סיכום השיעור 📋
במדבר פרק י”א – סיכום
סקירה כללית: הנסיונות במדבר
פרק י”א בספר במדבר פותח סדרה של מה שהמשנה מכנה *ניסיונות* — אירועים לאורך המסע במדבר שבהם העם נכשל בביטחון בתכנית. אלה אינם ספקות אינטלקטואליים גרידא, אלא בעיות מעשיות עם כל המפעל כולו: המסע, ההנהגה והמבנה שמוביל אותם לעבר ארץ ישראל.
כמעט כל האירועים הללו קשורים למקומות ספציפיים במדבר — ככל הנראה נאות מדבר או תחנות חניה אפשריות — שקיבלו את שמותיהם ממה שאירע בהם. הדבר מהדהד את הדפוס מספר בראשית, שבו מקומות נקראים על שם אירועים הקשורים לאבות, אלא שכאן המקומות הם תחנות לאורך מסע ולא מקומות יישוב קבועים.
שאלת ההנהגה (לא רק אמונה)
מיסגור מחדש מכריע: סיפורים אלה מצומצמים לעיתים קרובות לשאלה פשוטה של “ביטחון בה’ מול חוסר ביטחון בה'”, וספר שמות מעודד את הפישוט הזה. אולם ספר במדבר חושף מורכבות רבה הרבה יותר. ביטחון בה’ אינו אומר לעולם ביטחון מופשט — משמעותו אמון וקבלה של *סוג מסוים של הנהגה* הפועלת בשם ה’, המביאה הכוונה אלוהית לעם בדרכים מוחשיות. מכיוון שהנהגה זו מופעלת על ידי בני אדם עבור בני אדם, עליה לפתור בעיות אנושיות אמיתיות. כפי שהפרק יראה, אפילו הקב”ה עצמו מסכים שמודל ההנהגה צריך להשתנות. הקשר לפרשת יתרו ולמינוי המנהיגים האחרון (*אנשי חיל*) הוא משמעותי — פרק זה עוסק עמוקות במבנה ההנהגה ובהתאמתה.
סיפור ראשון: תבערה (י”א:א–ג)
העם היו *מתאוננים*, דבר שהיה *רע באזני ה’*. אף ה’ חרה ותבער בם אש ה’ בקצה המחנה. העם *ויצעק* אל משה; משה *ויתפלל* אל ה’; האש שקעה. המקום נקרא תבערה (מלשון בעירה).
סיפור זה הוא בכוונה כללי ואנונימי — אין פרטים על מה הייתה התלונה, כיצד בדיוק נראה חרון אף ה’, האם מתו אנשים, או מה הכילה תפילת משה. הוא משמש כפתיחה כללית לסדרת הנסיונות.
*ויצעק* מרמז על תלונה משפטית או זימון — העם מגיש טענות רשמיות למשה.
אין כאן תשובה. באופן בולט, כמעט אף אחד מסיפורי המדבר אינו כולל חזרה בתשובה (למעט אולי חטא העגל וחטא המרגלים). התערבויותיו של משה לפני הקב”ה אינן טוענות לעולם “נפסיק לחטוא” — טיעונו הוא תמיד משהו אחר.
“אש ה'” עשויה להיות אותה אש הנוסעת לפני/מעל המחנה — עמוד האש — שהפכה עתה להרסנית, בהקבלה לסיפור נדב ואביהוא. התלונה מתחילה ב*קצה המחנה*, משקפת דפוס שבו הצרות מתחילות בפריפריה.
בספר דברים, משה מונה את תבערה לצד מסה וקברות התאווה כמקומות שבהם העם הכעיס את ה’ — אזכור קצר שאינו דורש הרחבה.
סיפור שני: קברות התאווה — התלונה על המן (י”א:ד–ל”ה)
מיסגור: לא הנתינה אלא התגובה
זהו לא סיפור *נתינת* המן (שכבר סופר בבשלח) אלא התגובה למן. בספר שמות, המן מוצג כסימן פשוט להשגחת ה’. ספר במדבר מסבך זאת — העם לא היה מרוצה, והמן היה בעייתי יותר ממה שתואר קודם לכן. ראוי לציין שהקב”ה עצמו יסכים לספק בשר, כפי שעשה גם בספר שמות. הבקשה הפשוטה והלגיטימית למזון המתוארת בשמות מתגלה כאן ככוללת חוסר שביעות רצון עמוק יותר, ובסופו של דבר מעוררת מהפכה במבנה ההנהגה.
האספסוף והתפשטות התלונה (פס’ ד–ו)
*אספסוף* — משחק מילים על *אסיפה*. ה*עדה* היא ההתכנסות הלגיטימית והמאורגנת של העם; ה*אספסוף* הם ה”ערב רב”, אלה שמתאספים באופן לא ראוי ולא מאורגן — לא נציגים לגיטימיים. הם *התאוו תאווה* — קיבלו תשוקה.
תלונתם אז התפשטה לכל בני ישראל, שהחלו לבכות — בהקבלה לדפוס של תבערה שבו הצרות מתחילות בפריפריה (*קצה המחנה*) ומדביקות את הזרם המרכזי. תלונתם המרכזית: “מי יאכילנו בשר?” הדבר מפורט בנאום ארוך המזכיר את מצרים: דגים חינם (שהיו בשפע ביאור, כידוע ממכת הדם), קישואים, אבטיחים וירקות שונים. עכשיו, הם אומרים, “נפשנו יבשה אין כל — בלתי אל המן עינינו.”
תיאור המן על ידי המספר (פס’ ז–ט)
הכתוב מכניס הערה בסוגריים המנסה לשבח את המן: הוא דמה לזרע גד, ועינו כעין הבדולח (אבן יקרה). העם היה מתפזר, מלקט אותו, טוחן אותו במדוכה — כלי המשמש לתבלינים — מבשל ועושה ממנו עוגות. טעמו היה כטעם *לשד השמן* — מאפה שמנוני, דומה לדבש. המן ירד בלילה עם הטל. למרות המיסגור החיובי של המספר, תגובת העם חושפת שעם כל טובו, הוא הרגיש מוגבל.
