סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ספר פרדס רמונים, פרק ו׳ (המשך) והלאה
—
I. המשך פרק ו׳ – „הבן בחכמה וחכם בבינה”
ממשיכים באמצע פרק ו׳. החלק הראשון על „עשר ולא תשע” כבר הסתיים. עכשיו נכנסים להמשך המשנה בספר יצירה: „הבן בחכמה וחכם בבינה, והבן דבר על בוריו והשב יוצרך על מכונו”.
—
II. שלושה פירושים של המפרשים על „הבן בחכמה וחכם בבינה”
הרמ״ק מביא שלושה פירושים שאמרו המפרשים (הוא לא אומר מי הם המפרשים):
1. פירוש א׳ – ייחוד: צריך ליחד חכמה עם בינה, ובינה עם חכמה. אבל זה לא ברור – מה זה אומר למעשה?
2. פירוש ב׳ – שורש: שורש החכמה הוא בבינה, ושורש הבינה הוא בחכמה. זה בעייתי – אי אפשר לומר שזה הולך לשני הכיוונים בו-זמנית. איפה אם כן השורש האמיתי? אולי הכוונה רק שהם „מחוברים”, אבל זה לא פשט ברור.
3. פירוש ג׳ – המשכת שפע: כשמביאים שפע לחכמה, יהיה זה על מנת שיעבור לבינה – זהו „הבן בחכמה”. וכשמביאים שפע לבינה, יש לתת לה את כוח החכמה – „וחכם בבינה”. הפירוש השלישי יותר מובן, אף על פי שהוא דומה לראשון (ייחוד והמשכת שפע אולי לא בדיוק אותו דבר, אבל הם דומים).
[הערת אגב: מוזכרת המשנה באבות (רבי אלעזר בן עזריה): „אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה” – כדוגמה לתלות הדדית. לרמב״ם יש פשט פילוסופי שם. גם אבן עזרא במשלי (על הפסוק „אני בינה לי גבורה”) אומר שבינה היא תולדת החכמה – „אם אין חכמה אין בינה”. זה מעניין, כי הוא סובר שבינה נובעת מחכמה, לא להיפך.]
—
III. קושיות הרמ״ק על כל שלושת הפירושים
הרמ״ק אינו מסתפק באף אחד מהפירושים, ושואל:
– קושיא א׳: מדוע המשנה מזכירה רק חכמה ובינה? אם מדברים על ייחוד או המשכת שפע, צריך גם ליחד דעת עם תפארת, חסד עם גבורה, גבורה עם בינה – כל הספירות צריכות ייחוד, לא רק חכמה ובינה!
– קושיא ב׳: אם מייחדים את שלוש הראשונות, איפה כתר? כתר חסר לגמרי!
– קושיא ג׳: יחד עם זאת, אם מדברים על ייחוד, חייבים גם ליחד את שבע התחתונות – לא רק העליונות.
[הערת אגב: ספר יצירה עצמו לא קורא לספירות „חכמה” ו„בינה”. ספר יצירה קורא לספירה הראשונה „רוח אלקים חיים”, לשנייה „רוח מרוח”, וכו׳. המונח „חכמה” מופיע בספר יצירה בהקשרים אחרים – „נתיבות פליאות חכמה”, „תמורת חכמה”, „יובלת” – אבל לא כשם של ספירה. כלומר, הפשט ש„חכמה” ו„בינה” במשנה מכוונים לספירות חכמה ובינה, אינו הפשט הפשוט של ספר יצירה.]
—
IV. פירוש המפרשים על „וחכם מהם וחקר מהם”
בספר יצירה יש לא רק תיאורים, אלא גם הוראות. בהקשר זה כתוב: „וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. המפרשים מפרשים זאת על פי קבלה:
– „וחכם מהם” – מחכמה ובינה תבין שהם שורש הגדולה (חסד) והגבורה.
– „וחקר מהם” – מגדולה וגבורה תגיע לכך שמהם יוצאים נצח והוד.
– „והעמד דבר על בוריו” – „דבר” הוא מלכות (כי מלכות נקראת דיבור).
פשט „על בוריו”
הביטוי „דבר על בוריו” הוא לשון חז״ל (מופיע בגמרא, מדרש תנחומא, רמב״ם). בפשטות פירושו: לדעת דבר בבירור.
אבל המפרשים פירשו אחרת, על סמך תרגום אונקלוס על הפסוק (שמות כ״א): „אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו“. אונקלוס מתרגם „משענתו” כ„על בורייה” – לא על מקלו (כפשוטו), אלא על כוחו/בריאותו שלו – הוא הולך בעצמו, בלי עזרה, הוא החלים. כלומר, „בוריו” = בריאות/כוח עצמי. לכן פירשו המפרשים „העמד דבר על בוריו” = העמד את המלכות (דבר) על כוחה/יציבותה שלה.
„והשב יוצר על מכונו”
„השיב” פירושו תשובה – שהיא בינה. „יוצר” פירושו תפארת, ו„על מכונו” – על תומכיו, שהם נצח והוד (כמו „מכני לקיר” – תומך).
—
V. ביקורת הרמ״ק על המפרשים
הרמ״ק אומר: „עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת” – זה הטוב ביותר שהמפרשים יכולים להציע, אבל הוא לא מתרשם. יש לו שלוש טענות:
טענה ראשונה: „ודאי יושר הענין הזה מתיישב עלינו, אבל אין זה טבע לשון המחבר” – התוכן יכול להיות נכון, אבל זה לא מתאים לשפה של ספר יצירה. מחבר ספר יצירה לא מדבר כך. צריך לבחון את הלשון עצמו, לא רק להכניס כוונות ספירות.
טענה שנייה: „מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?” – מה החידוש כאן? זה „דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.” כשמתפלל מתפלל ורוצה לכוון ספירות – הוא אומר „מודה אני לפניך” וחושב ש„אני” זו מלכות, „לפניך” מתחבר לבינה – זה לגיטימי, כי זו דרך התפילה על פי קבלה. אבל ספר יצירה הוא לימוד, ספר, הוא צריך ללמד משהו, לומר חידוש.
[הערת אגב: לפי שיטת הרמ״ק עצמו ספר יצירה הוא „ספר מדיטציה” – אבל אפילו אם מתייחסים אליו כתפילה, הוא צריך לומר משהו, למסור משהו.]
טענה שלישית (שנוספה כטיעון נפרד): לספר יצירה בכלל אין את המבנה של ספירות כפי שמכירים אותן מאוחר יותר. המילים „חכמה” ו„בינה” בספר יצירה אינן שמות של ספירות. הרמ״ק עצמו יודע זאת ולומד זאת מאוחר יותר. זה אולי הטיעון החזק ביותר נגד הכנסת שמות ספירות לספר יצירה.
—
VI. פשטו של הרמ״ק: חכמה פירושה קבלה מרבו
„לכן נראה לנו נביאה” – הרמ״ק הולך לומר פשט טוב יותר, ולא פשט ספירות, אלא פשט „דרך הלימוד”: „חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.” חכמה פירושה מה שאדם מקבל מרבו.
זהו פשטו המפורסם של רש״י: „חכמה – מה שקיבל מרבו.” רש״י אומר זאת ב„חכמים ונבונים” (פרשת דברים), שם הוא עושה הבחנה: חכמים – „שקיבלו מרבם”, נבונים – „מבינים דבר מתוך דבר.”
המדרש עם אריוס ורבי יוסי
[הערת אגב: מובא מדרש שבו אריוס (שאולי הוא אריוס המפורסם מהנצרות – „על שמו” נקראת זרם בנצרות) שאל את רבי יוסי: מה ההבדל בין חכמים ונבונים? ענה רבי יוסי: „חכם דומה לשולחני עשיר” – מחליף כסף עשיר, כשמביאים לו מטבע הוא יכול לזהות אותו, אבל הוא עובד רק עם מה שמביאים לו. „נבון” הוא כמו „שולחני תגר” – איש עסקים, יש לו כסף הוא הולך, אין לו, הוא גם מביא. כלומר: חכמה היא קבלה/receiving, בינה היא הבנת דבר מתוך דבר – להוציא בעצמו.]
[הערת אגב: מישהו הביא תורה שהמדרש עם אריוס מתאים רק לפי שיטה מסוימת, כי הנוצרי (אריוס) אמר שחכמה, בינה, דעת הם שלושה אישים – השילוש – והוא שאל את רבי יוסי על כך.]
—
VII. הפרדוקס של „חכמת הקבלה” – רמב״ם נגד רש״י
קושיית ר׳ יהודה אריה לייב ממודינה
בפשט הפשוט של תנ״ך חכמה ובינה הם לעתים קרובות נרדפים (מילים נרדפות). „איש חכם ונבון” – פירושו פשוט אדם חכם, אין צורך לעשות שני הגדרים נפרדים.
ר׳ יהודה אריה לייב ממודינה (ר׳ לייבל) כותב בספרו נגד המקובלים, שהמקובלים קוראים לחכמתם „חכמת הקבלה” – והוא לא מבין: „אם חכמה, לא קבלה; ואם קבלה, לא חכמה!” כי הרמב״ם אומר הרבה פעמים שחכמה פירושה כשאדם מבין בעצמו דרך השכלה – הוא יודע את הסיבות (causes), את הסברות, את ה„למה”. קבלה (מסורת) פירושה כשהוא מקבל מאחרים. לפי הרמב״ם חכמה היא דווקא ההיפך מקבלה! המקובלים טוענים להיות „מדע” (חכמה) אבל קוראים לעצמם „קבלה” – וזו סתירה לפי הגדרת הרמב״ם.
זה מעלה שאלה על פשטו של רש״י ש„חכמה = מה שקיבל מרבו” – כי לפי הרמב״ם חכמה פירושה דווקא הבנה עצמית, לא קבלה.
הפרדוקס בדרכו של הרמ״ק עצמו
זהו אכן פרדוקס אמיתי, במיוחד בדרך הרמ״ק של לימוד קבלה. כי המקובלים רוצים כן שיבינו, לא רק שיאמינו. הרמ״ק עצמו לא רוצה להיות „יהודי תמים” – הוא רוצה להבין. אבל באותו זמן, אצל מקובלים אחרים, מתנגדים לפילוסופים דווקא כי הם משתמשים בשכלם, ואומרים „אין צורך בשכל עצמי, משה רבינו כבר קיבל.” זה נשאר פרדוקס שאי אפשר לענות עליו בקלות.
המושג „בדרך השגה”
כשמקובלים אומרים „בדרך השגה” – מה הכוונה? שני פשטים אפשריים:
1. „בדרך הבנה” – כמו „בדרך חכמה” של הרמב״ם, אבל לא דווקא חכמה רציונלית דיסקורסיבית, אלא משהו ש„מובן מאליו” – עושים זאת בעצמם.
2. המקובלים אומרים: „זה לא שכל, זה לא דברים שחשבת בעצמך – זה מהשמים.” אבל חכמה היא גם מהשמים – אז מה ההבדל?
תירוץ אחד המתרצים
אחד מאלה שענו על ספרו של ר׳ לייבל אמר: אתה מביא את פשט הרמב״ם בחכמה – אבל מי אמר שצריך ללכת עם פשט הרמב״ם? אפשר ללכת עם פשט רש״י. רש״י אומר שחכמה היא מה שמקבלין מרבו – חכמה אכן מתקבלת! אם כך, „חכמת הקבלה” מתאים מאוד. רק היה בעיה אם היה נקרא „בינת הקבלה” – כי בינה היא דבר מתוך דבר, שמבינים בעצמם. אבל חכמה לפי רש״י היא דווקא קבלה.
[הערת אגב: המתרץ לא תופס שר׳ לייבל רוצה להעלות בעיה – הוא לא פוגע בעיקר הקושיה, אלא הוא לומד אותה כמו סוגיה בלמדנות.]
—
VIII. פשטו של הרמ״ק ב„הבן בחכמה וחכם בבינה” – דרך הלימוד
הרמ״ק נותן את פשטו שלו, שהוא פשט „דרך הלימוד”:
– חכמה היא מה שלומדים, מה שמקבלים – אבל מקבלים רק ראשי פרקים. אסור להסביר קבלה בפירוש, אומרים רק ראשי פרקים.
– בינה היא עיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך הכללים וראשי פרקים – התלמיד לוקח את ראשי הפרקים שקיבל, והוא מוסיף מדעתו, הוא מבין דבר מתוך דבר.
„הבן בחכמה”
פירושו: הבן היטב מה שלמדת מרבך בחכמת המדות. רק לקבל חכמה אינו מספיק – צריכה להיות גם בינה. כי הרב העביר רק ראשי פרקים, „וצריך שהאדם יבין בעצמו דבר מתוך דבר” – כמו שכתוב במפורש: „אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו.”
[הערת אגב: „חכם ומבין מדעתו” – כאן רואים את כל השלושה: חכמה, בינה, דעת. „חכם” = חכמה, „ומבין” = בינה, „מדעתו” = דעת.]
„חכם בבינה”
פירושו: אחרי שאתה מבין בעצמך (בינה), אתה עושה את כל הדימויים – מילתא למילתא – תעשה מהבינה חזרה חכמה. כלומר: אחרי שחידשת בעצמך, חזור לספר (או למה שהרב אמר) וראה שהספר כבר אמר הכל שהבנת בעצמך. למה הספר לא אמר זאת בבירור? כי הוא אומר רק ראשי פרקים. אבל אחרי שהולדת את הבינה, אתה רואה שהרב אמר לך אמת – „ותחכימנו בקבלת הרבנים ובקצת דבריהם, שנכלל ענין המוסיף עליך הן רב והן מעט.”
הפסוק „ואל בינתך אל תשען” מובא כאן: לא כתוב „אל חכמתך אל תשען” אלא „אל בינתך אל תשען” – לא להישען רק על הבינה העצמית, אלא לחזור לקבלה מהרב.
—
IX. החידוש העיקרי: „שכל מוליד” לעומת „שכל עקר”
הנקודה העיקרית של הרמ״ק: „שצריך האדם לדמות דבר לדבר, להוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה השכל מוליד, לא שכל עקר.”
אפילו המקובלים שסוברים שעיקר החכמה היא לקבל מרבו – בכלל לא יוצאים רק עם קבלה. צריך להוליד – אם לא נותנים „לידה” לחכמה בעצמם, מעולם לא השיגו. ודווקא בגלל זה העבירו רק ראשי פרקים – כדי שהתלמיד יצטרך להוליד בעצמו, הוא יחשוב.
—
X. פשט חדש בחכמה – יישוב רש״י עם הרמב״ם
המחלוקת בין רש״י והרמב״ם בחכמה אינה מחלוקת אמיתית, כשמבינים חכמה ובינה באופן עמוק יותר:
– חכמה היא כשרואים את המסקנה – עצם המושג, עצם הדבר. „זה כך.” זו לא השקלא וטריא.
– בינה היא התהליך – מזה לזה, צעד אחר צעד. זו „מחשבה דיסקורסיבית” – בינה לוקחת זמן. צריך קודם ללמוד, לחשוב, אולי כך אולי לא, קושיות ותירוצים, עד שמגיעים.
– חכמה היא או לפני התהליך (כשמקבלים אותה מרבו – יודעים ש„זה כך” בדרך אמונה או השגה), או אחרי התהליך (כשמגיעים למסקנה).
אם כך: כשרש״י אומר „חכמה מה שמקבלין מרבו” – הוא לא מתכוון שחכמה היא קבלה עיוורת. הוא מתכוון: הסוג של דברים שרב יכול להעביר הוא התוכן, המסקנה – לא כל התהליך. למשל: העבירו הלכות, דינים – זו חכמה. אחר כך עושים את הגמרא – זו בינה, השקלא וטריא. הגמרא אינה דבר קבוע – היא מעולם לא הסתיימה, היא ממשיכה עוד. אבל משניות – זו המסקנה שנשארה, זו חכמה.
באופן זה רש״י מסכים עם הרמב״ם: חכמה היא אכן עצם התוכן (שהרמב״ם קורא „ידיעת הסיבות”), והיא אכן מתקבלת מרבו (כמו שרש״י אומר) – כי התוכן מועבר, אבל ההבנה שלו (בינה) צריך לעשות בעצמו.
זה מתאים גם למושג המוכר של סיני ועוקר הרים: „סיני” הוא מי שקיבל את המסקנה (התוצאה של המסורת), ו„עוקר הרים” הוא מי ששובר ומנתח. ה„סיני” מייצג חכמה – מה שקיבל מרבו.
[הערת אגב: הרמ״א (ר׳ משה איסרליש) כותב זאת גם בהקדמתו, ור׳ חיים מוולוז׳ין אומר זאת גם – שצריך לחדש, אבל לחדש „לפי מה שקיבל” – לפי מה שקיבל. מסתבר שזה בעצם אותו דבר – החידוש אינו משהו חדש, אלא הבנה עמוקה יותר של מה שכבר קיים.]
—
XI. ספר יצירה כ„ראשי פרקים”
ספר יצירה הוא אחד הספרים שנכתבו כ„ראשי פרקים” – הוא נותן את המבנה, אבל הוא לא אומר במפורש מה הוא מתכוון. זה שונה מהזוהר, שמדבר בחופשיות ואומר מה שיש לו לומר. ספר יצירה נותן רק את המבנה – „עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחת עשרה, עשר ולא תשע” – ואחר כך אומר: „מכאן ואילך צא וחשב” – מכאן והלאה, חשוב בעצמך.
[הערת אגב: מועלית נקודה חשובה על המחלוקת בין מקובלים – האם מותר לומר סודות. מהמקובלים הראשונים היו רק כמה ראשונים שאכן כתבו בבירור. זה לא אומר שהם הסתירו בכוונה – הרמב״ם עצמו אומר שהוא ניסה לכתוב הכל אבל הוא לא יכול. יש גבול למה שאפשר לבטא. הרמ״ק כותב כמו „ספר סוגיא” – הוא לא מנסה להסתיר, אבל לא תמיד אפשר להסביר.]
הנקודה העיקרית היא: צריך להיות „מודד” (מודד) מחשבות עצמיות – צריך לחשוב בעצמו עם חכמה. לא מספיק רק לקבל (קבלה לבדה); צריך גם „הבנה” – הבנה עצמית. כל דור צריך לחדש „re-derive” – אפילו יש הבדלים בין דורות, הם לא הבדלים באיכות, אלא בכמות.
