סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק ז׳ — קרבנות הנשיאים וחנוכת המזבח
הקשר מבני ומיקום בספר במדבר
פרק ז׳ בספר במדבר הוא החלק האחרון החסר בחנוכת המשכן. סיפור החנוכה התפרש על פני מספר ספרים:
1. ספר שמות — השלמת המשכן והקמתו
2. ספר ויקרא — קרבנות המילואים שהקריב משה והכהנים, שקידשו את המשכן
3. ספר במדבר (כאן) — המתנות והקרבנות שהביאו נשיאי כל השבטים לכבוד החנוכה
מיקום זה מתאים בדיוק לתזה שספר במדבר עוסק באופן ספציפי בשאלה כיצד קדושת המשכן מקרינה כלפי חוץ דרך כל המחנות והשבטים. כשם שספר ויקרא מכיל דינים השייכים לכהנים ואילו ספר במדבר מכיל את סדר המחנה סביבם, כך גם קרבנות הקידוש של הכהנים מופיעים בויקרא ואילו קרבנות החגיגה של נשיאי השבטים מופיעים בבמדבר. הפרק הבא (ח׳) ימשיך דפוס זה כלפי חוץ עם חנוכת הלויים — שכבה חיצונית נוספת מעבר לכהנים.
שתי מתנות הנשיאים
הפרק מתחלק לשני חלקים עיקריים, שכל אחד מהם עוקב אחר אותו דפוס מבני: הנשיאים מביאים דבר מה, הקב״ה צריך להסמיך את משה במפורש לקבל אותו, והקב״ה נותן הוראות לחלוקה.
מתנה א׳: עגלות ובקר ללויים (פסוקים א׳–ט׳)
הפרק פותח: ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ — פתיחה זו מכוונת בכוונה תחילה לסוף ספר שמות (ההקמה), ולא ליום שבו הקריב אהרן את המילואים. אף שמדובר באותו יום, המסגרת מתחברת לבנייה ולא לעבודת הכהנים.
הנשיאים מזוהים הן כנשיאי המטות (מנהיגי השבטים המנהלים את כל ענייני השבט) והן כהעומדים על הפקודים (הממונים על המפקד) — מה שמקשר סיפור זה לחומר המפקד שמוקדם יותר בספר במדבר.
הם מביאים במשותף: שש עגלות (*עגלות צב* — מעין מרכבות מהודרות, כשהמשמעות המדויקת של *צב* אינה ודאית) ושנים עשר בקר. החשבון: כל זוג נשיאים חולק עגלה אחת, וכל נשיא מביא שור אחד.
בעיית ההרשאה: בניגוד למתנות לבניית המשכן (שנצטוו במפורש בפרשת תרומה), הנשיאים יזמו מתנה זו מעצמם. לא היה מובן מאליו שמשה צריך לקבל אותה, ולכן הקב״ה מסמיך זאת במפורש ומורה שתינתן ללויים לצורך עבודת המשא שלהם.
חלוקה לפי הצורך:
– בני גרשון — 2 עגלות (הם נושאים פריטים קלים יותר: יריעות וכדומה)
– בני מררי — 4 עגלות עם 8 שוורים (הם נושאים את הקרשים הכבדים)
– בני קהת — לא כלום, מפני שהם נושאים את כלי קודש הקודשים הפנימיים על כתפיהם, לא על עגלות. זה עניין של כבוד (הפריטים הקדושים ביותר נישאים על ידי בני אדם, לא על ידי בהמות) ואולי גם הגנה מעשית (כלים עדינים לא צריכים להיות על מרכבות).
תובנה מרכזית בנוגע להיררכיה: המשכן עצמו ועבודתו שייכים לכהנים. המשא שייך ללויים. הנשיאים משתתפים בכך שהם תומכים בעבודת המשא של הלויים — כל שכבה מתחברת צעד אחד נוסף כלפי חוץ מן המרכז.
מתנה ב׳: קרבנות לחנוכת המזבח (פסוקים י׳ ואילך)
הנשיאים מביאים גם קרבנות לחנוכת המזבח. אלו אינם המילואים (שהייתה להם תפקיד של קידוש הקשור למשיחה). אלא אלו קרבנות חגיגיים — חגיגת חנוכה, בדומה למה ששלמה עשה מאוחר יותר בחנוכת בית המקדש.