ההתכנסות הלא-לגיטימית: איש לפתח אהלו (פס’ י)
העם התאסף “איש לפתח אהלו” — משפחה משפחה, במרחבים שלהם. הדבר מנוגד במכוון להתכנסות הלגיטימית ב*פתח אהל מועד*. ה*פתח* הוא באופן מסורתי מקום ההתכנסות והעסקים הציבוריים, אך כאן כל משפחה מתאספת בנפרד ליד אוהלה שלה — מחאה לא-לגיטימית, התכנסות מפוצלת ומרדנית ולא התקהלות קהילתית ראויה.
היפוך: עכשיו משה מוטרד (פס’ י)
היפוך מבני חשוב מאפיזודת תבערה: שם היה *רע באזני ה’* ומשה לא היה מוטרד אלא התפלל בעד העם. כאן, *רע בעיני משה* — משה עצמו מצטער. ההקבלה בין *אזני* ל*עיני* מדגישה את המעבר.
תלונתו הקיצונית של משה לה’ (פס’ י”א–ט”ו)
משה אינו מתלונן בפני העם אלא בפני ה’ — וזו התפרצותו הקיצונית ביותר מסוג זה. טיעונו: “למה הרעות לעבדך? האנכי הריתי את כל העם הזה? אם אנכי ילדתיהו? כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק אל האדמה אשר נשבעת לאבותיו?” טענתו של משה: הוא קיבל את הפקודה להוביל אותם לארץ ישראל כמנהיג צבאי של מבוגרים, אבל אנשים אלה מתנהגים כילדים. הוא לא הבייביסיטר שלהם, לא אמם, לא מיניקתם. “מאין לי בשר לתת לכל העם הזה? כי יבכו עלי — הם צריכים להיות אסירי תודה שהם חיים עם מן במדבר. הם ילדים מפונקים הבוכים על בשר.”
משה מכריז: “לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.” זה מהדהד בדיוק את הלשון שיתרו השתמש בה. ואז ההצהרה הקיצונית ביותר: “ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג — אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי.” זהו סירובו הרדיקלי ביותר של משה לנטל ההנהגה.
תגובת ה’: האצלה ובשר (פס’ ט”ז–כ)
בניגוד להזדמנויות אחרות שבהן ה’ מתעקש שמשה יכול להתמודד, כאן ה’ נענה — בדומה לאפיזודת יתרו. ה’ מורה למשה לאסוף שבעים זקנים, מנהיגים ושוטרים ידועים, ולהביאם אל אוהל מועד — מקום ההתכנסות הלגיטימי. ה’ ירד, ידבר עם משה, ויעביר מן הרוח שעל משה עליהם. “רוח” כאן משמעה דברי ה’, הכוונה, נבואה. הנטל יחולק.
אז ה’ מתייחס לתלונת הבשר — אך באופן כועס, כמו הורה הנענה לדרישת ילד באופן עונשי: “אמור לעם התקדשו למחר. תאכלו בשר — לא יום אחד, ולא יומיים, ולא חמישה ימים, ולא עשרה ימים, ולא עשרים יום — עד חודש ימים.” בתקופה זו, בשר לא היה מאכל יומיומי אלא חגיגי, קשור ל*קרבנות* ו*זבח*. אכילת בשר כל יום היא כמו לומר לילד: “אתה רוצה גלידה? בסדר — גלידה לארוחת בוקר, צהריים וערב עד שתקיא.” הכתוב אומר שהבשר “יצא מאפכם” — כלומר יקיאו מרוב. “יען כי מאסתם את ה’ אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים.”
ספקנותו המתמשכת של משה (פס’ כ”א–כ”ג)
באופן מפתיע, משה עדיין לא מרוצה. הוא מקבל את האצלת שבעים העוזרים אך מאתגר את הבטחת הבשר על בסיס מעשי: “שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו — הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם? אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?” ה’ משיב: “היד ה’ תקצר?” — דברים רבים יותר אפשריים ממה שפילוסופיית האדם מדמיינת. תלונת ההאצלה הייתה לגיטימית; הספק ביכולת ה’ לספק — אינו לגיטימי.
ביצוע: שבעים הזקנים מקבלים את הרוח (פס’ כ”ד–כ”ה)
משה מבצע: הוא מוסר לעם את דברי ה’, אוסף את שבעים הזקנים, וה’ יורד בענן, מדבר עם משה, *ויאצל* — מעביר, מאציל (שורש *אצילות*) — מן הרוח שעליו אל שבעים הזקנים. הרוח נחה עליהם והם מתנבאים.
אפיזודת אלדד ומידד: נבואה מחוץ למערכת (פס’ כ”ו–כ”ט)
שני אנשים, אלדד ומידד, היו בין הכתובים (המוזמנים להתכנסות) אך לא באו אל אוהל מועד — הם נשארו במחנה. הביטוי *ולא יצאו האהלה* — מציג זאת כמעט כמעשה מרד מפורש נגד המבנה המאורגן תחת משה. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, הם כן קיבלו נבואה, מה שאומר שהיו ראויים למשהו. כאשר ה’ חילק את הרוח לשבעים הזקנים, היא הגיעה גם לאלדד ומידד כיוון שהיו ברשימה — אך הם התנבאו במחנה, מחוץ למערכת, לא תחת המסגרת המאורגנת של משה.
ההתכנסות המנוהלת והמכובדת של הזקנים באוהל מועד תוכננה בדיוק כדי להכניס מנהיגים פריפריאליים לתוך התכנית ולמנוע את הדינמיקה המרדנית של *איש לפתח אהלו* — ובכל זאת אלדד ומידד נשארים מחוצה לה.
