מצוות עשה פג – קסו (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

מצוות פ”ד-ק”ח: קרבנות, נזירות והלכות טומאה

מצווה פ”ד: כל הקרבנות חייבים להיות מובאים בבית המקדש

מצווה פ”ד היא שכל הקרבנות חייבים להיות מובאים דווקא בבית המקדש – “בית הבחירה”. “בחירה” פירושו הבית שה’ בחר – “במקום אשר יבחר ה'”.

מצווה פ”ה: הבאת קרבנות מחוץ לארץ

המצווה היא לעסוק בהבאת קרבנות מחוץ לארץ לבית הבחירה. מצווה זו היא לכאורה על אדם שיש לו קרבן – מישהו שגר בחוץ לארץ ויש לו בפועל חיוב קרבן. יש לו מצווה נוספת שיבוא לארץ ישראל ויביא את הקרבן שם.

הפסוק אומר “רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת”. התורה אומרת לו שהוא יכול לקנות שם – הוא לא צריך להתאמץ יתר על המידה להביא את זה פיזית מחוץ לארץ.

“מפי השמועה למדו” – כאן נכנסת התורה שבעל פה שמסבירה את המצווה – “שאינו מדבר אלא בקדשי חוץ לארץ”. הרבה פעמים “מפי השמועה למדו” אצל הרמב”ם פירושו שהשמועה מסבירה את הפסוק. כתוב כאן “רק קדשיך” – אפשר היה לחשוב שזה אומר סתם באופן כללי. אבל יש מצווה מיוחדת לאדם שבא מחוץ לארץ.

הערה מעניינת: חשבתי שרק היום יש מעלה לגור בחוץ לארץ – שזה עניין של שתי קדושות. אבל אנחנו רואים שאפילו בזמן שבית המקדש היה קיים, יש מצוות מסוימות שאפשר רק “אריינכאפן” אם גרים בחוץ לארץ!

טוב, אבל בדיוק כמו המצווה הזו – לא כל מצווה היא עניין לעשות. אין מצווה להתגרש רק בגלל שיש פסוק על זה.

מצווה פ”ו: פדיון קדשים בעלי מומים

מצווה פ”ו היא “לפדות קדשים בעלי מומין” – קדשים שנפל בהם מום אי אפשר להקריבם, לכן צריך לפדות אותם לקרבן אחר. בעל המום אז נעשה מותר באכילה.

זה בעצם מיוחד – זה לא לכאורה מצווה שאפשר יהיה לאכול אותו, זו הלכה. אבל הרמב”ם כולל הלכות שונות שהתורה כותבת בלשון המצווה.

הפסוק אומר “רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר”. בפירוש המשניות אנחנו לומדים שזו בעצם תורה שבעל פה – החכמים מסרו שפסוק זה מדבר על פסולי המוקדשין, שצריך לפדות אותם וכך “תזבח ואכלת בשר” – כי אי אפשר להקריב אותם כמו שהם. בעלי מומין מותרים בשחיטה ואכילה, אבל אי אפשר להקריב אותם בבית המקדש.

מצווה פ”ז: תמורה

אם אדם עושה תמורה – יש לו קרבן קדשים ואומר שבהמה אחרת תהיה תמורתו – זה לא עוזר. התורה אומרת “והיה הוא ותמורתו יהיה קדש” – הקרבן הקדוש המקורי נשאר קרבן, והקרבן החדש שעשה עליו תמורה גם נעשה קודש.

מצווה פ”ח: אכילת שיירי מנחות

כשמישהו מביא קרבן מנחה, הכהן חייב לקחת קומץ ולהקטיר אותו על המזבח, והשאר הכהנים אוכלים.

מצווה פ”ט: אכילת בשר חטאת ואשם

חטאת ואשם – גם חלק מובא על המזבח, והשאר הכהנים אוכלים.

מצווה צ’: שריפת בשר קודש שנטמא

בשר קודש שנטמא חייב להישרף – “לשרוף בשר קודש שנטמא”.

מצווה צ”א: שריפת נותר

אם בהמה של קדשים נשארה יותר מזמנה המותר, היא נעשית נותר. בשר הקדשים נעשה נותר – למשל, קרבן פסח שנשאר לילה אחרי יום הפסח נעשה נותר. כל ההלכות האלה במסכת קדשים מפרטות בדיוק מתי זה נעשה נותר – חייבים לשרוף אותו.

