סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח’
—
הלכה: מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים
דברי הרמב”ם: “מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים — שלא יאמרו בשר הפסח הוא זה.” והלאה: “בכל מקום לא יאכל אדם צלי כולו כאחד לבדו” — כי זה “נראה כאוכל קדשים בחוץ.”
פשט: זוהי הלכה התלויה במנהג המקום. במקומות שנהגו לאכול בשר צלי בליל הסדר — מותר. במקומות שלא נהגו — אסור, מחשש שאנשים יחשבו שאוכלים קדשים בחוץ. אבל בכל מקרה, אפילו במקום שנהגו להתיר, אסור לאכול בהמה שלמה צלויה בבת אחת.
חידושים והסברות:
1. חילוק בין “שיאמרו” ל”נראה”: הרמב”ם משתמש בשני לשונות — לגבי מקום שנהגו שלא לאכול הוא אומר “שיאמרו” (אנשים יאמרו), אבל לגבי בהמה שלמה צלויה הוא אומר “נראה” (נראה כך). ההבדל: “שיאמרו” הוא רק שאדם יכול לחשוב כך, אבל “נראה” הוא שזה ממש נראה כקרבן פסח. אולם מעירים שההבדל אינו לגמרי ברור — “נראה לי אותו הדבר.”
2. החשש האמיתי: החשש אינו רק שאנשים ידברו, אלא שזה יכול להביא למעשה — שמישהו יראה רב אוכל צלי, יחשוב שזו מצווה, והאדם הבא כבר יקדיש קדשים בחוץ. זהו חוסר כבוד לקדשים האמיתיים.
3. מתי מותר אפילו במקום שנהגו שלא לאכול: אם הבשר מחותך, או חסר מאבריו, או אבר אחד שלוק (מבושל) — אז זה קצת לא דומה לקרבן פסח, ובמקום שנהגו מותר. כי קרבן פסח צריך להיות שלם וצלוי.
4. צלי הגחלים לעומת צלי אש: צלי הגחלים בכלל אינו יוצא בקרבן פסח — צריך להיות צלי אש (על אשפות). ממילא כל החשש קצת רחוק יותר.
5. בשר עוף: נשאלת השאלה האם איסור הצלי חל גם על עוף (תרנגולת), כי העיקר חשש הוא רק בכבש או בקר שאפשר להקריב מהם קרבן פסח.
—
[דיגרסיה: מנהגים בנוגע לצלי, זרוע, ושני תבשילין]
6. המנהג עם הזרוע: מדוברים על המנהג לקחת צוואר תרנגולת מבושל כזרוע, ולצלות אותו מעט על האש כדי שיהיה לו “מראה צלוי.” נשאלת השאלה: מה הרעיון? רוצים צלי, לא רוצים צלי — מה רוצים?
7. שולחן ערוך (סי’ תע”ג): מצוטט ש“מנהג לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה”. הרמ”א אומר שצולים גם את הביצה. המגן אברהם אומר שאם כך (אם צולים אותה), אסור לאכול אותה.
8. שולחן ערוך (סי’ תע”ו): המנהג במקומות מסוימים הוא לא לאכול צלי כלל. ראש הגולה נהג אחרת — הוא אמר לבשל חתיכת בשר ולחלק.
9. קושיה חריפה על כל המנהג: לשון הרמב”ם היא “מביאין על השלחן שני מיני בשר” — “מביאין” פירושו מביאים לאכול, לא כחפץ מוזיאון! אבל המנהג שלנו הוא שמניחים את הזרוע על הקערה ולא אוכלים אותה. “הלו, מניחים אותה על השולחן כדי להיות. זה לא מוזיאון.” המהרש”ל מצוטט שגם הוא אומר שזה לא הגיוני.
10. סתירה יסודית במנהגינו: רוצים לעשות זכר לקרבן פסח, אבל בו זמנית עושים כל מיני דברים שלא להזכיר את קרבן פסח: (א) לוקחים לא בשר בהמה אלא צוואר (שאינו זרוע, לא כרעים), (ב) מבשלים אותו במקום לצלות, (ג) לא אוכלים אותו. “אתה רוצה להזכיר קרבן פסח, אבל אתה רוצה לעשות כל מיני דברים שלא להזכיר קרבן פסח… רוצים לעשות זכר או רוצים לעשות אנטי-זכר?” — זה נשאר כקושיה ללא תשובה.
11. מקור ההלכה: מוסבר שהמקור היה כי היו אנשים שמשום חיבת מצוות קרבן פסח רצו לעשות זכר קרוב — ממש לקחת כבש ושיראה בדיוק כמו קרבן פסח. על כך בא החשש שזו בעיה (מראית עין של הקרבת קדשים בחוץ), וממילא צמצמו. אבל העיקר — שמזכירים את קרבן פסח — הוא דבר נפלא.
[דיגרסיה: קושיה על אפיקומן]
12. מדוע חז”ל עשו שאפיקומן יהיה עם חתיכת מצה ולא עם חתיכת בשר? העיקר זכר הוא שיזכרו את קרבן פסח, ושטעם קרבן פסח ישאר בפה. עונים שבשר אינו חפצא של מצווה — זה סתם אוכל, אבל מצה היא חפצא של מצווה. אבל זה מיד נדחה: הוא כבר יצא ידי חובת מצה, וחוץ מזה אכילת בשר ביום טוב היא גם מצווה (שמחת יום טוב). הקושיה נשארת פתוחה.
—
הלכה: מי שאין לו יין בליל פסח — קידוש על הפת
דברי הרמב”ם: “מי שאין לו יין בליל פסח — מקדש על הפת, ואומר כל הסדר הזה על הסדר.”
פשט: מי שאין לו יין בליל פסח, מקדש על פת (מצה), ואומר את כל הסדר על הסדר.
חידושים והסברות:
1. חמר מדינה בקידוש לפי הרמב”ם: לפי הרמב”ם אי אפשר לקדש על חמר מדינה — רק הבדלה. זה כתוב מפורש בהלכות שבת פרק כ”ט הלכה י”ז: *”מדינה שרוב יינה שכר… אף על פי שפסול לקידוש, מותר להבדיל עליו הואיל וחמר המדינה הוא”*. לכן, כשאין יין, מקדשים על פת — לא על חמר מדינה.
2. מה עושים עם ארבע כוסות? אם אין יין, איך עושים ארבע כוסות? הרמב”ם אומר רק שמקדשים על פת ועושים את הסדר — אבל הוא לא מדבר על תחליף לארבע כוסות. מוזכר מעשה של יהודים במחנות שלקחו ארבע קוביות סוכר כזכר לארבע כוסות. זה מקושר לגמרא שאומרת שאפשר לקחת אתרוג (אבל לא תפוח) — משהו שיש בו הנאה.
3. הסדר כשאין יין — סיבוך מעשי: כשמקדשים על מצה, צריך לאכול מצה מיד (כי קידוש במקום סעודה), וזה משבש את הסדר — כבר עברנו “ורחץ, מוציא מצה” מיד בהתחלה, ולא יכולים לעשות מגיד קודם.
4. פתרון הרי”ף: הרי”ף אומר שאוכלים כן חתיכת מצה בקידוש (אכילת מצה בקידוש), ואחר כך אוכלים שוב מצה בלי ברכה על הסדר. הרמב”ם לא אומר זאת במפורש, אבל לכאורה מתכוון גם כן כך, כי אוכלים כבר מצה בקידוש.
5. מחלוקת האם אפשר לקדש על פת בליל הסדר: הרמב”ם (והרי”ף, פסקי רי”ד) סוברים שאפשר לקדש על פת בליל הסדר. אבל היו צדיקים אחרים שטענו שאי אפשר. לפיהם, אם אין יין, לא עושים קידוש כלל, אבל ממשיכים במצוות האחרות ויש סעודת יום טוב כמו כל יום טוב.
6. האם הכוס הראשון הוא “קידוש” או רק אחד מד’ כוסות? הרמב”ם אומר: “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”. מועלית סברא שהכוס הראשון בכלל אינו קידוש — זה רק אחד מד’ כוסות. היסוד: כשהרמב”ם אומר “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”, הוא רוצה להדגיש שלכל כוס יש תפקיד משלו — אחד הוא קידוש, אחד הוא כוס של ברכה לברכת המזון, וכו’. אפשר היה לשאול “אין עושין מצוות חבילות חבילות” — אם ד’ כוסות היא מצווה נפרדת, תהיה בלי קידוש. אבל זה לא מתקבל בוודאות.
7. הסבר הרמב”ם על ד’ כוסות: לפי הרמב”ם, שתיים מד’ הכוסות היינו צריכים ממילא בכל שבת/יום טוב סעודה: כוס הקידוש וכוס של ברכה (ברכת המזון). החכמים רק הוסיפו שתיים כוסות.
8. אולי אפשר לצאת ידי ד’ כוסות עם פת? סברא חידושית: כמו שקידוש אפשר לצאת בו עם פת (לישנא בתרא בעירובין), אולי אפשר גם את ד’ כוסות לצאת עם פת. זה נשאר כסברא צדדית, אבל נדחה כי עצם שם המצווה הוא “כוסות” — כוס ישועות — שפירושו שצריך להיות כוס, משקה. בקידוש לא כתוב המילה “כוס” — כתוב סתם “קידוש”, ובדיעבד אפשר לצאת עם פת. אבל בד’ כוסות עצם שם המצווה הוא “כוסות”, לכן אי אפשר לצאת עם פת.
—
הלכה: ד’ כוסות עם חמר מדינה (בלי יין)
חידושים והסברות:
1. שיטת הרמ”א (סימן תפ”ג וסימן רע”ב): הרמ”א פוסק: “מקום שנהגו לעשות משקה מדבש (מד), אפשר להשתמש לד’ כוסות כשאין יין.” הוא מביא “ויש אומרים” שאי אפשר, אבל הוא מכריע: “יש לסמוך על מאן דאמר לענין ד’ כוסות דשרי לכתחילה, על מאן דאמר שמקדשין על שאר משקין שהם חמר מדינה.” הרמ”א משווה ד’ כוסות לקידוש — לפי השיטה המתירה קידוש על חמר מדינה, גם ד’ כוסות מותר. הוא לא עושה חילוק ביניהם.
2. סימן רע”ב — קידוש על חמר מדינה (שבת): בסימן רע”ב כתובה מחלוקת: “יש אומרים שמקדשין על שכר, ויש אומרים שאין מקדשין.” הרא”ש פוסק: ליל שבת — לא על שכר, אלא על פת; שבת בבוקר — כן על שכר. הרמ”א אומר: “נהגו בפשיטות כהרא”ש.”
3. סברא להבדל בין שבת לפסח: בשבת, כשאין יין, אפשר ליל שבת לקדש על פת (כי פת יש כאן גמרא שאפשר). אבל פסח יש שיטות שאי אפשר על פת (כי מצה יש לה דינים מיוחדים), לכן דווקא יעשו על חמר מדינה (כמו בורשט/מד).
4. מגן אברהם: המגן אברהם מתיר להשתמש בחמר מדינה לד’ כוסות, אף על פי שהוא אומר “צריך עיון.” הוא גם מזכיר משקה מ”ליקריץ” (מבוסס ליקריש, אולי ערק).
5. פסקי תשובות: למעשה, פסקי התשובות האשכנזיים פוסקים שאפשר לקדש (ולד’ כוסות) על חמר מדינה.
[דיגרסיה: מחלוקת גדולה — מהו “חמר מדינה”?]
6. שיטה 1 (מחמיר): “חמר מדינה” פירושו ממש “היין של המדינה” — כלומר רק משקה אלכוהולי. חלב, קפה, מיץ תפוזים אינם חמר מדינה. הראיה: במסעדה בלילה (סעודה) נותנים אלכוהול; בבוקר אין סעודה. חמר מדינה צריך להיות משהו שמחלקים בסעודות “לשם הנאה, לא לשם הרחבת המעיים.”
7. שיטה 2 (מיקל): הערוך השולחן, אגרות משה, ציץ אליעזר אומרים שחמר מדינה כולל הכל חוץ ממים — קפה, חלב, מיץ תפוזים, קוקה קולה. לא צריך להיות דווקא משקה אלכוהולי. גם ר’ יחזקאל (ראטה?) סובר כך.
8. טענת נגד: הגאונים אמרו שלא יוצאים בחלב. אבל הפוסקים של היום כן התירו.
