העניין הוא שחנוכת מקדש איננו דבר בעלמא, הוא החלות של ההשראה באותו מקדש. (וידוע בהיסטוריה שהיו טקסים של "החייאת הפסל והאלהתו" בחנוכת מקדשיהם בימי קדם), וענין זה נפעל בקדושה על ידי משיחת הכלים בשמן המשחה והקרבת קרבנות וירידת אש מן השמים.
ולכן, כפי שיש בכל עבודת אלהים שני שלבים, שמקבלו באלוה, ושוב עובדו. כך יש באלילים, שמקודם מקבל את הפסל הזה באלוה ומייחס לו כח והשראה. ואחר כך עובדו. השלב של "קבלה באלוה" ביחס למקדש הוא הוא החנוכה.
ולכן אנחנו מוצאים כמה פעמים אצל האבות שכאשר רצו לקרוא בשם ה לא הסתפקו בהבאת קרבן או הודיה על גבי מזבח קיים. אלא *בנו מזבח חדש*. וכן מצינו בשופטים כא אחר שניחמו ישראל לבנימין שבנו מזבח חדש. והקשה רד"ק שהלא היה זה בשילה או בבית אל ובשני המקומות כבר היו מזבחות מאז. אלא שלפעמים בעת התעוררות וקבלת אלוהות גדולה היה מובן להם שלא מספיק להשתמש במזבח ישן, צריכים גם לבנות מזבח חדש גם אם קיים מזבח כבר, כי השלב הזה בלבד הוא המסמל את הקבלה הראשונית באלוהות.
ולכן היה מיאונם של חנניה וחבריו להשתחוות לצלם כה חשוב, הרבה יותר מאילו לא השתחוו בסתם יום. ואולי בכלל היו משתחווים לצלמים ביום יום מכורח היותם בבית מלך בבל. כי בזה גילו דעתם שאינם מסכימים לקדש ולהאליה הצלם הזה כלל, ואם נבוכדנצר רוצה צלם גדול הוא יכול לעשות אותו עם הרבה זהב, אבל לאלוה איננו יכול לעשותו.
וזהו שאנחנו אומרים בהלל, שהוא מאופני החינוך של המקדש, ולא סתם הלל של חנוכה אלא בהלל פועל את החנוכה (והארכתי במקורות במקומו), לפרש איך אלהיהם לא יראו וכו', והיינו גם פסילי אלהיהם אין בהם השראה כלל, ואילו אלוהינו במשכנו שאנחנו מהללים בו חי וקיים עזרנו ומגננו ואנחנו נברך יה.
ולכן לעתיד לבוא, "מזבח חדש בציון תכין". לא כי יקשה על הארכיאולוגים למצוא את המזבח הישן של ימי יהושע בן נון. אלא כי אותו הכרה שהיה לנו באלוה מאז לא נחשב לנו, ונצטרך לבנות מזבח חדש כמו אילו גילינו אלוה חדש וצריך לבנות עוד מזבח.