם זה מין מרור, לכאורה בוודאי. כן, מוציא, יוצא. אבל אני מתכוון האדם סובר שמרורים פירושו שזה דבר מר, או שזה שם דבר של מין עשב. אבל עצם השורש מר, אה, “כמרור המים” כתוב על המים, “וימררו את חייהם”, כמו עשה מר. אבל רואים “כי המר עלי מאד”, שזה לשון לי מר, לא קשה כל כך.
רואים “וימררוהו ורבו” על יוסף. כתוב “וימררוהו ורבו בעלי חצים”. אבל איך כתוב “וימררוהו” על יוסף? הוא מביא את הפסוק, האדם מביא את הפסוק “אל תמר בו”. חשבתי ש“אל תמר בו” על המלאך בירושלמי, “אל תמר בו” זה כמו מרידה, לא? מלשון כמו “שמעו נא המורים”. כמו שגם חשבתי. בקיצור, לא כתוב הרבה פעמים בחומש, למשל, כתוב רק שתי פעמים. כלומר, מרורים אצל יוסף, “וימררוהו ורבו”, לכאורה אולי שם פירושו גם לשון מרידה, לא? שהוא היה החשוב מהאחים, הם מרדו בו? לא, לא הייתה מרידה, הוא היה האח הקטן. הם הימררו אותו והתקוטטו עמו.
יש עוד מילים שאפשר לפרש, בסדר, זה לא כל כך חשוב. אה, “בכי תמרורים”, שכתוב “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים”. זה פירושו גבוה, כמו “מר”, אני לא יודע, יש הרבה פירושים שם, לא ברור. “אשכולות המרורות למו”, כתוב ב… אה, עשבי מר, רגע… מר… מר… ב”האזינו”, זה עולה על ה… ברוך השם, הלל רחל פלחל. כן. ב”האזינו”, “אשכולות מרורות למו”. אני מתכוון הוא אומר שניהם. אצלנו אומרים יותר הולך יותר, אבל רואים גם… לא, שם כן. אני לא יודע איפה הם הביאו את זה. “אשכלות מרורות”, “מרורות”, “מרורים”. “מרורות יאכילנו”. “אשכלות מרורות” שם כתוב “הזיאנו ומרורים”, האוכל שמביאים. אבל כתוב גם “אשכלות מרורות למו”, כתוב בתוכחה, לא? ב”האזינו”. אפשר לתת את זה כציטוט? אני מסתכל, אני לא רוצה לומר שום דבר שקר. “אשכלות מרורות” פירושו ענבים מרים.
“ענבי רוש”. “ענבי זעם”. אתה יודע את הלשון, “ענבי זעם”. זה סוג של מחשבה. “ענבי רוש, אשכלות מרורות למו”. כלומר, הרוש זה כמו הרוש של נחש, אותו דבר. מר, דברים מרים, כן.
חידוש: מרור דאורייתא הוא תבלין, מרור דרבנן הוא זכר למרירות
דובר 2:
ואולי בגלל זה שותים את היין, יין מר. אבל שותים רוב, זה הרמב”ם להפוקי. זה מה שאני מתכוון, שיש עוד דרך לאכול מרור.
בסדר, להוסיף לענין שרציתי לומר, שהפירוש הוא כך, שהמרור המקורי שבא על הפסח אינו הענין להיות מר. אני מתכוון, זה מר, אבל זה לא שומן. הענין הוא להתבל, שיהיה טוב. אבל יכול להיות שהמרור הרבני שלא הולך עם שום דבר. ממילא, אותו מרור הוא רק זכר למרירות.
זה מתאים מאוד, כי מתאים כאן מרירות. המרירות היא שיש חסרון של קרבן פסח. כשאדם אוכל את כל הסנדוויץ’ אבל חסר כל המלך, קרבן הפסח, זה מר עליו. והמרירות היא המרירות של גלות מצרים, ובגלל זה זה נכנס בפרק הזה, שהוא הפרק של הסיפור.
דיגרסיה: מור דרור
דובר 2:
צריך עכשיו לדעת איך נכנס מור דרור עם הדבר. כי הגמרא אומרת, “מטבע מן התורה מנין?” מור דרור. אבל מור דרור זה סוג של בושם, לא? זה סוג של… “שנותן ריח”, “שנתת ריח טוב”. “מור ואהלות קציעות”. זה לא אותו מין… “מור ואהלות קציעות”. מור לא מר. מור לא מר, זה מתוק. אני לא יודע מה הטעם. מור, מור. זה לא מר. חמר מר. אני מתכוון אני נתקע, אני לא יודע. בסדר.
שלוש רמות בטיפול הרמב”ם בליל הסדר
דובר 2:
טוב, נחזור לעניננו. בוא נמשיך ללמוד. עד כאן הרמב”ם עשה כך: המשנה אומרת רק את הסדר, אבל הרמב”ם עכשיו סיים ללמוד את ההלכות, עכשיו הוא הולך לומר מה לעשות. מה חסר כל הסדר ההפוך, אני לא יודע, אבל כך הוא אומר. השאלה היא מה המשנה חסרה. הרמב”ם ממשיך עם הסדר, אבל המשנה תמיד הולכת כך. לא דווקא רק ההוא, הולכים. כי הרמב”ם כבר אמר את כל ההלכות, עכשיו תבין בעצמך מה אתה צריך לעשות. למה הרמב”ם צריך להתאמץ? אבל כבר דיברנו שהרמב”ם רוצה שלא יצטרכו לחפש בספרו שום ספר. הוא מכניס הגדה של פסח, כמו שהוא מכניס במקומות אחרים דברים אחרים. אה, בסוף יצטרכו בכל זאת להשתמש בהגדה. זה עוד דבר, יש שלושה דברים: יש את ההלכות, יש את הסדר, ויש את ההגדה. אצל הרמב”ם רואים שלוש רמות שונות של רמב”ם, מעניין.
נכון. כבר מאוד קר. כן, אתה אומר טוב. צריך להעלות את הטמפרטורה. מעניין. מעניין, אני לא יודע.
הלכה א’: תחילת סדר הלילה
דובר 2:
בסדר, אומר הרבי הקדוש: “סדר עשיית מצוות אלו בלילה הזה מסודר כך הוא”. בסדר, זה הסדר איך לעשות את המצוות. “בתחלה מביאין כוס לכל אחד ואחד”. יש דיוק שכל אחד צריך לקבל, כן? כתוב “מביאין”, לא “מוזגין”. למה? כי כל אחד מחויב בכל הכוסות. נכון. בכל הכוסות? כן. כן. כן. זה מסתדר שאפשר לצאת. אפשר אולי לצאת במילים, אבל בשתייה אי אפשר לצאת, שכל אחד צריך לקבל כוס.
אם כך טוב.
“בתחלה נותנים כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן.” הוא מתכוון כאן לרמוז שהמנהג ש
הלכה ח’: סדר עשיית מצוות הלילה
דיגרסיה: המשנה נעשתה לעשירים
דובר 1: לא, רק זה הסדר שכתוב כך מלמעלה. אה, מוזגין לו כוס ראשון. יש מישהו, יש המשרת, יש עבד. המשנה נעשתה לעשירים, ראיתי כך. רבי ינאי אמר, “המשנה לא ניתנה אלא לבעלי תרומה”. לא הסכמת.
הסדר הוא שאלה שעושים את המשנה צריכים להיות עשירים עם משרתים, אני לא יודע מה אתה רוצה. אם זה לא כך, העולם לא רע.
כבר שמעתי את הדרשה שלי ערב ראש השנה, איפה אתה מתפלל ראש השנה? מה זה, מתפללים על “כח שמעון”? מה זה “כח שמעון”? אף אחד לא יודע מה זה אומר. זה אומר שתלמידי החכמים יהיו עשירים. “יראו צדיקים וישמחו”, מה זה “יראו צדיקים”? “צדיקים” זה הרבנים. “מחתי רשעה ועולה”. זה מה שמתפללים, מתפללים שהרבי השקרי לא יהיו לו חסידים, והרבי האמיתי יהיו לו הרבה חסידים. הבעיה היא שכל אחד מתפלל את זה.
עכשיו לא כדאי. כן, כן, כן. אני אומר לך רק פשוט פשט, ממילא אותו דבר, כל המשניות נעשו לאריסטוקרטיה, לעשירים. מי הם העשירים? אנחנו! לא בפועל ממש, ואם לא, צריך לעשות תשובה, צריך לעבוד יותר.
דיגרסיה: מרור צריך להיות טעים, לא ענישה
דובר 1: הערה קטנה, לא נוגע כאן. אבל שאלת קודם איך יוצאים עם דברים שלא מרים. רבי פוסק בשולחן ערוך “צנונים וחזרת”. מה זה אומר? הוא תמיד נהנה מחזרת, ובכל זאת הוא מונה את חזרת הראשונה. אני לא מבין!
אני מסכים איתך שצריך ליהנות מזה. מר לא אומר שצריך להתענות. זה בכלל לא ספק. רק מה היה? תמיד אכלו דברים מרים. מלפפון חמוץ מר או חריף… מה העיקר? העגבניות החריפות זה לא… חריף, whatever. למה? כי נהנים מזה. זו הנאה. זה צריך להיות סוג של הנאה.
אף אחד לא אוכל משהו ששונא. אני מתכוון, בכלל לא. אין שום ספק שהמרור צריך להיות טעים. רק איזה סוג של טעם. אלה שאומרים שצריך דווקא מר, הם רק אומרים אחרת שצריך את סוג הטעם. הם לא אומרים שצריך להתענות. אלה שאומרים שצריך להתענות, אני לא יודע מה.
זה קצת מעניין, כי הדברים שהכרפס, צנונים וחזרת… בעצם, רבינו הקדוש היה לו איפשהו ירקות. הוא רצה לעשות משנה יפה, סדר יפה, הוסיף. מלבד המצה והמרור, הוסיף עוד דברים שהיו לו. היו לו צנונים וחזרת משלו, הוסיף כרפס עם… אני לא יודע בדיוק איך זה היה.