—
XII. הלשון „הבן בחכמה וחכם בבינה” – מדוע הפעלים מעורבבים?
שאלה מעניינת: מדוע כתוב „חכם בבינה” ו„הבן בחכמה”? מדוע הפ
עלים מעורבבים עם השמות – „הבן” (ששייך לבינה) עומד ליד חכמה, ו„חכם” (ששייך לחכמה) עומד ליד בינה?
האם אפשר בלשון הקודש לומר „חכם בבינה” כמו שאומרים „הבן בחכמה”? אפשר למצוא פסוקים כמו „לדעת בינה”, „ואם לבינה תקרא” – כלומר, אפשר „לדעת” בינה, אפשר „להבין” חכמה. אבל האם אפשר לומר „להחכים בינה”? זו לשון קשה יותר. הרבה אנשים כתבו ספרים בשם „הבן בחכמה” – זה נשמע טבעי. אבל אף אחד לא כתב ספר „חכם בבינה” – כי זה לא נשמע טבעי בלשון הקודש.
—
XIII. המבט ה„אטומי” של ספר יצירה על השפה
לספר יצירה יש מבט „אטומי” על השפה – הוא מסתכל על אותיות כמו אטומים שאפשר לחבר אותם לכל הכיוונים, בלי להתחשב בהקשר. היסוד שלו הוא: „א׳ עם כולם וכולם עם א׳” – כל אות יכולה להתחבר עם כל אות אחרת. „שני אבנים בונות” – שתי אותיות בונות מילים.
אבל בפועל זה לא מתאים לגמרי:
– הוא לא מתחשב בענין של תנועות – בלשון הקודש יש רק נקודות, לא תנועות כאותיות, והוא לא מדבר על נקודות.
– לא כל עיצור הולך יחד עם כל עיצור אחר – הפה פשוט לא יכול להגות צירופים מסוימים בלי תנועה ביניהם.
– בשפה האנושית יש הבדל בין כיוונים: הוא מצא ש„ענג” ו„נגע” הם שתי מילים – אבל „נעג” הוא כלום. למה לא? כי פשוט אין לנו מילה כזו.
[הערת אגב: מוזכר פרויקט עם מחשב שעבר על כל צירופי שלוש אותיות האפשריים בלשון הקודש. מצאו שרשים שמעולם לא ידעו קודם. גם מצאו שצירופים מסוימים שהיו חושבים שהם בלתי אפשריים – כמו פ״צ״מ – אכן קיימים, כמו „פצימי” במשנה. גם „נאג” – למה לא? הידע שלנו בלשון הקודש אינו שלם.]
[הערת אגב: הצעה מצחיקה – במקום האקדמיה ללשון עברית שעושה מילים מלאכותיות כמו „רב-קול” לטלפון, עדיף להשתמש בשיטת ספר יצירה ולעשות מילים חדשות מצירופי אותיות. אולי הזוהר עבד כך – הוא לקח צירופים שמשמעותם „כלום” והשתמש בהם.]
שיטת ספר יצירה של החלפה
בתנ״ך, כששמות נרדפים (מילים נרדפות) בפסוקים, הם כמעט אף פעם לא ניתנים להחלפה. למשל, אם כתוב „לבי סחרחר, עזבני כחי” – אי אפשר לומר להיפך „לבי עזבני, כחי סחרחר”. הפעלים תמיד מתאימים לשמות, ויש סדר קבוע.
אבל ספר יצירה חושב אחרת – הוא חושב שהכל ניתן להחלפה. אפשר לעשות „ישוב” מ„שרק”, אפשר ללכת לכל הכיוונים. לכן, כשספר יצירה כותב „הבן בחכמה וחכם בבינה” – מערבב בכוונה את הפעלים – זה עקבי עם שיטתו. אבל זה לא אומר ש„להבין” ו„לחכם” משמעותם בדיוק אותו דבר – זה אומר שחלק מהפעלים יכולים ללכת אחד על השני, אבל לא תמיד.
דרך ספר יצירה היא: הפוך הכל וראה מה יוצא. הוא מנסה להגיע ל„בסיס המדעי” של הכל.
[הערת אגב: אולי הפייטנים, כמו רבי אלעזר הקליר, גם שיחקו משחקי שפה כאלה. אולי הוא אכן כתב „חכם בבינה”. אולי זה לפני ספר יצירה, אולי אחריו – אבל זו דרך דומה.]
—
XIV. „בחון בהם וחקור מהם” – פירוש הרמ״ק
הרמ״ק לומד את לשון ספר יצירה „בחון בהם וחקור מהם” עם הבחנה חשובה:
„בהם” – בחינה בעצם הספירות
„בהם” פירושו: בספירות עצמן, בעצמן, בממשותן – שם יש רק לבחון, לא לחקור. כלומר: להסתכל פנימה, אבל בדרך רצוא ושוב, בדרך ענווה, עם חששות לכבוד הקונה (הקב״ה), המאציל המפואר. בעצם מה שהספירות הן – שם יש רק בחינה, לא חקירה.
„מהם” – חקירה במה שיוצא מהן
„מהם” פירושו: לא „בהן” אלא „מהן” – כלומר, פעולת המשכתן, מה שהן עושות, מה שיוצא מהן. שם אפשר כבר להיות חוקר – עם חקירה עצמית, ידיעה ברורה, עם מעשה מועט ועיון גדול. החקירה אינה במה שהספירות הן (מציאות הספירות), אלא במה שהן עושות (פעולת המשכתן).
ההבדל בין בוחן וחוקר
– בוחן – מהשורש ב.ח.נ. – פירושו להסתכל, לבדוק, לראות פנימה. כמו „בזאת תבחנו חי פרעה”, „ה׳ צדיק יבחן”, „להבחין בין אור ובין חושך”. זה בתחום של ראייה ובדיקה.
– חוקר – פירושו לחפש משהו שלא יודעים. זה שם נרדף לחיפוש, כמו „נחפשה דרכינו ונחקורה”. „לחקור את הארץ” – פירושו לגלות. זה בתחום של חיפוש וגילוי.
[הערת אגב: בקבלה אומרים „בחינות” והחוקרים (פילוסופים) אומרים „חקירות” – אולי זו הסיבה שהרמ״ק משתמש דווקא ב„בחינה” למה שמותר לעשות עם הספירות עצמן.]
קושיה על הלשון
בדרך כלל אומרים „חקור את” או „חקור אותם“, לא „חקור מ-“. אבל זו הלשון המיוחדת של ספר יצירה. בנוסח הרוקח כתוב „בחון בהם נדע, חקור בהם נפרשם” – אצלו שתי הפעמים „בהם”, בלי ההבחנה בין „בהם” ו„מהם”. זה מראה שההבחנה בין „מהם” ו„בהם” היא אולי רק ענין של גירסה.
—
XV. בעיית הגירסאות בספר יצירה
[הערת אגב: ספר יצירה „לא נחתם” – הוא לא נסגר על נוסח סופי אחד. קיימות לפחות שלוש גירסאות עיקריות: גירסת הגר״א, גירסת הרמ״ק, גירסת הראב״ד. כל מפרש למעשה הכניס את הנוסח שלו. הרמ״ק הכניס במודע „מהם” בנוסח שלו כי זה היה הגיוני עבורו – הוא ידע שיש אלף גירסאות, והוא אימץ את הנוסח שמתאים לפירושו.
זה בכלל לא רע – בספרים עתיקים כמו תוספות גם כל אחד העתיק. כל עוד ספר לא נחתם, הנוסח עדיין חי ופתוח. אם רוצים להתמקד במחבר, צריך למצוא גירסה; אם רוצים להתמקד בפירוש, לא צריך.]
—
XVI. „והעמד דבר על בוריו” – פירוש הרמ״ק
הרמ״ק מפרש „בוריו” כמו „תוקפו” – בהירות, חוזק, כמו „בורקא דחמה” (בהירות השמש). הכוונה: העמד את הענין על החזק ביותר שלו, רד לעומק הדרשה עד שיתברר לך בלי שום ספק.
—
XVII. „והושב יוצר על מכונו” – שני פשטים
פשט א – הפשט הפשוט:
„יוצר” פירושו הבורא (the Former, the Shaper). „מכונו” פירושו ביתו, יסודו – כמו „מכון כסאך מאז”, „מכון לשבתך”. „הושב” מלשון ישיבה – הושיבהו על כסאו.
הכוונה: כשתבין בבירור איך המאציל והנאצלים מחוברים, איך מאחד נעשים רבים – זו השאלה הבסיסית של ספר יצירה: יש כל כך הרבה דברים ורק אל אחד, איך זה עובד? – כשתבין זאת, זה כאילו הושבת את היוצר על כסאו. בראשך עכשיו „מלך יושב על כסא” – המאציל יושב על כליו, על עולמו. עד עכשיו לא היה „כסא שלם” – העולם לא הבין את הקשר.
הרמ״ק מצטט: „כי הוא יוצר, הוא בורא לבדו ואין זולתו.”
פשט ב – על פי קבלה:
„דבר” פירושו מלכות, „בריה” פירושו יסוד. „שלא להפרידם” – לא לומר שיש רק תשע ספירות (כמו שאמרו קודם שמלכות היא „נוספת”, לא מהמנין). „והושב יוצר על מכונו” פירושו להיפך – לא למנות את המאציל כאחת מהעשר. המאציל הוא כמו מלך על כסאו – „ואדון מאציל כמלך על כסאו אינו מנין הכסאות”. הכסא (= ספירות) אינו המלך, והמלך אינו חלק ממנין הכסאות. אבל הרמ״ק עצמו אמר במקום אחר שזה „לא פשט כל כך טוב.”
—
XVIII. מסקנת שתי המשניות
„עד כאן בירוש המשנה” – למדנו שתי משניות מספר יצירה. המסקנה היא: יש עשר ספירות, לא יותר ולא פחות. „ואין בדבר הזה פקפוק חס ושלום, אלא האמונה בלב כל המקובלים” – כל המקובלים מאמינים בזה.
—
XIX. האריז״ל ומספר הספירות
[הערת אגב: רבי אשלג טען שהיתה התנגדות לאריז״ל, והוא חידש שההתנגדות היתה כי האריז״ל „שיחק” עם המספרים – הוא דיבר על חמש ספירות (כתר-חכמה-בינה-תפארת-מלכות, או חמשת הפרצופים). אבל באמת האריז״ל גם מביא „עשר ולא תשע” הרבה פעמים, אז זה לא כל כך פשוט.
ההתנגדות לאריז״ל היא אמת היסטורית – היו מתנגדים – אבל חכמי צפת עשו הרבה עבודה לסגור את זה. אנחנו יודעים על כך מספרו של רב מדינה. באגרות ושבחים של ר׳ שלמה׳לע יש מעשיות שבהן אנשים התרחקו מדרכו של האריז״ל.]
—
XX. פרק ז׳ – שיטת שלוש עשרה ספירות
בפרק ז׳ הרמ״ק דיבר על כך שיש שיטה (שיטת הגאון) שאומרת שיש שלוש עשרה ספירות – העשר הרגילות פלוס שלושה שרשים (שלושה שרשים), שכך הוא קרא להם. הרמ״ק מפרש את אותה שיטה, והוא משתמש בה מאוחר יותר לחידוש גדול בקבלתו. אבל עד כאן הוא הביא את ספר יצירה בעיקר כדי להוכיח שזה „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” – עשר, לא יותר, לא פחות.
—
XXI. מחלוקת במנין הספירות – שיטות שונות
הרמ״ק משתמש ביסוד של „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” כעקרון אמונה יסודי. הוא מביא ראיות בעיקר מספר יצירה וקצת מהזוהר.
„ספר השרשים” (המוזכר בהערות בסוף הספר, עמוד תתס״ח) דיווח שיש מחלוקת במניינים של ספירות. הדעות השונות הן:
– תשע ספירות – תשע ספירות-כלים עם האין סוף (הסיבה הראשונה אינה ספירה)
– עשר ספירות – השיטה הסטנדרטית
– שלוש עשרה ספירות – שיטת רב האי גאון
– שלושים ספירות – על סמך מה שכתוב בזוהר שיש בריאה ויצירה (עשר ספירות בכל עולם)
– מאה, שלוש מאות, או שלוש מאות ועשר – שיטות נוספות
ספר „שורשי הקבלה” של אבן וקאר
רבי שלמה אלקבץ מביא את ספר „שורשי הקבלה” של אבן וקאר – פילוסוף שהיה „קצת אפיקורס.” אלקבץ כועס עליו וקורא לו „ראה זה פוקח.” אותו אדם טען שלא יכול להיות יותר או פחות מעשר ספירות.
הכולל של רבי שלמה אלקבץ
הספרים בסוף הספר הם למעשה הרשימות של הכולל של רבי שלמה אלקבץ, שבו למדו את כל הסוגיות האלה לפני שהרמ״ק ניסח את שיטתו שלו בפרדס רמונים. הרמ״ק קורא לעצמו במפורש תלמיד של רבי שלמה אלקבץ. רואים שהוא מגיב לאותן בעיות שהועלו שם, וחלקים מסוימים בפרדס מבוססים ישירות על אותם דיונים.
—
XXII. השאלה הגדולה: מדוע „עשר ולא תשע” זה דבר כל כך גדול?
הרמ״ק מתייחס ל„עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” כעיקר אמונה. אבל מה כל כך רע אם מישהו אומר שיש יותר או פחות ספירות? כל סוגיה בפני עצמה – שאלת השרשים, שאלת כתר, שאלת מלכות – מובנת בפני עצמה. אבל למה הרמ״ק מכניס את כולן תחת הגג של „עשר ולא” – זה נשאר תעלומה.
למשל: אם מישהו אומר שספירת הוד לא קיימת, רק נצח – מה תשובת הרמ״ק? אפשר לשאול: למה צריך נצח או יסוד? חסד, גבורה, תפארת, מלכות יספיקו! הרמ״ק עושה מזה „איסור” – אסור לומר מספרים אחרים – אבל התירוץ לא ברור.
—
XXIII. שני מקורות למספר עשר
מזוהים שני מקורות היסטוריים למספר עשר:
1. מקור פיתגוראי-פילוסופי
מערכת המספרים המבוססת על פיתגורס, שבה ה„דקאדה” (עשר) היא בעלת חשיבות יסודית.
2. הגלגלים (כדורים) של האסטרונומיה
– שבעה כוכבי לכת
– גלגל שמיני לכל הכוכבים הקבועים
– גלגל תשיעי לסיבוב היומי (daily revolution)
זה נותן תשעה גלגלים לפי כל הדעות, „לכל היותר.” הרמב״ם עצמו אומר שלא יודעים בדיוק כמה גלגלים יש, כי יכולות להיות יותר תנועות או יותר כוכבים שזזים, ויכול להיות 54.
תיאוריית אבן עזרא הוסיפה עשירי – „שכל” (אינטלקט) – וכך מגיעים למספר עשר.
הקונפליקט בין תשע לעשר
אם הרמ״ק רצה לחבר קבלה עם פילוסופיה (שהוא אכן רצה), אז ההבדל בין תשעה גלגלים לעשר ספירות הופך לשאלה גדולה. בעולם הפיזי יש רק תשעה גלגלים (לכל היותר), לפעמים רק שמונה. לזה מצטרפת השאלה הפילוסופית האם בכלל יש אין סוף. כך „עשר ולא תשע” הופך לבעיה שצריכה פתרון.
[הערת אגב: בזמננו, שאנחנו לא מאמינים יותר בגלגלים באופן הזה, אפשר „לקרוס” הכל אחרת – כוכבי לכת, כוכבים, שמש – ולהגיע רק לשלושה או ארבעה דברים, מה שהופך את כל בעיית המספר לקשה עוד יותר.]
—
XXIV. הקשר בין עשר ספירות לעשר קטגוריות של אריסטו
רבים עשו קשר בין עשר הספירות לעשר הקטגוריות של אריסטו (categories of being). זה לא סתם, כי עשר הקטגוריות הן „the greatest kinds” – כשמבררים את הסיווגים העליונים של כל מה שקיים, מגיעים לעשר. לפי השיטה האחרת (אפלטונית?) מגיעים לחמש – וזו המחלוקת.
הראשון שעשה את הקשר הזה הוא רב סעדיה גאון, בפירושו על ספר יצירה. בכר רמונד (Bacher Remond?) יש אריכות ארוכה על כך.
—
XXV. חשיבות המספר עשר בתורה
עשר הוא מספר חשוב מאוד בתורה: עשרה מאמרות, עשרה ניסים, עשר מכות, עשרת הדברות, מנין הוא עשרה יהודים. במדרש מחפשים תמיד „עשר לשונות” – עשרה ביטויים לכל דבר. ומסתבר שזה עובד – הם אכן מוצאים עשר. מעניין שהיה להם „קפידה” לחפש דווקא עשר, והם אכן מצאו עשר. אולי יש בזה משהו אמיתי.
אבל עשר הוא „מספר עגול” – זה טבעי לסיים בעשר. ובתורה עצמה שבע הרבה יותר נפוץ מעשר.
[הערת אגב: מועלה שיחה האם ליהודים יש „מספר מזל רע.” לכאורה אחד עשר (11) הוא מספר מזל רע: שמחת תורה היא עשרת הדברות, המן הוא האחד עשר, חלבנה (הריח הרע בקטורת) גם קשורה לאחד עשר. אבל זה נדחה בחריפות: „לא תנחשו ולא תעוננו” – ליהודים אין מספרי מזל רע. מספר לא יכול להזיק לך. יש מספרים שיש להם חשיבות מיוחדת – פסח הוא שבעה ימים, שבת היא היום השביעי – אבל זה כי זה מזכיר ליהודי את השבת ואת ה׳, לא כי המספר 7 הוא דבר מיסטי שיכול לעזור או להזיק לך.]
[הערת אגב: לפיתגוראים גם היו „מספרים רעים” – מספרים זוגיים (even numbers) הם רעים אצלם. יש לזה קשר לענין של „זוגות” בגמרא, שפירושו פירוד (הפרדה). מספרים אי-זוגיים (odd) הם מחוברים.]
