למדנו מכלל תוספתא בבא מציעא שיש ג' חלוקות.
ישראל, מעלין וקל וחומר שאין מורידין.
עובדי כוכבים, לא מורידין ולא מעלין.
מינים ואפיקורסים, מורידין ולא מעלין.
וסודו, ידוע שכל עבודת האדם הוא להעלות את ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים. ולפיכך צריך לרדת למקום השבירה להעלותם משם. ויש כמה חלוקות המכונים צדיקים בינונים רשעים (אלא שזה להיפך וד"ל)
דרך הצדיקים, לחפש להעלות תמיד כל דבר נפול, ואף להשיב אבדות ישראל אחרים, (שזהו ההקשר של התוספתא במצוות השבת אבדה). ואיננו רוצה לעסוק בבירידה כלל.
דרך הבינונים, שאינם מתכוונים ליפול, אבל בפועל יש להם חטאים, ולכן אע"פ שהם בבחינת 'לא מורידים', בפועל הרי ירדו, וממקום שירדו משם הם מעלים.
דרך הרשעים, שהם מורידים ממש, בכח מעשיהם ומחשבותיהם עוד ניצוצות אל השבירה, וזה בכדי שיוכלו להעלות משם אורות גנוזים ביותר שהם בבחינת 'ולא', כידוע שהשגת השלילה גבוהה מן החיוב, מעלין.
(כ"ז הואר לי מלימוד מאור עינים פרשת שלח ש"ק בבקר)
ודע שאמר הר"ן שיש קליפות שהם בבחינת אלהים אחרים, והם ז' אומות כנען שהם עיקר עבודה זרה, ואלה הם התאוות והכפירות הרגילים, והם פוגשים את האדם דרך אקראי בלא התכוון, ולכן אין צריך להוריד אליהם בכדי להעלות אליהם כי רוב בני אדם מגיעים אליהם בעצמם. והם בחינת חטאי השוגג אשר הקרבנות מכפרים עליהם.
אבל יש קליפות שהם בבחינת אין אלהים, ולדבריו הם משורש החלל הפנוי הראשון (אלא שידוע למעמיק בכתבי הרב שהכל סיפור אחד בדקות יותר, כי גם הצמצום הראשון הוא סוג של שבירה), ואותם הכפירות אי אפשר להעלות אלא אם יורדים אליהם בכוונה כי דרך הבינוני הרגיל שלא לפגוש אותם. והם בחינת חטאי מזיד ויד רמה שאין להם כפרה בגלוי מן התורה, כי אין מבררים קליפות אלה אלא מי שחוטא במזיד. ובכללות הוא בחינת טעויות המחשבה, שאין צדיק מגיע לברר את הכפירה עצמה אלא אם מעסיק את מחשבתו בכוונה לחשוב על הצד שלהם, וזה נקרא חטא במזיד שאין לו כפרה, והוא מקיים סוד מורידין ולא מעלין. אבל עולים.