מצוות צ”ב-צ”ג: שיער הנזיר

מצווה צ”ב: אם אדם קיבל על עצמו נזירות, הוא חייב לגדל את שערו – “לגדל הנזיר שערו”.

מצווה צ”ג היא מתי לגלח את השיער. כשימי הנזירות מסתיימים, הנזיר מגלח את שערו “על קרבנותיו” – לשרוף אותו. מתי מביאים את הקרבן? כשמניחים אותו תחת הדוד. כשמביאים את הקרבן, אז “מגלח השער”.

מתי נזירות מסתיימת? או כשימי הנזירות מסתיימים, או אם האדם נטמא במהלך ימי הנזירות – אז גם מגלחים את השיער.

מצווה צ”ד: קיום התחייבויות מילוליות

מצווה חדשה: שאדם יהיה “מנדיב” קרבן או צדקה. אדם נדר כסף לצדקה, או נדר כסף לקרבן, או נדר קרבן – זו מצווה להקריב ולקיים כל מה שהוציא בשפתיו: קרבנות, צדקות וגמילות חסדים.

מצווה צ”ה: הפרת נדרים

“לדון מופלא בנדרים” – שהחכם, או האב, או הבעל – מי שיש לו הכוח להפר נדרים – יעסוק בזה. זו המצווה של הלכות הפרת נדרים.

מצוות צ”ו-ק”ח: הלכות טומאה

מצווה צ”ו: “ליתן דין נבילה” – לדעת את דין הנבילה, שהיא טמאה.

מצווה צ”ז: “ליתן דין שמונה שרצים המטמאים” – המצווה היא הדין ששמונה שרצים מטמאים. שמונה השרצים הספציפיים האלה המוזכרים בתורה.

מצווה צ”ח: גם אוכלין שנוגעים בשמונה שרצים נעשים טמאים. זו המצווה של המטמא והמיטמא. אין מצווה להיטמא, אבל הלכות טומאה נמצאות במצווה הזו. זה הולך בסייעתא דשמיא שכשהוא הולך לומר הלכות טומאת אוכלין, זה נכנס תחת הקטגוריה של מצווה.

מצווה צ”ט: “ליתן דין הנדה” – אישה שהיא טומאת נידה היא טמאה ומטמאה לאחרים.

הערה מעניינת: כאן הוא לא מביא את לשון הפסוק, ואני חושב שבכמה הבאים הוא גם לא מביא את לשון הפסוק. אולי כי זה ארוך מדי, אני לא יודע.

מצווה ק’: “ליתן דין היולדת” – היא גם טמאה כנידה.

מצורע: הוא טמא – למה הוא לא יכול לעשות דברים מסוימים בעצמו, והוא מטמא אחרים. כן, הוא טמא והוא מטמא אחרים. לא, עם טומאה הכוונה שהוא לא יכול להיכנס לבית המקדש ודברים דומים – הוא חייב לצאת.

נגע בגדים: בגד שיש עליו נגע הוא טמא ומטמא.

בית מנוגע: בית שהוא מנוגע מטמא. לבית אין הלכה [של להיות טמא בעצמו].

זב: זב מטמא. לא כתוב המילה טומאה.

שכבת זרע: שכבת זרע מטמאה – מי שיצאה ממנו שכבת זרע לא יכול ללכת לבית המקדש, והוא מטמא אנשים.

זבה: זבה מטמאה.

מת: יכול להיות שמת מטמא. למה? אין מצווה על מת. אלא, הלכות טומאת מת היא ההלכה, היא המצווה.

מי נידה (פרה אדומה): כשמזים מי קרבן, מי חטאת – כן, הפרה אדומה – היא מטמאה אדם טהור. אותה מצווה – הפרה אדומה מטהרת, אבל גם ידוע שהיא “מטהרת טמאים ומטמאה טהורים”. מצווה זו היא שהיא מטמאה טהורים – קודם היא מטמאה טהורים…

טומאה וטהרה

“טמא” פירושו שהוא לא יכול להיכנס לבית המקדש, וכן הלאה – הוא חייב לצאת.

ממשיכים, מצווה ל”ז: בגד שיש בו נגע (בגד עם צרעת) מטמא. כשיוצא משהו מהבגד שיש בו נגע, אי אפשר להיכנס לבית המקדש, או שהוא מטמא אנשים. מצווה ל”ח: בית מנוגע מטמא. מצווה ל”ט: הזב מטמא. מצווה מ’: שרץ מטמא. מצווה מ”א: שכבת זרע מטמאה – כשיוצאת ממנו שכבת זרע, הוא לא יכול להיכנס לבית המקדש, או שהיא מטמאה אנשים. מצווה מ”ב: זבה מטמאה. ומצווה מ”ג: המת מטמא.