*נער* — מונח שמשמעותו גם אדם צעיר וגם משרת/עוזר — רץ לדווח על כך למשה. יהושע בן נון, המתואר כ*גבאי* הרשמי של משה ו*מבחוריו* (בחירו), מגיב בחריפות. המונח *בחוריו* מתקשר ל*בחלאני אנשים* — אנשים נבחרים. יהושע כבר נבחר במפורש כממשיכו של משה במלחמת עמלק ובאפיזודת חטא העגל. יהושע דוחק במשה לדכא אותם, ורואה בהתנהגותם מרד.
תגובת משה מפתיעה: “המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם!” הדבר משקף *מידה* יפה של משה — אין לו שום רצון למונופול על הנבואה. אך מעבר לממד המוסרי, התגובה היא עמוקות הקשרית: כל מינוי שבעים הזקנים נבע מתלונת משה שאינו יכול לשאת את הנטל לבדו. כך שמשה למעשה אומר ליהושע: עוד שני אנשים עוזרים — תן להם. הם לא לגמרי מחוץ למסגרת. זה עקבי עם תחינתו להקלה מהנהגה בודדת.
אפיזודה זו גם מתקשרת לנושא המתגבש של ירושת משה — סוגיה שהולכת וגדלה לקראת סוף ספר במדבר ושולטת בספר דברים.
הגעת השלו (פס’ ל–ל”ב)
משה ושבעים הזקנים חוזרים למחנה באופן ראוי ומאורגן — לא בחתרנות. הבשר המובטח אז מגיע: רוח נוסעת ותגז *שלו* (שליו), סוג של עוף הידוע בלהקות נדידה עצומות באזורי מדבר. השלו התפשט סביב המחנה במרחק של כדרך יום מכל כיוון — מרחק הנמדד בזמן — ונערם כאמתיים על פני הארץ. העם אסף שלו כל אותו יום, כל הלילה וכל היום שלמחרת. מי שאסף הכי מעט אסף עשרה *חמרים* (ערימות/משאות — אותה יחידה של עשר המהדהדת דפוסים ממצרים). הם שטחו את השלו סביב המחנה כדי למלוח ולשמר אותו.
המגפה ומתן השם קברות התאווה (פס’ ל”ג–ל”ה)
הבשר עודנו בין שיניהם — הם עדיין היו באמצע ההנאה ממנו — כאשר *אף ה’ חרה בהם*. חרון אף ה’ בסיפורים אלה מתבטא בדרך כלל כמגפה. אפשר גם לדמיין ממד טבעי: צריכת יתר של בשר, זיהום, משהו הדומה לשפעת העופות. *מכה* רבה מאוד הכתה בעם — כלומר מחלה ומוות נרחבים.
לכן נקרא המקום קברות התאווה — המציין את מקום הקבורה של אלה שמתו מן ה*תאווה*, התשוקה שהניעה את כל האפיזודה.
מעבר לחצרות
בכך מסתיימים האירועים בתחנה זו. העם נסע אז לחצרות, שם יתגלו בעיות נוספות עם ההנהגה — מה שמכין את הקרקע לאפיזודות הבאות בסדרה המתמשכת של ניסיונות המדבר.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק י”א: הניסיונות במדבר ומשבר המנהיגות
הקדמה: סדרת הניסיונות
במדבר פרק י”א פותח באופן מפורש מאוד סדרה של מה שנקרא במשנה ניסיונות או מבחנות שאבותינו ניסו לאורך המדבר. והמילה ניסיונות או מבחנות באה לומר את הפעמים או המקומות והדרכים שבהם לא סמכו על התוכנית. לא בטחו.
במילים אחרות, קראנו ממש לפני רגע איך יש מבנה לכל התוכנית, נכון? יש את הלויים, יש את הכהנים, החצוצרות שמובילות את העם לאורך מסעם במדבר, לאורך עשיית המלחמה עם כל העמים סביבם וההגעה לארץ ישראל, שהיא המטרה שלהם, כפי שנאמר מפורשות בפרק הקודם, שייתן אותה לנו.
ועכשיו יש רשימה של מה שאנחנו קוראים לפעמים חטאי המדבר. הם באמת ניסיונות, ניסיונות שבהם העם לא הצליח. הם לא הצליחו לקבל את התוכנית הזו כמות שהיא, אלא היו להם שאלות רבות או ספקות רבים לגבי התוכנית. ואלה ספקות, לא רק ספקות כמו ספקות אינטלקטואליים, אלא בעיות עם תוכנית המסע לאורך המדבר וכל העניין הזה.
המבנה הגיאוגרפי של הניסיונות
כל הניסיונות האלה, כל מה שנקרא חטאים או בעיות שנדונים, כולם קשורים למקום, או לפחות כמעט כולם. במילים אחרות, כל זה קשור למבנה של מסע ארוך לאורך המדבר, עצירה במקומות שונים. ובהרבה מהמקומות עלו בעיות מסוימות ותלונות מסוימות, שמתורגמות לפעמים כתלונות או ניסיונות או חוסר אמון של העם בתוכנית, במנהיגות, במנהיגות שמובילה אותם לאורך המדבר הזה, לאורך כל התוכנית הזו.
זה די מעניין שלחלק מהמקומות האלה במדבר יש שמות. כמובן, אלה כנראה נאות מדבר או מקומות שבהם אפשרי לאנשים לשהות, ואנשים מאוחר יותר צריכים לנסוע במדבר ולומר, טוב, המקום הזה נקרא תבערה, כי זה מה שקרה שם. אבל עדיין מעניין שיש מעין מתן שמות למקומות במדבר, וזה חוזר ללוגיקה של ספר בראשית, שבו סיפורים רבים מסתיימים בשם של מקום בגלל משהו שקרה לאבות שם או משהו דומה. וכאן יש משהו דומה, אם כי המקומות הם לא באמת מקומות שבהם אנשים חיים, הם יותר כמו מקומות מסע או משהו כמו תחנות במדבר.