דובר 2: לא, אמרת שהמשנה היא האונטולוגית שלו…
דובר 1: המשנה היא באמת תורה שבעל פה, ואתה רואה את זה. גם הגמרא, כל חכמי ישראל היו עשירים. מה זה כבר היה?
רק הגמרא דווקא כאן הדיון. רב שיזבי היה עני גדול, והגמרא כאן דיברה על זה.
דובר 2: כן, יש לך קושיה, אין לי תירוץ. מה אתה רואה כאן? שהוא לא מבטיח שהקב”ה יעשה אותו לעשיר. הוא היה מוכן להיות עשיר, נכון?
דובר 1: לא, עד שלא הגיע לביתו הוא לא אמר כלום.
דובר 2: אבל אתה רואה כן, אברהם גמליאל כן היה עשיר, נכון? והנשיא, כן, כן, כן.
דובר 1: זו הזדמנות טובה להזכיר את כתובת ה-QuickPay.
דובר 2: בסדר. והכל לפי כוחו של כל אחד ואחד.
דיגרסיה: שותפות יששכר-זבולון
דובר 1: לא, עשיר לא אומר עשיר בכסף, זו טעות. עשיר אומר… אני מתכוון להיפך, אם זה זמן של כבוד התורה זה ממש גילוי. להיפך. כשמזלזלים בצדיקים ומזלזלים בעסקים, נותנים לו לעשות עסקים בעצמו. אבל כשהעולם כתיקונו, מה שצריך להיות, עולם כתיקונו זה שהרבי עושה עסקים עם הרבי. הם עושים עסקים ועושים שותפות, לוקחים קצת השקעה.
דובר 2: לא, אמרתי לו, הוא לא היה רוצה לשחק זה לא הולך לרבי שותף. אף אחד לא רצה את הכסף של הרבי לעשות שותפות.
דובר 1: אחיו של הרמב”ם היה צריך את הכסף של הרמב”ם, הוא לא רצה שהרמב”ם יהיה לו השפלה שהוא לוקח. לקח את הכסף של הרמב”ם והסתובב איתו, כי הרמב”ם החזיק בו כיששכר. הרמב”ם הזכיר לו שהוא יששכר, שהוא זבולון.
ולכן הרמב”ם עצמו מאוד כועס על תלמידי חכמים שלוקחים כסף, כי היה מספיק על כבוד התורה. היה מספיק להחזיק. יששכר זבולון לא אומר שנותנים כסף, יששכר זבולון אומר שלוקחים השקעה.
אבל אתה מבין, הזבולון הסתובב עם חבורת זבולונים, כן? הוא יכול ברגע לקבל מכל אחד מאה אלף דולר, למה הוא צריך את שני אלפים הדולר שלך? כי הוא רוצה אותך…
כך אומר אחיו של הרמב”ם, הוא לא רצה שהרמב”ם יהיה לו הטעם של שהוא תלוי ברבנות. הוא לקח ממנו כסף, אבל…
דובר 2: אני לא מסכים, זה לא מזויף, זה מאוד אמיתי. אתמול, אם למישהו יש נגיעות והוא לוקח אח ונותן לו עבודה, זה מזויף? הוא באמת עובד בשבילו. הוא לוקח את הכסף שלי והוא עושה מספרים, אני לא עושה בעצמי, אני מסכים שכולי… זו שותפות כסף רק. אני לא… אולי הוא נותן לי לפעמים עצה, אני לא יודע, אבל אני לא שותף מעשי.
דובר 1: טוב בסדר, בכל מקרה, זה חלק מהתמיכה, אבל זה לא ש… הוא אומר, הייתי רוצה לתת לך כסף, אני עושה כולי איתך שותפות.
דובר 2: לא, הוא באמת שותף.
דובר 1: אני מבין אותך, שמישהו קודם יש לו אלפיים דולר ממישהו, אחר כך יש לו עשרת אלפים דולר, ואחר כך הוא יכול מהבא, עד שהוא יכול באמת להיות שותף. אני מבין אותך. אבל אני מדבר עכשיו, כל עסק התחיל כך, נכון? הוא התחיל, הוא ירש מאבא, מאיפשהו הוא התחיל, נכון? אז, זו הטובה ביותר, דרך טובה יותר. אני מבין.
והוא יכול להפסיד גם. אם ההוא לא הצליח בעסק, נו, הרבי גם לא כאן. זה לא… היום זה גם הולך כך בכל מקרה, נכון? והוא רק לא נותן. אם הרבי מאמין, זה לא כל המשחק.
אבל האמת, בזמנים של היום לתמוך ברב זה גם לא סתם צדקה. קוראים לרב לשאול מידע בשבילך לשידוך, הרב עסוק, הוא נותן דרשות בבר מצווה, בשבע ברכות, הוא נותן לך תשומת לב, הוא כאן בשבילך בחיי היום יום שלך.
דובר 2: אני מסכים.
דובר 1: זה לא הנה ולא הנה. אני מסכים. לא משכורת ענקית, רק פשוט חצי מיליון דולר בשנה מתאים לרב.
עם סלרי אפשר גם לצאת כרפס, זה דבר נפלא.
חזרה לנושא: המנהג בגור
דובר 1: חזרה לנושא כאן. מה אני מתכוון שאתה אומר, בגור הם הכניסו את זה, אתה יודע? אצל מידות?
דובר 2: כן.
תרגום לעברית
דובר 1: מה אתה מתכוון שהם עשו עסקים? שבעלי הבתים לקחו את הרבי כשותף. כך היה נהוג בגור. הרבי הוא שותף בחנות שלי. היה שעושים אחוזים, וזה עובד באמת. שמעתי השבוע, היה להם מנהיג גורי.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: כן.
דובר 1: בואו נתחיל. הנה זה מתחיל.
“סדר עשיית מצוות הלילה על לחם משנה סדורות כהלכה. בתחילה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קידוש היום וזמן ושותהו”.
נכון. פשוט. “ואחר כך” — קודם קידוש היום, אחר כך זמן, ושותהו, שותים אותו.
דיון: הסבה בכוס ראשון
דובר 1: “ואחר כך” — שותים אותו בהסבה. אני מתכוון שקודם לכן אומרים ששותים אותו בהסבה, לא?
דובר 2: כן, אבל כאן לא כתוב.
דובר 1: קודם לכן אומרים שצריך להיות בהסבה.
דובר 2: קודם לכן אומרים זאת בהסבה. למה הוא לא אומר זאת כאן?
דובר 1: כי הוא כבר אמר.
דובר 2: אוקיי, אבל הוא צריך לומר זאת שוב.
נטילת ידיים — מי נוטל?
דובר 1: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו”.
מעניין, כי הוא אומר “כוס לכל אחד ואחד”, אבל “מברך על נטילת ידים” הוא לא אומר. לכאורה אפשר להבין מכאן שרק גדול הבית, נכון? אני לא יודע. הוא לא אומר “וכל המברכים”, כמו שהוא אומר…
דובר 2: כי הוא מדבר גם בגלל היסח הדעת בין השתיות. הוא כבר הסביר עם המביאים לכתחילה כאן ועוד כוסה.
דובר 1: מה אני יודע, משהו זה רמז.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי.
מה מונח על השולחן
דובר 1: “ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו, ומביאין שולחן ערוך”.
ואולי, מה מונח על השולחן? הוא אומר את הסדר, הוא מונה קודם מרור, למה הוא לא אומר קודם מצה?
דובר 2: אוקיי, קרא. לא כל כך חשוב.
דובר 1: מרור וירק אחר, ירק אחר שישתמשו בו ל… הבנו שהירק האחר משתמשים בו לכרפס. ומצה וחרוסת וגופה של כבש הפסח, מדברים כשיש קרבן פסח.
הוא אומר את הסדר איך צריכים לעשות. צריכים להביא קרבן פסח, אין לך פסח.
דובר 2: לא, אולי…
דובר 1: אה, בזמן הזה, אומר הוא, כך הוא הולך, בשר חגיגה של יום ארבעה עשר. בזמן הזה יניחו שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.
דיון: שני מיני בשר — מה המנהג?
דובר 1: אז אני לא זוכר שאצלנו יהיו שני מיני בשר. אפשר להבין מכאן שטוב להיות שני מיני בשר על הקערה. אה, ביצה, כי יש חשש של קדשים בחוץ. למעשה צריך לבדוק במפרשים. אצלנו מביאים גם, אצלנו מביאים שני תבשילין, אבל אצלנו מביאים בשר וביצה. אפשר לבדוק ברמב”ם איך הוא מבין. למעשה אין כאן פשט, צריך לראות מה הסדר של הקערה של הרמב”ם. הרמב”ם בדק מה התורה אמת.
חידוש: “גופה של כבש הפסח” — בהמה שלמה
דובר 1: מעניין, “גופה של כבש הפסח”, נראה שמתכוונים לכל הדבר, מניחים על השולחן בהמה שלמה. ומהחגיגה מספיק שמניחים חתיכה, “בשר חגיגה”, הוא לא אומר שמניחים את כל קרבן החגיגה.
אה, בפסח יש את הדבר שצולים אותו בשלמות, ולא רוב, על קרבו ועל כרעיו. החגיגה היא כמו תמיד, לוקחים חתיכה, אין כאן הענין של זה שזו בהמה שלמה שמניחים על השולחן.
דובר 2: כן, זה קצת מדויק בלשון.
דובר 1: הפסח הוא הדבר היחידי שצולים בשלמות, אז מניחים אותו בשלמות על השולחן, כי כל החתיכות נאכלות. מה שאין כן חגיגה, לוקחים חתיכה ממנו, אוכלים היום, אוכלים ממנו מחר.
אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.
