והנמשל הוא –

והנמשל הוא –

ראיתי מתלוננים, הם אומרים כן אנחנו מבינים שיש ענין לשבח את החכמים ואפילו לחבר לכבודם שירים ואולי אפילו להזכיר את זכרם פעם בשנה, אבל זה, זה כבר מוגזם. מה פירוש, שיסעו אלפי אוטובוסים וירקדו כל היום וכל הלילה סביב למדורות גדולות של אש, ויבטיחו כל טוב הארץ למי שישתתף בהם, וידברו על כך תחת כל עץ רענן, זה כבר יציאה מהפרופורציה.

ואני רוצה להגיד לא, אתה זה שאין לך פרופורציה. כלומר, אתה לא מתחיל להבין בכבוד התורה, בכבוד החכמה, באש האמת. הלא לאמיתו של דבר, על כל ילד שמתחיל וקורא פסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב היה ראוי להקהיל את כל עם ישראל ולבנות מדורה גדולה עד לב השמים ולרקוד כל היום וכל הלילה. ועל כל איש שעשה פעם טובה למישהו אחר היה ראוי להקים על קברו בנין גדול ושיריבו עליו ההקדשות למשך אלפי שנים הבאות ובכל שנה ושנה יבואו עליו כל הסבתות ויחלקו סוכריות.

כל שכן על בחור שפונה ליבו מתאוות הבחורים ולומד קטע גמרא עם רבי עקיבא איגר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר לאברך שפונה מתאוות ההוראה ולומד מאמר פילוסופיה. ומי מדבר על הזקן הפונה מעסקי הלמדנות ולומד קטע אחד של זוהר למען חיות נשמתו.

אלא מה, שאנחנו מתרגלים, ואין כח בעולם הזה לסבול את החיות ואת השמחה ואת הפרסומת ואת הכבוד המגיע לכל פירור של דבר טוב, אז נעשה דבר שבשגרה. ולפעמים. מסיבות כאלה ואחרות, היסטוריות ומיתיות ודרושיות ורמזיות, פורצת הפרסומת הראויה לדבר הטוב, ומהפכים את כל העולמות ורבים עם המשטרה להתקרב אל הקבר ומדליקים מדורות, וכל זה על הכלל כולו יצא. שיהיה הילד הקטן עומד ותוהה שם על מה כל הכבוד הזה ויענו לו כי היה פעם איש טוב וחכם בעולם. ויאמר בליבו אף אני אהיה טוב וחכם כשאגדל. והמבוגר יחשוב בדעתו ויחשוב אם כל השיעורים לא נאמרו אלא למצניעיהם ומאן דמתני לית ליה שיעורא, ואם יזכה יבחין וידע שכל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם אבל תלמיד חכם עצמו עין לא ראתה.