במדבר פרק ב (תורגם אוטומטית)

במדבר פרק ב’: ארגון המחנה

היום אנחנו לומדים במדבר פרק ב’. זהו פרק שהוא המשך ישיר של הפרק הראשון, שהוא מפקד העם. כפי שהסברנו, מטרת המפקד אינה רק לשם סקרנות לדעת כמה אנשים יש. תמיד יש לו מטרה תפקודית, שהיא לתת לכל אדם את מקומו בארגון מסוים, בתכנית מסוימת של תפקיד מסוים. במיוחד, התפקיד הזה הוא מה שאנחנו קוראים המסע במדבר, המסע במדבר, שבסופו של דבר הופך להיות הצעידה לעבר ארץ ישראל, אותה הם יכבשו.

הפרק הזה, פרק ב’, הופך את המטרה הזו, את הנקודה הזו למפורשת, על ידי ארגון שנים עשר השבטים שנספרו קודם, לא רק נתינת המספרים שלהם, אלא על ידי הצבתם סביב המשכן. כך הם נוסעים. כך למעשה, ככל הנראה, במחנות העתיקים, גם במצרים, יש לנו כמה רשומות מאותה תקופה, כך הם נסעו. באמצע היה, עבורם, המלך. וכאן, המלך שלנו, הקב”ה, הוא המשכן. הם נסעו עם המשכן באמצע ושנים עשר השבטים שלושה לכל צד. אז 3 כפול 4 זה 12. מקיפים אותו, וכך הם נסעו, או לפחות כך הם חנו. יתכן שהם נסעו קצת אחרת. יש מחלוקת, שאלה בעניין זה. אבל בכל מקרה, זו המטרה האמיתית של הספירה.

המבנה הספרותי והמטרה

כל הפרק הזה מאוד מאוד חזרתי. אנחנו צריכים לראות את הפרקים, את לשון התורה, את המסגור, את סוג השירה, את ההכרזה של המילים, כמחוללים במילים, מילולית, את המחנה הזה, את הארגון היפה והמסודר הזה של החברה. זה ממש נקרא כאן צבאות, מקיפים את המשכן כדי להשיג את מה שהם צריכים להשיג. אז זה מושג במילים על ידי האמירות האלה. אולי כך גם הם ארגנו את זה אז. אבל זה בהחלט איך שזה כתוב. אז אנחנו קוראים את זה כדי שנוכל לחוות, מילולית, במילים, את הארגון הזה שהיה להם.

מה שיש לנו, שוב, הוא מסגור של מצווה ועשיית המצווה. קודם, הקב”ה אומר להם, איש על דגלו. כפי שאמרתי, דגל אולי אומר דגל. אבל דגל אומר משהו כמו סימן, הדרך שבה הם מאורגנים היא עצמה סימן. בוודאי היה להם איזשהו סימן להראות להם לאן ללכת וכדומה. גם סימנים, או לאותות לבית אבותם, שדנו בהם, כולם יחנו סביב לאוהל מועד.

כאן אנחנו מקבלים תיאור שהולך מסביב ממזרח לצדדים האחרים, מי בכל צד. גם חוזר, לכן אמרתי שיש הרבה חזרות. זה חוזר גם מי הנשיא, מי המנהיג של כל שבט, שזה משהו שאנחנו כבר יודעים, באמת, מהפרק הקודם. וחוזר על כמות האנשים שהיו לו, גם משהו שאנחנו כבר יודעים. ואז נותן סיכום ספירה של כל צד, כל דגל, כי כל צד הוא באמת כמו שנים עשר השבטים מתחלקים עכשיו לארבע קטגוריות עיקריות או חטיבות עיקריות, או איך שתרצו לקרוא לזה, דגל, שאולי הוא כמו מונח צבאי עתיק או משהו, כמו שהתרגום מתרגם טיקס. טיקס הוא כנראה מילה רומית למשהו כמו חטיבה. אז אולי דגל פשוט אומר ממש את הרמה הזו של חלוקה צבאית או איזשהו סוג אחר של רמה ארגונית.

כפי שאמרתי, החזרה מראה לנו שזה לא רק אינפורמטיבי. זה מחולל משהו. זה מספר לנו סיפור. זה יוצר את המשכן עצמו, את המחנה הזה עצמו, במילים.

המחנה המזרחי – מחנה יהודה

יש לנו ממזרח, שנקרא גם קדם. אז יש שתי מילים למזרח. לעתים קרובות מאוד בתיאורים מסוג זה, התורה מכפילה את המילים. היא נותנת לנו קדם ומזרח. לזה כנראה יש גם משמעות פואטית.

קודם, יש יהודה, דגל יהודה, שהוא עם הנשיא שלהם, נחשון בן עמינדב, עם הצבא, הצבא הצבאי של יהודה, ופקודיהם, 74,600 איש, שאנחנו כבר יודעים.

עם יהודה, יש לנו יששכר, עם הנשיא שלהם, עם 54,400 האנשים שלו.

אז יש לנו זבולון, עם הנשיא שלהם, אליאב בן חילון, עם הצבא שלו של 57,400 איש.

ביחד, כל מחנה יהודה. יהודה הוא המנהיג של שלושת אלה. יהודה, יששכר וזבולון, שהם גם במקרה הגדולים ביותר, המספר הגדול ביותר מכולם, הוא 186,400 איש. זה כמו הצבא הגדול, ולכן הם הולכים בחזית. אז הם הולכים בחזית. הם במזרח. אנחנו נוסעים ממזרח, או לפחות זו החזית. אולי זו גם הסיבה שמזרח הוא קדם, נכון? זו החזית. הם הראשונים לנסוע.