איזו מצווה יש לגבי מת? אלא, הלכות טומאת מת – זו המצווה.

מצווה מ”ד: מי הנידה – כשמזים מי חטאת מהפרה אדומה, היא מטמאה אדם טהור. זו אותה מצווה שהפרה אדומה מטהרת, אבל זה גם הכלל הידוע: היא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים. המצווה היא שהיא מטהרת טמאים, אבל קודם היא מטמאה טהורים – כי קודם היא עושה טמא את מי שעוסק בה, ואחר כך כשמזים אותה, נעשים טהורים.

מקורות שאינם מפורשים בפסוקים

הרמב”ם שואל שאלה: איך זה שהדברים האלה לא בפסוקים? הרמב”ם אומר שלגבי כל הדינים האלה של טומאה וטהרה, לא רשמתי את הפסוקים כי יש הרבה הלכות שלא כתובות בפסוק.

מצווה מ”ה: שאר הטהרות – כלומר טומאת מת שהיא דרך פרה אדומה – שאר הטומאות נעשות טהורות דרך טבילה במים, כמו שכתוב “ורחץ במים את כל בשרו”. ודרך קבלה, החכמים למדו כהלכה למשה מסיני שזה לא רק רחיצה במים, אלא יש דרך ספציפית איך נעשים טהורים. ממה שכתוב “כל בשרו” – “רחיצה במים שכל גופו עולה בהם” – חייב להיות מקווה מים גדול מספיק, מקווה, שאדם טובל בו.

מצווה ק”ט: טהרת צרעת

מצווה מ”ו: לדעת את הטהור ואת הטמא – איך נעשים טהורים מצרעת, מנגע? איזה סוג נגע? יש צרעת אדם, יש צרעת בית. הדרך להיטהר: לאדם זה עם שתי ציפורים, עם ארז, ושני תולעת – כתוב שני עצים, שתי ציפורים, ומים חיים. כמו שכתוב שם בפרשת מצורע, “זאת תהיה תורת המצורע” – שם כל ההלכות כתובות.

מצווה קכ”ד: המצורע חייב לגלח את כל שערו, כמו שכתוב “והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו”.

פרסום מצב הטומאה

מצווה קכ”ה: המצורע חייב להודיע לכולם דרך הדברים שנאמרו עליו. “יודיע לכל” פירושו שאנשים יעברו לידו וישמרו על עצמם ממנו, שיראו שהוא מצורע. כמו שכתוב “בגדיו יהיו פרומים” – צריך לקרוע את בגדיו. “וראשו יהיה פרוע” – צריך לגדל את שערו. “ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא” – צריך לקרוא שהוא טמא.

וכך הרמב”ם מוציא: לא רק המצורע, אלא כל הטמאים חייבים להודיע כדי שאנשים לא ייכשלו בהם. גם מת, אגב, מודיע שהוא טמא – אתם יודעים, זה נקרא ציון. כן, לעשות ציון – כן, מסמנים מת, כמו שרבי שמעון עשה.

מצווה קי”ג: פרה אדומה

מצווה קכ”ו: לעשות פרה אדומה. המצווה היא שצריך לעשות פרה אדומה, להיות אפרה מוכן, שיהיה לטומאת מת מה להזות. כמו שכתוב “ויקחו אליך פרה אדומה”, “והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה”.

מצווה קי”ד: ערכין

מצווה קכ”ז: ערך אדם. אם אדם אומר “אתן להקדש את שווי האדם”, הוא צריך לתת את שווי אותו אדם – דמים הקצובים בפרשה, לפי מה שהפרשה אומרת שם בפרשת הפלאת נדר, פרשת ערכין. כתוב שם בפרשת בחוקותי כמה צריך לתת במקרה כזה.

ואותו דבר: אם מישהו אומר “אתן את ערך בהמה טמאה”, הוא צריך לתת את המחיר כמו שכתוב בפסוק. כמו שהיה מספר ספציפי שכל גיל וכן הלאה מקבל, בהמה הולכת פשוט לפי שומת הבהמה.

אז אם מישהו אומר “אתן את המחיר”, הוא חייב לתת את הערך האמור בתורה. ערך שדה שניתן להקדש – לא, לא כתוב… אה, כן, כן כתוב, כן כתוב: “וערכך המסורים ובחבשום כסף”. טוב מאוד.