9. חידוש/הערה על מיץ ענבים: למיץ ענבים יש קשר ליין (שניהם מענבים), ואם מיץ ענבים שייך, זו סברא חזקה יותר מאשר סתם מיץ תפוזים. מיץ תפוזים היו קורים לו “זיוף העולם.”
10. “מעלה תינוקות בני יומן”: כלל הרמ”א מיושם: מי שאין לו יין ולא יכול להשיג, הוא בבחינת “תינוקות בני יומן” — הוא פטור מכל הדבר.
11. נקודה מעשית: משקאות אלכוהוליים לא צריכים מקרר — הם כבר עברו תסיסה. זה רלוונטי לשאלה המעשית איך היה גישה פעם למשקאות.
[דיגרסיה: יין לעומת מיץ ענבים לד’ כוסות]
12. מיץ ענבים: לפי הפוסקים לא יוצאים במיץ ענבים — זה אפילו לא ספק, זה זלזול. מיץ ענבים הוא רק “נצנות” (דבר חלש). בחמר מדינה יוצאים, אבל מיץ ענבים לא מתאים לכך.
13. מיץ תפוזים ומיצי פירות אחרים: דברים כאלה נעשים “מהר מאוד” קלוקלים — סוחטים תפוז, אפשר לשתות אותו, אבל יום אחרי זה כבר נעשה חמוץ/מעופש. זה לא משקה “חשוב”.
14. העיקרון היסודי: פסח נועד לשתות יין. כל הענין של הסדר הוא — אפילו אתה לא אריסטוקרט, התחזה להיות אריסטוקרט — ועם מיץ ענבים אי אפשר להשיג זאת.
15. עצה מעשית: מי שקשה לו עם יין חזק, יערבב יין עם מים או סודה — זה הרבה יותר טוב ממיץ ענבים. יש היום הרבה יין שכבר לכתחילה מעורב (יינות קלים יותר).
16. הערה חריפה: “מי שרוצה להיות יהודי רפורמי כל כך מודרני, שיהיה יהודי רפורמי… אבל לשתות מיץ ענבים עושים ציחוק מהאנושות מבחינת כבודם.”
—
הלכה: מי שאין לו כרפס — רק מרור
פשט: כשלמישהו אין כרפס ויש לו רק מרור, משתמש במרור גם לכרפס — הוא מברך “בורא פרי האדמה” על המרור בשלב הכרפס.
חידושים והסברות:
1. מדוע אדם כזה יאכל מרור בתחילת הסעודה (בשלב הכרפס)? מדוע לא יאכל מרור רק אחרי המצה, כמו הסדר הרגיל? התשובה: זה לא חיוב לאכול מרור אחר כך — זה רק סדר (סידור). אפשר לעשות זאת “לאחור” — העיקר שצריך לעשות שינוי (היכר לתינוקות).
2. חידוש של ספר המנוח (רבינו מנוח): הוא אומר שצריך לעשות זאת פעמיים בגלל אותו היכר התינוקות. מכאן רואים בבירור שהברכה אינה הפסק, וצריך לא לברך בורא פרי האדמה חדשה על המרור אחר כך.
3. נפקא מינה: כשהוא אוכל מרור אחר כך (בשלב המרור אחרי מצה), אוכל בלא ברכה — כי כבר בירך בורא פרי האדמה בשלב הכרפס על אותו מרור.
—
הלכה: מצה משומרת — סדר האכילה
דברי הרמב”ם: “מי שאוכל מצה משומרת כל כזית… מנהג לאכול מצה שאינה משומרת… מברך על אכילת מצה ואוכל כזית, ואח”כ אוכל ממנה כרצונו.” והלאה: “ואם אין לו אלא כזית, אוכלו באחרונה.”
פשט: אוכלים תחילה מצה שאינה משומרת (עם המוציא), ואחר כך אוכלים את כזית המצה המשומרת עם ברכת “על אכילת מצה” — כדי שלא יתערב טעם מצה שאינה משומרת. אם יש רק כזית אחד של מצה כשרה (שמורה), יאכל אותו בסוף (אפיקומן).
חידושים והסברות:
1. מדוע אוכלים תחילה מצה שאינה משומרת? הרי לא יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה! התשובה: כי הוא רעב — הוא צריך סעודה לכבוד יום טוב (שולחן עורך). בלי מצה שאינה משומרת לא היה יכול לאכול כלום. הרמב”ם מתחשב בצורך המעשי של רעב וסעודת יום טוב.
2. אולי כמו “נאכל על השובע”: כמו בקרבן פסח, שצריך לאכול “על השובע” (על קיבה מלאה)? אבל — באפיקומן כבר לא עושים כך, לא עושים את האפיקומן דווקא אחרי מצה אחרת.
3. איזו מצה היא “מצת הסוף” (אפיקומן)? יוצא שכזית השני (אפיקומן) הוא דווקא מצה של מצווה לפי ההלכה — הפרוסה השנייה.
4. “על מצות ומרורים”: נשאלת השאלה — עכשיו אוכלים עם “על מצות ומרורים” (מצה ומרור ביחד, זכר לקרבן פסח). איזו מצה זו — מצת הסוף? האפיקומן? ומה הקשר ל”על מצות ומרורים”? הדיון נשאר פתוח.
5. החידוש על אפיקומן: יוצא מהרמב”ם שאכילת המצה ה”רגילה” (שעליה מברכים “על אכילת מצה”) הולכת בעצם גם על האפיקומן — על כזית השני. כלומר, הברכה “על אכילת מצה” שמברכים בהתחלה מכסה גם את האפיקומן, ואין זה הפסק. כמו שהרמב”ם אומר: “כדי שלא יהא הפסק תוך כדי אכילתו, והיא המצוה” — האפיקומן הוא “היא המצוה” — זו עיקר המצווה.
6. סדר המרור: לא ברור מה סדר המרור — קודם למדנו שאפשר לאכול מרור לפני המוציא, אבל אחרים אומרים שמרור צריך לבוא אחרי מצה. אולי זה רק נוגע למרור של קרבן פסח, אבל המרור שאוכלים היום (כמצווה נפרדת) — לא ברור מדוע צריך להיות אחרי מצה.
7. כורך — מחלוקת: הרא”ש מביא שלפי אחד מדובר בכורך רק בזמן הבית כשאוכלים פסח, מצה, ומרור ביחד. אבל בזמן הזה אולי להיפך — יאכלו את כזית הראשון “על השובע” (כשכבר שבעים). אבל זה נדחה — “על השובע” ו”לת
יאבון” לא הולכים שניהם ביחד.
8. חסרון הרמב”ם — אין מצה ואין מרור: הרמב”ם לא מפרט את המקרה שבו למישהו אין מצה ואין מרור — האם הוא חייב בהגדה. המסקנה: לכאורה כן, כי הגדה אינה דין במצה — הרמב”ם אומר שזו מצווה לספר יציאת מצרים, ואפילו לא צריך להביא זאת כשאלה. יש אנשים שלומדים “בזמן שיש מצה ומרור” מילולית — שצריך מצה ומרור כדי להתחייב בהגדה. אבל הרמב”ם לא אמר כך.
—
הלכה: מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל
דברי הרמב”ם: “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל.”
פשט: מי שישן והתעורר, אינו רשאי להמשיך לאכול.
חידושים והסברות:
1. מחלוקת רמב”ם וראב”ד — על מה הולך הדין? הראב”ד אומר: “אמר אברהם, אם פסח אוכל ביחידי אינו חוזר ואוכל, ואם היסח הדעת נפסל. ואם לא אכל שם פסח, נותן לו ברכת המוציא ואוכל, שאין לו הפסק.” הראב”ד לומד בבירור שהדין הולך רק על קרבן פסח — כי שינה היא היסח הדעת שפוסלת את הקרבן. אבל בלי קרבן פסח זו רק שאלה של ברכה (האם צריך לברך המוציא חדשה), לא שאסור לאכול. הרמב”ם משמע לומד שהדין חל גם בלי קרבן פסח — גם לגבי מצה.
2. מקור — משנה פסחים: המשנה אומרת: “ישנו מקצתן יאכלו, כולם לא יאכלו” — אם חלק מהחבורה נרדם, יכולים להמשיך לאכול; אם כולם נרדמו, לא יכולים. זה הולך על חבורות של קרבן פסח. יש גם חילוק בין “נתנמנמו” (נמנם) ל”נרדמו” (ישן).
3. חידוש גדול: מהו אפיקומן באמת? האם אפשר אחרי אכילת אפיקומן לאכול עוד חתיכת מצה אם רעב? לכאורה החתיכה החדשה תהיה האפיקומן החדש. אבל לפי הרמב”ם זה לא כל כך פשוט. היסוד:
– יש רק אכילת מצה אחת של מצווה — לא שתיים. כל הסעודה אוכלים מצה (בשולחן עורך הכל טפל למצה), וזו כולה אכילת מצווה אחת ארוכה.
– כשמפסיקים לאכול מצה — זה הסוף. אסור אחר כך לאכול יותר כלום. החתיכה האחרונה של מצה שאוכלים היא האפיקומן.
– אם נרדמים — זה נעצר, ולא יכולים להמשיך לאכול. זו היסח הדעת.
– אפיקומן אינו סתם חתיכת מצה כדי שיהיה טעם מצה בפה — זו החתיכה האחרונה של מצה של מצווה עצמה. הרמב”ם לא אומר שום ענין של “טעם מצה בפה” — זה טעם של המצווה עצמה.
– מצווה אפשר לעשות רק פעם אחת — אפשר למתוח אותה על פני זמן ארוך, אפשר לאכול שתי חתיכות או שני קילו, אבל זו נשארת מצווה אחת.
4. פשט המגיד משנה: המגיד משנה מסכם: זה הכל מבוסס על משנת “שתי ידות של קדרה” וחילוק ר’ יוסי בין סתם נמנו לנמנו ונתרצו. הרמב”ם פוסק כר’ יוסי. הרמב”ם מבין שזה מדבר אפילו על מצה (לא רק קרבן פסח).
5. שלוש שיטות במעשה של רבי:
– שיטה 1: מדובר על פסח — והענין הוא יציאה מהחבורה / היסח הדעת.
– שיטה 2: מדובר אפילו על מצה — כמו שהמגיד משנה לומד את הרמב”ם.
– שיטה 3 — רב אהרן הלוי (ראה): זה בכלל לא קשור להלכות פסח — כל הענין הוא רק על נטילת ידיים: אם נמנם צריך לשוב ולרחוץ (תסיח דעתו מנטילה). הראה מביא ראיות שמעשה רבי היה בהקשר של נטילת ידיים, לא של אפיקומן.
6. נפקא מינה מעשית: מדוע לא ישנים בסדר? בליל הסדר שינה באה באופן טבעי — כבר שתו שתי כוסות, שוכבים בהסיבה, מאוחר. לכן חז”ל התחילו בסיפורים, שאלות, ועלילות כדי שלא יירדמו. כי ברגע שנרדמים נגמר כל הדבר — לא יכולים לעשות יותר כלום, לא לאכול עוד מצה, לא להמשיך עם הסדר.
—
הלכה: כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח
דברי הרמב”ם: “וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” — ומביאים את מעשה התנאים שהחזיקו “כל אותה הלילה” בסיפור יציאת מצרים.
פשט: מי שמספר יותר על יציאת מצרים משובח, וימשיכו כך כמה שאפשר.
חידושים והסברות:
1. קשר לענין של לא להירדם: ענין סיפור יציאת מצרים מקושר לענין של לא להירדם בליל הסדר. כל עוד לא ישנים, אפשר עוד להמשיך עם הסדר — אפשר עוד לתפוס עוד כזיתים מצה, עוד כזיתים אפיקומן, וכדומה. אבל כשהולכים לישון, נגמר כל הדבר — לא יכולים יותר לאכול.
2. השלכה הלכתית מעשית: לענין “כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” יש השלכה הלכתית מעשית: על ידי שנשארים ערים ומספרים, נשארים במצב שבו אפשר עוד לקיים מצוות הלילה. שינה היא הנקודה שבה הכל נסגר.
תמלול מלא 📝
מנהגים בנוגע לאכילת צלי בליל הסדר
הלכה: מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים
דובר 1:
בקיצור, והם עומדים בפרק ח’, והם כבר סיימו את כל ליל הסדר. ולמדנו שעושים שני מיני בשר, אחד צריך לצלות ואחד צריך לבשל. מהקידוש עד ההלל, בסדר?