מחלוקת הראב”ד
דובר 1: הראב”ד שם בספר, ממנו יש היפך. ערוב שמחה, והוא אומר שאין דיוק מהמביאים, והוא מביא שהרמ”א אומר דווקא המנהג שמראים את הלבנה לגבאים, אבל הוא אומר שאין דיוק מהמביאים.
הלכה ח’ (המשך): שני מיני בשר, זמן הבאת השולחן, ודרך ארץ בסעודה
שני מיני בשר — זרוע וביצה
דובר 1:
מה שאין כן חגיגה לוקחים חתיכה ממנו, אוכלים היום, אוכלים ממנו מחר, חלק זכר לפסח וחלק זכר לחגיגה.
ברבי אברהם ברנדסדורפר בספרו מביא את “ערוב שמחה” של אבי סבו, והוא אומר שם דיוק מהמביאים, והוא מביא שהרמ”א אומר דווקא המנהג שאצלנו מניחים אותו בכלל לא, אבל הוא אומר שאין דיוק מהרמב”ם. זה ספר טוב, ה”ערוב שמחה”, לנצוט-בנדין, יש לו הערות טובות. כן, הוא אומר שם כל מה שאמרו, אז זה הגיוני. נהדר. אוקיי, מסכים.
רציתי לראות לגבי שני מיני בשר. שני מיני בשר זה, רק מה אומרים הפוסקים על הזרוע? הרמ”א אומר כבר שמביאים ביצה זכר לחגיגה, ונהגו להקל שקל לבשל ומצוי לכל, זה פשוט יותר קל. אה, אבל זה עניות. עדיין יש את הענין של “ברוב עם הדרת מלך”.
אז אם מישהו רוצה הוא כן יכול להביא שני מיני בשר, לא? הרמ”א אפילו לא כתב. הוא רק אמר פשוט שאצלנו המנהג בשר וביצה. רב יוסף אמר שצריך להיות שני מיני בשר, ורב הונא אמר שלא צריך, קיימא לן כרב הונא. על כל פנים, יש מי שאומרים שצריך כן להביא שני סוגי בשר. אבל עדיין יש ענין של להביא “ברוב עם הדרת מלך”, אז צריך להניח גם את זה. אוקיי, אפשר לומר בשר זה יבשת רנו וסירה טובה, אפשר, לכל דבר יש רמז, אבל מעניין כי הגמרא יש כמה רמזים כאלה על ליל פסח, בשר חמור עלה, וכאן זה זרוע.
הרמז של זרוע — “גרגרת” וקול גדול
אוי, הרבי אומר גרגרת מהקודם קודם של הבתים, והוא מוכר את זה כ… זה עוד גרגרת, מה זה גרגרת? לא מתכוונים לידיים, מתכוונים לקול גדול שהולך לקרוע את העולם, אומרים את זה דרך הגרגרת. קול גדול מספיק, קול גדול ולא יסף.
שמעני ורחם עלינו, הצילנו והעלנו מהגלות. זה הרמז דווקא, מה שאתה אומר זרוע, מניחים גרגרת של מאכל עוף, מה זה בעצם הפשט של זה? אני יודע שהציונים יש להם איזה דבר למה מניחים ביצה, אבל זה לא… כן. ביצה? כמו מה? לא, אוקיי. מה הם אומרים? זה ענין, נו? מה? לא, לא, לא, זה בדיחה אמיתית, כי פטירת מצרים, קריעת ים סוף, כן, שמעת אותי? יכול להיות שזה באמת דבר, אוקיי. אוקיי. אני לא יודע את הבדיחות. כן, זה הולך ככה.
זמן הבאת השולחן — לפני או אחרי קידוש?
דובר 1:
על כל פנים, אז מה אתה אומר כמו מה? כן, מעניין, מביאים את השולחן אחרי הנטילה, כן, רחץ ונטילת ידיים, ואחר כך מביאים שולחן עם כל הדברים. מעניין, אצלנו לא עושים כך, אצלנו מכינים את הקערה לפני הסדר. הרמ”א יש לו פסק שצריך להביא אותו, אבל צריך לעשות זאת אחרי קידוש, אחרי קידוש ונטילת ידיים. שוב, מדין שולחן ערוך, כן, מתי צריך להביא אותו? למה זה בעצם הפשט? למה אצלנו מביאים את זה מאוחר יותר?
דובר 2:
לא, אני מתכוון שטכנית, פעם היה שולחן קטן שהזיזו והרחיקו, אז בקידוש לא צריך את השולחן, עושים קידוש וזה נוח. כך. מתי מביאים את השולחן? כשהולכים כבר להתחיל לשבת זמן רב. אבל אני לא יודע, דווקא את הקערה צריך להביא אחרי קידוש?
דובר 1:
אני לא יודע, יש על זה… רגע אחד, בואו נראה. אני חושב שיש לשון “עומר עולה וארבע כוסות”, לא? אני חושב שיש משנה. יש לי את זה בעבודה שלו. הוא מביא את זה. אנו מסדרים לפניו. אני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט. הוא לא אומר. הוא רק אומר שעושים את הקערה. אבל למה לא מביאים אותה אחרי קידוש דווקא?
הרמב”ם, טור, תוספות ושולחן ערוך
אה, הוא אומר כך: “ומביאים לפניו השלחן”. הטור בשם רש”י אומר דווקא להיפך, אפילו הרמב”ם עצמו. אה, כן. כך כתוב בתוספות, שמביאים את השולחן אחרי קידוש. שולחן ערוך כתוב דווקא כמו הרמב”ם.
אה, “מביאים” כתוב אחר כך? שולחן ערוך כתוב מאוחר יותר, בשולחן ערוך הרב כתוב כאן. זה לא מתכוון לשולחן, זה מתכוון לזה.
בקיצור, זה לא ברור. יש שיטות על זה. אבל הרמב”ם רואה את זה באמת כך. הוא אומר שהמנהג לא כך, למה לא. הוא אומר שצריך לעשות כמו הרמב”ם.
דובר 2:
נו, מסכים. לא, צריך לבדוק למה עושים כך. אי אפשר לשנות מנהג בלי לדעת את הטעם של אותו מנהג. ולבדוק במנהגי אבותינו בידינו, מה קורה כאן.
דובר 1:
איי איי איי איי איי איי איי איי איי. מה יש לנו כבר גדלות? מה יש לנו ללכת להיות השכל שלנו לומר למה עושים כך את הסדר שלנו. איי איי איי איי איי איי איי איי איי.
קושיא משהחיינו — למה לא הכל בקידוש?
הקערה. יש לי עוד קושיא. אני רואה שהרמב”ם אומר שהקידוש עולה גם על למצה ולמרור וארבע כוסות, לא? זה לא הקידוש, זה השהחיינו קידוש. אה, הקידוש. שהחיינו, שהחיינו. ואז יש כן ענין שהכל יהיה על השולחן, לא? היה יותר מתאים שבקידוש יהיו כבר כל הדברים. כך שהשהחיינו עולה גם על כל המצוות אחר כך.
דובר 2:
אה, דווקא? אני מתכוון שרואים בפורים שהשהחיינו יכול לעלות על מצוות אפילו זה לא מולך. אבל על השהחיינו מתכוונים למצה ולמרור, היה יותר מתאים שזה יהיה כן על השולחן.
דובר 1:
אצלנו עושים את כל הקערה לפני ה… לפני ה… לפני ה…
אשריכם. צריך דווקא לעשות לא כך. צריך לעשות איזה מעמד, רגע לפני ברכה, זה הווה.
דובר 2:
כמו חמץ.
דובר 1:
כן, הילדים… יאכלו ענווים וישבעו.
הוא מדייק שבמקומות אחרים כתוב שעושים ביום, לגבי ה… בשולחן ערוך, ביום, וזה דיוק אחר. אני לא יודע. אני לא יודע.
דרך ארץ בסעודה — הקערה ודרך חירות
דובר 1:
אני מאוד לא מרוצה ממצב הקערה שלנו. אני מחפש תמיד איזו עצה איך לתקן את זה. אפילו חשבתי השנה לקנות מגש ענק, שאפשר יהיה להניח עליו את כל המאכלים של כל הסדר, כמו אדם נורמלי. הקערה הסמלית אני מאוד לא אוהב. אני לא נוח. צריך להיזכר שכבר למדתי באמצע לפני ה… אולי צריך לקנות מגש גדול. מבין מה אני אומר? מגש גדול כזה, להניח הכל.
דובר 2:
אוקיי. אולי דווקא שולחן. אולי צריך להכניס שולחן. מה רע?
דובר 1:
כן.
דובר 2:
שולחן קטן, כזה… יש קערות שעומדות על מעמד, ראית פעם?
דובר 1:
כן, שישית מקערה גדולה.
דובר 2:
וכסף.
דובר 1:
מדברים על עניות, לא על עושר.
דובר 2:
דרך ארץ. אפילו עניי ישראל, יש להם דרך ארץ. אפילו עני צריך לעשות דרך ארץ. אוקיי, נו נו.
דובר 1:
אני שומע. אני שומע מה שאתה אומר.
