וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. הפירוש הפמניסטי ידוע שיפסיקו הנשים להגיד 'בעלי ויגידו 'אישי'. והנה ובאתי להודיע שכן הוא דרך המקרא מלכתחילה.
הקורא יראה שלאורך המקרא אין שום אשה קוראת לבעלה 'בעלי', ולא איש מציג את עצמו בתור 'בעל האשה' ולא הכתוב קורא לו כן בשום הקשר אישי. הכינוי הזה נמצא רק בהקשרים לגאליים ממוניים כמו 'אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו'. 'כאשר ישית עליו בעל האשה'. או כאשר הכוונה להדגיש את בעילתה 'והיא בעולת בעל'. 'שוכב עם אשה בעולת בעל'. 'ובעלתה'.
בסיפורים תמיד קוראים לו 'איש האשה', כבר בסיפור אדם הראשון, 'כי מאיש לקחה זאת', 'ותתן גם לאישה', 'ואל אישך תשוקתך', 'ותתן אותה לאברם אישה', ואפילו בפרשת סוטה 'כי שטית תחת אישך' ועוד. וכן האשה תמיד קוראת לו 'אישי', כפי שהוא קורא לה 'אשתי'. כמו דברי לאה 'הפעם יאהבני אישי', 'הפעם ילוה אישי אלי'. וכן דברי אשה מנשי הנביאים 'עבדך אישי מת'. 'אלימלך איש נעמי'. ומשל הושע למעלה 'אלכה אשובה אל אישי'.
וצ"ע מתי השתרש הנוהג שאשה קוראת לו 'בעלי'. (ישנו במשנה, עכשיו נזכרתי בסוף משלי 'בעלה ויהללה'. וצ"ע אם אלה מייצגים דיבורי אשה. המן כמובן אומר 'להבזות בעליהן בעיניהן', 'יתנו יקר לבעליהן'. יש גם קודם 'ותספד על בעלה', בבת שבע. 'חגורת שק על בעל נעוריה', ביואל ויל"ע)