עכשיו הוא הולך לומר כמה הלכות שנוגעות לאשכול שזה הקשר, בסדר? הלכה אחת היא, “מקום שנהגו לאכול צלי בלילות הפסחים אוכלים, מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלים”. יש מקומות מסוימים, יש מנהגים מסוימים. אמרתי לך קודם שיש שני סוגי בשר, יש מחלוקת דעות. היו כאלה שאכלו את הבשר צלי, זה אלה ש… בסדר, לאו דווקא, אבל אכלו בשר צלי. “מקום שנהגו שלא לאכול”, היו מקומות שלא.
למה אמרו למה לא? כי “שלא יאמרו בשר הפסח הוא זה”. ומה הבעיה אז? אז יאמרו שאפשר להקריב קרבן פסח בחוץ. אנשים יחשבו שמקריבים, וזה לא… צריך לעשות את מנהג המקום כמו תמיד. צריך לעשות את מנהג המקום. מה הבעיה? כן, יהודי צריך לעשות את מנהג המקום.
דיון: חילוק בין “שיאמרו” ו”נראה”
דובר 1:
אבל מה זה “שמא יאמרו”? מה קרה אז? אנשים יאמרו, אסור. ומה החשש? יאמרו, מה רע שיעשו את זה? ומה השינוי עם אמירה? לא, עושים ממש את הבשר על שם הפסח, זה לא כלום. יאמרו, “ממש ראו את הרב נכנס לשומן או למים”. כן, זה למדת באמת שעושים שני מיני בשר. מה הבעיה שיאמרו את זה? זה לא על פי הלכה, כי אנשים יחשבו שאפשר להקריב קדשים בחוץ. הם יחשבו שמקריבים, וזה לא אפשרי.
יש ממש אנשים שזה הפוך, כי הם רוצים דווקא להיות צלי. במקום פסח רוצים להיות צלי. אבל יש מקומות מסוימים שזה לא כך. יש כתובת כזאת. “בכל מקום, לא יאכל אדם צלי כולו כאחד לבדו”. זאת אומרת, אפילו אלה שמתירים, זה כי אין להם חשש שיאמרו, אם לוקחים כן שה שלם, שזה צלי כמו שצולים קרבן פסח, אז זה כן יהיה נראה כאוכל קדשים בחוץ.
סתם יש חילוק בין “שיאמרו” ו”נראה”. “שיאמרו” זה סתם משוגע מדמיין לעצמו, אבל “נראה” זה ממש כמו שנראה קרבן פסח.
דובר 2:
אני לא יודע, נראה לי אותו דבר.
דובר 1:
כנראה יש חשש שיהיה אדם שיקדיש את זה ממש, אולי זו הבעיה.
דובר 2:
אם אתה רואה מישהו עושה את זה, זה חוסר כבוד לקדשים האמיתיים, שאנשים יחשבו… אה, אתה רואה, זה האדם הישיר. האדם הבא כבר יעשה את זה. הוא יחשוב שזו מצווה.
דובר 1:
כן. ממילא אם חסר קצת, אז מותר במקום שנהגו.
דובר 2:
אז קצת לא קרבן פסח, כי זה לא כשר, אם זה מחותך, או חסר מאבריו, או אבר אחד שלוק במקום צלי. אז מותר. במקום שנהגו זה מותר.
דובר 1:
בסדר, המשך.
דיון: מנהגים בנוגע לזרוע ושני תבשילין
דובר 2:
איך המנהג בסאטמר ריווער?
דובר 1:
אני חושב שהרבה יהודים אוהבים דווקא לצלות את כל הבהמה, אבל לא… אצלנו לא נהגו.
דובר 2:
אצלנו לא נהגו מה, צדיק?
דובר 1:
לא צלינו את הדברים הגדולים. אה, לא היינו לתוך ה… איך אומרים…
דובר 2:
כן, אבל…
דובר 1:
מקילים. אנחנו צולים כן קצת את הזרוע, נכון?
דובר 2:
אה, לא, סליחה. זרוע מבושלת, לא אוכלים בכל מקרה.
דובר 1:
לא בכל מקרה, לא לוקחים את זה.
דובר 2:
למה לא אוכלים את זה? מה כתוב כאן?
דובר 1:
אבל אני חושב למשל, מה שאני זוכר, אני לא יודע איפה צריך לבדוק מאיפה המנהג בא, שלוקחים גרגרת מבושלת ושמים אותה על האש קצת שיהיה לה מראה צלוי. מה התכלית? רוצים כן, לא רוצים, רוצים… זו השאלה, אני לא מבין.
דובר 2:
אבל אצלכם גם עשו כך? גם צלו את הגרגרת?
דובר 1:
כן, אבל אני לא יודע מה המנהג. אני לא יודע מה ה…
דובר 2:
בכל מקרה, לכאורה האיסור כאן הוא על בהמה. אני מאמין שכבר על עוף יהיה החשש. בסדר, כי כאן אני יודע אולי במקום שנהגו, אבל כן, חוץ… אה, כן, הנחנאמי. נו, מה אומרים המפרשים, הפוסקים בוורשה? אני הולך לבדוק לראות.
מקורות: שולחן ערוך ורמ”א
דובר 2:
הוא לא אומר. צלי שי”ח, בוא נראה. שי”ח הוא אומר על… אה, כן, סעיף… המנהג הוא, כמו שאתה אומר, “מנהג לצלות”… שולחן ערוך כתוב “מנהג לצלות את הזרוע ולבשל את הביצה”. הרמ”א אומר שצולים את הביצה גם כן. למה עושים? כן, אני לא יודע. בקיצור…
דובר 1:
כי הביצה היא גם כאן על תקנת כאילו היה בשר, במקום בשר. בסדר, אז לא אוכלים ממש, המנהג שלנו בוודאי לא לאכול צלי בערב פסח, אה, לכאורה. ובגלל זה לא אוכלים ממש את הזרוע. מה שמוזר, שמים משהו על הצלחת לא לאכול, אני לא מבין. שאל ממש את ה…
דובר 2:
הם ראו אתמול שיש ענין של מניחים, אפשר לשים על השולחן לא לאכול.
דובר 1:
לא, לא, תהיה רציני. הם… זה ענין אחר של לממתק את הטעם מרור. לא, תהיה רציני. הם לא ראו, קודם כל, הם רק ראו את הראשונה, לא ראו את השנייה. ושנית, לא ראו… הוא כן הזכיר אתמול, אבל ה…
דובר 2:
הוא כן הזכיר אתמול את ה…
דובר 1:
תהיה רציני, תהיה רציני. כן, הוא אומר שבגלל זה.
דובר 2:
אבל למה לא יהיה אפשר להניח דבר כזכר שלא אוכלים?
דובר 1:
עושים לצאת. רואים שרואים שזה מונח על ה… זה לא אוכל, נו, תהיה רציני.
קושיא מהמהרש”ל
דובר 1:
הוא אומר שהמהרש”ל אומר שזה לא הגיוני. לא ראיתי עדיין מה הוא אומר שזה לא הגיוני. מאיפה בא המנהג? אני לא יודע. אבל זה סתם לא בגלל החשש מלאכול צלי, כי זה מבושל. אה, לא, המנהג שלנו הוא משהו, אתה זוכר שצריך לקחת מחתיכה חיה ולצלות אותה. אבל אני לא רואה הרבה ירקות, אני לא רואה שצריך להכניס את זה. כי הוא אומר שכבוש הרי הוא כמבושל, שלוק הרי הוא כמבושל, לכאורה צריך גם להיות כשחתיכה היא עם הבישול.
דובר 2:
שוב, שוב, אתה מתייחס לאיזה מנהג אתה מדבר. אתה מדבר זה לפי המנהג שלא מחמיר, וזה רק היפה. אם המנהג הוא כן להחמיר, אפשר להיות בטוח שהמנהג הוא כן להחמיר, כי אתה יודע שכשיש מנהג, אפשר להחמיר כמה שרוצים. אבל מה עם אותה סיבה?
מקורות נוספים: תע”ג ומגן אברהם
דובר 1:
תע”ג, תפוח אדמה, הוא אומר, זה מאוד מוזר, במחילה זה מאוד מוזר לי. כן, הוא אומר שכתוב בתע”ג, כתוב בע”ז, במנהג ישראל, בקרשש, בקיצור, שמים את שני תבשילין, ונהגו בבשר וביצה, ונהגו בזרוע, ונהגו בצלי לבד, ובביצה טעם שלישי. הרמ”א אומר שמביאים כן צלי, הוא אומר על זה המגן אברהם הקדוש, שאם כך אסור לאכול אותו, לא הזמן בשבילי להיות פורים…
דובר 2:
מה אומר כאן האוכלים זה הענין? הפסילה השמינית אחר כך בסעיף על הפסחים. חושבים שלא אפילו עושים יום טוב, כי זה עושה יום טוב לך אבירא. לא הולכים אפילו לאכול מראש השנה, כסף די. מראש השנה התנהג אחרת, מראש השנה אמר שלא צריך לעשות כך, צריך לבשל חתיכת בשר ולחלק שהעולם יאכל.
קושיא פונדמנטלית: “מביאין” פירושו לאכול
דובר 1:
אנחנו מתנהגים כך, שמים את הדברים, זה סמל. לשון הרמב”ם היא “מביאין על השלחן שני מיני בשר”. לכאורה פירושו לומר מביאין ואוכלים אותו. הלו, שמים אותו על השולחן כדי להיות. זה לא מוזיאון.
צלי הגחלים בכלל לא יוצא קרבן פסח, צריך להיות צלי על אשפות. בכל מקרה, ביצה צלויה אומרים שמותר לאכול אפילו אם לא… אפילו אם לא שלוי נגי. בקיצור, המעשה היא… אה, אומר הוא, צלי ואחר כך בשלו, בשלו ואחר כך צלי, אסור מן התורה, אומר הוא.
אבל אני לא מבין את כל הבעיה. זה הכל… אני לא מבין. מביאים דבר זכר לקרבן פסח, ואומרים לא אוכלים אותו כי זה אבסורד. צריך לעשות זכר… האם זו גרגרת או הוא מדבר על בשר מבהמה? מי מדבר כאן בכלל בשר עוף? הגרגרת היא עוד פירצה. מה נכנס הגרגרת? זה לא זרוע, זה לא כרעיים. לא, הצלי מדבר על כבש, דבר שאפשר לעשות קרבן פסח. אפילו בקר מותר לכאורה.
סיכום הקושיא: רוצים לעשות זכר או אנטי-זכר?
דובר 1:
אנחנו עשינו כמה דברים לחומרא. גם לא לקחנו בשר בהמה, לקחנו גרגרת. רצינו עוד להסביר שם, ואחר כך גם לא אוכלים אותו. הלו? אתה רוצה להזכיר קרבן פסח, אבל אתה רוצה לעשות כל מיני דברים לא להזכיר קרבן פסח. אתה לוקח ביצה, ואתה גם לא צולה אלא אתה מבשל אותה. זה לא הגיוני. אינו עושה סנס לדעתי. זה אינו עושה סנס.
אצלך זה הגיוני? רוצים לעשות זכר או רוצים לעשות אנטי-זכר. הלו? איזה רוצים לעשות?
דובר 2:
וזה גם דווקא הזכר הטוב ביותר, כי יש כל מיני הלכות למה עושים כך, למה לא עושים אחרת מזה. כן, ליטווק היה מתעלף.
דובר 1:
והוא לא יעזור לי בכלל בקיצור כל האנשים האלה, ומה אני אעשה.
דיון על זכר לקרבן פסח והלכות מי שאין לו יין
זכר לקרבן פסח — הסתירה במנהג
דובר 1:
רצו לעשות זכר. אתה אומר גם לא אוכלים אותו. הלו? אתה רוצה להזכיר קרבן פסח, אבל אתה רוצה לעשות כל מיני דברים לא להזכיר קרבן פסח. אתה אומר אתה לוקח ביצה ואתה גם לא צולה, אלא אתה מבשל אותה. זה לא הגיוני, אינו עושה סנס, לפי דעתי. זה אינו עושה סנס. סליחה, זה אינו עושה סנס.
דובר 2:
אצלך זה הגיוני?