הקב״ה מורה שכל נשיא יביא את קרבנותיו ביום נפרד, ובכך מפרש בכוונה את החגיגה על פני שנים עשר ימים כדי להגדיל ולהרחיב את השמחה.
מבנה קרבן כל נשיא
קרבנו של כל נשיא מתחלק לשלושה חלקים:
1. מנחה עם כלים — קערת כסף אחת במשקל מאה ושלושים שקל ומזרק כסף אחד (כלי זריקה) במשקל שבעים שקל, שניהם מלאים סולת למנחה. הנשיאים תרמו הן את הקרבן והן את הכלים עצמם. בנוסף, כף זהב אחת במשקל עשרה שקלי זהב, מלאה קטורת.
2. קרבנות בהמה — עולה וחטאת: פר אחד ואיל אחד לעולה; שעיר עזים אחד לחטאת, כמקובל בחטאת יחיד.
3. שלמים — החלק הגדול ביותר: שני בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים. השלמים הם המרכיב הגדול ביותר מפני שהם מייצגים את סעודת החגיגה.
שנים עשר הימים ונשיאיהם
הסדר עוקב אחר סדר המחנות שנקבע מוקדם יותר בספר במדבר: יום א׳ — נחשון בן עמינדב (יהודה); יום ב׳ — נתנאל בן צוער (יששכר); יום ג׳ — אליאב בן חלון (זבולון); יום ד׳ — אליצור בן שדיאור (ראובן); יום ה׳ — שלומיאל בן צורישדי (שמעון); יום ו׳ — אליסף בן דעואל (גד); יום ז׳ — אלישמע בן עמיהוד (אפרים); יום ח׳ — גמליאל בן פדהצור (מנשה); יום ט׳ — אבידן בן גדעוני (בנימין); יום י׳ — אחיעזר בן עמישדי (דן); יום י״א — פגעיאל בן עכרן (אשר); יום י״ב — אחירע בן עינן (נפתלי). כל אחד מביא קרבן זהה.
הסגנון החזרתי כחגיגה מכוונת
הפרק חוזר באופן ידוע על אותו תיאור קרבן שנים עשר פעמים — פעם לכל נשיא. זה מכוון וחגיגי, ולא מיותר. שתי נקודות מקבילות מאירות זאת:
1. החגיגה עצמה נפרשה על פני שנים עשר ימים לא מפני שהמשכן ״היה צריך״ את כל הקרבנות הללו, אלא כדי להאריך ולהגביר את השמחה.
2. הטקסט משקף זאת בכך שהוא פורש את הסיפור על פני שנים עשר חזרות, מה שהופך את הקריאה עצמה לחגיגית יותר.
עיקרון ספרותי רחב יותר: כשאדם שמח, הוא מאריך בדיבור; כשהוא עצוב, הוא שותק או מקצר. מגילת אסתר היא בעלת הסגנון הארוך והמורחב ביותר בכל התנ״ך, מפני שהיא נקראת בזמן של שמחה גדולה. באופן דומה, התורה מבטאת את שמחת החנוכה בכך שהיא חוזרת על אותו תוכן שנים עשר פעמים — ״אין לנו לאן למהר… כולנו שמחים, ואפשר לעשות הכל שוב ושוב״. זו גם הסיבה שהפרשה נקראת בחנוכה (אם כי התאמת שנים עשר נשיאים לשמונה ימים מחייבת קריאת חמישה ביום האחרון).
הסיכום הכולל: ״זאת חנוכת המזבח״
התורה מספקת סיכום כולל המוצג בביטוי ״זאת חנוכת המזבח״ — ביום הימשח אותו מאת נשיאי ישראל. הסכומים: שתים עשרה קערות כסף, שנים עשר מזרקי כסף, שתים עשרה כפות זהב. סך הכסף — 2,400 שקל (כל קערה 130 + כל מזרק 70 = 200 לכל נשיא × 12). סך הזהב — 120 שקל (10 לכל כף × 12). בהמות: 12 פרים, 12 אילים ו-12 כבשים לעולה; 12 שעירי עזים לחטאת; ולשלמים — 24 פרים, 60 אילים, 60 עתודים ו-60 כבשים.
