סיכום השיעור 📋
סיכום פרק ב׳ — הלכות שביתת יום טוב (רמב״ם)
כללי מבוא
פרק א׳ של הלכות שביתת יום טוב היה הקדמה: כל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש. הרמב״ם גם הזכיר שיום טוב חמור יותר משבת בהיבט אחד: איסור מוקצה ונולד. פרק ב׳ הוא הרחבה על איסור מוקצה המיוחד ליום טוב.
—
הלכה א — אפרוח שנולד ביום טוב
הרמב״ם: אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום מוקצה.
פשט: אפרוח (תרנגולת) שיצא מביצתו ביום טוב אסור משום מוקצה, כי ערב יום טוב האדם לא חשב לאכול את האפרוח — לא היה ראוי לאכילה (עדיין היה בביצה).
חידושים:
– יסוד המוקצה ביום טוב: ביום טוב מותר לטפל באוכל, אך רק אוכל שהאדם הכין — שידע ערב יום טוב שממנו יבשל. אוכל שהיה מיועד למסחר, או תרנגולת שהחזיקו להטלת ביצים (לא חשבו לשוחטה), הוא מוקצה.
– באפרוח החיסרון אינו רק שלא חשב עליו, אלא שבכלל לא היה ראוי לאכילה ערב יום טוב — עדיין היה בביצה. זה שונה מנולד של ביצה עצמה (שהוא נולד של אביי).
—
הלכה א (המשך) — עגל שנולד ביום טוב
הרמב״ם: עגל שנולד ביום טוב — אם אמו עומדת לאכילה, הרי זה מוכן, שמוכן אגב אמו. ואילו שחט אמו, הוי זה שבמעיה מותר ביום טוב.
פשט: עגל שנולד ביום טוב — אם האם עמדה לאכילה (חשבו לשוחטה), גם העגל מותר, כי הוא “מוכן אגב אמו”. אם היו שוחטים את האם, היה העובר בתוכה מותר כבן פקועה.
חידושים:
– החילוק בין אפרוח לעגל: באפרוח בביצה לא היה כלל ראוי לאכילה — אי אפשר לעשות דבר עם ביצה שיש בה עובר. אבל בעגל — העובר היה חלק מהאם, וכאשר היו שוחטים את האם היה מותר כבן פקועה. הוא “בשר מהאם”.
– יסוד חשוב במוקצה: מוקצה אינו אומר רק שהאדם לא חשב בפועל על האוכל הזה. אולי גם לא חשב בפועל על העגל שנולד. אלא מכיוון שהעגל היה ראוי לאכילה (אגב אמו), נחשב כמוכן. האדם כן חשב על אמו, והעגל הוא חלק ממנה.
—
הלכה ב — בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום
הרמב״ם: בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום — הרי זה מוכן, הולכין ושוחטין אותה ביום טוב. אבל בהמות שרועות ולנות חוץ לתחום — אפילו אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן, שהרי הן מוקצה, ואין דעת אנשי העיר עליהן.
פשט: בהמות שיוצאות לרעות חוץ לתחום אך חוזרות בלילה לישון בתוך התחום — הן מוכנות, מותר לשוחטן ביום טוב. אבל בהמות שרועות ולנות חוץ לתחום — אפילו אם באו ביום טוב, אסור לשוחטן, כי הן מוקצה.
חידושים:
– הסברא: האדם יודע שהבהמה שחוזרת הביתה כל לילה תהיה כאן — זה נקרא מוכן. אבל בהמה שנשארת תמיד חוץ לתחום — כאשר חשב ערב יום טוב מה יאכל, לא חשב עליה, כי הרי אינו יכול ללכת לחפש אותה (תחום נוגע ליום טוב).
– חידוש לגבי מהות “מוכן”: “מוכן” אינו תלוי במה שהאדם חושב או מתכוון סובייקטיבית, אלא במה שהוא באמת מוכן — נגיש אובייקטיבית. אם אדם היה חושב “אם מחר יבוא לתוך התחום הרי אני רוצה לאכול” — לא היה עוזר, כי צריך להיות באמת מוכן. לא נמצא אף מוכן אחד שתלוי במה שהאדם מתכוון סובייקטיבית — תמיד הולך לפי מה שבאמת מוכן. (אין עדיין ראיה מפורשת, אבל “ממה שנראה” זה הכלל.)
—
הלכה ב (המשך) — בהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב
הרמב״ם: בהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב — אין שוחטין אותה ביום טוב, שהרי לא היתה דעתו עליה מערב יום טוב.
פשט: בהמת הקדש שנולד בה מום ביום טוב — אסור לשחוט ביום טוב, כי ערב יום טוב לא חשב שיוכל לאוכלה (עדיין היתה קודש בלא מום, ואסור לגרום מום בידיים).
—
הלכה ג — אסור לראות מומי קדשים ביום טוב
הרמב״ם: לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביום טוב… גזירה שמא יתירנה החכם במומה ויבוא לשוחטה בו ביום.
פשט: אסור לבדוק מומים של קדשים ביום טוב — גזירה, שמא יתיר החכם את המום, והאדם יבוא לשחוט ביום טוב (בלי לדעת שהוא מוקצה).
חידושים:
– האיסור לבדוק מומים ביום טוב אינו רק על מום שנעשה ביום טוב — אפילו מום שנעשה ערב יום טוב, אך החכם עדיין לא בדקו, יש גזירה. הטעם: לעתים קרובות כאשר הרב בא ביום טוב אינו יודע אם המום נעשה ביום טוב או ערב יום טוב. מכיוון שלעתים קרובות המום אכן נולד ביום טוב, היה הרב מתיר והאדם היה שוחט — לכן גזרו בכלל לא לבדוק.
– טעם נוסף שמוזכר: שמא משום שמחת יום טוב ידיין יחפש להקל (להטות לקולא).
—
הלכה ג (המשך) — רואה את המום ערב יום טוב
הרמב״ם: אבל רואה הוא את המום ערב יום טוב, ולמחר מתירו.
פשט: החכם רשאי לבדוק את המום ערב יום טוב, להתבונן במשך יום טוב, ולמחר (ביום טוב) להתיר.
חידושים:
– מדוע מותר כאן: כי האדם כבר ידע ערב יום טוב ששאלה קיימת — הבהמה אינה “לגמרי מוקצה מדעתו”. הוא ידע שהדיין צריך עוד לקבוע, אך לא היתה לגמרי מוקצה מדעתו.
– קושיה על כך: כאשר הדיין עדיין לא פסק ערב יום טוב, הרי זה עדיין מוקצה מדעתו — הוא לא יודע אם זה מום! תירוץ: כאשר הדיין כבר בדק, האדם כבר חושב שסביר מאוד שהפסק יחזור שזה כשר (=מותר).
– נקודה רחבה יותר: אין צורך לחדש ש״אם אתה לא יודע אם זה מום זה כשר” — העיקר הולך לפי “מוכן” אובייקטיבי, לא לפי מחשבה סובייקטיבית. “לא מצאתי אף מוכן אחד שתלוי במה שאתה חושב.”
—
הלכה ד — בכור שנולד במומו
הרמב״ם: בכור שנולד במומו — הרי זה מוכן, ואין מבקרין אותו ביום טוב. ואם עבר וראה מומו ובקרו — הרי זה שוחט ואוכל.
פשט: בכור בהמה שנולד עם מום — הוא מוכן (כי מיד בלידה התברר שאין לו קדושת בכור למעשה). אך לכתחילה אסור לבדוק מומים ביום טוב; בדיעבד אם עשה כן — מותר לשחוט.
חידושים:
– החילוק בין בכור שנולד במומו לבהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב: בבכור שנולד במומו הוא מוכן, כי מיד בלידה כבר ברור שמותר באכילה (המום קיים מההתחלה). בבהמת קדשים שהמום נעשה רק ביום טוב — הוא מוקצה כי ערב יום טוב עדיין היה אסור.
– החידוש של “נולד במומו” = “מוכן”: אפילו בעל הבית לא ידע לפני יום טוב שייוולד עם מום. זה יסוד “מוכן אגב אמו” — מכיוון שהאם היתה ראויה לאכילה, גם הילד מוכן. אבל אם היה נולד בלא מום, היה אסור (כי בכור בלא מום הוא הקדש). החידוש הוא שבדיעבד, אם בדק, מתברר שמרגע הלידה כבר היה מום שפוסלו — ממילא הוא מוכן למפרע, אף שהאדם לא ידע דבר לפני יום טוב.
—
הלכה: בכור שנפל לבור
הרמב״ם: בכור שנפל לבור — עושה לו פרנסה במקומו, שהרי אין נכון להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב.
פשט: בכור הוא מוקצה (אינו ראוי לשחיטה ביום טוב), לכן אסור להעלותו מהבור. אך מותר להביא לו מזון לתוך הבור.
חידושים:
– ההיתר של “פרנסה במקומו” הוא כדי למנוע צער בעלי חיים, אך הרמב״ם לא אומר זאת במפורש כאן.
—
הלכה: אותו ואת בנו שנפלו לבור
הרמב״ם: אותו ואת בנו שנפלו לבור — מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ומערים ומעלה את השני, ושוחט את איזה מהם שירצה.
פשט: ב״אותו ואת בנו” מותר לשחוט רק אחד משניהם באותו יום. אך מותר להעלות את שניהם מהבור באמצעות ערמה: מעלים את הראשון “על מנת לשוחטו,” משאירים אותו חי, מעלים אחר כך את השני, ובוחרים איזה מהם לשחוט.
חידושים:
– ערמה ביום טוב — מדוע מותרת כאן? קודם למדנו שחכמים מחמירים על ערמה ביום טוב (למשל, לבשל יותר לאורחים — אסור אפילו בדיעבד). אך כאן ערמה מותרת — משום צער בעלי חיים התירו להערים. צער בעלי חיים הוא סיבה להקל על ערמה.
– מקבילה להלכות שבת: גם בהלכות שבת רואים שצער בעלי חיים מתיר דברים שבדרך כלל אסורים — מותר להניח כרים וכסתות בבור לבהמה, מבטל כלים מהיכנם, כדי להציל מצער. אך החילוק: בשבת אי אפשר לשחוט, לכן צריך למצוא עצות אחרות; ביום טוב אפשר לשחוט, לכן יש אפשרות רחבה יותר.
– נקודה מעניינת: יש סתירה קלה — אומרים “צער בעלי חיים” אך הולכים לשחוט את הבהמה! תירוץ: שחיטה עצמה אינה “צער” — “לכך נבראתו,” לכן שחיטה אינה צער. אך לשכב בבור מעוך — זה כן צער. ראיה: אדם שהולך לעונש מיתה, נותנים לו לבונה להרגיע את צערו — הוא הולך למות, אך בינתיים לא יסבול.
—
הלכה: בהמת חולין שנפלה מן הגג
הרמב״ם: בהמת חולין שנפלה מן הגג — שוחטין אותה ביום טוב ותיבדק, שמא תימצא כשרה ותאכל.
פשט: בהמת חולין שנפלה מהגג — יש ספק אם היא טרפה (איברים שבורים). לא אומרים שזה “ספק מוקצה” ואסור לשחוט. מותר כן לשחוט ולבדוק — כי אולי תהיה כשרה.
חידושים:
– היסוד: היתר אוכל נפש ביום טוב אינו דורש ודאות שיאכלו — אפילו “סיכוי” שתהיה כשרה מספיק להתיר שחיטה.
– שייכות להלכות טריפות: בדרך כלל בודקים רק טריפות שמצויות. אך בהמה שנפלה מן הגג יש חיוב בדיקה מיוחד (לפי הלכות טריפות). היה אפשר לחשוב שהספק הגדול יותר הופך אותה למוקצה — בא הרמב״ם ואומר לא, מותר לשחוט “על הצד” שתהיה כשרה.
– שולחן ערוך הרב: שולחן ערוך הרב מביא מנהג שלא שוחטים כלל בהמות ביום טוב, כי חוששים שמא ימצא טריפה. זו שיטה מחמירה נגד פסק הרמב״ם. שיטות אחרות אומרות שמותר כן לשחוט כי שחיטה טרייה בו ביום עדיפה.
– קושיה על המנהג: לכאורה, יסוד אוכל נפש אינו דורש שכל חתיכה תיאכל בוודאי — מבשלים ברוחב, אפילו אם נשאר מותר.
—
הלכה: עופות — מוכן ומוקצה
הרמב״ם: אווזות, תרנגולים, וציפורים שבבית — הרי הם מוכנים, אינם צריכים זימון. אבל יוני שובך, יוני עלייה, ציפורים שקיננו בטפיחין, או ציפורים שקיננו בבירה — צריך לזמן מערב יום טוב.
פשט: עופות שחיים בבית הם אוטומטית מוכנים — מחזיקים אותם לאכילה. אך עופות שחיים בשובכים, עליות, טפיחים, או בירות — הם מוקצה, כי מחזיקים אותם להטלת ביצים ולהמשיך לחיות, לא לאכילה. צריך לזמנם ערב יום טוב.
חידושים:
– מהו “טפיח”? כלי חרס שמניחים כדי שציפורים יעשו שם קנים ויטילו ביצים. התכלית אינה אכילה אלא רבייה — לכן הוא מוקצה.
– מהו “בירה”? בירה פירושה בניין גדול, ארמון (כמו “ראה בירה דולקת”). ציפורים שעושות קנים בבניין גדול כזה — הן מוקצה כי לא מחזיקים אותן לאכילה.
– אופן הזימון: צריך לומר “אלו ואלו אני נוטל” — באופן ספציפי אילו ציפורים רוצה לקחת. סתם לומר “אולי אקח מיוני השובך” לא עוזר. אבל — “אינו צריך לנענע” — אין צורך ממש לגעת או להכין פיזית. מספיק הכנה ספציפית בדיבור, לא בידיים, אך גם לא רק מבט חטוף. זה מושווה ליסוד “תעשה ולא מן העשוי” בסוכה — אין צורך להכין פיזית, אך סתם להטיל מבט גם לא מספיק.
—
הלכה: שחורים על לבנים — ספק מוכן
הרמב״ם: זימן שחורים (ציפורים שחורות) ומצא לבנים (לבנות) במקומן, או להיפך — הכל אסור, כי שמא אותן שזימן פרחו להם ואלו אחרים הן. כל ספק מוכן אסור.
פשט: כאשר מוצא ציפורים אחרות מאלו שזימן, כולן אסורות. לא אומרים שאותן ציפורים רק החליפו מקום — חוששים שהמזומנות עפו והללו חדשות.
חידושים:
– כלל: ספק מוכן = מוקצה. “מוכן” פירושו כאשר הוא ממש מוכן; ספק מוכן אינו מספיק. זה חידוש, כי מוקצה הוא דרבנן, והיה אפשר לחשוב שספיקא דרבנן לקולא. התירוץ: “מוכן” הוא מציאות חיובית — צריך להיות ממש מוכן, וכאשר יש ספק, הוא פשוט לא מוכן (לא שאלה של ספיקא דרבנן).
– מדוע אי אפשר לומר ברירה? היה אפשר לומר “אלו שאמצא, אותן התכוונתי” — שאלה של ברירה. המסקנה היא שזה לא עובד — הזימון צריך להיות ישיר וספציפי.
—
הלכה: זימן שנים ומצא שלשה / שלשה ומצא שנים
הרמב״ם: זימן שנים ומצא שלשה — הכל אסור (אולי השתיים עפו ושלוש חדשות באו). אבל זימן שלשה ומצא שנים — מותר, כי אומרים שאחת עפה.
חידוש: בשנים ומצא שלשה מחמירים כי אי אפשר לזהות אלו המקוריות. אך בשלשה ומצא שנים פשוט יותר — לא אומרים שכל השלוש עפו ושתיים חדשות באו; כנראה רק אחת עפה.
—
הלכה: זימן מתוך הקן ומצא לפני הקן
הרמב״ם: זימן מתוך הקן ומצא לפני הקן — אם אין שם קן אלא הוא, ואינם יכולים לפרוח, אפילו יש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה — מותר, כי שאינו מדדה אלא כנגד קינו — אפרוחים שאינם יכולים לעוף קופצים רק מול קינם, לא יותר מ-50 אמה.
פשט: כאשר ציפורים אינן יכולות לעוף (אפרוחים), והוא מוצא אותן לפני הקן במקום בתוכו, מותר כי הן לא יכולות להיות מקן אחר — הן קופצות רק ישר, לא עקום, ולא יותר מקינן.
חידוש: הכלל “שאינו מדדה אלא כנגד קינו” מגביל את הספק — אפרוחים מוגבלים מאוד בתנועתם, הם הולכים רק ישר קדימה, לא עקום, לכן אפשר להיות בטוחים שאלו אותן.