—
XXVI. בעיית ספירת הגלגלים והספירות – קשיים מעשיים
הרמ״ק מונה את הגלגלים השמימיים באופן מסוים – לא את השמש והלבנה עצמם, אלא פלוס ה„יום” (הגלגל הכללי), וכך מגיעים לתשע, תשע פלוס אחד. אבל נשארת שאלה קשה: איך הרמ״ק יכול לומר שיש חמש (בהקשר מסוים)? התשובה היא כי הפסיקו להאמין במערכת הגלגלים. אפשר לאחד אחרת: יש כוכבי לכת, יש כוכבים, יש את השמש – ואפשר לקחת את כל השלושה לקטגוריה אחת.
—
XXVII. האם המקובלים ידעו על קופרניקוס?
המסקנה היא שהאריז״ל לא ידע על מערכת קופרניקוס. הרמ״א (ר׳ משה איסרליש) מביא איפשהו את המערכת האסטרונומית החדשה, אבל הוא מתעלם ממנה. גם ר׳ חיים ויטאל, באחד מספריו על אסטרונומיה, מצטט אותה – אבל הם לא נכנסים לזה.
—
XXVIII. תשובת ההפלאה: גלגלים זה לא קבלה
מישהו שאל את ההפלאה (בעל ההפלאה): מה הפשט שכל המקובלים מדברים על גלגלים, והמדענים אומרים שאין? ענה ההפלאה: החלק שכתוב בעץ חיים על גלגלים אינו קבלה – ז
את לקחו המקובלים מהמדע של זמנם, והקבלה האמיתית מתחילה אחר כך. אותו דבר מביאים מצדיק נוסף באזור אוקראינה.
אבל – אי אפשר להפריד לגמרי, כי יש קשר בין התמונה הפיזית של העולם לבין הקבלה. צריך לעבוד מה הם רעיונות קבלה אמיתיים אצלם, ומה הם רק פרטים עובדתיים שלקחו מהמדע של זמנם.
—
XXIX. עולם קטן לעומת עולם גדול – מה נשאר תקף
מערכת המיקרוקוסמוס (אדם קטן / עולם קטן) – גוף האדם עם איבריו – עדיין תקפה, כי לאדם עדיין יש בערך אותם איברים שהמקובלים חשבו. אבל המקרוקוסמוס (עולם גדול) – איך העולם הגדול משקף את הספירות – נשאר שאלה גדולה, כי זה היה בנוי על מערכת הגלגלים הישנה.
—
XXX. האם יכולות להיות יותר מעשר ספירות?
מועלית שאלה רדיקלית: אולי אכן יש יותר מעשר ספירות, והמקובלים רק ידעו על עשר? אולי ספר הצורה צודק יותר, שיש מיליונים? והעשר היא רק בסיס, יסוד, לא התמונה השלמה?
—
XXXI. סיכום הנקודות העיקריות
השיעור עבר על סוגיה רחבה בפרדס רמונים, עם כמה נושאים עיקריים:
1. ביקורת הרמ״ק על מפרשים קודמים של ספר יצירה, שהכניסו כוונות ספירות לכל מילה – הוא סובר שזו „דרך המתפללים”, לא „דרך המחברים”.
2. פשטו של הרמ״ק: „הבן בחכמה וחכם בבינה” פירושו דרך הלימוד – חכמה היא מה שמקבלים מרבו (ראשי פרקים), בינה היא מה שמוסיפים מדעתו (דבר מתוך דבר), והשכל צריך להיות מוליד, לא עקר.
3. היישוב בין רש״י והרמב״ם בהגדרת חכמה – שניהם מתכוונים לעצם התוכן/מסקנה, רק רש״י מסתכל על איך מקבלים אותו (מרבו), והרמב״ם מסתכל על מה זה (ידיעת הסיבות).
4. ההבדל בין בוחן וחוקר – בעצם הספירות מותר רק לבחון (בדרך ענווה), אבל בפעולותיהן אפשר לחקור.
5. היסוד של „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” – הרמ״ק עושה מזה עיקר אמונה, אף על פי שנשארת קושיה למה דווקא עשר, במיוחד לאור מערכת הגלגלים הישנה שכבר לא תקפה.
6. המבט המיוחד של ספר יצירה על השפה – מבט „אטומי” שבו הכל ניתן להחלפה, מה שמסביר את הלשון הבלתי רגיל „חכם בבינה”.
7. בעיית הגירסאות בספר יצירה – הספר „לא נחתם”, וכל מפרש למעשה יש לו נוסח משלו.
8. שאלת המדע והקבלה – תשובת ההפלאה שפרטי הגלגלים אינם קבלה, אלא מדע מאותו זמן, אבל אי אפשר להפריד לגמרי.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, פרק ו׳ – “הבן בחכמה וחכם בבינה”
מקום הלימוד
מגיד שיעור:
אוקיי, אנחנו ממשיכים בפרק ו׳. כבר למדנו על “עשר ולא תשע”, סיימנו את זה פחות או יותר. עכשיו נלמד על שאר המשנה, שאומרת “הבן בחכמה וחכם בבינה”. מה אתה אומר?
תלמיד:
“וחכם”. באמת לא ראיתי מקום שכתוב “וחכם”.
מגיד שיעור:
מי?
תלמיד:
“וחכם”.
מגיד שיעור:
רגע. מי חושב שיש כזו מילה? “חכם בבינה”. אוקיי. איך הוא נפל לומר את המילה הזו? הם עצמם גם לא יודעים. זה במשנה, נכון? “עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה, והבן דבר על בוריו והשב יוצרך על מכונו”. הוא אומר את זה כמה פעמים, אמת? זה ה… אה, הוא אומר את זה, והוא לא מאריך בפשט. הוא מאריך משהו. הוא מביא את הפשט. בוא נראה.
פירושי המפרשים על “הבן בחכמה וחכם בבינה”
מגיד שיעור:
אוקיי, אז המפרשים, הוא אומר, אמרו – הוא לא אומר מי המפרשים, האדם צריך לצטט אותו, אני לא יודע למה – שהעניין הוא שצריך ליחד חכמה עם בינה, ובינה עם חכמה. מה שזה לא אומר שום דבר. אני מסכים, אין בעיה.
פירוש נוסף, שצריך לדעת שהשורש של חכמה הוא בבינה, והשורש… אני לא מבין מה אתה אומר. הפירוש השני הוא שהשורש של חכמה הוא בבינה, והשורש של בינה הוא בחכמה. זה לא עובד. אתה לא יכול לומר שזה הולך לשני הכיוונים. איפה השורש? תגיד לי. אוקיי.
הפירוש השלישי… הפירוש השלישי אני יכול להבין. גם הוא מחובר, כולם מחוברים, אבל הוא ניסה לומר פשט טוב יותר, ואולי הפשט שלו טוב יותר. “כשתמשיך שפע לחכמה יהיה על מנת שיעבור לבינה, הבן בחכמה”. או… אני לא יודע. כן, כשאתה חושב על חכמה, אתה מביא שפע לחכמה, אתה צריך לזכור שזה יגיע לבינה. “וכשתמשיכו לבינה, תתן לה כח החכמה”. אוקיי, בוודאי, אם שפע החכמה מגיע לבינה, אז זה…
זה לא הפשט הראשון, לא? אני לא יודע, “ליחד”, אולי “ליחד” ו״להמשיך שפע” זה לא אותו דבר. אני לא יודע אם זה אותו דבר. זה סתם מחשבה, זה אולי שארית. זה סתם דומה, כן. אבל השורש אני לא מבין. מה הפשט “שורש החכמה בבינה ושורש הבינה בחכמה”? מה זה אמור להיות? ששניהם מחוברים זה לזה?
הערה: המשנה באבות על תלות הדדית
מגיד שיעור:
מחוברים אני מבין. יש משנה, “אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת”. זוכר את המשנה? לרמב״ם יש פשט במשנה ההיא, איזה פשט פילוסופי. מה כתוב במשנה? מה זה אומר? זה לא חכמה ובינה. אתה לא מתכוון לחכמה ובינה, זה אומר משהו אחר. מה כתוב במשנה? אני יודע מה המשנה אומרת. כן, אי אפשר… מה אי אפשר? למה זה לא סוד? אתה לא אומר? אה, אני לא יכול לומר. אני לא יכול לומר.
מה כתוב במשנה? המשנה לא כתובה על חכמה ובינה. יש משנה? מה כתוב שם חכמה בינה? לא, “אם אין יראה אין חכמה”. המשנה כתובה כך, רבי אלעזר בן עזריה… רבי אלעזר בן עזריה… רבי אלעזר בן עזריה… לא רבי אלעזר בן עזריה. רבי אלעזר בן עזריה אומר, “אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה.” זה לא נכנס שם אז. כתוב רק בינה, למה צריך להיות דעת?
אבן עזרא במשלי
מגיד שיעור:
לרמב״ם יש איזה פשט שאני לא מבין כראוי, צריך ללמוד מה הוא מרגיש עם פילוסופיה. באבן עזרא במשלי כתוב, “אני בינה לי גבורה”, שבינה היא תולדת החכמה, “אם אין חכמה אין בינה”. הוא החזיק שבינה היא תולדת החכמה. מעניין.
קושיות הרמ״ק על המפרשים
מגיד שיעור:
אוקיי, נלמד מה הוא אומר. “ועל פי הדברים האלה וכיוצא בהם פירשו המפרשים.” כאלה סוגי פירושים אומרים המפרשים. נו. “ואינו פירוש מתיישב.” הוא לא מתיישב, הפירוש. למה? “כי למה יזכרנו אותו בעניני מעלה בבינה ובחכמה ולא בשאר הספירות?” מה קודם כל, ליחד צריך גם דעת ותפארת, מה שיהיה, מה עם חכמה ובינה? זו קושיה אחת. “וכי ודאי כמו שאנו חייבים לייחד שלש ראשונות, כן חייבים עלינו ייחוד השבע שלמטה.” צריך דוקא ליחד גם חסד עם גבורה, וגבורה עם חסד, וגבורה עם בינה, בקיצור, כל הדברים. אם מדברים על ייחוד ושפע, כל הדברים ש… לא נכנס כאן. “ועוד, למה נכנס בענין ייחוד הכתר הזה?” הכתר הזה? הוא אומר, מה עם הפירושים? אני לא יודע מה הוא אומר. חסר כתר? כאילו זו הקושיה שלו. מה זה שיש רק חכמה ובינה?
שמות הספירות בספר יצירה
מגיד שיעור:
כמובן, זה… כאן הרמ״ק כבר הולך לומר פשט טוב. איפה ספר יצירה שלי שהשתמשתי בו לראות מה הולך שם? אין ספר יצירה כאן? נאסוף אותו. ספר יצירה. איך אומרים, כתוב בספר יצירה אותו דבר? זו המשנה השנייה? עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה. כתוב שוב משהו על חכמה ובינה בספר יצירה? איפה הטקסט שלי של ספר יצירה?
הוא צודק שלא מגיע חכמה ובינה. ובוא נגיד, חכמה ובינה הן הראשונות של שתי ספירות. אף על פי שספר יצירה לא אומר כך. אגב, זה שחכמה ובינה הם שמות של ספירות סתם, זו לא השיטה של ספר יצירה. כי ספר יצירה קורא לספירה הראשונה רוח אלקים חיים, ולספירה השנייה רוח מרוח, וכן הלאה. ויש לו שמות, הוא נתן שמות, הוא קורא לזה דווקא פליאת נתיבות חכמה. נתיבות פליאת חכמה. זה נראה להיות משהו. אבל למשל חכמה, יותר מאוחר יש תמורת חכמה ויובלת, והסבר כפולות. אבל זה כל מה שמדבר על חכמה. אז בכלל, הפשט שחכמה בינה בעשר ספירות זה לא פשט טוב מספר יצירה. זה לא הגיע מהרמ״ק. ספר יצירה לא ידע על הספירה שנקראת חכמה. הספר אומר בחלק, אני לא יודע. הוא ידע על הספירה, הוא קרא לה רוח אלקים חיים, או כתוב כתר, מה שיהיה. אז זה זה, וכאן לדעתי הרמ״ק. אוקיי, בוא נראה הלאה.
ההוראות בספר יצירה – “וחכם מהם וחקר מהם”
מגיד שיעור:
זה נראה להיות חלק כמו שספר יצירה יש הוראות, נכון? יש לו תיאורים, ויש לו הוראות, ואנחנו מדברים על זה. אז החלק הוא איזה הוראות. יש את זה, אבל אתה צריך להבין את זה בצורה הזו, שאתה צריך לעשות בצורה הזו, משהו כזה. ואחר כך, בסוף החלק האחרון של המשנה כתוב, “וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. זו הלשון. והמפרשים אומרים גם פשטים על פי דרך קבלה. “וחכם מהם” – תדע שהחכמה והבינה הם השורש של גדולה וגבורה. “וחקר מהם” – ותחקור תבין שמהגדולה והגבורה יש עוד שניים שנקראים נצח והוד שיוצאים מהם. “והעמד דבר על בוריו” – דבר זה מלכות. “בוריו” כמו “משענתו”.
הלשון “דבר על בוריו”
מגיד שיעור:
כמו משענתו? היום זו לשון חכמים כמו… כן, “דבר על בוריו” זו לא לשון חכמים. סתם זה. “דבר על בוריו”. לא, זוכר לשון כזו בעולם הזה? ברמב״ם כתוב, “עד שיודע דבר על בוריו”. או רמב״ם, כמו אחר כך, זה ארבע עד עכשיו, יש סתם. “עד שמעמידים דבר על בוריו”. כתוב במדרש תנחומא. אה, אתה צריך מאוחר יותר במדרש. “על בוריו”. כתוב כן, “שולחו תייצו” בגמרא. אוקיי, נכון, אני לא יודע. “תייצו והעמידו הדבר על בוריו”. זו לשון מהגמרא, יפה. “דבר על בוריו”. ה״על בוריו”, בפשטות, אומר לדעת בבירור, לא? לשון ברורה, לא? אז, זה כבר כתוב בגמרא הלשון, זה לא הספר שהוא המציא את הלשון. אז, אוקיי.
תרגום אונקלוס על “על משענתו”
מגיד שיעור:
אבל הם תרגמו כך, הדבר אומר את המלכות, מלכות נקראת דיבור, אז פשוט “על בריאו”, שזה יתחיל להתרפא על בריאו. כי הוא היה צריך, כתוב… נו, בוא נראה מה כתוב משענתו. היה להם איזה פשט מוזר. משענתו, איפה כתוב הפסוק משענתו? שמות כ״א, “אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו”. אומר אונקלוס הקדוש, משענתו אומר מקל, נכון? אבל התרגום אומר, איפה זה הולך? “אם יקום ויהלך על בורייה”. מה באמת הפשט? מה באמת הפשט של התרגום? מה זה אומר “על בורייה”? מה הוא מתרגם? בריאות? בריא? “על משענתו”? זה אומר, הוא לומד לא כפשוטו, לא “על משענתו” על המקל שלו. הוא מתכוון להיפך, בעצמו, לא עם מקל.
תלמיד:
הוא הולך לבד, זה ביטוי. מתבטאים כך, שהוא כבר מחלים.
מגיד שיעור:
נכון. אני רואה שהאנגלית גם מתרגמת כך, “on his own power”. איזה כוח אנגלי יש? אה, הוא מתרגם את הבריאות. הוא מתרגם את הגרמנית מהאנגלית. אהה.
אז, עכשיו, אז האנשים האלה… הם היו מבולבלים, כי האנגלית לא אומרת שבריאות אומרת משענת. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, עשיתי טעות, אל תעשה כך. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, הרמ״ק התווכח עם הפרשנים. והרמ״ק לא היה לו את האנגלית שתגיד לו מה כתוב. אז הם עשו טעות וחשבו ש… אני אוהב סוג כזה של חקירות. חשבו ש…
תלמיד:
אתה יכול לענות, אתה יכול לומר כך. אבל עצם הפסוק אומר שהוא יוצא עם הכוח שלו עצמו, קורא לזה משענתו.
ביקורת הרמ״ק על מפרשי ספר יצירה, והפשט שלו
הרמ״ק לא משוכנע מפירוש המפרשים
מגיד שיעור:
שהוא עדיין לא לגמרי בריא, אבל הוא יכול למצוא את הכוח בעצמו, ללכת לבד. זה ייקרא בוריה, הכוח שאדם… אני מבין.
פשוט, אונקלוס לומד את הפסוק שלא כפשוטו. זה דוקא דימוי. לא, לא, לא שלא כפשוטו. זה כן כפשוטו, אבל… נכון, כמו ששבט אומר מקל. זה לא אומר מקל, זה אומר מנהיג. זה אומר, כן, “ליקם שבט מיושפרו”, אומר, זה דוקא אונקלוס, מלך, מה שזה דימוי, זה דומה לפסוק. אותו דבר אומר, זה דוקא שלנו. כתוב באונקלוס, זה אומר שהוא יכול ללכת לבד. מצוין. בוריה אומר באמת יכול ללכת לבד, אבל זה לא אומר יכול להישען על משהו. זה להיפך, זה אומר… מבין אני אומר?
אני יכול לתרגם בכלל “דבר על בוריה” אומר שהמלכות תהיה ברורה. אפשר לומר כך, “דבר על בוריה” יראה בבירור, איך נעשית המלכות? אני יכול לומר תורות כאלה. אבל המפרשים חשבו אחרת שפעם נעשה תענוג. אני לא יודע מה המפרשים עשו, אבל המפרשים לקחו על עצמם.
בכל מקרה, היה כבר אפילו מי הצדיק. הדבר בקיצור, זה רק נכון, התרגום במינכלרס, אני מצטער. “ואשר יוצר על מכונו”, הם תרגמו, “השיב”, אה, לעשות תשובה. זה מתוק מאוד. “ואשר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה לעשות תשובה. התשובה נקראת, כולם יודעים שתשובה נקראת הבינה. אז “השר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה ל… תפגוש את כוח השפע בתפארת, והוא נקרא יוצר. למה התפארת נקראת יוצר? אני לא בטוח. הוא “על מכונו”, על המחזיק שלו שהם הנצח והוד.
אומר הרמ״ק:
> עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת.
זה הטוב ביותר שהמפרשים יכולים כאן, והוא לא מאוד מתרשם.
שלוש טענות נגד הפירוש
טענה ראשונה: זה לא מתאים ללשון ספר יצירה
אומר הרמ״ק, ואתה רואה שהוא הולך לומר פשט טוב יותר, יותר קרוב לפשט. כבר למדתי ברמ״ק, אז אני מוטה.
