סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – פרשת משפטים ו”לא תחמוד”
מהלך הטיעון הכללי
השיעור בנוי על חידושו של הרמב”ן שפרשת משפטים היא פירוש על “לא תחמוד”, ומשם מתפתח דיון רחב על בעיה יסודית: יהודים שומרי מצוות אינם רואים את הממד המוסרי של מצבים מסוימים, לא משום שהם רעים, אלא משום שאין להם את ה”משקפיים” לראות. התורה “התאמצה” לכתוב את כל פרטי המשפטים משום שבני אדם אינם מבינים מעצמם מה באמת אסור.
—
חלק א’: יסוד הרמב”ן על “ואלה המשפטים”
שיטת הרמב”ן
הרמב”ן אומר שלאחר שהקב”ה נתן את עשרת הדיברות, עדיין לא ידעו ישראל כיצד לקיים למעשה את המצוות. לכן באה פרשת משפטים – להסביר כיצד מקיימים “לא תחמוד”.
סברת הרמב”ן: אם יהודי אינו יודע את דיני בית, שדה וממון – למי הם שייכים – יחשוב שזה שלו, ויחמוד ויקח לעצמו. לכן מלמדת התורה משפטים, כדי שלא יחמוד מה שאינו שלו.
קושיה על הרמב”ן
מדוע אומר הרמב”ן שמשפטים הוא פירוש על “לא תחמוד”? רש”י ורב סעדיה גאון סוברים שמשפטים קשור ל”לא תענה” (עדות שקר/דינים). זו מחלוקת בין רב סעדיה גאון/אבן עזרא לבין הרמב”ן.
שיטת הרמב”ן בפרשיות
הרמב”ן לומד שמ”אתם ראיתם” עד “ואלה המשפטים” זו דרשה אחת ארוכה – לא פרשיות נפרדות. הקב”ה אמר למשה רבינו הכל ביחד.
> הערת אגב: המגיד שיעור אמר פעם למחבר של טאג: במקום לומר שאסור להסתכל בסמארטפון, עדיף לומר שצריך לברך ברכות התורה לפני שמסתכלים, כי כל הספרים נמצאים שם.
—
חלק ב’: חילוקים בין סוגי גניבה – גניבה, גזילה ועושק
שלוש הקטגוריות
– גניבה: כשאדם נכנס לבית בלילה ולוקח משהו בסתר
– גזילה: כשאדם לוקח משהו ביום בגלוי, ביד חזקה
– עושק (“פשיעה של צווארון לבן”): כשאדם קיבל את כספו של חברו בהיתר (חוב, פיקדון, שכר שכיר) ואינו משלם בחזרה – דרך “נאה” לגנוב
הפסוק מקהלת – “גזל ועושק במדינה”
“גבוה מעל גבוה שומר” – כשרואים במדינה שכולם גונבים מכולם, אין להתפלא. כל המערכת מושחתת מלמעלה עד למטה. עצת קהלת: “סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא” – קום בבוקר ונסה להיות ישר.
> מעשה על רבי ופרס: תלמיד חכם גדול סיפר שהרבי הבטיח פרס למי שיחזור על פרק שלם. הוא עבד כל החופשה ועשה זאת, אבל לרבי לא היה פרס מוכן. הספרון שסוף סוף קיבל מונח עד היום על המדף שלו – זכר לכך שרבנים צריכים לעמוד במילתם.
מדוע כל כך הרבה פרטים בתורה?
הקושיה: “לא תגנוב” הרי פשוט – למה צריכה התורה לכתוב כל כך הרבה פרטים?
התירוץ: אין בתורה אותיות מיותרות. בני אדם אינם מבינים מעצמם שדברים מסוימים הם גם גניבה. צריך “דעת מסוימת” – בדיקת מציאות – כדי להבין מה באמת אסור. התורה “התאמצה” לכתוב את כל הפרטים משום שבני אדם אינם מבינים מעצמם.
—
חלק ג’: דוגמאות מעשיות – נדל”ן ו”לא תחמוד”
המעשה עם קניית בתים
גויים מתלוננים שסוכני נדל”ן דופקים בדלתותיהם ושואלים אם הם רוצים למכור. האנשים לא רוצים למכור – זה לא עומד למכירה. זה לכאורה מקרה בסיסי של “לא תחמוד” לפי חושן משפט.
היסודות ההלכתיים
– לא תחמוד: אם לאדם יש משהו ומבקשים ממנו בחוזקה שימכור – זה איסור, אפילו אם מוכר אחר כך ומשלמים לו
– עומד למכירה לעומת לא עומד למכירה: חנות עומדת למכירה, אבל בית פרטי שאדם אינו רוצה למכור – אינו עומד למכירה
– לפי מחבר ספר החינוך: אפילו אצל גוי יש איסור של “לא תחמוד” (מקור: “ולא תחנם”)
ה”עיוורון” אצל יהודים שומרי מצוות
יהודים רציניים, שומרי מצוות, המדקדקים בכל החומרות – כשמדובר בנדל”ן, כלל לא עולה בדעתם שיש כאן שאלה. מדוע?
– לא מדברים על זה בישיבות
– חושן משפט אינו מוכר אצל “יהודי מקווה”
– הדוגמאות בשולחן ערוך שונות – לא מבינים שמדובר בנו
הפסיכולוגיה של בעל הבית
אדם גר חמישים שנה בביתו – “היער בנה וזרע אכל”. כשבאים ואומרים לו “מכור!”, זה מגעיל – לא משום שאינו רוצה כסף, אלא משום שזה הבית שלו. “יש דברים שאינם כסף.”
—
חלק ד’: החידוש העיקרי – מוסר צריך “משקפיים” לראות
שכל מעשי – החכמה המעשית
– מוסר אינו רק “להיות אדם רציני” – צריך גם שכל מעשי (כפי שאריסטו קורא לזה)
– צריך “משקפיים” מיוחדים לראות את הממד המוסרי של דבר
– אדם יכול לדעת הכל באופן שכלי מופשט – אבל לא לראות את המוסר המעשי במצב קונקרטי
– הבעיה אינה רק נגיעות – היא עמוקה יותר: כלל לא רואים שיש כאן שאלה מוסרית
כיצד משיגים את ה”משקפיים”?
– ניסיון: כשנמצאים בצד השני של מצב
– לימוד תורה: התורה יכולה לפתוח את העיניים לראות נושאים שלא שמנו לב אליהם קודם
– זה לא רק “רגישות” – זו מידה, שכל
דוגמה שנייה: הטרדות
נשים מתלוננות על גברים ש”רודפים” – מדברים שידוכים כשהאישה אינה רוצה. הגבר אינו רואה את הבעיה – אין לו את המשקפיים. “אנחנו רואים עם הפירושים שלנו” – לא עם העיניים, אלא עם מה שיש לנו בראש.
יישום ללימוד תורה
“לא לומדים את התורה” – לומדים, אבל לא רואים מה התורה רוצה להראות לנו. אדם יכול להיות שומר מצוות, מסור, בעל שליטה עצמית – ועדיין לא לראות את הנושא. מה חסר? לא ידיעה, לא אמונה, לא מחויבות – אלא העין לראות.
דוגמה: “כל אלמנה ויתום לא תענון”
הקושיה: מה החידוש? אסור לצער אף אחד!
הרמב”ם: אפילו אלמנה גבירה (עשירה) אסור לצער. התורה אומרת זאת ארבע פעמים: גר, יתום, אלמנה, עבד עברי – קא משמע לן שצריך לעשות חריגים.
—
חלק ה’: כיצד מענים יתומים ואלמנות בלי לדעת
העיקרון המרכזי
הפסוקים של “גר יתום ואלמנה” לא נכתבו עבור גנבים ורוצחים פשוטים – עבורם כבר יש “לא תגנוב” ו”לא תרצח”. הפסוקים המיוחדים נכתבו עבור אנשים רגילים שמענים יתומים בלי לדעת. כברירת מחדל מענים אותם.
דוגמאות קונקרטיות של “עינוי יתום” בחברה שלנו
1. ישיבות ומשרות: כשמחלקים תפקידים בישיבה – את מי מקבלים? לאף אחד לא אכפת אם היתום חי או לא. אבל בשידוכים שואלים אם האבא חי ומי הוא.
2. שידוכים: יתום בלי אבא “יפה” נדחה. יתומים נדחפים ל”שדכני יתומים” שמדברים רק נעבעכ’ס עם נעבעכ’ס.
3. כניסה למוסדות: יתום בלי “רקע” מתקשה להתקבל.
ביקורת על ארגוני יתומים
המגיד שיעור טוען שחלק מהארגונים עצמם עוברים על “ענו יתום ואלמנה” – הם מנצלים את הפגיעות של יתומים.
הקטגוריה הנשכחת: גרושות
אילו היה כתוב “גרוש וגרושה” בתורה – היו מקבלים יותר עזרה. מכיוון שלא כתוב בתורה, בכלל לא מסתכלים עליהם.
—
חלק ו’: בני אדם טיפשים, לא רעים
יסוד המגיד שיעור
“אני לא אומר מוסר, אני אומר שכל” – הוא סובר שבני אדם אינם רעים, אלא טיפשים. התורה אינה אומרת מה לעשות – רק “קח בחשבון” שיש כאן סכנה.
התואר “בליעל” בתורה
רק פעמיים נקרא מישהו “בליעל” בתורה:
1. מי שעושה “חשבון רציונלי” לא להלוות לפני שמיטה
2. מדיחי עיר הנידחת
הנקודה המזעזעת: ה”בליעל” אינו רשע – הוא מי שעושה חשבון נורמלי, הגיוני (למשל: “יש לי שלושים בחורים, אני לא יכול לקבל את היתום”).
מי עושה את הנזק?
“רוב הנזק עושים היהודים האחרים” – לא הצער מאובדן האב. המלמד הצדיק הטוב עושה את הנזק, לא הרע.
אמפתיה לא עוזרת
– “גם אני סבלתי” – מחמיר, לא משפר
– קריאת סיפורים לא יוצרת אמפתיה
– “להיות אדם טוב יותר צריך להיות אדם טוב יותר – אין טריק”
חידוש הרמב”ם
“שלבם… שפלות לשונם” – ליבם שבור אפילו כשנראה להם טוב. מלמד של יתום צריך לדעת שאפילו כשנראה טוב, הלב פצוע.
—
חלק ז’: הנביא מיכה וסיבת החורבן
הפסוק ממיכה
“הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם… וחמדו שדות וגזלו” – אנשים הולכים לישון וחושבים מה רע יעשו, בבוקר קמים ועושים.
המגיד שיעור אומר: “אתה חושב שזה דבר שאתה לא הולך לעשות? אני כן עושה!” – עושים זאת לא בגלל רוע, אלא בגלל הנאה – לא מבינים שמתעסקים עם בני אדם. הגמרא מביאה את הפסוק הזה כאחת מסיבות החורבן.
כוחו של אב
אב יכול “לעשות את ילדיו כלום” בנפש – לא פיזית, אלא רגשית – כל יום במשך שנים בלי שאף אחד יאמר משהו. “הבעיה שלי אינה שאתה רשע – אנחנו אומרים שאתה לא רגיש.”
החילוק בין עשרת הדיברות לפרשת משפטים
– הפסוקים של עשרת הדיברות (“לא תגנוב”) הם עבור גנבים פשוטים
– פרשת משפטים מדברת לאנשים נורמליים שאינם גנבים
– דוגמה: שומר שכר שחייב כשבא גנב – הוא עצמו אינו גנב
—
חלק ח’: שומר שכר – דוגמה מעשית
המעשה עם שמירה על בית
אחד ביקש מחבר לשמור על ביתו בשבת. התשלום היה שימוש בכיריים הגז. השומר שכח לסגור את הדלת ובא גנב.
החידוש העיקרי
“חשבת שהתפקיד שלך הוא לרקוד בכסף חינם?” – אנשים לא מבינים מה שומר שכר אומר. תפקידו של שומר שכר הוא לוודא שלא יבואו גנבים – לא רק “להיות שם”.
התורה אינה רוצה רק לומר מי משלם מתי – זה לבית דין. התורה רוצה ללמד אותך מה אתה צריך לרצות – מהי האחריות האמיתית שלך.
לא תחמוד ולא תתאוה – הקשר
לפי הרמב”ם:
– לא תתאוה – שלב 1, יותר בלב
– לא תחמוד – כבר עשה משהו
– אחר כך בא לא תגנוב, אחר כך לא תרצח
לא תחמוד היא הפנימיות של כל הלאווין בקבוצה השנייה של הדיברות.
גזל נפשות – יישום מעשי
רבי שמחזיק ילדים יותר מאחרי 5 – זה גזל נפשות. “זה לא שייך לך” – הזמן שייך להורים/לילדים.
השאלה ההלכתית על לקיחת חפצים בבית ספר
מחלוקת הפוסקים:
– ר’ יעקב בלוי (פתחי חושן): רק בדיעבד, רק בשעת השיעור, ולהחזיר מיד
– הרב הרצל הנקין: זה איסור דאורייתא – “הגוזל אפילו על מנת לשלם” אסור
יש היתר מ”רודה בבנו ותלמידו”, אבל צריך לזכור שמחדשים היתר על איסור חמור מעשרת הדיברות.
—
חלק ט’: סיום – חילוק הרמב”ן ואזהרת ר’ ישראל סלנטר
החילוק לפי הרמב”ן
– לא תגנוב בא על גניבה – המעשה עצמו
– לא תחמוד בא על הדברים הפנימיים – בעיניים ובלב, ההבנה שמובילה למעשה
אמירתו המפחידה של ר’ ישראל סלנטר
“לומדים חושן משפט ונעשים סכנה לכספו של הזולת” – רוב האנשים שלומדים חושן משפט נעשים גנבים גדולים יותר – כי לומדים את ה”טריקים”. לומדים כאילו – רק עובדות, לא עם מוסר. לא מבינים שמדברים עליך.
המסר הכללי
אחרי שכל הגדולים עמדו בהר סיני, הבינו שזה לא לאנשים אחרים. התורה מדברת אליך – כל אחד צריך לקבל זאת על עצמו.
—
מסקנה
השיעור נתן פשט טוב על הרמב”ן: פרשת משפטים אינה רק הלכות טכניות – זה לימוד כיצד לראות את הממד המוסרי של מעשינו היומיומיים. החיסרון העיקרי אינו ידיעה או רצון – הוא ראייה. צריך לקנות משקפיים דרך ניסיון או דרך לימוד תורה אמיתי.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת משפטים – חלק א
נושא: הקדמת הרמב”ן לפרשת משפטים, הקשר ל”לא תחמוד”, והסתכלות על קדושת ספרים בטכנולוגיה.
—
הקדמה: השאלה על פרטי המידות
רבי: כן, זה עובד. זה עובד, הכל עובד. זה עובד? כן.
מי הוא הצדיק שאמר שהוא הולך להתחיל לדבר על “פרטי המידות”? ר’ יואל? לא, יש כאן אברך, אני לא זוכר איך קוראים לו… אוקיי. לא, מאוד פתוח [אדם]. לא ניישטאט. לא, יש עוד אחד.
בכל מקרה, רגע, לא צריך דפים? לא ספרים? אנחנו עדיין לא יודעים את הדברים מהפרקים? אבל בעל פה? אנחנו עושים מהפרשה השבועית.
יסוד הרמב”ן: משפטים כפירוש על “לא תחמוד”
כתוב בפרשה השבועית כך: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם” (שמות כא, א).
אומר הרמב”ן הקדוש, הרמב”ן מסביר שהקב”ה נתן את התורה, את עשרת הדברות. אומר הרמב”ן – הרמב”ן הולך גם באותו דרך, דיברנו אתמול שזה לא “דרך החכמים” [בפילוסופיה], אבל הרמב”ן אומר שהקב”ה נתן את עשרת הדברות, כולם שמעו.
אחר כך אמר הקב”ה: “אתם עדיין לא יודעים מה לעשות עכשיו. אתם יודעים רק את הדברים הבסיסיים מאוד, אבל אתם עדיין לא יודעים איך למעשה לקיים את עשרת הדברות. אני אסביר לכם. למשל, אמרתי לכם ‘אָנֹכִי’ ו’לֹא יִהְיֶה לְךָ’, שתבינו ‘לֹא תַעֲשֶׂה… אֱלֹהֵי כֶסֶף’, ‘מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי’ – זה הכל פירושים, הרחבות. אבל איך לקיים את ה’אָנֹכִי’ ו’לֹא יִהְיֶה לְךָ’, למשל…”
לכן אומר הרמב”ן כך: לא הבנתם איך לקיים “לֹא תַחְמֹד”. לא ידעתם איך. אז אני אומר לכם “משפטים”.