מיסגור מחדש של השאלה: מנהיגות, לא רק אמונה
כאן אנחנו מתחילים. וכפי שנראה, זה המקום שבו אני מדגיש את המילה מנהיגות ואת החלק החשוב של הסיפור, הסיפור המרכזי של הפרק הזה. זה מראה שלפעמים זה ממוסגר, נכון? וכבר דנו בספר שמות איך יש גרסה קצרה של כל הסיפור הזה, של כל, אולי לא של אותם סיפורים, יש אומרים שזה אותו סיפור, יש אומרים שזה לא, אבל בוודאי גרסה קצרה של הרעיון הזה, הבעיה הזו של המסע לאורך המדבר וכל הניסיונות שהיו בו. ושם, זה ממוסגר בעיקר ובאופן מפורש מאוד כעם שלא בוטח בה’, לא בוטח בה’ שהוא המנהיג שלהם.
כאן אנחנו מקבלים קצת יותר פירוט בעניין. ואנחנו רואים שבעיקר יש שאלה לגבי סוג המנהיגות שמובילה אותם. ונראה בהמשך הפרק הזה, איך סוג כזה של תלונות גם שינה את מבנה המנהיגות שלהם, כי היה סוג מסוים של מנהיגות. וכנראה שסוג המנהיגות הזה לא באמת עבד, או לפחות אחרי שהעם התלונן, אחרי שהעם ניסה את זה, הם ראו שזה לא מספק להם את מה שהם צריכים. אז נוסה מודל אחר של מנהיגות.
במובן מסוים, כל הסיפור של פרשת יתרו נראה מאוד מחובר לזה. כמובן, אפילו היו לנו אנשי חיל של משה לפני רגע, שנראה מחובר לסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הפרק הזה, וכן הלאה. אז זה הרבה יותר מורכב.
מעבר לאמונה וספק פשוטים
אנחנו נוטים, לפעמים מלמדים אותנו לצמצם את זה, אולי ספר שמות מלמד אותנו לצמצם את זה לשאלה של האם אנחנו בוטחים בה’, האם אנחנו לא בוטחים בה’? אבל באמת לבטוח בה’ פירושו כאן, ותמיד באמת, אף פעם לא לבטוח בה’ במובן המופשט, במובן הכי כללי, אלא לבטוח ולקבל את סוג המנהיגות הספציפי הזה, שהוא בשם ה’, שמוריד את הכוונת ה’ אלינו בדרכים מאוד ספציפיות.
ויש באמת בעיות עם מנהיגויות כאלה, כל עוד הן מנהיגויות אנושיות, הן על ידי בני אדם ולמען בני אדם, והן צריכות לפתור כל מיני בעיות אנושיות. וכפי שנראה, במובן מסוים, אפילו הקב”ה מסכים ומשנה את מודל המנהיגות או את סגנון המנהיגות למטרות אלה.
אז זה הסיפור. ולכן זה סיפור הרבה יותר מורכב מהפישוט שלו, שאלות של אמונה וספק ודברים כאלה.
הסיפור הראשון: תבערה — התלונה האנונימית
אז היום נקרא בעיקר שניים מהסיפורים האלה, או שני חלקים מהסיפורים האלה. הראשון הוא תבערה, כפי שהוא מסתיים, ולכן אמרתי שכל אחד מאלה קשור למקום, הרבה מהסיפורים האלה מסתיימים ב”ולכן נקרא שם המקום כך וכך”.
התלונה ותגובת ה’
הדבר הראשון הוא, העם היו מתאוננים, שמתורגם בדרך כלל כמתלוננים. וזה רע באזני ה’, זה היה רע. אז הם התלוננו, ה’ שמע, ה’ שמע את תלונותיהם, והוא כעס, ויחר אפו, הוא כעס, ולכן אש ה’ בערה.
אז זו התגובה הראשונה, וגם כמו תגובה מאוד כללית, היא לא נותנת לנו, והסיפור הזה כנראה נמצא במקום הזה בספר הזה כי הוא סיפור מאוד כללי, לא נותן לנו פרטים מה הייתה התלונה שלהם, לא נותן פרטים מה היה כעסו של ה’, לא נותן פרטים מה היה עונשו של ה’ או הביטוי של כעסו, שזה באמת מה שכעס עוסק בו. שמענו שהייתה אש, והאש התחילה לבעור בקצה המחנה, אז אולי זה פשוט מה שהיה, אבל גם אש יכולה לפרש משהו מאוד כללי, היא יכולה לפרש אלף דברים, ממה התחילה האש, מה בדיוק קרה, האם אנשים מתו, מה קרה.
התערבותו של משה
בכל מקרה, העם צעקו אל משה, או שהם באים עם תלונות אל משה, ויצעק, אנחנו קוראים בדרך כלל שויצעק פירושו משהו כמו תלונה משפטית או זימון, הם מגישים תלונות למשה, ומשה ויתפלל, משה מתפלל אל ה’, והאש שוככת.
אז אין כאן תשובה, מאוד מעניין, כמעט אין תשובה באף אחד מהסיפורים מלבד אולי סיפור העגל, ואולי סיפור המרגלים, אבל רוב הסיפורים והתלונות האלה, ורוב ההתערבויות של משה לפני ה’ בעד העם, הנקודה שלו היא לא “נפסיק לחטוא”, הנקודה שלו היא תמיד דבר אחר.
אז כתוב שהוא התפלל, והאש שוככת, האש נרגעת, כמובן אם קוראים ברש”י ובדומים לו, הם יספרו לכם מה הייתה התפילה ומה הייתה השאלה, אבל זה לא מוזכר בפסוקים, כל מה שמוזכר הוא הסיפור הזה המאוד אנונימי, המאוד פשוט.