דובר 1:
צריך לעשות… רוצים לעשות זכר או רוצים לעשות אנטי-זכר. הלו? איזה רוצים לעשות? אתה אוכל אותו עוד דווקא הזכר הטוב ביותר, כי דנים כל מיני הלכות מה אסור לעשות, מה לא עושים אחרת וזה.
כן, לליטאים שהתעלפו. הוא לא יעזור לי. בקיצור, כל האנשים האלה, מה אעשה? בקיצור, אני לא יודע.
אוי ואבוי, כבר, תהנה. בכל מקרה, הלאה.
הסבר: המקור של ההלכה
דובר 1:
מה זה שאצל יהודי אין יין? אמרתי לך, אני לא יודע.
זה אותו דבר. כל ההלכה התחילה כי היו אלה שכן רצו לחקות בדיוק כמו הפסח. כי יש שאלה אם מותר בימים טובים אחרים, אסור לאכול בשר, לא נראה כמו הקרבן של סוכות. יש שאלה על דבר כזה.
כאן התחיל כך, היו אלה שרצו משום חיבת מצוות קרבן פסח לעשות זכר כל כך קרוב, ממש לקחת כבש ולתת להיראות בדיוק כמו קרבן פסח. כאן התחיל שזה חשש, זו בעיה. ממילא הגיעו לאן שהגיעו. רוצים עוד להפחית את המעלה שלהם שעשו. המעלה שעשו, שמזכירים קרבן פסח, זה דבר נפלא. אבל… כן…
קושיא: למה אפיקומן עם מצה ולא עם בשר?
דובר 1:
למה חז”ל עשו את מצוות אפיקומן שיהיה עם חתיכת מצה, למה לא עם חתיכת בשר? העיקר הוא שיזכרו לסיים את הבשר.
דובר 2:
זו לא מצווה, הבשר לא מצווה, זה אכילה סתם.
דובר 1:
אה, באפיקומן יש קצת חפצא של מצווה, כי זו מצוות מצה. לא היה לי, כי הוא כבר יצא… זו קושיות קשות, זו מצווה. זו מצווה לאכול מצה, זו גם מצווה לאכול בשר ביום טוב. אני אגיד לך עוד ביום טוב כשגיליתי, עד אז אני לא יודע.
בסדר, בוא נמשיך. סתם כי אני לא יכול לישון בלילה. כן, החתונות, יהודים לא יעשו חתונה. החתונות, מה זה קשור אלי? בסדר, בוא נמשיך.
—
הלכה יג: מי שאין לו יין בליל הפסח
לשון הרמב”ם
דובר 1:
מי שאין לו יין, מתי אין לו יין? בליל פסח. מה הפירוש שאין לו יין פסח בלילה? ומקדש על הפת, פירוש ליל שבת. הוא יכול לעשות קידוש על לחם, ועל מצה בפרט. באותו סדר כל המנהגים, הוא עושה הכל על הסדר.
אני מבין שהביצים, הצלויות, צריך לתת יין, אבל זה לא, אצל יהודים מסוימים לא קרה. מקדש על הפת, פירושו הוא לא יוכל לעשות את ארבע הכוסות. הוא לא יוכל לעשות ארבע כוסות מפת, לא? אפשר?
מעשה מהמחנות — זכר לד’ כוסות
דובר 1:
שמעתי שהיה יהודי במחנות שרצו לעשות סדר, לקחו ארבע קוביות סוכר. אז מה הענין? עכשיו זה זכר, כמו שהגמרא אומרת אפשר לקחת לימון, אבל לא תפוח, אבל אפשר לקחת זכר לד’ כוסות, למצה, מה הענין? זה זכר. זה רק יהיה כמו ד’ כוסות. יש חקירות חזקות על ד’ כוסות. אולי ארבעה קיסמים, כי זה משהו… בכל מקרה, לא היה כך. זה משהו שיש הנאה. כמו שאכלו את הסוכר והרגישו טעם טוב בזה.
דובר 2:
אה, אולי אתה מתכוון לומר שזה משהו… שזה כמו… יין, שכל דבר שטעים יש לו טעם יין, כמו חמר מדינה.
דובר 1:
לא ראינו שאפשר להשתמש בחמר מדינה. לא, זה לא.
דיון: חמר מדינה בקידוש
דובר 1:
מי שאין לו ירק, מי שאין לו ירק, פירושו שאין לו… אבל אני רוצה להבין, כי לכאורה על קידוש, אולי אפילו אם על ד’ כוסות לא טוב יין, על קידוש היה צריך לכאורה… כך כתוב עוד בענין של קידוש אצלך? או אתה אומר כך היה צריך להיות כתוב?
דובר 2:
מה?
דובר 1:
גם אני. אני יודע רק את המעשה של חתנו של ר’ אליהו חיים. לא כתוב בקידוש שאפשר לעשות על חמר מדינה. מה פירוש? אתה מתכוון סתם קידוש? או אתה מתכוון פסח?
דובר 2:
קידוש של שבת.
דובר 1:
הרמב”ם לא מתכוון לחמר מדינה.
דובר 2:
אה, מדינה רק להבדלה.
דובר 1:
זה כתוב מפורש בהלכות שבת, להבדלה לא מובא שמדברים על קידוש. מהלכות שבת, פרק כ”ט, הלכה י”ז: “מדינה שהוא רוב יין שייך, ואף על פי שפסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל וחמר המדינה הוא”. כך פוסק הרמב”ם.
דובר 2:
כן, יכול להיות שכל אחד בנפרד יפסוק אחרת.
דובר 1:
אי אפשר לעשות קידוש על חמר מדינה? שבת בבוקר? רק הבדלה. זו קושיא על יין. זו קושיא, כך אומר הרמב”ם. אני אומר לך מה הרמב”ם אומר.
דובר 2:
מילא יום טוב שבת בבוקר זו קושיא מה צריך… אני חושב שאפילו אבל זה לא מה שכתוב ברמב”ם.
דובר 1:
בסדר.
דיון: איך עושים את הסדר בלי יין?
דובר 1:
בוא נעמוד כאן לשנייה.
קידוש, בסדר, עושים קידוש על פת. חוץ מזה הוא עושה את כל הסדר. מה הוא עושה? הוא אוכל פת בשבת. מה זה כולו אומרים לסדר הזה? זאת אומרת, אתה חושב שהרמב”ם משמיט את ארבע הכוסות, אבל הוא עושה הכל כמו אצלנו?
דובר 2:
אני מניח.
דובר 1:
הוא לא עושה במקום, כלומר, הוא לא עושה… או הוא אוכל חתיכת בשר במקום ה…
דובר 2:
הוא לא עושה כלום.
בעיה: הסדר כשאוכלים מצה מיד
דובר 1:
זה קצת מסובך, כי מה עושים עם המצה? צריך לאכול מיד, וזה לא הולך בסדר. מבין את הבעיה?
דובר 2:
אה, כבר אין סדר, כי כבר נטל, זה כבר מוקדם.
דובר 1:
כן, אתה כבר אחרי ורחץ, מוציא מצה.
אומר הוא, מביא שהרי”ף אומר מצה.
דובר 2:
אולי לא אוכלים אותה, אוכלים מאוחר יותר?
שיטת הרי”ף
דובר 1:
אומר הוא, זה מה שהוא מביא מהרי”ף. הרמב”ם לא אומר. הרמב”ם אומר רק סדר כך, זה קצת מוזר. אומר הרי”ף הקדוש שאוכלים כן חתיכת מצה, עושים אכילת מצה גם בקידוש, ומאוחר יותר אוכלים רק בלי ברכה על הסדר. כך אומר הקדוש… כך מביא מהרי”ף. הרמב”ם לא אומר, אבל לכאורה הוא גם מתכוון שיעשו את זה, כי אוכלים כבר מצה. זה לא ראוי על הסדר כך, הוא צריך לעשות אכילת מצה מיד. כך יוצא.
מחלוקת: האם אפשר לעשות קידוש על פת בליל הסדר
המשך: דיון בד’ כוסות עם חמר מדינה
דובר 1:
אבל קיצור המעשה הוא שהרמב”ם אמר, והביא מהרי”ף ופסקי רי”ד, שאפשר לעשות קידוש על פת בליל הסדר, נגד צדיקים אחרים שטענו שאי אפשר.
דובר 2:
ולפיהם מה? מה צריך לעשות?
דובר 1:
פת. לא לעשות כלום. לא לעשות שום קידוש. אוכלים אבל, לפיהם עושים הלאה את שאר המצוות, ועושים זאת על הסדר. אבל הם לא סוברים ש”תלמוד ערוך” הוא הסדר, אלא שזו גם סעודת יום טוב, כמו כל יום טוב. אבל שיהיה כך.
זו היתה הטענה, נראה, של הצדיקים האחרים.
דיון: האם הכוס הראשון הוא “קידוש” או רק אחד מד’ כוסות?
דובר 1:
כמו שאומר הרבי אייכלה, והוא אומר שמאחר שיש ד’ כוסות, זה לא קידוש. האם אני אומר שגם הראשון אינו קידוש? האם אני אומר כך? האם אני אומר כך? כי הרמב”ם… “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”. אני לא יודע, לא ראיתי את הלשון “כוס ראשון אומר עליו קידוש היום”. אני חושב שזה מה שרצה להדגיש שיש ד’ כוסות, כי כל אחד הוא דבר אחר. אחד הוא כוס של ברכה לברכת המזון, אחד הוא כוס של ברכה של… אפשר היה לשאול כמו “אין עושין מצוות חבילות חבילות”. אם יש מצווה של ד’ כוסות, שיהיו ד’ כוסות זה לא קשור לקידוש. אוקיי, אני לא יודע, אני לא יכול להיות כל כך בטוח מ… אבל הרמב”ם כשהוא אומר “כל כוס וכוס מברך עליו ברכה בפני עצמו”, מה זה אומר “מברך עליו ברכה בפני עצמו”? שאומרים ארבע פעמים “בורא פרי הגפן”? זה בעצמו כך. אני לא מאמין שזה מה שהוא מתכוון.
דובר 2:
אבל היה הראב”ן, אני מתכוון, אני לא יודע, לא ראיתי דבר כזה. לא ראיתי בדיוק שזה מתכוון לזה. אבל מה אתה אומר, האם אני אומר כך? האם אני אומר כך?
דובר 1:
אני חושב שלומדים כך, ש”בכל אחד מברך עליו בורא פרי הגפן”. “בכל אחד”, לא שזה העיקר שהרמב”ם רוצה לומר כאן.
הסבר: שיטת הרמב”ם בד’ כוסות
דובר 1:
קיצור, זה מה שהרמב”ם אמר שיש אכן ד’ כוסות, אבל יש ד’ כוסות, כלומר שניים מהד’ כוסות היינו צריכים ממילא בכל שבת וסעודת יום טוב: הקידוש וברכת המזון, כוס של ברכה. אז אפשר לומר שהוספנו רק שניים. אבל לא, הסדר הוא שיהיו ארבע, והסדר הוא כך.
יכול להיות באמת, יכול להיות באמת שמי שאומר זאת לא מתכוון לומר זאת. הוא מתכוון רק לומר שצריך להביא יין, כי יש חיוב של ד’ כוסות, אפילו בלי קידוש. אולי לא צריך, אפשר לצאת כך, אבל לד’ כוסות צריך. אני לא יודע, אולי הוא בכלל לא מתכוון לומר זאת. שנית, יכול להיות שמישהו רוצה אולי אפשר לחשוב בדיוק להיפך, שבדיוק כמו שקידוש אפשר לצאת בפת, הלשון בתרא בעירובין, אולי יש לכתחילה, למדנו שיכול להיות שמישהו סובר שאולי גם ד’ כוסות אפשר לצאת בפת אם רוצים.
ד’ כוסות עם חמר מדינה: שיטת הרמ”א והמחלוקת מהו חמר מדינה
החילוק בין קידוש לד’ כוסות
דובר 1: הם מתכוונים רק לומר שצריך להביא יין, כי יש חיוב של ד’ כוסות, אגב קידוש. אולי לא צריך, אפשר לצאת כך, אבל לד’ כוסות צריך. אני יודע, אני מבין, אולי הוא בכלל לא מתכוון לומר זאת.
שנית, יכול להיות שמישהו יחשוב בדיוק להיפך. בדיוק כמו שקידוש אפשר לצאת בפת, על כל פנים בדיעבד, אולי אפילו לכתחילה, הם למדו שיכול להיות חובה. אולי גם ד’ כוסות אפשר לצאת בפת, אם רוצים צריך… ארבע פיתות.