כך אומר הרמב”ן בתחילת משפטים, והוא אומר כך: שאם יהודי לא ידע “משפט הבית והשדה ושאר הממון”, הוא לא ידע למי העבד שייך, למי הבית שייך, וכל הדברים – הוא יחשוב שזה שלו, “ויחמדהו ויקחהו לעצמו”.
ממילא אומרת לו התורה: “לפיכך אמר ‘וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם’, שתשים לפניהם משפטים ישרים, שינהיגו בהם המשפטים, שלא יחמוד איש מה שאינו שלו בהם בדין”. עד כאן לשונו הקדוש של רבינו נחמנידס.
ואני מבין, אני מבין את הרמב”ן. זה נכון.
הקושיה “הטכנית” על הרמב”ן
רבי: כן, אתה מבין את זה? תסביר. תסביר מה שכל שאר האנשים לא מבינים קודם.
תלמיד: כי אנחנו מבינים ש”לא תחמוד” אין לו שום קשר לאם אתה גונב או לא. “לא תחמוד” זה משהו פלא שאתה לא חושב שמגיע לך.
רבי: אוקיי, אתה כבר נכנס למסקנה, לאיזשהו סוג של מסקנה. בוא נשאל קושיה פשוטה על הרמב”ן. מה הקושיה הבסיסית על הרמב”ן? מה קשה? תסתכל ב”עקידת יצחק”, הוא הרי שואל את הקושיה. בוא לא… מה הקושי הפשוט? בוא נשאל על הרמב”ן.
מה זאת אומרת שאתה צריך מיד לחשוב שאין כאן פשט?
תלמיד: [לא ברור]
רבי: לא, את זה אני מבין. לא, את זה שיש פשט כל אחד מבין. “לא תגנוב”, “לא תרצח”, כל אחד [מבין]. מה אם היה “בבא בתרא” [מערכת חוקים אזרחית]? אז זה נקרא רציחה? לא, אז כן.
תלמיד: לא, זה בכלל כי זה משהו מיוחד שהכל נכלל בזה. זה מה שהוא אומר, זה לא כל כך פשוט.
רבי: אה, זה לא פשוט. אבל אם זה כן אמת, שיש כלל בסיסי כמו “לא תרצח”, אתה לא צריך לאו להסביר מה אם זה היה אונס, מה אם זה היה בכוח של שוגג, מה אז? זה פשוט.
אבל יש לי קושיה פשוטה, קושיה טכנית על הרמב”ן, קושיה מאוד טכנית. ואני אגיד לך, מסתכלים פנימה רואים איך הוא אומר את זה על עשרת הדיברות. זו בכלל קושיית גזירה שווה חזקה על הרמב”ן. איזה דיבור הוא אמר בפרשת משפטים, זה חורבן. כן. אני חושב שהם… טוענים מיד את הדגים, בדיוק.
ברצינות, הרמב”ם האמין על הסימנים שהוא מתכוון לחטיפת אדם. הרמב”ם הוא לא טיפש, אוקיי? יש בעיה, זה לא כתוב בחז”ל, צריך להבין את הגמרא.
אבל מה… מה מתכוונת הגמרא? כן, מה מתכוונת הגמרא? תשאל אצלך בחדר, שזה יעלה. ברצינות, הרמב”ם אסור לו לחטוף, נכון? מה קורה עם הלומדים בחדר? נו, ביום טוב גם הרמב”ם למד בחדר, הוא לא ידע שהוא לא מתכוון לזה?
רוצה לשאול טוב? רק אתם לומדים גמרא? גמרא… האם גמרא היא שיטה אחרת? אין שיטת גמרא. תשאל את ר’ יונה, רק שהוא כבר לומד גמרא. אני אומר בינתיים ר’ יונה, לפני גמרא… כשמישהו הולך לגמרא צריך לשלוח עצה? לא.
הטכניות של כפל הלשון בתורה
גמרא זה טכני! הרי כתוב פעמיים… ממילא חייבים להבין על מה שתי הפעמים מדברות. אם זו לא כפילות תשאל שאלה, מה פירוש “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ”?
אצלך בחדר תרגמו כך:
* בפרשת משפטים תרגמו… לא לבשל!
* בפרשת כי תשא תרגמו… לא ליהנות!
* ובפרשת ראה תרגמו לא לאכול, נכון?
לא! תמיד הכוונה “לֹא תְבַשֵּׁל”! דווקא! הרי כתוב פעמיים! צריך להסביר מה ההבדל?! שלוש פעמים! אבל פשט פשוט נשאר מתרגם…
המשך הדיברות לשיטת הרמב”ן
ו”וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים” בא אחרי “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ” וכו’, כי זה כבר כתוב ביתרו. אז מה הוא אומר ש”וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים” מוסיף על עשרת הדברות?! זה “מוסיף והולך” [?], ובכלל לא מסביר! זה השתנה פרשה! זה בעל התורה לא ידע… כן? זה היחיד שעשה.
אוקיי, לא, אבל זה לא בא אחרי “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים”. הוא אומר “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים” בא להוסיף. כאילו זה ממשיך! כלומר, לא. אי, כאן פרשה לא. הקב”ה לא… הפרשה מבלבלת אותך. אתם לא עושים. וכשלא ראית, אין פרשיות. יש כאן תורה.
הקב”ה נתן את התורה. אני אומר את הלשון שהקב”ה אמר למשה. כשהקב”ה [עם] הגדולים נשאר, אז “נִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ”. כשהקב”ה אמר: “אַתֶּם רְאִיתֶם”, “לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי”, “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים” – דרשה אחת ארוכה. כך הרמב”ן בוודאי לומד. אני יכול כאן ללמוד אחרת, אבל הרמב”ן בוודאי לומד שזו דרשה אחת ארוכה.
הסתירה עם רש”י ורס”ג: “לא תחמוד” או “לא תענה”?
לא, אני מדבר קושיה מאוד פשוטה. אני חושב שאדם נורמלי שאני מכיר, היה חושב – אני באמת לא חושב שזה תירוץ, תירוץ אמיתי על הרמב”ן. יש לי תירוץ לומר. אבל אני, אדם נורמלי היה אומר שבוודאי פרשת משפטים היא פירוש על “לֹא תַעֲנֶה”.
יודע מי עוד אמר כמונו? רש”י הקדוש. “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”, מה הגדר של “לֹא תַעֲנֶה”? לא ממש סתירה, אבל רש”י חשב שהפרשה מחוברת ל”לֹא תַעֲנֶה”. וכאן לא מדברים על גניבה. עוד קושיה. אתה רואה מה אני מתכוון? אתה רואה מה אני מתכוון? כן.
ברור, מאוד מצחיק. כל ההלכות האלה הן בהלכות דיני משפט. הלכות דיני משפט הן פירוש על “לֹא תַעֲנֶה”. כך פשט פשוט, נכון? זה… תסתכל רק על פירוש רב סעדיה גאון על עשרת הדברות, איך הוא מחלק את עשרת הדברות על ה… על ה”וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים”. אני זוכר שה”וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים” נמצאים תחת “לֹא תַעֲנֶה”. אני לא זוכר. אני רוצה להסתכל, שיהיה כך. תשאלו את שמשון [רפאל?] אם אני צודק. לא הסתכלתי פנימה עכשיו באזהרות, אני לא יודע. אבל לכאורה.
אבל ה”אור החיים” מסביר, לא הסתכלתי פנימה, איך הוא מביא שה”אור החיים” מכניס דבר אחר. הוא הבין אחרת מהרמב”ן. זו מחלוקת רב סעדיה גאון ואבן עזרא עם הרמב”ן. אנחנו הולכים ללכת בשיטת הרמב”ן, או שאנחנו הולכים ליישב את המחלוקת. אז אנחנו מבינים את הקושיה. זו קושיה טובה, נכון? מאוד מצחיק.
והוא אומר אפילו, הוא אומר דבר מעניין. אני רוצה קצת להתבונן במה שהוא אומר. הוא לא אומר “לֹא תִגְנֹב”, “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים” כנגד “לֹא תִגְנֹב”. אני לא זוכר. אני יכול לבדוק אם אתה רוצה. אני לא זוכר. תנ”ך, פרשת השבוע. אצל נכדים, צריכים כל אלה להיות להם חומשים וספרים ותוכניות של נכדים. אני אצטרך פעם לבדוק אחד. אני צריך לבדוק בשבילכם. אתם תאמינו לי. יש רמב”נים קדושים, רק איך הרמב”ן…
מאמר מוסגר: סמארטפונים וקדושת הספרים
זו בעיה גדולה. פעם אמרתי ל”תורה שטוב”, הרי יש לו את כל הספרים כך. לא לעכשיו. פעם פגשתי את המחבר של “טאג” (TAG), אחד מהמחברים של “טאג”, אמרתי לו שהוא עושה טעות גדולה.
הוא היה צריך, במקום לומר שאסור להסתכל בסמארטפון, היה צריך לומר שלפני שמסתכלים בסמארטפון צריך לברך ברכות התורה. שלא יגעו בו לפני נטילת ידיים, כי כל הספרים נמצאים בו. אז זה יהפוך לדבר שלא נוגעים בו לפני נטילת ידיים, דבר קדוש. אף אחד לא יסתכל חס ושלום על משהו אסור בו. כשהגמרא שלך, האם אתה מסתכל בה פעם ברשות הרבים? לא, זה דבר קדוש.
הוא לא תפס. אפשר לשנות אם זה דבר קדוש או דבר טמא. הוא עושה את זה דבר טמא. אני אגיד לו כך, הוא לא יבין מה אני מדבר איתו. הוא לא יבין מה אמרתי לו.
אני אומר לו כך, שיברכו ברכה, וכשקונים חדש שיברכו “שהחיינו”. זה רעיון פרוע.
חזרה לעניין: הרמב”ם והסוגיה של “לא תחמוד”
בכל מקרה, תראה איך בן נח, “קשר עשרת הדברות”, הדיבור הראשון הוא ידיעת השם, מה שייך אתה אצל בן נח? אבל התורה הבטיח למשה רבינו את המצוות, “ועל משפט תקנה לא תחמוד”. הוא לא עובר על כולם. “וכן יפרש כל המשפטים”, אבל התורה, כיבוד אב, רציחה, ניאוף, הוא לא אומר מה הגדר של הרמב”ם. הרציחה, כל הדברים האלה הוא יודע שכתובים במשפטים. אבל כאן הוא אומר… אז אני חושב שיש תירוץ פשוט לקושיה. זה מאוד מעניין.
אז אני רוצה קצת לדייק בלשון הרמב”ם, ואחר כך מזה קצת להיכנס עמוק יותר בכל הסוגיה. זו באמת הסוגיה שלנו ב”שמונה פרקים”. מי שמבין, מבין כבר לבד, ומי שלא מבין, ננסה להסביר לו כראוי. “תתן לפניכם”, שולחן ערוך.
זה מאוד מעניין כך. הרמב”ם רוצה לומר כך: יש דבר כזה, בוודאי כל אחד מסכים שכשלוקחים את הדבר, עוברים על מה? גניבה, ולא עושק. אפילו כשלוקחים דבר דרך עושק, זה גם דבר אחר. ואפילו כשלוקחים דבר שזה לא גניבה – בוא נבין… זאת אומרת אני הולך לבית של מישהו בלילה ותופס את הארנק שלו. כן? זה משהו אחר מאשר אני הולך באמצע היום ותופס את הארנק שלו. כן?
ולפי חז”ל יש הבדל בין גזילה לגניבה. מה יש למשל? יש עוד הרבה, להסתכל ברמב”ם. הרמב”ם, והם הביאו עכשיו גזלן מהרמב”ם. הרמב”ם כתב הלכות…
שיעור פרשת משפטים – חלק ב’
נושא השיעור: גדרי גניבה, גזילה ועושק – והעומק של “לא תגנוב”
—
הקדמה: ההבדלים בסוגי הגניבה
הוא אומר… אז אני חושב שיש תירוץ פשוט לקושיה, אז זה מאוד מעניין. אז אני רוצה קצת לדייק בלשון הרמב”ן, ואחר כך מזה קצת להיכנס עמוק יותר בכל הסוגיה, שהיא באמת הסוגיה שלנו ב”שמונה פרקים” [בהקדמת הרמב”ם], מי שמבין יבין לבד, ומי שלא מבין נדבר איתו כראוי.
לפני שממשיכים, שולחן ערוך.
זה מאוד מעניין כך. הרמב”ן רוצה לומר כך, שיש דבר – בוודאי שכל אחד מסכים שכשלוקחים את הדבר עוברים על מה? גניבה, ולא עושק. אפילו כשלוקחים דבר דרך עושק, זה גם דבר אחר. ואפילו כשלוקחים דבר שזה לא גניבה – בוא נבין, בוא נראה מה ההבדל:
* גניבה: זה כמו מישהו שנכנס לבית בלילה והוא תופס את הארנק שלו.
* גזילה: זה שהוא הולך ביום והוא תופס ממנו את הארנק.
לפי חז”ל יש הבדל בין גזילה לגניבה. מה יש למשל… יש עוד הרבה. מסתכלים ברמב”ם, והזכרנו עכשיו את הקדמת הרמב”ם. הרמב”ם כתב שתי הלכות, שתי קבוצות הלכות שונות:
1. הלכות גניבה.
2. הלכות גזילה ואבידה.
וכל אחת מהן… הרמב”ם נוהג לאחד מצוות שמתחברות לנושא אחד. הרבה פעמים יש שתי מצוות או שני פסוקים שבאמת זה אותו נושא, הרמב”ם מחבר אותם יחד בספרו הקדוש “משנה תורה”.
רואים שהרמב”ם בפרק הראשון של הלכות גזילה ואבידה, יש גם הלכות גניבה, הוא מסביר שיש הרבה סוגי גזילה. בגזילה יש “עושק”, כתוב גם בתורה “לא תעשוק”. מה ההבדל בין “לא תעשוק” ל”לא תגזול”?
עושק: פשיעת הצווארון הלבן
זו גניבה כשרה, “פשיעת צווארון לבן”.
נכון שזה “צווארון לבן” בעושק, אבל מה עושה את זה צווארון לבן? יודע מה, בוא נתבונן בזה. מה ההבדל בין פשיעת צווארון לבן ל… איך קוראים לצווארון השני? “צווארון כחול”? זו גניבה וגזילה.
יש גניבה שהיא “צווארון כחול”, ויש גזילה שהיא “צווארון כחול”. יש סעיף שנדבר עליו, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. טוב מאוד. יש עניין. זה לא עוד [סתם גניבה]. הגזילה עומדת עוד לקחת מהשני. מה התירוץ? התירוץ הוא שכתוב “לא תעשוק שכר שכיר”. כן?
עושק פירושו שמישהו לא מחזיר חוב. יכול להיות היינו הך “לא תעשוק”? קיבלתי את הכסף בהיתר, יש לי את הכסף שלך, עכשיו אני לא מחזיר אותו. יש לזה גדרים שונים, הוא כותב על הדברים האחרים לגבי “לא תגזול” ו”לא תעשוק”.
* “לא תגזול” זה מאוד פשוט, אתה רק עובר טכנית – זה אותו רעיון, אבל טכנית עוברים רק כשאתה הולך לשני ואתה לוקח את זה ביד חזקה, זו גזילה וגניבה.
* “לא תעשוק” – מה אם יש לי את הכסף של השני ואני לא מחזיר לו? זה כולל פיקדון, כן? לבד זה דבר נוסף, כמו שאני זוכר. מה זה? זה איסור אחר.
שכרתי פועל ולא שילמתי לו, האם אני גנב? אנחנו קוראים לו גנב. זו הנקודה. מה? הוא גנב, יש לו את הכסף של השני. מה? “לא תלין” זה שאתה צריך לשלם לשני באותו יום. הוא מעולם לא שילם. מה הוא? הוא עושק, לא גנב. הוא דווקא כן גנב – יש לו את הכסף שלי, מגיע לי כסף והוא לא נותן. הוא סוג של… הוא רק בקטגוריה של גניבה. זה מה שאתה אומר, זה מה שאנחנו מתווכחים? טוב מאוד.
העולם מלא ב”יהודים יפים” שגונבים
אני רוצה להוציא משהו מזה. אני רוצה כאן להוציא משהו, ואחר כך נחזור ל”עולת ראיה” יותר ברור. אני רוצה כאן להוציא משהו. “פשיעת צווארון לבן” או “לא תעשוק” כאלה, נשארים יהודי יפה, נכון? למה נשארים יהודי יפה?
קהלת אמר (קהלת ה, ז): “אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה, אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם.”
אתה מכיר את הפירוש? הרמב”ם מביא את הפסוק, יש דרשות מעניינות שהמלאכים גבוהים אחד מהשני. אבל מה שהפסוק אומר הוא כך: שאתה הולך בעיר ואתה רואה שבעל המכולת גונב מתלושי מזון, ותלושי המזון גונבים בחזרה ממנו, והמלמד גונב מהאבא, והאבא מהמלמד, וכן הלאה – אל תתפלא.