הפסוק המסיים: משה שומע את הקול
הפרק מסתיים בכך שמשה נכנס לאוהל מועד ושומע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים. זהו קיום ישיר של ההבטחה שניתנה בפרשת תרומה: ״ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת״.
סיום זה מקביל באופן הדוק לסיום ספר שמות, שבו משה נכנס למשכן שהושלם. מתגלה דפוס: אחרי כל שלב של השלמה, הסיפור מסתיים במפגש של משה עם השכינה. לספר שמות הייתה גרסה אחת של סיום זה; לספר ויקרא היה משהו דומה (בפרשת שמיני/אחרי מות); ועכשיו ספר במדבר מספק את הגרסה האחרונה — לאחר שהשלב האחרון, חנוכת הנשיאים, הושלם.
תובנה רעיונית: הקול מקיף הכל
יש קריאה עמוקה יותר של פסוק הסיום הזה: הקול שמשה שומע מבין הכרובים אינו רק המשך לחנוכה, אלא הוא נוצר מכל התהליך כולו — הבנייה, העבודה, ההקמה ומתנות הנשיאים — כל אלה יחד יוצרים את המרחב והיכולת לשמוע את הקול האלוקי. בכך שהתורה כוללת את תרומות הנשיאים כחלק מחנוכת המשכן, הקול עצמו מקיף ומתאפשר על ידי כל המאמץ הקולקטיבי הזה.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק ז: קרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן
הקדמה: מבנה ומיקום פרק ז
היום אנחנו קוראים במדבר, פרק ז. כידוע, פרק זה הוא פרק ארוך מאוד מבחינת הטקסט, אבל התוכן נראה לא כל כך ארוך כי הוא בעיקר חוזר על עצמו. הוא מתחלק בעיקר לשני חלקים מרכזיים.
הסיפור של פרק זה, אם נחזור למבנה הסיפורי שלנו, הוא החלק האחרון שבאמת חסר, במובן מסוים, מהסיפורים הקודמים, בעיקר בספר ויקרא, של חנוכת המשכן. היו שלושה מקומות שונים שבהם דנו בתהליכים הספציפיים של חנוכת המשכן:
1. בספר שמות ובציווי, ואז בביצוע הציווי בספר ויקרא, היו לנו הקרבנות הנקראים המילואים, שקידשו את המשכן על ידי כך.
2. היה לנו בספר שמות לפני כן, סיום בניית המשכן.
3. ועכשיו בספר במדבר, יש לנו את המתנות, או הקרבנות הספציפיים המובנים כמתנות, שהובאו לא על ידי משה והכהנים, אלא על ידי הנשיאים של כל שאר השבטים — המתנות שהם הביאו לחגיגת חנוכת המשכן.
וזה החלק האחרון של חנוכת המשכן, שמוצב כאן, אז הוא שייך לסיום הסיפור הזה של חנוכת המשכן, שאליו, במובן מסוים, כל המפקדים, וכל המינויים, וכל המצוות שדנו בהן כאן — נספחים.
איך זה מתאים לתזה של ספר במדבר
אפשר גם לראות יפה מאוד שזה מתאים לתזה שלי שעבדתי איתה כל הזמן הזה, שספר במדבר דן ספציפית באופן שבו המשכן וקדושתו מתפשטים לכל המחנה, לכל השבטים.
אז בדיוק כמו שהיו לנו הדינים השייכים לכהנים בספר ויקרא, והדינים השייכים יותר לארגון המחנה סביבם בספר במדבר, באותו אופן יהיה לנו בפרק הבא חנוכת הלויים, שזה שוב רמה חיצונית יותר, כביכול, של הכהנים. באותו אופן, חנוכת המשכן — הקרבנות שהובאו לאותו קידוש וחנוכה השייכים לכהנים — היתה בספר ויקרא, והקרבנות שהובאו על ידי הנשיאים של שאר השבטים לחגוג את חנוכת המשכן הם בספר במדבר, מה שמתאים לתיאוריה הזו שספר במדבר דן באופן שבו כל שאר השבטים גם מאורגנים סביב המשכן.