אבל בקידוש בכלל לא עומד המילה כוס, עומד קידוש. קידוש לכתחילה, בדיעבד הוא בפת. ד’ כוסות זה ארבע כוסות. יש דבר של כוסות, כוס ישועות. יש רמב”ם לכאורה כאן, ערך הנרות יש כאן, אבל יש גם מצווה של קידוש, ואין לו ד’ כוסות.
אז, אתה בטוח?
דובר 2: אוקיי, אתה בטוח זה בטוח, אין בעיה.
דובר 1: אני בטוח עם סברא טובה. בטוח לעולם לא אומר שאפשר לבדוק את זה במעבדה. אז האחרים ילמדו שפעם שנקרא ד’ כוסות, זה שייך רק כשיש ממש כוסות.
המעשה של רבי אליהו חיים מייזל
דובר 1: אוקיי. אז עכשיו אני תופס שהמעשה של רבי אליהו חיים מייזל, תמיד סיפרתי אותה לא כל כך טוב. סיפרתי אותה שהוא אמר שצריך לברר. עכשיו ידעתי מיד שאי אפשר. כן? לא כל כך פשוט.
יש… הרמ”א אומר אפילו שאפשר בדיעבד. בדיעבד על כל הכוסות או רק קידוש?
דובר 2: מה נפקא מינה אתה מדבר על טעם פגום? על כל הכוסות או רק קידוש?
דובר 1: על כל הכוסות.
דובר 2: אה.
שיטת הרמ”א: חמר מדינה לד’ כוסות
דובר 1: ה… אם נסתכל, אם נלמד שולחן ערוך, היה דבר יפה ללמוד אחרי פסח, היינו רואים מה הצדיקים המאוחרים אמרו על זה. וכתוב כך, במשנה ברורה, יש סימן שלם כאן על זה. במשנה ברורה, המחבר אומר שעושים המוציא, עושים אכילת מצה. יש שיטות אחרות, יש מי שאומרים שאולי צריך לשנות את כל הסדר, יש מהלכים אחרים שאפשר לעשות. אפילו לפי הצד שאפשר כן, יש שיטות שונות מה אפשר לעשות. בקיצור, הוא פוסק כך.
והרמ”א אומר כך, שומע? הרמ”א מביא, “מקום שנהגו לעשות משקה מדבש (מד) אפשר להשתמש לד’ כוסות כשאין יין”. אבל הוא אומר, “ויש אומרים שאי אפשר”, כמו שעומד בהלכות קידוש. “ולענין ד’ כוסות יש מחלוקת בקידוש אם צריך יין”. למדנו שהרמב”ם אומר בוודאי שקידוש לא עוזר חמר מדינה. נראה שאחרים אמרו ברע”ב שאפשר כן. אומר הרמ”א…
דובר 2: האם יין הוא חמר מדינה, או שמד הוא משהו אחר? כמו שאתה רוצה להוציא שברנדי הוא משהו אחר כי יש לו שם יין?
דובר 1: לא, לא, אני לא יודע. “ויש לסמוך על מאן דאמר לענין ד’ כוסות, דשרי לכתחילה על מאן דאמר שמקדשין על שאר משקין שהם חמר מדינה, כמו שיתבאר לעיל סימן רע”ב”. אתה מבין? אז הרמ”א הקדוש אומר דווקא שאפשר לעשות ד’ כוסות על מד.
דובר 2: ומה כתוב בסימן רע”ב?
דובר 1: לא ידעתי את הראיה. אני הולך להבין, התעסקתי עם זה. אתה לא תגיד לי “עיין רע”ב”. לא, כאן הוא מדבר ממש מהמשנה ברורה, אין לו יין.
סימן רע”ב: קידוש על שכר
דובר 1: כתוב כך, “יש אומרים שמקדשין על שכר, ויש אומרים שאין מקדשין. והרא”ש בלילה לא, רק פת, ובבוקר שייך”. הגה, “ונהגו בפשיטות כהרא”ש, שבלילה עושים פת, ובבוקר שכר”.
מה ה… כן… מה ה… מה הסברא?
דיון: האם ד’ כוסות זהה לקידוש?
דובר 2: אבל אלו שתי שאלות שונות: אחת אם עושים קידוש, ואחת אם עושים ד’ כוסות. אתה אומר שהרמ”א אומר שעושים ד’ כוסות על חמר מדינה?
דובר 1: כן, הרמ”א אומר שזה אותו דבר. הרמ”א לא אומר שום חילוק. הוא לא אומר שאפשר לעשות ד’ כוסות על פת, אבל הוא אומר כן, לפי אותה שיטה… הרמ”א טוען שלפי אותו מי שאומר שאפשר לעשות קידוש על חמר מדינה, הוא אומר גם על ד’ כוסות שאפשר.
דובר 2: למה חושבים מה העניין? העניין הוא הכוסות. אפשר להתווכח, מישהו יכול לומר שאי אפשר, זה לא אותו דבר.
דובר 1: אבל כך אומר הרמ”א הקדוש, שזה גם טוב לעני. מילא עני גדול. אז זה הסיפור. מבין?
דובר 2: כן, נפלא.
דובר 1: קיצור, זו הנקודה לגבי שיטת הרמ”א. מכאן אני לא יודע אם… הרמ”א אומר, לכן דעת כולם יש לסמוך על מה דאמרינן, למה כך? כי אין ברירה, כי או שאין לו, רוצה לעשות סעודה, רוצה שלא יעשה שום סעודה.
המגן אברהם ופרי מגדים
דובר 1: הוא רוצה אפילו לומר, הפרי מגדים, המגן אברהם, שאפילו כל השנה אוכלים יין, אבל בפסח שותים מד. בפסח שונה מד? למה? אולי, כמו שהרמ”א אומר, שבפסח יש חילוקים, עדיף לעשות על זה.
אני רק אוסיף לך, ששבת הרי פסקו כך הרא”ש, שאם יש ביום שישי בלילה צריך לעשות על פת ולא על חמר מדינה. כי פת יש גמרא שאפשר, לא כל אחד מסכים שאפשר לעשות קידוש על חמר מדינה. אבל פסח יש מי שאומרים שאי אפשר על פת, ממילא צריך לעשות על בורשט קידוש.
כך אומר הקדוש… המגן אברהם אומר אמר רב המנונא, זה כתוב בליקוריץ, אני לא יודע מה זה, כמו משקה תפוחים.
דובר 2: ליקריש.
דובר 1: מה זה? זה עושים מליקריש.
דובר 2: ליקריש זה הממתק?
דובר 1: ליקריש זה הממתק, אבל מאותו דבר עושים גם ערק. טעמתי ערק, לא? טעמתי ערק, אין לזה טעם טוב.
קיצור, אני לא יודע, הוא אומר לי, אומר המגן אברהם שאפשר להשתמש על הכוסות האחרות. אז, המגן אברהם אומר, אתה יודע, למה האחרים כל כך בטוחים שלא, אני לא יודע.
קיצור, זו שיטת המגן אברהם. אחרים לא מסכימים עם זה. למה הם לא מסכימים? אני לא יודע. נראה מה הרב עפשטיין אומר.
קיצור, כן, הוא מביא אכן את ההלכה. הלכות פסח, אוקיי. המגן אברהם מתיר, הוא אומר שצריך עיון.
פסקי תשובות: הפוסקים של ימינו
דובר 1: קיצור, למעשה, הפסקי תשובות האשכנזי, מכלל אחרונים, אמר שאפשר כן לעשות קידוש על חמר מדינה.
אני לא יודע על חלב, למעשה הולך חלב?
דובר 2: לא.
דובר 1: כן, אבל הוא מדבר על חלב. חלב בוודאי לא חמר מדינה, אני מתכוון שזה לא דבר חשוב. או כן? חלב זה חלב. זה לא דבר ששותים לשם שתייה, אני לא יודע. זה לא משקה.
דובר 2: נו, מה זה? מה זה חלב? משקה. משהו שעושים כשמגיעים.
דובר 1: כן, לא ידעתי שאפשר להכשיר עם זה. זה אחד משבעת המשקין.
דובר 2: כן, אבל זה לא משקה. חמר מדינה אומר משהו שמחלקים בסעודות לשתות. חלב לא… מה זה ארוחת בוקר? מחלקים חלב? לא, יש רק אנשים. חלב זה לילדים.
דובר 1: אוקיי, אני לא יודע. אוקיי.
המחלוקת: מהו חמר מדינה?
דובר 1: קיצור, כאן לא כתוב על חלב, אבל חמר מדינה זה דווקא כן, הרמ”א אומר שאפשר להשתמש. אבל אני בטוח שאי אפשר להשתמש בחלב לחמר מדינה, אני אבדוק בהלכה. כן, אני לא מאמין. אני לא מאמין.
קפה כן?
דובר 2: אולי. האם קפה דבר חשוב, חמר מדינה? אולי. אתה מדבר על כל מה שהוא משקה אלכוהולי, אתה לא מדבר על דברים שנותנים סתם. לשם הנאה, לא לשם הרחבת המעיים, אתה מבין?
דובר 1: מה שתרצה, מה התרגום של המגן אברהם. מעולם לא ראיתי ששותים הולכים למסעדה, נותנים כוס חלב. זה לא דבר כזה. זה לא משקה.
דובר 2: גם בושה, אני מתכוון, אתה עצמך עושה חיזוק מדברים אחרים, לא דווקא מה ששותים לסעודה.
דובר 1: כן, הוא מביא שהגאונים אמרו שאין יוצאים בחלב. אבל של ימינו כן אמרו… הערוך השולחן, אגרות משה, ציץ אליעזר, הם אומרים כן, אפשר חלב. הכל חוץ ממים. קפה, חלב. זה לא הגיוני. גם ר’ יחזקאל שמעתי כך. מיץ תפוזים, קולה. לא צריך להיות דווקא משקה אלכוהולי.
דובר 2: אני יצחק, אני לא מסכים. רק משקאות אלכוהוליים. אני לא יכול לשתות את זה. מיץ תפוזים אני לא יכול לשתות. אני לא אסכים.
דובר 1: חמר מדינה פירושו היין של המדינה, זה לא פירושו מיץ הענבים של המדינה. כל זה התחיל מזה ששותים מיץ ענבים.
דובר 2: אמת, שייך מיץ תפוזים. אני מתכוון, אני לא עושה דברים טבעיים מענבים. אם מיץ ענבים יש, אני מסכים. אם זה יש, מאה אחוז. אם עושים מיץ תפוזים, הייתי אומר שזה זיוף העולם.
דובר 1: עוד יותר, זה לא יין. זה לא יין. רוב האנשים לא שותים אלכוהול, רק באירוע מיוחד. הם לא שותים אלכוהול. אתה הופך לאדם ששותה אלכוהול, ובלילה זה זיוף. אבל אדם שהולך למסעדה בבוקר, לא נותנים לו אלכוהול. נותנים לו קפה, חלב, מיץ תפוזים, הוא ייקח מה שהוא רוצה לשתות.
דובר 2: זו לא סעודה, בוקר זו לא סעודה. אני לא יודע על מה אתה מדבר עכשיו. בלילה נותנים כן אלכוהול. כל אדם נורמלי.
דובר 1: אני לא מדבר על ילדים קטנים, “מעלה תינוקות בני יומן”. כי כל אחד הוא במדרגה של תינוקות. כבר כתוב, הרמ”א כבר אמר, “מעלה תינוקות בני יומן”. מי שפטור, שאין לו יין, הוא פטור. הוא בבחינת תינוקות בני יומן. מי שפטור, הוא פטור מכל הדבר. פשוט.
הוא פטור. הוא פטור. הוא פטור.
חמר מדינה אומר משקה אלכוהולי. אבל הוא פטור. הוא פטור. אין לו יין. הוא בבחינת תינוקות, “מעלה תינוקות בני יומן”. וצריך אבל לחשוב מעשית, איך זה היה פעם ואיך זה היום. לכאורה, משקאות אלכוהוליים לא צריך מקרר. המשקאות האלכוהוליים כבר עברו תסיסה.
דיון על יין, מיץ ענבים וחמר מדינה לד’ כוסות; הלכות על מרור ומצה משומרת
יין לעומת מיץ ענבים לד’ כוסות וקידוש
דובר 1:
את כל הדברים האחרים היו… זייער באלד אומר לכאורה זאת: אתה סוחט תפוז, אפשר לשתות אותו. יום אחר כך התפוז כבר לא מאסטרס. זה דבר שנעשה חמוץ, נעשה מעופש. וזה נקרא זייער באלד, דבר כזה שאפשר לסחוט ולשתות.