> ודאי יושר הענין זה מתיישב עלינו, זה עדיין לא נראה, אבל אין זה טבע לשון המחבר.
זה לא אופי הלשון, זה לא נראה אומר את זה. הוא מתכוון לומר, מה הוא מתכוון לומר, “אין זה טבע לשון המחבר”? של איזה מחבר או של ספר יצירה?
אז הוא היה צריך קודם ללמוד פשוט פשט בספר יצירה, הוא לא צריך להקשיב לי, אמרתי שצריך לבחון, לבחון בהם, שאחד יראה שמהם יש תרגום יפה, לא עשיתי את זה.
טענה שנייה: זו דרך המתפללים, לא דרך המחברים
> ועוד, עוד דבר, כי מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?
הוא שואל אחרי רבי שלמה אלקבץ, מה זה נכנס כאן?
> כי זה דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.
הוא אומר, מילא כשאדם מתפלל והוא רוצה לכוון את הספירות, הוא אומר “מודה אני לפניך”, הוא חושב, “אני” אומר את המלכות, “לפניך”, זה מחבר את המלכות לבינה, מה שיהיה. מבין אני, כי הוא רוצה להתפלל עם הכוונות. אבל הדבר הזה לא סידור, זה לימוד, הוא צריך לומר משהו. מילא כשמתפללים, לא צריך כל חידוש, לא כל חלק של תפילה צריך להיות חידוש, צריך רק למצוא איפה מרומז הספירות, כי זו דרך התפילה על פי קבלה. אבל זה לא ה… מבין? זה מאוד מעניין.
אז הוא מניח שכשאתה עושה כוונות בתפילה, זה לא חידושים, זו דרך המתפללים, זה לחבר מה שהם חושבים בלשון התפילה. אבל לפי מה שהוא לומד, ספר יצירה כן ספר מדיטציה. אם זו תפילה, אז זה לא מתאים.
נו, זה עדיין, גם אם זו תפילה, הוא מנסה לומר משהו. כשמתפללים, כשמתפללים, למה צריך לעשות הנחות כאלה עם תפילה? כי מתפללים עם הנסתרות תמיד. כשצריך להכניס לפשט. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום שוב להיות חבר. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום איך הוא איך איך. הוא לא רוצה לעשות כזה קר. ועכשיו אתה יודע את זה עכשיו, הולכים עכשיו להיות קשה, למדנו ספירות, והולכים לעשות כזה קיבל. יכול להיות, יכול להיות.
טענה שלישית: לספר יצירה אין את המבנה של ספירות
אבל היה לי טיעון שלישי, טיעון שלם, שזה לא עם הלשון של ספר יצירה. ספר יצירה, קודם כל, אין לו את המבנה של הספירות. הרמ״ק חושב שזה לא יכול להתאים, אבל אין לו את המילים חכמה בינה אצלו הם לא שמות של ספירות, אבל לפחות לא בספר יצירה. שוב, יכול להיות שהמחבר של ספר יצירה היה. הוא לא כתוב, יש לו שמות.
זה כמו, לכן אני לא קונה את כל הפירושים האלה, כי זה לפני לומר זה לא ספר קשה להבין. יש דברים שהם, איך אומרים, לא ברורים, הוא לא יודע מה הוא אומר, אבל המבנה שלו, מה הספירות שלו, אין ספק. הרמ״ק יודע על זה, הוא למד מאוחר יותר. אז, זה טיעון טוב יותר.
הפשט של הרמ״ק עצמו: חכמה אומרת קבלה מרבו
> לכן נראה לו נביאה
אומר הרמ״ק פשט טוב יותר. ולא פשט ספירות, אלא פשט דרך הלימוד. וזה הדבר.
> חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.
אז זה פשט רש״י בחכמה, נכון? וזכור, רש״י אומר שחכמה, זוכר איפה רש״י אומר כך?
תלמיד:
אני לא יודע. חכמה מה שקיבל מרבו. מה זה דברים?
מגיד שיעור:
כאן, השבוע חכמה סכומה ונתקדין?
תלמיד:
לא. מה כתוב ברש״י שחכמה היא מה שקיבל מרבו?
מגיד שיעור:
חכמים ונבונים, על מה שקיבל מרבו.
תלמיד:
אה, כן?
מגיד שיעור:
אני אמתוח עוד, במתיחה. ספר יצירה. איך אומרים, כתוב בספר יצירה אותו דבר? זו המשנה השנייה? עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה. כתוב שוב משהו על חכמה ובינה בספר יצירה? איפה הטקסט שלי של ספר יצירה?
הוא צודק שלא מגיע חכמה ובינה. ובוא נגיד, חכמה ובינה הן הראשונות של שתי ספירות. אף על פי שספר יצירה לא אומר כך. אגב, זה שחכמה ובינה הם שמות של ספירות סתם, זו לא השיטה של ספר יצירה. כי ספר יצירה קורא לספירה הראשונה רוח אלקים חיים, ולספירה השנייה רוח מרוח, וכן הלאה. ויש לו שמות, הוא נתן שמות, הוא קורא לזה דווקא פליאת נתיבות חכמה. נתיבות פליאת חכמה. זה נראה להיות משהו. אבל למשל חכמה, יותר מאוחר יש תמורת חכמה ויובלת, והסבר כפולות. אבל זה כל מה שמדבר על חכמה. אז בכלל, הפשט שחכמה בינה בעשר ספירות זה לא פשט טוב מספר יצירה. זה לא הגיע מהרמ״ק. ספר יצירה לא ידע על הספירה שנקראת חכמה. הספר אומר בחלק, אני לא יודע. הוא ידע על הספירה, הוא קרא לה רוח אלקים חיים, או כתוב כתר, מה שיהיה. אז זה זה, וכאן לדעתי הרמ״ק. אוקיי, בוא נראה הלאה.
ההוראות בספר יצירה – “וחכם מהם וחקר מהם”
מגיד שיעור:
זה נראה להיות חלק כמו שלספר יצירה יש הוראות, נכון? יש לו תיאורים, ויש לו הוראות, ואנחנו מדברים על זה. אז החלק הוא איזה הוראות. יש את זה, אבל אתה צריך להבין את זה בצורה הזו, שאתה צריך לעשות בצורה הזו, משהו כזה. ואחר כך, בסוף החלק האחרון של המשנה כתוב, “וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. זו הלשון. והמפרשים אומרים גם פשטים על פי דרך קבלה. “וחכם מהם” – תדע שהחכמה והבינה הם השורש של גדולה וגבורה. “וחקר מהם” – ותחקור תבין שמהגדולה והגבורה יש עוד שניים שנקראים נצח והוד שיוצאים מהם. “והעמד דבר על בוריו” – דבר זה מלכות. “בוריו” כמו “משענתו”.
הלשון “דבר על בוריו”
מגיד שיעור:
כמו משענתו? היום זו לשון חכמים כמו… כן, “דבר על בוריו” זו לא לשון חכמים. סתם זה. “דבר על בוריו”. לא, זוכר לשון כזו בעולם הזה? ברמב״ם כתוב, “עד שיודע דבר על בוריו”. או רמב״ם, כמו אחר כך, זה ארבע עד עכשיו, יש סתם. “עד שמעמידים דבר על בוריו”. כתוב במדרש תנחומא. אה, אתה צריך מאוחר יותר במדרש. “על בוריו”. כתוב כן, “שולחו תייצו” בגמרא. אוקיי, נכון, אני לא יודע. “תייצו והעמידו הדבר על בוריו”. זו לשון מהגמרא, יפה. “דבר על בוריו”. ה״על בוריו”, בפשטות, אומר לדעת בבירור, לא? לשון ברורה, לא? אז, זה כבר כתוב בגמרא הלשון, זה לא הספר שהוא המציא את הלשון. אז, אוקיי.
תרגום אונקלוס על “על משענתו”
מגיד שיעור:
אבל הם תרגמו כך, הדבר אומר את המלכות, מלכות נקראת דיבור, אז פשוט “על בריאו”, שזה יתחיל להתרפא על בריאו. כי הוא היה צריך, כתוב… נו, בוא נראה מה כתוב משענתו. היה להם איזה פשט מוזר. משענתו, איפה כתוב הפסוק משענתו? שמות כ״א, “אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו”. אומר אונקלוס הקדוש, משענתו אומר מקל, נכון? אבל התרגום אומר, איפה זה הולך? “אם יקום ויהלך על בורייה”. מה באמת הפשט? מה באמת הפשט של התרגום? מה זה אומר “על בורייה”? מה הוא מתרגם? בריאות? בריא? “על משענתו”? זה אומר, הוא לומד לא כפשוטו, לא “על משענתו” על המקל שלו. הוא מתכוון להיפך, בעצמו, לא עם מקל.
תלמיד:
הוא הולך לבד, זה ביטוי. מתבטאים כך, שהוא כבר מחלים.
מגיד שיעור:
נכון. אני רואה שהאנגלית גם מתרגמת כך, “on his own power”. איזה כוח אנגלי יש? אה, הוא מתרגם את הבריאות. הוא מתרגם את הגרמנית מהאנגלית. אהה.
אז, עכשיו, אז האנשים האלה… הם היו מבולבלים, כי האנגלית לא אומרת שבריאות אומרת משענת. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, עשיתי טעות, אל תעשה כך. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, הרמ״ק התווכח עם הפרשנים. והרמ״ק לא היה לו את האנגלית שתגיד לו מה כתוב. אז הם עשו טעות וחשבו ש… אני אוהב סוג כזה של חקירות. חשבו ש…
תלמיד:
אתה יכול לענות, אתה יכול לומר כך. אבל עצם הפסוק אומר שהוא יוצא עם הכוח שלו עצמו, קורא לזה משענתו.
מגיד שיעור:
שהוא עדיין לא לגמרי בריא, אבל הוא יכול למצוא את הכוח בעצמו, ללכת לבד. זה ייקרא בוריה, הכוח שאדם… אני מבין.
פשוט, אונקלוס לומד את הפסוק שלא כפשוטו. זה דוקא דימוי. לא, לא, לא שלא כפשוטו. זה כן כפשוטו, אבל… נכון, כמו ששבט אומר מקל. זה לא אומר מקל, זה אומר מנהיג. זה אומר, כן, “ליקם שבט מיושפרו”, אומר, זה דוקא אונקלוס, מלך, מה שזה דימוי, זה דומה לפסוק. אותו דבר אומר, זה דוקא שלנו. כתוב באונקלוס, זה אומר שהוא יכול ללכת לבד. מצוין. בוריה אומר באמת יכול ללכת לבד, אבל זה לא אומר יכול להישען על משהו. זה להיפך, זה אומר… מבין אני אומר?
אני יכול לתרגם בכלל “דבר על בוריה” אומר שהמלכות תהיה ברורה. אפשר לומר כך, “דבר על בוריה” יראה בבירור, איך נעשית המלכות? אני יכול לומר תורות כאלה. אבל המפרשים חשבו אחרת שפעם נעשה תענוג. אני לא יודע מה המפרשים עשו, אבל המפרשים לקחו על עצמם.
בכל מקרה, היה כבר אפילו מי הצדיק. הדבר בקיצור, זה רק נכון, התרגום במינכלרס, אני מצטער. “ואשר יוצר על מכונו”, הם תרגמו, “השיב”, אה, לעשות תשובה. זה מתוק מאוד. “ואשר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה לעשות תשובה. התשובה נקראת, כולם יודעים שתשובה נקראת הבינה. אז “השר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה ל… תפגוש את כוח השפע בתפארת, והוא נקרא יוצר. למה התפארת נקראת יוצר? אני לא בטוח. הוא “על מכונו”, על המחזיק שלו שהם הנצח והוד.
אומר הרמ״ק:
> עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת.
זה הטוב ביותר שהמפרשים יכולים כאן, והוא לא מאוד מתרשם.
שלוש טענות נגד הפירוש
טענה ראשונה: זה לא מתאים ללשון ספר יצירה
אומר הרמ״ק, ואתה רואה שהוא הולך לומר פשט טוב יותר, יותר קרוב לפשט. כבר למדתי ברמ״ק, אז אני מוטה.
> ודאי יושר הענין זה מתיישב עלינו, זה עדיין לא נראה, אבל אין זה טבע לשון המחבר.
זה לא אופי הלשון, זה לא נראה אומר את זה. הוא מתכוון לומר, מה הוא מתכוון לומר, “אין זה טבע לשון המחבר”? של איזה מחבר או של ספר יצירה?
אז הוא היה צריך קודם ללמוד פשוט פשט בספר יצירה, הוא לא צריך להקשיב לי, אמרתי שצריך לבחון, לבחון בהם, שאחד יראה שמהם יש תרגום יפה, לא עשיתי את זה.
טענה שנייה: זו דרך המתפללים, לא דרך המחברים
> ועוד, עוד דבר, כי מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?
הוא שואל אחרי רבי שלמה אלקבץ, מה זה נכנס כאן?
> כי זה דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.
הוא אומר, מילא כשאדם מתפלל והוא רוצה לכוון את הספירות, הוא אומר “מודה אני לפניך”, הוא חושב, “אני” אומר את המלכות, “לפניך”, זה מחבר את המלכות לבינה, מה שיהיה. מבין אני, כי הוא רוצה להתפלל עם הכוונות. אבל הדבר הזה לא סידור, זה לימוד, הוא צריך לומר משהו. מילא כשמתפללים, לא צריך כל חידוש, לא כל חלק של תפילה צריך להיות חידוש, צריך רק למצוא איפה מרומז הספירות, כי זו דרך התפילה על פי קבלה. אבל זה לא ה… מבין? זה מאוד מעניין.
אז הוא מניח שכשאתה עושה כוונות בתפילה, זה לא חידושים, זו דרך המתפללים, זה לחבר מה שהם חושבים בלשון התפילה. אבל לפי מה שהוא לומד, ספר יצירה כן ספר מדיטציה. אם זו תפילה, אז זה לא מתאים.
נו, זה עדיין, גם אם זו תפילה, הוא מנסה לומר משהו. כשמתפללים, כשמתפללים, למה צריך לעשות הנחות כאלה עם תפילה? כי מתפללים עם הנסתרות תמיד. כשצריך להכניס לפשט. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום שוב להיות חבר. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום איך הוא איך איך. הוא לא רוצה לעשות כזה קר. ועכשיו אתה יודע את זה עכשיו, הולכים עכשיו להיות קשה, למדנו ספירות, והולכים לעשות כזה קיבל. יכול להיות, יכול להיות.
טענה שלישית: לספר יצירה אין את המבנה של ספירות
אבל היה לי טיעון שלישי, טיעון שלם, שזה לא עם הלשון של ספר יצירה. ספר יצירה, קודם כל, אין לו את המבנה של הספירות. הרמ״ק חושב שזה לא יכול להתאים, אבל אין לו את המילים חכמה בינה אצלו הם לא שמות של ספירות, אבל לפחות לא בספר יצירה. שוב, יכול להיות שהמחבר של ספר יצירה היה. הוא לא כתוב, יש לו שמות.
זה כמו, לכן אני לא קונה את כל הפירושים האלה, כי זה לפני לומר זה לא ספר קשה להבין. יש דברים שהם, איך אומרים, לא ברורים, הוא לא יודע מה הוא אומר, אבל המבנה שלו, מה הספירות שלו, אין ספק. הרמ״ק יודע על זה, הוא למד מאוחר יותר. אז, זה טיעון טוב יותר.
הפשט של הרמ״ק עצמו: חכמה אומרת קבלה מרבו
> לכן נראה לו נביאה
אומר הרמ״ק פשט טוב יותר. ולא פשט ספירות, אלא פשט דרך הלימוד. וזה הדבר.
> חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.
אז זה פשט רש״י בחכמה, נכון? וזכור, רש״י אומר שחכמה, זוכר איפה רש״י אומר כך?
תלמיד:
אני לא יודע. חכמה מה שקיבל מרבו. מה זה דברים?
מגיד שיעור:
כאן, השבוע חכמה סכומה ונתקדין?
תלמיד:
לא. מה כתוב ברש״י שחכמה היא מה שקיבל מרבו?
מגיד שיעור:
חכמים ונבונים, על מה שקיבל מרבו.
תלמיד:
אה, כן?
מגיד שיעור:
אני אמתוח עוד, במתיחה. אני ממש סקרן לגבי זה, אני אומר כך, יש לי איזה חידוש על זה. חכמה מה שקיבל מרבו. אה, בחכמים ונבונים, רש״י אומר כך?
תלמיד:
על חכמה אנשים חכמים ונבונים, על מה שקיבל מרבו. פרשת דברים, שבוע שעבר.
מגיד שיעור:
לא למדתי רש״י עדיין, אבל על זה אני לא יודע. פורים.
תלמיד:
רש״י אומר. רש״י אומר כך, אנחנו חכם מנבונים. גם אצל יוסף, רק אחר כך כשחכם. רש״י אומר במקומות.
מגיד שיעור:
אוקיי, רש״י אומר. רש״י הקדוש אומר. חכמים ונבונים, על נבונים ועל חכמים הוא לא אומר. נבונים מבינים דבר מתוך דבר.
המדרש עם אריוס ורבי יוסי
מגיד שיעור:
אה, יש, זושא שאול העביר ספרדי. זושא שאול, אריוס את רבותינו. מי היה אריוס, נכון? אריוס, כנראה, היה הארי בנצרות על שמו.
תלמיד:
מה? מי? הוא מדבר על זה?
מגיד שיעור:
זה לא מתאים?
תלמיד:
אוקיי, המדרש לא ידע מה השנים. עדיין יכול היה לבכות ההוא.
מגיד שיעור:
אוקיי, היו שתי תיאוריות, אולי אני זוכר. אה, אני זוכר שמישהו אחר היה לו ראיה מזה, היה לו איזו ראיה. מישהו על הראש אמר לי איזו תורה, למה זה מתאים רק לפי השיטה של… אה, כי הנוצרי אמר שחכמה ובינה הם שלושה אנשים על השילוש, חכמה ובינה ודעת. אבל הוא שאל את רבי יוסי, הגדול היה?
תלמיד:
לא, זה פשט פשוט, משהו כזה, משהו כזה של הרבי׳ס מליובאוויטש.