המתנה הראשונה: עגלות ושוורים ללויים
היו שני סוגים שונים של מתנות שנשיאי שאר השבטים הביאו. ונקרא אותם.
הפתיחה: חיבור חזרה לסוף ספר שמות
אז הסיפור הראשון מתחיל: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו. וממשיך, ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו.
במילים אחרות, ביום שמשה סיים להקים את המשכן — אז זה באמת מחזיר אותנו עד סוף ספר שמות, שם מתוארת הקמת המשכן. וזה כאילו לא אומר, לא אומר, *ויהי ביום הקריב אהרן את המילואים*, נכון? זה היום שהמשכן הוקם. כמובן, זה אותו יום שבו המילואים התרחשו. אבל זה מתייחס עד לשם.
זהות הנשיאים
ויקריבו נשיאי ישראל — ויהי ביום כלות משה להקים משכן ויקדש אותו — הקריבו. והפסוק אומר, אלה גם הנשיאים: ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים.
אז זה מחבר אותנו למפקדים שהיו לנו כאן. אנחנו רואים שהנשיאים האלה, תפקידם הוא גם להיות נשיאי השבטים, לנהל את כל המינויים, את כל הניהול של השבט — זה תפקידם. והם גם אלה שמונו על המפקד, הם העומדים על הפקודים.
מה הם הביאו
עכשיו הם מביאים קרבן. מה הם מביאים? והם מביאים קרבן משותף כולם ביחד. שש עגלות — אז עגלות, שאף אחד לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל איזשהו סוג של עגלות טובות, עגלות צב. ושנים עשר בקר. שנים עשר בקר זה פשוט בקר. אבל כנראה כאן, הייתי מניח שהכוונה לשוורים. וכמו שהפסוק מסביר, זה אומר שכל נשיא מביא עגלה אחת (בשיתוף עם אחר) וכל אחד מביא שור אחד. אז ככה אני יודע שבקר זה שור אחד.
ההרשאה לקבל את המתנה
והם מביאים את זה. ועכשיו, כמו כל הסיפורים כאן, יש ציווי מפורש שזה יעבוד. אז ה’ אומר למשה: קח מאיתם והיו לעבוד את עבודת אוהל מועד ונתת אותם אל הלויים איש כפי עבודתו.
במילים אחרות, נראה שזה לא היה פשוט — האם לקבל את זה? זכרו שכל המתנות שניתנו כאן, עד חזרה לפרשת תרומה, שבמקרה היא הפרשה של השבוע הזה. היה ציווי ספציפי על כל סוג של דבר שיובא לשם. והנשיאים, הם פשוט חשבו על משהו בעצמם להביא. אז איך זה עובד? איך זה מקבל הרשאה? אז ה’ נותן במפורש הרשאה לזה. ולכן משה מבצע את הציווי — הוא לוקח ונותן ללויים.
המטרה: לנשיאת המשכן
עכשיו זו מתנה, לא לבניית המשכן, אלא לנשיאת המשכן. אז זה מאוד מעניין אם חושבים על ההיררכיה כאן. אז יש לנו את בניית המשכן וכל הדברים השייכים לו, העבודה השייכת לכהן. אחר כך יש לנו את הלויים שתפקידם כולל את נשיאת המשכן. עכשיו אחרי זה יש לנו את הנשיאים שמביאים מתנות ללויים, כביכול, לעזור להם בנשיאת המשכן. ככה כל הנשיאים משתתפים במשכן, גם ספציפית בנשיאת המשכן הזו, שהיא כמו שלב אחד לפני מקומם, כביכול. וזה מה שהם עושים.
חלוקה לפי צורך
ומשה מחלק את העגלות ללויים לפי הצורך. אז הוא נותן שתי עגלות לבני גרשון — הם נושאים, כמו שראינו קודם, את הדברים הקלים יותר, הבדים ודברים כאלה — וארבע עגלות, כל אחת עם שני שוורים לשאת אותה, אז שמונה בקר הוא נותן למררי שנושא את הקרשים, כל החלקים הכבדים יותר של המשכן.