קריאת השם תבערה
ואז המקום הזה נקרא תבערה כי תבערה היא מלשון אש, מלשון בעירה, אש ה’ בערה בהם, ייתכן שזו גם האש שהייתה לנו קודם, אש ה’, שהולכת להיות לפניהם או מעליהם בלילה, ייתכן שזו אותה אש שבערה בהם, אז מאוד דומה לסיפור של נדב ואביהוא, ואז נוכל לחשוב מה בדיוק פירוש “מתאוננים”, אבל בסדר, זה הסיפור הראשון של תבערה.
ומשה, למשל, בספר דברים, יש לו את הקטע הקצר הזה של תבערה, מסה, קברות התאווה, ובמסה ובקברות התאווה מקציפים את ה’, היו שלושה מקומות אלה והם ידעו שתבערה היא אחד המקומות שבהם העם הכעיס את ה’, אנחנו לא צריכים הרבה יותר.
עכשיו יש לנו את הבא, מסה, כמובן, הוא הסיפור שיהיה לנו בפרשת חוקת, ובמובן מסוים כבר היה בפרשת בשלח.
הסיפור השני: קברות התאווה — התלונה על המן
עכשיו, מה שיש לנו עכשיו הוא הסיפור הבא, והסיפור שנתתי לו את הכותרת קברות התאווה, כי זה הסיפור שמבוסס סביב המקום הזה שנקרא קברות התאווה, אבל גם סיפור הרבה יותר מורכב, זה באמת הסיפור של, לא המן, נכון, הסיפור של נתינת המן, כפי שכבר היה לנו בפרשת בשלח, אלא התגובה למן.
הפיכת סיפור המן למורכב יותר
בפרשת בשלח, שמנו לב שיש מורכבות מסוימת עם המן, העם היו שמחים, הם לא היו שמחים, יש סוג של ניסיון עם זה, שלא היה ברור, נראה שהכל קשור לשבת ודברים כאלה. כאן אנחנו לומדים שיש עוד תלונות על המן, המן היה יותר בעייתי, נכון, שוב, ספר במדבר מסבך, מבעיית, דברים מאוד פשטניים שהיו לנו בספר שמות.
ספר שמות, המן הוא פשוט סימן נהדר להשגחת ה’ עלינו, וכן הלאה. כאן, פתאום, אנחנו רואים שהעם לא היו מרוצים, וכמובן, זה מוצג כבעיה, אבל אז אנחנו רואים שהקב”ה בעצמו מסכים, וכמובן, נתינת הבשר היא משהו שהוא נותן להם במפורש גם בספר שמות.
אז, נראה שוב, אפשר לדון אם אלה סיפורים נפרדים, או אם אלה קרו בשלבים שונים, אבל זה לא משנה. הרעיון הוא שמה שמוצג שם הוא משהו מאוד פשוט ואולי בקשה לגיטימית של איפה, אתם יודעים, הם מבקשים מן, אוכל, ולחם, ובשר, והם קיבלו את זה. כאן, אנחנו רואים שמה שהם קיבלו לא היה באמת כל כך טוב, והיו כמו שלבים שבהם הם רצו יותר מזה, ושזה היה מעורב במהפכה שלמה של מבנה המנהיגות.
האספסוף
אז, בואו נקרא את הסיפור. והסיפור מתחיל עם אספסוף. אספסוף זה משהו כמו המתאספים, אבל המתאספים הלא-נכונים, נכון? עדה היא האנשים שמתאספים בדרך הנכונה, הנציגים הלגיטימיים של הקהל, של האסיפה, ואספסוף זה משהו כמו, נכון, מתורגם לפעמים כאן כאספסוף, אנשים שמתאספים, אבל מתאספים לא בדרך נכונה, לא בדרך מאורגנת, הם לא הנציגים הלגיטימיים של העם.
התאוו תאווה, הם התאוו תאווה, הם קיבלו תאווה, ואז בני ישראל, במילים אחרות, כל העם, לא רק האספסוף, התחילו לבכות. אז, זה התחיל, וזה, איכשהו, משקף את הסיפור הקודם עם קצה המחנה, האנשים בקצה המחנה, או האספסוף, לא המרכז, לא מה שנקרא לפעמים המיינסטרים, הם אלה, אבל הם איכשהו הדביקו את המיינסטרים, את בני ישראל, גם בתלונותיהם. אז זה לא שהייתה להם תלונה רעה, זה פשוט, שוב, תלונה מתחילה מהם.
התלונה: נוסטלגיה למצרים
והם אמרו, אז זו הייתה התלונה העיקרית שלהם, מי יאכילנו בשר, אין לנו בשר לאכול. והתלונה שלהם מפורטת במונולוג הארוך הזה, שבו הם אומרים, אנחנו זוכרים שהיה לנו במצרים חינם דגים וכל מיני ירקות, כנראה הם מתארים דגים כשופעים, כמובן, בנילוס, כפי שלמדנו מסיפור מכת דם, ויש לנו ירקות, דברים רבים שגדלים, ועכשיו אין לנו כלום, נפשנו, גופנו, אישיותנו יבשה, אין כלום, רק מן, אין כל בלתי אל המן עינינו.
תיאור המספר את המן
והוא מנסה לשבח את המן, הוא מנסה לומר שהמן היה טוב, אבל ברור שאנחנו יכולים לראות מתגובתם שכן, המן היה טוב, אבל הוא עדיין היה מוגבל במידה מסוימת. והפסוק אומר, הַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא, זה מה שהוא היה דומה לו, זה לא שהוא היה מושקה, אלא הוא היה כמו, ועינו כעין הַבְּדֹלַח, אז בדולח הוא סוג של אבן יקרה, אז זה צבע יפה.