מגיד שיעור:
בכל אופן, הוא מביא לגבי, הוא מביא עוד מקומות את האריות. אז האריות שאל את רבי יוסי, מה ההבדל בין חכמים ונבונים? אמר לו כך: חכם דומה לשולחני עשיר. עשיר, כלומר יש לו, אם מביאים לו דינר הוא רואה, אחרת אין לו. נבון הוא כמו שולחני תגר, בקיצור, יהודי הוא נבון, הוא איש עסקים, יש לו כסף זה טוב, אין לו כסף, הוא מביא.
אז זה כמו הרעיון שחכמה היא כמו קבלה, מה אנחנו מקבלים? ואז בינה היא הבנת דבר מתוך דבר.
קושיא על החילוק המפורסם חכמה/בינה
מגיד שיעור:
למה אתה לא מרוצה מזה? אני אגיד לך למה. ראיתי שה… ה… כאן זה אומר… רש״י אומר את זה עוד במקומות. לגבי זה מדברים שזה בדיוק זה?
תלמיד:
מישהו מדבר על זה? כאן? מה זה? מה יחכמה ובינה? זה כאן הפשט הגלוי של חכמה ובינה. אני מתכוון מה.
מגיד שיעור:
לא, אני מתכוון שאין. כל ספרי הדרוש אומרים את הדבר הזה שחכמה מה שקיבל מרבו, ואין אף אחד ש… אה, זה כמו הבסיס, זה חכמה ובינה. אני חושב, באמת… למה אתה חושב? למה אני סבור שזה לא נכון? אני אגיד לך למה.
ראשית: בפשט הפשוט חכמה ובינה הם נרדפים
אממ, בוא נראה כאן. איך עומדים חכמה ובינה? אממ, קודם כל, מובן שיש נרדפים. בפשט הפשוט לא חייב להיות שום הבדל, נכון? זה קודם כל, נכון? “איש חכם נבון וחכם”, “איש חכם ונבון”. אני לא יודע. מובן, הוא חכם. למה חייב להיות שזה כל הגדרים? בפשט הפשוט לא חייב להיות, נכון?
שנית: חילוק הרמב״ם בין חכמה וקבלה
אבל יותר מזה, היה לי דבר כזה. ראיתי שהרבי יהודה אריה לייב ממודינה – אפשר לקרוא לו ר׳ לייבל, תעשה אותו יותר ביתי – בספרו נגד המקובלים אומר שהמקובלים קוראים לעצמם “חכמת הקבלה”. והוא אומר, הוא לא מבין: “אם חכמה, לא קבלה; ואם קבלה, לא חכמה”.
כי הרמב״ם אומר הרבה פעמים שיש הבדל בין חכמה ותורה. הרמב״ם עושה הבדל אחר: שחכמה היא כשמבינים, שאדם יש לו השכלה, הוא מבין בעצמו. תורה היא כשהוא מקבל, נקרא “תקליד”, כשהוא מקבל. והוא אומר שהמקובלים, הם טוענים להיות מדע, “חכמת הקבלה”.
הפרדוקס של “חכמת הקבלה” ויישוב הרמ״ק
הקושיא של ר׳ לייבל ממודינה על המקובלים
בספרו נגד המקובלים הוא אומר שהמקובלים קוראים לעצמם “חכמת הקבלה”. הוא אומר, הוא לא מבין: “אם חכמה לא קבלה, ואם קבלה לא חכמה”. כי הרמב״ם אומר הרבה פעמים שיש הבדל בין חכמה ותורה. הרמב״ם עושה הבדל אחר, שחכמה היא כשמבינים, כשאדם יש לו השכלה, הוא מבין בעצמו. תורה היא כשהוא מקבל, נקרא “תקליד”, כשהוא מקבל.
על זה הוא אומר שקבלה, זה טוען להיות מדע. חכמה פירושה מדע. הקב״ה רק אמר, מדע פירושו כשיודעים את הסיבות, את הסברות, את הטעמים, את הגורמים. על זה קראו חכמה. אם אינך יודע את הגורמים, אז זו קבלה ממש, שאינה חכמה. והם רוצים לומר שיש חכמת הקבלה — זה לא הגיוני. מצד אחד, הם טוענים קבלה, צריך להאמין, צריך לדעת, אפשר לדעת עם מסורה. אבל אם יודעים את זה רק עם מסורה, זה לא ידיעה.
אני חושב שזה פרדוקס אמיתי בקבלה, בוודאי בדרך הרמ״ק ללמוד קבלה, כי המקובלים רוצים שתבין. כל העניין הוא שהוא אומר להבין, הוא לא רוצה להיות יהודי תמים. אצל חסידים, הם נגד הפילוסופים, כי הפילוסופים מבינים להשתמש בשכל שלהם, והם אומרים, “אה, לא צריך שכל משלך, משה רבינו כבר קיבל,” אני לא יודע. אבל זה כמו פרדוקס. אי אפשר לענות על הפרדוקס, אל תגיד. זו קושיא טובה.
תלמיד: אז אתה מסכים שזו לא קושיא אמיתית?
מגיד שיעור: אה, זו כן קושיא אמיתית.
המושג “בדרך חכמה” ו״בדרך השגה”
“בדרך חכמה”. נו, מה פירוש “בדרך השגה”? “בדרך השגה” זה גם, כשאנשים אומרים “בדרך השגה”, אני עדיין לא יודע מה זה אומר. אתה יודע “בדרך”… יש לי שני פירושים. זה יכול להיות “בדרך הבנה”, כלומר כמו משהו שהרמב״ם רוצה להבין “בדרך חכמה”. זה לא חייב להיות חכמה רציונלית או “מחשבה דיסקורסיבית” שאין בפרטים. אבל זה חייב להיות משהו שעושים בעצמם, זה “עשוי בעצמו”.
והמקובלים יש להם משהו נגד זה במובן מסוים. אנחנו יכולים להיכנס עמוק יותר בזה כדי לענות, אבל אין לי עכשיו כוח. אבל בקיצור, יש להם משהו נגד זה, והם אומרים “השגה”. הם אומרים, “לא, זה לא שכל, זה לא דברים שחשבת, זה מהשמים.” אוקיי. חכמה היא גם מהשמים, דרך אגב, אני לא מבין. אז אני לא בטוח מה זה אומר.
אז זה נכון. בקיצור, זה ה… אני סבור שאפשר, מה אני מלא. אוקיי, אני סבור שרוב האנשים יגידו שאפשר להתכוון לזה, אוקיי, כן? אני חושב שאפשר לומר. מי אומר שאפשר להתכוון לזה, או לא מתכוונים? לא, אני לא מסכים. מי אומר שכל האנשים המלאים.
התירוץ של אחד המתרצים
עכשיו, בוא נחזור לזה. אז ראיתי שרבי… איך קוראים לו שכתב תשובה לספרו, רבי אייזיק חבר מיינץ? אחד המשיבים. מה זה נקרא? המגן וצינה? מה כתבתי? אחד מהאנשים שכתבו את זה, או אלה אומרים, מה זה, אחד מהאנשים שענו לרבי לייבל ממודינה, אמר שהוא לא יודע מה הוא רוצה בפרק הזה.
זה מאוד מצחיק כשהאנשים שכותבים תשובות, כאילו זו סוגיא בלימוד, הם לא תופסים שהוא רוצה להעלות בעיה. אתה יכול לנסות לפתור את הבעיה, אבל הנקודה של הדובר היא הבעיה שהוא מדבר עליה.
הוא אומר, הם אומרים כך, נו, אתה מביא את פירוש הרמב״ם בחכמה. נו, נו, מי אומר שהמקובלים הולכים עם פירוש הרמב״ם? הם יכולים ללכת עם פירוש רש״י. רש״י אומר שחכמה היא כן מקבלין מרבו. אז אין סתירה.
אה, זה לא נקרא בינת הקבלה? אם זה היה נקרא בינה, היתה בעיה ממש. אבל זה נקרא חכמה שהיא קבלה, מסתדר מאוד יפה, כי רש״י אומר שחכמה היא מקבלין מרבו. לפי רבי יוסי מהספרי זה עומד כך. ורש״י רואה את החתיכה היקרה הזו. זה מזויף, נכון? זו לא היתה הבעיה שזו לא המילה הנכונה. אבל יש לי כן.
אה, אז יש לי תירוץ. יש לי ליישב, ליישב שניהם. אבל בוא נלחץ על הסימן. יש לי רעיון איך אפשר לענות על זה. מה אני אגיד לך מיד? איך אני חושב על חכם, ומי שאתם, אם אתם לא שומעים את שיעור הזוהר שלי בספירת העומר, שהיה כך אני מבין את זה.
פירוש הרמ״ק ב״הבן בחכמה וחכם בבינה”
בכל אופן, הרמ״ק אומר כך, שחכמה היא מה שלומדים, כלומר מקבלים, ומקבלים זה רק ראשי פרקים, ואסור ללמד קבלה, או אומרים רק ראשי פרקים.
> בינה הוא עיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך הכללים וראשי פרקים הנמסרים לו.
זו בינה. אוקיי, זה פירוש רש״י, בעצם, ופירוש רבי יוסי.
> ועתה על זה כיוון באומרו “הבן בחכמה”.
זה הפירוש של “הבן בחכמה”. “הבן בחכמה” פירושו:
> הבן היטב מה שלמדת מרבך בחכמת המדות.
הבן היטב, צריך הרבה, שממש להיות מקבל חכמה זה לא מספיק. לא צריך להיות רק חכמה סתם, צריך גם להיות בינה סתם. למה? כי הרבי לא לימד רק ראשי פרקים:
> וצריך שהאדם יבין בעצמו דבר מתוך דבר
כמו שכתוב מפורש. יפה מאוד.
> אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו.
דרך אגב, זה מאוד יפה. “חכם ומבין מדעתו” הם כל שלושת הדברים: חכמה, בינה, דעת. חכם ומבין מדעתו. מזה רואים שזה לא הדבר האחר, כי זה מבין מדעתו. אבל בכל מקרה, על פי קבלה, אין להם את הבעיה הזו.
החשיבות של “שכל מוליד”
אז מכיוון שצריך כן להבין מדעתו, אז:
> צריך האדם לדמות דבר לדבר, להוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה השכל מוליד, לא שכל עקר.
אז זה מאוד חשוב. הרמ״ק אומר, אפילו המקובלים סבורים שעיקר החכמה היא מקבל מרבו, אבל בכלל לא יוצאים ככה. צריך להוליד. אם אתה לא מוליד את החכמה בעצמך, לא הגעת לשום מקום. וזה היה צריך להיות כך, ובגלל זה נתנו רק ראשי פרקים, שתצטרך להוליד בעצמך. זו ה… צריך לחשוב.
“הבן בחכמה” ו״חכם בבינה”
אז זה הפירוש של “הבן בחכמה”. אין לזה שום קשר לספירת החכמה. אני מתכוון, יכול להיות שלספירת החכמה יש משהו עם זה, אבל זה בעצם אומר הבן מה שלמדת.
ו״חכם בבינה” פירושו:
> שאתה מוליד ומדמה זה לזה.
פירושו, אחרי שאתה מבין בעצמך, אתה עושה את כל הדימויים מילתא למילתא, ובינה היא דבר מתוך דבר:
> תראה שתחכימנו.
שתעשה מהבינה חכמה. למה?
> ותחכימנו בקבלת הרבנים ובקצת דבריהם, שנכלל ענין המוסיף עליך הן רב והן מעט, ואל בינתך אל תשען.
כתוב “אל בינתך אל תשען”. לא כתוב “אל חכמתך אל תשען”. כן? איך כתוב שם “אל בינתך אל תשען”? זה סוף המשנה שכתוב… כן? “שחבריך יקיימו בידך, ואל בינתך אל תשען”, משהו כזה?
תלמיד: זה אומר שצריך ללמוד עם אנשים אחרים, שצריך… זה ממש מה שזה אומר במקור.
מגיד שיעור: כלומר, זה פסוק באמת, אבל בפסוק כתוב “בטח אל ה׳ בכל לבך ואל בינתך אל תשען”. ובמשנה כתוב איפשהו אחרת, נכון? בפרקי אבות כתוב… הבה גדולה ונוראה ואל תאמר שיטבעו אחריך, ובעל נורא אומר, כן? אתה זוכר? אתה לא זוכר. ואל תאמר שיטבעו אחריך שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. יפה מאוד.
אז אחרי שלומדים בעצמם, צריך להסתכל בחזרה בספר ולראות, אה, הספר אמר את כל מה שהבנתי. למה לא יכולת לומר בבירור? כי הוא אומר את ראשי הפרקים. אבל הקדושה לא אומרת כלום, זה לא כתוב. למרות שחידשתי הכל בעצמי. זה הרמ״ק, ואני חושב שזה פירוש חדש למעשה.
פירוש חדש בחכמה ובינה — יישוב שניהם
אבל אם מבינים כך, אני חושב שאפשר גם להבין שהמחלוקת של המודינה עם הרמב״ם עם רש״י היא לא מחלוקת אמיתית. כי אני חושב על חכמה בינה קצת אחרת. ואני חושב שזה קשור לזה, אבל זה מסתדר גם עם פירוש אחר. כי אני מסתכל על זה כך:
חכמה היא כשרואים את המסקנה, כמו עצם המושג, עצם הדבר שרואים, מקבלים את זה שזה כך. חכמה היא שזה כך. זה לא השקלא וטריא.
בינה היא, כשאומרים שזה כך, מזה, צעד אחד הוא הצעד הבא, זה מה שאנחנו קוראים מחשבה דיסקורסיבית, זה לוקח בינה, אני אומר שבינה לוקחת זמן, נכון? בינה היא משהו שלוקח זמן. צריך קודם ללמוד, לחשוב, אולי כך, אולי לא כך, עד שמגיעים, יש קושיות ותירוצים, וכן הלאה.
חכמה היא, לפני, אז שתי החכמות, זה יש לפני זה, אז אם למישהו יש אמונה מקבל מרבו, אין לו אמונה. הוא לא עושה שקלא וטריא, הוא לא עושה שום דבר קל יותר מאשר. אבל יש לו את הדבר שזה כך. כן, הוא עושה בדרך אמונה, או יש לו איזו השגה, הוא יודע שזה כך.
אז הבינה היא, מי אומר שזה כך, איך יודעים את זה? ומה הפרטים? מה הפרטים זה עבורי? וכל, כל החתיכה של תורה. אבל הנקודה היא לא לעמוד בשקלא וטריא. האנשים חושבים שאם לומדים פילוסופיה או משהו, הנקודה היא תמיד להיות מעיין. הנקודה היא, אבל אתה רוצה להבין משהו, נכון? אתה מבין משהו. המשהו, זו החכמה. בסוף, מסקנה היא שהוא נותן את החכמה. ואז זה מה שרב טוב אמר לך את האמת, ואני מניח שזה חוזר למה שאי פעם אמרת.
חכמה היא מה שמקבלין מרבו — חידוש
אז זה אומר שחכמה היא מה שקיבל מרבו, אני רוצה לעשות חידוש. כשרש״י אומר שחכמה היא מה שקיבל מרבו, הוא לא מתכוון שחכמה היא קבלה, היא סוג של קבלה עיוורת. מה שהוא מתכוון הוא, סוג הדברים שרב יכול ללמד זה לא בינה. אני חושב שרב יכול להיות רב, התלמיד, הוא יכול ללמד איך, הוא יכול ללמד איך, הוא יכול לעשות את זה. אבל התוכן, התוכן הוא הולך להיות בינה. איך אני יודע? זה הולך להיות, מבין אותי?
תלמיד: לא, זה פירוש רש״י, העבירו הלכות, העבירו דינים, ואז זה מתחיל חכמות.
מגיד שיעור: אתה מאמין כך? אחר כך עושים את הגמרא, למה? מדברים על זה, אחר כך לא מעבירים את זה הלאה, הגמרא נשארה בעל פה. כי שם יושבים ולומדים את זה, ועדיין לא היה הסופי, אבל בסופו של דבר מעבירים רק את החכמה הסופית. כן, לא העבירו את כל השקלא וטריא, זה אף פעם לא נגמר. כמו הראנאמען, אי אפשר ללמוד את הגמרא כל החיים. זה דבר ליטיגטיבי, זה לא דבר קבוע. הגמרא אף פעם לא נגמרה. זה, הגמרא ממשיכה הלאה.
תלמיד: כן, זה ממש ממשיך הלאה.
מגיד שיעור: כן, אז… משניות אפשר לומר. כך נשארה המסקנה הלכה כזו. אז זו חכמה. נכון, מאוד טוב. איך עושים שחכמה פירושה משניות? זה מי רש״י הוא מושג, ורש״י אומר כך? חכמה היא סדר קדוש?
תלמיד: לא, הראשון. הרש״י הראשון, חכמה מה שקבל מרבו?
מגיד שיעור: יש לי מערכת. נו, מה יש למערכת? נו, אני אסכם את זה בקיצור. אני אסכם את זה. חכמה, הוא לא מביא. למה הוא לא מביא? הוא יכול לשאול את הבינה המלאכותית אולי הוא ימצא איפשהו. אין לי שם של רבי כדי למצוא זמן רב למצוא חכמה. חכמה.
חכמה, בינה ודעת – ההבדל בין קבלה והבנה
הגדרת רש״י של חכמה: “מה שקיבל מרבו”
מגיד שיעור:
לא, זו לא השאלה. זה מה שאומר ששמועות… קולטות… שמועות קולטות.
המעניין ביותר של רש״י: “חכמה – מה שקיבל מרבו”. יש לי מערכת. נו, מה יש למערכת? נו, אני אסכם את זה בקיצור. אני אסכם את זה. חכמה – הוא לא מביא. למה הוא לא מביא? אני יכול לשאול את העיר, אולי למצוא את הספר? אין לי שם של רבי כדי למצוא זמן רב למצוא דברים.
סיני ועוקר הרים – כן, זה העניין של דבר משום של מי רבו. סיני ועוקר הרים זה תמונה מאוד יפה. הסיני קיבל את המסקנה זו, אבל העוקר הרים שובר את הסיני, נכון? מה שקיבל מרבו – איך כתוב את זה? למה הוא מביא את זה? מה הוא מוצא את זה? מה שקיבל מרבו.