המחנה הדרומי – מחנה ראובן

אז לצד ימין של המשכן, תימן, או שנקרא דרום, ודרום, שהוא מימין למזרח. אם אתה פונה מזרחה, אז הדרום הוא מימין. כך הכיוונים תמיד מאורגנים בתנ”ך, בשפה, בשפה העברית העתיקה.

יש לנו ראובן עם הנשיא שלהם אליצור בן שדיאור, שהוא עם 46,500 האנשים שלו, יחד איתו שמעון, עם הנשיא שלהם שלומיאל בן צורישדי, עם 59,300 האנשים שלהם, יחד איתם גד, עם המנהיג שלהם, אליסף בן רעואל, עם 45,650 האנשים שלהם.

ביחד, המחנה הזה, בהנהגת ראובן, יש לו 151,450 איש, והם הולכים לנסוע שניים. אז יש לנו את החזית, ואז את הצד הימני, שתמיד מועדף, תמיד לפני השמאל. כך גם השפה העברית עובדת, וכך, ככל הנראה, המחנה באמת מאורגן. כך גם הגוף עובד, נכון? יד ימין שלך היא בדרך כלל הדומיננטית. אז זה השני. הם נוסעים שניים.

הלויים במרכז

ואז שלישי, אחריהם, נסע אוהל מועד, מחנה הלויים. כפי שכבר אמרנו, בסוף הפרק הקודם, הלויים הם באמת שומרי המשכן. הם שומרי המשכן, כביכול. הם נוסעים יחד איתו. גם, איש על מחנהו, האחרים, הדגלים, הם נוסעים יחד עם זה.

הייתה מחלוקת תנאים, אם היינו מדמיינים את המסע הזה כשהם נוסעים עם אחד בחזית ושניים בשני הצדדים. או אולי כשהם נוסעים, הם מארגנים את עצמם לקו ישר. ואז המשכן באמצע של זה. אבל שתי הקריאות האלה, ככל הנראה, יכולות להיות מובנות בפסוקים באופן שווה, עד כמה שאני יכול לומר.

המחנה המערבי – מחנה אפרים

אז אנחנו הולכים ל, אנחנו הולכים מסביב, נכון? עכשיו אנחנו הולכים לאחור, למערב, למערב. ועכשיו יש לנו, מאחור, יש לנו אפרים עם המנהיג שלהם, אלישמע בן עמיהוד, עם 40,500 האנשים שלו, יחד עם מנשה, עם המנהיג שלהם, גמליאל בן פדהצור, עם 32,200 האנשים שלו, בנימין, עם המנהיג שלהם, אבידן בן גדעוני, עם 35,400 האנשים שלו.

זה המחנה הקטן ביותר. אז הצד השמאלי, סליחה, האחור הוא הקטן ביותר. ואלה נוסעים שלישיים. אז זה הולך מסביב. זו אולי סיבה למה אנחנו צריכים להבין שהם איכשהו ארגנו את עצמם להיות ממש מאחורי המשכן כשהם נוסעים. הם נוסעים שלישיים.

המחנה הצפוני – מחנה דן

אז יש לנו מחנה דן, שהוא בצפון. אז זו כנראה השיטה שאומרת שהם נסעו בקו ישר. זה הגיוני יותר פשוט מזה. אבל אנחנו יכולים לפרש בשתי הדרכים.

אז מחנה דן, שהוא בצפון, אז בצד שמאל, ומתחיל עם דן, עם הנשיא שלהם אחיעזר בן עמישדי, עם 62,700 האנשים שלו, יחד עם אשר, עם הנשיא שלהם פגעיאל בן עכרן, עם 41,500 האנשים שלו, ונפתלי, עם הנשיא שלהם אחירע בן עינן, עם 53,400 האנשים שלו.

ביחד, לדן יש 157,600 איש. אז אם תסתכלו על המספרים הכוללים, תראו שדגל מחנה יהודה הוא הגדול ביותר. שני לו הוא דן, שנסע אחרון. אלה הגיוניים, נכון? יש לך את חזית הצבא, והאחרון צריך להיות הכי הרבה. הם מגנים מהחזית ומהאחור. ובאמצע יש את המספרים הבינוניים. יש לנו אפרים בצד ימין עם, סליחה, לפני אפרים, ממש מאחור, עם 150,000 שלו בסך הכל, 151,000, ואפילו פחות מזה. סליחה, ואז יש לנו ממש לצד ימין, 151,000, ומאחור, אפילו פחות מזה, עם 108,000 למחנה אפרים.

הסכום הכולל והסיום

עכשיו, אנחנו הולכים לקבל את הסכום הכולל. בסך הכל, סך כל פקודי המחנות הוא אותו דבר, 603,550. הלויים לא נספרים במספר הזה, למרות שכן הזכרנו את הלויים בזה כי הם חלק מהמבנה, אבל הם לא מוזכרים כמספרים.

עכשיו, כל זה היה סוג של הציווי, נכון? יכולתי לארגן את זה. זה לא מאורגן בבירור בארגון שלי כאן. אבל כאן, יש לנו גם ויעשו. בדיוק כמו שהכל מאורגן כמו שציווה, אז יש לנו את הציווי. והם עשו מה, כאשר ה’ ציווה, הם נסעו וחנו לפי הדגלים האלה, לפי החלוקות האלה שנצטוו ממשה, כל אחד עם משפחתו, עם בית אבותיו.

וזה סוף פרק ב’.