מצווה קט”ו: מעילה

מצווה קכ”ח: להחזיר את מה שהמועל לקח. מישהו שמועל בהקדש – כלומר הייתה לו הנאה מהקדש בלי רשות, או מישהו שאוכל תרומה – הוא צריך להחזיר להקדש לא רק את הקרן, אלא הוא צריך לתת חומש על הקרן. להחזירו – להחזיר את הקרן ולתת עוד חומש. “ונתן לאשר חטא בו את הקדש” זה שלום.

מצווה קי”ט: נטע רבעי

מצווה קכ”ט: נטע רבעי. השנה הרביעית מאז שנטעו משהו צריכה להיות קודש, כמו שכתוב “והיה כל פריו קדש הילולים לה'”.

מצוות ק”כ-קל”א: מתנות חקלאיות

המצווה הבאה היא – אגיד שוב, הוא לא אומר את לשונות הפסוקים:

– להניח פאה – צריך להשאיר את פינת השדה

– להניח לקט – מה שנשאר כשקצרו, כשקצרו את השדה

– להניח עומר השכחה – אם שכחו חלק מהתבואה

– להניח עוללות בכרם – חלק מהענבים צריך לתת להקדש

– להניח פרט הכרם – הקטנים של הענבים, למעלה או למטה של האשכול, “כפי שמבואר על ידינו”

על המצוות האחרות כתוב “כמו שכתוב בפרשה”, וכאן כתוב “כפי שמבואר על ידינו”. יש פסוק, סוף פסוק, או זה הולך… “ועזבת אותם”.

לגבי “להניח” כתוב “לא תכלה” – זה כתוב כלאו, ואחר כך כתוב “ועזבת אותם” או “תעזוב אותם” – יש מצוות עשה על הכל. יש חמש מצוות עשה, ולכל אחת יש מצוות לא תעשה.

ביכורים

מצווה קל”ה: להביא ביכורים – כלומר הגידולים הראשונים, הראשון של השדה, צריך להביא לבית הבחירה, כמו שכתוב “ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלקיך”.

תרומות ומעשרות

מצווה קל”ו: להפריש תרומה גדולה לכהן – אחד מארבעים אני חושב, או השיעור של תרומה גדולה, צריך לתת לכהן, כמו שכתוב “ראשית דגנך תירושך”.

מצווה קל”ז: להפריש מעשר דגן – עשירית מהתבואה צריך לתת ללויים, כמו שכתוב “וכל מעשר הארץ מזרע הארץ”.

מצווה קל”ח: להפריש מעשר שני – כלומר צריך לתת מעשר שני, שצריך לאכול בירושלים, כמו שכתוב “עשר תעשר את כל תבואת זרעך”. זה אומר שהבעלים יכולים לאכול אותו, אבל צריך לאכול אותו בקדושה בירושלים, “כפי מה שלמדו שזהו מעשר שני”. לא כתוב בבירור בפסוק שזה בנוסף למעשר הראשון, אלא החכמים למדו שזה מעשר שני.

מעשר מן המעשר

מצווה קל”ט: “שיפרישו הלויים” מעשר מן המעשר – הלויים מקבלים מעשר, והם חייבים להפריש מעשר ממנו, כמו שכתוב “וכי תשאו את חלבו ממנו”. ואת המעשר הזה הלויים נותנים לכהנים. זה בעצם שתי רמות: ישראל נותנים ללויים, והלויים מפרישים מזה לכהנים.

מעשר עני

מצווה ק”מ: להפריש מעשר עני. זה אומר שבשנה השלישית, במקום לתת מעשר שני בשתי השנים הראשונות, בשנה השלישית במקום מעשר שני צריך לתת מעשר עני, “בשנה השלישית”, ואותו דבר “בשישית”.

לגבי תרומות ומעשרות יש מחזור של שבע שנים: שתי השנים הראשונות – מעשר שני. השלישית והשישית – מעשר עני. ואז השנה השביעית היא שמיטה. כמו שכתוב “מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר”.

וידוי מעשר

מצווה קמ”א: להתוודות וידוי מעשר, כמו שכתוב “ואמרת לפני ה’ אלקיך בערתי”. זה וידוי של חיובי – וידוי זה לא רק דבר רע, וידוי זה קיום המצווה.