והוא מתאר איך הכינו אותו: העם היו מתפזרים ואוספים אותו יחד ואז טוחנים אותו, או כותשים אותו — לא מכונת טחינה, אלא משהו שמשתמשים בו לפעמים לתבלינים ודברים כאלה — והם היו מבשלים אותו, והם היו עושים ממנו עוגיות או עוגות, וטעמו היה כטעם לְשַׁד הַשָּׁמֶן, כנראה מאפה שמנוני, דומה למה שכתוב בשמות, צַפִּיחִת בִּדְבַשׁ. אז איכשהו המן הזה היה משהו שעושים ממנו קמח ועושים סוג של עוגה או עוגייה או לחם, זה מה שהמן היה. כמובן יש תיאורים מדרשיים ומאוד מעניינים שלו, אבל נראה שהפסוקים מתארים אותו באופן מאוד מפורש פיזי וחומרי. והמן הזה היה בלילה, כשהטל יורד בלילה, אז המן היה יורד עליו. אז זה תיאור המן.
האסיפה הלא-לגיטימית: כל משפחה בפתח אוהלה
ועכשיו אנחנו חוזרים לתלונות העם, הם מתלוננים על זה. עכשיו, בדיוק כמו שהיה לנו קודם, ה’ שומע, באוזניו כביכול, שומע את התלונות וכועס. כאן, קודם לכן משה לא כעס, משה התפלל אל ה’ שיסלח לעם, כביכול. כאן, משה שומע אותם, כל משפחותיהם, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, אז שוב אני חושב שזה מדגיש שזו לא אסיפה לגיטימית, נכון? יש משפחות שמתאספות כל אחת בפתח אוהלה, של מקום מגוריהם, אז זה כמו אסיפה לא-לגיטימית, כמו מחאה, בניגוד לכשהייתה אסיפה לגיטימית שלמדנו עליה קודם לגבי פסח שני, שהיו באים אל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. הפתח הוא תמיד הכניסה לעיר או לבית, לפחות בזמנים עתיקים ואולי גם עכשיו, או כמו המקום שבו אנשים מתאספים לפגישות, לדברים חשובים. וכאן, הם עושים אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, כל אחד למשפחתו, כל אחד למרחב שלו. כפי שדנו, אלה היחידות הבסיסיות של החברה כאן, אז הם עושים את זה בנפרד, כל אחד בדרכו, וה’ כועס ומשה גם, רַע בְּעֵינֵי מֹשֶׁה.
ההיפוך: עכשיו משה כועס
זהו היפוך מעניין של הסיפור הקודם, נכון? שם היה רַע בְּאָזְנֵי ה’, אז אוזני ועיני אולי דומים, ומשה לא כעס, אבל כאן זה רַע בְּעֵינֵי מֹשֶׁה, ועכשיו, לכן, הנה תגובתו של משה לזה.
תלונתו הקיצונית של משה אל ה’
משה לא מתלונן אל העם, הוא מתלונן אל ה’, הוא מתלונן אל ה’ על העם. משה הולך אל ה’, וזה מוטיב חוזר אצל משה, אבל זה לדעתי המקרה הקיצוני ביותר שלו, או אחד מהמקרים הקיצוניים ביותר שלו. משה בא אל ה’ והוא אומר, למה הרעות לעבדך, למה פגעת בי, למה אתה עושה רע לעבדך, האם לא מצאתי חן בעיניך שאתה שם את כל הלחץ הזה, כל החובה הזו עליי? האם אנכי הריתי את כל העם הזה, האם אנכי ילדתיהו, שאתה אומר לי, אתה מבקש ממני לשאת אותם בחיקי, על גופי, כמו שאומן נושא את היונק, ולקחת אותם אל הארץ שהבטחת, זה מה שאתה מתכוון?
ובמילים אחרות, משה אומר, כן, קיבלתי את הפקודה הזו, קיבלתי את הפקודה הזו לקחת אותם לארץ ישראל, כמנהיג צבאי, כמנהיג של מבוגרים, אבל האנשים האלה מתנהגים כמו ילדים. למה אתה רוצה שאהיה הבייביסיטר שלהם, זה מה שאתה רוצה, האם אני הבייביסיטר שלהם, האם אני אמם, האם אני המינקת שלהם?
ואז הוא אומר, מאיפה יש לי בשר לתת לכל האנשים האלה, הם בוכים אליי, תן לנו בשר? הבאתי אותם למדבר, הם צריכים להיות שמחים שהם בחיים, שיש להם מן, כאילו הם בוכים, הם פשוט מפונקים ובוכים על בשר. אני לא יכול, משה אומר אני לא יכול, אני לא יכול לשאת את זה, אני לא יכול לשאת את המשא הזה, זה כבד עליי מדי. כמובן שזו בדיוק הלשון שיתרו אמר למשה, כבד ממך הדבר, כמובן שזה כבד מבחינה נפשית.
ואם ככה אתה עושה לי, וזה חוזר על מה שמשה אמר, אבל במובן קיצוני יותר, אם ככה את עושה לי, פשוט הרוג אותי. אתה אוהב אותי, מצאתי חן בעיניך, עדיף שתהרוג אותי, מאשר שהרעה הזו תקרה לי, עדיף לי למות. אז זו הסירוב הקיצוני ביותר של משה, או ההתכחשות שלו לנשיאת משא העם.
תגובת הקב”ה: האצלת סמכות לשבעים הזקנים
ומשה, והקב”ה מקבל, בניגוד למקומות אחרים שבהם הקב”ה אומר, לא, אני אתן לך את הכוח, ודברים כאלה, שוב, מאוד דומה למה שקורה בפרשת יתרו, משה, הקב”ה נענה לבקשה הזו. הוא אומר, אתה צודק, אתה לא יכול לשאת אותם, תן לי לתת לך עזרה, תן לי להאציל בשבילך.