למה? כי מעל המלמד יש מנהל, והמנהל גונב מהמנהל שלו. מעל המנהל יש רבי, הרבי גונב מהאח שלי, גבוה על גבוה חדר. מעל האח יש מלך, המלך גונב מהנסיך. כל המערכת היא גזילה אחת ישרה. אתה מתפלא על הגנב הקטן המסכן שלו? אתה מתפלא למה? הוא נרשם לדבר הרשום? אתה לא תופס שכל הרישום, כל הדבר מושחת מההתחלה עד הסוף.
“גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם” – הרבי דואג להגן על הגבאי שגונב, והרבי של הרבי מגן על הרבי, וכן הלאה. אתה תופס מה קורה כאן? זה הפשט.
יש כאן עוד פסוק. פשט פשוט שם. זה פסוק? שם סתם פסוק משעמם. זה פסוק, לא צריך לומר. הוא שומע פסוק אחר. אבל זה עושק. כאן יש גזל ועושק, כן? הוא לא מדבר שום חידוש ולא רואים גנבים. גנבים זו בעיה של המשטרה. רואים שכל אחד יש לו את הכסף של השני “איכשהו”, אבל זו דרך יפה. הוא יהודי יפה. זו הייתה דרך יפה. לרוב, הוא יהודי יפה. הוא יגנוב בדרך יפה.
המוסר השכל של קהלת: אל תנסה לפתור את העולם
עכשיו כך. אבל אז, מה הנקודה של הפסוק? שכל אחד גונב ב… “מקום המשפט שמה הרשע”. אתה רוצה לדעת שהעולם מושחת? זו הנקודה? אז סליחה, הנקודה? כן, זו הנקודה של קהלת בכלל. “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם”. הרי זו כל הנקודה האמיתית של קהלת. זו הדרך שאמרו את זה בדרך חרדית, ולא פירקו את זה. הרי זו כל האמת. ומוקדם יותר, הוא אומר את אותו הדבר קודם, אבל בנוסח אחר. נוסח שצעירים יכולים להבין. אבל הפשט הוא אותו הדבר.
ממילא, בבקשה תתעורר בבוקר ותנסה להיות פחות או יותר ישר. אל תנסה לפתור את העולם, כי העולם מתחמק מאיתנו כבר זמן רב. אברהם אבינו כבר נלחם עם נמרוד, ושרה כבר נלחמה עם פרעה, ויצחק כבר נלחם עם אבימלך. אבימלך אמר “הכסף אצלי”, מה שכל העסקנים אומרים: “לא שמעתי, אף אחד לא אמר, הכל נאמר”. זה היה אמת, באמת גנבו, הוא גנב. צריך לדבר עם הגבאי.
בקיצור, האמת כתובה בחומש, נכון? פסוק בחומש. אבימלך עונה בצורה רשעית: “גַּם אַתְּ לֹא הִגַּדְתְּ לִי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם” (בראשית כא, כו). וצועקים ומתפלאים, הוא הולך לרבי, הרבי אומר “לא שמעתי, מה אמרת? כן, באמת”.
העולם חושב שרשעות היא משחק. מבין? לא עוזר. לא עוזר, צריך לעשות משהו. הנמרוד עם נמרוד כל אחד הלך הביתה, וניסה אחר כך ב”שער הציון” להשתלט.
מעשה נורא: הרבי והפרס
אומרים גם לילד פרס. מה שהוא הולך ללמוד, שיתנו לו בבקשה. זו הלכה כזו שחכמינו הרגישו שחשוב לומר. כי מה לומדים מזה? לומדים שהעולם מלא גנבים? לומדים שהרבנים לא תמיד נותנים את הפרס שלהם.
שמעתי מאחד, יש לי אחד תלמיד חכם גדול, בעל דעת גדול, הוא אמר שאולי הוא לא היה היום מה שהוא אילולא הילדות שהייתה לו. הוא אמר שאחת מהחוויות המעצבות שלו בחיים… הסוף הוא נחמה, חוויות מעצבות בחיים:
שהרבי הבטיח, מי שיחזור על כל הפרק, מה שאני יודע מה, הוא ייתן לו מתנה. וזה היה חופשה, הוא אמר לעצמו, צריך לעבוד, הוא חזר היטב, כל החופשה הוא ישב וחזר נעבעך. והוא בא לרבי, והרבי אמר לו… והרבי תפס שמישהו הולך לקחת אותו על ההצעה, הוא חשב שזה לא עולה כסף. כי הילד באמת עשה את זה, והרבי אמר, “אין בעיה, אני אתן לך את הפרס שלך.”
אבל לא היה לו פרס, לרבי, לא היה מוכן כלום. וכך כל יום, כך עד היום האחרון של החדר, זה כבר היה אחרי החופשה, הרבי בא אליו הביתה, ונתן לו איזה ספר ישן קטן שהוא מצא איפשהו. הדבר הזה עדיין מונח היום על המדף של אותו תלמיד חכם, הזיכרון, כתוב שם דברים יפים, “פרס לבחור היקר, תלמיד היקר,” – הרבי הרג לי קיץ שלם, מבין?
החידוש: למה התורה צריכה כל כך הרבה פרטים?
קיצור, הכל עושים כך. זה היה להכניס לי, אני רוצה לומר כאן כך, שכאן יש חידוש, בואו נתבונן. אני רוצה לומר את החידוש והגעתי לזה בעל כרחך אתה רוצה לומר את זה, אבל אני אומר קודם דבר חשוב אחר שרציתי להעלות, וזה כך:
יש אדם, לא אדם, בעולם בוודאי יש אנשים כאלה, שאומרים “לא תגנוב”. “לא תגנוב” זה מאוד פשוט, מה ששלך זה שלך, ומה שלשני זה שלו. אם אתה מגיע לשל השני, זה שלו. פשוט, נכון? למישהו יש הבדל? לא, מה שלי זה שלי, אבל אם אני מגיע לשל השני זה גם שלי. לא, לא, ככה חושבים כל היהודים היפים, נכון?
אבל לא. ה”לא תגנוב” הפשוט והישר לא מתכוון לזה. האם אמרתי חידוש, לא יודעים. אז למה לא יודעים? כי התורה הרגישה צורך לומר “לא תעשוק ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר ולא ולא ולא ולא”, רשימה שלמה של דרכים שאפשר לגנוב, והתורה אין לה אותיות מיותרות.
הקב”ה אין לו הרבה זמן לדבר, הקב”ה מדבר פעם אחת כל דבר כמה שהוא יכול… ובכל זאת הקב”ה הרגיש שחשוב לכתוב פרשה שלמה בשופטים, ועוד פרשת קדושים שלמה, ועוד פרשה שלמה שם בדברים, איפה סתם הדברים – אני לא זוכר איזו פרשה.
וכל כך הרבה פעמים לומר, שאני מבקש אם יש לך פועל, אל תעשוק אותו. אם למדת, והשבוע כתוב כן, אם קנית משהו לחמישים שנה, כל שנה הוא חמישים של המקח. “לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ” (ויקרא כה, טז). איפה אפשר למדוד – לכתוב פרשת בהר – אתה יכול – לא יכול למדוד פרשת בהר? אתה יכול למדוד? אני לא יכול למדוד – לא יכול למדוד. אתה יכול ככה לא יכול מתמטיקה? אתה לא יכול יותר.
אז… מסיבה כלשהי, כל אחד יודע, אף אחד לא מחזיק גנב, אף אחד לא רוצה שיגנבו ממנו. אבל… מסיבה כלשהי, צריך יותר מדי דעת מסוימת.
דעת מסוימת לבדוק, דעת מסוימת לפרש. דעת מציאות מסוימת. לתפוס, שאם מכרו שדה לחמישים וארבעים שנה וכבר עברו עד שבע שנים, יוצא שביעית כבר שילמו, וכשקונים את זה בחזרה צריך לתת רק לארבעים ושתיים שנה. זו תפיסה מאוד עמוקה לתפוס שזה אסור.
תפיסה מאוד עמוקה. לא הבינו, או שהבינו את זה תיאורטית, הבינו את זה באמת, והתורה לא בזבזה כסף בזמן ודיו. אתה יודע, אתה תופס שכשכותבים את התורה צריך להיות אכפתיות אמיתית, כי אתה יודע הסוף של כל מה שהתאמצו לכתוב את כל הדברים האלה כל הדורות, מאז משה רבינו, כן שלא סתם, אין לי דברים בטעות.
ולמה? כי אנשים לא תופסים. אני אומר לך שאנשים לא תופסים. כמה יותר גמרות נותנים, אולי כל ימי חייו אלה שיתפסו בדוגמאות לעקוב. כן, מה שזה לא יהיה, שהרבה דברים שעד היום הזה כי לא כתוב, בדיוק הדוגמה בתורה או בשולחן ערוך, לא תופסים שמדובר באחד. אמרתי, אני רוצה לומר שום דבר. דוגמה, למה לא אם חשבתי את ההלכה. אני רוצה עוד רק להראות שיש דברים שיש לומר כפילות מכלל לפרט. יש לי הרבה כלל כלל ופרט. פשוט. אבל אף אחד לא הבין שזה בכלל הנושא. אממ…
שיעור: לא תחמוד, חושן משפט, וה”כתמים העיוורים” אצל יהודים ישרים
תוכן:
השיעור עוסק באיסור של “לא תחמוד” בהקשר מודרני, ספציפית לגבי נדל”ן ו”הטרדת” אנשים למכור בתים שאינם עומדים למכירה. הדובר מעלה מוסר השכל חזק: איך יהודים ישרים, שמדקדקים בחומרות קטנות, יכולים לגמרי לפספס דאורייתא בחושן משפט כי “לא מדברים על זה”.
—
היישום מכלל לפרט
הא? מה הראיה? הראיה היא, שהרבה דברים שרואים עד היום, כי זה לא בדיוק הדוגמה בתורה או בשולחן ערוך, לא תופסים שמדובר בנו.
אני אומר דבר מעניין, דוגמה. אני לא יודע אם אני צודק בהלכה, אני רוצה רק להראות שיש דברים שהסיבה היא ה”יישום” מכלל לפרט. אני אומר לך כלל ופרט, פשוט. אבל לאף אחד לא נופל שזה בכלל הנושא. וזה פלא נורא. אני יכול לומר עוד דוגמאות, הרבה דוגמאות שאפשר לחשוב אפילו. אני מקווה שהציבור ילך להבין למה אני מתכוון.
למדתי בשבת על “לא תחמוד”. הבחורים למדתי איתם. ומגיעים – חשבתי – כתוב “לא תחמוד” פירושו, שאם למישהו יש משהו ומבקשים ממנו בחוזקה שימכור את זה, זו עבירה של לא תחמוד. אפילו הוא מוכר את זה אחר כך, אבל עצם המעשה הוא איסור. כך כתוב בגמרא, כך כתוב ברמב”ם, רוב הפוסקים סוברים בוודאי כך.
אבל ישבתי, התאמצתי לחשוב, רציתי לראות אם אפשר להגיע [להיתר]. התאמצתי לחשוב: על מה מדובר? יכול להיות שהולכים לחנות… לא, לא מדובר על חנות, נכון. האחרונים אומרים טוב: מדובר על דבר שאינו עומד למכירה. הוא לא רוצה למכור את זה, ואתה מטריד אותו. כך, אחי אמר לי שכתוב בפוסקים של היום החילוק הזה. מעניין שלא עלה לי. צריך לכתוב את זה, משהו “מצחיק” כאן.
אבל נגיד שכאן יש עומד למכירה. אוקיי. איזה דבר אינו עומד למכירה? אמור טוב. אתה אומר טוב. אבל קודם בואו נחשוב… אפשר להחזיק. תחכה דקה. אבל קודם בואו נדבר, אני צודק, אני צודק, אני אגיע. אני רוצה להעלות נקודה נחמדה, כי אני עדיין צעד לפני זה. אני עדיין צעד לפני זה. אני רוצה להעלות דבר מאוד יסודי.
הדוגמה של נדל”ן – “לא תחמוד” בבתים
חשבתי, שיהיה עומד למכירה, נגיע לזה אם יש זמן. חשבתי שאני גר בשכונה חדשה, שכונה חדשה ליהודים. שמתי לב שכל הגויים מתלוננים מאוד שדופקים להם בדלת סוכני נדל”ן לומר: “אתה יכול למכור? אתה רוצה למכור את הבית שלך?”
אתה מבין מה אתה מפריע לו? שאלתי כמה אנשים, למה אין כאן “לא תחמוד”? זה קר לו, הוא כותב פוסט בפייסבוק כמה רע הוא. למה מפריע לו? הוא לא רוצה כסף, הוא לא רוצה קונה, הוא לא רוצה למכור. הוא לא רוצה למכור.
רגע אחד, זו השאלה של הרמ”א. למעשה הוא לא מוכר. זה בעצם “לא תחמוד”, על זה מדבר הפסוק. אתם מסכימים שיש “לא תחמוד”?
יש מחבר “ספר החינוך” שאומר שעל גוי אין “לא תחמוד”. אתה יכול לצעוק, “זו לא הוכחה כי זה מחבר ספר החינוך,” כי יש לו סיבות למה. אבל מחבר ספר החינוך אומר שאפילו על גוי אסור לעשות “לא תחמוד”. והמקור הוא “ולא תחנם”. הרמ”א מביא את זה.
אני רוצה לומר לך דבר. הוא לא רוצה בית ברחוב. טוב מאוד. הוא רוצה דווקא בשכונה. אני מקבל הודעות מאנשים שרוצים למכור בית ברחוב, ואני אומר להם שאני לא קונה. יש אנשים שזה מפריע להם. אני רואה אותך, אתה אומר שיש אנשים שזה מפריע להם. אנחנו מסכימים שיש אנשים שזה מפריע להם. השאלה היא לא מה מפריע לשני, רק שיהיה ברור, זו לא הסיבה לאיסור. אבל אני שואל אותך שאלה, האם זה הגיוני, לפחות בשתי דרכים, שזה מקרה בסיסי של “לא תחמוד” שכתוב בחושן משפט? אתה לא מסכים? הוא לא מסכים. אבל אני רואה את הפרסומת.
החילוק בין “להציע” ל”להטריד”
רגע, אין לי “לא תחמוד”. אל תשגע את השני. אני מחפש אנשים שרוצים למכור את הבתים שלהם, ויש לי קונים בשבילם. טוב מאוד. אתה יכול לומר משהו אחר. אתה יכול לומר שאתה לא עושה שידוך. אולי אתה צריך שידוך? אולי פעם אחת לבקש מותר, פעמיים לא. יכול להיות? אתה יכול לומר, “אם אתה מתכנן למכור, יש לי בשבילך קונה.”
רגע אחד, טוב מאוד. אנחנו מדברים שאתה לא רשאי. אני מדבר שאתה לא רשאי. לא, לא, רבי יהודי, אני מדבר שאתה לא רשאי. הוא מבקש פעם אחת ואומר, “אני רוצה שתדע שאם יש משהו בשוק, יש לי למישהו קונה.” אני יודע, אני לא רואה שזה “לא תחמוד”. בכלל, אני יודע כבר שהברוקרים לא רשאים לעשות “לא תחמוד”, זו שאלה אחרת, יכול להיות חילוק.
אבל בואו נראה שיש אנשים שמטרידים אותם. למעשה כבר, זה קורה. אתה יודע שיש אנשים שמטרידים אותם? כן. “שאני רוצה את הבית הזה, זה ליד בית המדרש, ליד המיקום הנכון, אני רוצה את הבית הזה.”
אז מה המעשה? שזה לפי “לא תחמוד” כל העניין, לכאורה? אתה יכול לחפש היתר? מסתמא יש לך, על כל דבר יש לרבנים היתר. אבל זה לכאורה יותר מה שהפסוק דיבר. כי אם לא, על מה בכלל מדבר הפסוק? אין לך תירוץ אמיתי.
מה שדוד הסביר לי, יש בית מסוים, ש… אני צריך לדאוג לדיירים, זה לא העלאה, אבל אתה אומר, אני שם את הפסוק בצד. אני מדבר על המקרה של “לא תחמוד”! זה ברור מה שאתה אומר, יכול להיות שרק מציעים, לא מטרידים, אין עוולה. נגיד שהטרידו כן. אנשים מטרידים, זה אסור בעצם. מטרידים ימים שלמים. כן. לא נכון, רוצים לשלם. אבל הוא פותר “לא תחמוד” אפילו משלמים, כך פוסק הרמב”ם והשולחן ערוך. תוספות לא מסכים. אבל… כן… נראה. נכון.