—
הלכה: דגים שבביברים גדולים וקטנים
הרמב״ם: דגים שבביברים גדולים, וכן חיה ועוף שבביברים גדולים — כל שהן מחוסרי צידה עד שאומרים “הבא מצודה ונצודנו” — הרי אלו מוקצה ואין צדין אותן ביום טוב. ואם צדן לא יאכלום. אבל כל שאינן צריכין צידה — הרי אלו מוכנין, וצדין אותן ביום טוב ואוכלין אותן.
פשט: דגים בבריכות/אגמים גדולים שצריך עוד מצודה לתפוס אותם הם מוקצה — אפילו עבר וצד, אסור לאכול. אך בבריכות קטנות שאפשר לתפוס אותם בידיים — הם מוכנים, ומותר לצוד ביום טוב לצורך אוכל נפש.
חידוש: האיסור בביברים גדולים אינו משום שצידה אסורה ביום טוב (צידה לצורך אוכל נפש מותרת), אלא משום שמוקצה — לא היה מוכן, כי עדיין חסר צידה. כלומר, איסור המוקצה הוא היסוד, לא איסור הצידה עצמו.
—
הלכה: חיה שקיננה בפרדס — ולדות קטנים
הרמב״ם: חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר — ולדותיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה אינן צריכין זימון.
פשט: חיה שיש לה ילדים בפרדס קרוב לעיר — הקטנים שאינם יכולים לברוח אינם צריכים זימון, כי אדעתא דהכי — חושבים אוטומטית שזה מה שישתמשו.
חידוש: המושג “אינן צריכין זימון” בולדות קטנים מראה שכאשר משהו קל למצוא ולתפוס, דעת האדם עליו אוטומטית, אפילו בלי הכנה מפורשת.
—
הלכה: מצודות שפרסן מערב יום טוב — ספק מתי נצודו
הרמב״ם: מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יום טוב — לא יטול מהם ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב.
פשט: ספק מ
וכן = לא מוכן, כמו אותו כלל מלמעלה.
—
הלכה: סותם אמת המים
הרמב״ם: סותם אמת המים ולמחר השכים ומצא בה דגים — הרי אלו מותרים, כי נצודו מערב יום טוב.
פשט: כאשר סותמים אמת המים ערב יום טוב, כל הדגים שמוצאים למחרת מותרים.
חידוש: החילוק בין מצודה לאמת המים: מצודה היא מלכודת — לא יודעים מתי משהו נפל לתוכה, לכן יש ספק. אך באמת המים — כאשר סותמים את תעלת המים, כל הדגים שכבר נמצאים שם נתפסים מיד ברגע הסתימה. הוא רק סגר את היציאה, וכל הדגים תקועים. לכן ברור שהם נצודו מערב יום טוב, ולא קרה דבר ביום טוב.
—
הלכה: בית שמלא פירות מוכנים — נפחת
הרמב״ם: בית שמלא פירות מוכנים — כל זמן שהוא סגור, אין פותחין ביום טוב. נפחת — נוטל ממקום הפחת.
פשט: מחסן מלא פירות מוכנים — כאשר הוא סגור אסור לפתוח, אך כאשר הוא נפחת (נשבר), מותר ליקח מהמקום הפתוח.
חידושים:
– מהי הבעיה עם בית סגור? אין זו בעיית מוקצה של הפירות עצמם (הם מוכנים), אלא בעיה טכנית — אי אפשר להגיע. החידוש הוא שהעובדה שהוא סגור לא הופכת אותו למוקצה — כאשר הוא נפחת, מותר מיד.
– מה פירוש “נפחת”? נדון האם מותר לפתוח בעצמו — סותר בפשטות אינו מותר על אוכל נפש. “נפחת” פירושו שנשבר (מרוח, או באופן אחר), לא שהוא עצמו שבר.
—
הלכה: העומד על המוקצה בשנה שביעית
הרמב״ם: העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה שביעית, שכל הפירות הפקר — צריך שירשום ויאמר “מכאן ועד כאן אני נוטל”, ואם לא רשם לא יטול.
פשט: אפילו בשמיטה, כאשר כל הפירות הפקר, מעמד ההפקר עצמו לא עוזר — צריך עוד לעשות רושם (סימן) ערב יום טוב שרוצה לקחתם, כדי שיהיה מוכן.
חידושים:
– הפקר עצמו לא הופך למוכן — צריך עוד הכנה/זימון אקטיבי אפילו כאשר יש זכות לקחת.
– היה אפשר לחשוב שבשנת שמיטה יהיה קל יותר, כי (א) זה הפקר ואין צורך בבעלות, (ב) פירות שמיטה פטורים ממעשר, כך שבעיית המעשר ביום טוב (שאסור) נופלת. למרות זאת הדין הוא שצריך דווקא יותר הכנה — לא רק דעת/כוונה, אלא רושם ממשי במילים “מכאן ועד כאן אני נוטל.”
– הטעם מדוע צריך יותר הכנה בשמיטה: דווקא מכיוון שזה הפקר וכל אחד יכול לקחת, צריך הכנה חזקה יותר (סימן) כדי שייחשב מוכן לאדם זה.
– לגבי שנה שאינה שמיטה: הבעיה עוד יותר גדולה, כי צריך למעשר, ואסור למעשר ביום טוב, כך שאפילו אם הכין, לא יכול לאכול בלי מעשר.
—
הלכה: גוי שהביא תשורה (מתנה) לישראל ביום טוב
הרמב״ם: גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב — אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, או שהביא חיות עופות ודגים שאפשר ניצודו בו ביום — הרי אלו אסורים עד לערב, וימתין בכדי שיעשו. אפילו הדס — אין מריחין בו עד לערב עד שימתין בכדי שיעשו. ואם אין מאותו המין במחובר, או שצורתו מוכחת שנעקרו/ניצודו מאתמול — אם הביאן בתוך התחום מותרים; ואם הביאן מחוץ לתחום אסור לו, אבל אם הביא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר.
פשט: כאשר גוי מביא מתנה ביום טוב, צריך לחשוש לשתי בעיות: (1) מוקצה/נולד — אולי קטף/תפס ביום טוב; (2) מלאכה בשביל ישראל — הגוי עשה מלאכה לישראל. שתי הבעיות יש להן דינים שונים.
חידושים:
– אפילו הדס: אפילו הנאה קטנה כל כך כמו הרחה אסורה. זה חידוש, כי כמעט לא משתמשים בהדס כאשר מריחים בו — למרות זאת אסור כי זו הנאה ממלאכת גוי בשביל ישראל.
– חילוק בין תחומין למלאכות אחרות: בתחומין הרמב״ם אומר במפורש שמה שאסור ליהודי אחד (שהגוי הביא לו) מותר ליהודי אחר. השאלה היא האם אותו חילוק קיים במלאכות אחרות (כמו קצירה, צידה). בהלכות שבת פרק ו׳ (אמירה לעכו״ם) כתוב שכאשר גוי עושה מלאכה לישראל, “לא יהנה” הישראל אך “מותר לישראל אחר.” אך הרמב״ם בהלכה זו אומר “עד שימתין בכדי שיעשו” בלי לחלק בין הישראל לישראל אחר — רק בתחומין הוא עושה את החילוק במפורש. זה יכול להשמיע שבשאר מלאכות אסור לכולם.
—
הלכה: עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב
הרמב״ם: עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב — אסור להסיקן מפני שהוא נולד. ואם נשרו לתוך התנור — מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן.
פשט: עצים שנפלו מעץ ביום טוב הם נולד — זו מציאות חדשה שלא היתה מוכנת. אסור להדליק אותם. אך אם נפלו ישירות לתוך התנור, מותר להוסיף עוד עצים כשרים (מוכנים) ולבטל ברוב.
חידושים:
– נולד לשיטת הרמב״ם: הרמב״ם קורא לזה “נולד” — עד עכשיו היה מחובר לקרקע, שאסור לחתוך (קוצר). כפי שנלמד בפרק א׳, אפילו אם זה אוכל נפש, אסור לחתוך עצים כי היה אפשר לעשות זאת ערב יום טוב — זה לא “מדוכת החול נפש.” ממילא כאשר נופל מעצמו, זה נולד — מציאות חדשה שרק עכשיו “זמינה”, כמו ביצה שיוצאת מתרנגולת.
– קושיה מביצה שנולדה: בביצה שנולדה ביום טוב שהתערבה עם ביצים אחרות, כולן אסורות כי זה “דבר שיש לו מתירין” (אפשר לחכות עד מוצאי יום טוב). לכאורה אותו דבר צריך להיות בעצים — אם עץ נולד מתערב עם עצים מוכנים, צריך לאסור הכל!
– תירוצים מדוע עצים שונים מביצה:
– (א) בעצים, ההנאה באה כאשר העץ כבר בוער — כלומר, כאשר הוא כבר אפר, לא עוד עץ. ממילא בשעת ההנאה חפץ האיסור כבר לא קיים, ולכן הביטול ברוב שונה מאשר בביצה שנשארת שלמה.
– (ב) בביצה יש “דבר שיש לו מתירין” כי הביצה נשארת שלמה ואפשר לחכות. בעצים בתנור — מהו ה״מתירין”? זה כבר בתנור, לא מעשי לחכות (אף שבאמת היה אפשר להוציא — טלטול לצורך גופו/מקומו).
– שאלה לגבי טלטול: האם אפשר להוציא את עץ הנולד מהתנור? לכאורה היה מותר אפילו בשבת כטלטול לצורך מקומו (צריכים את התנור). אך הרמב״ם לא נותן עצה זו, אלא את העצה של מרבה עליהם עצים — מה שמראה שזו קולא.
—
הלכה: ערימת התבן ואוצר של עצים
הרמב״ם: ערימת התבן ואוצר של עצים — אין מתחילין בהן ביום טוב, אלא אם כן היכן מערב (הוכן מערב יום טוב).
פשט: ערימה גדולה של תבן או עצים — לא מתחילים להשתמש בהם ביום טוב, כי הם מוקצה (לא מוכן). אלא אם כן הוכן ערב יום טוב.
חידושים:
– עצם העובדה שזה מונח בערימה גדולה (לא מחולק לקבוצות קטנות) מראה שלא מוכן לשימוש מיידי, ולכן זה מוקצה.
– אם תבן מעורב בקוצים — הרי אינו ראוי אלא לאש, הרי זה מוכן. כאשר תבן מעורב עם קוצים, בהמות לא יכולות לאכול אותו, והוא ראוי רק לשריפה. לכן הוא נחשב “מוכן” — מניחים שהוא מונח שם מוכן להסקה. החילוק: ערימה גדולה של תבן שראוי לבהמות לא מונחת “מחולקת” לשימוש מיידי (לכן מוקצה), אך כאשר הוא מעורב בקוצים, ברור שהוא מונח שם רק לעצי הסקה.
—
הלכה: אין מבקעין עצים מצבור של קורות
הרמב״ם: אין מבקעין עצים מצבור של קורות.
פשט: אסור לשבור חתיכות עץ מערימה גדולה של קורות (קרשים) לשימוש להסקה, כי הקורות לא מונחות מוכנות להסקה — הן מוקצה.
—
הלכה: קורה שנשברה ביום טוב — נולד; כלים שנשברו ביום טוב
הרמב״ם: ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב… שהיא נולד. וכן כלים שנשברו ביום טוב — אין מסיקין בהן משום שהן נולד.
פשט: קורה שנשברה ביום טוב, או כלים שנשברו ביום טוב, אסור להשתמש בהם להסקה, כי יש להם מעמד של “נולד.”
חידושים:
1. גדר נולד בכלים: קושיה — הכלים היו מותרים בטלטול כאשר היו שלמים. איך יכול להיות שכאשר הם נשברים, הם הופכים ל״נולד”? תירוץ: “נולד” פירושו כאשר דבר משתנה משימוש אחד לאחר — לגבי השימוש החדש (הסקה) זה נקרא נולד, אף שלגבי השימוש הישן (ככלי) היה מותר.
2. חילוק בין שבת ליום טוב לגבי נולד: בהלכות שבת, כאשר כלי נשבר, הוא מותר אם הוא ראוי “מעין מלאכתו” או אפילו “מלאכה אחרת.” אך זו מוקצה של יום טוב — ביום טוב יש דין נולד שלא קיים בשבת (לשיטת הרמב״ם).
3. שינוי שימוש בכלים שלמים: הרמב״ם פוסק שמותר מכלים שלמים — מותר כן להסיק עם כלים שלמים (למשל להכניס כף עץ שלמה לתנור), וגם עם כלים שנשברו מערב יום טוב — כי הם כבר “הוכנו למלאכה אחרת מבערב.” החילוק העיקרי: בכלי שלם מותר לשנות את השימוש; רק כאשר הוא נשבר ביום טוב הוא הופך לנולד.
—
הלכה: קליפות שקדים/אגוזים — כיוצא בו
הרמב״ם: כיוצא בו, הגוזז שקדים שאכלן מערב יום טוב — מסיקין בקליפין ביום טוב. אבל אם אוכלן ביום טוב — אין מסיקין בקליפין. ויש נוסחאות שאומרות בדיוק להיפך: אם אוכלן בערב — אין מסיקין (שהרי הוקצו), ואם אוכלן ביום טוב — מסיקין (שהרי הוכנו על גבי האוכל).
פשט (נוסח ראשון): שקדים שאכלו ערב יום טוב — הקליפות כבר היו מוכנות להסקה, מותר להסיק. אך אם אוכלים אותם ביום טוב — עד עכשיו הקליפות היו “שומר לפרי,” לא עצי הסקה, ועכשיו הן הופכות לנולד.
חידושים:
1. הרמב״ם כחוקר נוסח: הרמב״ם היו לו שתי נוסחאות בגמרא ומביא את שתיהן. הוא היה “חוקר נוסח” — היו לו יותר מגמרא אחת, והוא רצה לדעת מה האמת. “חוקר נוסח” לא אומר רק להסתכל אקדמית — הרמב״ם רצה לדעת את ההלכה.
2. מדוע הרמב״ם לא פוסק במפורש? אולי הרמב״ם רצה שיחמירו משני הצדדים — גם לא להסיק קליפות מערב יום טוב (לפי נוסח שני), וגם לא מיום טוב (לפי נוסח ראשון).
3. שאלה לגבי ספק מוכן: האם אפשר לטפל בזה כ״ספק מוכן” (שאסור)? חילוק: זה ספק בגמרא (מהו הנוסח הנכון), לא ספק במציאות האם האדם הכין. לכן זה לא “ספק מוכן” הקלאסי.
4. השגת הראב״ד: הראב״ד אומר “בעולם לא שמעתי” — הוא מעולם לא שמע על נוסח שני כזה. זה אומר “לא סבירא לי” — הוא מבטל אותה נוסח ופוסק כנוסח הראשון.
5. פירוש המגיד משנה: המגיד משנה אומר: “וכתב הראב״ד ז״ל… ורבינו ז״ל ראה הנוסחא וכתבה” — הרמב״ם ראה את הנוסח וכתב אותה. עוד: “באמת שראשונה נראית עיקר, וכן נראה בספרינו” — הנוסח הראשון הוא העיקר.
6. ה״כיוצא בו” כרמז מהרמב״ם: חידוש חשוב — הרמב״ם מתחיל את הלכת השקדים במילה “כיוצא בו”, שמחברת אותה להלכה הקודמת של “אין מבקעין” וכלים שנשברו. ב״כיוצא בו” טמון רמז מהרמב״ם שהוא פוסק כנוסח הראשון — כי רק הנוסח הראשון מתאים להלכה הקודמת (שדבר שהופך לנולד ביום טוב אסור). הנוסח השני (ש״הוכנו על גבי האוכל” מתיר) סותר את הדין הקודם של כלים שנשברו ביום טוב.
7. נקודת נגד: אולי מחזיקי “יש נוסחאות” סוברים שגם ההלכה הקודמת (כלים שנשברו) צריכה להילמד אחרת לפי גירסתם — כך שאין סתירה. אך זה עדיין בעייתי.
—
הלכה: קוצים (עצים לחים) — מוקצה
הרמב״ם: קוצים שהם עדיין לחים/רטובים — הרי הוא מוקצה, כי הם אינו ראוי להסקה. לפיכך אסור לעשותו כמו שפוד לצלות בו בשר.
פשט: עצים לחים הם מוקצה כי עצים משמשים בעיקר להסקה, ועצים לחים אינם מתאימים לכך. אפילו לשימוש אחר (כמו שיפוד) אסור, כי לא חשב עליהם — אינו מוכן.
חידושים:
– עצים נחשבים בעיקר להסקה. כאשר אינם ראויים להסקה, הם מוקצה, אפילו אם היו יכולים לשמש למטרה אחרת (כמו שיפוד). היסוד: סתם עצים — דעתו להסקה, וכאשר זה נופל, הם לא אוטומטית מוכנים לשימושים אחרים, כי לא חשב עליהם באופן ספציפי. כל כיוצא בזה — כל מה שיש לו שימוש נדיר שאינו הרגיל, לא נחשב מוכן.