אפילו עני צריך לעשות דרך ארץ. אוקיי, נו נו. סליחה, בוא, בוא, זה קרה. לא, זו לא שאלה, זה עתיד. אני מתכוון שאנחנו לא צריכים לשנות את דרך הארץ שלנו בסעודה, הבסיסי. לא צריך כן. לא, ערב שבת כתוב גם בגמרא, אני מתכוון שבגמרא כתוב כמה פעמים דרך ארץ בסעודה. אבל זה רק כי יש את הענין הצדדי איך זה. זה לא ערב שבת, אנחנו מדברים עכשיו על פסח. מה צריך להיות מיוחד? אתה גם נחשב, כי מה שאנחנו לומדים זה גם לא הדרך שלנו דווקא לאכול סעודה. אלא מאי, אנחנו עושים את זה לא דווקא איך שאנחנו נוחים. צריך לדעת. שוב, אנחנו צריכים לעשות את זה שהם יהיו נוחים. אי אפשר לפשי לכייוו לחתוך. מה זה להבין איך אתה עושה את זה? איך הדבר? טעים. דבר אחד שבטוח אסור לעשות זה להניח ספינאל אצל הסבא. זה בטוח לא דרך חירות. אני אקנה לעצמי כובע יפה כזה, כך… מזמנים של פעם. כמנהג אבותינו. אני אשיר את זה? אני אגיד מנהג הסבא שלי? איזה סבא? יש לי סבאים כאלה שהתנהגו כך. הלו, הלכת לאן שהוא. כן כן, אני איתך. לא, אתה לא. כשאתה אומר כך זה איתי, אתה לא. אצלי. לאן הלכת? לא עונה לי. כן, הלכתי לאן שהוא, רק תנסה לומר מתי אתה חוזר. יכול להיות שהענין למה מביאים את זה אחרי קידוש יש איזה טעם עם זה שמביאים את קרבן הפסח. קרבן פסח מבשלים ממש בשעת העצירה הענין מתי צריך להתחיל לבשל את קרבן הפסח. אחרי השחיטה באה הצליה, אבל הצליה היא כבר יום טוב או מה? לא, בכלל לא. זה משהו לשבת כן או לא? אני לא יודע. אוקיי. בואו נמשיך הלאה.
הלכה ח’ (המשך): סדר הבאת השולחן וכרפס
דיון על קניית מבושל לפסח
דובר 1: לא, אי אפשר לקנות פסח. אפשר לקנות מבושל. מבושל.
דובר 2: אבל מבושל נחשב כבר יום טוב או מה?
דובר 1: לא, זה לא נחשב. נחשב אם זה שבת, כן, אבל ביום טוב לא.
דובר 2: אה, רק אם זה שבת.
דובר 1: אני לא יודע. אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
למה ביצה על הקערה? — זכר לקרבן חגיגה
דובר 1: ולא כל כך פשוט, הסיבה שעושים בשר או ביצה היא זכר לקרבן חגיגה. כי הרמב”ם כתוב שקרבן חגיגה… לא, זה לא בשר. הרמב”ם כתוב שאולי זה דבר אחר, אבל ביצה זה לא בשר.
אבל ביצה זה משהו… אני באמת לא יודע למה, כי ביצה זה לא אפילו הלכתית בשרי, אבל כאן יש לנו חידוש, זה משהו מחובר. אני יכול להגיד לך שזה יותר קרוב לבשר מ… לא, תפוח אדמה לא קשור לבשר. זה תבשיל של… אני לא יודע, זה חלבון. ביצה תמיד נחשבת בקטגוריה של בשר, אפילו אם לא הלכתית, כי זה לא בשרי. זה חלבון, זה דבר שבא מעוף. זה חידוש שזה לא בשרי. זה חידוש שזה לא בשרי, זה לא הגיוני.
דובר 2: לא, אני לא מסכים איתך. חלב גם בא מבהמה, אתה יודע.
דובר 1: לא נכון. החלב עצמו שמדברים עליו בתורה בא תמיד מבהמה. זה לא חידוש שזה לא בשרי. זו ביצה. אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
דובר 2: כך? כן. אתה יודע? כן, הבנת הכל?
דובר 1: לא.
דובר 2: כן.
דובר 1: אני לא יודע.
הרבי זי”ע על זמן הצליה
דובר 1: אני רואה שהרבי זי”ע אומר “וטוב הדבר שלא לתלות הבשר אלא אחר ו’ שעות שהוא אחר אכילת פסח”. מה זה אומר “אלא אחר ו’ שעות”? אחר ו’ שעות מתכוון מערב פסח?
דובר 2: לא, חשבתי אולי זה “במבואי השלחן”, כי ממש עכשיו סיימו את הצליה, אבל אני לא רואה למה. יש יום שלם לצלות.
דובר 1: כן. אבל אני לא יודע מה ה… אני לא יודע.
מצב הקערה — מתי מביאים את השולחן?
דובר 1: מצב הקערה מפריע לי. צריך להביא שולחן, או מה או לא. איך עושים את זה? אולי מביאים את השולחן רק אחרי שנוטלים ידיים, כדי שלא לגעת במצה לפני נטילת ידיים?
רגע אחד, אני לא מבין משהו. המצה… אני לא מבין, כל פעם, כל שבת מביאים את הלחם. כל שבת עושים קידוש לפני… קידוש זה לפני נטילת ידיים, כן, אבל כל שבת מביאים חלה, מניחים אותה על השולחן לפני קידוש, מכסים אותה לכבוד ה… כי לחכות שהקידוש יעלה על הפת, לא? יש דבר כזה.
דובר 2: נכון, אז מה ה… לא, זה לא עולה על הפת.
דובר 1: למה מביאים אותה?
דובר 2: אני לא יודע.
קושיא: למה מביאים את הקערה עם מצה לפני קידוש?
דובר 1: למה מביאים כל פעם את ה… הקערה יש גם מצה. כתוב “מביאין לפניו מצה”.
דובר 2: כן, מביאין לפניו מצה. אחד הדברים זה מצה, כן.
דובר 1: אז איך לא עושים קידוש על המצה? צריך לעשות קידוש על מצה, לא?
דובר 2: מצחיק, לא?
דובר 1: איך יכול להיות? לא צריך להביא את המצה בעשיית קידוש?
אני לא מבין מצה. למה אתה אומר כתוב מצה? לא כתוב. “ירק אחר ומצה וחרוסת”?
דובר 2: לא, לא כתוב מדין.
דובר 1: כן. חשבתי שכתוב את זה יפה?
דובר 2: לא, כתוב מרור ומצה?
דובר 1: זה מצחיק אז. לא? לא מצחיק? או כן?
לכאורה, כל פעם עושים קידוש על המצה. צריך לבדוק, סתם בגמרא כתוב את זה בדיוק. בואו נראה. למה עושים כל פעם קידוש על החלה, על המוציא? למה מכניסים את החלה לפני קידוש? אני לא יודע.
דובר 2: נו, תבדוק את זה עד שבת.
דובר 1: אני רוצה לראות את **”מביאין השולחן”** שכתוב בגמרא בלשון זו. האם זה לא כך? אבל כן, **”מביאין לפניו”**, אה. אבל במשנה כתוב שמביאים את זה אחרי נטילת ידים. זו הרי המשנה. נלך עכשיו לבדוק.
בדיקה במשנה — סדר הבאת השולחן
דובר 1: מזגו לו כוס ראשון… הביאו לפניו…
זה לא כל כך ברור. אבל כן כתוב במשנה. חשבתי שכתוב. במשנה אומר, “מזגו לו כוס”, והבא כתוב “הביאו לפניו”. “הביאו לפניו” כתוב מצה?
דובר 2: לא.
דובר 1: “הביאו לפניו מטבל בחזרת”. “הביאו לפניו הירקות”, כך אומר רש”י על המקום. אז הדבר הבא אחרי כוס ראשון מתחילים לדבר על ה… אה, “הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת”, ואחר כך “הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת”.
חידוש: הרמב”ם שינה את סדר המשנה
דובר 1: מעניין. במשנה נראה שמביאים את המצה לאחר שמסיימים את הכרפס. כאן כתוב שמביאים את זה לפני הכרפס. כן? כן? בסדר המשנה נראה שמביאים את השולחן של מרור ומצה עם בשר אחרי הכרפס. והרמב”ם נראה כמו שמביאים את זה אחרי קידוש לפני כרפס. והמשנה אומרת, כן, מזגו לו כוס שני, המשנה הבאה, והביאו לפניו, הוא מביא כרפס. וכאן כתוב הביאו לפניו מצה וחזרת ושני תבשילין. הרמב”ם נראה שהוא שינה את הסדר, ומביאים כרפס יחד עם ה, כן, וירק אחר. זה אומר מביאים פעם אחת, מביאים את הכרפס עם הכל. זה מעניין, הוא שינה את סדר המשנה. צריך לדעת למה המשנה אומרת את זה כך, ולמה…
תוספות: אין מביאין השולחן עד אחר הקידוש
דובר 1: אה, אני רואה תוספות על הדף אומר, הביאו לפניו, אומר הרשב”ם, אומר ירקות לפני כרפס, ואין נראה, אלא הביאו לפניו פירושו מביאים את כל השולחן, שאין מביאין השולחן עד אחר הקידוש. אבל למה? למה לא להביא את השולחן לפני קידוש? אני לא יודע.
בירור: אין הלכה שצריך להביא חלה לפני קידוש
דובר 1: פשוט, אין הלכה כזו שצריך בשבת להביא את החלה לפני קידוש. יש הלכה, אם מביאים את זה צריך לכסות אותו, אבל… אין הלכה שצריך, כן. אם מביאים את החלה אחרי קידוש זה טוב, כך לכאורה מבינים.
פשוט, שולחן ערוך אורח חיים, מה זה דבר כזה? אולי מזה זה בא? הרמ”א אומר בכלל את הדבר שצריך להביא בשבת וצריך לכסות את החלה. אין הלכה כזו שהרמב”ם אומר לפני קידוש, דף ר”ע. הוא לא אומר כראוי. הוא לא אומר מתי צריך להביא את זה.
לא, לא כתוב שצריך לכסות, שצריך להביא את זה. פרישה ומגן אברהם כותבים על זה, שהרבה התווכחו על זה. כן, אם מחזיקים באמצע הסעודה. פרישה ומגן אברהם מקומות הרבה. אוקיי, אז אז זה פשוט. כבר כתוב כל השנה הולכים לחשוש איך הסדר הוא.
