מסוקרטס ועד אתמול, אנשים שרוצים לקדם דעות אחרות מן המקובל נזקקים לפתיחת דלת שיאפשר להם להתחיל את הקידום הזה. אחת הדלתות הגדולות הוא שאילת שאלות והעלאת ספיקות, במקום לומר "אני סובר אחרת ממך", שאין זה פותח שום אפשרות, אומרים "יש לי ספק להעלות על דעתך אולי תחשוב על זה".
זהו טקטיקה טובה מאד כי בני אדם באשר הם מדברים יש להם נטיה להרגיש צורך לענות על שאלות.
ישנם חברות שבו ישנם נוגדנים לטקטיקה הזו בדמות אמונות דוגמטיות, וישנם חברות שאחת הדוגמאות שלהם הוא חופש הדיון, שאז לכאורה זה צריך להיות תמיד קל ואפשרי. אבל זה לא כידוע. כי אמונת חופש הדיון אינו אלא עוד אמונה ולא אפשרות אמיתית לפתוח דיון על כל דבר.
ישנם אנשים מעטים כמוני שבאמת נהנים מן החיפוש והחקירה, ואילו רוב האנשים פשוט משתמשים בפתיחת הדלתות הללו בשביל לקדם את דעותיהם הדי מוחלטות. גם אם בעצמם הגיעו להם דרך חקירה באמת.
בדרך כלל הצד הפחות נפוץ הוא הנצרך לדלת הזו, מן הטעם הברור. ואנשים כמונו נהנים יותר מדבריהם פשוט כי הם עושים את שאנו אוהבים לעשות. אבל צריך לזכור מהו המשחק עצמו.
לדעתי פניות ישירות אל עיקרון חופש הביטוי או אל מצוות הדיון לרוב לא מאד מעניינות או מועילות, כי הם כבר מתחילים בשכבה מדי מאובנת של הדיון. במקום זה עדיף פשוט להיות בני אדם ולדבר על הדברים. לא "למה אתה משתיק אותי ואתה צבוע הרי אתה אמור לאהוב ביקורת רדיקלית וכו" אלא פשוט "אני שומע שאתה אומר כך וכך אבל לכאורה יש לי שאלה על זה מה נראה לך". ככה אפשר הרבה יותר קל להגיע אל עצם הדיבור האנושי ועל הנושאים עצמם.