אני לא חייב להסכים לפירוש, שרש״י הוא כשהאדם יש לו – כלומר הרב חבר, מי שהוא ענה את שלו – כמו שהענק או אחרים ראיתי אומרים, אולי מישהו סבור, שאם קוראים ספר, אז זה ספר ממש טוב, אז קודם לא קוראים, לא מבינים מה זה אומר, אחר כך מתעסקים, ואחר כך מגיעים – אם רוצים לחזור ולראות, אה, זה פשט פשוט. לא הוספתי כלום.
ובאמת כל העולם כך, מה שלא יהיה, זה כבר… אז זה מה שהוא נותן פשוט, זה ספירת החכמה והבינה. וזה פירוש ספירת החכמה, אם החכמה והבינה, ולא מה שאמרת מהשירה, שהקב״ה הוא פשוט, והוא עשה את כל העולם.
זה כמו שהקב״ה התחיל ללמוד גמרא – הקב״ה היה משנה קודם, הוא למד גמרא, הוא אמר, מבול לא מבול, וינחם לבו, לא ינחם לבו. אחר כך, משיח בא בשבועות, מתן דורות, אה, למעשה הכל נשאר לה׳ אחד. היה נולד, היה לו מבול. ועדיין עומד. נכון?
אמרתי שיש – יש – יש הרמ״א עושה את זה כאן קצת יותר פשוט, כאילו הרמ״א עושה בתור הדרכה של קבלה. אני חושב שהוא כותב את זה גם במקום אחר אם אני זוכר משהו, או משהו דומה, או האחר רבי חיים מוולוז׳ין אומר את זה עוד כך – סתירה, צריך ללמוד קבלה או צריך להבין. התירוץ הוא, צריך לחדש. אבל צריך לחדש לפי מה שקיבל עליון בחכמים בחכמים וחכמים ובקיצור. אבל זה לא כמו מצווה, זה באמת בסוף אותו דבר.
או, לפעמים הרבי לא הבין, אבל הרבי הוא רבי, כשהרבי הוא רבי, כשהרבי של הרבי – הרבי לא מתכוון למה שהרבי אמר, מתכוון למה שהרעיון הוא. כן, אוקיי, אז זה הפירוש הטוב שלך.
ספר יצירה ושיטת ראשי פרקים
מגיד שיעור:
אז אתה – אז אתה – אז מה צריך לעיין בפסוקים? יש את הפסוקים הטובים ביותר, יש את הפסוקים הטובים ביותר, יש את הפסוקים הטובים ביותר. הפשט הוא פשט טוב. יש לפעמים “חכמתך אל תשען”. אני צריך להשיג את הדרך הקלה לסדר, אני צריך להשיג את המחשב האחר שיש לו את הסוללה הטובה. אני לא יודע איך הלכה הסוללה הטובה במחשב.
חכמה, בינה, ודעת. והסידור?
תלמיד:
לא, הסידור לא כתוב חכמה, בינה, דעת, אלא בנוסח ספרד. קנה חכמה, קנה בינה.
מגיד שיעור:
הרבה פעמים זה כן ככה כמו שמות נרדפים. אי אפשר – יש חילוק. שמות נרדפים לא אומר שאין חילוק. זה אומר שזה דברים דומים, אפשר לומר אותם ביחד, אבל יש הבדלים מסוימים. בסדר.
תלמיד:
לא, אני בספר יצירה, הוא מנסה לומר, תבין היטב.
מגיד שיעור:
בסדר, אבל עדיין יכול להיות שהוא מתכוון לזה. אני עיינתי בספר יצירה, הוא אומר “אלה תשר”, והוא נתן את המבנה. הוא אומר, כי ספר יצירה הוא בעצם ראשי פרקים. אם יש ספר, יש ספר, הזוהר, למשל, הוא לא יכול היה להתחיל איתו באמצע לומר עוד ראשי פרקים. הוא אומר, מה שהיה לו לומר.
מקובלים וגילוי הסודות
בכלל, המקובלים – אני בכלל רציתי לחשוב לאחרונה, תפסתי שיכול להיות כל המחלוקת של המקובלים ושאינם מקובלים, לגבי האם מותר לגלות את הסודות, ומאז הראשון, מעולם לא רצו המקובלים לומר יותר מדי. היו ממש כמה מהראשונים המקובלים שבאמת לא דיברו בבירור. זה אם הוא מנסה – אולי הוא לא יכול, אולי יש גבול על המילים המדויקות, אולי הגבול נגמר. כמו שהרמב״ם גם אומר, ניסיתי לכתוב הכל, אה, אני לא יכול. בסדר.
תלמיד:
הענין הזה מביש, כמו שהרמב״ם אומר כאן.
מגיד שיעור:
אבל הם לא מנסים להסתיר שום דבר. האנשים האלה פשוט מסתירים את זה. לכן אנחנו לא יודעים מה הם חושבים. אבל אני אומר, ספר יצירה לא כאן, הרמ״ק כותב כמו שאחרון כותב, ובכל סוגיא, הוא לא מנסה להסתיר שום דבר. האם אפשר להסביר?
תלמיד:
בסדר, בגמרא גם לא אפשר להסביר, באלה, אני מאמין שלא מבינים שום עגלה ערוכה.
מגיד שיעור:
ההסבר הוא שצריך להיות שקוע בחכמה. אם אתה לא שקוע, במחשבות שלך, לפרוש מספרים, אתה לא הולך להבין. זה לא שקבלה מספיקה בסוף. יש הבנה, זה מעניין. אני לא רוצה לקרוא, זה ספר טלפונים. אתה תצטרך לגזור מחדש באופן עצמאי בכל דור.
יש הבדלים, אבל לא בכמות, לא באיכות. מבין מה אני אומר? יש הבדלים, אבל לא הבדלים אמיתיים. אני מתכוון ש… אני מתכוון שהעולם לא מאמין כמה גדולה סוף ההלכה, לחשוב שההלכה מובנת. בכל אופן, אבל… אני רוצה שזה יהיה כמו שהיה לשנות את כל הפרספקטיבה.
תלמיד:
אה, יכול להיות. אבל זה הרבה יותר מתקדם.
מגיד שיעור:
בוודאי. זה הרבה יותר אמיתי. עשרה מיליון פעמים יותר מתקדם. זה הרבה יותר מתקדם.
מבנה ולשון ספר יצירה
אז, אה, אז, כמו, כל אלה, כי ספרים, שבאמת כתובים, כמו, עזרי פרקים. ספר יצירה הוא אחד הספרים. הוא אומר, כמו שאני אומר, אתה יכול לדעת את המבנה שלו שהוא מספר, אבל מה הוא מתכוון, הוא ברור שלא אומר לך. וכל אלה, כמו, חלקים, ו, כמו, כן, כן, אמרתי לך עכשיו, יש עשר לא, אחת עשרה, אחת עשרה, עשר לא, תשע. עכשיו, אפשר לחכות. אז, אתה תופס על מה אני אומר?
יוצא שכל ההוראות של ספר יצירה בסוף. והשיב, מכאן ואילך צא וחשב, כל מיני לשונות כאלה. הוא אומר, הוא אומר בסוף, הם הופכים להיות מפורשים, אמרתי לך, רבי, אני שברים, עכשיו תחשוב אתה בעצמך.
אז, המשמעות של הבן בחכמה וחכם בבינה, אני לא יודע מה אומרים את זה, חכם? חכם? חכם? אולי על הבן בחכמה, וחכם בבינה. אני לא יכול כמו שחסידים עושים עברית, זה לא עובד. חכם בבינה? חכם. חכם.
בקיצור, החלק, האם הוא מתכוון כאן לאלקטריק, יכול להיות שכן יכול להיות שלא, אבל הוא בוודאי מתכוון לומר, תחשוב היטב במה שאמרתי לך, כי לא אמרתי לך יותר טוב. כן, זה מה שהוא מתכוון, הוא מתכוון שהוא משתמש כאן בלשון כזו. בקיצור, הוא לא תפס שום לשון שלא מתאים. הוא הולך הלוך ושוב, אבל זה אולי חלק מזה, כמו כל הרעיון של העולם.
יש שתי לשונות שאנחנו מוצאים, שמשמעותן ברורה, כזו דרך, כמו, כמו, כמו, אמרתי, חכמה חמבינה, אתה מערבב הכל, אתה, אתה יודע, זה מעין טוב. כן, יהיה בפנים, אבל כאילו, הוא מתכוון להדגיש את זה במובן מסוים. כן, כן, כן, לא בכלל, כי זה פועל.
שמות נרדפים בפסוקים – ההבדל בין תנ״ך לספר יצירה
אני אגיד לך למה… אה, בוא נגיד כן מה, בוא נגיד לומר משהו אחר. אתה מרגיש לא שמות נרדפים בפסוקים, בדרך כלל, שם הם באמת מתחלפים, ממש. אז, מה שלא יהיה, אפשר לעשות להם קריאות כדי שיהיה לנו במקור משמעות שונה, או קונוטציות שונות, או אומרים את זה על דברים אחרים, אבל זה לא באמת אותו מושג. אבל כמעט אין שום… בפסוק, לעולם לא תוכל לעשות את זה הפוך. במילים אחרות, יש אפילו סדר של השמות הנרדפים, בדרך כלל, שהם לא משנים, או לפעמים הם כן. אבל אי אפשר… מבין מה אני מתכוון?
למשל, אם כתוב… נו? אני אעשה איזה שמות נרדפים בפסוק. אני אגיד את זה, עכשיו אני, כן? נו? אני צריך איזו דוגמה טובה להסביר, לדעת מה אני מתכוון. אין לי דוגמה טובה כי המשפטים שם מוזרים. אבל…
אם יש פסוק כמו “לבי סחרחר עזבני כחי”, אני לא יודע מה. בוא נגיד שזה אומר בערך אותו דבר פעמיים. אי אפשר לומר הפוך, “לבי עזבני וכחי סחרחר”. אתה תשים לב שהפעלים תמיד מתאימים לשמות העצם. ויש סדר מסוים… חוקה עומדת על יסודה, כמעט תמיד. לפעמים יש יוצא מן הכלל, אבל כמעט תמיד אי אפשר לומר בשני הכיוונים. אי אפשר להפוך את הגלגל, כי זה בדיוק למה זה שונה, כי זה עובד. הם עובדים עם הם, אפשר את זה באחד, אפשר את זה באחד, וזה אומר באמת שניהם. אני לא אומר שבכל פעם זה אומר רק ספציפית, אבל כמעט תמיד זה אף פעם לא מתחלף.
ספר יצירה עושה משהו שמתאים לדרך החשיבה שלו על שפה, אבל זה לא מתאים לאיך שפה באמת עובדת. כי ספר יצירה תמיד חושב שהכל מתחלף. אפשר לעשות ישוב, אפשר לעשות… אם אפשר ללכת לכל הכיוונים, אפשר לומר שעושים שרק. לא, זה תמיד יוצא מסודר. אבל הוא תמיד חושב שאפשר להחליף דברים.
אז הייתי חושב, למשל, אם אתה שואל אותי, זה למה אני ממשיך להיתקע ב״חכם בבינה”. אני מתכוון ש״להבין בחכמה” הגיוני. אין לי ראיה. אני יכול לעשות את הקונקורדנציה, אני יכול לנסות למצוא. יש דברים, “דעי חכמה לנפשך” כתוב בפסוק. אז אלה כל הפעלים שמשמעותם איזו חכמה, ידע, הבנה, אני יודע, בוא נגיד דברים דומים. חלק מהם יכולים ללכת אחד על השני.
שיטת השפה של ספר יצירה: “הפוך הכל וראה” – וההבדל של הרמ״ק בין “בחון בהם” ו״חקור מהם”
הענין של “הבן בחכמה וחכם בבינה” – ניתוח לשוני
מגיד שיעור:
להבין בחכמה. אה, אנחנו מנסים לחשוב, אם זה בפסוק, אם זה קיים. הקשיבו לדעת בינה, למשל כתוב פסוק, לדעת בינה, אני יודע. “ואם לבינה תקרא”. לדעת בינה. כן, לדעת בינה. לדעת בינה. לדעת בינה. אפשר לדעת חכמה, אז, נכון? אבל חכמה זה פסוק? אז, בראש שלי זה הגיוני לומר הבן בחכמה, להבין חכמה, כמו שאפשר לומר דעת חכמה, אפשר לומר להבין חכמה. אני לא בטוח שיש פסוק כזה, אבל אולי יש. אבל אני לא חושב שלפי הדרך שהשפה עובדת אצלך, אתה באמת יכול לומר להחכים בינה. אמרת כבר? חכם לבך, אפשר לומר חכם, אולי זה גם אגב פועל, נכון? חכם לבך. הלב שלך חכם.
אתה תופס שאני משוגע שאני נתקע במילה חכם. לא בגלל שאני לא יודע עברית, זו לא מילה שאתה אומר. אני מוצא את זה במקום אחר, לשון כזו. לא, זה תקוע. הבן בחכמה. הרבה אנשים כתבו ספרים “הבן בחכמה”, בסדר? אף אחד עדיין לא כתב ספר “חכם בבינה”. חכם בבינה. אה, זה מה שהייתי אומר.
ההשקפה “האטומית” של ספר יצירה על השפה
ספר יצירה נראה שיש לו יותר… כמו השקפה אטומית על שפה, לא לוקח את ההקשר בחשבון. כי הוא חושב שתמיד יכול להיות א׳ עם כולם, וכולם עם א׳. כן, זו ההבנה שלו. והוא מבין שפה כמבוססת שפה על העולם, שאנחנו מבינים דרך שפה וכן הלאה. אז, נראה שהוא מבין כמו המשחקים שלו באמת עובדים ככה, כמו הפיכת דברים. אם אפשר לעשות א׳ עם ב׳, למה לא אפשר לעשות ב׳ עם א׳? אנחנו לא יכולים, אבל מקובל יכול כן, מבין? כמו, כל זה, יש לו את הרעיון הזה של כמו שפה שבאה מצירופי אותיות, נכון? שני אבנים בונות, זה מה שהראיתי לו.
ואז, אם אתה מסתכל, אתה תשים לב שאתה לא באמת יכול לקחת כל צירוף ולעשות ממנו מילה. ראשית, הוא שכח שלם… הוא כן קצת גורס, אבל הוא לא גורס כראוי את הנושא של תנועות, ולא כל עיצור הולך ביחד עם כל אחר. אז הבעיה, ממש, הפה שלך לא יכול לומר אותם, או צריך להיות תמיד תנועה ביניהם. הוא לא גורס את זה. בסדר, הוא לא גורס כי בלשון הקודש אין תנועות, יש רק נקודות, והוא לא מדבר על הנקודות.
אבל גם, הוא לא גורס כמו העובדה שבשפה אנושית לפחות, יש הבדל. יש דברים שהולכים בכיוון הזה ולא בכיוון ההוא. הוא מצא ש״ענג” ו״נגע” הם אותו דבר. אבל, שוב, “ענג” זה באמת משהו, אבל “נעג” זה כלום. למה לא? כמו, כי אנחנו לא, סוף כל סוף, אין לנו מילה לזה, אז אני חושב… כי יש מילים מסוימות שהיית חושב שהן מוזרות…
פרויקט מחשב: כל הצירופים האפשריים
אני הולך לקחת את המחשב שלי לעשות רשימה של כל צירופי שלוש האותיות האפשריים בעולם, ולגלות אם יש דפוס, אילו באמת… בטוח שיש דפוס. המחשב הולך לקחת מה שיש והולך לעשות דפוס.
תלמיד:
אבל מצאו, המחשב התעייף, כן? מצאו עוד שרשים שמעולם לא ידעו.
מגיד שיעור:
ומצאו שמילים מסוימות מלשון הקודש שלא ידעו אפילו שזה שורש, עכשיו אנחנו מבינים שזה שורש כי… כמו, במילים אחרות, הידע שלנו בלשון הקודש לא שלם. אנחנו לא יודעים כל מילה. אני מניח שזה נכון. בצירופים מסוימים, מסוימים שהיית חושב שבהחלט לא אפשריים, אני לא יודע, פ׳ צ׳ מ׳… מי היה עושה כזה… אבל בעצם, יש במשנה “פצימי” משהו, כן. יש איזה מוזר… היית חושב?
אבל יש דברים שחשבנו שהגיוניים. בעצם, “נאג” זה… למה לא? כמו, זה יכול להיות, זה… זה יכול להיות. וההתחדשות היא בכל זאת חידוש, זה חידוש.
הצעה: להשתמש בשיטת ספר יצירה למילים חדשות
אז ספר יצירה הוא… אז אולי אני צריך להגיד למחשב שלי לעשות משהו יותר טוב. אני צריך להגיד למחשב שלי לעשות את המילים שצריכות להיות, ואני אקבל אותן לשימוש. כי יש בכל זאת בעיה, בלשון הקודש אין מילים על הרבה דברים, נכון? אז האקדמיה, הם עושים משהו כזה, טלפון זה “רב-קול”, אני יודע מה. לא, בוא נעשה איזה צירוף. ספר יצירה…
אבל אולי הזוהר, ככה זה עבד. הוא ידע שהזוהר הוא כל המילים שלא אומרות כלום. אולי הוא הסתכל איך המילים צריכות להיות מבוסס על… כן, אני אומר, אפשר לעשות מילים. לא, אם למשל נ׳ מצביע על זה, וג׳ מצביע על זה, אז נ״ג צריך להיות… אני לא יודע, איי-איי, אני לא יודע. כי כורסו בידא אל קמציא תלקין. מבין, זה יכול להיות רק משהו או נגע או ענג. מה עם נ״ג? אולי זה סוג שלישי של דבר, זה לא נגע, זה לא ענג, זה סוג שלישי של דבר.
שיטת ספר יצירה: “הפוך הכל וראה”
בכל מקרה, אני רק אומר שמשחק מילים מסוג זה… נו, אתה יודע, בסדר, הפייטנים אולי עשו דברים, משחקים כאלה, נכון? צריך לבדוק, הם… הם לא עוקבים אחרי הכללים. אבל אתה יכול לדמיין שרבי אלעזר הקליר היה לו רעיון, “חכם בבינה”. אולי הוא באמת כתב את זה. אולי זה היה אותו משחק שהוא כתב את זה. אולי זה היה לפני ספר יצירה. אבל בכל מקרה, זה דומה.