והקב”ה אומר למשה, אסוף לי שבעים איש מזקני ישראל, אתה יודע שאלה הזקנים שלהם, אלה שֹׁטְרִים שלהם, אלה האנשים שמתעסקים איתם, שמנהלים אותם. קח אותם לאוהל מועד, שוב, למקום המפגש הלגיטימי, ותעמיד אותם, הצג אותם, הצג אותם לפניי שם. אני ארד, אדבר איתך, ואאצל מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם. במילים אחרות, כל העניין שלך הוא שאתה מדבר איתי, יש לך את הרוח שלי עליך, רוח פירושה הדברים שלי, ההכוונה שלי, נבואה, בוא נפזר את זה, בוא ניתן את זה לשבעים האנשים האלה, יהיה להם חלק מזה, והם ישאו את המשא איתך.
תגובתו הכעוסה של הקב”ה: בשר עד שיקיאו
ואז תגיד לעם, התקדשו למחר, יהיה לכם בשר, בכיתם, אין בעיה, יהיה לכם בשר. ועכשיו, הם מקבלים את הבשר בצורה כעוסה, נכון? לפעמים מישהו אומר לילד, תקבל את הבקשה שלך אבל בצורה כעוסה. אין בעיה, אמרתם שזה היה יותר טוב, היה יותר טוב במצרים, רציתם בשר, אני אתן לכם בשר. ולא רק יום אחד, לא יומיים, לא חמישה ימים, לא עשרה ימים, לא עשרים יום, חודש שלם תאכלו בשר.
אז תזכרו שבתקופה הזו, ובאופן שהתורה מציגה את זה, בשר זה לא משהו שאוכלים כל יום, בשר זה דבר חגיגי מאוד, נכון? יש לכם קרבנות שבעצם עוסקים באכילת בשר בצורה הנכונה, זה זבח, זה עניין שלם. מישהו שאוכל בשר כל יום זה כמו, בימינו היינו אומרים שאנחנו רגילים לאכול בשר כל יום, לפעמים היינו אומרים כמו, אני אתן לך שוקולד, תאכל אותו לארוחת בוקר, ולארוחת צהריים, ולארוחת ערב, הגלידה, זה מה שרצית, רצית גלידה, אתה לא שמח שאני לוקח אותך לארץ ישראל, ואתה בוכה שאין לך את הממתקים שלך? אין בעיה, אני אתן לך עשרת אלפים ממתקים, עד שתקיא מזה.
זה מה שכתוב, עד אשר יצא מאפכם, זו דרך אחרת, תקיאו, או תפלטו, זה, אני חושב שלפעמים הקאה יוצאת מהאף, והיה לכם לזרא, זה יהיה נורא בשבילכם. כל זה בגלל שמאסתם, הייתם מָאַס בה’, אשר בקרבכם, ובכיתם לאמור, למה זה יצאנו ממצרים? אז זו תגובת הקב”ה.
הספקנות המתמשכת של משה לגבי הבשר
ועכשיו משה עדיין לא נראה מרוצה, וזה מאוד מעניין. אז הקב”ה כאילו אומר למשה, אין בעיה, תקבל שבעים עוזרים, ואז איכשהו ניתן להם כמה בשר שהם רוצים. ואז משה אומר, מה זאת אומרת? בסדר, את העוזרים אני מבין, אבל הבשר, מאיפה אני אשיג להם? יש כאן שש מאות אלף רגלי, אתה יכול להגיד לי שאני נותן להם בשר לחודש? אז הקב”ה כאילו מקשה את הבקשה, כאילו הבשר שלי ליום אחד מספיק. מה אני אשחט להם, את כל הבקר, את כל הצאן, זה יספיק? אני אאסוף להם את כל הדגים שבים, זה יספיק? זה לא מספיק, זה לא אפשרי לספק לאנשים כאלה בשר כל יום.
תוכחת הקב”ה: “היד ה’ תקצר”
וכאן הקב”ה אומר למשה, אל תדאג, היד ה’ לא תקצר, הקב”ה יכול לעשות את זה, עתה תראה היקרך דברי אם לא. במילים אחרות, יש יותר דברים אפשריים בשמים ובארץ ממה שדמיינת בפילוסופיה שלך, דברים אפשריים. אז לגבי התלונה שלך שאתה לא יכול לעשות את זה לבד, זו הייתה תלונה לגיטימית, אבל אתה חושב שלא אפשר להשיג את הבשר? לקב”ה זה אפשרי.
הביצוע: הרוח יורדת על שבעים הזקנים
וזה מה שקורה, ואז משה מבצע, משה מבצע את הדברים, הוא יוצא, הוא מדבר, מספר לעם מה אמר הקב”ה, הוא אוסף שבעים איש, הקב”ה יורד בענן שלו, הוא מדבר עם משה, וַיָּאצֶל — וזה כמובן פועל מעניין, אנחנו מקבלים ממנו את המילה אצילות, איכשהו הוא מעביר מן הרוח אשר על משה והיא עוברת על שבעים האנשים, שבעים הזקנים, והרוח נחה עליהם, והם מתנבאים.
פרשת אלדד ומידד: נבואה מחוץ למחנה
עכשיו יש הערת צד מעניינה נוספת בסיפור, שוב קשורה מאוד לשאלת מנהיגותו של משה וגם לשאלת יורשו, שמתחילה להפוך לנושא עם הזדקנותו של משה, ובמידה רבה סוף ספר במדבר, גם סוף ספר דברים, או אולי כל ספר דברים עוסק בשאלת יורשו של משה.
