אני יהודי דתי כי אני ציוני
כותב שלא בדיוק ואחריות כי אם אני רוצה לכתוב בדיוק זה לא קורה
אמרתי שכבר הרבה זמן הבנתי שיש לרבינו דביר לרר איזה תיאולוגיה יהודית יסודית, שאני חושב שלא מבינים אותה, גם בגלל הבדלים ברקע, וגם בגלל שהוא מתבטא בהרבה אופנים שאני חושב שלא כולם מבינים, חשבתי להסביר לפי תפיסתי, וגם לבטא במה זה תלוי בעצם ומה לא נוח לי בדרך זה.
פרק א – חיפוש בחורי הישיבה אחר ההכרח
בחור ישיבה שרוצה לדעת אם יש ‘הכרח׳ שהוא יהיה דתי, זה הרקע של רוב הדיונים על תוקף האמונה שלנו, כבר מאות שנים.
יש לו אמונה ודתיות מורגלת. שנראה לו אחר העיון ‘לא מוכרח׳, והוא היה רוצה לדעת אם יש משהו שיכריח את זה.
קצת בדומה לחיפוש ‘הכרח׳ לוגי בסוגיה בגמרא, הוא מתבגר ומחפש לדעת האם יש הכרח ששיטת המשנה ברורה צודקת, אחר שלימדו אותו לנהוג כמותה.
פרק ב – דרך הפילוסופיה ודרך ההיסטוריה ושבירתם
באופן כללי היו שני דרכים להגיע להכרח הזה, הראשון דרך הפילוסופים הראשונים. השני דרך המורגל על שם הכוזרי. הדרך ההיסטורית.
עד שבא קאנט (ועד בכלל כהגהת החזו״א) היתה הבנת המשכילים שההכרח יכול לנבוע בעיקר מתפיסות פילוסופיות אודות האלוהות ואודות שלימות האדם. נשארים כמובן בעיות ביחס למצוות והלכה, כידוע בתולדות.
משבא קאנט, ומשום מה רוב ההוגים הדתיים המודרנים הם מתלמידיו (כי אחרת לא היו מודרנים..) יש מוסכמה שהדרך הפילוסופית בבסיס לא מסוגלת לספק הכרח.
לכן פנו או חזרו להכרח ההיסטורי. מעמד הר סיני שישים רבוא וכו׳. גם כי יש תחושה שמציאות שקרתה אמפירית בעולם הזה עדיפה על ספקוליה מטאפיזית. וגם, בעיקר, כי יש מוסכמה שספקולציה מועילה אולי לגבי מה שמשותף לכל הדתות, אבל אינו יכול להצדיק למה להיות יהודי ולשמור תורה זו ולא אחרת.
ברגע שזה קרה, ממילא צריכים לדעת אם אכן יש הכרח להאמין שההיסטוריה היא כמות שהיתה.
הבעיה היסודית הוא שמקצוע ההיסטוריה לא היתה מעולם ולא יכולה להיות בעלת הכרחיות או וודאות אפילו במובן שהמטאפיזיקה היתה ועודנה. בטבעה היא בעולם ששולט בו השכחה וחוסר הידיעה.
כל שכן כאשר הצטרפו אליה כל מיני חכמים שערערו באמת מצדדים פרטיים על יסודות היסטוריים כמו לטעון שיש הכרח שלא באמת היו שישים רבוא וכדומה.
[הסיפור הזה הוא בערך היסטוריה מוסכמת של הגות דתית מודרנית, כלומר הגות דתית גרמנית, נוצרית ויהודית, גם שלבי הקשיא וגם שלבי התשובה, וגם הקשיא על זה. זה נקרא ביקורת המקרא, או שאלת הישוע ההיסטורי, אותם סוגי בעיות שנולדו מאותם סוגי פתרונות, ובסופו של דבר הם מתמצים לבעיה היסודית שהיסטוריה איננה מתמטיקה]
ופה נכנסים רעיונות יותר סוביקטיביים, או פנמנולוגים, וכו׳ (גם מושג פוסט-קנטיאני), או חסידות של חוויות ותחושות, אבל סובייקטיביות זה דבר בעייתי וניהליסטי מהרבה מובנים כפי שידוע [במובן מסוים הוא סובל מכל הבעיות של הפילוסופיה שלא מסוגלת להצדיק מצוות, פלוס עוד כמה בעיות..]