בהנהגת איתמר בן אהרן. השלישי (בני קהת) הם לא מקבלים כי הם נושאים את הכלים הפנימיים של קודש הקודשים וזה נישא, כמו שלמדנו קודם, כי אם זה נישא על הכתף זה לא נישא על העגלה, אז חלק מכבוד המשכן הוא שהחלקים החשובים ביותר לא נישאים על ידי העגלות האלה, הם נישאים על ידי בני אדם. אולי יש גם הגנה בסיסית בזה, אתם יודעים, הם יכולים להישבר, הם שבירים, אז לא שמים אותם על העגלות, אבל גם זה עניין של כבוד, אז הם לא נישאים על ידי בהמות, הם נישאים על ידי בני אדם.
אז זו המתנה הראשונה, וכמו שאמרנו, מתנת הנשיאים לעבודת הלויים.
המתנה השנייה: קרבנות לחנוכת המזבח
עכשיו יש מתנה שהם מביאים למשכן עצמו, וגם מתנה זו, היא מתוארת באותו אופן: הנשיאים מביאים אותה, ואז ה’ צריך לתת למשה הרשאה לקבל אותה, והוא גם נותן להם את הדרך לחלק אותה. אז אותם שני דברים, אותו מבנה בדיוק הוא לשתי המתנות האלה.
מהות הקרבנות הללו
כתוב שהנשיאים מביאים את חנוכת המזבח. אם קוראים את הסיפור, למשל, של שלמה, וגם מאוחר יותר, איך חגגו את חנוכת בית המקדש, תזכרו שחלק מזה הוא הבאת הרבה קרבנות. אז הקרבנות האלה הם לא המילואים, נכון? זו לא שאלה של המילואים או הקרבנות שספציפית תפקידם, הפונקציה שלהם היא לקדש את המקדש וכדומה. אלה קרבנות שאינם קידושיים, הם לא כאלה שמקדשים את המשכן, כמו מחוברים למשיחה וכל זה. הם כאלה שחוגגים את הפתיחה הגדולה של המשכן.
הוראות ה’: נשיא אחד בכל יום
וה’ אומר למשה, אתה צריך לקבל את זה, ואתה צריך לתת לנשיא אחד להביא את קרבנותיו כל יום, אז הם פורשים את החגיגה על פני ימים רבים על ידי מתן יום אחד לכל נשיא להביא את קרבנותיו החגיגיים.
הסגנון החוזר כחגיגה
וכאן יש לנו את התיאור הארוך מאוד של קרבנותיהם, כל יום. שוב, כולם מביאים את אותם קרבנות בדיוק, ואנחנו מתארים כל יום איזה נשיא הביא, ומה היה קרבנו, וכל אחד מהם חוזר על אותו דבר.
משמעות החזרה
ואני די בטוח שזה נועד להיות דבר חגיגי לקרוא, ואנחנו רואים שקוראים את זה בחנוכה, כל שנה, בימי החנוכה. אמנם יש רק 8 ימי חנוכה — היו צריכים להיות 12 ימים לפי זה, אבל יש רק 8 ימי חנוכה — ואיכשהו דוחסים את זה פנימה. ביום האחרון קוראים 5, כדי לדחוס את הכל פנימה. אבל קוראים כל יום, ואני די בטוח שזו המשמעות של זה שנכתב כך.
אז בדיוק כמו — אפשר לומר, בדיוק כמו שהחגיגה נפרשה על פני 12 ימים, כדי להגדיל את החגיגה, נכון? הם יכלו — זה לא שהמשכן מאוד רעב, הוא צריך את כל הקרבנות האלה, אז אנחנו מביאים את כל אלה, אתם יודעים, רק כדי שיהיה קיים. לא, זה נפרש במפורש כדי להאריך את החגיגה, כדי להגדיל אותה על ידי הפריסה. באותו אופן, זה נפרש במפורש, התיאור שלו בטקסט, כדי שיהיה יותר חגיגי.
העיקרון הספרותי: שמחה מתבטאת באריכות
זה יותר יפה. כשאדם שמח, זה עוד דבר שאנחנו מתחילים לתאר היום — כשאדם שמח, הוא נוטה לדבר באריכות. זו אחת מתכונות השמחה. כשאדם עצוב, הוא נוטה לשתוק, אז גם אם הוא מדבר, הוא ידבר מאוד מאוד בשקט, או מאוד בקצרה, כמו מאוד בקיצור. כשאדם שמח, הוא מדבר הרבה.