אבל בימינו זו תעשייה שלמה. זה מזויף. בימינו כל העולם מזויף. זה לא אומר כלום. אנשים מזויפים פטורים מכל התורה כולה. אמרתי שגם אני מזויף. אני אומר שהאנשים פטורים. לא אמרתי שאני לא מזויף.
אנשים שקונים לולב מפלסטיק… מדברים על אנשים נורמליים, לא על האנשים שקונים לולב מפלסטיק. מדברים על האנשים שיש חשש שהם מזויפים, והם עובדי עבודה זרה עם המצוות. האנשים שהולכים עם פאה והם לא יודעים שזה איסור, פטורים מכל התורה כולה. אמרתי שגם אני מזויף. אני אומר שהאנשים פטורים. לא אמרתי שאני לא מזויף.
אנשים שקונים לולב מפלסטיק… מדברים על דבר נורמלי. יין. השתנו קצת ההרגלים של שתייה וההרגלים של… כלומר שאתה יכול לשתות. אוקיי, אוקיי. פרכת והנה. אתה יודע את זה? הלאה, הלאה. הלאה, קדימה. הלאה, הלאה.
האם מישהו עם קונבנציה פרקסט געוועלעך. שותים יינם? כל היום שותה יין ווילע. כל היום… ילחק. רוב האנשים מוסלמים, אנשים חולים. שותים אינדזשעות. הלו? לא קפה בכלל. חלב. אוקיי, בואו נמשיך. אוקיי.
מוסלמים! לא שותים יין. גם ברסלבאים, ר’ נחמן מניח. אני רואה את כל האנשים האלה, כי הם אנשים כל כך חלשים, שמכוס יין אחד הם משתגעים. או בחור שרוצה לנהוג, הלו, אדם חופשי לא נוהג היום, הרבי אומר שאסור לנהוג.
קיצור, התורה ניתנה לאריסטוקרטים שופרי, שהם תמיד שותים יין. נו, נו, מה אתה אומר, מדבר על עמי הארץ? אני עדיין כאן בשביל המון עם, בשביל עם חביבי. כל עמי הארץ פטורים, פטורים מכלום. מה צריך כן לעשות? לא לשתות מיץ תפוזים.
כל הרעיון של הסדר הוא, אפילו אתה לא אריסטוקרט, להעמיד פנים שאתה אריסטוקרט. עם מיץ תפוזים? בסדר ברור ששותים מיץ ענבים, כי רוצים משהו שמשכר.
מיץ ענבים, מחלוקת הפוסקים. תסתכל בפוסקים, תראה שאין יוצאים במיץ ענבים. זה אפילו לא ספק. אבל שאר חמר מדינה יוצאים. מיץ ענבים לא יוצאים. מיץ ענבים זה מזלזל.
האנשים שנוסעים בשבת ויש להם שאלות ומדליקים מנורה חשמלית, הם ישתו מיץ ענבים. כל שאר היהודים ישתו יין, ואם זה יין כבד, יערבבו אותו במים.
אני לא מבין אנשים נורמליים, למה אתם חושבים שאתם צריכים לשתות את היין הכבד שנתנו? הייתי אומר שבימינו צריך לשתות כוס מיץ ענבים ולא משהו מימי שלא תשתה אפילו כשמבקשים ממך.
המשך שיעור – חלק 3
אתה תיתן לו כוס יין שהוא שלושים אחוז יין, ואני יצקתי לתוכו קצת מים, ותאמר “תן זאת למלמד”. זה נקרא באנגלית קוקטייל.
דובר 2:
קוקטייל של שבעים אחוז מים וקצת יין? לא מים רגילים! אוי ואבוי! עושים לנו את הדבר הזה. תן לי ללמוד עם יין. קוקטייל עושים עם וודקה, מוסיפים מיץ חמוציות.
דובר 1:
אוקיי, אוקיי, בוא נשב ונחפש את הדבר הזה. תסתכל בגוגל, תראה שכן יש. ויש הרבה מאוד יין שכבר מעורב מלכתחילה. קוקטייל יין הוא אם יש כמה מיני יין.
בקיצור, הדמיונות, במקום ידע, זה טוב מאוד. יש לי הנאה רבה מהמהלך הזה של דמיונות במקום ידע.
המציאות היא שפסח נעשה לשתות יין. אותו דבר קידוש והבדלה וכל הדברים האלה. מי שרוצה להיות יהודי רפורמי כל כך מודרני, שיהיה יהודי רפורמי, אין בעיה. אבל לשתות מיץ ענבים עושים ביזיון לאנושות, מבחינת כבודם. ובוודאי יין שכבר ממש רחוץ במים…
דובר 2:
בכלל ניסית לרחוץ יין במים?
דובר 1:
היום יש סודה, זה טוב מאוד.
דובר 2:
ניסית?
דובר 1:
כן. תלוי איזה יין. על בית אני שואל אותך, איזה טוב. מה התוכנית? אתה עושה סודה כל כך מצחיק. בוודאי שזה הרבה יותר טוב ממיץ ענבים. זה כנראה, אני מבין מה אתה אומר. מיץ ענבים זה נצנות. אני שומע, אוקיי.
עכשיו, מה התוכנית? אתה רוצה לצאת? אתה הולך לגן עדן? לגן עדן לא הולכים בכלל. זה עניין שלם למה יוצאים. איך יוצאים? הולכים לגן עדן. אבל לא הולכים לגן עדן. לא הולכים לגן עדן. תשתה מיץ ענבים, לא הולכים לגן עדן. תשתה דברים אחרים, תשתה קפה, אין הבדל.
אם אתה רוצה לקיים מה שהחכמים רצו, שיעשו סעודה שמחה, בוודאי לא יוצאים עם מיץ ענבים וכל הדברים האלה.
אוקיי, עכשיו נלך ללמוד הלאה ברמב”ם.
הלכה יג: מי שאין לו כרפס — רק מרור
דובר 1:
מה עושה יהודי שאין לו כרפס, יש לו רק מרור, כן? משתמש במרור גם לכרפס, הוא עושה “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה”.
רגע, הוא עושה כך, הוא עושה שניהם, ואחר כך… קודם ראינו שעל המרור לא עושים בורא פרי האדמה, אלא על הכרפס. אין לו כרפס. הוא עושה עכשיו שניהם? וכשהוא מסיים…
למה לא לומר ליהודי כזה שיאכל רק מרור אחרי המצה? למה בכלל יהיה לו המרור בתחילת הסעודה? אין לו כרפס. מה הבעיה? אצל מי זה מפריע?
דובר 2:
לא, לא, הבעיה היא… אצל מי מפריע שהוא אוכל מרור?
דובר 1:
אין חיוב לאכול מרור אחר כך. זה רק כמו סדר. אוקיי, כאן נשמור על הסדר בכרפס. זה לא. כמו שראינו שתי דקות אחורה לגבי המצה. הרמב”ם לא אמר זאת, אבל אפשר לאכול את המצה מיד בעצם. זה רק, צריך לעשות שינוי, אוכלים שוב לפני השינוי. אפשר לעשות זאת בהפוך, מבין?
בוודאי הדרך הרגילה היא כך, אבל לא מזיק כלום כשעושים זאת בהפוך. מילא, אומר הוא, מילא, אוכל מרור, אחר כך אוכל בלי ברכה, כי כבר עשה את הברכה.
עוד הלכה, מה אם לאחד אין מספיק מצה? כן, “עד שיגמור ההגדה מברך על המצה ואוכל, וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה”.
למה ה”חוזר ואוכל”? ברור לחזור לסדר, כי מאותן סיבות היה צריך לאכול תמיד פעמיים צדיק. מה זה אומר? שיאמרו למה אוכלים כן… אוקיי.
עכשיו, אממ… בוא נראה גמרא, הרבה יותר… כן… למה אומר הרמב”ם כאן “ואוכל מצה”? לא יודע! הרי הוא צריך לאכול מצה! החידוש הוא כשהוא מגיע למרור, אוכל בלי ברכה. אני לא יודע למה הוא אומר… ה”מברך על המצה ואוכלה” זו לשון אחרת. זה לא בא לכאן בעצם.
י”ג… כן… י”ג… אבל הרמב”ם טוב, כי את הכרפס טובלים גם בחרוסת. אבל יש לו שאלה האם לטבול את הפעם הראשונה מרור במי מלח או בחרוסת.
דובר 2:
מי השתגע כאן?
דובר 1:
לא, אני שואל. לקחת… לקחת, אוקיי, לעשות שניהם. כך אומר דווקא הספר המנוח, רבינו מנוח, שצריך לעשות זאת פעמיים בגלל אותו היכר התינוקות.
רואים בבירור שהברכה אינה הפסק, כמו תמיד, ואין צורך לעשות בורא פרי האדמה. אבל מה רואים מכאן? רואים זאת כבר ב… כתוב שם מפורש, היה כתוב פירוש שלם, כי הוא ידע שעושים בורא פרי האדמה, רק צריך לומר שוב בורא פרי האדמה על המרור.
דובר 2:
כן, אוקיי. לא היה כתוב מפורש.
דובר 1:
לא, אה, כאן כתוב “בלא ברכה”, כן, כן. זו הכוונה במנהג. לא כתוב מפורש שעושים כנראה מה שאמרת קודם. אוקיי, טוב מאוד.
הלכה יד: מצה שמורה — סדר האכילה
דובר 1:
מי שאוכל מצה שמורה כל כזית, וכדי לעשות כן, נוהג לאכול מצה שאינה שמורה. אבל המצווה צריך שהעיקר יהיה הכזית יהיה המצה השמורה. כלומר, לא יוצאים במצה שמורה לשמה. לא יוצאים אכילת מצה.
וזה ממשיך כך, למה הוא אוכל כך? בסוף אומר הוא, “כדי שלא יתערב טעם מצה שאינה שמורה, מברך על אכילת מצה ואוכל כזית, ואחר כך אוכל ממנה כרצונו.”
למה? הרי בסוף צריך לאכול אחרת בסוף?
דובר 2:
כן, למה?
דובר 1:
למה יאכל קודם יעשה המוציא ויאכל את המצה בלי אכילת מצה, ולא יוצאים בזה? לא יוצאים למה לא?
דובר 2:
אולי כמו “נאכל על השובע” כמו הפסח?
דובר 1:
כן, אבל כל פעם לא עושים כבר כך. עושים את האפיקומן לא החתיכה השנייה. למה? אני לא מבין בבירור למה. אני לא מבין בבירור למה. אני לא מבין בבירור למה.
יוצא שהמצה השנייה היא דווקא מצה של מצווה לפי ההלכה. האפיקומן, הפרוסה השנייה, היא פרוסה שנייה. הוא אומר כבר דברים אחרים לגמרי. אני לא רואה כאן. אה, לא, הוא מדבר על אחר כך. הוא מדבר כאן, אבל הוא מדבר על אחרים, הוא בא עם חידושים אחרים.
אני רוצה לדעת את העניין, למה, למה משמע כאן כאילו הרגיל עושים בלי אכילת מצה, זה הולך בעצם גם על האפיקומן, על הכזית השני. המצה האחרונה היא איזו מצה? מה המשמעות כאן?
כי עכשיו אוכלים עם “על מצות ומרורים”. לא מצה לבד. זה זכר ל”על מצות ומרורים”. איזה? האחרון? האפיקומן? למה זה חשוב? מה זה קשור ל”על מצות ומרורים”?
דיון בעיקר מצוות מצה, אפיקומן, ודין השינה בתוך הסעודה
שני הכזיתים מצה — איזה הוא עיקר המצווה?
משמע כאן כאילו אכילת המצה הרגילה הולכת בעצם גם על האפיקומן, על הכזית השני.
המצה הראשונה היא עיקר המצה. כי משמע כאן… כי עכשיו עשו עם “על אכילת מרורים”. לא משמע שאומרים “זכר למקדש” על ה”על אכילת מרורים”. איזה? הראשון, עיקר האפיקומן.
למה זה כל כך חשוב? למה לא אומרים “על אכילת מרורים”? למה אומרים “זכר למקדש”? למה לא אומרים “זכר למקדש” בפעם השנייה? אני לא מבין.