מבחינתי כבר אפשר לחזור לדרך הפילוסופיה הקדומה, כמובן שזה צריך פירוש.
פרק ג – ההכרח הציוני
בתוך ההיסטוריה הזו, יש סיפור של יהודי אחד בשם בנימין זאב. בנימין זאב הוא בעצם יהודי שכבר הלך את קו הנאורות עד הסוף, אין באמת סיבה טובה להיות יהודי גם אם יש אולי (וזה מאד אולי, אבל לא זה הבעיה שלו) סיבה טובה להיות בן תרבות משכיל וכו׳. להיות יהודי זה כזה שריד היסטורי. ומתוך אילוצי מציאות הוא שם לב, שזה הכל טוב ויפה, אבל אין לו ברירה אחרת. הוא שוקל בתום לב וכמסיח לפי תומו את האופציה למחוק את שארית היהדות שבו, והוא רואה שזה לא אפשרי. או שגם אם זה אפשרי לכמה יחידים, זה לא פתרון לרבים. והוא נשלח מתוך זה לחפש פתרון לרבים אלה.
חשוב לשים לב, שהרעיון פה מבוסס על הכרה של הכרח, אבל לא מסוג ההכרח העיוני, שהוא בעצם הכרח מאד חופשי, שמבוסס על שאני מכיר בכך שזה האמת וכדומה, ובכלל, למרות שהאמת השכלית לכאורה מאד מכרחת, היא גם מאד חופשית במובן של אינה צריכה לדבר לבד עצמה, סוג של חירות חיובית, וכל אופן השיח שלה הוא אופן חופשי של השכל החופשי המחפש את האמת בעצמו. במיוחד איך שהדרך השכלי נתפס כנאורות, ממש כאחוז יד ביד עם החירות הזאת. אבל גם לפניו, בגוון אחר.
ההכרח של בנימין זאב מאידך, הוא הכרח כפשוטו, הוא לא בחר להיוולד יהודי, ואם שואלים אותו הוא עונה שמסתמא היה עדיף לא להיוולד ככה. אבל עכשיו שנברא זה ככה, והוא לא רואה דרך החוצה מזה. אבא שלו וסבא שלו כבר הלכו את כל הדרך חוצה האפשרי, והוא רואה שהדרך הזו פשוט לא קיימת, לא ברמה מספקת לשרוד, וודאי לא לעם כולו. וודאי לא בכל עתיד הנראה לעין.
בנימין זאב עושה החלטה אמיצה, מסוג ‘אהבת הגורל׳. יש דמות בספר אלטנוילנד שיש לו סיסמה כזו “יהודי אהיה בכל מקרה, התלוי בבחירתי הוא רק אם אהיה יהודי גאה או יהודי שפל, אז חבל שלא אבחר להיות יהודי גאה”. הוא מחליט להשלים ואפילו לאהוב ולהתגאות בזה שהוא יהודי. זו נקודת הבחירה הכי אמיצה, ומצד שני הכי מוכרחת שלו. מתוך הבחירה הזו נולדים כל מיני רעיונות שונים שלו.
פרק ד – בחזרה לבחורי הישיבה וההבדל בין דביר לכולם
עכשיו, יש הרבה דברים לדון במה שנובע מהבחירה שלו, ונדבר על האמונה הדתית עוד רגע. אבל יש פה משהו שהרבה קודם לזה, יש פה ממש ניתוח קר ואירופאי של הבעיה היהודית של עיתונאי מתבולל, הדבר שהכי פחות אפשר לחשוד באיזה מגמה.. הנקודה שהמתבולל האחרון הזה שם לב הוא נקודה הכרחית, ומסוג ההכרח שהבחור ישיבה הנ״ל לא מעלה על דעתו בכלל.