חידוש: למה בליל פסח לא מביאים מצה לפני קידוש
יכול להיות שזה בדיוק הענין
דובר 1: יכול להיות שזה בדיוק הענין, כי בכל שבת אפשר להחליט רוצים לקדש או על היין או על הפת. בפסח אין את האפשרות הזו. רוצים שהאדם יזכור שאין לו את האפשרות. אז על השולחן יש רק יין, כי עכשיו יש מצוות יין שהיא מצווה אחרת. אבל אחרת היה האדם חושב שזה כמו כל שבת, והוא היה יכול לעשות קידוש על המצה. היה כאן אסון שלם. לא פשט רע.
דובר 2: כל שבת מונח על השולחן שניהם, והוא יכול להחליט איזה הוא לוקח.
דובר 1: אני לא יודע למה הוא לא יכול. הוא צריך רק לעשות ארבע כוסות.
דובר 2: לא, אבל הלילה לא אפשר, כי מתחילים, קודם כל, כי על ה… יש ארבע כוסות, ויש סדר, וזה יפריע לסדר שלך. יש ארבעה כוסות של יין. אם אתה עושה קידוש על פת, עכשיו אתה צריך לזרוק את כל הסדר. עכשיו יצטרכו לשאול דיין איך הסדר נכון. אוקיי, זה פשט טוב?
דובר 1: אוקיי, אולי.
הלכה ח — כרפס
דובר 1: אוקיי, מתחיל ומברך. דילגתי על סעיף ב’. מתחיל ומברך בורא פרי האדמה. רגע. מתחיל… מתחיל… כאן מתחילים את הסדר. זאת אומרת, עד עכשיו היה קידוש, עכשיו מתחיל ה… הלשון מתחיל…
מה פירוש “מתחיל”?
דובר 1: מקדמין אני מבין, מתחיל פירושו קודם לוקחים את זה, ואחר כך אומרים את הברכה. לא אומרים את הברכה ואחר כך לוקחים את זה. זה מה שזה אומר? אני לא יודע. אתה יודע? אתה יודע? אני לא יודע.
ההלכה של כרפס
דובר 1: מברך בורא פרי האדמה. ויקח ירק ויטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו. מאושר. אתה רואה במביאים כוס לחולה בשבת, הוא אמר בבירור,
הלכה ח’ (המשך): עוקרין את השולחן, מה נשתנה, והגבהת מצה ומרור
דיוקים בלשון הרמב”ם: יחיד ורבים
דובר 1: אתה יודע? אני לא יודע. עושים בורא פרי האדמה.
דובר 2: ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו.
דובר 1: אה, אתה רואה שהוא מדייק. אתה רואה, ב”מביאין כוס לכל אחד ואחד” הוא אמר בבירור. בנטילת ידים הוא רק אמר לשון יחיד. וכאן הלאה, כל אחד אוכל. אז אפשר כאן לראות שלרמב”ם יש דיוקים טובים מאוד מה בעל הבית עושה ומה כל העולם עושה. אפשר לדייק את דבריו, כן? “מביאין כוס לכל אחד ואחד” הוא לא אמר שכל אחד צריך לומר את הברכות, שומעים מבעל הבית, ומספיק שרק בעל הבית נוטל ידים. וכאן הוא אומר כבר, כל אחד אוכל, “וכל המסובין עמו”, כל אחד ואחד, כי אחד אוכל פחות מכזית.
עוקרין את השולחן – רק מקורא ההגדה
דובר 2: ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו. מסירים את השולחן רק ממי שקורא את ההגדה.
דובר 1: לכל אחד אין שולחן?
דובר 2: לא, לכאורה רק הוא קיבל שולחן, ממנו אפשר רק את שולחנו להסיר.
דובר 1: זו הרי הגמרא, “מלפני קורא ההגדה לבדו”. זו ההגדה שדיברנו עליה קודם, כן.
דובר 2: רואה, הרמב”ם עצמו אומר כאן שלנו יש שולחנות גדולות, לנו יש שולחנות גדולים, ומספיק שהגבהת הסל.
דיון: למה רק מקורא ההגדה?
דובר 1: אבל למה הרמב”ם מדייק “מלפני קורא ההגדה לבדו”, והלחם משנה, “אין עוקרין אלא מלפני מי שאומר ההגדה”? רבינו מביא קערה מלפני מי שאומר ההגדה.
דובר 2: זו הרי הגמרא.
דובר 1: מה שמעניין הוא, למה, לכל אחד יש שולחן?
דובר 2: נראה שכן. זה אולי רק על מעין שולחן… אה, אולי זה בדיוק המילה, כי רק לבעל הבית יש על השולחן את כל הקערה עם כל הדברים, בגלל זה מסירים את זה. כל האחרים יש להם רק חתיכת שולחן כדי שיוכלו להיות נוחים, כדי שיוכלו להניח את ההגדה ולאכול את חתיכת הכרפס. עוקרין את השולחן זה כדי שהילד ישאל. לא, לא כך כתוב בגמרא. הילד ישאל, אוקיי, אולי בגלל זה, שיהיה שינוי, שיהיה… זה עושה את זה תמוה, למה דווקא מראשי הבית מסירים את השולחן.
דובר 1: ואחר כך עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו. יכול להיות שאנחנו יוצאים ידי עוקרין את השולחן עם כיסוי המצה, תפיסת אפיקומן. הרב החזיק, חלילה, אתה אומר שזה לא הסדר של השולחן, אבל הוא החזיק שהוא יוצא עם הסרת חתיכת המצה.
מוזגין הכוס שני – שאלת הבן
דובר 2: אוקיי. ומוזגין הכוס שני, וכאן הבן שואל. כאן אפשר לבקש מילדים. ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין אפילו פעם אחת. צריך לאכול כזית מהכרפס, זה מאוד נכון. אה, וכו’ מסובין, אה, אין אוכלין אפילו פחות מכזית. וגם עושים בורא פרי האדמה. אה, זה בטוח, כן, על המרור אחר כך.
הרמב”ם פוסק שאם יש מצווה, זה כמו כל פעם שיעור אכילה אין פחות מכזית. אם זה לא ממש מצווה, זה רק איזו הכנה למרור או הכנה לשאלת התינוקות.
מי אומר מה נשתנה?
דובר 1: ומוזגין הכוס שני, וכאן הבן שואל, ואומר הקורא. זה לא הילד מתחיל לשאול. כאן הבן שואל, מה שהילד יכול לשאול, כמו שכבר היה קודם, כל ילד לפי מצבו, מה חכמתו. ואומר הקורא, נראה שזה אומר שמלבד מה שהילד שואל, צריך עוד לומר את הלשון, נראה.
נראה שהבן שואל זה לא רק עם הלשון, אלא מה שלימדו אותו לשאול. נכון, בן שואל, מה שהוא שואל. אבל אחר כך צריך עוד להיות שאלה של הנוסח המסורתי, ארבע השאלות. נראה, אפשר אפילו לומר, אבל דווקא לא הילד יהיה זה ששואל את מה נשתנה, אלא הקורא, קורא ההגדה הוא זה שאומר את מה נשתנה. ומה השאלות של היום בסדר?
זה רק מעניין שלא לעשות שזה יהיה באופן שאלה ותשובה, שאחד ישאל מהקורא. היה משחק טוב יותר, שקורא ההגדה יושב ואחד שואל אותו, והוא עונה לו מילה במילה. אבל כאן כתוב שהקורא עצמו הוא זה ששואל.
חמש הקושיות (בזמן המקדש)
קושיא ראשונה: טבילה
דובר 2: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים.” כן, זו הראשונה. שבכל הלילות אנו… זה הגיוני כי כבר טבלנו פעם אחת. כן, בסדר לא נשאלת ה… שואלים את זה את הקושיא הראשונה. סיימנו עכשיו לאכול כרפס.
קושיא שנייה: מצה
השאלה השנייה היא, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה.”
קושיא שלישית: צלי
השאלה השלישית, “שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כולו צלי.” זה מעניין, אנחנו עדיין לא אמרנו… אוקיי, אנחנו יודעים כבר, לא אמרנו בבירור שההלכה היא שלא… שהלילה לא יהיה שלוק ומבושל. אה, זה אומר הלאה, כשיש קרבן פסח. אוקיי.
קושיא רביעית: מרור
“שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והלילה הזה מרור.”
קושיא חמישית: הסיבה
“שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין.” זה מעניין, “כולנו מסובין”. “כולנו מסובין” פירושו כל אחד, או זה אומר שכל הלילה במסובין? כי הרמב”ם הרי אמר קודם רק זמנים מסוימים צריך הסיבה. אוקיי. “כולנו” פירושו לא כל הלילה, “כולנו” פירושו כולנו. כן, כן, כולנו.
אה, “בין יושבין ובין מסובין” פירושו כך, החשובים יותר… בכל סעודה יש יושבים ומסובין. העבד, האישה שהם יושבים, והמסובין. והלילה הזה, כולם יושבים מסובין.
דובר 1: טוב מאוד. כמו אפילו עני שבישראל. אפילו העני שבישראל, זה החידוש. טוב מאוד. בדרך כלל העני יושב לא מסוב, והלילה חייב כל אחד לשבת מסוב. על זה יש את הקושיא. טוב מאוד.
דיון: למה “כולו צלי” אם זה לא רק צלי?
אחד אומר, והלילה הזה כולו צלי, למה שאינו נקרב. אין לזה שום קשר אליו עצמו.
דובר 2: לא, הרי נאמר מביאין שני מיני בשר, אבל בכלל, הבשר לאו דווקא צלי. לא, אני אומר הבשר שהרמב”ם אמר קודם שלא אמר צלי, אז מביאים בכל מקרה, לפעמים זה צלי, לפעמים זה שלוק או מבושל, אז לא אפשר לומר הלילה הזה כולו צלי.