אז עכשיו אנחנו רואים סיפור, היו שני אנשים, אז היו שבעים האנשים האלה שוב, שנאספו למקום המפגש הנכון, אל תלכו לאזורי המחאה האלה, אתם תבואו לכאן, זה יהיה מנוהל, זו גם דרך לנהל את מעמדם, אם ניתן לכל זקן את הכבוד שלו, את ההערכה הראויה לו, ואז כולם יהיו חלק מהתוכנית, ואחרת כל אחד הולך, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ, ומתחילים להסית, וליצור מרידות, ודברים כאלה.
אז עכשיו, נראה ששני אנשים עדיין מחוץ לתוכנית, יש שני אנשים עדיין במחנה, הם לא באו לפתח אוהל מועד, שמם אלדד ומידד, וגם הם קיבלו את הרוח, הם היו כתובים בנייר, בזה, בכל דרך שהיא, במילים אחרות הם היו האנשים, הם חלק מהאנשים שהוזמנו לדבר הזה, אבל הם לא הלכו, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, אז זו כמעט מרידה מפורשת.
אלדד ומידד: נבואה מחוץ למערכת
אז עכשיו, נראה ששני אנשים עדיין מחוץ לתוכנית. יש שני אנשים עדיין במחנה. הם לא באו לאוהל מועד. שמם אלדד ומידד. וגם הם קיבלו את הרוח. הם היו כתובים בנייר, בזה, בכל דרך שהיא — במילים אחרות, הם היו האנשים, הם חלק מהאנשים שהוזמנו לדבר הזה. אבל הם לא הלכו — וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה. אז זו כמעט מרידה מפורשת.
כמובן, מעניין, שבזמן שהם עושים את המרידה הזו, הם קיבלו את הנבואה שלהם. אז הם בוודאי היו ראויים למשהו. וכמו שכשהקב”ה נתן את הנבואה לשבעים הזקנים, היא הגיעה גם אליהם כי הם אחד מהם. הם חלק מה… הם ברשימה. אבל הם מתנבאים במחנה, לא חלק מהמערכת, לא בתוך המבנה המאורגן תחת משה.
תגובת יהושע ותשובת משה
ולכן, הַנַּעַר — איזה צעיר, נער זה תמיד אדם צעיר, אבל גם מישהו שהוא משרת, מישהו שעוזר — רץ למשה ומספר לו את זה. ולכן, יהושע בן נון, הגבאי הרשמי של משה, מִבְּחֻרָיו — שוב, אנחנו זוכרים בַּחֲלָנֵי אֲנָשִׁים — הנבחר שלו, המנהיג הבא שמשה בחר, היורש. הוא בחר בו במפורש כבר במלחמת עמלק כפי שראינו ובסיפור העגל להיות הנציג שלו, נכון? והוא אומר, כלא אותם, תראה אותם, הם מורדים.
ומשה, משה מגיב בצורה מאוד מעניינת, מה אתה רוצה ממני? זה מה שביקשתי. אתה מקנא בשבילי? אתה כועס בשבילי? אני לא רוצה — מי? מי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם. כמובן, זו מידה מאוד יפה של משה רבנו שהוא כאילו, אני לא רוצה לשמור את הנבואה לעצמי, אני רוצה שלכולם תהיה.
אבל זה באמת גם המשך בהקשר של הסיפור למה שהוא אמר. כל העניין הזה של לתת לשבעים איש נבואה היה תגובה לכך שמשה אמר, אני לא יכול לעשות את זה לבד. אז משה אומר ליהושע, אז יש עוד שני אנשים, אז הם לא לגמרי בצד, תן להם לדאוג לעצמם, תן להם לעזור לי, אני מוותר, אני לא יכול לעשות את כל זה לבד. וזה הסיפור.
החזרה למחנה והגעת השלו
ולכן משה ושבעים האנשים חוזרים ל… גם משה איתם — הם חוזרים ומתאספים בצורה הנכונה, לא בצורה חתרנית, הם מתאספים חזרה למחנה.
וגם הבשר המובטח מגיע. יש רוח ויש שְׂלָו, שזה סוג של ציפור. לפעמים יש במדבר או קרוב למדבר, יש נדידות ענקיות שלהם. אז זה סוג הרקע לזה. והם מתפרשים סביב המחנה, כמו דרך, מתפרשים כל כך הרבה, דרך יום מכל צד, כמות מרחק שאדם הולך ביום, נכון? מודדים מרחק בזמן. ואמתיים על פני הארץ, אז המון שלו, כמות עצומה של שלו כאן.
והעם קמו והלכו כל היום וכל הלילה וכל יום המחרת, הם אוספים את השלו. מי שאסף הכי מעט אסף עשרה חומרים, כמו עשר קבוצות היו לנו במצרים. והם שטחו אותם סביב המחנה, למלוח, לשמר, ומשהו כזה.
המגפה בקברות התאווה
וזה גרם לבעיות. ובכן, הבשר עודנו בין שיניהם, אז הם עדיין נהנים ממנו. ואַף ה’ חָרָה בָהֶם, חרון אף ה’. אף ה’ בדרך כלל פירושו רעב או לא רעב, איזשהו מגפה. במילים אחרות, ואנחנו יכולים גם לדמיין שהמגפה הזו, אתם יודעים, אוכלים יותר מדי בשר וחלק ממנו היה מזוהם או משהו, קיבלנו איזו שפעת עופות, ואנחנו מזוהמים ומַכָּה רבה, מכה גדולה, או איך מתרגמים מכה בצורה ברורה, המכה הגדולה, תמיד פירושה שאנשים מתים או חולים, מה שקרה לעם.
ולכן המקום הזה נקרא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, אז קברות התאווה, קברות האנשים שהייתה להם תאווה — במילים אחרות, האנשים האלה שמתו מאכילת יותר מדי שלו או מכל מגפה שבאה יחד עם זה.
המעבר לחצרות
ואז, זה הסוף של התחנה הזו, של המקום הזה שבו נחו. אחר כך, נסעו לחצרות, והם בחצרות, ויהיו להם עוד סיפורים של בעיות עם המנהיגות.