כל פעם שאוכלים מצה, אוכלים מצה, אחר כך אוכלים מרור עם כל הסדר, אחר כך אוכלים עוד חתיכת מצה, כדי מה? שאפשר יהיה על זה לא להפסיק, כן? כדי שאפשר יהיה על זה לעשות עם ה”אין מפטירין אחר הפסח”, “אחר המצה”, אפיקומן, כן? נכון? כך עושים בדרך כלל.
הלכת הרמב”ם: “ואם אין לו אלא כזית”
מה היה כתוב קודם? כן, “ואם אין לו אלא כזית, אוכלו באחרונה”. מה זה אומר? שהוא אוכל כזית מצה, כדי שלא יהא הפסק תוך כדי אכילתו, והיא המצוה. יוצא שעיקר מצוות מצה, למרות שכבר עשה ברכה “על אכילת מצה”, אין בעיה, זה לא הפסק. זו עדיין הברכה. “על אכילת מצה” עושים גם על האפיקומן.
מה עניין האפיקומן?
מה עניין האפיקומן? זה לא נקרא אפיקומן, המצה שאוכלים בסוף. אחרי המצה זו כבר מצווה, ולא מפסיקים. איי, הוא כבר אכל מצה קודם? אני לא יודע בדיוק מה הייתה אותה מצה, הוא כבר יצא פעם אחת.
וכאן אתה רואה, אם לאחד אין מצה כשרה, מה הוא עושה? יאכל את המצה הכשרה בראשונה. אה, אולי הפשט אחר. אם היה אוכל זאת בהתחלה, לא היה יכול לאכול אחר כך כלום. אולי זו הסיבה הפשוטה. לא פשט שלא צריך כלום. הוא צריך לצאת במצוות שולחן עורך, שאוכל לכבוד יום טוב. כן, הוא היה רעב, אני לא יודע. הוא לא היה יכול לאכול כלום. זו סתם בעיה. היו רעבים. מילא, כי הכלל שאכלו את מצת המצווה.
השאלה: למה שתי מצות של מצווה?
מה הפתרון שלנו? שיעשו שתי מצות של מצווה. זה קצת מצחיק. אני רוצה כבר לענות על הדבר המצחיק. איך אפשר לעשות שתיים? כבר אכלו כזית. זו ה… אני לא מבין בבירור. אבל זה מה ש… אולי זו הסיבה.
דובר 2: נו. אבל זה גם. רואים שצריך להיות כזית בבת אחת. אז אי אפשר לעשות שיתחילו קצת מזה. קצת? כשחצי כזית זה חצי כזית. רק, כל דבר.
דובר 1: לא. צריך חידוש, נכון? כל אחד צריך להיות כזית מדויק. כן, למעשה.
דובר 2: אה. זה לא צריך להגיע איך שהוא הספרות. זה לא קזנס… כי מצחיק…
דיון על כורך
דובר 1: והרב אומר שאחר כך צריך לאכול גם בכורך, והאלמה אומר שאחרת לא תופסים בדיוק. אבל מה הפשט של כל הלילה? שכורך אפשר לצאת משאנרס? הרב אומר דווקא… שהרב מביא שהוא אומר שהבריינס מדבר בזמן הבית, שצריך לאכול את הפסח ומצה ומרור. אבל בזמן שכאן אולי יהיה הפוך. יאכלו את הכזית הראשון על השובע. על היום, בטע אבן. צריך כמו ספיע רכת מהליטבון עם על השובע. נכון. מה צריך לאכול? נכון צריך לחשב. כבר אכלתי. אני לא על השובע. אבל עדיין עם על השובע.
דובר 2: לא, לא, לא. לא, לא. זה לא עובד. ליטבון היה מפסיד להיות הצדיקים. מפסידים סעודה שלמה של פסח, הגזל קרסן והמטלטע אוון. זה דוסטירן תלת השובע. זה לא הולך ביחד. אי אפשר לקבל את שניהם ביחד.
דובר 1: אומר הוא שיש מחלוקת דווקא רשע, והרשב”ם לומדים שהעיקר מצה כך, אומר הוא. אני ווידער שווערטר פארזארגט, צריך כיף כאף הוא השני. אחרים לומדים, כך הרשן או אחרת או. זה הקיצור שהחכבי עסעלער הקדוש, שהוא הפלאכפינער. כי קשה הסרזאסט עד יהודי. אחד יידע. אני צריך ללמוד במקורות אחרים ולהבין. לשון הרמב”ם מצחיק. לא מצחיק, אני צריך להבין מה הפשט בזה. זה ארוך, זו גמרא. זה ממש זה בגמרא.
יש עניין.
“ממלא כריסו” — שאלת הרעב והסעודה
כתוב “ממלא כריסו”, מחכים גם “כזית מצה באחרונה”. כך הבינו את מקורות הרמב”ם.
השאלה היא, למה חשוב יותר שיאכל קודם מהמצה שאינה שמורה כדי שיהיה לו סעודה? יתחיל סתם עם מוציא?
שוב, יש שתי שאלות. זה מה שרציתי לדעת עד כאן. או כי תמיד עיקר המצה צריך לעשות בסוף, ממילא כשעושים… יש לו רק מצה שמורה אחת. למה בכלל לאכול מצה שאינה שמורה? למה לא רק לאכול מצה שמורה? כי הוא רעב. זה חידוש.
שוב, מה זה? רוצה לומר אחרת? שיאכל רק חתיכת מצה אחת, ורק יאכל מרור אחד, ואחר כך שולחן עורך. בהתחלה יתרחץ, יעשה מוציא על אכילת מצה עם כל הדברים. אבל הוא הולך לאכול את מרק העוף עם המרור, הוא לא הולך לאכול מצה שאינה שמורה. הוא לא הולך לאכול בכלל מצה שאינה שמורה.
דובר 2: לא כתוב כלום על מרק עוף, זו כל ההלכה. כתוב על… הוא רעב, על זה.
דובר 1: אבל רק כי הוא רעב? זה אני רוצה לדעת. רק כי הוא רעב? או יש עניין שיאכל כדי שיתחיל את הסעודה למה הוא כאן, יתחיל עם מוציא. עם מה? הוא יכול להתחיל ולסיים עם מוציא. אני לא מבין. נאמר לו לעשות משהו שנקרא להמוציא? זה היה מה שרציתי לשאול. אתה אומר שמדברים כי הוא רעב. אני מבין מה אתה אומר, זו קדמיה, ואין לו עכשיו משהו לאכול.
דובר 2: בגמרא כתוב “ממלא כריסו ממנו”, כי הוא רעב. המילה אומרת לו לא כדי שימשיכו עם הסדר.
דיון על סדר המרור
דובר 1: איזה סדר? אני לא בטוח. סדר של קהל? רגע, סדר כאן על מרור? מצאת משהו על מרור ברמב”ם הזה או בגמרא?
דובר 2: לא. כבר.
דובר 1: לא כתוב איך סדר המרור. למדנו קודם, אני מתכוון, למדנו דקה אחורה שאפשר לאכול מרור לפני המוציא. אני לא יודע בבירור. יש אנשים אחרים שאומרים שיש סדר כזה שצריך לאכול את המרור אחרי המצה for some reason. אני לא יודע למה. אולי המרור של קרבן פסח צריך לאכול אחר כך, אבל המרור שאוכלים היום, שזו מצווה לאכול מרור, אני לא יודע למה צריך לאכול אחר כך.
חזרה לשאלה העיקרית: מתי לאכול את המצה הכשרה?
יש שני עניינים. או כי הוא צריך… או כי… השאלה היא מתי אוכל את המצה הכשרה. זו כאילו השאלה. יש לי חתיכת מצה כשרה אחת בלבד. מתי אוכל אותה? כתוב כאן שיאכלו אותה בסוף. לא רק פעם אחת, אלא בסוף. למה אוכל אותה בסוף? זה הרמב”ם, כדי שישאר עם טעם המצה עד הסוף, כן? לכאורה, זו הסיבה. מתי אוכל? למה לא אוכל לפני כן, כדי שיהיה לי טעם המצה?
או תוכל לומר, אם מה שיוצא הוא תמיד שזו המצה היבשה, זה מה שיוצא לכאורה. או תאמר, לא, פשוט כי אין לו, אין מלאי, לא יוכל לאכול יותר, כי מה עושה העניין של אין מפטירין אחר הפסח? אני לא יודע.
בקיצור, העולם שלומד הרבה מצה, אין את כל השאלות האלה. אין דרך לזה. 100%. והרמב”ם לא מונה עוד אפשרות שיכולה להיות, לאנגע ריביה אגורות, אין לו מצה ולא מרור כלום להתחייב עם אגדה. לכאורה התשובה כן, כי האגדה אינה דין במצה. הרמב”ם אומר שזו מצווה לספר את יציאת מצרים. ואתה לא צריך אפילו להביא זאת לכאורה.
דובר 2: יש דבר, אתה מתכוון מה מעכב? אתה צריך לדעת אילו מעכבים. מה אתה לא יודע?
דובר 1: לא, יש אנשים שאמרו כן, שמה שיש “בזמן שיש מצה ומרור”, אמרו, לפי מי שלומד שזה אומר ממש “בזמן שיש מצה ומרור”, הוא היה צריך ללמוד כך. בעצם המצה ומרור. כך, הרמב”ם לא אמר כך אבל.
אצלי לא קשה, אבל אחרים היו אולי יכולים לומר כך.
הלכה טו — “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל”
אוקיי, “מי שישן והקיץ אינו חוזר ואוכל”. מה רע? למה אסור לו להמשיך לאכול?
מחלוקת רמב”ם וראב”ד — על מה הולך הדין?
האבן עזרא אומר שהוא מתכוון לומר על קרבן פסח. קרבן פסח? לא כתוב שמדברים על קרבן פסח. מצחיק. היו צריכים לומר שמדברים על קרבן פסח.
המשנה למלך, “ישנו מקצתן יאכלו, כולם לא יאכלו”. ר’ יוסי אומר, בקיצור, אומרת הגמרא, על מה מדברים כאן? לא כתוב על מה מדברים.
אומר הראב”ד, כן, הראב”ד אומר לנו דווקא. כן, יש ראב”ד בצד?
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: מה אומר הראב”ד? מה אומר הראב”ד? “אמר אברהם, אם פסח אוכל ביחידי אינו חוזר ואוכל, ואם היסח הדעת נפסל”. הוא לומד את הפשט, שהפשט היה בפסח. “ואם לא אכל שם פסח, נותן לו ברכת המוציא ואוכל, שאין לו הפסק”. זו רק שאלה של הברכה, זו לא שאלה שאסור לאכול.
אחרים למדו שאותו דין של פסח עושים גם לגבי המצה, וכשישנו זה נגמר. אני לא יודע.
מקור — משנה פסחים
שינה בליל הסדר — חבורה, אפיקומן והיסח הדעת
הפסול של שינה בחבורה
רגע אחד, שלוש חבורות, “ישנו מקצתן”, בואו נבדוק את ההלכה. אם “ישנו מקצתן”, זה פסול של החבורה. רגע אחד, הפרשה מדברת על פסח, והחבורה, אם כל החבורה נרדמה אי אפשר. אבל אם חלק נרדם, האחרים כאילו פטורים. נרדמו כולם לא יאכלו, מקצתן יאכלו. עוד היתר, אם רק נתנמנמו, מה למדנו? נתנמנמו פירושו שהוא… הוא מנמנם, whatever exactly it means.
בקיצור, אבל מה הפשט של כל ההלכה? הראב”ד אומר בבירור שזה נוגע רק בקרבן פסח, כך אני מבין מהראב”ד.
הפסול של שינה בחבורה
זה פסול של החבורה. רגע אחד, בפסחים מדובר על חבורה, אם כל החבורה נרדמה אי אפשר לאכול, אבל אם חלק, האחרים בסדר. “נרדמו כולן לא יאכלו, מקצתן יאכלו”, זו ההלכה. עוד היתר, אם רק “נתנמנמו”, מה שלמדנו, “נתנמנמו” פירושו שהוא מנמנם, whatever exactly it means.