מתחיל בגנות – עד סוף ארמי אובד אבי
דובר 1: ומתחיל בגנות, וקורא עד שיגמור דרש פרשת ארמי אובד אבי כולה, עד שמסיימים את חלק ההגדה שדורש את הפסוקים של ארמי אובד אבי. זאת אומרת, עד שמסיימים לגמרי עדיין בטריטוריית הגנות, עדיין עסוקים בגנות. נראה בסוף שהענין הוא שהשולחן לא יהיה שם כשמדברים על גנות, שלא יראה פת בושתו, כי עכשיו הולכים להחזיר, מחזירין השולחן לפניו. אז עד שמסיימים את הגנות השולחן הוסר.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח. כן, אבל כל עוד זה גנות אין השולחן שם. הוא אומר, כאן מתחילים. זה השלישי מתחיל אגב, אתה עומד כאן, אתה שם לב? כאן יש הרבה התחלות. בכלל התחלות קשות. הוא אומר כאן, תחילה מביאין לפניו, מתחיל ומגביה את הקערה, ומתחיל בגנות. הוא מתחיל את ההגדה, זה העיקר הדבר.
מה הסדר הרי ההשכלה של כל השנה, ראש השנה מקראי קודש, כמו שהרבי הקדוש רבי אהרן קרלינר אמר. הוא אומר כאן סדר, סדר, סדר. זה הרי המתחיל. הוא אומר גם שיש לזה קשר לספירה, סופרים, מספרים.
מחזירין השולחן – פסח, מרור, מצה
דובר 2: אוקיי, ואחר כך הוא מביא, ואומר פסח זה שאנו אוכלין על שום שפסח הקב”ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה’. וכאן הוא אומר על פסח הוא לא אומר הגבהה. רק על מרור הוא אומר “מגביה מרור בידו”. אוקיי, זה גדול מדי להרים. נכון. מה נעשה סתירה, אומרים מביאים את כל הבהמה בבת אחת. אני באמת לא יודע.
מה הצדיקים אומרים על הדבר? הם לא רוצים, הם שמחים.
אגב, זה לא נוגע לקרבן שטובלים בחרוסת. הוא מביא הרבה ראשונים על זה.
דובר 1: כן, אבל הוא מביא כל כך הרבה ראשונים, בעלי התוספות, לכולם היו שונות… אם לא זה, אומר רבי יחיאל, אוקיי.
אה, ואגב, הוא גם מתווכח על הכזית של כרפס, סתם גדולה כל שהיא, מה שלחינוך לשון הרע יש ענווה.
דיון: למה הגבהה במרור ולא בפסח?
אבל מה באמת הענין שהמרור צריך להרים, והוא לא אמר את זה על הבשר? מה הענין שהבשר הוא לא אמר להרים, ועל המרור הוא אמר להרים?
דובר 2: אוקיי, אנחנו יכולים לשמוע שהפסח הרי חתיכה גסה, מונח חפץ גדול, מונח, כולם רואים אותו. המרור הוא עלה קטן, או איזה מרור קטן בצלחת קטנה. יודעים את זה, לא רואים את זה כל כך ברור.
דובר 1: אוקיי. וכך גם הוא אומר על המצה, “מגביה מרור, מגביה מצה”. המפרשים כאן מוסיפים מיד, אני מתכוון המפרשים כאן מוסיפים מיד שבהגדה הסדר קודם מרימים את המצה. וכך צריך להיות, כי מצה היא הרי המצווה העיקרית. הם אומרים שזה לאו דווקא. כך הם אומרים, יש לו משהו ממשנה, ו… מה? הוא אומר משהו על מקום, בואו נראה אותו. כך…
הלכה ח’ (המשך): נוסח ההגדה, ברכת “אשר גאלנו”, ותפילה על גאולה
נוסח הרמב”ם: “פסח, מרורים, מצה”
דובר 1: המרור הוא עלה קטן או משהו קטן, וצלחת קטנה, ויודעים את זה, לא רואים את זה, זה לא obvious.
אוקיי. אז דברים עם המצה, מגביה מרור, מגביה מצה. המפרשים כאן מוסיפים מיד, אני מתכוון המפרשים מוסיפים מיד שבהגדה הסדר קודם מרימים את המצה, וכך צריך להיות כי מצה היא הרי המצווה העיקרית. הרמב”ם זה לאו דווקא. כך הוא אומר, יש לו משהו…
פשט של חתם סופר / ר’ אברהם אב”ד: מרור נמשך אחרי פסח
החתם סופר… מה? הוא אומר איזה פשט… בואו נראה. אז מה? הרמב”ם קודם אמר גם “פסח, מרורים, מצה”. כך הרמב”ם גם היה לו בפרק ז’, הגמרא היה לה נוסח אחר שם, אבל הוא אומר גם “פסח, מרורים, מצה”. והוא אומר כי לכאורה טוב מאוד, כי יש הרי שני מרורים, למדנו הרי עכשיו. מרור בא הרי ביחד עם פסח. מה שאין כן מצה היא מצווה אחרת, לא המצה שבאה יחד עם פסח. ממילא פסח ומרור הולכים יחד, מבין? מרור בא הרי… אז הענין להיות מרור על האחר… אה, ממילא נמשך המרור אחרי הפסח.
דובר 2: למה כתוב במשנה אחרת?
דובר 1: אוקיי, הרמב”ם הבין כך. הוא אומר איזה פשט על זה גם, בואו נראה. הוא אומר איזה פשט על זה גם. לא, הוא אומר שזה מסכים עם נוסח הר”ב. אומר רבינו מנוח שבנוסח של הר”ב עצמו אחר כך כתוב כן הסדר קודם מצה. בסדר הגדה. אבל יכול להיות כי זה הגיוני, כי אנחנו עושים הרי לא את המרור של הפסח.
דובר 2: אה, אתה מתכוון לומר בעצם היה צריך להיות כך, כי זה נגרר אחר כך.
דובר 1: כי הרמב”ם כותב הרי כאן כולו, בזמן שבית המקדש קיים, אולי אז הם עשו על הסדר הזה ממש, היה בא המרור יחד עם ה… מבין מה אני אומר? אבל היום שעושים אחרת, כי היום יש לזה חשיבות, כאילו מצה יותר חשובה כי זה הרי דאורייתא.
דובר 2: אה, נכון. בזמן בית המקדש היה מצה, מרור דאורייתא, מרור שייך עם פסח. נכון?
דובר 1: כן. הגיוני מאוד. זה הפשט של ר’ אברהם אב”ד, זה פשט יפה מאוד.
דובר 2: למה אתה לא כל כך שמח עם זה?
נוסח “מצה זו שאנו אוכלים” ו”פסח שהיו אוכלים”
דובר 1: אוקיי. מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? ומגביה המצה בידו ואומר: מצה זו, כן, מה הוא אומר? הוא אומר מכאן. ומגביה המצה בידו ואומר: מצה זו שאנו אוכלים, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם”. בזמן הזה יאמר, בזמן הזה זה הזמן שאנחנו עכשיו בפסח, פסח שאבותינו היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים. הוא לא אומר “שאנו אוכלים”, כן.
דובר 2: הוא לא אומר “בזמן שבית המקדש היה קיים”, הוא אומר “בזמן שבית המקדש קיים”.
נוסח “לפיכך אנחנו חייבים להודות”
דובר 1: אוקיי, ואחר כך הוא אומר, מה הוא אומר? לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר ולנצח. נכון, כן, לשונות השבח, למי שעשה לנו ולאבותינו.
דובר 2: אצלי כתוב: להודות, להלל, לשבח, לפאר, להדר, לרומם, לגדל, לנצח. אצלי לא כתוב אבותינו.
דובר 1: אצלי כתוב לרומם, לגדל, להדר, לנצח בנוסח שלו.
דובר 2: כן, אני לא יודע, אני הולך עם הנוסח שלי.
דובר 1: תעשה איך שעובד בשבילך.
למי שעשה לנו, בקיצור, למי שעשה לנו ולאבותינו.
דובר 2: אצלי לא כתוב אבותינו.
דובר 1: כן, לא, כאן הוא מביא לנו ולאבותינו, וכתב יד אפס קאפף יש כאן מילה זו. כל הנסים האלו.
דובר 2: זה טוב מאוד, את הלנו אני מבין מה זה עם להוציא את עצמו מן הכלל, יצא ממצרים.
דובר 1: לא, הוציאנו מעבדות לחירות.
דובר 2: מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.
דובר 1: אה, את כל אלה, הוא משאיר את כל הלשונות האלה. הרמב”ם אומר כך, שצריך להיות לנו, ועכשיו אנחנו מסתכלים בהגדה שלנו, “ונאמר לפניו הללוי-ה”.
“ונאמר לפניו הללוי-ה” — תחילת הלל
“ונאמר לפניו” – מתחילים לומר, “ונאמר לפניו הללוי-ה הללו עבדי ה’ עד חלמיש למעינו מים”. מתחילים לומר, מה כתוב? “ונאמר לפניו הללוי-ה הללוי-ה”. לא, כבר אמרתי את זה. אז הרמב”ם עושה כך, “ונאמר לפניו” ואומרים הלל, שני הקטעים הראשונים של הלל.
דובר 2: אה, “ונאמר לפניו” זה עכשיו אנחנו הולכים לומר, לא?
דובר 1: כן כן, על פי חנוך לנער, כן. חייבים לעשות כך ולומר כך. “וחותם” – ואתה רואה ממש איך סיימתי עכשיו לומר, ואומרים ממש את כל ההלל. זה קצת מעניין שצריך לומר, ואה, עכשיו ממש אמרתי את זה, ו”ונאמר”, אנחנו נאמר.
דובר 2: אה, “ונאמר לפניו הללו עבדי ה’”, אוקיי, טוב מאוד.
ברכת “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”
דובר 1: “וחותם ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם”, ואומרים, וחותמים, החתימה של ההגדה היא “אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים”. ההגדה וההלל, כן, זה “אשר גאלנו וגאל את אבותינו”, כן. אבל גם, מתחילים עם “גאלנו”, מעניין, “וגאל את אבותינו ממצרים”. “והגיענו ללילה הזה”. “הלילה הזה” כתוב אצלי. “ללילה הזה” כתוב כאן בנוסח שלו.