– בשני ימים טוב אפשר לחשוב שביום השני העץ כבר יתייבש — אך למעשה, מה יכול להתייבש ביום אחד?
—
הלכה: עצים הסמוכים לדפני סוכה
הרמב״ם: נוטלין עצים הסמוכים לדפני סוכה.
פשט: מותר ליקח עצים המונחים נשענים ליד קיר הסוכה (אך אינם חלק מהקיר).
חידושים:
– העצים מותרים כי הוא הביא אותם לשם — דעתו עליהם, הוא הכין אותם. גם, הם אינם חלק מהסוכה, לכן אין כאן בעיה של סותר (הריסת בניין) או מוקצה מחמת מצווה (כמו סכך או דפנות שאסור להוריד בסוכות).
—
הלכה: עצים מן השדה
הרמב״ם: אבל אין מביאין עצים מן השדה — אפילו אם הם מכונסים מערב יום טוב. אבל מגבבין בשדה שלפניו ומדליק שם.
חידושים:
– החילוק הוא לא שדה מול בית, אלא קרוב מול רחוק. אפילו מכונסים בשדה — מכיוון שזה רחוק, אין דעתו עליו. אך מה שמונח קרוב לפניו (שלפניו), אפילו לא מכונס, דעתו עליו כי זה בהישג יד.
הרמב״ם: מביאין מן המכונסין שברשות היחיד — אפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה, ובלבד שיהיה לו פתח ותהיה בתוך תחום שבת.
חידושים:
– היה אפשר לחשוב שמוקפת שלא לשם דירה תעשה חילוק — אך זה כן מוכן, כי זה מכונס ברשות היחיד. אך שני תנאים: (1) צריך להיות פתח — שהולכים לשם ומשתמשים במקום, אז דעתו עליו; (2) צריך להיות בתוך תחום שבת — כי אם זה מחוץ לתחום, זה לא מוכן (אי אפשר ללכת לשם). בלי אחד מהתנאים — הרי הוא מוקצה.
—
הלכה: קנים וגפנים (ענפים)
הרמב״ם: כל הקנים וכל הגפנים — אפילו שהיו מכונסין בכרפף, הם מוקצה. כיון שהרוח מפזרת אותם — הרי כמפוזרים ואסורים.
חידושים:
– בעצים מכונסים ברשות היחיד מותר, אך בענפים שונה — מכיוון שהרוח מפזרת אותם, אפילו כאשר הם מונחים מכונסים, רואים אותם כמפוזרים. התיקון (איסוף) אינו מספיק כי זה לא מחזיק — משלחת וחזרת.
– העצה היא: להניח משהו כבד עליהם שלא יתעופפו, אז הם יהיו מוכנים.
—
הלכה: בהמה שמתה ביום טוב
הרמב״ם: בהמה שמתה ביום טוב — אם היתה מסוכנת מערב יום טוב, הרי זה מותר לחתכה לכלבים. ואם לאו — הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה.
פשט: בהמה שמתה הופכת לנבילה. כאשר היתה מסוכנת, כבר חשב שתמות ויתן אותה לכלבים — דעתו עליו, מוכן. כאשר היא מתה פתאום — שימוש חדש שלא חשב עליו, מוקצה.
הרמב״ם: בהמת קדשים שמתה או תרומה שנטמאת — לא יזיזנה, אפילו אם היתה מסוכנת.
חידושים:
– בקדשים/תרומה — אפילו מסוכנת לא עוזר, כי דעתו לא יכול להיות עליו — אסור לתת לכלבים, ממילא אין שום שימוש, וזה נשאר מוקצה.
—
הלכה: דגים ועופות וחיה שהן מוקצה — אין משקין אותן
**הרמב״ם
ם: דגים ועופות וחיה שהם מוקצה — אין משקין אותן ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבוא ליקח מהם.**
חידושים:
– האיסור אינו משום שלא לפרנס בעלי חיים, אלא חשש — שעל ידי טיפול בהם יבוא ליקח מהם (לאכול). שאלה: האם לא ימותו בלי אוכל? תשובה: הם מסתדרים, הם לא מתים — הנקודה אינה הפסד, אלא שלא יטפל בהם.
הרמב״ם: וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה — אסור לטלטלו.
חידושים:
– לא רק השימוש הספציפי אסור, אלא אפילו טלטול אסור. זה הכלל של מוקצה — אינו ראוי לאכילה = אסור בטלטול.
—
הלכה: עפר — המכניס עפר מערב יום טוב
הרמב״ם: המכניס עפר מערב יום טוב — אם ייחד לו בחצרו קרן זוית…
פשט: נהגו להשתמש בעפר/חול לכיסוי רצפות — לפזר חול טרי שייראה נקי. זה דומה להלכות שבת לגבי מוכן.
חידושים:
– מועלית בעיית שוויה גומות (השוואת גומות באדמה) כאשר שמים חול על רצפה — אך כנראה מדובר בשכבה דקה מאוד.
– שימת חול על רצפה בשבת/יום טוב היא שבות גמור — נדון האם זה באמת שבות גמור.
—
הלכה: אפר — נולד
הרמב״ם: אפר שהכין מערב יום טוב — הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. אבל שנעשה ביום טוב — כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה, מותר לטלטלו. אם לאו — אסור לטלטלו משום נולד.
פשט: אפר שהוכן ערב יום טוב הוא מוכן ומותר להשתמש בו לכל הצרכים (גם כיסוי הדם). אך אפר שנוצר ביום טוב מבישול — כל עוד הוא עדיין חם מספיק לצלות ביצה, הוא עדיין בגדר גחלים/אש ומותר בטלטול. כאשר הוא מתקרר, הוא הופך לדבר חדש (נולד) — הוא לא עוד גחלים אלא אפר, שימוש חדש וחפץ חדש — ואסור לטלטלו.
חידושים:
– המנגנון של נולד באפר: זה לא רק שימוש חדש (כפי שנלמד קודם), אלא גם חפץ חדש — היה עץ, אחר כך גחלים חמות, ועכשיו אפר קר. זו קטגוריה חזקה יותר של נולד.
– קושיה: כאשר היה אפר חם, כבר היה מותר בטלטול — זה כבר לא עץ, זה כבר אפר, רק אפר חם. אם כך, מדוע יהפוך לנולד כאשר מתקרר? תירוץ: כל עוד הוא חם, הוא עדיין בגדר “אש/גחלים” — כלי לבישול — וכאשר מתקרר, נופל שם הגחלים והוא הופך למציאות חדשה של אפר.
– כיסוי הדם מוזכר כשימוש המעשי של אפר/חול — מכסים את הדם לאחר שחיטה (כי הדם הוא הנפש). זה ההקשר של הסוגיא במסכת ביצה.
—
הלכה: דקר נעוץ — מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב
הרמב״ם: מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב — ונתקו ביום טוב והעלה עפר — אם היה אותו עפר תחוח, הרי זה מכסה בו ומטלטלו. הרי זה לא יכתוש ביום טוב (אם זה גוש עפר).
פשט: מי שיש לו את (דקר) תקוע באדמה מערב יום טוב. ביום טוב הוציא אותו (נתקו) ועלה עמו עפר/חול. אם העפר תחוח (רופף, רך) — מותר להשתמש בו לכיסוי הדם, כי זה מראה שכבר היה מוכן (הדקר נעוץ הוא סימן הכנה). אך אם עלה גוש עפר (גוש קשה) — אסור לכתוש (לשבור) ביום טוב, כי זה מראה שלא היה מוכן מספיק.
חידושים:
– מהו דקר? הרמב״ם בפירוש המשניות אומר קרדום לחפור בו. דקר הוא את (שופל), קרדום הוא מעדר — שני כלים שונים. פירוש הרמב״ם מוטל בספק, אך מובן ששניהם כלים לחפירה.
– תחוח — מוסבר כ״רופף” (loose), חול רך. הדקר שהיה תקוע ריכך את המקום, לכן יוצא חול רופף.
– מדוע הדקר נעוץ מראה על הכנה? מכך שהאת כבר תקוע בערימת החול, מראים שזה חול שמוכן לשימוש — זה מוכן.
– גוש עפר — מדוע לא יכתוש? שתי הסברות אפשריות:
– (א) טוחן — שבירת גוש עפר יכולה להיות גדר של מלאכת טוחן (טחינה). מסופק אם זה ממש טוחן דאורייתא או גדר דרבנן.
– (ב) מוכן — זה מראה שהדקר נעוץ לא היה הכנה מספקת. כאשר יוצא גוש, זה מראה שהעפר עדיין לא היה בצורה שימושית, וההכנה לא שלמה.
– קושיה חזקה — חופר: איך היה מותר להוציא (נתקו) את הדקר ביום טוב? הוצאת את מהאדמה עושה חור — זה חופר (חפירה), מלאכה! הלחם משנה אומר אכן שאסור מנתק מצד חופר.
– שאלה: אם כך, מדוע הרמב״ם לא כותב שאסור? זה מטעה — הרמב״ם מדבר “בדיעבד” (בנתקו — לאחר שכבר הוציא).
– תירוץ אפשרי: מלאכה שאינה צריכה לגופה — הוא לא צריך את החור, הוא צריך רק את החול/דקר. הרמב״ם סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אך זה מקרה קלאסי של כך.
– תירוץ אפשרי נוסף: מכיוון שהדקר כבר נעוץ (כבר נחפר), חצי העבודה כבר נעשתה ערב יום טוב, וההוצאה עצמה אולי אינה בגדר חופר.
– השיעור נשאר בספק על כך.
—
עד כאן פרק ב׳ מהלכות שביתת יום טוב.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב פרק ב — מוקצה ונולד
הקדמה לפרק
חודש טוב. הלכות שביתת יום טוב, פרק שני. הפרק הראשון היה פרק של הקדמה, שהרמב״ם אמר בדיוק כל מה שמותר לעשות, באופן כללי, כל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש. והרמב״ם פירט את הדבר האחד שבו יום טוב חמור יותר, שיש גם איסור מוקצה ונולד. נולד יש בשבת, רק מוקצה הוא ביום טוב. ועכשיו, פרק שני הוא פחות או יותר הרחבה על האיסור שמיוחד ליום טוב, איסור מוקצה, שהרמב״ם אמר, מפני שיום טוב קל משבת, הוסיפו חכמים את איסור מוקצה.
לפני שנלמד את הפרק נרצה לשבח את אלו שתומכים בנו, את אלו שעושים את האם והקמח בתורה, ידידנו הרב החסיד ר׳ יואל לייבי וועצבערגער. ואת כל שאר מאזיני השיעור שעושים שנוכל להמשיך ושנוכל להתקדם, הקב״ה יעזור לכם לכולכם. נו.
הלכה א: אפרוח שנולד ביום טוב — אסור משום מוקצה
אומר הרמב״ם כך: אפרוח שנולד ביום טוב, אסור משום מוקצה. הרמב״ם אמר קודם, מוקצה פירושו משהו שמופרד מדעת האדם, משהו שאדם לא חשב עליו. כלומר, ביום טוב מותר לטפל באוכל, אבל זה רק אוכל שהיה לו מוכן, שידע כשנכנס יום טוב שמהאוכל הזה הוא ילך לבשל. אבל לא כן אוכל שהיה מונח לסחורה למשל, או תרנגול שהחזיק ל… רצה שהתרנגול יישאר חי ויתן ביצה, לא חשב לשוחטו, אינו רשאי לשוחטו. זה מוקצה.
מדברים אבל אפילו לא היה עם איך אומרים, אפרוח שנולד, אפרוח, אפרוח קטן נולד ביום טוב, יצא מביצתו ביום טוב, נכון? זה נולד שהביצה… זה נולד, אבל זה נולד לא… נולד מדבר על ביצה, ביצה עצמה, יצא מהביצה ביום טוב, זה אסור זה מוקצה. כן, אפרוח שכבר נולד ביום טוב, אסור זה מוקצה, כי כשנכנס יום טוב לא חשב לאכול את הציפור, לשחוט את הציפור, כי לא היתה ראויה לאכילה הציפור. לא, לא חשב עליה, כן.
עגל שנולד ביום טוב — מוכן אגב אמו
אבל עגל שנולד ביום טוב יש כבר בזה חילוק. עגל שנולד ביום טוב זה כך: אם אמו, אם האם, הפרה, הפרה היתה עומדת לאכילה, גם העגל מותר. למה? מפני שמוכן על גב אמו. העגל היה עובר במעי אמו, והאדם חשב שהפרה היתה מוכנת לאכילה. גם העגל נחשב כמו חלק ממנה, כלומר שמוכן אגב אמו. ואילו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביום טוב, אם היה שוחט את האם הפרה, והיה מוצא בפנים שהוא בן פקועה, או שהיה אז נולד. הרי היה מותר ביום טוב. כבן פקועה היה מותר, כבן פקועה היה מוכן, היה יכול לאכלו, כי זה חלק מאמו, הוא היה בשר מהאם.
עכשיו הוא נעשה בפני עצמו, שונה מביצה שבכלל אינה ראויה לאכילה. ביצה שבאמצע יצא הציפור, אי אפשר לעשות כלום. עגל היה אפשר לאכול. מה שהוא מתכוון לומר הוא שמוקצה לא פירושו משהו שלא חשב עליו לאכילה, כי אולי גם לא חשב על העגל שנולד עכשיו, אלא הוא היה ראוי לאכילה. הוא כן חשב, כי חשב על אמו. אמו היתה עומדת לאכילה, והוא חלק מאמו. הוא לא שונה מאמו. הוא לא גרוע מאמו, כי הוא נעשה היום… הוא חלק מהאם, כן. כן.
הלכה ב: בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום
עכשיו הולכים ללמוד על שונים, אני מתכוון כל הפרק הוא על בהמות, יש לי כאן חלק גדול מזה. עכשיו הולכים ללמוד על סוגים שונים של בהמות, אילו בהמות נחשבות מוכנות לשחיטה או מוכנות לאכילה.
אומר הרמב״ם, בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום, שיוצאות והן רועות מחוץ לתחום, אבל בלילה חוזרות, ובאות ולנות בתוך התחום, בלילה חוזרות אל הבית והן ישנות שם. האדם יודע שהבהמה תהיה כאן, הוא לא רואה את הבהמה במשך היום, הבהמה מסתובבת, אבל הוא יודע שהבהמה חוזרת הביתה, זה נקרא מוכן, לכן הולכין אנו, מותר ללכת לחפש את הבהמה, ושוחטין אותה ביום טוב, כי זה נקרא מוכן.
אבל הבהמות שרועות ולנות חוץ לתחום, שנמצאות כל הזמן חוץ לתחום, אפילו אם באו ביום טוב ובאו ביום טוב, אין שוחטין אותן, כי הן כבר היו מוקצה, כי זה מוקצה, כי הרי לא ידע שיהיו לו. כשחשב מה יאכל ביום טוב, לא חשב על הבהמות האלו, כי הבהמות הרי לא נכנסו. ואין דעת אנשי עיר עליהן, האדם שגר בעיר, הרי זה מחוץ לתחום, הרי אינו יכול ללכת לחפש את הבהמה. הם כבר למדו שהתחום נוגע ליום טוב, אם לא היה, זה נקרא מוקצה.
חידוש: מוכן הוא אובייקטיבי, לא סובייקטיבי
כאן, לפי החידוש שלך שחידשת, לא מובן. למה למשל העובדה שזה חוץ לתחום? לכן זה נכנס ביום טוב, זה לא מוכן, זה לא מוכן, זה לא מוכן, זה חוץ לתחום. בסדר, כי חשבת, אני מתכוון לומר, אני רוצה לומר בואו נאמר ברור באותו מקרה, אם אדם יחשוב, “אם מחר יבוא לתוך התחום הרי אני רוצה לאכול”, לא יעזור, מבין? כי צריך להיות באמת מוכן, כך אני חושב. למישהו יהיו ראיות טובות יותר, יכול לראות יותר פרטים בגמרות ובמפרשים, אולי אנחנו לא מדברים על סתם. אני אומר רק ממה שזה נראה.
הלכה ג: בהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב
וכן, אומר הרמב״ם הלכה כזו: בהמת קדשים שנולד בה מום ביום טוב. בהמה שהיא קדשים, בהמה למשל שהקדיש, כל זמן שהיא קדשים הרי לא חשב שיוכל לשחוט את הבהמה, כי אסור לאכול, זה קודש, הוא יצטרך להביא אותה לקרבן. אבל קרה נולד בה מום ביום טוב, ביום טוב קרה מום, וברגע שקרה מום מותר כבר כן לאכול, צריך להביא בהמה אחרת במקום זה או מה שזה לא יהיה, את הבהמה כבר לא יביאו להקדש. אבל מאחר והמום קרה ביום טוב, זה נשאר מוקצה. למה? היתה דעתו עליה מערב יום טוב? מאחר שערב יום טוב לא חשב שיוכל לאכול אותה, כי הרי עדיין לא היה מום. ולגרום מום בידיים אסור. הרי לא יכול היה לחשוב שזה יהיה לו. לכן זה מוקצה, אסור לשוחטה ביום טוב.
