ראיתי היום פירוש נכון ועתיק שכדאי לחזור עליו.
מבואר בגמרא, ונפסק להלכה בשו"ע או"ח, שמותר לאדם לשקר ולומר דבר תורה בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממנו. והתמיהה פשוטה וכי תורת השם עושים בה שקר.
אלא, מסביר הרמ"א, בוודאי אף אחד לא דן בדבר תורה לפי האומר, אלא לפי השכל המונח בזה. רק שלבני אדם יש נטיה (צודקת סך הכל) לא לשקול ברצינות טענות שאינם נאמרים מפי חכמים. ולכן הם לא מתעמקים בטענות. אז אומרים אותם טענות בשם אדם גדול מפורסם, וכך השומעים מתעמקים בטענה ומכריעים לפיה אם היא נראית בעיניהם.