נראה, אני יודע מה היה. איזה שיעור. מה? כי הוא לא מכניס את זה, אי אפשר להתפלל שם. יש צד שני, וכאן עניין של “ועשית הישר והטוב”, ומהאנשים האחרים. זה לא כל כך פשוט. אתה יודע, יש זמן כבר אולי זה לא עומד למכירה, אבל האנשים האחרים אומרים שהוא רשע, ולא קונים בשביל השכן. זה לא כל כך פשוט.
על כל פנים… אולי אפשר לחלק, אני רוצה כאן להעלות נקודה אחרת. ראיתי כך מסתובב בשכונה שלי, שזו פחות או יותר העמדה של האנשים: הם לא רוצים למכור את הבתים שלהם. באתי לאנשים שנאמר, וצריך לי להסביר. לא, ומדובר בליטאים כאלה, ראיתי אנשים רציניים, רציניים. אמור, יש לך חשק על הווילה, מה אולי זה לא הולך ובסדר יוצא… ובכן, איך אחרת אתה אמור לקנות את הבית?
תביא אחד לשוק. אחד לשוק. אין לי בשוק? דיברתי על מישהו שאומר שאתה חייב למכור לי את הבית הזה כי אני צריך אותו. אתה חייב לתת לי את השיעור, שווי המקח. לא מתחילה שאלה. זה טוב מאוד, ידעתי שלא מצאתי את השיעור. זה בטוח מספיק. בדיוק. רואה שהאנשים מתלוננים.
העיוורון אצל יהודים ישרים
לא, החידוש שלי הוא משהו אחר. החידוש שלי הוא, שאני מדבר הרי על יהודים שכל חייהם הם כזה “תחת ברכת השם”, ובכל זאת חרדים, ומוצאים חומרה כזו בכל מיני דברים. כשאני בא לאותם אנשים – אני רוצה לספר לך, אמרתי את זה, לא תפסתי שהוא בדיוק לבית שלו שלח “עין זלזול” [עין הרע]. לא ידעתי, לא בדקתי. אבל הוא אמר לי, והוא אמר ממש בלשון “עין הרע”.
בדיוק סוג האנשים האלה. יש חילוק, זה יהודי. לא רק יהודי, בדיוק האנשים האלה. אני מדבר לך בדיוק, לא הלכתי להיות על בטלן. זה לא מעניין. אני מדבר לך על האנשים הרציניים ביותר שבאים אליי עם מעשיות קדושות כאלה, מלך. שאלת הלכה לפעמים, ואני מסביר לו. אחר כך הוא פוגש אסון.
זה אכן מחלוקת הפוסקים, אבל כבר, אני אומר לך, זה לא פוסקים. אבל לנו בכלל לא עולה על הדעת שיש כאן משהו לא בסדר. זו הנקודה שלי, זה החידוש שלי. זה בעצם מה שאני מדבר עליו. שוב, אני לא אומר שזה מותר או אסור, אין לי מושג. צריך הרי להיות מאוד מדויק במה שעושים או לא. אבל לא נראה שיש כאן חוסר ראייה, איזושהי עיוורון. יש דברים מסוימים.
למה, חלילה, למה באמת הוא חושב שזה לא כל כך חמור? כי לא רגילים שמדברים על זה. מדברים על סתם דברים בישיבה, ומדברים על הרבה חומרות. אבל על חומרות ב”לא תחמוד” לא מדברים.
הדוגמה של כסף המקווה
איך אני יודע? הייתי בישיבה. אני אומר לך, אני זוכר פעם היינו בישיבה, למדנו מסכת בבא קמא, והמגיד שיעור כן, הוא הסביר שלכאורה אם הולכים למקווה ולא משלמים, עוברים על “בל תלין פעולת שכיר”. נכון. הלכתי שבועיים שם למקווה בלי לשלם עבור המקווה. לא כי גניבה היא בעיה קטנה יותר. לא, אף אחד לא הולך, אף אחד לא הולך לעשות, הולכים לשלם אחרי שבת, אפילו ה… כי “תלין”, כתוב בפשט שאפילו כשמסכמים על דבר זה… כך היא ההלכה.
אבל רוב האנשים לא חושבים על דברים כאלה, אז… לא הונהג אצלנו, מסיבה כלשהי, חושן משפט לא מדבר הרבה ליהודים שהולכים למקווה. אני לא… אני רואה שאנשים שהם לעצמם, כשזה מגיע אליהם, הם מודים בזה. מבינים? הם מודים, אפילו לפעמים כך…
הפסיכולוגיה של “לראות” ו”הבית שלי”
אוקיי, זה הפשט, אני לא מדבר על ה… אני מתכוון שאפילו מה שאתם תופסים הוא לא תופס. שהוא תופס… חושב שהוא באמת כועס. אוקיי, לכעוס הוא יכול, אני יודע, אני לא מדבר על זה שהוא לא תופס שאלה כזו. הרי יש… כשלומדים קצת ומסתכלים בדברים, רואים, זה די ברור למי שלומד. חושב קצת ומבין.
נכנסים לתוך המחשבה של היהודי הזה, האדם הזה שבאים ואומרים לו שיש לו בית, הוא גר כאן כבר חמישים שנה, “היער בנה וזרע אכל”, וכן הלאה. אומרים לו תמכור את זה. זה מגעיל. למה זה מגעיל? אתה לא רוצה להרוויח כסף? זו עלייה בערך שאתה מוכר במאה… אין לזה קשר לסנטימנטים, תעשה את זה זול. זה לא… הכל עובד לפי מחיר.
זה הבית שלי. למה אתה רוצה לקחת אותו? למה אתה רוצה לקחת אותו? לא. לא, זה סוג של גזילה. אתה רוצה לקחת את הבית שלי. אני יודע שאתה רוצה לשלם לי, אבל אתה רוצה לקחת את הבית שלי. זה הבית שלי! אצל רוב האנשים, אולי לא אצל כל האנשים, אבל הרבה מאוד אנשים יש להם קשר עם הבית שלהם שהוא עמוק יותר מכסף.
עובדה, איך אני יודע? כי אני אגיד כך, הוא אומר לך, אתה רוצה לקנות את השכונה, כן. כלומר, כסף זה כסף. לא, יש דברים שהם לא כסף. ולמה הרבה יהודים שנראה לי שהם תופסים את מה שאני לא. איכשהו, יש ניתוק, וזה רק דוגמה אחת. אני יכול לומר, אני עשרות אלפי גמרות. זה נכנס. מאיזושהי סיבה… אלה יהודי גלות. אני אומר כך, אני יכול לומר לך עוד הרבה גמרות, אבל כל הגמרות, הוא יגיד לי “פוליטי מדי”, והוא יוריד לי את הנקודה. מה שאני רוצה לומר הוא כך, אני רוצה לחזור למה שלמדנו הרבה שנים אחורה.
שיעור פרשת משפטים – חלק ד’
נושא: מוסר כ”שכל מעשי” והצורך ב”משקפיים מוסריים”
מוסר: המדע המעשי של “לראות”
אפשר לומר הרבה תירוצים למה. אני חושב ש– אני משתמש דווקא בדוגמאות יהודיות, אבל אני חושב שהתירוץ שמאוד אהוב לומר, שליהודים יש את הבעיה הזו, זה לא התירוץ. זו בעיה אנושית. אנחנו יהודי גלות.
מוסר, הנהגה טובה, מתחיל משכל. חידוש גדול שאני אומר תמיד: העולם חושב תמיד שמוסר זה “תלמד ותהיה אדם רציני”. אני אומר לך תמיד, שוודאי צריך להיות אדם רציני, אבל אני רוצה לומר לך שמוסר מורכב מ– איך קורא לזה אריסטו? שכל מעשי. מדע מעשי מסוים.
אז מה זה מדע מעשי? “חכמה תצילנו מאיזה רע” [קהלת ז, יב: החכמה תחיה בעליה]. מעשי זה לא מדע, ומדע זה לא מעשי. התירוץ הוא, שיש משקפיים מסוימים, עדשות מסוימות – אני לא יודע בכמה שפות לומר את אותו הדבר. יש לראות את הרלוונטי, את המראה המוסרי של דבר, צריך להיות לו משקפיים מסוימים.
כשאני רואה… יכול להיות הרבה פעמים שהנגיעות עושות את המשקפיים, אבל אני חושב שזה הרבה יותר עמוק מזה, הרבה יותר בסיסי מזה. אני יכול לדעת טוב מאוד באופן שכלי מופשט, באופן כללי – זה לא שייך למוסר, זה שכל מופשט. יש לך עניין של עושק? איך המשכנתא שלך? איך השכירות שלך? יש לך את כל השלטים?
משקפי “לא תחמוד” בנדל”ן
אבל המציאות של העולם היא, שמוכרים בתים, תופסים לכאן, תופסים לשם. וצריך לקנות משקפיים מסוימים שמניחים על זה פילטר כזה שמראה “לא תחמוד”.
חמדה, אל תשכח, פירושה מותר. הרבה פעמים “לא תחמוד” הוא הרי מותר [לפי ההלכה היבשה]. חמדה, המושג חמדה הוא מושג, כן? מושג חדש. זה לא אותו מושג כמו גזל, נכון? זה קצת אחרת. זה אולי ענף של גזל או ענף של משהו אחר, אבל זה לא אותו דבר.
יש כאן משהו בראייה, חסר כאן משהו של “לפקוח את העיניים”. אגב, לפעמים כשאנשים נמצאים בצד השני של דברים כאלה, הם אומרים לפעמים דברים כמו זה: זה לא פשט שהיו לי נגיעות כל החיים, ועכשיו מהצד השני אני תופס. לא, זה פקח לי את העיניים. עכשיו אני תופס שהמעשה… לא ראיתי את המעשה טוב עד עכשיו. לא הבנתי טוב את המציאות.
לא ראיתי, חשבתי שזה סתם “הוא קונה בית”. עד שהיה לי בית באזור מסוים שאהבתי, ובאו לי לומר [שרוצים לקנות אותו], תפסתי שזה דבר מפוקפק. תפסתי שכאן יש פשוט דבר שנוגע להלכה, נוגע למוסר, יש פשוט נושא, יש פשוט שאלה. אתה לא יכול לדעת מה התשובה.
זה דבר שצריך ללמוד לראות. ובאופן טבעי אנשים לא רואים את זה, אפילו כשהם מאוד חרדים והם יודעים שהם מאוד מסורים לעניין של “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”. על דברים פשוטים – הוא לא רואה את זה. הוא רואה את המציאות עם משקפיים אחרים. הוא לא רואה בכלל את ה… כדי לראות, כדי לעשות בכלל איסור או מצווה, צריך לראות קודם שזה “דבר האסור” או “דבר המותר” או “דבר הרע”. הוא לא רואה בכלל את הנושא של טוב ורע כאן, הוא רואה סתם עסקים. צריך לקנות משקפיים מסוימים – זה לפעמים מניסיון, או לפעמים לומדים את התורה רואים את זה, ומתחילים לראות שיש כאן בכלל נושא.
דוגמה ב’: הטרדות וגבולות חברתיים
אני יכול לומר לך דוגמה אחרת? גם, יכול להיות שזו לא דוגמה יפה. יש הרבה מאוד דברים שאנשים מדברים עליהם, שאנשים מתלוננים עליהם מאוד, אוקיי? לנשים יש מנהג בזמננו להתלונן מאוד על… איך קוראים לזה? הטרדות. איך זה נקרא באידיש? מה? לא “תקיפה” חס ושלום. הטרדה, להציק.
והן אומרות שזה דבר מוזר, שמבקשים… אחד אומר הרי דבר יפה, הוא אומר אולי – לא מדברים חס ושלום שמישהו אומר משהו לא יפה. שאנשים מתלוננים הרבה, יש תלונה כזו שלגברים יש מנהג כזה לרדוף.
הם ה”שדכנים המציאותיים”. לא, שידברו שידוכים. הם מדברים שידוכים, ויש נשים שלא רוצות. אוקיי? יש חדשות, המנהגים שהייתי אומר הרבה מאוד על זה.
עכשיו, אני רוצה לומר לך משהו. יכול להיות בחור ישיבה, או אני לא רוצה רק בחור ישיבה, יכול להיות גבר מלפני אלף שנה, ויש מי שהם… שצריכים להתחתן, צריך לדבר להם שידוכים. פשוט, אמת, אפילו אמת. ויש נשים שלא רוצות את זה.
(כבר הבנתי אותך? תסתכל בטקסט. עכשיו, לא רציתי להסביר לך).
עכשיו, אפשר להיות גבר מלפני… כשזה פלירטוט זה נקרא כך, כשזה לא זה נקרא בשם אחר. זה כל ההבדל. כן, אני יכול לדקדק איתך. ואפשר להיות גבר מלפני אלף שנה ולומר: “אני שומע? את מוטרדת. אני לא יודע למה את מוטרדת. אני שומע יותר טוב. אני לא אעשה, אני אעשה גדר, אני לא אדבר אליה, עם גברים שלא ידברו.”
ה”רגישות” החסרה
וזה לוקח משהו… אני לא יכול לומר רגישות, רגישות נשמע טמבלי. הייתי אומר שזה הרבה יותר מבוסס על מידה. אני מדבר על שכל. צריך אם פעם אדם… אני לא יודע איך, אבל לפעמים אדם אומר שיש לו בת, הוא תופס את זה. כי הוא מסתכל, פתאום הוא בצד של הבחורה. או האישה שלו עצמה – לאו דווקא שזה עוזר.
או שאדם, ומשהו… יש לי עצה אחרת איך לתפוס את זה. צריך ללכת למקום כזה שכן נוהגים את המנהג של “כוסף כסבי דאידך” [לשון מושאל: לחמוד דבר של אחר], ולראות שזה מושחת קצת. לפעמים זה טוב, אין בעיה. צריך לשאול עכשיו: איך? את מי? את מי אני משמח? לשכוח מחמאה? טוב מאוד. יותר מדי מחמאות זה כבר מתחיל להיות בעיה. או מחמאות מהאדם הלא נכון, או באופן לא נכון.
וזה עניין – אני לא מדבר עכשיו שזה מותר או אסור, זו מצווה, זו עבירה, או זה ליהודים, או זה לגויים. אני אומר רק דבר פשוט, וזה אני רואה מדברים שונים, שזה לא שכל. אתה לא יכול… זה לא שכל. יש שכל ודאי, אבל אתה צריך לדעת איכשהו לדמיין את עצמך בצד השני.
אבל זה גם מאוד קשה להבין. מה זאת אומרת? מה ששואלים הרבה פעמים את השאלה: “מה זאת אומרת אני לא רוצה אותך? מה יש לך טענה? אם את לא רוצה, לכי הלאה.”
לא, אתה צריך בעיה. יש משהו גבולי, משהו שאתה מתערב. יש משהו בבחינת “רודף”, משהו בבחינת… משהו זה משהו נפילה.
וצריך… זה דבר ש… אני לא אומר שצריך להיות בצד השני כדי לראות, אבל צריך איזשהו ניסיון. משהו אתה צריך לקנות לעצמך איפשהו כזה… זה המשקפיים לתפוס: “אני נוחת, זו בעיה.”
יכול להיות שבגלל זה, הרבה פעמים, יש אנשים שלא תופסים, אומרים הרבה פעמים: “הוא גר בתרבות מסוימת, הוא לא יתפוס.” זה נכון. כי אין לך את המשקפיים, אתה לא יכול לראות ולהסתכל על אותו מעשה. והדבר כפי שאתה רואה הוא אחר. אתה רואה דבר אחר, הפירוש שלך. אנחנו לא רואים אותך בעיניים, אנחנו רואים אותך בפירושים שלנו שיש לנו בראש, שזה מחלק מה שהיה. ואתה רואה כאן דבר אחר.
אחד יכול לראות: “מה? אדם הולך לאדם והוא רוצה למכור לו את הבית שלו?”
שני רואה: “מישהו שודד שם מישהו אחר.”
איך תופסים את זה דבר שצריך לדעת לראות? ויכול לעמוד עם למה אני מדבר. הרגשתי שזה מספיק הדוגמאות.
חזרה לתורה הקדושה: “לא לומדים את התורה”
הוא חוזר לתורה הקדושה. כשאנחנו רואים את התורה, אנחנו רואים את עצמנו, וצריך להתחזק מאוד עם זה. אנחנו רואים, שכאן יש סימן שלא מספיק. אני לא רוצה מספיק. כי מסיבה כלשהי… לא מסיבה כלשהי. אנחנו מבינים איך העולם עובד, רק כשזה ברור, כאילו זה פשוט, לדעת את זה או להאמין או להיות אפילו מחויב.
