הרמב"ם לא פסק את משנכנס אדר כי סבר שעל האדם להיות בשמחה כל השנה (כמ"ש בהלכות דעות פרק א) זה אפילו לגבי הדעות. אבל גם בכלל לגבי השמחה העליונה שהוא באהבת השם כמ"ש בהלכות לולב דרכו היה לחפש את השמחה העל זמנית שהוא שמחת השגת האמת שאינו משתנה לפי הזמן, וכמ"ש במו"נ ח"ב שהשמים החדשים העומדים לנצח הם משל להשגת השם והשמחה בו שאינו משתנה. וכפי שאפשר לראות גם מסדר הלכותיו שאינם כפי הסדר הכרונולוגי כרגיל במשנה ובשולחן ערוך אלא סדר החכמה העל זמנית. וזה כפי שיטת אריסטו שגם החכמה שבנפש אינו אלא החכמה הנצחית המתמששת בו.
אבל חכמי המשנה והגמרא חיפשו תמיד מדרגה פשוטה יותר שהוא חכמת הנפש הפועלת בזמן, מבינה דבר אחר דבר, דהיינו שסברו כאפלטון שעיקר הנפש הוא תנועה של חכמה שיש לו זמן, ולכן לפי הזמנים הם מרבים וממעטים בשמחה.
ובלשון הקבלה שיטה ראשונה מכוונת לספירת החכמה והשניה לבינה. וכפי דרכם כל המועדים הבינה ושבת בחכמה שהיא חזרת הזמן לאין זמן. ולכן שבת הוא זמן מתאים ללמוד מורה נבוכים אבל בימים טובים אין ללמוד אלא זוהר.