מקרא ביכורים

מצווה קמ”ב: בביכורים, צריך לומר נוסח מסוים, הגדה מסוימת. לקרוא על הביכורים, כמו שכתוב “וענית ואמרת לפני ה’ אלקיך” – שם צריך לומר “ארמי אובד אבי” וכן הלאה.

מצווה קל”ג: חלה

מצווה קמ”ג: להפריש חלה לכהן – קצת מכשאופים עיסה, צריך להפריש את החתיכה הראשונה של העיסה, כמו שכתוב “ראשית עריסותיכם תתנו לכהן”.

מצוות קל”ד-קל”ה: שמיטה

מצווה קמ”ד: מצוות שמיטה – להשמיט קרקע, לתת לאדמה לא לעבוד ולהפקיר אותה לעניים, כמו שנאמר “והשביעית תשמטנה ונטשתה”, כמו שנאמר בפרשת משפטים.

מצווה קמ”ה: לשבות מעבודת הארץ. זה לכאורה אותו דבר כמו להשמיט קרקע, רק לשון אחר, כמו שנאמר “בחריש ובקציר תשבות”. “להשמיט” פירושו שזה יהפוך להפקר.

מצוות קל”ו-קל”ז: יובל

מצווה קמ”ו: אחרי שמיטה, אחרי שבע שמיטות יש יובל. לקדש שנת היובל בשביתה כשמיטה – צריך לעשות את אותם דברים שעושים בשמיטה, עושים ביובל.

מצווה קמ”ז: יובל לא מתחיל כשהשנה מתחילה, אלא ביום כיפור. לתקוע שופר בשנת היובל, כמו שנאמר “והעברת שופר תרועה”.

גאולת הארץ

מצווה קמ”ח: שתהיה גאולת הארץ בשנת היובל – אז מחזירים את הקרקעות, השדות, לבעלים המקוריים.

מצווה קמ”ט היא בתי ערי חומה – יש להם כללי גאולה שונים, סוג אחר של גאולה, לא אותה גאולה כמו יובל. יובל – זה חוזר בחינם, ובתי ערי חומה – זה חוזר בכסף. כידוע, עד שנה אפשר לקנות בחזרה בית מבתי ערי חומה. “ונתן איש גאולת ביתו”.

ספירת שמיטה ויובל

מצווה ק”נ היא לספור את שנות היובל והשמיטה, בדיוק כמו ספירת העומר. כן, זו מצווה של בית דין – הם חייבים לעמוד ולומר “היום שנה אחת בשמיטה”, וכן הלאה.

שאלה: מתי סופרים את זה? בראש השנה?

תשובה: זה אותו דבר כמו ספירת העומר – מחלוקת אם זה באמת היום או לא. הרמב”ם… בסדר.

שמיטת כספים

מצווה קנ”א היא השמטת כספים, כמו שנאמר “שמוט כל בעל משה ידו”.

מצוות קל”ח-קל”ט: צדקה

מצווה קנ”ב היא המצווה לתת, לבוא לעני ולתת.

שאלה: זו מצווה או רשות?

תשובה: לא, זו מצווה.

שאלה: או אולי זו הלכה בנתינה?

תשובה: לא, לא, לא – הרמב”ם אומר שזו מצווה. ככה הוא מנה אותה. הרמב”ם פוסק שזו מצווה. כמו שנאמר “ואם לא יגאל”. לא, זו לא רשות. אין דבר כזה שזו רשות כאן.

מצוות ק”מ-קמ”ב: מתנות כהונה

מצווה קנ”ג היא לתת מבהמות ישראל – חלה, בכור, ומתנות אדם ובהמה, שלמים, מדעת, וכן הלאה. נותנים חלק מסוים לכהן.

מצווה קנ”ד היא מצוות ראשית הגז.

מצווה קנ”ה היא נדרים ודיני חרמים – אם אדם מחרים חרם.

אתם יודעים, חרם הוא לשם, חרם הוא לכהן. בסדר.

שאלה: זו דרך לתת הקדש?

תשובה: כן, זו דרך אחרת של הקדש. קודם היה ערך הסחורה, עכשיו נותנים את הסחורה עצמה.

מצוות קמ”ג-קמ”ז: שחיטה ומצוות קשורות

מצווה קנ”ו: “לא תאכלו הבהמה חיה ועוף” – שלא יאכל לפני שישחט. אחר כך, “ואכלתם בשר” – חייב לשחוט. “וזבחת מבקרך ומצאנך”.