אסור לראות מומי קדשים ביום טוב
לפיכך, אומר הרמב״ם, יוצאת הלכה מעניינת כך: אסור לראות מומי קדשים ביום טוב. אסור, על זה יש הלכה שאסור לבדוק. יש הלכה שאם ליהודי יש בהמה שיש לה מום, צריך פוסק לפסוק. מומין זו לא הלכה פשוטה. אני זוכר בגמרא שרב היה זמן רב, אני לא זוכר את כמות הזמן, לומד הלכות מומין. אז, הולכים לרב שיפסוק. אם זה מום שצריך לבדוק, מום כזה שהוא בגבול, יש ספק אם זה מום, אסור לבדוק ביום טוב. למה? הגזירה היא כך: הרי למדנו שבהמה כזו שקרה לה מום ביום טוב היא מוקצה. אני חושש, גזירה שמא יתירנה החכם במומה, החכם יתיר ויאמר, “כן, זה נקרא מום”, ויבוא זה לשוחטה בו ביום. האדם לא יידע את ההלכה שמאחר שערב יום טוב…
המילה כאן היא כך, כאן מדברים אפילו לאו דווקא כשהמום קרה ביום טוב, אפילו קרה ערב יום טוב, אבל הקביעות שזה נקרא מום, קביעת ההוראה של החכם שזה נקרא מום, קרתה ביום טוב. ערב יום טוב הרי לא ידע. אני לא יודע אם זה לא נקרא מוכן בגלל זה, אבל המקרה הוא, בראשו זה היה מוקצה מדעתו, כי זו בהמה שאינה מותרת. תראה מיד את ההלכה הבאה שזה לא נכון.
אבל אני חושב שהסיבה, החכם שאסור לבדוק מום, הוא מדבר כי הרבה פעמים כן קרה המום ביום טוב. הוא לא יודע אם קרה ביום טוב או ערב יום טוב. כי תראה את ההלכה הבאה. בסדר, בוא נראה.
רואה את המום ערב יום טוב — מותר למחר להתיר
אבל רואה הוא את המום ערב יום טוב. אם כבר יש ערב יום טוב מום, החכם רשאי לבדוק את המום ערב יום טוב, והוא יכול גם להחליט. הוא יכול גם להתעמק, להוציא את כל ספרי השו״ת, ובמשך יום טוב להתעמק. ולמחר, מחר הוא יכול להחליט אם זה מותר או אסור, העיקר המילה מותר. מחר הוא רשאי כן להתיר, כי מאחר שכבר ראה את המום ערב יום טוב, כאן זה הגיוני, כי האדם כבר חשב שהשאלה כבר, הבהמה לא מוקצה לגמרי מדעתו. הוא ידע שהדיין צריך עוד לקבוע, אבל זה לא היה מוקצה מדעתו.
אני לא יודע, אני לא יודע. כשהדיין עדיין לא חשב ערב יום טוב, זה עדיין היה מוקצה מדעתו. אני חושב שזו דרך פשוטה ללמוד את זה. כשהדיין כבר בדק, כבר, האדם חושב כבר שזה מאוד אפשרי שהפסק יחזור שזה כשר. אני לא רואה מה ההכרח לעשות את החידוש הזה, שאם אתה לא יודע אם זה מום זה כשר. אבל מה שהם למדו הוא שאם נולד המום ביום טוב זו בעיה.
עכשיו, מדברים שמאחר והרבה פעמים כשהרב בא ביום טוב הוא לא יודע שנולד ביום טוב, הרבה פעמים נולד ביום טוב, ואז יבוא לשחוט ביום. האיסור מאמין לרב, מה קורה עם האדם? איסור חדש, איסור חדש, איסור חדש. האדם יכול לומר לאדם, זה כבר קרה אתמול. יתברר שזה לא היה עוזר. לא הכל הולכים לומר לי. גזירות הולכות על כשהרב לא קורא, כשקוראים, קוראים לו ביום טוב, הרבה פעמים זה ניסיון שקרה ביום טוב. אז הרב אומר, אני לא בא ביום טוב. ביום טוב הוא לא בא.
להיפך, מההלכה הבאה אני לומד להיפך, אם זה כבר היה, הוא בדק ביום טוב, אין איסור. זה שאם הבהמה כבר היתה עם המום, אף על פי שהאדם לא ידע אם זה מום, יכול להיות שזה מום עובר, יכול להיות שזה לא נקרא מום שמתיר, זה כן מותר, כי הבהמה היתה מותרת אפילו שהאדם לא ידע. לא צריך להוסיף, אני לא רואה ראיה, אפשר לחשוב, אבל אני לא רואה ראיה, אני לא רואה ראיה, למה? נראה לי קצת יותר חלק, כי הכל הולך עם מוכן. מסתכלים רק העיקר הוא המילה מוכן. מוכן פירושו שעדיין לא חשבת, ועדיין לא היה מוכן אצלך. אבל הנושא כאן לא מה שחשבת. אין כמעט שום מוכן שאתה חשבת. זה תמיד מה שבאמת מוכן, או מה שאתה… יש חילוקים, אם אתה מייחד לאכילה, דבר שאדם יכול לבחור, אבל לא מצאתי עדיין אף מוכן אחד שתלוי במה שאתה מתכוון.
בסדר, טוב מאוד. רגע, נו, אומר הרמב״ם הלכה כזו.
הלכה ד: בכור שנולד במומו
ואם עבר, קטע, בכור שנולד, קטע. אה, אני מצטער, אני לא. למדנו עכשיו על בהמה של הקדש. עכשיו דבר אחר. לאדם היתה בהמה שילדה בכור, שמחה גדולה, ובכור של בהמה צריך לתת, בכור ומעשר ופסח קדשים קלים, צריך לתת לכהן. אבל אם נולד עם מום, מותר לאכול, הבעלים רשאים לאכול? כן, זה יוצא לחולין. כן, מאחר שנולד עם מום, מיד כשנולד התברר שאין לו קדושת בכור, אז הרי זה מוכן, זה כן מוכן.
אבל בכל זאת ואסור. הרי זה מוכן, אבל ואין מבקרין אותו ביום טוב. אם המום אינו מום ברור, וצריך לעשות את הביקור, הרי יש את ההלכה שלא עושים ביקור מומין ביום טוב. אבל אם הדיין לא ציית, וראה מומו, הוא כן בדק ביום טוב, ובקרו, והוא עשה את הביקורות, הוא עשה את הבדיקה מי טרח היה מתיר, בדיעבד זה כן עוזר, הרי זה שוחט ואוכל.
חידוש: למה מביא הרמב״ם הלכה נפרדת של בכור?
אה, אתה רואה את הדבר. ברור. למה הוא עושה מקרה חדש של בכור? למה הוא אומר את זה כבר קודם על בית המקדש? זה חידוש חדש שמומו עמו נקרא מוכן.
יכול להיות שהוא נולד מום ביום טוב דרך אגב. אולי הוא נולד ביום טוב, אבל הוא מעולם לא היה לא מוכן. לא יודעים. לא, מוכן אגב אמו. אמרתי קודם שכשיש בהמה שנולדת והאם היתה ראויה לאכילה, זה אגב אמו.
אבל הוא לא ידע שזה ייוולד עם מום או בלי מום. אם היה נולד בלי מום, היה עדיין אסור, כי כך יש חילוק במסכת. אבל אם נולד עם מום, אז הכי נמי שאסור לכתחילה לבקר.
אבל אם הוא עבר, פשוט, מתברר שמיד כשנולד כבר היה מום שפוסל אותו לכאורה, לכן בדיעבד הרי זה שוחט ואוכל כי זה נקרא רק מוכן. אף על פי שהאדם לא ידע כלום לפני יום טוב. זה דבר כזה.
הלכה: בכור שנפל לבור — עושה לו פרנסה במקומו
אומר הרמב״ם, בכור, הרי דיברנו על הבכור, הוא מוקצה. מה קורה כשבהמה כזו היא מוקצה? יש הפסד, מצב של הפסד.
בכור שנפל לבור. דבר כזה למדנו בהלכות שבת. בכור שנפל לבור, ובכור שנפל לבור, אינו רשאי, הבהמה היא מוקצה, אינו רשאי ללכת ולהוציא את הבהמה.
מה מותר לעשות? עושה לו פרנסה במקומו. יעשה פרנסה לבכור, יביא לו אוכל לבור. שהרי אין נכון להעלותו, מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. הרי אינו ראוי לשחיטה ביום טוב, לכן זה נקרא מוקצה, אינו רשאי להעלותו.
אבל זה כן, מותר כן לעשות לו פרנסה במקומו. זה היתר. אולי היינו חושבים שאני מטריח בשביל מוקצה או מה? מותר כי זה צער בעלי חיים. הוא יאבד. לא, הדבר הבא הוא אומר שזה לא נכון. בסדר, בוא נראה. נו, אומר הרמב״ם, אותו… לא, אני לא יודע אם… הוא לא אומר ברור. או בגלל אולי, או בגלל צער בעלי חיים, לא בטוח.
הלכה: אותו ואת בנו שנפלו לבור — משום צער בעלי חיים התירו להערים
תרגום לעברית
הלאה, אותו ואת בנו. יש איסור בתורה שאסור לשחוט בהמה עם בנה של הבהמה, אותו ואת בנו, באותו יום. הרי אחד מהם בוודאי לא ראוי, אפשר לשחוט אחד מהם.
מה קורה אותו ואת בנו שנפלו לבור? אדם היה יכול לומר שמותר רק להוציא אחד. אבל יש חידוש בחכמים שמותר להוציא את שניהם. מעלה את הראשון, הוא עושה טריק כזה. הוא מוציא את הבהמה הראשונה שהוא פוגש, הוא מוציא אותה על מנת לשוחטו, אבל הוא עדיין לא שוחט אותה, הוא מחזיק אותה. כי אם היה שוחט אותה, לא היה יכול להוציא את השנייה. הוא מחזיק אותה חיה. ומערים, והוא עושה תחבולה, הוא עושה ערמה, והוא אומר, “אה, אתה יודע מה? השנייה מוצאת יותר חן בעיני.” הוא יכול לשחוט רק אחת מהשתיים. הוא מוציא את הראשונה ואומר, “אה, האחרת מוצאת יותר חן בעיני.” ומעלה את השני על מנת לשוחטו. אחר כך הוא יכול לבחור, לשחוט את איזה מהם שירצה.
קושיא: איך מותר לעשות ערמה ביום טוב?
אבל איך מותר לעשות ערמה? למדנו קודם שביום טוב החכמים החמירו מאוד עם ערמה. איזו ערמה למדנו קודם? אם עושים ערמה של לבשל יותר לאורחים או דבר כזה, אז זה אסור בדיעבד.
אבל כאן התירו לעשות ערמה. למה? משום צער בעלי חיים התירו להערים. בגלל צער בעלי חיים החכמים התירו לעשות, כל עוד זה לא מוקצה גמור גלוי, בזה ההיתר, הטריק של ערמה, החכמים התירו.
יש את הסימן ס״ל, גם בהלכות שבת אנו רואים שיש היתרים להציל בהמה ממקום צער בעלי חיים, דברים שבדרך כלל אסור לעלות על עץ, או אסור להטריח את עצמו, מותר לבטל כלים מהיכנם, מותר להכניס כרים וכסתות לבור. צער בעלי חיים זה דבר אחר.
אוקיי, צריך לדעת שזה אותו דבר. מעניין שמשום צער בעלי חיים הולכים לשחוט אותו, כן? אוקיי, שחיטה לא נברא אלא לשם שחיטה, אבל לשכב בבור מעוך… כלומר, אחד מהם הולכים לשחוט, נכון? אבל זה משום צער של השני, כביכול.
חילוק בין שבת ליום טוב
וגם צער מזה, כנראה השחיטה היא לא דווקא צער, לכך נבראתו, אבל לשכב בצער זה לכאורה צער. זה מעניין. בהלכות שבת לא מדברים על שחיטה, מדברים על להשליך דברים שיוכל… זה החילוק. שם לא מדברים שהולכים לשחוט, אז צריך למצוא עצות אחרות.
ביום טוב אפשר לשחוט, אז כביכול יש לך סיבה שמותר להתיר עם ערמה, כי אפשר לשחוט. בשבת פשוט אסור להחזיק ביחד בהמות, נכון? ביום טוב לא אסור כי אפשר לשחוט. אבל אי אפשר לשחוט את שניהם, נכנס כל זה…
אבל בדרך להרוג זה עדיין… יש את הדין שאדם שנותנים לו עונש, נותנים לו לבונה להרגיע את צער בעלי חיים. הוא הולך למות, אבל בינתיים לא יהיו לו יסורים.
הלכה: בהמת חולין שנפלה מן הגג — שוחטין ותיבדק
בהמת חולין שנפלה מן הגג, הלכה כזו. בהמה שהיא חולין, היא רועה, אבל היא נפלה מהגג. עכשיו השאלה האם היא נעשתה טרפה, האם האיברים הפנימיים נעשו טרפה. אז אי אפשר עכשיו… האם עכשיו אולי לא ראויה לשחיטה, לא ראויה לאכילה, כי אם שוחטים אותה ורואים עצמות שבורות, איברים שבורים, זה יהיה טרפה, והרי צריכה בדיקה.
אז ההלכה שמותר לשחוט, שוחטין אותו ביום טוב. לא אומרים שזה ספק מוקצה, כי על הצד שלא יוכלו לאכול את הבשר, אסור לשחוט. ומותר לשחוט ותיבדק. למה? כי אפשר שתמצא כשרה ותאכל. ההיתר להתעסק משום אוכל נפש הוא לא רק כשבטוח שיוכלו לאכול, אלא גם אפילו כשיש סיכוי כזה.
שייכות להלכות טרפות
אם זה בנוי על הלכה כזו כשרה, שאם אפשר לאכול מזה קצת, מותר… אה, במסוכנת. אבל כאן הוא רואה, זה לכאורה בנוי על איזו הלכה בהלכות טרפות, שבהמה שנפלה מן הגג, מותר… כלומר, בדרך כלל טרפות לא בודקים, רק את אלו שמצויים. הרואה בודק לפי מה שכתוב בהלכות טרפות. לא כל טרפה צריך לבדוק.
אבל היא נפלה מגג, יש חיוב לבדוק אותה. ממילא חשבת שנעשה איזה חשש ספק חדש, גדול יותר, ועל זה אומרים לא. שהוא בודק, ועל הצד, כך אתה אומר, אפשר לשחוט אפילו על הצד שאולי לא יהיה. כי אפשר שיהיה אוכל נפש. נכון.
מנהג: לא שוחטים בהמות ביום טוב
כן. הוא מביא, מעניין שהשולחן ערוך הרב אומר שהמנהג הוא בכלל, לא שוחטים בכלל בהמות ביום טוב, כי חוששים שמא ימצא טריפה. זה מעניין. כי יש שיטות אחרות, נראה שהם מחמירים על ההלכה. הם אומרים שלא, צריך כן. אם מצויה הטרפה… אדרבה, הרי נאמר ברור שמותר לשחוט, כי זה טרי יותר, זה יותר טוב שנשחט בו ביום. כן, מותר… מעניין, נכון. אבל אולי בגלל השאלה של טרפה זו שאלה חדשה. כן.
לכאורה, המילה של אוכל נפש היא לא שאדם יהיה עכשיו בלחץ שכל כנידל הולך להיאכל. מבשלים ברוחב. היה כל כך ברור, אפילו אם נשאר מותר. זה אמת. אבל אני באמת לא יודע. זה ספק מצחיק. מה רוצה הראב״ד על המקום? לא, הראב״ד כאן על הקודם בכלל לא. אני רוצה ללכת הלאה.
טעם: למה אסור לבדוק מומין ביום טוב
הרב שם הזכיר את ההלכה שאסור לנו לבדוק בדיקת מומין ביום טוב, כי שמא משום שמחת יום טוב ירצה לזייף. לא, הוא מדבר על הסיבות למה אסור לבדוק מומין ביום טוב.
הלכה ה: עופות — מוכן ומוקצה
כבר, הלאה, מה מוקצה ומה מוכן? אומר הרמב״ם כך: אווזין ותרנגולין… עכשיו למדנו על עופות. זה הולך כמו כל מיני בהמות, בהמות, עופות, אחר כך דגים, ואחר כך דברים.