בפועל, עד היום הזה, גם בחורי הישיבה וגם המלמדים שלהם, וגם כל המידיינים על השאלה אם להיות דתי ואם יש לזה הכרח ואם אפשר לנצח בוויכוח עם חילוני וכו׳, הרקע המונח מאחורי כל הסגנון הזה הוא כביכול יש פה באמת שאלה, האם להיות יהודים או לא. כאילו מישהו שואל אותנו וכאילו הדבר נתון לבחירתנו.
כל השיחה הזו עוד לא הגיעה להבנה שהגיע אליו העיתונאי הווינאי. הבנה שביסודה, היא הכי מסורתית. אחד הדברים הכי מסורתיים הוא הרי להבין שיש נקודות פתיחה חשובות והכרחיות של החיים, שאנחנו לא בוחרים אותם והם פשוט לא שייכים לעולם הבחירה. הם הנתונים שלנו. ושזה לא דבר שצריך לריב איתו. ככה זה.
היוונים קוראים לזה הגורל, ומדברים על אהבת גורל שיכולה להיות טראגית, והדתיים קוראים לזה השגחה או פרדסטינציה, או בחירה בעם ישראל, וכדומה. הצד השווה שזה נורמלי וטוב ובסדר שחלק גדול בשאלה של ‘מה אני׳ הוא לא דבר שאני יכול בכלל לבחור לענות עליו. כפי שהטרגדיה היוונית מלמדת, אני יכול לשכוח ולהיות עיוור לזה, אבל זה לא יעזור לי אלא יגרום לי לקבל את הגורל בצורה יותר מסובכת או קשה. או בלשון חז״ל, יעקב צריך לרדת למצרים, השאלה רק אם ירד כמלך או בשלשלאות של ברזל.
הצד המודרני שבנו ששולט גם על השיח הדתי כמובן לא משלים עם העובדה של גורל. והצד הדתי שלנו גם הוא מבקש איזה חירות (ובאמת יש פה בקשת חירות טובה שצריכה להגיע מעבר לאהבת הגורל, אבל זה נידון עמוק פילוסופי ובאמת דרך החירות, היא לא עוברת דרך חקירות אם קריעת ים סוף היה כפשוטו). ובכלל זה הטרגדיה של היחס הדתי כולו לציונות, שהוא לא תופס את ההכרח הזה, ואיך הציונות היא בעצם אמירה שאנחנו לא בוחרים להיות יהודים, ומעכשיו השאלה רק מה לעשות עם העובדה הזו. הדתיים תמיד דמיינו כאילו הציונים היו יכולים להית יהודים מסוג אחר (כלומר יהודים מבחירה, כפי שהם מדמיינים על עצמם) אבל הם בוחרים להיות ציונים רשעים, והם לא שמים לב שזה לא ככה בכלל.
[באיזה פורום ניסיתי להסביר לצדיקים שכל הדיון הדתי אם לקבל את הציונות החילונית כחלק מאיתנו לא מבין את העיקרון היסודי הבסיסי, שהוא באמת אמת לאמיתו, וזה שאני לא בחרתי להיות יהודי בדיוק כמו שהציוני החילוני לא בחר להיות יהודי. כל הנידון כאילו יש שאלה אם להכיר ביהדותו זה שגיאה. לא משנה לי אם אני מכיר. הערבים כבר מכירים… זה התובנה הציונית היסודית. נכון שעל השלבים הבאים יש לכאורה בחירה ועל זה נדבר הלאה]
הרקע של דביר נובע בעצם מחשיבה הרבה יותר בסיסית ופשוטה על ‘השאלה היהודית׳. והוא מכיר בכך שבסופו של דבר זה כל מה שאנחנו עוסקים בו כשחוקרים האם היה מעמד הר סיני. יש איזה עיוורן כאילו דנים על משהו אחר. אבל בעצם בסופו של דבר השאלה אם לא נשתדל להיות גוים קנדיים וזהו או שזה לא שאלה שנמצאת בשיח בכלל. וההכרעה הציונית שלו מניחה שכבר מזמן הונח והתברר ככה. ולכן הכל נצבע בצבעים אלה.