כיסוי הדם

אחרי שחיטה יש כיסוי הדם. צריך לכסות דם חיה ועוף, אבל לא בהמה. “שפך ידנו וכסהו בעפר”.

שילוח הקן

מצווה קנ”ח היא גם דבר כזה – שכשרוצים לאכול עופות, צריך לשלח את האם. שילוח הקן. מה אתם אומרים? מישהו עשה שילוח הקן? כמו שנאמר “שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך”.

סימני בהמה

יוצא שכשרוצים לאכול בהמה, חייבים לוודא שהיא כשרה – לבדוק בסימני בהמה, כמו שנאמר “זאת החיה אשר תאכלו” – לבדוק את סימני הטהרה. אה, כן.

ולמדו – כמו שיאמר כאן – שזו מצווה להיות בקי בסימנים.

מצווה קמ”ח – שילוח הקן – כשרוצים לאכול עוף, חייבים לשלח את האם. “שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך”.

מצווה קמ”ט – כשרוצים לאכול בהמה, חייבים לוודא שהיא כשרה. “לבדוק בסימני בהמה”, על פי “זאת החיה אשר תאכלו”. חייבים לבדוק את סימני הטהרה. יש מצווה להיות בקי בסימני בדיקה.

אותו דבר לגבי עופות – מצווה ק”נ – יש מצווה לדעת את הסימנים של עוף כשר, “להבחין בין טמא לטהור שבו”.

מצווה קנ”ג: קידוש החודש

מצווה קנ”ג – “לקדש חדשים” – שבית דין יקדשו את החודשים, “ולחשב שנים וחדשים בבית דין בלבד”. רק הם יכולים לעשות את זה – יותר נכון, רק הם חייבים לעשות את זה. יש להם את הסמכות לקבוע אם יהיה חודש חסר או חודש מלא, או אם תהיה שנה מעוברת. זה בית דין בלבד, על פי “החדש הזה לכם ראש חדשים”.

מצוות קנ”ד-קנ”ה: שבת

מצווה קנ”ד – מצוות שבת, “לשבות ממלאכה בשבת”, על פי “וביום השביעי תשבות”.

מצווה קנ”ה – מצוות קידוש שבת, “לקדש את השבת”, על פי “זכור את יום השבת לקדשו”.

מצוות קנ”ו-ק”ס: פסח

מצווה קנ”ו – “לבער חמץ” – להוציא את החמץ מהבית, על פי “ביום הראשון תשביתו שאור”.

מצווה קנ”ז – “לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של חג המצות” – מצוות סיפור יציאת מצרים, על פי “והגדת לבנך”.

מצווה קנ”ח – “לאכול מצה בלילה הראשון של פסח”, על פי “בערב תאכלו מצות”.

מצווה קנ”ט – שישבות ביום הראשון של פסח, “לשבות ממלאכה ביום ראשון של פסח”, על פי “ביום הראשון מקרא קדש”.

מצווה ק”ס – שלא יעשה מלאכה ביום השביעי של פסח, על פי “וביום השביעי מקרא קדש”.

מצוות קס”א-קס”ב: ספירת העומר ושבועות

מצווה קס”א – לספור ספירת העומר, “לספור ספירת העומר”. מאז שקוצרים את העומר בפסח, סופרים ארבעים ותשעה יום עד שבועות, על פי “וספרתם לכם”.

מצווה קס”ב – שביום החמישים של ספירת העומר ישבות – מצוות שבועות, על פי “וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש”.

מצוות קס”ג-קע”א: ראש השנה, יום כיפור וסוכות

המצווה הבאה היא לשבות בראש השנה – באחד לחודש השביעי, היום הראשון של ראש השנה, ישבות מעשיית מלאכות.

מצוות התענית ביום כיפור – חמשת העינויים, “ועיניתם את נפשותיכם” – לשבות, לא לעשות כלום.

היום הראשון של סוכות, היום השמיני של סוכות – “ביום השמיני עצרת תהיה לכם”. ואחר כך, ישיבה בסוכה שבעה ימים, “בסוכות תשבו יום ולילה”.

מצוות קע”ב-קע”ג: תקיעת שופר ומחצית השקל

“תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו” – מתאים ש”תקעו” זה לשון תקיעה. כן, “תקעו” זה תקיעה.

ואחר כך, “לתת מחצית השקל בכל שנה” – כל שנה צריך לתת מחצית השקל, “כדי לכפר על מה שחטאו בעגל” – לכפר על מה שחטאו בעגל.