אני אדם רציני. אנחנו מראים שהדבר הזה לפי הסימן לעולם לא אעשה אותו. אני הולך למסור את הנפש, אבל צריך את ההחלטות שזה נשקל בכל הכסף. אני לא נותן, אני לעולם לא יכול לעשות את זה. אבל הבעיה שלי היא לא… ולא בראייה, לא בהפשטה, ואני מבין מה הסימנים שלי. וגם לא במה שקוראים למסירות שלי, או ל– איך קוראים לזה אז – שליטה עצמית. יש לי מאה אחוז שליטה עצמית.
חסר לי משהו אחר. חסרה לי עין… אתה קופץ מסביב לזה. חסרה לי עין… רואה, אני תופס את זה. אתה שוכב, חושב על המקרה, חושב יותר. כל העניין, חסרה לי עין לראות, שכאן זה נושא שבכלל נוגע לחשוב שיש טוב ורע בזה.
כפי שאני רואה כל כך הרבה מקרים, וכל דבר יכול לומר עוד את הגמרות שנוגעות. אפשר לראות שאנשים שהם בעמדה מסוימת, האם כי יש להם חינוך מסוים? האם כי הם לא תפסו דברים מסוימים?
או כי אני חושב שלא לומדים את התורה. אני חושב שלא לומדים את התורה. אני חושב שלא לומדים את התורה.
“כל אלמנה ויתום לא תענון”
אתה יודע שבתורה כתוב הרבה פעמים “כל אלמנה ויתום לא תענון” [שמות כב, כא], ואם כן יש קללות חריפות, כן? מה קורה כאן? מה חשבת, שמותר להציק ליתום? אסור להציק לאף אחד, בכל מקרה. אתה לא יודע שיתום הוא קצת רגיש? אתה לא מכיר יתומים ואלמנות? אתה לא יודע שהם רגישים?
“כן, כבר. בזמנים שלנו מתייחסים יפה מאוד ליתומים ואלמנות. בטוח שבשנים האחרונות זה נהיה הרבה יותר טוב.”
זה לא נכון. יש לי חדשות בשבילך, זה לא נכון. הטענה הזו לא נכונה. אנחנו כל כך…
“אתה אומר את זה בציניות או לא, שמתייחסים יפה אליהם?”
אני אומר את זה בציניות. התכוונתי לומר לך שלא לומדים את התורה, ואני רוצה להוציא את זה. אני לא רוצה להיות ציני, אני רוצה להיות ממשי.
התכוונתי לומר לך שהתורה כתובה הרבה פעמים… אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אני לא רוצה להיכנס לזה. אני מרגיש שזה תירוץ שאנחנו אוהבים לומר לעצמנו, כדי לא להרכיב את המשקפיים שהתורה רוצה להרכיב לנו.
הרמב”ם אומר, כשהרמב”ם מביא את הדין של העינוי של יתומים, אומר הרמב”ם [הלכות דעות פ”ו ה”י]: “אל תאמר שהיא גבירה, מה אכפת לי שאין לה בעל?” קמשמע לן, אפילו אלמנה גבירה [עשירה] צריך גם לא להציק לה. אפשר להביא ראיה מלמשל עומר או פאה שהאלמנות תמיד לא היה להן כסף, נכון. מה שאני מתכוון להוציא הוא, התורה אומרת דבר פשוט, כל אחד יודע את זה, זה הרי כלום… זה ברור, אין כאן שום דבר חדש, נכון? אין שום דבר חדש. כל העניין של לא לפגוע ביתום ובאלמנה לא כתוב שום דבר חדש. אסור לפגוע באף אחד. אסור להביא עבירה לאף אחד. קמשמע לן שצריך לעשות הנחה, יוצא מן הכלל עם כסף, עם עסקים, צריך לעשות יוצא מן הכלל לאדם כזה.
ארבע פעמים צריכה התורה לכתוב: גם לא גר, וגם לא יתום, וגם לא אלמנה, וגם לא עבד עברי, ועוד הרבה דברים. הלו? מה קורה כאן?
ואני מסתכל סביב בעולם, וזה פלא לי, ואתה אומר… אני לא יודע איך להוציא את זה, או בלי יותר מדי לשון הרע אני לא יודע איך להוציא את זה, אבל אני רואה שיש כל מיני יהודים מאוד נחמדים, הם מאוד משוכנעים שהם אנשים טובים. זה אפילו לא מה שדיברנו שבוע שעבר קצת, אבל אני רוצה להוציא המשך חדש על זה. הם מאוד משוכנעים. כלומר, שאתה אומר לו שהוא עובר על “לא תלך רכיל בעמך”, איזה חידוש שר’ חיים ויטאל חידש, אפשר לדקדק. צריך פשוט לשוחח, צריך להוציא אנשים, צריך לעשות חילוק שלא צריך לעשות חילוק, רק רעיון כזה. אוקיי? זו שאלה. אבל פסוק בתורה, פסוק שהוא רק אנשים!
זה החלק החמישי של השיעור. הדובר נכנס למשמעות העמוקה יותר של המצוות שבין אדם לחברו, ספציפית האזהרה של “כל אלמנה ויתום לא תענון”, ואיך החברה נכשלה בעניין הזה למרות הארגונים הרבים.
—
פרק ה’: הכוונה האמיתית של “לא תענון” – מי מענה את היתום?
התורה לא מדברת לפסיכופתים
להמשך מה שדיברנו קצת בשבוע שעבר, אבל אני מרגיש להוציא המשך חדש על זה. הם מאוד “משוכנעים”. מה הכוונה? פסוק. אתה אומר לו שהוא עובר על “פצוע דכא”, מה שחכם ראה בחכמה. כאן אפשר לדון, צריך לדבר על זה, מה יש לו עם האדם הזה, צריך לכבד חכמת אדם, מה שלא צריך לכבד, עובד אלילים, בסדר? זו המציאות.
אבל פסוק בתורה, דבר “בסיסי”, אבל לא יודעים מהפסוק הזה. אני קורא לאדם, אפילו גוי אעשה – אני לא יכול שבע מצוות בני נח, אני לא יודע – פסוק בתורה: לא לענות יתום ואלמנה. כתוב מאה פעם בתורה, פרשת משפטים, הרבה פעמים.
ואתה שואל אותו: “האם פעם עינית יתומים?” הוא יעשה בראש שלו פנטזיה. שאילו זה היה הנושא של התורה, לא היו צריכים לכתוב. יש פסיכופת שהוא הולך וגונב מהיתומים, מהאלמנות. אין אדם כזה! אה, יש אנשים כאלה? לא בשבילו כתבו. הלה הוא סתם גנב. יש גנבים, יש גנבים. איך שהם מוצאים מישהו פגיע, הם מנצלים אותו, גונבים ממנו. כן? שכוח.
בשבילו לא כתבו את הפסוק הזה. להלה – לא עוזר הפסוק. הלה הוא סתם “ליסטים מזוין”. בשבילו מדבר כבר הפסוק “לא תגנוב”, “לא תרצח”. איתו לא צריך פסוק מיוחד “גר יתום ואלמנה” עם כל הפסוקים האלה. ה”גר יתום ואלמנה” נכתב בשביל האנשים שהם לא מקיימים “לא תגנוב” [בכשלים אחרים]. לא בשביל מי שמצא כאן “הזדמנות”.
מה עוזר שאני נותן עוד אזהרה? הבעיה היא “הזדמנות”. קשה לגנוב מעשיר, אבל מישהו שיש לו מעמד גבוה, לאנשים המקומיים קל יותר לגנוב. לא עוזר כלום שאני אומר לך את זה. נכון, אולי זה יעזור, שיהיה לו “אמונה”, אני לא יודע, אבל לומר לא יעזור כלום. איפה רואים שיש משהו שעוזר לומר? בינתיים יעזור לומר.
הניצול של יתומים דרך “חסד”
למה צריך שזה יעזור? כי אני רוצה לספר לך משהו. אתה לא תופס בכלל, לא תפסת, שהאדם הזה בישיבה שלך, הבחור הזה, הנעבעך הזה, היתום או האלמנה… וזה עוד דבר מעניין, יש הרבה… אילו היה כתוב בתורה “גרוש וגרושה”, היו לגרוש וגרושה הרבה יותר “עזרה”. סיפור אמיתי. אני לא מדבר, הארגונים של אלמנות הם עצמם אלה שמקיימים את “ענו יתום ואלמנה”. זו בעיה אחת.
אבל… לא נוגעים. לא נוגעים. כן, נוגעים. התפקיד שלהם הוא לנצל את היתומים והאלמנות.
למה אני אומר את זה? כי אני אומר את זה, כי אני יודע. אתה לא יודע. אני יודע להיפך. שייע, אני יודע. הם עוזרים עד “מידה” מסוימת. אתה אומר שהם עוזרים? אני יודע שהם עוזרים כן. אני יודע, אני יודע, אני יודע. לצערי הם עושים את זה.
“קרן יתומים” לא עושה מספיק. “קרן יתומים” עושה יותר מדי. תשאל את שייע מה אני מתכוון, בסדר? אני יכול לבוא אליך עם כתובות אם אתה רוצה דווקא לדעת מה אני מתכוון.
כן. אבל אני רוצה לומר לך, אני רוצה לומר לך למה שהם לא יבואו. ודאי שלא, כי הילדים שלך לא היו באים, כי הם לא יתומים. כי אבא שלי יגיד: “אל תלך לאנשים המטופשים האלה שרוקדים איתכם”. יתום נעבעך אין לו אבא, הוא הולך לשם, הוא נגנב שם.
אה, תגיד: “אצל הילדים שלי אני הולך לומר, אני אחזק אותם, זה מאוד קשה, אני ארענן אותם, אני אתן להם שיחיו בשבילך”. בסדר. את זה הוא עושה כל היום עם ההבל שלו. אתה רואה?
הרב, אני לא יכול להיכנס לזה. אני אגיד לך, הם נותנים כל יום טוב, הם מספקים סעודות שלמות, והם מספקים את כל המצוות, עם כל המצות, עם לולבים, עם סוכות, עם מנורות. תשמע, תשמע, אני רוצה להוציא לך משהו, בסדר?
והם לא כאן. זה לא נכון. עכשיו אנחנו רוצים… איך אתה רוצה שהם יהיו כאן? הם נצרכים. אני לא מבין. “תומכי שבת”, אני כל כך “מבולבל”. תומכי שבת נותנים לכל אחד שמתחתן, אברכים. לא, הם לא נותנים… ליתום הם לא נותנים, צריך ללכת לארגון יתומים מיוחד. הם לא נותנים. הם נותנים לך תוספת. מה הוא צריך תוספת? יש לו בכל מקרה. ארבעה שבועות הם נתנו לך עם סעודה. לך לשם, אני לא יודע מה אתה הולך לשם. נו?
בדיוק, משתמשים במה שלא צריך. משתמשים במה שלא צריך, משתמשים במה שאני רוצה.
הגרושות הנשכחות
תשמע, תשמע, תשמע, אני אומר דבר כל כך חשוב. בסדר, זו לא שאלה הלכה למעשה, זה לפתוח את העיניים, אני מנסה להוציא לך את זה. רק אמרתי דבר אחר, שיש הרבה גרושות ואנשים כאלה שצריכים הרבה יותר “עזרה” מחתן כלה לפעמים. אבל יש פסוק, זה לא גילוי, אין שום רב שאמר שרוצים שידוך שיעשו חתונה לגרושה. כתוב כך, שיעשו חתונה ליתום ויתומה, אבל [גרושות]… זה גילוי גדול. אבל לעשות חתונה לגרושה, את זה לא עושה אף אחד, כי לא כתוב בתורה. להיפך, גרושה, הם לא מסתכלים על זה בכלל.
אז, אבל תראה מה אני מוריד לך את ה”נקודה”. ההבדל הוא באמת נכון. אין אפילו ארגון שדואג להם. לא, עובדים על זה. אבל עכשיו… לא, זה דבר פשוט, אני רק רוצה… אני לא רוצה, אני לא באתי לכאן להכות על אף אחד, חס ושלום, כל היהודים טובים, ור’ מאיר’קע, ר’ מוטל’ע בן ר’ ישעי’לע היה יהודי טוב, ומאיר שיהיו לו עצמות טובות, הכל זה מה שאחד. אבל מה שאני רוצה לומר משהו אחר, אני רוצה להוציא משהו. אמרתי שהתורה לא שווה כלום, וצריך קצת לפתוח את העיניים, ואני לא יכול לעשות, כי להיות אדם זה מאוד קשה, אבל לפחות להבין. כשמבינים, לא עושים, הוא הולך להיות. נכון, נכון, אני מתכוון כך, אבל זה קצת עבודה.
הלימוד העמוק של “לא תענון”
אני רק רוצה לומר לך כך, שאני רוצה להוציא לך כאן משהו, שהתורה לא הייתה אומרת את כל הפסוקים האלה, והרי צריך הכל, לא תורה היו צריכים ללמוד [דרך ארץ קדמה לתורה]. כאן אתה צריך לימוד, בדיוק כמו שיש לימוד עמוק ללמוד מה ההבדל בין “אשר יחמוד” ו”אשר יסוך”, למה טועה כפרה על הכל הסתה משבועה? רק מודה מקצת חייב שבועה. זה לימוד גדול מי שלומד חושן משפט ומנתח את ההבדל, הוא מודה מקצת, למה זה לא עובד אותו דבר כאן.
זה לימוד עמוק, לא לימוד שטחי, כתוב מאה פעם. לימוד עמוק להבין, לראות, להתחיל לראות שכאן יש דבר כמו יתום ואלמנה, וצריך לעשות משהו בעניין זה, צריך להיזהר בזה, צריך לא לענות אותו.
במילים אחרות: כברירת מחדל מענים אותם. את זה צריך להבין. לא האנשים האלה, השקצים, אנשי ה”לא תגנוב”, הפרימיטיביים לגמרי, בעלי שם רע יוצא דופן על הסולם של לא תגנוב. הלה, הוא מענה יתומים כל יום, זה מה שהוא עושה.
עינוי שיטתי: משרות בישיבה ושידוכים
אני הולך לומר לך איך. אני הולך לומר לך איך. אני הולך לומר לך איך. אני רוצה לומר את זה. קודם כל, רוקדים עם רשע מרושע מדמם. אני כבר לא מדבר מאותו רשע, הוא סתם בריה מוזרה. אני לא מדבר אפילו ממנו. אין לי עסק עם רשע כזה. אני מדבר מדבר אחר. אני הולך לומר לך ממה אני מדבר.
כשמחלקים משרות בישיבה, את מי לוקחים ראשון? את היתום? אילו משרות מחלקים? משגיח, משגיח קטן בלילה, רבי לילה. את מי לוקחים? אף אחד לא אכפת לו שהוא לא חי. אה, לא אכפת שהוא לא חי? כשמישהו מתחתן איתי, שואלים אם אביו חי. אתה לא נהיה יתום, תפסיק עם זה. אתה שוכח שיתום הוא רק כל זמן שהוא צריך אבא. רבי גם לא. גבר בן שלושים הוא לא יתום. רבי גם לא. לא? חס ושלום, לא. שואלים כן. לא רק שואלים אם אביו חי, שואלים גם מי אביו. יכול להיות אפילו שהוא לא צריך אבא. תחשוב, לא שייך יתום.
אתה תופס כמה עיוורים אנחנו, רחמנא ליצלן, לדבר הזה? אם אביו הוא לא יהודי יפה, לא מדברים עליך. תדמיין שלמישהו אין אבא בכלל, חס ושלום. אתה רוצה לשכנע אותי שזה לא משנה? יפה מאוד. יש מוסדות. יש מוסדות. יש כי אתה מדבר. לא רציתי לדבר ממש מהלכה למעשה מהיום ומאתמול, אבל זה נכון גם לזה.
למי נותנים עבודה? לא דיברתי אליכם, אתם חיים בעולם. למי מדברים שידוך? ליתומים? כן, יש שדכני יתומים, שהם מסדרים את כל הנעבעכ’ס. הם מעולם לא יצאו מהנעבעכ’שאפט שלהם, כי הם צריכים להתחתן עם עוד נעבעך. מצווה גדולה זו. אתה תופס מה אני מדבר? מה שאתה לא צריך? בערנער יכול לדבר ממל”ס, אה, זו “בעיה”.
אני הולך לומר שתוקעים יתום בישיבה, ובדרך כלל זה בא עם… אה, יפה מאוד. הלוואי אמרת תורה כל עמך ישראל יהיו צדיקים. דווקא על זה התכוונה התורה. אין “רקע”, אין רקע, לא צריך לכתוב מפי השמועה. אין רקע. אתה תופס שיש בעיה. אני לא אומר מה התירוץ.