אווזין ותרנגולין. אווזים ותרנגולות ועופות שבבית, אחרת משובך שלמדנו, זה המוקצה. הדברים האלה כן מוכנים, אינן צריכים זימון, הוא לא צריך להכין לפני שבת, אוטומטית הם כבר נקראים מזומנים.
אבל יוני שובך, אבל עופות שרצים בשובכים, בבתים המיוחדים שבונים בחצר, או יוני עלייה עופות שעפים גבוה מהבית, בעליית הגג, או ציפורים שעושים קנים, שעושים קינים ובטפיחין. מה זה טפיח אני לא יודע. תפיחה זה איזה דבר. יש דבר שנקרא תפיחה. זה בטוח דבר, השאלה איזה דבר. משהו הוא כלי חרס, זה כלי מסוים שמכינים לציפורים שיעשו שם ביצים. אבל המילה היא לא כדי להשתמש בזה, אלא זה סיבה אחרת. זה לא מוכן לאכילה, זה שיטילו ביצים, זה קן, שקננו, כשמכינים שיעשו ביצים. לא אוכלים ישירות משם, זה החילוק.
אם בבירה, או שהם עושים קנים בבירה, או במגדל, שורה תיבה ומגדל. בירה זה בניין, בירה פירושה בניין, לא מגדל. בירה תמיד פירושה בילדינג, ובמקום גדול. לא מתכוונים לבניין קטן, או בניין שנעשה לעופות. לא, אולי בבניין יש… איפשהו הם עשו. אני לא יודע, בירה פירושה בדרך כלל בניין גדול. כך אני זוכר, בירה זה… “ראה בירה דולקת” פירושו ארמון, כן, ארמון, בניין גדול. גם בהלכות צידה היו בירה.
כן, אבל בכל אופן, הדברים האלה לא נעשו כדי לאכול, אלא נעשו שיהיו… צריך עדיין להחזיק אותם, שיחיו עוד, שיעשו עוד ועוד ביצים. הוא מוקצה, כי הוא לא חשב על אכילתם.
אופן הזימון
אבל יש דרך אחת בין המחשבה שלו, וכן, הוא יכול לקחת מהם. צריך לזמן בערב, צריך לזמן אותם, להזמין, ובערב לומר, אני רוצה להזמין אותך, אני אוכל אותך מחר. ולאמר אלו ואלו אני נוטל, הוא צריך להיות ספציפי. הוא לא יכול לומר, כל יוני שובך, אולי אקח מהם. זה לא עוזר. הוא צריך לומר, הוא צריך להיות זימון ספציפי. הוא צריך לומר אלו ואלו אני נוטל.
אבל ואינו צריך לנענע, הוא לא צריך ממש… הוא לא צריך לעשות טקס שלם של ממש זימון. זה דבר כמו דומה אולי למה שלמדנו בסוכה, בתעשה ולא מן העשוי, בזה לא מרימים אותו. להכין. אז לא צריך להכין בידיים, אבל זה גם לא מספיק סתם מבט של רגע.
ספציפיות הזימון
ולא יאמר אלו ואלו אני נוטל — הוא צריך להיות ספציפי. הוא לא יכול לומר “כל יוני שובך אולי אקח מהם” — זה לא עוזר. הוא צריך לומר, הוא צריך להיות זימון ספציפי, הוא צריך לומר אלו ואלו אני נוטל.
אבל אינו צריך לזמן — הוא לא צריך ממש… משמחין עניים, הוא לא צריך לעשות טקס שלם של ממש זימון. זה דבר כמו דומה אולי למה שלמדנו בסוכה, בתעשה ולא מן העשוי, בזה מרימים אותו כביכול. להכין. לא לא לא, לא צריך להכין בידיים, אבל זה גם לא מספיק סתם אני מסתכל רגע ואומר, אה, אני הולך לקחת אותם. לא, הוא צריך לומר אלו ואלו, אלה אני רוצה.
שאלות בזימון
כבר, עכשיו, ברגע שלמדנו את ההלכה שצריך להיות זימון, מתחילות שאלות, כמו כמיטב מסורת של חז״ל, שכשיש… תמיד אפשר למצוא שאלות מעניינות.
שחורים על לבנים — ספק מוכן
מה קורה? זה מצוי, אבל… מה קורה אם הוא זימן אלו ואלו, אבל הוא זימן שחורים על לבנים? פירושו, יש לו שובכים שמסתובבים שם עופות שחורים, ויש לבנים. הוא מוצא למחרת, ששם שחשב על השחורים שוכבים לבנים, או לבנים במקום שחורים, פשוט שהוא לא זימן אותם. אלה עופות אחרים שהוא זימן. זה לא עוזר. לא אומרים שהוא זימן חמישה מחמישים העופות. זה לא עובד כך. זה צריך להיות אלה הספציפיים, וכולם אסורים, כי אלה שהוא זימן לא נמצאים.
שאני אומר, שמא אותן שזימן פרחו להם. לא אומרים שהם פשוט החליפו את מקומם. אפשר לומר רק כך, אפשר לומר שאלה אותם שחורים ולבנים מאתמול, רק הם… הם משחקים משחקים עם האדם הזה. הם תפסו את עצמם, הם החליפו את הספסל שלהם, את המיטות שלהם, כדי לשחק עם המדריך, והם אותם. לא, לא אומרים כך. אומרים, חוששים שמא. אולי, הוא אומר ספק, יש לנו את הכלל של ספק. עושים שמא אותן שזימן פרחו להם ואלו אחרים הן. כל ספק מוכן אסור.
מוקצה, כלומר עדיין מוקצה. מוכן פירושו כשזה ממש מוכן. אבל כשזה ספק מוכן, לא בטוח שזה מוכן, זה עדיין נקרא מוקצה.
מעניין, למרות שכל האיסור דרבנן, חשבתי, אין ספיקא דרבנן. אבל זה לא פירוש מוכן. מוכן פירושו כשזה ממש מוכן, אבל כשזה רק ספק מוכן…
אני לא יודע כל כך טוב את המציאות, כי כש… כשהוא זימן את כולם זו לא השאלה, או כשיש סימן זו לא השאלה. יש לו תג, ויכול להיות אחרים. אני מבין, העופות, מגדלים שם את העופות קצת, זה מסודר, זה לא משהו בכלל לא מסודר. אפשר למצוא בדרך כלל איזה זה.
כמו שהם למדו, זה גם, אנחנו כולנו רגילים שאפשר לומר איזה אני אמצא. זו שאלה של ברירה. למה אי אפשר לומר שם שזה מה שהוא התכוון? אני לא יודע אם אפשר. כן, הוא אומר שיש מסוימים שיותר מוכנים, זה כבר זקן, הוא רוצה שם מגדלים, כשזה נעשה שלוש שוחטים אותו, או מה שזה. נראה מכל המקרים האלה שזה צריך להיות מאוד ישיר, ושזה נורמלי, ומסתכלים איזה מוכנים, איזה רוצים, ומסתכלים איזה הם רוצים.
זימן שנים ומצא שלשה / שלשה ומצא שנים
אותו דבר, זימן שנים, הוא הזמין שניים, הוא זימן שהוא הולך לקחת את שני העופות, וכשהוא בא ומצא, הוא ימצא בשובך שלשה. אז היה אפשר לחשוב שהוא יכול לקחת שניים מהשלושה, אבל לא, גם הכל אסור כולם אסורים. מאותה סיבה, כי זה ספק, אולי אלה חדשים, אולי השניים עפו ובאו שלושה חדשים.
אבל להיפך, אם שלשה מצא שנים זה כן יותר פשוט, שאחד מהם פשוט עף, ולא אומרים שכל השלושה עפו ובאו שניים חדשים.
הלכה ו: זימן מתוך הקן ומצא לפני הקן
מה קורה זימן מתוך הקן? הוא עשה זימון, הוא הכין אילו עופות לקחת בקן. ומצא לפני הקן, הוא רואה אותם לא יושבים על הקן, אלא ליד הקן. אז אם אין שם קן אלא הוא, אם זה הקן היחיד, ואינו יכולים לפרוח. אין שם קן אחר באזור. והם לא יכולים… והם עופות שלא עפים. אפילו יש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה. קן אחר, עוד אחד, איפשהו. אחר אבל רחוק. אבל הם לא מספיק, לא יכולים לעוף כל כך רחוק. העופות הם, נניח, עופות תינוקות או משהו. ואז, יש אפשרות, אולי הם… תרנגולות, הם לא יכולים לעוף, כן? נכון, חנות תרנגולות בשבילו.
לא אומרים שאולי הם רצו עם קביים ומדדו והסתובבו. לא אומרים כך, אלא אומרים שאלה כן אותם, כי מאחר שהם לא עפים כל כך בקלות, אומרים שזה שאינו מדדה אלא כנגד קינו. כשתרנגולות צריכות לקפוץ, הן לא קופצות רחוק, קופצות רק כנגד קינן. אומרים שאלה באמת אלה שהוא הכין, הם פשוט החליפו קצת את המקום.
שאינו מדדה מדדה מדדה, הריקוד של העופות, של האפרוחים רוקדים סביב קינם, הם לא הולכים אפילו קרוב. גם סוד כשחסידים רוקדים, מתכוונים שהם ילדים טובים. עכשיו לא נרצה להאריך בזה. לא, אבל האפרוח מוגבל מאוד, הוא רוקד אבל לא קרוב, ממש מלפנים, מעל חמישים אמה, הוא מאוד מוגבל.
עד כאן הלכות עופות.
הלכה ז: הזמנת דגים — בביברים גדולים וקטנים
עכשיו הולכים ללמוד על הזמנת דגים. אז, אדם זימן דגים. אז, דגים שבביברים גדולים — ביבר זה בריכה, כן? נניח בריכה כזו שמגדלים דגים. וכן חיה ועוף שבביברים גדולים, או חיה ועופות שיש להם גדרות גדולות, אסמים כאלה, מקומות מיוחדים כאלה בשבילם. אז, כל שהן מחוסרי צידה עד שאומרים — מדברים כאן על ביבר גדול, גדול. אם עדיין חסר צידה, בהלכות צידה אמרנו רעיון כזה. אפילו הם שוכבים כאן במקום מסוים, הוא רואה את כולם, אבל אם הוא עדיין צריך להביא כלי לתפוס את הדג ממה שנמצא בביבר, עד שאומרים “הבא מצודה ונצודנו” — מה נעשה? נביא תופס חדש, תופס דגים חדש, נתפוס אותו. הרי אלו מוקצה, ואין צדין אותן ביום טוב, אסור.
זה פירושו מוקצה. כלומר, דין צידה אין, מותר לעשות צידה ביום טוב לאוכל נפש. אלא מה? זה נקרא מוקצה, כי זה לא היה מוכן בשבילו. ואם צדן, אם הוא עבר וכן צד, לא יאכלום, אסור לאכול אותם בגלל מוקצה.
אבל כל שאינן צריכין צידה, אם אבל הביבר לא כל כך גדול והוא יכול פשוט לתת תפיסה בידיו, הרי אלו מוכנין, וצדין אותן ביום טוב ואוכלין אותן, כי צידה מותרת ביום טוב לצורך אוכל נפש.
חיה שקיננה בפרדס — ולדות קטנים
והוא אומר, וכן חיה שקיננה בפרדס הסמוך לעיר — חיה ש… מעניין, אומרים “קיננה”, כי “קיננה” זה בדרך כלל לעופות. אבל חיה שהתיישבה בפרדס הסמוך לעיר, אז, ולדותיה כשהן קטנים שאינן צריכין צידה אינן צריכין זימון. יש חיה שיש לה ילדים שם, מדברים כנראה, אני לא יודע, צבי, נניח. הקטנים, ש… הגדולים יכולים לברוח, אבל הקטנים, אפילו זה בפרדס הסמוך לעיר, זה לא ברשותו, אבל מאחר שקל למצוא אותם, אינן צריכין זימון, אדעתא דהכי, חושבים עליהם שזה מה שהוא הולך להשתמש מחר.
הלכה ח: מצודות שפרסן מערב יום טוב
טוב, הלאה. מצודות חיה ועופות ודגים שפרסן מערב יום טוב. למדנו בהלכות שבת שמותר להציב מצודה ערב שבת כדי שיצודו מבעוד יום. מישהו הציב מצודות בערב יום טוב, ועכשיו הוא לא יודע מתי נתפס, האם נתפס ערב יום טוב, שאז הוא מוכן, או שנתפס ביום טוב, שאז הוא מוקצה. אז ההלכה היא שצריך להחמיר ליטול מהם ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב. כמו שלמדנו עם אותו כלל, שדבר שהוא ספק מוכן נקרא לא מוכן, מוכן פירושו שהוא לגמרי מוכן.
סותם אמת המים — חילוק בין מצודה לאמת המים
סותם אמת המים, מישהו סותם אמת מים, כי זו דרכו לתפוס את הדגים משם. הוא סותם אמת מים, כך שכולם יישארו תקועים, שלא יברח, שיישאר עם הדגים. ולמחר השכים ומצא בה דגים, אדם היה יכול לחשוב שזו אותה שאלה, הרי הוא לא יודע בוודאות מתי נתקע. אבל לא, ההלכה היא שמותר כן. למחר השכים ומצא בה דגים הם כן באמת מתירים. למה? כי נצודו ערב יום טוב.
מתי שסתם את אמת המים, כבר כולם נחשבים תפוסים. למה? כי זה פשוט. כי מצודה היא מלכודת. מניחים מלכודת ביער, והולך חיה, נתפסת רגלו בה, או מה שזה לא יהיה. אמת המים, הוא לא הניח רשת באמת המים. הוא הניח אמת מים, נכנס לרשותו אמת מים. איפשהו שהוא נתן עצירה, כל הדגים שאחרי העצירה תקועים, הם לא יכולים לחזור. הוא הכין, הוא לא ידע איפה הם, הוא לא ראה אותם, אבל הם כבר היו תפוסים באמת המים. והוא כבר היה באופן שהוא לא צריך מצודות חדשות לקחת מאמת המים. זה פשוט כי הוא כבר תפוס, לא קרה כלום ביום טוב בעצם.
הלכה ט: בית שמלא פירות מוכנים — נפחת
אומר הרמב״ם כך: בית שמלא פירות מוכנים, בית שמלא פירות מוכנים, כל זמן שהבית סגור, הבית. בית פירושו סתם, אני לא יודע, קופסה גדולה, חדר, מחסן שבו מחזיקים אחסון שבו מחזיקים פירות. כל זמן שהאחסון שלם, לא פותחים אותו ביום טוב. זה נעשה לסחורה או אני לא יודע. אם זה לסחורה זה היה אסור. זה חייב להיות שזה לא לסחורה, אלא הסגירות היא איזו בעיה. אולי לא מוכן, כי זה סגור. אבל אם נפחת ביום טוב, מישהו בא ופתח את הבית, פתח את הקופסה, אז נוטל ממקום הפחת, מותר לקחת מהמקום שפתוח, כי זה נקרא מוכן.
דיון: מה פירוש “נפחת”?
האם נפחת פירושו ערב יום טוב? לא, אפילו ביום טוב, זה החידוש.
מה עוזר הנפחת? זה החידוש, החידוש שההנחה של הבית לא עושה מוקצה. זה מה שעוזר הנפחת? מותר סתם, מותר לפתוח גם? אי אפשר, מעשית. מה, צריך כלים לזה? כן, אולי מותר, אני לא יודע. בפשטות לא. מישהו שבר את זה, בא רוח ונשבר, אני לא יודע. אולי לשבור זו שאלה של סותר. אבל פשט סותר לא מותר לאוכל נפש. הם למדו, אני מתכוון, תלוי מה למד קודם לא ראינו. אדוני מורי סותר, אהה. נכון, אבל הדבר הוא שזה שזה בדיוק סגור, זה לא עושה את זה לא מוכן. זה הדבר לכאורה. כלומר, היית יכול לומר שבדיוק סגור זו בעיה? לא, בדיוק סגור זו בעיה טכנית. צריך לדעת אם מותר לאכול ביום טוב, אם יבוא גוי ויפתח, אני לא יודע, אבל מה שקרה שנפחת, זה מותר. הגיוני. כן.
העומד על המוקצה בשנה שביעית
בשנת שמיטה, כן, העומד על המוקצה מערב יום טוב בשנה שביעית. מה קורה במקרה כזה? בשנה שביעית, שמיטה. שמיטה זה הכל, אדם רשאי לאכול מהפירות, כאילו הפקר. אז לכן עומד על דברים שהם מוקצה מערב יום טוב בשנה שביעית, שכל הפירות הפקר. אז לא עוזר זה שזה הפקר. צריך גם לעניננו, צריך שירשום, צריך הוא לעשות סימן, הוא יעשה רושם, סימן, ויאמר “מכאן ועד כאן אני נוטל”. כלומר, הוא צריך עוד יותר לעשות הכנה מהרגיל. יכול להיות זה בדיוק הדבר, כי זה הפקר וכל אחד יכול לקחת את זה.