לכן אפשר לראות שמגילת אסתר היא הארוכה ביותר, יש לה הסגנון הארוך ביותר בתנ”ך, כי היא נועדה להיקרא כשאנשים מאוד שמחים, ולכן, היא עשויה בצורה הזו. באותו אופן, כשהתורה מאוד שמחה, היא מנסה לבטא את האושר, את השמחה הגדולה של החנוכה, היא חוזרת על אותו דבר 12 פעמים, כי זה לא שאנחנו צריכים ללכת לאיזשהו מקום, זה לא שאנחנו צריכים לקצר, כי כאילו אנחנו עבדים, כי כאילו אנחנו תקועים. לא, כולנו שמחים, ואנחנו יכולים לעשות הכל שוב ושוב.
קרבן כל נשיא: יום ראשון
ולכן, אקרא — אני לא יכול לקרוא כל פעם את אותו דבר שוב 12 פעמים, אפשר לקרוא את זה בתורה, כשמגיע הזמן לעשות את זה, בפרשה. אבל אני יכול לספר לכם כל יום מי היה הנשיא, ולגבי הראשון, אספר לכם מה היה קרבנו.
נחשון בן עמינדב משבט יהודה
אז ביום הראשון, המקריב, הקרבן היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה.
מרכיבי הקרבן
וקרבנו היה כך. אז הקרבן תמיד מתחלק לשלושה חלקים אלה, אפשר לומר.
המנחה בכלים יפים
אז הראשון הוא מנחה. עכשיו המנחה מובאת בכלים יפים, אז הוא מביא מנחה בקערת כסף, קערת כסף, יחד עם מזרק — איזשהו סוג של כלי או איזשהו סוג של כלי שבו זורקים את הדם, או דברים אחרים — גם זהב. עכשיו זה נותן את המשקלות לאלה: הקערה שוקלת 130 שקל — השקל הוא משקל — המזרק שוקל 70 שקל, ושניהם באים יחד קודם כל עם סולת למנחה. אז זו דרך רגילה כשמביאים מנחה, מביאים כלי כסף.
מבנה קרבן כל נשיא
אז ביום הראשון, המקריב, הקרבן היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, וקרבן זה היה כך. אז הקרבן תמיד מתחלק לשלושה חלקים אלה, אפשר לומר.
אז הראשון הוא מנחה. עכשיו המנחה מובאת בכלים יפים, אז הוא מביא מנחה בקערת כסף, קערת כסף, יחד עם מזרק — איזשהו סוג של כלי או איזשהו סוג של כלי שבו זורקים את הדם, או דברים אחרים — גם זהב. כל אחד עכשיו, זה נותן את השמות, זה נותן את המשקלות לאלה, נכון? הקערה שוקלת 130 שקל. השקל הוא משקל, נכון? המזרק שוקל 70 שקל. ושניהם באים יחד קודם כל עם סולת למנחה. אז זו דרך רגילה כשמביאים מנחה — מביאים כלי. הם תרמו גם את המנחה וגם את הכלי.
וגם כף, עכשיו, זה מספר אחד. גם חוץ מזה, הם מביאים כף שוב שוקלת 10 — משהו של זהב — 10 שקלים של זהב, מלאה קטורת.
שלוש קטגוריות הקרבנות
ואז יש קרבנות. הם מביאים עולה, חטאת ושלמים כשלושת סוגי הקרבנות העיקריים. אז הם מביאים פר לעולה, שעיר לחטאת — כמו שרוב החטאות הן, לפחות — ולשלמים הם מביאים שלמים גדולים. אז הם מביאים שני בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים, וחמישה כבשים. אלה השלמים הגדולים. כמובן, שלמים זו החגיגה הגדולה, המסיבה, כמו שתמיד דנו. יש הרבה מאלה. זה הקרבן של נחשון.
שנים עשר הימים ונשיאיהם
וביום השני, נתנאל בן צוער, יששכר. וביום השלישי, אליאב בן חילון. וביום הרביעי, אליצור בן שדיאור. וביום החמישי, שלומיאל בן צורישדי. וביום השישי, אליסף בן דעואל. וביום השביעי, אלישמע בן עמיהוד. וביום השמיני, גמליאל בן פדהצור. וביום התשיעי, אבידן בן גדעוני. וביום העשירי, אחיעזר בן עמישדי. וביום האחד עשר, פגעיאל בן עכרן. וביום השנים עשר, אחירע בן עינן, נשיא נפתלי.