ה”היתרים” של המערכת
יש לך היתר מרבי יחזקאל ראטה, שאתה לא צריך לדאוג למצוות פריה ורביה. “אין בעיה”. רבי יחזקאל ראטה היה לו היתר לכל דבר. סליחה, הם היו מאוד… אני לא מתכוון לזה. אתה רואה שיש שולחן ערוך, בעיה, צריך לשכוח. אה, יש היתר. לכל הלכה יש היתר. אתה צריך להיות “אסטרונאוט”, אתה צריך לעשות את עצמך אפיקורס, אין בעיה, אני יכול לתת לך היתר.
אתה יודע שההלכה הראשונה שהרבנים נתנו עליה היתר, לא כתוב בחנוכה, אתה יודע איזו? “לא תסור מן הדבר”. לא כתוב בחנוכה שהרבנים כבר גילו. מותר כן מורא. מה שכתוב… לחץ! לא כתוב בחנוכה. מותר מורא. לא כתוב דרך החוצה. לא צריך לקחת… לא לא מקבלים דרך ההתחלה. אז פטור מכל הבעיות. הוא שואל… כל אחד שואל מי אתה? ומותר זה הצד השני. מה עד שזה? לא כתוב עוד שהמפורסם עם ארבי’ס. זה רציני, נכון? אתה רואה מה התורה התכוונה? שמי שיש לו לקחת הכל שאפילו לא יקבל את התורה הזו. זה שהפסוק מתכוון שלא יהיה שלטון הגויים מעשו. אתה יכול אני לא אומר? יפה מאוד. אנחנו התכוונו ל… ל… איך אומר הזוהר, ל… ל… שלטון הרבנים, שיהיה אחרי כזה גמרא הגושי הוא איפה אתה בא אחרי ה”מצב”, מבין? תשמע… אתה מבין… כן, בקיצור, הפתרון הבסיסי של מקיאוולי ל”נסיך”, נכון? זוכר?
“עכשיו”, מה שאני רוצה להוציא הוא, אני רוצה לומר לך דבר חד, אני לא מתכוון לומר מוסר, אני לא מתכוון לומר מוסר, אני לא רוצה לומר מוסר, אין לי רשות לומר מוסר, אני משוגע ואיברא. אני רוצה לומר לך שכל. אני מחזיק אותך לבעל דעת ישר, ואני מחזיק אותך ליהודי שיכול לראות דברים שאנשים אחרים לא רואים תמיד. ואני תופס כאן דווקא את כל הבעיות האלה, אתה צודק, יש לך אחר כך…
—
פרשת משפטים – חלק ו’: ה”בליעל” הרציונלי והמציאות של היתום
שכל, לא מוסר
אז, אתה מבין? כן, בקיצור, מקיאוולי זה הפתרון הבסיסי ל”נסיך”, נכון? זוכר? עכשיו.
מה שאני רוצה להוציא הוא: אני אומר לך קצת… אני לא מתכוון לומר מוסר, אני מתכוון לומר שכל. אני לא מוכיח, חס ושלום שאומר מוסר, השתגעתי. אני רוצה לומר לך שכל. אני סבור שיש לי קצת בר דעת. אני סבור שאני כן יהודי שיכול לראות דברים שאנשים אחרים לא רואים תמיד.
כי אני תופס כאן, דווקא את כל הבעיות האלה – אתה צודק. כן, יש לך עוד שישה ילדים בבית, מה תעשה עם האחד המיותר? יש לך עוד עשרים בחורים בישיבה, מה תעשה עם האחד המיותר? יפה מאוד!
דווקא על זה באה התורה ואומרת לך: דע לך, כאן יש חשש רציני. על התירוץ הזה… “זכור רחמיך…” – קח את זה בחשבון. אני לא אומר מה לעשות. יש לך עצה? אני לא אומר לך, יכול להיות שלא תעשה. רק קח בחשבון: “וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי” (שמות כב, כו). קח את זה בחשבון.
כי לכן אומרת לך התורה, כן, התורה לא סתם מגזימה. התורה היא לא סתם “ניגש פנחס”, נתפס לאש ומתחיל לקלל. הקב”ה לא היה הצאנזער רב, בסדר? הקב”ה… סטירה נוראה בפנים נתנו לקב”ה כביכול. אבל הצאנזער רב נתקלל כמו ענק, בדרך כלל. אבל, לא צריך לעשות על זה תשובה; צריך להאמין שעד הבוקר הוא עשה תשובה. תהיו עם חכמים.
כן, אני רוצה לומר, כן, התורה אומרת סך הכל: קח בחשבון שזה דבר מסוכן, כן? יש כאן משהו מאוד אמיתי.
ה”בליעל”: האדם עם החשבונות הרציונליים
אבל אתה צודק, צריך הרי בשביל “שלמת בגד אלמנה”, כן? צריך הרי להלוות שמלה. אבל ה… מה הכוונה? זה משכון? אני הולך להלוות בלי משכון?
על זה הרי כתוב הדבר הכי חד בפסוק גם שם בדברים, כן? “קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן” (דברים טו, ט). אתה יודע, הוא “בליעל”. לא הרבה אנשים זוכים לתואר הזה בתורה. אני חושב שזה היחיד. יש עוד אחד? אני חושב שהתורה… “יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ” (דברים יג, יד) – יפה מאוד. שניים, שניים. מדיחי עיר הנידחת.
מדיחי עיר הנידחת זה עוד אחד שזוכה להיות “בליעל”. אתה יודע מי? מישהו שעושה חשבון רציונלי, נורמלי, נכון. הוא אומר: “בוא הנה, יש לי שלושים בחורים בישיבה, אני לא יכול לקבל את היתום הזה.” יפה מאוד. “אתה יודע שלזה כבר היה סמארטפון? מה אני הולך לקחת אותו? כי הסאטמארער רבי אמר הרי, לא כן? אני לא תופס, אני לא מבין.”
אומרת לו התורה: אני אומר לך, דע לך, תלמיד חכם לא צודק. כן, צודק, מתאים לי החשבון הכי טוב. זה לא מאה אחוז אמת. מאה אחוז אמת זה רק… עכשיו. צריך להתקשר לכל המוסדות ולומר שאתה יודע שזה יתום ואת זה אתה צריך לקבל? “ההוראה תילקח בחשבון…” כן. בהחלט. כן. כן. בסדר. זו העובדה.
עכשיו… אתה מוסדות? אין לי כעס חלילה וחס. אני אומר לך שזה לא עוזר. ואם זה לא מתאים ל… ואם זה עוזר… ואם זה עוזר – עוזר זה עוד יותר גרוע. אני לא רוצה להיכנס לזה.
עכשיו, תשמע. [החבר שלי] הוא מנהל. כבר שנים רבות. אני לא יכול… אני לא מדבר חלילה טענות על יהודים. מה שזה אנחנו צריכים… הוא עצמו צדיק. אני רוצה להוציא לך… אני נותן לך אבל נקודה חדה, נקודה אמיתית, אבל היא מאוד בסיסית. על זה דיברו.
הסכנה של “רחמנות” והנחמה השקרית
אחר כך כל התירוצים… כי דווקא אנשים לא תופסים שכאן יש מערכה ושאלה. כאן יש נושא. למה? כי הוא נעבעך. והקב”ה… כך כתוב בתורה? אפשר להסביר את זה, אם רוצים לא לאהוב עם אמונה, אפשר להסביר את זה עם סוציולוגיה.
בתורה כתוב, שהקב”ה אוהב את הנעבעך, וכשמי שלא שילם את חובו צועק, בלילה שומע הקב”ה את מי שחייב כסף. כך כתוב בתורה. אחרי שיש לך את כל התירוצים, זה לחשוב מה אתה צריך לפחד אולי מהקב”ה. היתום והאלמנה, תחשוב על זה. זה הכל. כל מה שאתה אמור לעשות. ולא כתוב מה לעשות.
דיברתי מספיק וצריך לדעת שאין “הלכות יתום ואלמנה”. אין לי את זה. אני [מורה] שאף אחד לא הולך להוציא “שלושה כרכים אוצר יתום ואלמנה” ולמכור את זה אחר כך להצעות שמירות ולמוסד יתום ואלמנה, וכשמגיע יתום חדש ברוך השם שהוא מרוצה, לא צריך את זה. צריך יהודי למות? כן, אני רק רוצה… אני נהיה ציני לדבר. אני מעלה את הריאליטי הזו.
אני חרד לדבר. אני לא יוצא לרחוב לומר, האנשים האלה די טובים. אני יוצא שכל האנשים טובים? חס ושלום. והעניין הוא, אני אומר צדיק, אני אומר שאנשים רעים. אני אומר שאנשים… יש לי מחלוקת עם הרבה יהודים. מה עדיף? לומר שמישהו רע או שהוא טיפש? אני סובר שכל האנשים טיפשים ולא רעים. אמרתי משפט שלם, שהרעים הם עכשיו עם רצינות… זה לא, אני לא רוצה לרדת. אני לא יכול לעצבן את כולם. אני לגמרי לא צודק. אני לא מתכוון לזה. סתם שאתה מדבר מה שאתה מדבר. אני מדבר ממה שאני מדבר, הוא ענה על כל הקושיות. אני מדבר מצדיקים הגונים.
היא אמרה… לא. על פי רוב? אני אגיד את זה, מה חושבים הרי, שהוא נעבעך חושב אפילו… הם לא עושים בשביל זה, כדי לחשוב את המחשבה הזו בשבילם. “וְלֹא לְךָ” – אומרת התורה – שזה נזרע! מה שהם לא [עושים] חזק, שזה נכון ובשביל זה לחשוב אפילו. כי הוא נעבעך, מה שנכון שהם לוקחים עושים בשביל החזק שלו. מה שווה בהקשר הזה למשוך בחוטים.
“מה חושב על זה בני בליעל? לוקחים הוא עוד צועק!” כל הפסוקים האלה מוכרים לנו, בוודאי רב, הם יודעים ממה הפסוק מדבר, ההפך. אוקיי?
החוויה האישית: אמפתיה לא עוזרת
כברירת מחדל, אני מדבר על עצמי, אני לא מדבר על זה באופן מצטבר על איזה עסק. אני מדבר על עצמי, אוקיי? אני יצחק, כל צומחי יתום, כברירת מחדל, אני לא כל כך יפה אליך כמו שאני יפה אליך. אתה יהודי יפה, ברוך השם, יש לך פרנסה עם הכל, ואני יותר יפה אליך מאשר ליתום. וזו העובדה, שיש כאן רחמנות: גר, יתום, אלמנה, כל המקרים האלה עם הגרוש או גרושה.
אני! אני לא מדבר על עצמי! אני יכול גם לומר, כשאני שומע לבד לשם – זה לא עוזר. אני אומר שזה לא עוזר. הפצעים לא נהיים יותר טובים. זה לא עוזר, רק מחמיר. “אה, גם אתה… גם אתה סבלת? הייתי נעבעך כמוך? היתה לך בעיה יותר גדולה? אבל סבלת מ… חסכתי לך… וזה לא עזר לך כלום…”.
זה לא עוזר. זה לא יוצר אמפתיה כשהולכים וקוראים סיפורים. זה מחמיר, בדרך כלל. להיות אדם טוב יותר צריך להיות אדם טוב יותר. אין טריק. אני יודע, אפשר להשתמש בכל דבר. אפשר להשתמש בזה, בזה, בזה, במה לא אפשר להשתמש. אבל יש את כל האריכות הזו, כל הדברים האלה, כדאי לפתוח את העיניים, כדאי לתפוס על איזה מקרה מדובר. אני די בטוח, והיתום הוא לא דוגמה כל כך טובה, זו דווקא כן דוגמה טובה למי שיודע, אבל רוב האנשים לא תופסים.
מי עושה את הנזק?
כבר דיברתי, כבר הזכרתי: בכיתה שלי בחדר היה יתום אחד, בישיבה היה עוד אחד, ואני לא מאחל לשום יהודי את החיים שלאברך הזה יש, אוקיי? וזה לא בגלל שאביו היה אדם מצליח. אני מכיר את אביו, שניהם, האבות שלהם היו מצליחים, למשפחות שלהם לא חסר כלום, יש להם חיסרון אחד: שהם יתומים, אוקיי?
ושלא יספרו את המעלות של היתומים עם כל הארגונים, לא בגלל שהוא נעבעך, כי הוא לא השתגע בכלל מלהיות יתום. אם הוא היה משוגע מקודם, אם הוא היה חכם מקודם, זה לא קשור בכלל. המציאות היא שלהיות יתום, אני מדבר מיתום שאיבד את אביו כשהיה ילד – דבר, זה דבר.
ומי עושה את הנזק? האנשים האחרים. זה לא… הטבע לא עושה את זה. חלק, אני יודע, זה עצוב, הפסיכולוגיה, אין לו אבא, הוא לא הולך הביתה שבת בבוקר, הוא מחכה עד הלילה על זה. אבל רוב הנזק עושים היהודים האחרים.
המלמד בחדר עושה את זה – לא המלמד הרע, הצדיק הטוב. ואיש המכולת שנותן לו רחמנות, וחברות כרטיסי האשראי – הם עושים את הנזק. זו העובדה. אני לא יודע למה, תסתכל סביב, תחשוב, אתה מכיר אנשים שהיו להם מצבים כאלה, יש להם חיים טובים? מעט מאוד. על פי רוב נשארים נעבעך לצערנו, והוא לא סובל מעצמו. העבודה שלו כאן, עבודה כאן, עבודה כאן, מה שיש לו כאן, עבודה כאן, עבודה כאן, עבודה כאן. אבל הם הרי עדיין הכפופים, שסובלים, והם סובלים מאנשים אחרים.
היתום הוא האחרון ברשימה
הוא האחרון בכל רשימה. בואו נהיה ריאליים, הוא האחרון אפילו ברשימה של נייר המכתבים של יתומים ואלמנות, אוקיי? יש השפעה כזו: יתום ואלמנה, יתום ואלמנה, יתום ואלמנה. מה הרשימה של נייר המכתבים של יתומים ואלמנות, הוא האחרון.
אגב, זה קשה להיות האחרון ברשימה. אני יודע איך עושים את הרשימה. עושים את הרשימה, בדיוק כמו דרך העזרה, עושים את הרשימה של מי לקבל לישיבה. מבוסס על… כן, מבוסס על כל מה שכל דבר אחר מבוסס עליו. אני לא חושב שאני יותר מצליח, אני לא יודע. תוכנית עם אברך, עיקר בנה עולם מלכות שלא נתנו שום מצוקה להיות ברשימה. אני לא מבין.
אוי… מה תבין? מה תבין? כשעושים את הרשימה, תשלח לי את הרשימה. אני רוצה את הרשימה. בדרך כלל, מי יכול להתפאר? אני יכול להיות שדכן מלכות. לשדכנים יש את הרשימה. הוא טוב, סאמיר מה תבין.
ההמצאה, מה יש כאן כל הבעיות, העלות שלכם שם. אני לא יכול לדבר צדיקים. תדמיין כאילו הייתי עומד כאן מתפאר. אני לא חושב שלבד. אני לא יכול לדבר צדיקים. יש שם. יש. השדכנים משתמשים בזה. יש שם מאגרי נתונים עם דברים.
אני לא יכול לדבר צדיקים. אני לא יכול לדבר צדיקים. רק רציתי להעלות דבר פשוט. יש איזה רוח, איזו הסתכלות שצריך ממנה לראות. כשאתה רואה את האברך, אתה צריך כברירת מחדל עד הראש שמבהיל אותו. באיזה ראש אתה? לא כולם “משכמו ומעלה”. ש”משכמו ומעלה” אף אחד לא. אני חוץ ממש איזה ביל גייטס כולם “משכמו ומעלה”. חוץ ממנו קשה מאוד להיות.
אבל העניין של יתום שבתורה כתוב כל כך הרבה פעמים, צריך לקבל שכשמגיע היתום, עליו מדברים. ודרך אגב, אתה יודע מה כתוב ברמב”ם? “שלבם…” כן, “שפלות לשונם” – כן, אני זוכר – ליבם אפילו כשמאיר לו, אתה תופס? הרמב”ם אומר שכשמישהו הוא מלמד של יתום… הרמב”ם, אני לא יכול לקיים את זה. הרמב”ם אומר שמישהו… אני אומר את זה רק, אולי רוצה לדבר על ההבדל, רק לא. הרמב”ם אומר שמישהו הוא יתום, אפילו כשמגיע לו סטירה, שלא יתנו לו סטירות כאלה כמו שמגיע לו…
כאן התמליל של החלק השביעי של השיעור, מעובד ומעוצב באופן מקצועי.
שיעור פרשת משפטים – חלק ז’
נושאים: זהירות עם יתום • הנביא מיכה ו”חושבי און” • רגישות לרגשות הזולת • שומר שכר בחיי היומיום
—
הרגישות המיוחדת ליתום
וכאן, אתה יודע הרי מה כתוב ברמב”ם. “שליבם” [שבור], כן, אני לא זוכר בדיוק את הלשון, ליבו… אפילו כשמאיר בחזרה. אתה תופס? הרמב”ם אומר שכשמישהו הוא מלמד של יתום – כתוב ברמב”ם, אני לא יכול לקיים את זה, הרמב”ם אומר שמישהו… אה, אני מחפש את זה, אולי תעזור לי, אני לא יודע.