אני אומר, זה למה… הוא נראה… לא, אני אומר, הוא דווקא עושה את זה, כי זו דרך החשיבה שלו, כמו, בוא נהפוך הכל ונראה. כי הוא מנסה להגיע לבסיס המדעי של הכל, נכון? וכך הוא אומר, בשפה שלנו, אנשים פשוט שכחו. אבל במציאות, למה לא יהיה הפוך?
כמו שאפשר לשים שולחן על ספסל ליד שולחן, אפשר עוד לשים שולחן ליד שולחן, אפשר עוד לשים שולחן ליד שולחן, למה אדם הולך רגל תמיד למטה והראש למעלה? אולי תנסה לעשות את זה הפוך, תראה אם זה עובד. בכל מקרה, הפוך הכל וראה. הפוך הכל, תראה מה קורה. בסדר, הבן בחכמה וחכם בבינה.
“בחון בהם וחקור מהם” – פירוש הרמ״ק
כבר, נמשיך הלאה. ובחון בהם. מה זה אומר ובחון בהם? אז הרמ״ק יש, קודם לכן, האדם הקודם מתרגם, מה שלא יהיה, תראה שמזה יוצא גם דבר.
> הוא אומר כך: “בחינת ‘בהם׳ מצות לומר, בעצם הספירות עצמן”
שהוא עושה חילוק כזה, שיש בוחן וחוקר.
“בהם” – בחינה בעצם הספירות
“בהם”, בעצם הספירות בעצמן, בתמצית שהן, בממשותן, נכון, הוא מתכוון לתמצית:
> “יהא בחינה לבד, בדרך רצוא ושוב, בדרך ענוה, ולחוש לכבוד הקונה”
הקונה מתכוון הוא אלוקים, נכון, הקונה הכל:
> “קודם המאציל המפואר, זה ‘בהם׳”
בהם, אם אתה רוצה לדעת מה הם, צריך, אני לא יודע למה בחינה הוא חושב שזה פחות מסיבה כלשהי. לא חקירה, אלא בחינה. אה, כי בקבלה אומרים בחינות, והחוקרים אומרים חקירות. אני חושב. בחינה זה כמו… אני לא יודע מה בחינה אומר. אני אפילו לא יודע מה המילה הזו אומרת.
תלמיד:
בדיקה ביידיש?
מגיד שיעור:
לא. הקב״ה בוחן כליות וחוקר כליות. זה אותו דבר. איפה היית רואה בחינה? “בזאת תבחנו חי פרעה”. זה הפעם הראשונה. “ה׳ צדיק יבחן”. כתוב… זה אומר כמו להסתכל. הייתי חושב שזה אומר להסתכל היטב. להבחין, כמו “להבחין בין אור ובין חושך”, כאלה, כן?
חוקר זה בעצם לא מילה בתנ״ך כמעט. בתנ״ך כתוב רק ב… בסדר, אני לא אגיד דבר שאני לא יודע. בוא ננסה לבדוק. “ודרשת וחקרת”. כן, אני צודק שזה פחות.
חוקר, הייתי אומר ההיפך. חוקר אומר כמו שאתה לא יודע משהו, אתה מחפש אותו. אני מתכוון שחוקר זה שם נרדף של חיפוש, כמו שכתוב פסוק “נחפשה דרכינו ונחקורה”. אני חושב שחוקר הוא בתחום של חיפוש. בוחן הוא בתחום של כמו לראות, לבדוק.
אז, אני לא יודע, אני לא יודע מה זה. הפשט הוא… מתאים לאיך שאני חושב שהמילה היא בחומש. חוקר איוב אמר הרבה פעמים את המילה חוקר. “לחקור את הארץ”, נכון? “לחקור” אומר כמו… לגלות. אני מניח ש״בחינה” גם אומר כמו לגלות. אז אני לא יודע. אני לא כל כך בחקירה. בקיצור, כתוב בכל זאת בחקירה.
אז אי אפשר להיות חוקר, אבל אפשר להיות בוחן. אז מה זה להיות בוחן אפשר כן? בכל מקרה, וזה נקרא “בהם”.
“מהם” – חקירה בפעולת המשכתן
ואחר כך “מהם”:
> “אמנם פעולת המשכתן מהם”
זה אומר “מהם” אומר לא “בתוכם” אלא “מהם”. זה כנראה דיוק טוב, “בחון בהם וחקור מהם”.
> “יהיה ענין מחקירה עצמית וידיעה ברורה במעשה מועט ועיון גדול”
נכון? אז החקירה היא לא במה שהם, אלא במה שהם עושים.
> “פעולת המשכתן, לא במציאות הספירות, אלא מהם”
זה הפשט על “בחון בהם וחקור מהם”.
תלמיד:
מה?
מגיד שיעור:
“בחון בהם וחקור מהם”. אני מניח שזה נכון. “בחון בהם” אומר בדוק לתוכם, הסתכל פנימה אליהם. הרמ״ק אומר, לא כל כך טוב, רק כי אי אפשר לדעת לגמרי. “וחקור מהם” – והיה חוקר מהם. זה אומר, תראה מה נובע מהם, נכון? מה הם עושים, מה יוצא מהם.
אני לא תופס את הלשון סתם ככה. מה זה אומר “וחקור מהם”? לא אומרים “חקור מ-“, אומרים “חקור את”, “חקור אותם”.
תלמיד:
אתה שואל קושיה?
מגיד שיעור:
אתה צריך לדעת את השפה של ספר יצירה.
תלמיד:
אתה שואל, אתה אומר שאין לו שפה.
מגיד שיעור:
אני לא יכול. תמיד יכולה להיות גירסה.
דיוק בלשון “חקור מהם” ובעיית הגירסאות בספר יצירה
קושיית הלשון: “חקור מהם” או “בחון בהם”?
כלומר, ראה מה נובע מהם, נכון? מה הם עושים, מה יוצא מהם.
אני לא תופס את הלשון סתם כך. מה זה “חקור מהם”? לא אומרים “חקור מהם”, אומרים “חקור את”, “חקור אותם”. אתה שואל קושיא, אמרתי לך, אתה צריך לדעת את השפה. אמרת קודם שאתה צריך רק את השפה. נו, אני לא יודע. “בחון בהם”? אני לא מבין כלל את הלשון.
תמיד יכולה להיות גירסה. אני לא יודע, אולי בגירסה אחרת כתוב גם “בהם”, “מהם”. זה חילוק כזה שיכול בקלות להתהפך, נכון? כאן כתוב גם “בחון בהם וחקור מהם”. אפשר “חקור מהם”? בפסוק זה “חקור את”, “חקור אותם”. “חקור את”. אוקיי, אבל “את” זה לא… “מ” פירושו “מתוך”. אולי זה כמו חסר מילה, “חקור את שבהם”, זה מה שהרמ״ק מפרש את זה. בקיצור, כאילו חסרה מילה. נראה כאילו אתה שואל אותם. אם אתה שואל אותם, זה יהיה “חקור אותם”. עשה להם חקירה.
אוקיי, “והבן דבר על בוריו”, אוקיי, סיימנו. אבל בקיצור, “בחון בהם” לא כל כך ברור בזה, אבל אני רואה שהוא אומר גם את אותו פירוש ברוקח. בקיצור, בואו נבין את זה היטב. “ואל תעמיק בספירות לאופן ראשית ראשיתם ואחרית אחריתם, אף על פי כן בחון בהם נדע, חקור בהם נפרשם”. “בחון בהם, חקור בהם”. גם לו יש, הוא אצל שניהם “בהם”, רואה? אין לו את ההבדל. באמת לא הגיוני הלשון “חקור מהם”. מצחיק לעשות דיוק כזה כשזו אות שיכולה בקלות להתחלף. זה הבדל, בואו נכתוב כך.
בעיית הגירסאות בספר יצירה
בספר יצירה יש כל כך הרבה “חכמה והבן בחכמה”, שאתה צריך לכתוב בעצמך גם. אני לא יודע. כל הספרים, כמו כל מי שכתב, הם עשו עריכה, גם כתבו את המקור, את הטקסט, כי יש כל כך הרבה גירסאות שאפשר לעשות בעצמי איזה נוסח אני רוצה. ואין שום דרך לפתור את הבעיה. הוא ימצא את כתב היד הראשון, הוא יתפלל בעצמו, מה אתה הולך לעשות?
אז הרמ״ק יכול היה לכתוב בשלו, בידי, כדי לרמוז על ההבדל. כן, הוא מבין שהיו לו את הגירסאות. הוא גם ידע שיש אלף גירסאות. הוא עשה את זה, ברצינות, הוא הניח שזה היה כי זה הגיוני לו.
אני חושב שזה לא רע בכלל. חשבתי על כמה ספרים עתיקים שלמדתי קצת. לא רע בכלל שצריך לעשות מהדורה משלך כל פעם שלומדים את זה. למה אני לא יכול לכתוב? למה הסופר הראשון שהיה בזמנים שאני לא יודע מה? הוא יכול להעתיק את הספר בעצם. בואו נבין את זה עכשיו ואני יכול את זה. לא, זה הספר. אתה רוצה להסתמך על המחבר, צריך למצוא גירסה. להסתמך על הפירוש? לא למצוא. אני יכול לומר לו שהוא צריך לכתוב את זה. אולי המחבר שלא טוב להיות, אני לא יכול לכתוב בבירור את הספר שלו.
אוקיי, שוב, התוספות נהגו כך, כל אחד העתיק תוספות. לפעמים ספר נחתם, אצל הספרים האלה נחתמים לפעמים, אצל ספר יצירה עדיין לא נחתם. יש שלוש גירסאות, יש גירסת הגר״א, יש גירסת הרמ״ק, יש גירסת הראב״ד, כלומר לא נחתם. כלומר כל מסדר עדיין חי את זה פתוח.
רציתי להוציא ספר. הלכות פירושו משניות. הלכות זה תרגום משניות, נכון? הגיוני. זו משנה, זה באמת לא מסודר כמו משנה. משניות זה גם קצת חסידה, אבל את הקצת אפשר לשנות, זה גירסאות.
חשבתי על ספר אחר. למדתי את ספר שיעור קומה. אין אפילו איפה להשיג. אני מתכוון, אתה צריך את זה, יש, אבל יש ארבע חמש מהדורות אחרות. אני חושב, אני אעשה משלי, אני אחבר. למה אני לא יכול? זה יהיה גירסת יצחק לאו על הספר.
“והעמד דבר על בוריו” — הפירוש הפשוט
בכל מקרה, נו, זה ה״בחון בהם”. “והעמד דבר על בוריו”, אומר הרמ״ק, הפירוש הפשוט, מאוד נחוץ, הפירוש הפשוט.
> פירוש, העמיד הענין על תוקפו, בוריה פירושו תוקפו, יותר כמו בורקא דחמה, כן? הבהירות, החוזק. וירד לעומק הדרשתא שיבורר לך בלי ספק
שיהיה ברור, לא יהיו ספקות. ספר יצירה מבקש מאיתנו, אתה רוצה להבין, אף אחד לא מקיים.
“והושב יוצר על מכונו” — הפירוש הפשוט
“והושב יוצר על מכונו”. אה, זה גם… אוקיי, אני לא יודע, הוא אומר יקר כך:
> פירוש: כל כוונתך על כל פנים יהיה ליוצר אין סוף מלך מלכי המלכים משפיע ממכונו, שהם כסאותיו, שהם עשר ספירותיו. והכוונה הכל יהיה לענין יחוד הנאצלים מסבת המאציל והמאציל בנאצלים.
אז “הושב יוצר על מכונו” זה כמו דימוי. זה אומר, היוצר פירושו היוצר, נכון? היוצר, המעצב, טכנית. ושים אותו על כסאו, על מכונו. מכון זה לא כסא, מכון פירושו יותר כמו… “מכון כסאך מאז”, “מכון לשבתך”. מכון פירושו כמו… בסיס, נכון? תן לו בסיס, הוא צריך להיות מבוסס. תן בסיס לאלוהים. הבורא לא מספיק מבוסס, מה שאנחנו צריכים מספר יצירה הבא, צריך לעשות מבוסס.
עכשיו, מה שזה אומר הוא שאנשים לא מבינים את הקשר של היוצר עם המכון, כי יש… כמו, השאלה הבסיסית בספר יצירה שצריך לדאוג לגביה היא, יש כל כך הרבה דברים ויש רק אלוהים אחד. אז איך זה עובד? צריך להיות תירוץ. אפשר לעשות מאחד שניים, ומשניים יכול להיות ארבעה, וארבעה הופך לשישה. זה מה שזה, או עשר הספירות, כל מיני הסברים. כשתבין את זה בבירור, “הבן דבר מתוך דבר”, תחזיר, תעלה… תעלה, בדיוק. “מלך יושב”. אני מתכוון “הושב” אולי מלשון ישיבה. כך הוא מפרש, נכון? “הושב”, לא להחזיר, כמו קודם שאמר תשובה. “הושב”, העלה. “הושב” צריך לכתוב. “יושב כסאות למשפט”, כמו. העלה אותו על כסאו.
זה הגיוני, כי עכשיו יושב… בראש שלך, אם יש לך הבנה של איך המאציל והנאצלים, איך הדבר עובד, זה כאילו העלית אותו על כסאו. “מלך יושב על כסא” מה שזה לא יהיה.
“והושב יוצר על מכונו” — הפירוש הקבלי
זה בוודאי הפירוש הפשוט. היוצר פירושו בוודאי הקב״ה, ומכונו פירושו העולם, או הכלים, איך שתרצה לקרוא לזה. אז… יש לנו כאן “והושב יוצר על מכונו”. עד עכשיו לא היה כסא שלם, העולם לא הבין איך מתחבר אחד עם השני. אני מתכוון כך, כנראה זה גם שם. אני רוצה ללמוד את זה על פירוש הבלאזא מיגע ארמייזעס. אה, הוא בכלל לא מחזיק את ה… אה כן, “והושב יוצר על מכונו”? אה, “כי הוא יוצר”, יש לו נוסח שלם.
> כי הוא יוצר, הוא בורא לבדו ואין זולתו.
איזה רבי? אנחנו מבינים שהקב״ה כך חושב. אוי עכשיו, אחר כך הוא אומר פירוש אחר על פי קבלה. כלומר אותה בריאה, חזור לקודם, הוא אומר את אותו דבר, שאה, יש מפרשים שאומרים שדבר פירושו המלכות ובריה פירושו היסוד. שלא להפרידם שיאמרו שיש תשע, כמו שאמרנו קודם שהמלכות חיצונית, עשר מהמלכות. והושב יוצר על מכונו זה להיפך, שלא יחשבו את הכסא בשביל המציל. שלא להפרידם שהמאציל הוא אחת מהעשר, והכסא הוא המאציל. לא, כל אחד היוצר הוא על המכון. והספירות הן מכון.
> ואדון מאציל כמלך על כסאו אינו מנין הכסאו.
אוקיי, קודם כל, הפירוש הוא אותו דבר שעשיו ליטער, היה… הרבי מלכי אמר דקה אחת שזה לא פירוש כל כך טוב.
מסקנא: עד כאן פירוש המשנה
עד כאן פירוש המשנה, למדנו שתי משניות, ברוך השם וספר יצירה. יוצא, עבדנו את חמשת הפרקים, מסקנת הדברים היא שיש עשר ספירות, לא יותר לא פחות. ואין בדבר הזה פקפוק חס ושלום, ושום דבר חס ושלום, זה חס ושלום, יש כאן הבנה. אלא האמונה בלב כל המקובלים. כל המקובלים מאמינים שיש עשר ספירות.
יש מעניין, כי למה יש שש, היו ארבעים וארבע, ובדיוק עשר. הרמ״ק עושה על זה הקפדה, אני מאמין שזה חייב להיות.
דיון: האריז״ל ומספר הספירות
תלמיד: מי? הבריטי סיפר שבעצם הקבלה מחזיקים היום כי רק מוצאים. כן? ידעתי על זה.
מגיד שיעור: התוצאה, זה מה שרבי ר׳ ויזר היינסטראק אמר. אבל זה יותר מסובך מזה. כמו שלמדנו את הרמ״ק עצמו, כשדיברנו בכלל ובפרט, והרמות, והרמה ההיא. והאריז״ל אמר, האריז״ל הוציא יותר מארבע או חמש. אבל גם הרמ״ק, הסטורנס של זה אצל הרמ״ק, זה לא… זה מדבר על משהו אחר… זה נכון, אז מישהו אמר ש…
רבי אשלג המציא סיפור שהיתה התנגדות על האריז״ל. הוא עצמו חידש את הסיפור. על הסיפור הוא הכניס, אני לא הגדול ביותר AI, אבל רבי אשלג אמר שהיתה התנגדות על האריז״ל, וזה נכון, היתה התנגדות, זה היה מאוד מושתק, חכמי צפת עשו הרבה עבודה לא לגרום להתנגדות, אבל היו מתנגדים. אנחנו יודעים מספר של רב מדינה.
ורבי אשלג אומר שיש כאלה מיני סיפורים, יש אצל ר׳ שלמה׳לה באגרות, בשבחים יש סיפורים שאנשים קראו את המהרש״א, הסיפורים רק עם הערב, אבל רבי אשלג טען שההתנגדות כנראה היתה כי האריז״ל אמר שיש חמש ספירות ולא עשר. הוא אמר את זה שיש חמש ספירות ולא עשר. הוא אמר את זה שיש חמש ספירות ויש חמש ספירות, אבל בקיצור, האריז״ל משחק הרבה עם המספרים, אבל זה לא אומר שהאריז״ל גם מביא את עשר ולא תשע הרבה פעמים. אז זה לא…
אז אני צריך לומר את זה משהו אחר, הוא הולך לומר על שלוש עשרה. בפרק ז׳ הוא דיבר שיש שיטה שאומרת אולי שיש שלוש עשרה, והוא חולק, הוא מפרש את אותה שיטה. כן. כן. כן.
תלמיד: נאטער היה זה נאדער הול סוגיא.
מגיד שיעור: אני כן, אבל זה כל… צריך ללמוד רב היגווארן ולברר מי היה רב היגווארן וכל מיני דברים. ואני חושב שזה נאדער הול אישו, וזה… זה נושא חשוב כי הרמ״ק השתמש בזה לאיזו תובנה גדולה שיש לו מאוחר יותר בקבלה, שהוא מפרש את שיטת הגאון שיש שלוש עשרה ספירות, עם השלושה קודמים, השלושה שרשים, שהוא קרא לזה. אבל עד שהוא הביא ספר יצירה, בעיקר כדי להוכיח, קצת כך, בפרט לקח ספר יצירה, שזה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה.