הסיכום הסופי: זאת חנוכת המזבח
ואז יש לנו את הסיכום הסופי, המצעד הסופי, כביכול, של כל החגיגה הזו. זה נותן לנו סיכום כולל של כל המתנות האלה, וזה נותן לנו זאת חנוכת המזבח. אז בסך הכל, ככה נתרם למזבח, לחנוכת המזבח, וביום שנמשח, ביום שנמשח בשמן מאת הנשיאים.
הכלים: כסף וזהב
ומתברר, בסך הכל, לכולם ביחד היו 12 — 12 קערות, 12 מגשי כסף, 12 מזרקי כסף, 12 כפות זהב. כל אחת 130, כל אחת מכל סוג. עכשיו אם חושבים על הכסף, עכשיו אפשר לספור כמה כסף וכמה זהב קיבלנו. כל קערת כסף היתה 130, כל מזרק היה 70 — ביחד זה 2,400 שקלים נתרמו לאורך כל הזמן הזה. 12 הכפות מתברר שהן, מכיוון שכל אחת שווה 10 זהב או שוקלת 10 זהב, אז זה סך הכל 120.
הבהמות: עולה, חטאת ושלמים
אז מכיוון שכל אחד הביא בקר אחד לעולה, מתברר שזה 12 פרים לעולה. מכיוון שכל אחד הביא איל אחד לעולה, יש לנו 12 אילים. מכיוון שכל אחד הביא כבש אחד לעולה, יש להם 12 כבשים. מכיוון שכל אחד הביא שעיר אחד לחטאת, יש לנו 12 שעירים. מכיוון שכל אחד הביא שני פרים לשלמים, יש לנו 24 פרים. מכיוון שכולם כל אחד הביא חמישה אילים לשלמים, יש לנו 60 אילים. מכיוון שכל אחד הביא חמישה עתודים, יש לנו 60 עתודים. מכיוון שכל אחד הביא חמישה כבשים, יש לנו 60 כבשים — זה 12 כפול 5. זה הסך הכל. זה מה שהיה למזבח לחנוכתו.
הפסוק המסיים: משה שומע את הקול
ועכשיו הסיום האחרון. זה באמת — יש משהו דומה מאוד בסוף ספר שמות, וזה מלמד אותנו שזה מכוון במפורש להיות הסיום של חלק זה של הסיפור, סוף הסיפור שמסתיים בכניסת משה למשכן לאחר שהושלם. אז אחרי שהושלם בספר שמות, היה לנו משהו מעין זה. ואחרי שהושלם בספר ויקרא, אין לנו לגמרי משהו כזה — היה לנו משהו דומה או קרוב לדומה לזה בשעת שמיני, ביום השמיני. ועכשיו יש לנו, בסיום הסופי של הכל, יש לנו: ובבוא משה אל אהל מועד, והוא שומע את זה — את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים. הקול מדבר אליו.
קיום ההבטחה
אז זה כפי שהתחלנו בתחילת פרשת תרומה — כל המטרה של זה היא שהקב”ה ידבר אל משה מבין שני הכרובים, וכאן ההבטחה הזו מתקיימת כשהקב”ה מדבר אל משה. היה לנו את זה, כפי שאמרנו, בתחילת ספר שמות, בגרסה אחת של הסיום. ועכשיו בגרסה השנייה או השלישית או הסופית של הסיום, יש לנו את אותו הדבר, שמספר לנו שאחרי שכל זה נעשה, משה שמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים.
הקול מקיף הכל
אולי אפשר להבין את זה — יש כמו שתי גרסאות או שני סיפורים של הקול הזה. אפשר להבין את זה כך: זהו הקול גם משום שכל המשכן, כל העבודה, כל ההקמה — כל זה יוצר את המרחב או את היכולת לשמוע את הקול. באותו אופן, אם אנחנו מכלילים את כל הנשיאים בחנוכת המשכן, אז במובן מסוים זה אומר שהקול גם כולל את כל זה.