הרמב”ם אומר ש[כש]מישהו הוא יתום, אפילו מגיע לו סטירה, שלא יתנו לו סטירות כאלה כמו שמגיע לו. כן, מלמד, הרמב”ם מדבר על מלמד. כן, מה זה אומר? סטירה אחת היא כבר אולי לשני סטירה יותר גרועה.
הלאה, אבל מה הוא אומר כאן? הוא אומר שכש – בואו נבין – כשצריך להתקשר למנהל פעם אחת שיקבל את היתום, כבר נמצאים הרבה אחרי העינוי. נכון? אתה אומר שזה מאוד קל להתקשר למנהל. אתה יודע שבשביל בן הרבי לא צריך להתקשר, ולא רק בשביל בן הרבי, בשביל רוב בעלי בתים לא צריך להתקשר; בערך חמישים אחוז לא צריך להתקשר. והיתום, שצריך להתקשר, צריך לבקש.
חמישים? אתה בחמישים אחוז התחתונים.
אין בעיה.
גם אתה, אין לי ספק.
גם אני, אין בעיה. אין לי הבדל. אני קמט שני, אני עדיין לא נגיד, אז אני לא תופס, אז אני צריך לבקש שיקבלו אותי. יש לי עוד גאווה על כל המעלות.
עכשיו, אבל, בואו נהיה ריאליסטיים, מה הוא אומר כאן? [כש]יש יתום: אתה יכול, אתה ברוך השם בסדר, אתה יודע שאתה בחמישים אחוז התחתונים, אתה יכול להיכנס… אתה שורד. אתה לא נהרס מזה, אתה לא… אני יכול לעמוד בלא להיות [שם], אבל אתה יכול לשרוד את זה. אתה יודע, כן, אני עם כל החברים שלי באותו בוץ, ודוחפים את זה, בסופו של דבר יהיה שידוך, בסופו של דבר תהיה ישיבה, אצטרך להתייסר עוד חודש, אוקיי. זה אתה.
היתום הוא לא כך. היתום, לו מה שלוקח עוד דקה אחת, הוא לא בראש הרשימה, לו זה מפריע יותר. כך הוא אומר. ולו כבר נמצאים בסטירה השבעים, כבר נמצאים ב”יוסיף”, “פלא יועץ”, מכל מקום, ככל הנראה. לו כבר נמצאים שם. כך זו העובדה. לא צריך שום דיון, בשביל זה זו העובדה. הוא רחמנא ליצלן… הוא מושלך החוצה. כן?
וכך מתנהגים? אתה מכיר מישהו שמתנהג כך? שהוא תופס לפעמים… הייתי צריך להתנהג כך? אני לא מדבר על להתנהג כך, זה קשה. זה קשה. אני תופס… רשימה כאן. אני תופס כך. זה גם מאוד קשה לא לתפוס מחשבות זרות.
שורש עבודה זרה וטבע האדם
בכל חנטר מדברים על זה, אומרים “תשב”ר”, שנה הבאה לא יהיה שום חשיבות דורות. אוקיי, שמעת פעם מישהו שאומר “תשב”ר” שנה הבאה? היתום הולך להיות הראשון. יש לו עוד סיבה למה לא אמר “תשב”ר”. אני לא תפסתי, לא בגלל שאני רע. כי למדו את זה בחומש. לומדים את זה כולו, חומש הוא עדות לכל המצוות שאנחנו כבר עושים. לא תופסים. כל מה שכתוב בחומש [הם] דברים ש[עדיין] לא עושים.
אתם לא מאמינים לי. אתם חושבים שזה ערבי. אומרים כאן דברים שכבר הפסיקו את השטויות האלה. כתוב בפירוש הנרבוני [על מורה נבוכים], והוא היה רדיקל חשוב עם הרמב”ם, והוא אומר – אני לא יכול להיכנס לזה, אני אומר את זה רק מזיכרון – הרמב”ם אומר שהקבלה היא רק על עבודה זרה. הוא אומר: כן, ואתם חושבים באמת שאין עבודה זרה? קצת באמת מגוחך. הרי יורד קושיה. אתם הרי שואלים קושיה: איך זה היה? במה הדור הראשון היה עבודה זרה? היתה עבודה זרה על הדור הראשון. למה יש עבודה זרה?
הם דברים טבעיים, “דרייב” שיש לאנשים, אנשים – כמו שאסביר – כן, אנשים נתפסים – לנצח. כן. אבל עבודה זרה יש. ואתה חושב שאנחנו בררנו את זה? כתוב פעם – פעם, פעם היה יצר בעולם, אני קורא. אני אומר לך, אני רוצה לומר לך: כשלא יהיה עולם, יבוא מלך, הוא ימחק את הפסק מכל החטאים. זה לא אומר שאין רע. הקב”ה לא יכול לשלוח מלך שמוחק מכל התולדות כשמצוות שכבר לא צריך? אתה תבוא כאן ל… ל… הקב”ה יכול.
“הוי חושבי און” – נבואת מיכה
זה רלוונטי, זה די רלוונטי בשבילך. אני אומר לך, כבר מצאתי, יש דברים שאני צריך להבין איך זה רלוונטי. אבל כל הפסוקים האלה שזה די רלוונטי, וכל הנבואות מעריכות את עצמן כך, כך, כך… כל זה בוודאי רצה לעסוק במסחר.
כתוב “וחמדו שדות וגזלו”, וכתוב כך, שמע פסוק שהרמב”ם והמדרשים מביאים על המסחר. כן? כתוב שאני אגיד לך, איך היהודים היפים האלה עושים דבר כזה? כך אומר הנביא הקדוש. איזה נביא? הנביא הקדוש מיכה, אחד מהנביאים הראשונים. הוא אומר כך: “הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם”. אני יודע מה לעשות היהודים היפים, הם הולכים לישון בלילה לחשוב מה הם לא הולכים לקבל לישיבה בבוקר. “בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם”. בבוקר הוא קם והוא עושה את זה, “כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם”, כי הוא יכול. “וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ”, מוצא חן בעיניו לקחת שדה, והוא לוקח אותו. “וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ, וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ”.
הגמרא אומרת על הפסוק הזה – אני מביא את הפסוק בגיטין, אבל אני זוכר שזו אחת הסיבות לחורבן, סיבה מסוימת לאורך החורבן.
זה מה שאנשים עושים. אתה חושב שזה דבר שאתה לא הולך לעשות? אתה חושב שאני לא עושה את זה? אני כן עושה את זה. זה מה שאני רוצה להעלות: לא שאני עושה את זה בגלל רוע, אני עושה את זה בגלל הנאה. אני לא תופס שאני מתעסק עם אנשים. אני צריך גם לחשוב, נעבעך, ברוך השם, על עצמי. ואני לא תופס… כן, על עצמי גם. רבי נחמן אמר שעיקר הרחמנות היא על עצמו. ואני לא תופס… לא, אני בא לדבר עכשיו ברצינות.
זה דבר שאתה צריך לתפוס, כן? אני… כל אבא, הילדים שלו הם נעבעך עולמות בשבילו, כי אתה יכול לעשות איתו מה שאתה רוצה. אתה יודע, כן? אתה אבא? יש לך ילדים בבית? ילדים קטנים? אם אתה רוצה, אתה יכול לעשות לו נזק רציני. לא ברוחניות, ברוך השם. בגשמיות אפשר גם, אבל אז בדרך כלל באה המשטרה. אבל בנפש אפשר בקלות רבה. אפשר לעשות את זה כל יום במשך כמה שנים ברצף. נכון? היום הראשון כבר אין, כבר המציאות מאוד קלה.
רגישות ומשל ה”סעודה”
והבעיה שלי היא לא שאתה רשע. אנחנו אומרים שאתה לא רגיש. מה זה אומר? אנחנו צריכים להיות יותר רגישים. זו מידה. סוף כל סוף, אנחנו צריכים להיות פחות טיפשים, אוקיי? אתה תופס שאני טיפש? אתה תופס שאני טיפש? אתה תופס ש…
ואני חוזר למשל. אתה תופס שבפעם הראשונה שהוא אומר “ויהי ערב”, כבר צריך להגיש את הגירושין? כשאתה אומר שכחת בשביל הסעודה עם לא הנחת רוח שלהם, כבר הבנת היטב שלא צריך לעשות יותר אף פעם את הסעודה? אתה תדבר עשר שנים לפני שנולדת. תופס? לא, אתה לא צריך לתפוס. אני בחור, אין לי שלום בית, אין לי שלום בית. אוקיי, כבר תפסת לפחות לפני ארבע עשרה שנה? כבר ראית? אני אגיד לך כל יום שזה עובד כך, נכון? אתה עדיין לא תופס, אתה שוכח.
אתה יודע, אי-רציונליות. אני לא מבין אי-רציונליות שאתה שונה מעצמך. אני לא מדבר על זה, אני לא אומר דרשת מוסר. אני אומר פילוסופית. אני אומר שאתה לא מבין מה אתה עושה. ואני אומר לך, הסעודה היתה מאוד טובה. המשמעות של זה היא: בבקשה אל תעשה את זה יותר אף פעם. אני אמחל לך על הפעם הזו, אני אמחל לך בגלל, אבל בבקשה. נכון? רק אם אתה אומר, “הלו, את זה עשית בשביל סעודה?” זה כבר… כבר יש עוד שלוש מאות בטוח. זו המשמעות. זו הבעיה כשיש משקפיים נכונות, רואים את זה. אני קצת מכיל את הדיבורים שלי, כן? זה כמעט כך.
ואוקיי, שכחתי שאתה בחור שלא מבין. אין בעיה. את שנות השלום בית הראשונות אני מוחל לך, בשביל זה הקב”ה עשה טבע שבשנה הראשונה של מערכת יחסים אדם מאוהב ולא תופס את כל הדברים האלה. אבל שזה יילמד. ואחר כך? אבל אתה הרי עדיין שוטה, אין לך… לא אמרתי שלא הפנמת איזה מוסר, אני לא מדבר על זה. אתה פשוט לא רואה מה אתה עושה, אתה עושה דברים ולא תופס מה אתה עושה. אתה לא רואה את המציאות. למי אומרת הגמרא את כל הסיפורים החריפים האלה? אולי כולי עלמא הרי כאן לראות. זה הנושא של “הנאת אשתו”, זה הנושא. הנושא הוא לא, יש לי הנאה ממך. הנושא הוא שאתה תת-עולמניק שבא להציק לרב.
שומר שכר – לא גנב, אלא אחראי
לא אמרתי שאתה רשע. יש כאלה, אבל אנחנו לא מדברים עליהם. אותם רשעים לא צריכים את הפסוק הזה. לאותם רשעים מספיק כשהפסוק “לא תונה את שכר שכיר”. אני אומר לך שאנחנו לא מדברים עליהם. כי אותו אחד, אמרתי לך למה, יש לי הוכחה. אותו פסוק עומד בעשרת הדברות. הוא לא צריך את כל פרשת משפטים. הוא חוזר לפרשת משפטים, כן? זה שהוא… זה ששומר על חפץ של אחר בשכר, ובא גזלן והוא לא מחזיר את זה, כן? הרי אתה יודע שהוא גנב, שהוא צריך לשמור, שזו העבודה שלו שלא יבואו גזלנים. כן? על זה מדברים על מישהו שהוא לא גנב. בכל מקרה, אם הוא היה גנב, הוא היה לוקח את זה לכתחילה. לא צריך להגיע לזה שהוא שומר שכר והוא חייב בגניבה ואבידה. מדברים על מישהו שהוא לא גנב.
אומר הרמב”ם, כשאתה לא יודע את זה – שמע מה הוא אומר – כשאתה לא יודע את זה, לא הייתי מגלה את הסוד, לא את ההלכה. ההלכה היא כך. זה מה שמשמעותו שומר שכר, זו לא הלכה, זה עובדה, כן? אם הוא עושה תנאי אחרת, זה אחרת, כן? זו עובדה. שומר שכר המשמעות היא שהאחריות שלך כאן היא – אני לא יכול לדבר על חושן משפט, אין לי כוח לדבר על כל הדברים האלה – האחריות שלך היא שלא יגנבו את החפץ של האחר. זו המשמעות. יכול להיות, אני חושב שזה רמב”ם נורא. יכול להיות שבמקרה רגיל נוצר רושם, בשביל זה יש בית דין, ובתקווה בית הדין מבין. וזה דבר רגיל שאני משלם לאחר.
אתה יודע מה זה שומר שכר? אני אתן לך דוגמה, זה עוד דבר שאף אחד לא תופס. מי הוא שומר שכר היום? כן, היום. אתה חושב ששומר שכר זה משהו מהגמרא, נכון? זה מעניין. אני לא זוכר שמישהו משלם למישהו לשמור בשבילו. לא.
אוקיי, יש לך עוזרת בית בבית שלך? כן. אתה משלם לה? כן. מה היא, שומר חינם? שומר שכר בכלל? היא פועל. היא לא שומר. היא פועל. היא עובדת בשבילי. מה זה פועל כאן? שומר חינם או שומר שכר? יש פועל, הרי זה ריבוי, הרי זה ריבוי, אני לא רוצה להיכנס לזה. היא הרי בעבודה. מבין? היא עובדת, ויש לה אחריות על הדברים שהיא עובדת איתם. יש דרך. יש לך לפעמים בייביסיטר. מה זה בייביסיטר? שומר חינם או שומר שכר? בייביסיטר ממונה על כל הבית?
אני לא מבין מילה אחת. כל הטיעון שלך עד הרגע הזה הוא שזה “השם יסכרנו”, זה דבר שקורה כל יום בבית. אני לא אומר מה ההלכה, אני אומר לך הרי בבית איך אתה רואה, אני לא… יש דברים כאלה, או שזו מסכת עם גמרא? אלה סיפורים, זה לא נכנס. כסף, כסף, כסף, כסף, כסף, כסף. אני לא צריך להתבייש, אדרבה. אני צריך.
זה החלק השמיני של השיעור. המרצה מתייחס כאן למשמעות העמוקה של “שומר שכר” דרך מעשה מעשי, האחריות של מלמד, הקשר בין “לא תחמוד” ועבירות אחרות, והשאלה הקשה של “גזל” במוסדות החינוך (לקיחת חפצים והחזקת ילדים).
שיעור חושן משפט – חלק ח’
שומר שכר: ההגדרה של אחריות
מעשה עם “שומר בית”
האם שייך שומר שכר לאנשים אחרים עם האחוזים שבמשנה? בייביסיטר היא כנראה כל השמירה? אני כבר לא מבין כלום? אני רוצה להציע לך מה היה, מה לומר עם זה כבר. זה שומר שכר, הדבר שקורה כל יום בבית. אני לא אומר מה ההלכה צריך… אני אומר לך אחר כך משהו מצחיק, איך לראות עוד לא. אני אומר לך הרי את המושג של הגמרא.
הלו. זה מעשה שהיה. ילד לא נכנס… זה מתחיל מה… לא ידעת, אוקיי?! אתה זה עם אני אומר לך, ורבי, איך קוראים לו? לא הרי הרבי כזה? רבי זרח. כאן שעה כזו, לא כראוי. רבי זרח? תקשיב, יש לי אח, והוא גר… זה הולך גם טוב, כן? בוא נגיד הרי, רבי, רבי זרח, הוא ביחד עם… קודם כל מהקודם כל… תקשיב, אני אומר כך:
“בוא הנה, אני נוסע לשבת, אני מבקש ממך, שתבדוק את הבית שלי, שלא תעשה שולחן בבית שלי, אני רוצה שאף אחד לא יבוא לגנוב, אוקיי?”
מעשה שהיה גם קודם? לא.
“אני רוצה לשלם לך, כמה אני משלם? נתתי לך להשתמש בכיריים הגז שלי.”
לשלם, גז גז משלם.
זה בא ליל שישי, שכחת לסגור את הדלת? שכחתי. זו פשיעה. לא פשיעה. זו לא פשיעה. אני לא יודע. שמירה, מה שלא יהיה… אני לא יודע! חזרה… אני רוצה להוציא לך משהו, אוקיי? שכחת. יש חתולים שגוררים פנימה… אני יודע. אני יודע. כבר שנה. ברבק מה זו פשיעה. לייקווד זו לא פשיעה. מעילה מה זה שם? שומר שכר צריך לעשות! אוקיי? שילמתי לך, אני בא?!
נגנב, היה לי פמוט, והזמנת לסעודה, מה חשבת שהוא הולך הביתה והולכים עם הפמוט, אוקיי? עכשיו, אני בא אליך, ואני אומר לך: “רבי, שילמתי לך, עשה לי טובה, וקנה לי פמוט חדש.”