אם זה לא שמיטה, אז מה? צריך לעשר גם, כך הוא אומר. אסור לעשר ביום טוב, זו תהיה בעיה. אבל שביעית, כך הוא מביא מרש״י, אני מתכוון אני לא זוכר, ששביעית, בדרך כלל לא צריך מספיק לעשות, זה להיפך, הדבר הראשון הוא לא מספיק לעשות סתם, למה? צריך לעשר, לא נוכל לאכול בכל מקרה ביום טוב. זה לא עוזר שזה בשדה, זה צריך ממש להכין את זה וצריך לעשר את זה. אבל שביעית שהוא הפקר הרי פטור ממעשר, אז ממילא, זה צריך להיות הרבה יותר קל, צריך להיות טוב. לא, צריך שירשום, הוא צריך לעשות סימן, ולומר “מכאן ועד כאן אני נוטל”. ואם לא רשם לא יטול, כי אם לא רשם פירושו שזה לא מוכן. כך נראה, נכון.
מעניין, הרמ״א עדיין לא אמר לנו את עצם ההלכה שאסור לעשר ביום טוב, ושאם לא עישר זה לא ראוי. אבל, בסדר. לגבי שבת הוא אמר לנו, לגבי שבת, כאן מדובר מיום טוב, וכדומה. נכון. כן, בסדר. כן, בואו נראה הלכה כזו, הלכה מעניינת.
—
הלכה י: גוי שהביא תשורה
דובר 1:
עכשיו נלמד הלאה עוד סוג של לא מוכן שבא מ… גוי הביא. השאלה היא מאיפה זה בא, האם זה חוץ לתחום, או שהיה איסור. זה לא מוכן, זה לא היה מוכן. אז כך, גוי שהביא תשורה, הוא הביא מתנה. מה זה הלשון “תשורה”? מוצא את זה במקומות אחרים, או מתנה? סתם, אני לא יודע. גוי מביא מתנה לישראל ביום טוב. הגוי יודע שאסור לבשל לגוי, הוא מביא, הוא מביא עמו. אז כך, עכשיו השאלה האם התשורה, המתנה שהוא הביא, נקראת מוכן או לא. אז צריך לחשוש. אז אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, אם הוא מביא למשל ענבים, וביום טוב הזה עדיין רוב הענבים מחוברים, זה עדיין, אני לא יודע, נגיד הוא מביא בפסח כשזה עדיין לפני זמן הקציר, מביא הוא ענבים, כן? אז אם יש מאותו המין במחובר לקרקע, צריך אני לפחד שהגוי תלש את זה ביום טוב, וזה לא היה מוכן.
על אותו דבר, הוא הביא חיות עופות ודגים, שאולי הוא תפס אותם ביום טוב, אולי ניצודו בו ביום, לא סוג כזה שהוא מאוד קשה. זה בא מהמרחק, אני יודע, מה שזה לא יהיה. אז, בכל הדברים האלה, הרי אלו אסורים עד לערב, כי זה לא מוכן. ולא רק זה, אלא גם במוצאי, הולכים עם אותם דינים בהלכות שבת, שוימתין יום טוב בכדי שיעשו. כשגוי עשה מלאכה לישראל, אה, הוא לא רשאי ליהנות מהמלאכה. זה הדבר, היה כאן סדר או התרה לישראל. צריך לחכות מוצאי יום טוב בכדי שיעשו. אפילו הדס, אפילו אם הגוי הביא דברים להריח, הוא הביא הדסים. כיוצא בו. אסור להריח בהם. אין מריחין בו לערב עד שימתין כדי שיעשו. כולל חידוש בזה, משתמשים בקושי בהדס כשמריחים בו. כלומר אפילו הנאה קטנה כזו כמו הרחה אסור גם?
אבל אם אין מאותו המין במחובר, אם הפירות כבר בדרך כלל קצורים בזמן כזה, או שהביא חיות עופות ודגים, אוי סליחה, או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמא אתמול נעקרו וניצודו, רואים על הבשר שהוא לא כל כך טרי, או שכבר נתפס מזמן. אז כך, אם הביאן בתוך התחום, גם זה מוכן וגם הגוי לא עשה שום מלאכה לישראל, אבל אם הביאן מחוץ לתחום אז הכי נמי, אין יותר בעיה של מוקצה, אבל יש עוד בעיה של שהגוי עשה מלאכה לישראל, שהרי זה אסור לו, אז זה אסור לישראל שבשבילו עשה את המלאכה. אבל אם הביא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום הוא מותר לישראל אחר. יש לזה קשר להלכה בהלכות שבת גם, נכון? ישראל אחר לא אסור במה שנעשה לישראל, אם אני זוכר בהלכות שבת גם אותה הלכה?
דיון: האם החילוק של “מותר לישראל אחר” הוא רק בתחומין או בכל המלאכות
דובר 2:
זוכר? לא ברור.
דובר 1:
גם זה אסור לו. הלו חוזר על כל ההלכות כלומר. אם אני זוכר לא, אני לא זוכר. האם זה דווקא בתחומין או בכל הדברים? אני לא זוכר. אני לא זוכר. אבל הלא״ה אומר כאן, בתחומין הוא לא אמר כל כך ברור כמו… אה, הוא אומר שזה רק… מה היה כתוב בהלכות שבת פרק ה׳ באותו אזור? אמירה לעכו״ם?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
גוי שעשה מלאכה לישראל, לא יהנה, ומותר לישראל אחר. אה, למשל, זה כן היה כתוב בחילול שבת שישראל אחר רשאי לאכול. אולי זה דבר למת? אני לא זוכר שישראל אחר רשאי.
דובר 2:
למה?
דובר 1:
אבל אתה זוכר שאסור?
דובר 2:
אני לא ראיתי, אני זוכר שהכל מדבר על אותו ישראל.
דובר 1:
אז אני לא יודע, אני חושב שאולי כל ההלכות הן כך שישראל אחר רשאי. הוא אומר שרק תחומין אולי מותר, אבל אני לא זוכר. כי הרמב״ם היה צריך לעשות את החילוק כאן בתוך אותו ענין עצמו. הוא לא אומר עד שימתין בכדי שיעשו, אז שם הוא היה צריך לומר לישראל, מה שאין כן אחר רשאי כן? נראה שרק לענין תחומין הוא עושה את החילוק. כאן הוא אומר, אבל בשביל ישראל זה, מחוץ לתחום מותר לישראל אחר, לישראל אחר זה כן מותר.
דובר 2:
הוא מתכוון כאן לישראל אחר שהוא כן בתוך תחומו?
דובר 1:
לא זה הוא מתכוון. לישראל שהוא מחוץ לתחומו, זה… מה שלא קצרו לא יהיה חילוק. אני שומע, אני לא יודע. בסדר, סעיף י״א, כן?
דובר 2:
כן.
—
הלכה יא: עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב – עצים שהיו מחוברים לדקל, לעץ התמר ביום טוב, ונפלו. אסור להסיקן, אסור להדליק אותם. ביום טוב אנחנו מדליקים אש, אבל את זה אסור להדליק כי אסור ליהנות מזה, מפני שהוא נולד. למה זה נולד? כי עד עכשיו זה היה עץ מחובר שאסור לחתוך. אבל כאן רואים שהרמב״ם לשיטתו שאסור לעבור על רגע. רגע, לא היינו יכולים לחתוך קוצר, כי היינו יכולים לעשות את זה ערב יום טוב. למה לא היינו יכולים לחתוך?
דובר 2:
הם למדו במפורש בפרק א׳ שאסור. משהו שהיינו יכולים לעשות יום לפני כן, כן.
דובר 1:
ממילא זה עכשיו נעשה… לא, לא, היינו יכולים לחתוך מדרבנן. הם למדו ברור שזה לא נקרא מכשירי אוכל נפש. מכל סיבה, הרב לא הבין שם למה.
דובר 2:
אה, בקוצר נכון, בקוצר נכון, בקוצר נכון. אסור לחתוך, כן.
דובר 1:
ממילא עכשיו, כשזה נפל, זה עכשיו נעשה נולד. עכשיו זה נעשה זמין. כמו ביצה שהייתה בתרנגולת, לא הייתה ביצה שהייתה זמינה. זה עכשיו נעשה זמין. זה פירוש זמין.
אבל אם נשרו לתוך התנור, אם זה נפל ישר מהדקל נפל זה לתוך התנור, כאן כן החכמים היו מקילים. מה העצה? אי אפשר להדליק את התנור כמו שהוא, אפילו זה נפל, אבל כן יש עצה, מרבה עליהם עצים שיעשה שיהיה בטל ברוב, יוסיף עוד עצים שהם לא נולד, עצים כשרים, בחנים שהם מוכנים מבעוד יום, אבל כשמערבים אפשר להדליק את זה.
חידוש: החילוק בין ביצה שנולדה ועצים שנשרו
דובר 1:
זה כל כך מעניין, כי למדנו שביצה שנולדה ביום טוב שהתערבה עם ביצים אחרות כולן אסורות, כי יש דבר שיש לו מתירין. באמת מעניין. אז לכאורה לפי החשבון היינו צריכים גם כאן לומר שזה יאסור גם את העצים האחרים. אבל נראה שכל כך לא החמירו. ראיתי שמישהו אמר שמאחר ויש הנאה מזה בשעה שזה כבר בוער, ובשעה ש… זה תמיד הדבר המעניין, שעצים שבוערים יש הנאה כשהעצים כבר לא בוערים. ההנאה מזה היא כבר כשהעצים… ההנאה מזה היא כבר כשהעצים כבר לא עצים, יש הנאה כבר כשזה נעשה אפר. ממילא היו מקילים כאן אחרת מאשר היו מקילים עם הרגיל דבר שיש לו מתירין. אני חושב שזה מעניין.
דובר 2:
אולי זה לא ממש נולד, אולי זה כן יותר כמו מוקצה. הוא אומר נולד.
דובר 1:
יש לי דרחמון, אני יכול לומר… יש לזה קשר גם לנפילה לתוך התנור. זה נפל.
דובר 2:
למה אתה רוצה לומר שהוא יוציא את זה? אסור לטלטל.
דובר 1:
יש לי מצד שאינו זה גם בעיה. טלטול כזה היינו יכולים. זה היה מחמת גופו, זה היה סוג של טלטול ש… זה טלטול כדי שנוכל להשתמש בתנור. זה היה סוג של טלטול לכאורה שהיינו יכולים, לצורך גופו ממקומו. אבל נראה שזו קולא. למה הקולא? האם כי, כמו שאתה אומר, כי הוא לא עשה כלום, אחרת מביצה שנולדה שהתערבה? או הדבר, כי ההנאה מזה היא כשהעצים בוערים כבר. כבר. בסדר.
דובר 2:
הלאה, “ערימת התבן ואוצר של…” יכול להיות דבר אחר. יכול להיות שבביצה זה דבר שיש לו מתירין, כי הביצה שלמה. חכה למוצאי יום טוב. כאן, מה זה דבר שיש לו מתירין? התנור תקוע עם זה. זה מונח בתנור.
דובר 1:
כמו שאתה אומר, אתה אולי לא תוציא את זה?
דובר 2:
אני מאמין שהיית יכול כן להוציא את זה. כי אפילו בשבת היית יכול להוציא את זה. מה היה… בסדר, זו השאלה. כן.
—
הלכה יא (המשך): ערימת התבן ואוצר של עצים
דובר 1:
הלאה, “ערימת התבן”, ערימת תבן, “ואוצר של עצים”, או ערימה גדולה של עצים, המצב הוא שכיוון שזה מונח כמו ערימה גדולה, לא כדי להשתמש עכשיו, לא כדי להשתמש ביום טוב, אלא זה מונח מאוחסן למאוחר יותר. “אין מתחילין בהן ביום טוב”, לא מתחילים להשתמש מהערימה, כי זה לא מוכן, זה מונח אולי לסחורה? הוא לא אומר בבירור שהדבר לסחורה. “אלא אם כן הכין מערב”, אלא אם כן הוא הכין אותו בערב שישתמש בו, אז זה כבר מוכן. הוא לא אומר כשזה מונח לסחורה. עצם הדבר שזה מונח בערימה גדולה מראה שזה לא מחולק לקבוצות קטנות. כלומר, כשלמישהו יש ערימה ענקית, מה שהוא משתמש הוא מניח כבר בערימה קטנה יותר, שיהיה מוכן לשימוש. אז הוא צריך להכין את זה מערב, מה שאין מוקצה.
אומר הוא הלאה, ואם היה תבן מעורב בקוצים, אם התבן אבל מעורב בקוצים, ובמקרה כזה אי אפשר לתת לבהמות… זה לא מונח שם כדי למכור או שהבהמות ישתמשו בו מאוחר יותר, כי זה מעורב בקוצים. אז אז הרי אינו ראוי אלא לאש, הרי רק ראוי להסקה. הרי זה מוכן, ערימה כזו נקראת כן שזה מונח שם כבר שיקחו משם עצים להסקה.
אני לא יודע כמה טוב המציאות, כי נראה שערימה גדולה שראויה לבהמות, זה לא מונח מחולק לבהמות שהבהמות יתחילו עכשיו לאכול מזה, כי זו ערימה גדולה. אבל מה שאין כן, אם הערימה היא דבר כזה שזה בקוצים, זה כן משהו שלוקחים ממנו לעצים.
הלכה: אין מבקעין עצים מצבור של קורות
דובר 1:
אין מבקעין עצים מצבור של קורות
אין מבקעין עצים מצבור של קורות. צבור, אנחנו יכולים להבין טוב יותר את המילה צבור עם ב׳, מצבור, ערימה גדולה, ערימה גדולה של קורות. להוריד משם קצת עצים לשרוף, צריך עוד לשבור, צריך עוד להיות מבקע, לקחת פטיש ולשבור חתיכות. אז מה שאין מוקצה, כי זה לא מונח מוכן להסקה, זה מונח ערימה גדולה כמו החתיכה הקודמת. מה שאין מוקצה.
הלכה: קורה שנשברה ביום טוב – נולד
ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. מה קורה אם לאדם יש קורה בביתו, והיא נשברה ביום טוב? אז היא אסורה לשימוש אחר משום שהיא נולד, כי עד עכשיו היא הייתה, כמו שהיה לנו, נולד פירושו כשנשתנה ממין אחד, לא הייתה זמינה לשימוש, כי אדם לא הולך לקחת קורה שמונחת עדיין בשלמותה בביתו ולהשתמש בה לסוכה, ועכשיו היא נעשתה זמינה, כשהיא נשברה זה כאילו נולד.
וכן כלים שנשברו ביום טוב, אותו דבר, אין מסיקין בהן משום שהן נולד.
חידוש: גדר נולד לגבי שימוש
זה מעניין, פירוש הכלים היו מותרים כשהיו כלי שלם, אבל להסקה זה נקרא נולד. זה מעניין, צריך להבין את הגדר הברור של נולד. כשמשתנה משימוש אחד לשני, לגבי השימוש הזה זה נקרא נולד.
דיון: נולד ביום טוב לעומת שבת
כן, זה קצת מעניין, כי היה לנו, אני חושב, בהלכות שבת שמשהו נשבר, צריך להיות ראוי מעין מלאכתו או אפילו מלאכה אחרת זה מספיק. עכשיו לגבי זה נעשה מוקצה שבת, אבל זה מוקצה של יום טוב, נכון? בשבת אין נולד. גם נולד אין.
אולי מדברים אנחנו גם כן, סוג של נולד, כשהוא אומר נולד הוא מתכוון מוקצה, הוא לא מתכוון שזה נולד. אחד מהנולדות הוא עשה שבת. זה מחדש את החידוש שלך. אבל עבודה של עולדת ביום טוב היא עשה שבת, כי הרי יום טוב שבת אחרי שבת אחרי יום טוב. אבל אני לא יודע אם זה… הוא משתמש בלשון משום שהוא נולד, או שהוא יכול להשתמש בלשון משום שהוא מוקצה.
זה אני אומר, זה לא מוקצה.
אבל זה הוא אמר בבירור משום שהוא מוקצה, כי כשזה היה כלי זה היה מותר. עכשיו נולד נעשה למין השימוש החדש. אלא נולד.
הלכה: מתוקן מכלים שלמים
אומר הוא, אבל מתוקן מכלים שלמים, אדם יכול כן להסיק עם שלם, הוא יכול לקחת כף עץ שלמה ולהכניס לתנור, או בכלים שנשברו מערב יום טוב, כי אז זה כן מוכן, אשר הוכנו למלאכה אחרת מבערב. הכלי השלם היה ראוי להשתמש בו ככלי, מותר לשנות את השימוש. מתוף לעצי הסקה, זה מותר לעשות.