פרק ה – ההכרח הציוני המוביל לציונות דתית
עכשיו, ברור שכולם יגידו אבל הרי אפשר להיות ציוני חילוני שלא מאמין בהר סיני. אז זהו שזה באמת השאלה, כלל לא ברור. כלומר, יש איזה מידה שבו זה וודאי אפשרי, ואיזה מידה שזה וודאי לא אפשרי. לפחות יש מידה מסוימת שבו התכחשות למעמד הר סיני (או יציאת מצרים, או ספר יהושע, משהו) תהיה בדיוק ההתכחשות למציאות שהציונות שמה לב שהיא בלתי אפשרית.
לליאו שטראוס (שבצעירותו היה ציוני פוליטי מחסידי זבוטינסקי, עד שהוא שם לב לבעיות תיאולוגיות בזה כפי שיסביר) יש הרצאה יפה שכותרתה ‘למה אנחנו נשארים יהודים׳. בסוף יש שו״ת והשואל מסכם “אז בעצם אתה אומר שאנחנו יהודים כי אין לנו ברירה”, והוא עונה “אכן, אבל בסיוג, אין לנו ברירה אם אנחנו רוצים להיות honorable men.” אני לא יודע לתרגם את זה לעברית בדיוק..
מה שהוא אומר, זה שאם אנחנו רוצים לבחור להיות בוגדניים, אנשים בלי אימון ובלי כבוד, אז אפשר לנסות להיות לא יהודים. פה יש ניסיון האומר שזה קשה, אבל מי יודע, אולי זה אפשרי ליחידים, ואולי זה אפשרי אפילו לקבוצות גדולות במשך זמן מה. אולי דרך האסימיליציה אפשרית. בכל מקרה נחיה עם העובדה שאנחנו בוגדים. ואם אנחנו רוצים להיות גברים, זו בכל מקרה לא אופציה.
אבל מהו הבעיה, שטראוס מסביר שאסימליצה גמורה בלתי אפשרית לא רק מבחינה מעשית של אנטישמיות וכו׳, אלא שגם תחת ההנחות של משטר ליברלי, האמור לאפשר בחירה פרטית ליחידים וקבוצות, בלתי אפשרי לקיים אסימילציה גמורה. לכן במובן מעשי הפשרה הליברלית לדעתו הוא ‘לא נפלה באופן ציבורי אבל כן נשנא יהודים באופן אישי”, והיא פשרה נסבלת, אבל לא פתרון. (אפשר לראות איך בימינו חותרים לאיסור על הפליה גם אישית מבחינת המדינה וזה לא בדיוק טוב ליהודים). לכן נשלל אסימילציה של יחידים.
מה שאפשרי, הוא אסימיליציה של העם עצמו. זה אומר שטראוס, בדיוק העמדה של ‘ציונית פוליטית מצומצמת׳. כלומר, נהיה עם ככל העמים, ניצור מדינה בכוחות עצמנו, וזהו. זוהי עמדה שאכן לא בגדה פיזית, אבל עדיין אין לה חיים. על מה חושבים במדינה הזאת אחרי שהיא קיימת?. לכן באה שאלת הקולטורה לעולם. בסופו של דבר, טוען שטראוס, אין קולטורה יהודית שהיא לא אמונה בהתגלות. ואין תורה יהודית שהיא לא משמים, או שהיא לא תורה יהודית. לכן מי שרוצה לקחת את הפתרון הציוני, להיות יהודי גאה ולא מושפל או יותר גרוע להשפיל את עצמו, חייב להיות ציוני דתי. אליבא דשטראוס, יש פה בעיה קטנה שהוא לא מסוגל לקבל את אמונת ההתגלות ולכן הוא נשאר תקוע, והוא מוצא תוכן עמוק אחר במחשבה היהודית (=שהעולם עוד לא נגאל, לאפוקי הנוצרות ואחרים).