אתה הולך להסתכל עליי כאילו נפלתי ויש לי את הסיפור הזה שם. לא כי אתה מעיד שאתה לא מכיר שום מציאות, אלא כי לא תפסת מה אתה מתכוון להיות שומר שכר. על זה מדובר. אני לא מדבר על ההלכה טכנית, צריך לדעת אם ההלכה חלה כאן במקרה הזה, או שזה מקרה אחר על ההלכה, לא אכפת לי עכשיו. החוק הוא כך, אני לא נכנס לזה.
אתה “שותף” בשמירה
התורה הייתה צריכה להיכתב. תמיד היו תופסים, למה צריכה התורה לכתוב? הרי אפשר לעשות את התנאים שרוצים. אתה מתכוון לבוא? תופס את התירוץ?
אני אומר לך כך: לשמור זו העבודה שלך לוודא שלא באים גנבים. זו העבודה שלך. אתה שותף בעבודה שלך. חשבת שהעבודה שלך היא לרקוד בשביל כסף? שלא יבואו גנבים? זה מה שחשבת? זה קורה כל יום, אתה תופס? כל יום שייך. הכל, אני משלם ביטוח. אוקיי, צריכים לדבר מי צריך לשלם על הביטוח כשעולה הפרמיה. אני לא יודע.
ואתה לא תופס שכשאני נותן לך מקרה של גניבה, הכוונה שלא יבואו גנבים. אין בעיה, אתה לא רוצה, לא אכפת לך, שתשלם. זו המשמעות. או לשלם להם, או לוקחים אותם למאסר. אבל אני מדבר על המחנה צעד אחד קודם. היית צריך לזכור לשמור מהגנבים, נכון? למה אתה חייב? אתה מבין רגע, הרי באמת סגרת את הדלת. לא כי אתה ירא שמים שרק נזכר, אלא כי זו המשמעות של מה שאמרת לי. אולי לא הבהרתי לך כששכרתי אותך שזה מה שזה אומר. כן הבהרתי לך, אבל לא תפסת. לא הבנת בכלל. אתה מסתכל על זה, אתה חושב ששומר שכר זה משהו בגמרא. אתה תופס שזו העבודה שלך?
אתה יודע כמה אנשים, ודברים כאלה, הם לא תופסים שזו העבודה שלך. זו ההלכה. ההלכה באה ללמד אותך. לא ידעת? ההלכה באה ללמד אותך. ההלכה באה ללמד אותך, שתדע שכששוכר אותך לשמור על הבית שלי, זה אומר שלא יבואו גנבים. אנשים חושבים בדיחה. אני תופס, במקרה הרגיל, אפילו כשהוא כן יודע, הוא בא ואומר: “כלומר אני שומר שכר, אני בא גנב?” אה, זה באמת הגמרא, כתוב שם כבר. אין בעיה, כבר חישבתי לך. כשמישהו יכול לתפוס אותי, אני לא שומר חינם, אני לא שומר שכר, כלום. שתתפוצץ. אין בעיה, כי זכרתי, כי אני לא רוצה שתהיה לי אחריות. אבל אוטומטית, הרי זו המשמעות.
אבל אנשים לא תופסים את זה. אנחנו חיים חיים שלמים ולא תופסים דברים בסיסיים כאלה. לא כי אנחנו גנבים ולא אכפת לנו מגנבים, אני אפילו לא חושד בתאוות שלהם. ההוא גנב. זה אותו רעיון. זה אותו דבר. אני רוצה אחר כך גם להגיע ללא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, עשרת הדברות. אני רוצה לתת דוגמה פשוטה לזה, מהשמעת אוזן סתם. אני רוצה להוציא לך שהתורה כאן מחדשת הסתכלות על העולם. סימן, הסתכלות מוסרית. הסתכלות לדעת מה אתה, מה העבודה שלך. אני רוצה לחזור לעניין שלי של שלום שאכפת לי ממנו באמת.
משל: הרבי והמנהל
אני הולך לומר לך את המשל. אבא שלי סיפר לי את זה ואני לא שוכח את זה. בא רבי והוא בא להתלונן שהילדים לא מתנהגים בכיתה.
אומר לו המנהל: “אתה בחינם? העבודה שלך היא לגרום להם להתנהג.”
“אה,” הוא טוען, “הם לא מתנהגים והם לא לומדים.”
“כוח! בשביל זה שכרו אותך, שהם כן ילמדו.”
“אה, אתה לא יכול? לך הביתה. ימצאו אחר שכן יכול.”
לא תחמוד ושורשי העבירות
אני לא יודע, אני צריך לחזור ללא תחמוד, אני צריך מה שלא יהיה. אני לא הולך, אני צריך לומר עוד שיעור בשבוע הבא, אין לי ברירה, אני חייב להגיע לזה. היה אתמול שיעור על לא תחמוד עם נקודה אחרת, והנקודה נגעה לדבר. אבל את זה תפסתי בדרך שאני צריך להסביר את זה קודם, כי זה עובר.
כן, אז, זה, המילה של לא תחמוד במילה אחת היא, בוא נגיד, בוא לא נחבר לזה, בוא נגיד כך, אוקיי? מה ההבדל בין לא תחמוד ללא תתאוה? כבר אמרתי אתמול, אגיד את זה שוב בשיעור אתמול. המסקנה היא כמו שחשבתי, שלא תחמוד זה אותו דבר כמו לא תתאוה. ללא תחמוד יש אותו יחס ללא תתאוה כמו שלכל עבירה יש לפעולה שלה שלמדנו בשמונה פרקים עד כאן. או לא תנאף, יש לך אשת רעך, יש לך בעילת רעך, בסדר, אולי אפילו לא תענה.
הרמב”ם אומר, הוא מביא מדרש, יש:
1. עובר לא תחמוד,
2. אחר כך הוא עובר לא תגנוב,
3. אחר כך הוא עובר לא תרצח, כמו אחאב עם כרם נבות.
4. אחר כך הוא עובר על לא תנאף לפעמים, הוא רוצה את אשתו.
5. אחר כך לפעמים הוא עושה עדות שקר, כמו אחאב, כמו לא תענה.
ה”לא תחמוד” היא הפנימיות של כל שאר הלאווים בכל הדיברות השניות, כל הקבוצה השנייה של הדיברות. במילים אחרות, כמו שלמדנו, עבירה מתחילה מעבירה. הרמב”ם אומר אפילו שזה “לא תתאוה” בשלב 1. שלב 1 הוא לא תחמוד. מה ההבדל? אחד יותר בלב, אחד כבר עשה משהו. ואחר כך לא תגנוב, ואחר כך לא תרצח. כך הולך הסדר בדרך כלל. או לפעמים קורה לפני לא תרצח לא תענה, אם רוצים להיות יהודי חרד שתנאים קדושים כשבית הדין מרשה. כמו אחאב. כן, זה הסדר.
עכשיו מה אני מוציא? הוא אומר הרמב”ן דבר נפלא, אולי ראה את זה ברמב”ם. אני לא יודע אם זה מה שהרמב”ם התכוון, אבל הוא היה מתכוון לזה.
כשכתוב בתורה ששומר שכר צריך לשמור מגניבה ואבידה, זה לא חידוש בהלכות נזיקין. זו שאלה לבית דין. בית הדין קובע אחר כך מי חייב בגניבה, מי לא חייב, ולא לשלם להיות גנב. אוקיי, אין בעיה. התורה רוצה לומר לך משהו על מה שאתה צריך לרצות. לבעיה שלך, כשמתחילים ברצון, למדנו נקודה אחת, ועוד חלקים במידות. הצעד הראשון במידות הוא לראות, כמו בראייה, השכל המעשי, לראות שזה בכלל נושא.
מי שלא לומד חושן משפט, האם הוא עובר על חושן משפט כל יום? אנשים לא ידעו. צדקתי. מי שתמיד לא שמר שבת, עד שנעשה בעל תשובה, הוא לא ידע שהוא לא היה רשאי. תשמע אותי, תשמע אותי. נכון, לא אני צדקתי, ר’ בנציון לייבוש שיהיה בריא, שיחיה, אני יכול ללכת לקחת חרב. הוא הביא את זה מהב”ח, וזו השיטה, ואני לא מכיר שיטה אחרת, ואני מתווכח על זה. עכשיו אני אומר, אני מתווכח על זה. לא, אתה לא תופס מה אני אומר. קודם כל, אנחנו יכולים בכלל לחזור לסאטמר, אבל זה לא עוזר. אנחנו צריכים לבוא לאנשי שלומינו להבין מה סאטמר רוצה לומר.
גזל נפשות בחדר
אני לא יודע אם יש לו פחד שלם לחזור לסאטמר. נכון, העיקר, אחת מהמטרות של השיעור. אבל זה אותו גלות לחזור, אני יכול לומר לך זבל. לא אמרתי מה אתה עושה, לא אמרתי לאף אחד את כל ההבנה. אוקיי, שיבוא מישהו… לא, יש לי רגע. או לא. לא צריך את זה. אני אומר ש… אוי… מה אני אומר?
אמרתי את השיעור הזה, ואת החידוש הוצאתי שהבמה עומדת ליד הדלתות שאנשים כבר יעלו, כי למעלה על גונב נפשות. מה זה מה? זה נדפק! זה התעללות בילדים. האחרונים יוצאים מהבית. גם אני הואשמתי. זה לא מואשם. כולם, צריך ראה את זה. את זה ראית לעצמך. זו התעללות בילדים. זה אומר, זה נופל על פשעים. פעם אחת חשבתי על הלשון “גזל נפשות”, חשבת ש”גזל נפשות” זה איזה בריה מוזרה, זה ללכת מילדים.
אתה יודע מה זה “גזל נפשות”? אתה רבי בחדר, מחזיק את הילדים יותר מאחרי חמש, זה “גזל נפשות”, זה לא שייך לך.
מה זה “באמת”? כן, “באמת”, כל מה שאתה עושה זה… תקועים על “דת”, לא, מה נכנס כאן “דת”? זו “דת” שאתה רוצה שיישארו בחדר? זו אנושיות! אתה מודד הכל ב”הגזמה”, זו קושיה, זו לא “הגזמה”, תשמע.
לא! למה אני מתכוון לומר? אמרתי לך, אתה יודע מה? יש היתר! רבי בחדר מותר לו לגרום ל”גזל נפשות”, יש היתר! “אבל רודה את הילד”… יצא! כתוב בגמרא! יצא! “אבל רודה בנו ורב הרודה תלמידו”, הוא מותר! אם הוא רוצה להיות “קצין” של המירוץ, “אין בעיה”, אבל תזכור שאתה צריך לחדש שיש היתר על איסור חמור כראוי מעשרת הדברות!
יש שאלה רצינית… אני לא עושה ליצנות, אני מתכוון ברצינות! סיפורי שוק! גם לי יש… אני רוצה לספר כאן מעשה! עוד מעשה! תמיד הגזלנים… זה קצת “מפוקפק”, שתמיד הגזלנים של רבי’ס בחדר מתחילים. יש לי ילדים בחדר והם באים עם סיפורים.
לקיחת חפצים מילדים: מחלוקת הפוסקים
הבת שלי באה עם מעשה שהם למדו הלכות גזילה, ולבית הספר יש מנהג שמי שלא מציית לתקנות, לוקחים לו את הדברים, והם שאלו שאלה אם זה באמת נכון ש… כן, ומה עשיתי? הסתכלתי ב”אוצר החכמה” כמו שעושה יהודי ישר שרוצה לדעת את ההלכה.
וראיתי שיש מחלוקת הפוסקים, מחלוקת פוסקים רצינית.
* הרב ר’ יעקב בלוי כתב ספר כזה פופולרי וסמכותי “פתחי חושן”, ושם כתוב שאסור… כל מגידי השיעור עושים את זה… הוא אומר שאולי בדיעבד… הוא אומר שאולי בדיעבד אם לוקחים את זה רק בזמן השיעור, שזה פשוט מפריע לשיעור, ומחזיקים את זה שם, שהילד יראה שזה בכלל לא נלקח ממנו, אלא זה מונח בצד השני של השולחן, ונותנים את זה מיד אחר כך בחזרה, אומר ר’ יעקב בלוי “מותר”. כך אומר ר’ יעקב בלוי.
* אחר כך יש “קובץ פנינים”, שם שני יהודים התווכחו, אחד הרב הרצל הנקין, תלמיד חכם גדול ויהודי ישר, הוא כותב תשובה ארוכה שזה איסור דאורייתא, הוא צועק עליו “פרשה, פרשה, רמב”ם פרשה, גמרא”, ש”הגוזל אפילו על מנת לשלם” עובר על איסור דאורייתא, כי למעשה “על מנת לשלם” זה לא היתר.
הלה אמר שבדיוק… תשמע לי… כן. תשמע, תשמע, תשמע.
אומר הוא: “לא, אני לא צריך ראש. אני לא צריך רגל. אני צריך רק את האדם הקטן של הצחוק.”
תשמע, תשמע, תשמע.
אומר הוא: “לא, אני לא צריך ראש. אני לא צריך רגל. אני צריך רק את האדם הקטן של הצחוק.”
תשמע, תשמע, תשמע.
הם עבדו… אוקיי.
תשמע, תשמע, תשמע.
הצחוק הוא לא אומר… הוא פגש… חבר רשם צ’ק… והוא התחיל לקחת את התשובה… לעשות אשמנו…
אומר הוא, “כל יום חינוך… כותבת הגמרא… כאן לפגוש מיוחד… לעשות שלום לחינוך… לא התחיל… זאת אומרת כל ה… כל התורה כולה היא בדיוק באמצע.”
שיעור חושן משפט – חלק ט’
[הערה: התמליל לחלק זה (Chunk 9) ריק. אין תוכן לעיצוב.]
[הערה: התמליל שסופק לחלק 9 ריק. אין תוכן זמין לעיצוב.]
סיכום חלק י’ – סיום השיעור
הנקודה העיקרית של הרמב”ן – לא תחמוד מול לא תגנוב
אתה יכול להתקשר אליו? הוא לא כל כך מחמיר על מצוות בין אדם למקום, מחמיר על הבריות. אין בעיה. יודעים? יודעים? יודעים נכון. יודעים? אוקיי, הם לא בסדר. אין חילוק. תתקשר אליו פעם ותראה טיפה יותר גבוה. אבל תפסת אותו כלל שם להתקשר?
מה שאני רוצה להוציא. אבל זה הפירוש כשהרמב”ן אומר שהפשט היחיד לא בא על “לא תגנוב”. “לא תגנוב” בא על גניבה. זה בא על ההבנה להתחיל לתפוס את הדברים הנפלאים שזה בפנימיות. זה בעיניים, כן? אי, אכל, הרבה פעמים זה בלב. אבל אין חילוק. אבל יש לזה בפנימיות זה אומר שהוא רואה. כן? אבל זה אמת לראות שיש כל מיני דברים, שמזה דיברו שמעמידים לשני אסור לענות.
באמת זה רק מעשה של “לא תרצח”, או איזה היבט של “לא תגנוב”. אבל לא ראית את זה. לא נראה שכשיש לך שומר על של השני, זו העבודה שלך לוודא שהגנב לא יבוא. לא ראית את כל הדברים האלה. לא ראית שיש לי עוד דבר דברים פשוטים יותר. וזה החידוש העצום, ואני רואה שרוב לא תופסים.
אזהרת ר’ ישראל סלנטר על לימוד חושן משפט
ולומדים חושן משפט זה פחד. ר’ ישראל סלנטר באמת כך התייחס, לומדים חושן משפט ונהיים סכנה לממון של השני, כי רוב האנשים שלומדים חושן משפט מבינים איך להיות גנבים יותר גדולים.
אבל זה בגלל שלומדים את זה כאילו, אנחנו יודעים את הטריק, לומדים עם מוסר. מוסר הכוונה לומר, לומדים למעשה, לומדים עובדות, לא תופסים שמדברים עליך.
המסר הכללי של השיעור
אחרי כל התירוצים האלה אמרה התורה, אמנם מה שהוא לא בשבילו, בשביל מי שבאמת נאמר. אחרי כל הרוצחים הישנים הבינו שהשם זה… זו העבירה בשביל אדם שאינו שווה כלום. לא בשביל אדם שאינו שווה כלום, לא בשביל גנב, הוא גנב לאותו אחד. זה מה שהתורה באה לומר, וממילא זה נאמר בשביל השיעור של היום.
הבינו קצת רמב”ן, אני חושב שזה יהיה פשט טוב על הרמב”ן, וכל אחד יזכה לביאת המשיח, ואיך מנהלים את השיעור. ודי. אני לא יודע, תעמיד את המנהג זה תמיד נכנס. כל זה…