נכון, אבל אם זה עכשיו נעשה עץ, זה עץ חדש. מאיפה בא העץ? זה נעשה ביום טוב. דבר שנולד, ביום טוב זה נשבר אז רק כשזה נשבר מערב יום טוב. שלם מותר כן להשתמש, מותר לשנות את השימוש של דבר.
הלכה: קליפות אגוזים ושקדים – כיוצא בו
אומר הרמב״ם הלאה, כיוצא בו הלכה דומה, גוזר משקדים שאכלן מערב יום טוב. אדם אכל אגוזים ערב יום טוב, ונשארו שם הקליפות, מסיקין בקליפין ביום טוב, כי זה כבר היה מוכן ערב יום טוב להשתמש להסקה.
אבל אם אוכלן ביום טוב, אז עד עכשיו זה היה שומר לפרי, זה לא היה עצי הסקה, זה עכשיו כמו נולד, זה עכשיו נעשה זמין להסקה, אז אין מסיקין בקליפין, אסור להסיק, אסור להשתמש בזה לשריפה.
חידוש: הרמב״ם כחוקר נוסח – יש נוסחאות
והרמב״ם אומר דבר מעניין, שיש נוסח אחר שכתוב בדיוק הפוך. ויש נוסחאות, היו לו שני נוסחאות בגמרא. אומרים שהרמב״ם היה חוקר נוסח, כן? לרמב״ם היה יותר מגמרא אחת. חוקר נוסח זה אדם שלא עוסק בלימוד, הוא מסתכל איך זה נראה בפנים. הרמב״ם רצה לדעת את ההלכה, והיו לו שתי גמרות, אחת הייתה כך, אחת הייתה כך. רצה לדעת מה האמת, הביא את שתיהן.
זה מאוד מעניין, כי הוא לא רק פוסק, הרמב״ם היה צריך להכריע. אומר הוא, בסדר, בואו נראה. הוא אומר, יש נוסחאות בגמרא שכתוב בדיוק הפוך, שאם אוכלן בערב, שאגוזים שאכלו ערב יום טוב, אין מסיקין בקליפין, אסור להשתמש בקליפות, שהרי הוקצו. כי זה היה, לכאורה זה היה כמו מוקצה מחמת גופו, זה היה… הוקצו פירושו מוקצה, לא מוקצה מחמת גופו. הוקצו, מוקצה.
דיון: מה פירוש “הוקצו”?
אתה ממשיך לומר מילים מהלכות טלטול. אני מבין, אבל מה פירוש המילה הוקצו? הוקצו למה? זה היה סתם קליפות.
טוב מאוד, אבל זה לא היה מוכן. זה כבר היה חתיכת עץ, אבל לא עץ שמוכן לשרוף, להסיק. מה שאין כן להפך, כן, ואם אוכלן ביום טוב, אז כן מסיקין, שהרי הוכנו על גבי האוכל, כי כל האגוז מוכן, אז גם הקליפות מוכנות.
ההלכה אוחזת בדיוק הפוך מהסברא, היא אוחזת יותר כמו שרצית לומר. דבר שכבר מוכן לשימוש אחר, אי אפשר לומר שזה מוקצה. מבין?
דיון: סתירה בין הנוסח וההלכה הקודמת
לכאורה, הנוסח צריך גם להתנגש עם ההלכה של כלים. אבל הנוסח לא מסתדר עם ההלכה הקודמת. יש כלי, זה כבר היה כלי. עכשיו משתמשים בכלי. איך זה יכול להיות יותר גרוע כי זה נשבר? זה באמת תמוה. באמת יש נוסח שלא צריך להיות.
הוא רצה שנהיה מחמירים, כי שניהם יש חשש. הוא רצה שנאמר שזה ספק דרבנן, ואפשר להקל.
הוא היה איש טוב, הוא ידע שאנחנו הולכים ללמוד והם לא יבינו את ההלכה, הוא רצה לומר זה מחצית. הוא אומר, אתה יודע מה, יש נוסח שאוחז כמוך? זה רוח הקודש של הרמב״ם. הוא ידע, עד סוף כל הדורות יבוא יואל לשון, ויהיה לו קשה עם ההלכה הקודמת.
אני לא יודע, זה מעניין. לפעמים קורה שהרמב״ם משאיר את זה פתוח, אבל זה מעניין. במקרה הזה זה מעניין שהוא לא פוסק על זה. כן. הבאתי כאן שמצאתי עוד מקום אחד שהרמב״ם ז״ל מביא שתי נוסחאות. ואולי יש עוד מקומות, אבל מצאתי כאן עוד אחד.
דיון: האם צריך להחמיר על שני הצדדים
מה אתה אומר שצריך להחמיר? צריך לדעת. מה ההלכה הייתה? ספק מוכן אסור, צריך להחמיר לכאורה. בשני המקרים צריך להחמיר, או אולי בשני המקרים יהיה ספק דרבנן שאפשר להקל.
יש הלכה שספק מוכן… אני לא יודע אם זה אותו דבר.
אתה מתכוון לגבי ביטול, כי יש מה להתיר. אה, ספק מוכן, אה. בואו נלמד קודם, נכון? שיהיה ממש מוכן.
אבל אני לא יודע אם זה אותו דבר, כי זה ספק בגמרא, לא ספק איך כל אחד התכונן.
נכון, כאן השאלה היא האם מוכן על גבי האוכל, האם זה נקרא מוכן. זה לא ספק מוכן. ספק מוכן פירושו לא יודעים אם האדם חשב על זה.
בסדר, טוב. נכון, אני לא יודע מה זה אומר.
דיון: השגת הראב״ד – “בעולם לא שמעתי”
מה זה אומר, איזה רמב״ם רוצה לפסוק כך? מה אומר האדם כאן בצד, הוא יודע?
כי הראב״ד מתנגד מיד, הוא אומר שהוא לא יודע על נוסח כזה. בעולם לא שמעתי, זה תמוה. הוא מסתכל במגיד משנה, הוא רואה מיד, הוא אומר את המשנה, לא שמעתי לא נוראיו. זה אומר שהראב״ד לא שמע.
אתה שמעת.
הראב״ד לכאורה מתכוון לומר שהוא מבטל את אותו נוסח. הנוסח שהרמב״ם היה לו עוד נוסח זה לא נוסח טוב. זה לכאורה מה שהוא מתכוון.
כן, אני מסכים. אני רק אומר שהלשון שלו לא שמעתי, הוא מתכוון לא סבירא לי. הוא מתכוון לומר, לא כמו שאתה רוצה. זה לא הגיוני, אבל זה נראה כנראה. כן, הוא אמר משהו.
המגיד משנה: “ורבינו ז״ל ראה הנוסחא וכתבה”
אומר המגיד משנה הקדוש, “וכתב הראב״ד ז״ל, אבל אין אומרים למי שלא ראה את החדש יהא בפיך, אלא למי שראה את החדש, ורבינו ז״ל ראה הנוסחא וכתבה”. מה רוצה הראב״ד? לא כתוב שהוא לא ראה. הראב״ד מתכוון לפסוק, הראב״ד פוסק כמו הנוסח הראשון.
סתם אתה צודק. אבל אני רק רוצה לראות…
“באמת שראשונה נראית עיקר, וכן נראה בספרינו”. אה, זה דבר מעניין. כאן אתה רואה שהמגיד משנה אומר, “וכן נראה בספרינו”, שמשמע, המגיד משנה היה משמע מלשון הרמב״ם שהרמב״ם מתכוון לפסוק כמו הנוסח הראשון. וגם היה להם סברא כזו, כי ההלכה הקודמת מסתדרת רק עם הנוסח הראשון.
חידוש: “כיוצא בו” כרמז מהרמב״ם
ובכלל, יכול להיות שזה כמו כלל שכשהרמב״ם מביא אחר כך הוא מתכוון… גם המילה “כיוצא בו” היא אולי… יכול להיות “כיוצא בו” הרמב״ם מתכוון לרמז עדין. הוא מתחיל עם ההלכה של הגוזז שקדים הוא מתחיל “כיוצא בו”. זה “כיוצא בו” כמו… שהגוזז שקדים מסתדר רק הנוסח הראשון עם ההלכה הקודמת של “אין מבקעין”.
אה, נכון. אז בטוח שזה יהיה… ב״כיוצא בו” טמון רמז מרמז הרמב״ם שזה לוקח את הנוסח הנכון… זה בטוח. זה אומר, אה, אתה צודק. לפי ה״יש נוסחאות” הרמב״ם מרמז שהלכותיו יש להן בעיה גם עם ההלכה הקודמת של “אין מבקעין”.
אני חושב שפשוט שה״יש נוסחאות” אוחזות באמת שההלכה הקודמת צריכה לפי הגירסא להיות אחרת. כך יוצא, אם זה “כיוצא בו”… זה אומר, לכאורה ה״כיוצא בו” עולה על כולן.
לא, אולי הנוסח עומד רק כאן, אבל…
אתה צודק, אני לא יודע אם אותו נוסח… זה עדיין לא היה מספיק לרמב״ם לפסוק שהנוסח הראשון הוא הנכון. נראה שזה עדיין תמוה. אולי הוא רוצה להשאיר את זה, זה עדיין לא מסתדר כל כך טוב. אפשר לחשוב הפוך.
בסדר, בואו נמשיך. אבל טוב מאוד, אבל אתה אומר שעומד ברור ש״כיוצא בו” זה אותה הלכה.
בסדר, עוד…
הלכה יג: קוצים רטובים — מוקצה מחמת שאינו ראוי להסקה
כך יוצא, אם זה כיוצא בו, זה הכל… אולי הנוסחאות עומדות רק כאן, אבל… זה עדיין לא היה מספיק לרמב״ם לפסוק שהנוסח הראשון הוא הנכון. נראה שזה עדיין תמוה. אולי הנוסחאות עדיין לא מסתדרות כל כך טוב. אפשר לחשוב הפוך.
בסדר.
בואו נמשיך. אבל טוב מאוד, אבל אתה אומר שעומד ברור שכיוצא בו זה אותה הלכה.
בסדר, עוד סוג דבר.
קוץ פירושו חתיכת עץ קטנה. קוץ, כן. אבל עץ משתמשים רק לסוכה כשהוא יבש. הוא נתפס מספיק, אבל כשהוא עדיין רטוב ועדיין לח, ירוק טרי שיש בו עדיין לחלוחית, לא משתמשים מזה להסקה. זה כלי טוב, חתיכות בתוכו שעדיין רטובות, הרי הוא מוקצה, פירושו מוקצה מחמת שאינו ראוי להסקה, זה לא ראוי להסקה. לפיכך, אדם יחשוב שלסוכה אסור, יכול להשתמש בו לתשמיש אחר. אבל לפיכך אסור לו לעשותו כמו שפיד, לצלות בו בשר. הוא רוצה להשתמש בזה למשהו אחר, הוא רוצה להשתמש בזה כשיפוד לתחוב את הבשר ולהחזיק את הבשר על זה בשעת צלייה, גם אסור להשתמש.
זה אומר, לצלות בשר דווקא כן, זה פשוט, זה לא מפריע, זה לא צריך להיות כל כך יבש.
אה, להפך, כי הוא לא רוצה שזה יישרף עם התורה.
אבל הוא לא יכול, כי זה לא מוכן, זה מוכן כי הוא לא חשב. נראה שעץ, בעיקר חושבים על זה להסקה. כשאולי היה רוצה לחשוב על שיפוד, אז זה כן היה מוכן, אבל באופן כללי, עץ חושבים עליו להסקה. והעץ, כשהוא ראה אותו, הוא לא חשב שזה ראוי למשהו אחר. וכן כל כיוצא בזה. שמשהו שהתשמיש שלו הוא לא… זה משהו כל כך נדיר שישתמשו בזה לתשמיש הזה, זה לא התשמיש הרגיל, פירושו לא מוכן.
בסדר.
הדבר כנראה יתהפך בפרטים, למשל, יש שני ימים טובים, ואם ביום השני זה כבר לא יהיה כל כך רטוב, לכאורה הוא אולי כן חשב על זה ליום השני. אני רק אומר מה צריך… כמה זמן לוקח ליום אחד להתייבש?
אמת.
טוב, הלאה.
הלכה יד: עצים הסמוכים לדפני סוכה — מוכן מחמת דעתו עליהם
אומר הרמב״ם כך: נוטלין עצים הסמוכים לדפני סוכה. אדם עושה, אחד מימים הטובים הוא סוכות, הוא בנה סוכה, ולצד הסוכה — רואים את זה הרבה פעמים במסכת סוכה שלא הכל היה בנוי כל כך מושלם כמו היום, לקחו הרבה עצים — יש גם עץ שהוא לא ממש חלק מהקיר, הוא סמוך לדפני סוכה. הקיר עומד כבר טוב מספיק, ויש עוד עצים שנשענים על זה. מותר לקחת ולהדליק בהם.
למה? נראה שזה מונח שם, זה מונח לתשמישו, אז הוא אולי כן חשב עליו. שני דברים: קודם כל, זה מותר, זה מוכן, כי מלכתחילה הוא אכן הניח את זה שם. אולי לא מלכתחילה הוא הניח את זה, אבל הוא הכין את זה.
כן, כן, בוודאי, תסתכל בהמשך. תסתכל בהמשך.
“אבל אין“, הוא הניח את זה שם, מלכתחילה הוא הביא עצים.
אה, מצד שני, זה לא סותר, כך הוא מביא מהגמרא.
אבל זה עדיין סמוך, זה לא חלק מהסוכה. זה ליד הקיר, אבל הקיר עומד בלעדיו. לא רק סותר, זה גם היה מוקצה מחמת מצווה. יש לנו הלכה שאסור להוריד דברים מהסוכה ביום טוב.
בסדר?
עצים מן השדה — מוקצה אפילו מכונסים
אבל מה אסור? אבל אין מביאין עצים מן השדה. אסור לקחת סתם עצים אקראיים מהשדה, אפילו מה שלא בסוכה, מה שלא סמוך לדפני סוכה, אפילו אם כינסו אותם כבר מערב יום טוב, אפילו אם זה מונח בערימות מערב יום טוב, אלא אם כן זה היה מוכן.
מעניין, “מכנסם” פירושו שזה כבר מונח מסודר לשימוש, אבל נראה שזה מונח בשדה, זה מונח רחוק. אה, מה שהוא הכין, מה שהוא הביא לבית, מה שמונח ליד דפני הסוכה. יכול להיות שמה שסמוך לדפני סוכה, לא שהוא חשב להסיק בו, כך הוא היה חושב, אלא זה מונח שם ודעתו עליו, שזה מונח שם, שאם הוא יצטרך אותו הוא יוכל להשתמש בו. אבל מה שמונח בשדה, אפילו אם זה מונח באופן אולי יותר כי זה מונח כבר מכונסים, לא יותר, אפילו זה מונח מכונסים, אבל אין דעתו עליו כי זה מונח רחוק.
אבל מגבבין בשדה שלפניו ומדליק שם. הוא מתכוון לומר שההבדל הוא לא בין שדה לעומת בית, ההבדל הוא האם זה קרוב אליו או רחוק ממנו.
כן, זה מה שהוא מתכוון כנראה, נכון?
אבל גם מגבב פירושו שהוא מגרד סתם, זה לא מכונס, אפילו זה לא מכונס. זה לא מכונס, אבל זה מונח מולו. מה שמונח קרוב דעתו עליו.
מכונסין שברשות היחיד — תנאים למוכן
והלאה, מביאין מן המכונסין שברשות היחיד. מה שמונח מסודר ברשות היחיד, מותר כן לקחת, כי זה לא נקרא כמו בשדה. אומר הוא, אפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה, אפילו אם רשות היחיד הוא לא הדירה שבה הוא גר, זה רק אני יודע בחצר שלו ובשטח שלו יש איזו רשות היחיד. והם למדו למשל בהלכות שבת שאינו נקב לדירה עושה הבדל, זה לא רשות היחיד לגבי שבת. אדם אולי חשב שבגלל זה גם לא ייקרא שהעץ ראוי ל… או מוכן לשימוש, אבל זה כן מוכן לשימוש, כי זה מכונס ברשות היחיד, שונה ממה שמכונס בשדה.
תרגום לעברית
אבל ובלבד שיהיה לו פתח, אז רשות היחיד היא רשות היחיד רגילה עם דלת, כך שדעתו עליו שנכנסים לשם ומשתמשים במקום. לעומת זאת אם זו רשות היחיד שאין משתמשים בה כי אין לה דלת, אז לא היו העצים הללו נקראים מוכן. ואותו דבר ותהיה בתוך תחום שבת, כי אם אינה בתחום שבת אז גם כן אינה מוכן. אף על פי שביום טוב… אה, אסור לצאת חוץ לתחום אוכל, יום טוב, אבל וחוץ לאלו הריהו מוקצה. או משום שאינה בתחום שבת, או משום שאין לה דלת, אז העצים אינם מוכנים והרי הם מוקצה.