מחלוקת במנין הספירות: למה “עשר ולא תשע” זה דבר כל כך גדול?
יסוד הרמ״ק של עשר ולא תשע
מגיד השיעור:
אני חושב שזה נושא אחר שלם, זה נושא חשוב, אבל אני חושב שהרמ״ק משתמש בזה ליסוד גדול שיש לו מאוחר יותר בקבלה, שהוא מפרש את שיטת רב האי גאון שיש שלוש עשרה ספירות, ואת השלושה הקודמים, השלושה שרשים, איך שהוא קורא לזה שם.
אבל הוא מביא את ספר יצירה בעיקר כדי להוכיח, קצת זוהר, לפרש ספר יצירה, שזה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. מעניין שהוא חושב שזה דבר כל כך גדול.
מה הוא אומר כאן למשל בזוהר? מה אומר ר׳ שלמה המקובל? מצאתי שעד עכשיו יש רק עשר ספירות? אה, הוא מדבר על עשר הצחצחות. אלה התורות. רגע. אה, מאוד מעניין. יש לו הרבה דברים, לא על מנין הספירות.
אוקיי, על פי אריז״ל אפשר לומר מספרים אחרים, אבל על כל פנים, אפשר לעשות במובן של… הוא אומר משל פשוט, אני מבקש ממנו, כותב לו אצילות, והאחר אומר למה הוא צריך לומר עשר. הוא אמר, הנה זה עדיין מדבר באמונה.
ספר השרשים והמחלוקת במנינים
יש איזה ספר השרשים שעשה מלאכה שמישהו קטן יותר כאן יש מחלוקת שיש בגב בעמוד תתס״ח, מביא שאיזה ספר השרשים אמר שיש מחלוקת במנינים.
אה, כאן הוא מדבר על זה כאן. אה, הוא מביא איזה ספר השרשים ש… אני מחפש אם יש מישהו שטוען שיש מחלוקת. אה, כאן בגב, בעמוד תתס״ח, מביא שאיזה ספר השרשים אמר שכאן יש מחלוקת במנינים. מנין הספירות.
זו הנקודה, אומר הוא. נו, הוא הולך להפיל כל מיני דברים לומר, יוצא שיש סברות שונות בסוגיא. הוא אומר שהיו שאמרו שסיבה ראשונה היא לא ספירה, ויש שאומרים שכן. זה אחד הדברים שנדבר עליהם. נכון, כבר ראינו על זה קצת. לרמ״ק יש שער שלם על זה מאוחר יותר, שער י״ד, שער יסודות החכמה, יסודות הקודש, יסודות הקודש.
דעות שונות במנין הספירות
ויש שאומרים… כן, הוא מביא שיש מחלוקת. יש שאומרים שלא, שיש רק תשע ספירות כלים עם האין סוף. ואחר כך מביא שיש שאומרים שיש שלוש עשרה, ויש שאומרים שיש שלושים. זו שיטה שונה. ויש שאומרים שיש מאה, או שלוש מאות, או שלוש מאות ועשר. בקיצור.
אבן וקאר וספר “שורשי הקבלה”
וכך הוא אומר עוד על פילוסוף שכתב ספר “שורשי הקבלה”, אבן וקאר. שמעת על האדם הזה?
תלמיד:
מה הוא היה, קצת אפיקורס כך?
מגיד השיעור:
קצת, כן. רבי שלמה אלקבץ מביא את ספרו, והוא כועס עליו. הוא אומר “ראה זה פוקח”. הוא אומר את כל הדברים האלה, שלא יכול להיות שיש יותר מעשר ספירות או פחות, ובגלל זה, הוא… רגע, לא לקחתי… לא לקחתי את הספירות. אה, אני לא יודע אם הוא חוזר לסוגיא המטורפת של כמה יש.
הכולל של רבי שלמה אלקבץ
הספרים בגב הם בעצם ההערות של הכולל של רבי שלמה אלקבץ שבו למדו את כל הסוגיות האלה לפני שהרמ״ק עשה את ספרו ואמר את שיטתו על הכל. אז אתה יכול לראות למה הוא מגיב.
אוקיי, הרמ״ק הוא תלמיד של רבי שלמה אלקבץ. כן, הוא אומר בפירוש, הוא קורא לעצמו תלמיד שם. ואתה יכול לראות כאן את כל הכתבים, למשל חוץ מרבי שלמה אלקבץ, שהוא מדבר על כל אותן בעיות שיש לו. כלומר, אפילו חלקים מסוימים של פרדס תראה שזה מבוסס על זה. או בשאלה, נראה שבשאלה יש גם פסוקים, מאמרים, שיש יותר מעשר ספירות או פחות.
השאלה הגדולה: למה זה כל כך ביג דיל?
אבל זה עדיין קצת מסתורין בשבילי, כמו, למה? מאיפה הם קיבלו את זה? מה רוצים מהענין? אחרי כל התורות של רמ״ק, הוא לא זוכה להבין מה הנושא. למה זה ביג דיל? כן.
כמו, כל הדברים שכל הסוגיות שהרמ״ק שם בזה מאוחר יותר, השאלה של השרשים והשאלה של הכתר של המלכות, השאלה אני מבין בתורת עצמה. אבל זה, נראה שהוא חושב שהאמונה של עשר ספירות היא כל זה.
או שמישהו אומר שכתוב בזוהר שיש בריאה ויצירה, יוצא שיש שלושים ספירות, שצריך להבין מה פירוש עולם הבריאה. אוקיי, כל הסוגיות מבינות את זה בעצמן. אבל הוא שם את כולן לתוך זה, כמו, מושג של עשר ולא, על 10.
ואני רק רוצה לדעת, אוקיי, מה הבעלזא אומר שאין… ספירת ההוד לא קיימת. יש רק נצח. מבין? הוא מדבר על כל הסוגיות שהוא קורא שזו סוגיא של עשר ולא תשע. אבל מה הבעלזא אומר, אני לא מבין על מה צריך להיות נצח או יסוד. אני חושב שחסד גבורה תפארת מלכות זה מספיק. מה זה למשל? מבין? מה התירוץ שלו על אותה קושיא?
תלמיד:
אין לו ברור.
מגיד השיעור:
וזה לא ברור לי, לפי איך מסיימים את ספר צורה, הוא מבורר על זה, וזה דווקא עשר ולא תשע. מאיפה זה בא?
תלמיד:
מה?
מגיד השיעור:
לא, זו רק משנה אחת. גם רק בנוסחאות מסוימות. מה רע שמישהו אומר שיש 74 ספירות? אני לא יודע, מה שהספירות זה, יש 22.
תלמיד:
אוקיי, יש 22.
מגיד השיעור:
אז הוא כבר, הוא כבר, הוא כבר בקונפליקט. 34 נגד ל״ד. דל״ן, נראה שכל… יש לי לפי ספר יצירה, שיש סאטמאר אמבערס, זה… זה? הגיוני.
שני מקורות למספר עשר
1. המקור הפיתגוראי-פילוסופי
אה, אם זה מבוסס על זה, נניח, מספר, מספר, מספר, זה בעצם השני שאני יכול להבין שזה מבוסס על אחד, מערכת המספרים, מבוסס על הפיתגוראים, וזה כשלעצמו כך, זה חשוב המספר עשר, העשירייה, הנראות. את זה עצמו צריך להבין מה זה אומר, אבל לפחות אני מבין מאיפה זה בא, הרעיון.
2. הגלגלים (הספירות) של האסטרונומיה
הדבר השני הוא הרעיון של 9 או 10 גלגלים. זה הרעיון האחר. אבל ה, ה, ה, 7 כוכבי לכת, 8 לכל הכוכבים, 9 ליום, למהפכה היומית, וזה הכל. יש רק 9 גלגלים, כל הדעות, לכל היותר.
הרמב״ם אומר שאנחנו לא יודעים כמה גלגלים יש, כי יכול להיות שצריך יותר דברים להסתובב, או שיש יותר כוכבים שזזים, חוץ מ-7 כוכבי הלכת, או שיש ויש 54. זה בכלל לא כל כך מוסכם, אבל המספר ש… כל הראשונים היו מבוססים על זה בערך תשע.
אחר כך היה אבן עזרא שיש לו תיאוריה, שאומרת שהיה שכל, אבל המרכז הוא איזה שכל. זה למה יש לנו עשר, כמו המספר עשר.
הקונפליקט בין פילוסופיה וקבלה
ואם זה הדבר, זה מאוד מעניין כי הרבה מהדעות של המקובלים, לא אמרתי שהוא מחובר, אבל הדעות שהוא לומד מפילוסופיה הוא כן רצה לחבר, כי הרמ״ק רצה לחבר את הדברים.
ואז התשע ועשר נעשה קושיא גדולה, כי, כמו שאמרתי, כי יש לכל היותר במערכת של העולם תשעה גלגלים, לכל היותר. לפעמים אנשים היו רק שמונה, או אתה יכול אפילו להיות פחות אם אתה שם דברים ביחד וכדומה.
ואז, ואז יש גם את השאלה האם יש אין סוף בכלל, זו שאלה פילוסופית, מה שלא יהיה. אבל, ואז למה יש תשע? כי יש שבעה גלגלים, שבעה כוכבי לכת, פלוס הכוכבים, פלוס היום, פלוס השמש והלבנה, מה שלא יהיה, פלוס ה, לא השמש והלבנה, פלוס היום. זה איך אנחנו מגיעים לתשע, תשע פלוס אחד. ואז זה לא כזו קפידה גדולה.
ה״איסור” של הרמ״ק והבעיה המודרנית
הרמ״ק עושה כזה איסור. הרמ״ק עושה כזה איסור, איך אפשר לומר שיש חמש? אני יודע למה, כי הפסקנו להאמין כך בגלגלים. עכשיו, אתה יכול בעצם לקרוס את כולם בדרך אחרת. אתה יכול לומר, אוקיי, יש כוכבי לכת, ויש כוכבים, ויש את השמש, וזה עדיין רק שלושה אוארבעה דברים.
ספירות וגלגלים: האם המערכת האסטרונומית חלק מהקבלה?
הבעיה של ספירת הגלגלים
לא השמש והלבנה, פלוס היום. ככה אנחנו מגיעים לתשע, תשע פלוס אחד. ואז זה לא כזו בעיה גדולה שהרמ״ק מדבר… הרמ״ק עושה משהו כזה איסור. הסיפור הזה הולך ככה.
איך הוא יכול לומר שיש חמש? אני יודע למה, כי הפסיקו להאמין כך בגלגלים. עכשיו, אתה יכול בעצם לקרוס בדרך אחרת. אתה יכול להיות, אוקיי, יש כוכבי לכת, ויש כוכבים, ויש את השמש, ויש את כל זה שלושה דברים שונים.
אז, מה לא? אף אחד לא עשה את החיבור שאני יודע. בטוח יש דרך. מה החיבור? אם האריז״ל ידע על קופרניקוס או משהו כזה.
תלמיד: והוא תפס, הוא לא ידע אגב.
מגיד שיעור: בדיוק. לא, במובן של רמות של ה… הוא כן ידע, הרמ״ק דיבר איתו.
תלמיד: לא. לא. לא. אוקיי, אני רק רק נו, אולי יש באמת מיליון.
מגיד שיעור: אה, אולי ספר הצורה צודק, יש מיליונים של עולמות. והעשר הוא אחרת לגמרי, הבסיס. הוא לא מדבר על השמיים. סתם.
נכון, אז יכול להיות שצריך לעשות, אני חושב שצריך לעשות קבלה טובה יותר.
עולם קטן ועולם גדול: מה נשאר תקף?
למקובלים יש את הדבר האחד, שיש להם את מערכת הגוף שיש להם יורדת, שעדיין נכונה. לאדם יש עדיין בערך אותם, אברים, בחיצוניות לפחות, כמו שהם חשבו.
אבל העולם, העולם הגדול, העולם הגדול הוא עדיין עולם קטן, אדם קטן, איך שזה נקרא, המיקרוקוסמוס הוא עדיין שאלה גדולה.
הרמ״א עדיין האמין בגלגלים, ור׳ חיים ויטאל, כל אלה, מצטט את זה. אלא הם פשוט לא, הם פשוט לא. הרמ״א מצטט איפשהו את המערכת החדשה, והוא מתעלם ממנה. וגם ר׳ חיים ויטאל, אני בספר אחד, ואסטרונומיה מצטט את זה. אז הם פשוט לא את זה.
תשובת ההפלאה: גלגלים זה לא קבלה
אמרתי לך, ר׳ איך קורא לו, ההפלאה? הספר הראה לי יהודי שאומר שהוא שאל את ההפלאה מה הפשט שכל המקובלים אומרים שיש גלגלים והמדענים אומרים שלא.
אומר הוא, נו, את זה המקובלים לקחו מהם. זה לא קבלה.
ההפלאה אמר לו, כך הוא מביא מההפלאה ומ-someone else, זה אחד מהצדיקים באזור אוקראינה, שאין בעיה, החלק הזה שעומד בעץ חיים זה לא קבלה, את זה הם לקחו מהמדע שבימים ההם, והקבלה מתחילה אחר כך.
אבל יש לזה קשר, אתה לא באמת יכול לומר את זה, אז צריך לעשות תיקון על זה. להבין מה הרעיונות שלהם ומה הפרטים של עובדות שהם כמו… בקיצור, אולי יש יותר מעשר ספירות, והמקובלים רק ידעו על עשר. אני לא יודע.
הקשר בין עשר ספירות לעשר הקטגוריות של אריסטו
או, תלוי איך קוראים לזה, יש את כל ה… יש קשר נוסף שהרבה אנשים עשו, שעשר הספירות מחובר לעשר הקטגוריות שאריסטו היה לו.
תלמיד: ראית את זה בתורה?
מגיד שיעור: זה לא סתם. זה לא לגמרי סתם. אה, אתה יודע מי עשה את זה ראשון בתורה? רב סעדיה גאון. וזה נשאל בספר יצירה. אני חושב שהוא הראשון שמצאתי שמחבר את הדברים האלה. אני זוכר את ספר יצירה מדבר על ה… הבקר רמן יש לו אריכות גדולה על זה…
זה לא סתם, כי עשר הקטגוריות הם הסוגים של הכל, הסוגים הגדולים ביותר. כשאתה עושה את הכי כללי של כל הדברים, אז תגיע, לפי הסגנון האחר, לעשרה דברים האלה. ולפי אפלטון, לחמישה דברים. זו המחלוקת.
בקיצור, זה עדיין מסתורי אצלי קצת איך הם רוצים.
חשיבות המספר עשר בתורה
אבל אם היהודי הוא מאוד חשוב, מנין הוא עשרה יהודים. עשרה מאמרות, אתה רואה את המשנה מדגישה, זה רעיון, ועשרה ניסים, כל המשנה. עשר לשונות, יש מאוד הרבה, עשיתי לאחרונה במדרש, אבל המדרש מחפש על כל דבר עשר לשונות.
תלמיד: כן, אבל 10 זה מספר עגול אמיתי, זה די הגיוני.
מגיד שיעור: זה מאוד מעניין איך הם עשו את זה לנו כסדר, הם אמרו עשר לשונות, עשר לשונות, עשר לשונות. הם ממשיכים לעשות את זה, וזה עובד. האם באמת יש רק עשר מכל הדברים? בקיצור, הם עשו רשימה אחרת.
אבל זה מצחיק, היה להם איזו קפידה, הם רצו לחפש דווקא עשר, והם מצאו עשר. יש משהו בזה. אולי, אולי יש.
שיחה על “מספרים לא מזליים” אצל יהודים
אה, זה עשר הלשונות. מישהו שאל האם ליהודים יש מספר לא מזלי. לכאורה 11 הוא מספר לא מזלי אצל יהודים.
תלמיד: כן. 11, שמחת תורה זה עשרת הדברות, המן, ה-11, החלבנה. אולי 9, אבל אני חושב 11 יותר מ-9.
תלמיד #2: לא, לא תנחש ולא תעונן.
מגיד שיעור: הלו, לא תעוננו, זו רק דרך להתחמק מבעיות. אין לנו מספרים לא מזליים. בטוח יש לנו מספרים מזליים. התנ״ך בהחלט מאמין ש-7 הוא מספר מיוחד. אבל זה לא… אוקיי, זו שאלה של הנהגה. אני לא מדבר על הנהגה.
תלמיד: לא, לא, לא, זה מאוד אמיתי… זו שאלה של הנהגה.
מגיד שיעור: אני רק רוצה תמיד לדעת ולזכור ולהאמין שמספרים לא יכולים לפגוע בך. כמובן שהם לא יכולים לפגוע בך. מה זה קשור? כן, יש מספרים שיש להם חשיבות מיוחדת, כי יש פסח הוא שבעה ימים, ויש שבעה ימים שבת. בוודאי, שבעה ימים זה היום השביעי, וזה מזכיר ליהודי את השבת, את הקב״ה, בוודאי. אבל לא סתם כי המספר 7 הוא דבר מיסטי והוא יכול לפגוע בך.
נו, הילד השביעי בחדר, השביעי… להיפך, השביעי עוזר לך. השביעי עוזר לך. דווקא 10, יש הרבה פחות בתורה 10 מאשר 7.
תלמיד: אה, אלה המספרים המזליים, לא אלה הלא מזליים. שאפילו המזליים והלא מזליים זה רק כזה ברור… אוקיי, זה… אין בעיה, אין טענות. חס ושלום, מישהו שנכנס האחד עשר לבית הכנסת, יש לו משהו ברור, צריך עכשיו…
מגיד שיעור: כן, הוא צריך אחד, הוא צריך לעשות סימן לשניים. הלו, למה לא באת קודם?
תלמיד #3: כמובן, אני רק אומר, כמו, אנשים אפילו לא יודעים מה השפה היהודית של כל הסמלים האלה, אבל ננסה להבין את זה.
מגיד שיעור: לפיתגוראים גם היו, כמו, מספרים רעים. כמו, מספרים זוגיים הם רעים, אני חושב. זוגות. זוגות. זוגי פירושו פירוד. שלוש הוא… מחובר. אחד, שניים. מספרים זוגיים לא טובים.
—
אוקיי, יפה, זה השיעור. אני לא יודע, כבר למדתי.