דובר 2: מי?
דובר 1: אני לא, אין לי כבר פרנקל, יש לי אנגלית.
דובר 2: כן, זה עדיין מזויף.
דובר 1: אני יודע, אני צריך להסתכל בהגהות של רב שרירא. יש לי מהדורת ירושלים, אני צריך להסתכל, יש לי את זה שם, זו גרסה מודפסת. בכל מקרה, רב שרירא אומר “הלילה”. אה, כן.
דובר 2: “ונאמר לפניו הללוי-ה”.
דובר 1: ואומרים הלאה, הוא אומר שרבנו סעדיה עצמו כתוב “הלילה” במשנה. זה אחר, זה מתורגם אחרת את המילה “והגיענו”. “והגיענו ללילה הזה”, או “והגיענו” הביא אותנו.
דובר 2: איי, אותו דבר בעצם.
דובר 1: אה, הקדוש ברוך הוא הביא אותנו ללילה. הביא אותנו לאכול.
“לאכול בו מצות ומרורים” — מרורים ברבים
לאכול במצות ומרורים. הרמב”ם הולך שכתוב מצות ומרור, כי מרור זה ממילא תמיד רבים, אין מרור ביחיד.
דובר 2: אהא.
דובר 1: לכאורה בברכה הוא גם אומר כך, “על אכילת מרורים”. איך כתובה הברכה שלו? צריך לראות.
דובר 2: כן, הוא אומר “על אכילת מצה ומרורים” אומר הוא כשהוא אומר את…
דובר 1: כן, אבל לא כשהוא עושה מרור לבד.
דובר 2: אה, מרור לבד זה “על אכילת מרור”.
דובר 1: אהא. רואים שהמרורים הולך על “מרורים יאכלוהו”, המרורים של קרבן פסח. שהמרור הוא מרור לבד. זה חידוש שרואים כאן.
תוספת “בזמן הזה”: תפילה על גאולה
בזמן הזה מוסיף “קיינו ה’ אלקינו”, שצריך להתפלל על גאולה ממשית, אומרים “קיינו ה’ אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים”, אבל אז שיהיה כבר בשלמות, שיהיה “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”. זה מאוד מעניין, כי עד עכשיו לא ראינו, היתה שמחה שלמה. צריך לעשות צריך להיות בשמחה. כשתהיה הגאולה, אז יהיה באמת שמחים וששים. עד אז עושים את עצמנו, מנסים הכי טוב. “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”.
“ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים”. כתוב “ונאכל שם” אצלך? כאן לידי כתוב “ונאכל שם”, כן.
דובר 2: אצלי כתוב “לאכול”.
דובר 1: אה, “לאכול”. מה הוא אומר צריך לומר? זה “יגיענו” עולה על “לאכול”. “יגיענו לאכול”, כביכול. “לאכול מן הזבחים ומן הפסחים”. הזבחים זה לכאורה החגיגה, כן? ואוכלים קודם זבחים, אוכלים פסח על השובע, אוכלים קודם בשר. “שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון”.
דיוק: “קיר מזבחך” — רמז על קערה
זו לשון מעניינת “קיר מזבחך”. למה אומרים כאן “קיר מזבחך”? הרי מזרקים על גבי המזבח. היינו צריכים לומר “קיר המזבח”.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: לא, “קיר” מרמז על קערה.
דובר 2: אוקיי, זה כתוב בפסוק.
דובר 1: זו לשון הפסוק, אבל למה לקחו את זה כאן?
דובר 2: אוקיי, אחרים מפרשים ש”קיר” מרמז על הקערה, ו”מזבחך” הוא אותיות מרור, זרוע, ביצה, חרוסת. יודע את זה? כרפס, מזבחה.
דובר 1: אתה תדע עכשיו. אבא שלי אומר את זה כל שנה. קער מרמז על הקערה, מזבחה זה מרור, זרוע, ביצה, חרוסת, כרפס. זה נכון, יפה. לרצון.
“ונודה לך שיר חדש” — שיר חדש לעתיד לבוא
ולא אדלג על שיר חדש אגיל אתן עליו הודות נפשינו. אז, בדיוק אז צריך ממש לומר שיר חדש. אבל מה זה שנהוג לומר את השיר של דוד? השיר הישן. השיר הקודם. או לא של דוד, זה עוד לפני דוד, אבל… שיר חדש, “אגיל אתן עליו הודות נפשינו”. אבל צריך ממש לעשות אז… אז צריך ממש לעשות הלל חדש. אני לא יודע מי, צריך להיות תורה שלמה מי עושה את זה, האשכנזים, או הספרדים, או הליטאים.
אגיל אתן עליו הודות נפשינו, ברוך אתה ה’ גאל ישראל, וברוך אתה ה’ אשר גאלנו. אחד, לכאורה את ברוך אתה ה’ גאל ישראל אומרים גם בזמן הזה, נכון?
דובר 2: מה? את ברוך אתה ה’ גאל ישראל, זה…
דובר 1: פדה.
דובר 2: לא, לא, זה מדבר על מצרים. פדה ממצרים.
דובר 1: אה, ולעתיד לבוא הולכים לומר את זה…
דובר 2: אמרו בזמן המקדש זכר… רק את החלק קיים עד פדית השבויים אמרו.
דיון: שמחה בזמן הזה לעומת לעתיד לבוא
דובר 1: אבל לעתיד לבוא, התורה שלי היא, בזמן הזה עושים את עצמנו שמחים, ואז יהיה באמת. מה רואים לא ראינו, ראינו להראות את עצמו כאילו יצא, להראות דרך חירות. אז יהיו באמת שמחים וששים. עד אז עושים את עצמנו, מנסים הכי טוב. “שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, לאכול”.
דובר 2: אבל הרי להראות זה גם בזמן הגאולה. לא כתוב שזה חיוב בזמן הגאולה.
דובר 1: אז לא יצטרך להראות, כי יהיה באמת שמח. כשאדם באמת שמח, לא יצטרך להראות כלום.
דובר 2: כן… אוקיי, אין בעיה.
“יגיענו למועדים ולרגלים אחרים” — מה זה אומר?
דובר 1: מה זה אומר “שהגיענו מעתה ועד עולם”? האם זה אומר שיהיו ימים טובים חדשים, או זה אומר אותם ימים טובים חדשים, כביכול עוד מאותם ימים טובים שכבר יש? אני חושב שפשוטו של מקרא אומר את החג הבא, זה אומר אפילו שבועות. כמו שהחיינו, מודים לקדוש ברוך הוא שהגעתי עד הלום, ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שהחג הבא כבר יהיה גאולה. כמו. פעם הבאה לא יהיה יותר עם המזויף שאתה אומר, פעם הבאה ממש יעשו קרבן פסח.
דובר 2: טוב מאוד. לא יאכלו את הגמרות הרבניות, הגמרות הרבניות.
דובר 1: אז יכול להיות שזה אולי הענין שהקידוש הראשון, אין פשט שיהיה בשר שמזכיר קרבן פסח ויעשו קידוש ועכשיו יודו לקדוש ברוך הוא. זה דבר נורא.
הלכה ח’ (המשך): כוס שני, נטילת ידים שניה, יחץ, וכורך
כוס שני
דובר 1:
אומר פשוט, החג הבא כבר יהיה הגאולה, כמו שכתוב “לשנה הבאה בירושלים”, אותו סוג דבר. פעם הבאה כבר לא יהיו עם החבילה, כמו שאתה אומר. פעם הבאה ממש יעשו קרבן פסח.
לא יאכלו את המרור הדרבנן, יאכלו את המרור הדאורייתא. יכול להיות שזה אולי הענין שהקידוש הראשון… אין פשט שיהיה בשר שמזכיר קרבן פסח ויעשו קידוש, ועכשיו יודו לקדוש ברוך הוא עם צער נורא. למה מסירים את השולחן לפני הקידוש הראשון? כי בקידוש השני כבר יש את הבשר! מדברים על הבשר! “בן שופר”, תראה, אני אביא, אני כבר מביא את הגאולה, שאחרי חצות יוכלו להביא בשר אמיתי.
חסידות תורות? קצת ממתינים עם הדברים הטובים, כן. לא, אני ממתין לשולחן, להסרת השולחן. וכאן כבר אפשר להשאיר את השולחן, כי בקידוש הזה מזכירים ממש את הקרבנות. אוקיי. כשאומרים את החלק הזה, אפשר כבר לומר שזה תורני, כי הכל תורני. זו העבודה של ההגדה, זה תורני. לא פחות תורני מההגדה.
דובר 2:
כן, כן, אמת, אמת.
דובר 1:
אוקיי. בואו נמשיך. כן, אנחנו כאן בהגדה, כאן בעמוד… “בורא פרי הגפן”, לא “על הגפן”, הוא מתכוון לומר “בורא פרי הגפן” של היום. “ושותה כוס שני”, כן. סוף פרק ט’. “בורא פרי הגפן ושותה כוס שני”, כן.
צריך לבדוק משהו בכוס השני. הכוס השני. צריך לבדוק, רק רגע, צריך לבדוק כמה זמן זה. אה, אומר עד ההגדה, אנחנו כבר במחצית השנייה של הפסקה. אה, אומר עד… אה, אבל אנחנו כאן, כן, כן, יש לנו עוד בטח זמן. עד סעיף ד’. סעיף ד’? אני אראה מה יש כאן? זה עוד הלכה, “מקום שנהגו לאכול צלי”, הלכות אחרות, כן.