שיטת הראב”ד: נוגע רק בקרבן פסח
בקיצור, אבל מה הפשט של כל ההלכה? הראב”ד אומר בבירור שזה נוגע רק בקרבן פסח. כך אני מבין מהראב”ד. כי המשנה אומרת שאוכלים עוד מצה, והוא אומר אולי הענין הוא כי פעם אחת כבר אכלו אפיקומן… מעניין. הוא אומר זאת אפילו בענין, כי נראה בתוך הסעודה, הוא לא אומר כאן דווקא אחרי אכילת החתיכה האחרונה של מצה. אבל אולי כל הסעודה אוכלים עם מצה? פעם אחת אכלו מצה ונרדמו, אז כבר החתיכה האחרונה של מצה שאכלת היתה המצה שאכלת לפני השינה, זו היתה המצה של “אין מפטירין אחר המצה אפיקומן”.
כאילו מה הסילוק לזה? אחד אוכל עוד חתיכת מצה. אז צריך להבין יותר טוב. משהו יש כאן שאנחנו כאילו לא הבנו, כפי שרואים את הנושא של המצה השנייה שאוכלים. משהו נראה מארבע ההלכות שאנחנו לומדים כאן, שמה?
שאלה יסודית: האם אפשר לאכול עוד חתיכת אפיקומן?
דובר 1:
הילל, אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה. אתה יודע את זה? נניח אכלתי את האפיקומן, אחר כך אני רעב. האם אני יכול לאכול עוד חתיכת אפיקומן? לכאורה הבאה היא האפיקומן שלך. במיוחד אם הולכים עם האבני נזר, שאפשר לעשות תנאים. לא, לא, לא, תנאים זה שונה. תנאים אומר שמה שקבעת דווקא, ואתה עושה עוד לפי השיטה האחרת. אבל השאלה היא האם אפשר לבטל ולומר שמה שאכלתי קודם היה סתם מצה, ועכשיו יהיה האפיקומן.
דובר 2:
הוא עשה טוב מאוד. אני חושב שכל עוד אתה נשאר עם טעם מצה בפה, החתיכה האחרונה של מצה שאתה אוכל… אבל אם אתה נרדם, טוב מאוד.
דובר 1:
זה מה שהיית חושב לפני היום. היום מה שלמדנו את ההלכה, לא נראה כך. מה נראה, לפי איך שהמגן אברהם לומד בראב”ד, אולי יש שיטות אחרות. לפי איך שאני מבין ברמב”ם, והאחרים, לא נראה כך. למה?
החידוש: יש רק אכילת מצה אחת של מצווה
נראה שהפשט הוא, מה יש אכילת מצווה של מצה? אכילת המצווה יכולה כבר, אחת כבר יוצאים. לא, לא, עם אכילת המצה. כל אכילת המצה, עכשיו עשו מצווה לאכול מצה.
ואוכלים סעודה שלמה אחרי המצה. אבל אוכלים את המצה באחרונה. אוכלים כבר סעודה שלמה אחרי המצה, ואוכלים כל הזמן מצה. אני מתכוון כבר קודם, בשעת שולחן עורך, אוכלים מצה, והכל טפל למצה. עושים כבר ברכה על האכילה האחרת. אוכלים מצה כל הזמן. נוציא את ה… יש לך מבט… זה נורא. אם היו מקשיבים פעם אחת, לא היו צריכים לדבר כל כך הרבה. אפשר פעם אחת לומר כל דבר.
אז, אוכלים כל הזמן מצה. בוודאי אפשר לאכול עוד דברים, אבל זה לא שהפסקנו לאכול מצה. אם הפסקנו לאכול מצה, אסור. כך כתוב. אם הפסקנו פעם אחת לאכול מצה, אסור לאכול שום דבר יותר. לא הפסקנו. כמו כל סעודה, כל סעודה של שלוש סעודות, עם ה… אני החזקתי באחד לבצע. כמו כל סעודה בעולם, כל סעודה אוכלים כל הזמן מצה, כל הזמן לחם. הכל טפל ללחם.
מה זה אומר, אוכלים עכשיו מצה? מתי מפסיקים? עכשיו הפסקנו לאכול את החתיכה האחרונה, הפסקנו, ועכשיו אסור יותר לאכול. ממילא, אם נרדמת, זה הפסיק אז, אסור להמשיך, כמו שאסור. וכשעשית את היסח הדעת, whatever you want to call it, החתיכה האחרונה, כאן זה נגמר.
אם כך, לא פשוט שאפשר כל פעם לאכול. לא פשוט שהאפיקומן הוא סתם לוקחים עוד חתיכה כדי לצאת ידי חובת הענין של טעם מצה. לא, זו החתיכה האחרונה של מצה שאתה אוכל.
רק אפשר לשאול שאלה, לכאורה לא יוצאים עוד בכזית אחד. נראה שלא. נראה שיכול להיות שיש שיעור מינימום, אבל אפשר לאכול יותר. אבל אי אפשר לאכול כמה סתם עוד חתיכת מצה שלא לשם מצווה. זו המצה של מצווה. יש אכילת מצה אחת, אין שתי אכילות מצות.
כך אני מבין מכל ההלכות שלמדנו היום. יכול להיות שיהודים אחרים לומדים אחרת ברמב”ם, אבל כך אני מבין. כלומר, הוא לא אומר שום ענין של טעם מצה שיהיה, זה טעם של המצווה. כמה פעמים אפשר לעשות מצווה אחת? אפשר לעשות אותה רק פעם אחת. אפשר לעשות אותה לאורך זמן ארוך, אפשר לאכול שתי חתיכות, שני פאונד חתיכות.
חידושי הרמב”ם בהלכות ברכות
הוא אומר כמה חידושים גדולים, צריך לדעת שזה אמת. מה שהוא אומר שמי שאוכל נקרא לחם, זה כל אחד יודע מהלכות ברכות, זה לא חידוש. אני מתכוון הוא אומר כי הלחם פוטר לגבי ברכה. מה זה אומר הוא פוטר? רגע, אני לא מבין מה אתה אומר. כי בברכות יש דין של עיקר וטפל. מה? לא, לא, זה לא עיקר וטפל.
אוקיי, טוב.
פירוש המגיד משנה
המגיד משנה עושה סך הכל יפה מאוד. אני אפילו לא צריך ללמוד את מלאכת הקודש של היום, אני יכול להכניס ראש. המגיד משנה למד טוב מאוד, והוא אומר בבירור את המעשה. זה הכל המשנה, “שתי ידות של קדרה”, ור’ יוסי חילק בין סתם נרדמו לנתנמנמו, הרמב”ם פוסק כר’ יוסי, והוא היה מסופק בין נרדמו לנתנמנמו.
והשאלה היא… לא, לא, זה הוא אומר שהרמב”ם הבין שזה מדבר אפילו על מצה, וממילא הראיה שרצו להביא משם היתה שאסור יותר לאכול בגלל אפיקומן, והאחרים למדו שהמצה היא ראיה שאי אפשר להחשיב מצה. זו הראיה, זו הראיה שרצו להביא מקרבן פסח אז, ממילא הראיה היא שמה? שזה מדבר אפילו על מצה.
שלוש שיטות במעשה של רבי
הוא אומר שאחרים לומדים שמה? שהמשנה מדברת על קרבן פסח, וקרבן פסח הוא, גם בקרבן פסח שניהם לא מספיק להבין מה הבעיה עם היסח הדעת, אולי זה אומר משהו כמו יוצאים מחבורה. ומה שילמד אותו. זה לא ברור. זה לא נכנס מצה, שאני בכלל אין כאן שאלה.
שיטה א: נטילת ידים
השאלה היחידה היא, נו, הוא צריך לשוב לנטול ידיים, אומר רבי. נו, אומר הוא צריך ליטול ידיים שוב, כי היסח דעת מסידה, אומר לנטול ידיים שוב. לא מחזיק כל השיטה תורה שאמרתי שיש אחד מפטירין, יש לו מה שהמגן אברהם אומר.
שיטה ב: נתנמנמו
פירוש שלישי הוא, שבכלל, אפשר לענות אולי זה מתכוון ליותר מפרשים. מה האדם עשה עם רבי מה שהיה לא יאכלו? או לומר שזה מתכוון, דווקא, לא יאכלו, נתנמנמו מתכוון, הוא היה הרי כל הדין היה שצריך לשוב ליטול ידיים, לעשות המוציא, אין שום שאלה יותר נוגע רק לפסח.
שיטה ג: רב אהרן הלוי — בכלל לא שייך לפסח
או אפשר לומר שזה בכלל לא שייך לפסח! כל המעשה! הוא התנמנם! מה יש כאן נוגע לנושא של נתנמנמו נוגע! אבל זה לא קשור בכלל להלכה של פסח, כך אמר רב אהרן הלוי.
מסכים? כן, מבין את שלוש השיטות? שתי השיטות, בעצם. יש רק שלוש שיטות איך לפרש את המעשה של רבי.
הערה היסטורית: החבורה אצל רבי
יש הערה מהגר”א, הערה היסטורית. הוא אומר שמיטה הועלתה אצל רבי, שהוא מביא ראיות. כי ראשונים אחרים אומרים שהענין הוא יצא מהחבורה. מה זה קשור? ומה עוזר שמיטה הועלתה שם? כי מה? בואו נראה… ומה שם חברי אביי יוסקבוד הרבא. מה השם? מאיפה השם? מאיפה השם? מאיפה השם? היה שם ענין ש… מישהו ישן. אני רואה עוד, שמשו, זה אחד לבדו, זו חבורה שיושבת ביחד… ומה? מה השם?
אני מסכים עם הפירוש של המגיד משנה. זה לא מדבר דווקא על פסח. אני לא רואה שכתוב אוטומטית על פסח. אני עומד לחשוב אם כך ישבו. זה אחד בוויכוח המזרח דבר? בכלל לא! מה הוא אמר כאן? מה הוא אמר, לא, אני לא כאן. אני…. אה… סתם. הוא הביא את… שמוסן… הביאו את… הביאו את המשנה. נרדמו יאכלו, נתנמנמו לא יאכלו. זה אומר שיש חילוק. אני לא נרדם, אני נתנמנם. אני… מנומנם.
אוקיי, אני חושב שאלו כל ההלכות.
דיון: מבינים את כל ההלכות?
דובר 1:
כן? איזה שאלות יש לך, ועדיין לא מבין משהו? מבין כבר את הכל, לא? טוב מאוד מה השאלות. מבין כבר את הכל, אמת?
דובר 2:
כן, טוב מאוד. האמת שאין את הדיוק. לא טוב מאוד.
דובר 1:
עכשיו בכלל לא סיימנו מזמן, עכשיו רק סיימנו, מה אנחנו עושים, אם לא או שישנים.
ראיות מפורים: שתייה ושינה
נראה, אה, זו עוד ראיה, אם אתה רוצה כבר כן, אתה רוצה להביא ראיות מתורות פורים שלי, לראות, שמה שנכנס, נום, נום, נום. איך רוצים שהשתכרו קצת, נרדמו, בוודאי. רואים, שנום, נום… אה, כתוב גם אבל קרישמע. אוקיי, היה כתוב קום. התעורר, שכבר אני אני אני אני ישן.
למה ישנים בליל הסדר?
כי מה נכנס בנתנמנמו של פסח ובלילה? כבר שתו שתי כוסות. זה משהו כזה… שישנים, כן? מתחילות כל השאלות. כי מה נכנס בחבורות אוכלים פסח וישנים? זה כבר כל השאלות… זה כבר ספר, ויפציעות, נצרים, קולותי, עלילות. הם התעסקו עם סיפורים וסיפורים, כך שאמור להיות שיכולים להירדם, שלא ימשיכו עוד עם הסדר. זה כבר העיקר של ענין השינה ואי השינה. ומשהו קורה שלא ישנו, כי למה? כי קשה להתחיל, אנחנו הולכים לישון, לא יכולים עוד לתפוס עוד כזיתים וכזיתים.
אה, דווקא ברגע שנרדמים נגמר כל הדבר, ואי אפשר לעשות כלום.
סיפור יציאת מצרים והענין של אי שינה
הלכה ז (המשך) — “וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
“וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כל אותו הלילה” — האבות התעסקו עם סיפור סיפורים. כך קורה שנרדמים שלא יוכלו עוד להמשיך עם הסדר.
קיצור, יש לך ענין של שינה ואי שינה. ומשהו קורה כאן של… אה, שלא ישנו. כי למה? כי מפסידים… כל עוד לא ישנים אפשר עוד לתפוס עוד כזיתים וכזיתים, מי יודע. אה, עד שאתה הולך לישון, נגמר כל הדבר, ואי אפשר… אי אפשר להמשיך.
אוקיי. עד כאן הנושא.