מה אני רוצה מכל זה? שאם מתחילים מן ההנחה שהיהדות שלנו הוא ‘בעיה׳, כלומר עובדה קיימת שלא בחרנו אותה ונוכל לבחור רק כיצד לשאת אותה או כיצד להתייחס אליה. אז הגישה הציונית האומרת ‘מוטב אהיה יהודי גאה׳, מביאה אותך די מהר לעמדה שעליך להאמין במה שהיהודים האמינו תמיד, דהיינו בתורה משמים (שהוא לפי דעתו המרכז העיקרי ההיסטורי של תוכן היהדות, ובוודאי ככה זה היה היסטורית למרות נסיונות רבים להגיד אחרת כולל הניסיון שלו עצמו..). כי איזה מין יהודי גאה זה מי
חשוב לשים לב, זה ציוני-דתי מסוג חדש לגמרי שמשום מה לא שמענו עליו מספיק. לא ‘ציוני במובן של מחכים לשיבת ציון ועוסקים במצוות ישוב הארץ׳. ולא ‘דתי וציוני כי הקב״ה מנהל את ההיסטוריה כולל הרצל”. ולא ‘ציוני כי אני אזרח המדינה ודתי כי אני דתי׳. אלא ‘דתי בגלל שאני ציוני‘. כלומר אותו ההכרח שהציונות חושפת להיות יהודי גאה, אם בכלל נרצה להיות בני אדם, היא מכריחה אותי להיות יהודי, ולהאמין באיזשהו מובן בעקרונות היסוד היהודיים.
פרק ו – פרטים ובעיות
עכשיו מה זה אומר, אני צריך להיות טיפש ולחשוב שהיו שישים רבוא בוודאות? אסור לי ללמוד המקרא או התלמוד באופן ביקורתי? לא, אלא
קודם כל, פטורים מכל הדחף להגיד שזה הכרח שהיה שישים רבוא ולכן צריך להניח תפילין. ההכרח בכלל לא נמצא שם אלא קודם לכן, אדרבה יש הכרח אחר שגורם לי להניח תפילין ולספר הסיפור.
שנית, לכן צריך לבדל בין חקירה חיצונית ‘כמה בנות היה לקיסר סין הראשון׳, ובין ‘סיפור׳ שהוא בעצם חלק מן הזהות הלא-נבחרת שלי. אפשר פה להכניס תיאוריות שונות. ויש פה באמת סוג של ‘תיאולוגיית השתייכות׳, או בשפה יותר בסיסית ‘מוסר נאמנות׳, שהוא המוסר הבסיסי היחידי בכל מקרה. שהוא שונה מ׳נאמנות לאמת העובדתית המדעית׳, וראוי להרחיב בדיוק אודות זה.
שלישית, זה אומר הבדל פשוט, לעיני הגוים אסור לפקפק בדברי דובר צה״ל, זה בגידה. בינינו לבין עצמנו, ברור שהוא שקרן מדופלם שיש לו אינטרסים וכו׳.
רביעית, אפשר באמת להמציא פה כל מיני פשרות מה צריך להחזיק ומה לא. וזה בערך ההיסטוריה של ההגות הציונית (בעיקר לא זו הדתית המוצהרת, כי זו הדתית כמעט כולה לא שמה לב לוורט הציוני העיקרי כנ״ל), זה אומר אפשר להאמין בישראל ולא באלהיו וזה אומר אפשר להאמין בספר יהושע ולא בספר בראשית וזה אומר שיש איזה רוח מסתורית בכל מקרה וכו׳, צא ולמד, אולי יש בזה דברים חשובים באמת במובן זה.
הבעיה הגדולה הנשארת היא שזה באמת טראגי כל היהדות הזאת, יהדות של אין-ברירה, גורל. יש באמת משהו מאד מרענן בחיפוש של בחורי הישיבה אחר הכרח חופשי לגמרי, וזה חיפוש מאד ראוי בעיני, בעצם זה החיפוש הפילוסופי הישן העתיק והחדש אחר החירות. אך חירות זאת צריכה הסבר עמוק באמת.