נטילת ידים שניה
דובר 1:
אוקיי, בואו נראה. “ואחר כך מברך על נטילת ידים”, ונוטל ידיו פעם שנייה. פעם שנייה. למה? הרי זה… איפה כתוב כאן מראה מקום? כבר, אני צריך לבדוק את זה. לא חשבתי על זה. התורה שלי היתה סתם חשבתי על זה, כי כי כי אומרים את הדברים, אה כן, זה עוד מחזיר השולחן, השולחן כן שם.
לא, חשבתי קודם שאולי זה לא שיש לזה קשר לנטילת ידים, שהדברים לא יהיו טמאים, אבל לאו דווקא, כי כאן לא כתוב שמסירים שוב את השולחן לפני נטילת הידיים השנייה. חשבתי קודם שאולי הסרת השולחן קשורה למשהו למים נטילת ידיים, אבל זה לא נראה כך, כי כאן שוב מברך נטילת ידיים, והשולחן שם.
אה, נוטל ידיו שנית. למה צריך ממש שורף סיח הדעת בשעת קריאת ההגדה? סיח הדעת היה אומר מנקיות הידיים. ולכך שני רקיקין, שתי מצות.
יחץ — שבירת המצה
למה שתי מצות?
דובר 1:
למה זה יוצא? אה, כן. למה מוסיפים את הרקיקין? אני חושב כי הוא רוצה כאן לומר, קודם בואו נדאג ללחם משנה. חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם. עכשיו, נכון, הוא אומר שעושים נכון עוד לפני הברכה. יחץ, כן. אנחנו עושים יחץ לפני מגיד. הוא החמיר יחץ לפני מגיד. מעניין.
“ומברך המוציא לחם”. “חולק אחד מהם ומניח פרוסה לתוך שלם”. זה מעניין, כשיש מצות רכות אני מבין שזה “בתוך שלם”, כמו שזה מגולגל, לוקחים את זה סביב עם השלם. אבל זה לא נראה כך, כי “רקיקין” אומר גם קרקרים, “רקיקין” אומר מצות קשות, אין בעיה.
“ומברך המוציא לחם מן הארץ”. “אין אומרים ברכת שתי ככרות כשאר ימים טובים, אלא על אכילת מצה ברכה אחת. מה לחם עוני בפרוסה, אף כאן בפרוסה”.
אבל למה שתיים? למה… למה מה? למה… הרי כן יש כאן שלם גם. למה לא אומרים אחת מספיק, שיהיה הענין של עוני? אלא חצי או… כן, אם יש ענין של פרוסה שיהיו שתיהן פרוסה.
מה התירוץ? אין לי תירוץ בינתיים. אני רוצה כן לחם עוני, לא את כל זה. אבל זה… אהא.
יכול להיות גם לחם עוני, דהיינו בזה שלא מוסיפים כלום, זה לא מצה עשירה, אלא זה לחם עוני. למה יוצא התורה של עוני ופרוסה? רוצים אולי בזה גם לרמוז לענין של מצרים או משהו? אני אומר לחם עוני, דהיינו בזה שלא שמים שום תבלין, בזה שזה לא מצה עשירה. לא, אלא יש אולי ענין שמה עני, שיזכרו שהיו עניים, או שיזכרו שהמצה היתה דרך עוני.
כורך מצה ומרור
נוסח הברכה — “מצה” או “מצות”?
דובר 1:
ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת, טובלים את כל הסט טובלים בחרוסת, או אולי הוא מתכוון למרור ממנו? אני לא יודע, הוא לא אומר ברור. ו“ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ומרורים”. למה מצות? אוכלים רק חתיכה אחת של מצה.
שנייה. הלו? כן. כן. אוקיי. המעשה היא כך, אני הולך מכאן, לא עסוקים עם הקדוש ברוך הוא, כל היום עסוקים בעבודת ה’. אבל על זה ממש כתוב בתורה חילוקי הדינים. טוב מאוד. אני הולך… כן, זה כבר יותר משעה שלמה. אוקיי.
דובר 2:
“מצה ומרורים” כתוב אצלי. אתה אומר אצלך כתוב “מצות ומרורים”?
דובר 1:
אה, הוא אומר לך שטויות. אוקיי, אני יודע. זה רק שיתאים ללשון הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”, על אכילת מצות ומרורים. אוקיי.
“היו אוכלים בפני עצמן”
דובר 1:
“היו אוכלים בפני עצמן”. עושים ברכות נפרדות על אכילת מצה, אכילת מצה בפני עצמה, מרור בפני עצמו. למה הוא אומר “היו אוכלים”? למה זה אופציה? כן, הוא אומר “כורך מצה ומרור”. כך עושים. לא חייבים. כך כתוב כאן. אני חושב שאתה רוצה… מה אתה רוצה מפשט? לגבי להסתכל במפרשים? הוא כבר גילה. וכאן כתוב כך שלא חייבים.
קודם כל, היינו צריכים לומר “היו אוכלים”, לא “היו אוכל”. צריך לכתוב את זה בזמן עבר, נכון? אבל זה אותו דבר, זה רק דרך כתיבה אם מישהו עשה כך.
צריך להבין את הסוגיה שם של כורך. הרי יש מחלוקת של הלל. העבדים אכלו גם בפני עצמו.
ברכות על חגיגה ופסח — בזמן המקדש
“מבשר חגיגה” לעומת “מגופו של פסח”
דובר 1:
אז, קודם כל, “מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח’, ואוכל מבשר חגיגה תחילה. ואחר כך מברך ‘אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח’, ואוכל מגופו של פסח”. הסידור רוב הזמן אומר את המילה “גופו של פסח”. זו לשון מעניינת, “מגופו של כבש הפסח”. מה ההבדל? “גוף” ו”כבש”? אני לא יודע. בשר חגיגה הוא אומר “מבשר”, וכאן הוא אומר “מגופו של”. הוא לא אומר “מבשר הפסח”.
“ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח, ולא של זבח פוטרת של פסח, לפי שזו מצוה בפני עצמה וזו מצוה בפני עצמה”. טוב מאוד.
בזמן הזה — סדר האכילה
מצה בחרוסת
דובר 1:
“בזמן הזה, שאין לנו קרבן, אחר שמברך ‘המוציא לחם’, חוזר ומברך ‘על אכילת מצה’, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל”. דבר מעניין, הכל טובלים. “חוזר ומברך ‘על אכילת מרור’, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו”. זו הפעם הראשונה שרואים שצריך להיות לזה איזה טעם, צריך להיות לזה חריפות. “וזו מצוה מדברי סופרים”, שיהיה חריף. לא, מרור. אה, כל המצה מרור, אהא. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש.
ואחר כך נמשך בסעודה
דובר 1:
ואחר כך נמשך בסעודה, הוא מתכוון לומר ממשיך בסעודה, כן. נמשך אומר הוא נמשך. הוא כותב את זה כמו שאוכל כל מה שירצה לאכול ושותה כל מה שירצה לשתות. כמו שכתוב בהגדה, הוא נהנה. אה, כן, נהנה. אוכל כל מה שירצה לאכול ושותה כל מה שירצה לשתות.
אפיקומן — טעם בשר הפסח / מצה
דובר 1:
ובאחרונה אוכל מבשר הפסח ולו כזית, ואין טועם אחריו מאכל אחר כלל. בזמן הזה עושים במקום זה אוכל כזית מצה ואין טועם אחריה כלום. כדי שיפסיק סעודתו בטעם בשר הפסח והמצה, בפירוש שאכילתן, מה כתוב כאן, שאכילתן היא המצוה? אה, שאכילתן, העיקר של המצווה של הלילה הוא האכילה, האכילה היא מצה או פסח. רוצים בזה להראות שזה חשוב יותר מהאוכל כל מה שירצה. כן, הוא אמר קודם אוכל כל מה שירצה, אבל עיקר המצווה של הלילה אינה מה שתרצה, אלא המצווה עצמה, אכילת המצווה. המצווה היא זו.
כוס שלישי, רביעי, וחמישי
כוס שלישי — ברכת המזון
דובר 1:
ואחר כך נוטל ידיו, מים אחרונים, כן. ומברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו. אחרי הבנטשינג.
כוס רביעי — גמר ההלל
דובר 1:
ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר, והיא, ברכת השיר היא יהללוך ה’ אלקינו כל מעשיך וכו’ שהוא יביא מאוחר יותר. ואין טועם אחר כך כלום כל הלילה, חוץ, הוא כבר אמר קודם שאסור, והוא אמר אבל ששותים את שתי הכוסות. אה, מלבד שתי הכוסות לא שותים כלום מלבד מים.
כוס חמישי — הלל הגדול (רשות)
דובר 1:
ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול. כלומר הוא רשאי. אה, ויש לו, הוא רשאי, ולומר עליו הלל הגדול. זה לא כוס של אליהו. והוא יודה לשם כי טוב.
דובר 2:
אתה מתכוון לא כוס של אליהו? זה לא זה ששותים. עכשיו מדברים על שתיית כוס חמישי.
דובר 1:
בסדר.
והוא יודה לשם כי טוב, עד על נהרות בבל. כל הפרק נמצא כאן.
דובר 2:
אה, פרק אחד.
דובר 1:
כן. וכל זה אינו חובה כארבע כוסות.
הלכה ח’ (סיום): כוס חמישי, הלל הגדול, וכוס של אליהו
דובר 1:
אבל יש אומרים כן, ואומרים עליו הלל הגדול, וזהו כוס של אליהו, והוא הודו לה’ כי טוב עד על נהרות בבל. וכל זה אינו חובה כמו ארבע כוסות.
אומר הוא, ויש אומרים לגמור את ההלל בכל מקום שירצה. הגומרין את ההלל אינו חלק כל כך חשוב של הסדר שצריך לעשות אותו רק שם, אלא אפשר לעשות אותו בכל מקום, אפילו שאינו מקום סעודה. אפשר ללכת לטיש של הרבי ולעשות את הלל הגדול כהלכה.
דובר 2:
בסדר, נפלא. יישר כוח.