הלכה טו: עלי קנים וגפנים — מוקצה מחמת שהרוח מפזרת אותם
דובר 1: כל הקנים וכל הגפנים עלים מעצים שיש לאדם בשדהו, אז אפילו שהיו מכונסין בכרפף, אפילו אם הם מונחים בערימה, בחצרו, בחצר האחורית שלו, למדנו שכאשר לאדם יש משהו ברשותו, מכונסים מותר, זה היה לגבי עצים, אבל לגבי עלים לא כך ההלכה. מדוע? כי כיוון שהרוח מפזרת אותם, כשהם מונחים שם, אפילו מונחים מכונסים, אבל אנו יודעים שהרוח תפזר אותם, הרי כמפוזרים ואסורים, רואים אותם כאילו הם מפוזרים. אבל מדובר דווקא במצב שיש רוח. זה סוג של דבר שאינו מתקיים, זה משלחת וחזרת, זה לא דבר שמתקיים. ממילא, זה שדווקא מונח שם, לא עוזר. אבל התיקון היה, לכאורה עדיין לא הופך למוכן, כי התיקון היה שהוא יודע למה. אבל יש עצה, כשהוא הניח עליהם משהו כבד להחזיק שלא יתעופפו, ואז זה פשוט מוכן.
הלכה טז: בהמה שמתה ביום טוב
דובר 1: עוד, הלכות נוספות של המוקצה הן כך: בהמה שמתה ביום טוב. הבהמה שמתה ביום טוב, הרי היא עכשיו נבילה. והשאלה היא האם מותר להשתמש בה לכלבים. למדנו אתמול שאסור לבשל לכלבים, אבל מותר לעשות שימוש כלשהו לבעלי חיים שנמצאים בבעלותו. מה? לא לחתוך. ולכאורה, כלבים הם בהמה שיש חיוב לפרנס. אז אם היתה מסוכנת מערב יום טוב, אם הבהמה כבר הייתה חולה מערב יום טוב, אז כן נחשב מוכן, הוא כבר חשב שסביר מאוד שתמות והוא ייתן אותה לאכול, אז הרי זה מחתכה לכלבים. ואם לאו, אם הבהמה לצערנו מתה פתאום, לא הייתה מסוכנת, אז הואיל ולא היתה דעתו עליו, הוא לא חשב להשתמש בבהמה כמזון לכלבים. אז הרי זה מוקצה, כמו כל שאר המוקצות, נעשה שימוש חדש בבהמה, אז ולא יזיזנה ממקומה, אסור לו לזוז אותה, אסור לו לחתוך לכלבים, כי הכלבים צריכים להסתדר בעצמם לאכול ממנה.
עוד, בהמת קדשים שמתה, בהמה של קדשים שכשמתה אסור לתת אותה לכלבים, נכון? ותרומה שנטמאת, גם אותו דבר, שצריך לשרוף אותה ולא לתת לכלבים, גם לא יזיזנה ממקומה, כי אינה ראויה לכלום. זה אומר אפילו אם הבהמה הייתה מסוכנת, לא הייתה דעתו עליה לתת לכלבים, ממילא היא מוקצה.
הלכה יז: דגים ועופות וחיה שהן מוקצה
דובר 1: עוד, דגים ועופות וחיה שהן מוקצה. דגים ועופות וחיה הם מוקצה, כמו שלמדנו בתחילת הפרק, כשהם מוקצה, כשלא הייתה דעתו עליהם. היה, נאמר, עדיין במצודה גדולה. אז ההלכה, אין משקין אותן ביום טוב, אסור להשקות אותם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, גם אסור לתת להם מזון, שמא יבוא ליקח מהם. זה לא שייתן להם לאכול, אלא חשש שכשיניח לפניהם, יטרח גם ויקח מהם, ישתמש בהם, יאכל מהם. שוב, הדגים שאסור לאכול יש חשש שאם ישקה אותם, גם יקח מהם ויאכל מהם. מעניין.
דובר 2: יכול להיות שצריך כאילו שהדגים ימותו מרעב? זו לא העצה של הפסד או מה?
דובר 1: הם מסתדרים, הם לא מתים. זו לא הנקודה. שלא ילך להתעסק איתם, כי הם שוחים שם. לא להתעסק איתם, זו המילה.
כלל: אסור לטלטלו
דובר 1: כן. אומר הוא, וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה, דברים שאסור לאכול או להשתמש בהם ביום טוב, לא רק אסור להשתמש, כמו למשל עצים להסקה לא רק אסור לשים אותם בתנור, אלא גם אסור כל דבר לטלטלו, כי אינו ראוי לאכילה פירושו כבר אסור בטלטול. והם כבר ראו זאת בעצם פעם אצל הביצה, אני לא רוצה להגיד את המילה אסור לטלטלו. בסדר.
הלכה יח: עפר ואפר — דיני מוכן
דובר 1: עכשיו אפשר לראות לגבי עפר. בעצם כל הפרק הוא רשימה של חפצים אחרים, סוגים אחרים של דברים, יצורים, שמתי הם מוכנים ומתי לא. כן, שהם מוקצה או מוכן.
המכניס עפר מערב יום טוב, כשמישהו מכניס עפר לבית ערב יום טוב, ההלכה הייתה לנו גם בשבת, אם ייחד לו בחצרו קרן זוית, הוא ייחד פינה שם זה מונח. אני מתכוון שהיו משתמשים בעפר ל… סוגי רצפות. יש רצפות שלמדנו אחר כך בשבת שהיו מנקים רצפה שהיא מרוצפת. רצפה שהיא חול, היו פשוט פורשים חול טרי, שייראה, שלא יראו את הפירורים, שלא יראו לכלוך. זה לא שונה מרצפות, אבל זה אולי מיותר. אני לא יודע, אני לא יודע. אבל לשים חול על הרצפה אסור, נכון. למה? שוה גומות. זה ממש שוה גומות.
דובר 2: יש לך ספק שביעית גמור, אני לא מבין.
דובר 1: לא, מניחים כנראה שכבה דקה מאוד.
דובר 2: אתה מכיר את הרעיון של…
הלכה יח (המשך): עפר ואפר — מוכן ונולד
דובר 1: יש רצפות שלמדנו אחר כך בשבת, שהיו מנקים רצפה שהיא מרוצפת. רצפה שהיא חול, היו פשוט פורשים חול טרי, שייראה שלא יראו את הפירורים, לא יראו לכלוך. לא שונה ממה, יש דבר כזה. אני רק רוצה להסביר מה צריך להיות. אבל לשים חול על הרצפה אסור. זה ממש שוה גומות.
דובר 2: הרי זה לא שוה גומות.
דובר 1: אני לא מבין. לא, מניחים כנראה שכבה דקה מאוד. משתמשים, מניחים, לא יודעים מה משתמשים, מכסים עם הדם שנשחט, מדובר על זה במסכת ביצה.
דובר 2: כיסוי הדם.
דובר 1: אה, בסדר. אני לא יודע אם זה נקרא שוה גומות, אבל זה לא הנושא כאן. מניחים שכבה דקה, וגמרו לאכול, יש שכבה, יש שכבה, מפזרים עליה.
דיון: מאיפה הרעיון של חול?
דובר 2: איך לקחת את הרעיון שמניחים חול?
דובר 1: אני זוכר דבר כזה. אני צריך לחשוב מאיפה אני זוכר דבר כזה. בסדר.
לשון הרמב״ם: עפר מוכן
אם ייחד לצורך כך הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. רק מה שצריך לעשות עם החול. אני זוכר שבגמרא מדובר על כיסוי הדם. הוא אמר כיסוי לכלוך, או יש לו כזה… ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו. וכן, אפר שהכין מערב יום טוב…
דובר 2: יש דבר כזה. עפר ואפר הם שני מרכיבים שהם בערך אותו דבר, כן?
הסבר: כיסוי הדם באפר
דובר 1: אני מתכוון שמכיסוי הדם עצמו רואים שזה… לא, כיסוי הדם זה לא חידוש. לא, כיסוי הדם זה שהדם לא יהיה מונח על הרצפה גלוי. כי הדם הוא הנפש, כסה אותו. כי זה היה הסדר איך היו מכסים דברים באפר. כך אני מתכוון.
וכן, אפר שהכין מערב יום טוב… כי כבר עשו אפר. זה אומר שאדם מכניס, הוא עושה אש כדי שיהיה אפר. לא, יכול להיות שזה בא מהתנור, לא משנה. אפר נקרא מוכן, כן, הוא מוכן כי ערב שבת כבר חשב להשתמש בו לצרכיו.
אפר שנעשה ביום טוב — נולד
אבל שנעשה ביום טוב, אפר שנוצר ביום טוב מדברים שבישלו ביום טוב, הוא כך: כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה, כל עוד הוא עדיין חם, וזה הסדר שמשתמשים בו לבשל בו ביצה, אם הוא חם מספיק, מותר לטלטל, הוא עדיין גחלים. זה אומר עדיין כמו פריט מטבח שמשתמשים בו לבישול, אז עדיין מותר לטלטל, זה עדיין מוכן.
אבל אם לאו, אז כבר לא מוכן לשימוש כגחלים, כאפר חם, אלא מה אז? נעשה עכשיו דבר חדש, נעשה אפר שמשתמשים בו לדברים אחרים. אז זה נקרא נולד, כמו שלמדנו שמשהו שנוצר ממנו שימוש חדש נקרא נולד, אסור לטלטלו משום נולד.
הסבר: למה זה נולד?
אז זה לא רק שימוש חדש, זה גם חפץ חדש. לא היה אפר, היה עץ. לא, היה חם, כבר היה אפר, אבל היה חם, והיה כ, השתמשו בו כגחלים, כדברים לשריפה.
דובר 2: לא, אבל אני אומר שהיה הרי מותר בטלטול כבר אחרי שהיה עץ, כשהיה אפר חם.
דקר נעוץ — מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב
מהו דקר?
דובר 1: מי שהיה לו דקר נעוץ מערב יום טוב. למישהו יש דקר נעוץ… דקר פירושו את, אני מתכוון? כן, קרדום לחפור בו. דקר, קרדום, זה אותן אותיות, אני לא יודע. לא, דקר זה דקר, וקרדום זה קרדום. קרדום זה גרזן ודקר זה את זכרתי.
לא, הוא מביא מפירוש המשניות לרמב״ם. דקר, אומר הרמב״ם בפירוש המשניות, קרדום לחפור בו. אז, לצערי, אני לא מסכים. דקר זה דקר, וקרדום זה קרדום. למה לומר אותו דבר? המשנה קוראת, יש עוד דרך איך היו קוראים לדקר. דקר זה את, כי קרדום זה גרזן. שני דברים אחרים? לא, כתוב קרדום לחפור בו משתמשים תמיד. כן. זה בטח דבר אחר.
המציאות: דקר תקוע בחול
בסדר, אם למישהו יש ערימה של… למישהו יש ערימה של חול, ובתוכה כבר מונח הדקר. זה כבר חול שיודעים כבר, כבר הראו שזה חול לשימוש. מכך שמונח הדקר, פשוט שזה חול שמונח בשביל ערימת חול. זה רק עכשיו מערב יום טוב, כבר תקוע בחול מערב יום טוב.
ונתקו ביום טוב, הוא הוציא ביום טוב, הוא הוציא את הדקר, הוא משך אותו משם. היה תקוע בארץ את. עכשיו צריך עוד להרים את האת כדי להוציא את החול, שאפשר יהיה לקחת. להוציא את החול מהארץ אי אפשר לקחת. וביום טוב הוא הוציא אותו. היה תקוע ערב יום טוב, וביום טוב הוא הרים את האת.
והעלה עפר — מה עלה?
כשהוא הוציא את האת “והעלה עפר”, יש… אני מתכוון כאילו יש סוגים אחרים של חול. לא מדברים על חול רך, מדברים על עפר כזה… רגע, נראה שזה תלוי. בסדר, אה. על זה זה תלוי, אבל המציאות פשוטה. לא, איך זה “העלה עפר”, כשזה חול קשה, וכל עוד זה לא ראוי לשם זה. אבל ברגע שהיה בתוכו דקר, זה נעשה רך, המקום נעשה רך. “העלה עפר”.
לא, תגיד מה פירוש המילה “העלה עפר”? אני לא מבין מזה, “העלה עפר”, הרימו חתיכת גוש של חול. כשהוא הוציא את הדקר עלה איתו חתיכת חול. כן, מהו את, כף זה את. בסדר. אז לכן זה נעשה.
אם היה אותו עפר תחוח — חול רך
“אם היה אותו עפר תחוח”, אם החול רך, רופף, המילה תחוח היא המילה לחול. אני חושב שפירושו רופף, אם אני זוכר. תחוח, השם הוא תחוח. כן, תחוח פירושו רופף, כמו. רופף, כן. עפר תחוח. “הרי זה מכסה בו, ומטלטלו”. כי זה אומר שהחול מוכן כי כבר היה מוכן. כשזה תקוע, כבר הראה בזה שזה כבר החתיכת חול מגוש עפר.
אבל אם העלה גוש עפר — לא יכתוש
אם לא הוציא פירורי עפר, אלא הוציא גוש עפר, פשוט שלא היה מוכן מערב יום טוב. זה אומר שהדקר לא היה, אה, לא כמוכן. זה מוכן בשירות. אם אבל הוציא גוש עפר, ואתה רוצה עכשיו להשתמש. הוא רוצה עכשיו להשתמש בחול. צריך להשתמש בכלי, אבל כדי להשתמש בכלי צריך לפורר אותו. הוא צריך עוד לפורר אותו. “הרי זה לא יכתוש ביום טוב”, שלא יפורר אותו ביום טוב.
דיון: למה לא יכתוש? טוחן או מוכן?
הוא אומר על טוחן. אני מתכוון אולי הוא יכול היה לומר שזה לא פירוש. אני לא מתכוון אם טוחן ממש, כמו שזה מלאכה של טוחן. אולי זה גדר של טוחן.
כן, אני חושב גם שאולי מדברים כאן כמוכן, כי זה מראה שהדקר נעוץ עדיין לא היה מוכן מספיק. כשזה חול רופף, וחסר רק החפירה עם הדקר. כבר עשית את כל העבודה, אבל… אבל אולי לא, כי הדקר הוא רק כמו סימן. זה לא פשוט שזה קשור לחקירה שאני טוען שהכנה היא עובדה.
אני מתכוון לומר, מבין מה אני אומר? הוא שם שם מקל. פשוט, השטח חול הוא כבר חול, זה לא חלק מהעפר של הקרקע, זה חול. אבל אני רואה שכולם אומרים שזו שאלה של טוחן.
קושיה: חופר — איך היה מותר להוציא את הדקר?
אבל אני לא מבין דבר אחד: להוציא את הדקר מה… הם נתקו. איך היה מותר לעשות את הנתקו? זה לא היה בעיה של חופר? או מדברים הרי כאן “המכניס עפר”. פשוט שזה עוד חול שעדיין לא מוכן. נכנס חופר.
חופר זה כשמתקנים בזה את הקרקע, או יש משהו שם… אסור לחפור בור ביום טוב. הוא לא חופר בור, הוא לוקח חול. אבל הוא עושה בור בזה כשהוא מוציא אותו, כן? אתה רואה הרי “המכניס עפר”. אתה לא יודע, אתה חורש או חופר?
תירוץ: מלאכה שאינה צריכה לגופה
בסדר, נראה שלא. הוא מדבר דווקא על זה, אבל זו שאלה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אני חושב שהרמב״ם סובר שחייב. בטוח שזו מלאכה קלאסית שאינה צריכה לגופה. הוא לא צריך את הבור, הוא צריך רק את הדקר, את החול.
דיון: בנתקו — בדיעבד או לכתחילה?
אולי יכול להיות שהוא אסור לכתחילה. הוא מדבר בנתקו. הוא לא ידע את ההלכה, בנתקו. כי הבנתקו זה משהו כזה… זה מה שהוא עשה.
כך אומר הוא, הרב בלומן אמר שהלחם משנה אומר דווקא שאסור למתוק, כי זו שאלה של חופר, כמו שאתה אומר. אבל זה מאוד מעניין מה זה אומר.
כן, אבל לומר שהוא יכול להשתמש בזה עכשיו אחרי שעבר על איסור? כן, זו לא בעיה. אבל השאלה היא אבל למה הרמב״ם לא יאמר שאסור? זה מאוד מטעה.
לא. ביפה תואר נראה שמותר. אולי כי זה כבר נעוץ, אז זה כבר לא חופר. כי זה כבר נעוץ, זה כבר מונח תקוע. חצי עבודה כבר נעשתה. I don’t know. טוב מאוד.
—
סיום
בכל מקרה, עד כאן פרק ב׳. עד כאן פרק ב׳ מהלכות שביתת יום טוב.