ומצאתי שמפורש ברכות לד, ב "בהודאה שבהלל", ומפרש רש"י "הודו ליי כי טוב", וכפירושי. ודברי רש"י שבת כא, ב שפירש הלל קריאת הלל והודאה אמירת על הניסים בהודאה צריכים לי עיון. ושמא אע"פ שיש הלל והודיה שבהלל כשנאמרים ביחד אפשר לחלקם כך כי בתפלה אין הלל אלא הודיה ועדיין לא נראה הפשט.
וגם השלילה שפירש רש"י ימים טובים בהלל והודאה כאילו הלל והודאה הוא מיעוט על הימים טובים, שאינם ימים טובים ליאסר במלאכה אלא לומר בהם את ההלל, אינו נראה לי כי אדרבה הלל והודאה הוא תוספת ביום טוב ומעיקרי שמחתו ולא מיעוט בו. ומה שחנוכה אינו אסור במלאכה אין צריכים לזה ראיה זו כי אין דורשים בלשון חכמים כמו שדורשים בלשון מקרא יום טוב מלמד שאסורים במלאכה. וכל הימים טובים שבמגילת תענית נקראים ימים טובים אע"פ שאינם אסורים במלאכה וגם אין אומרים בהם את ההלל, אלא איסור הספד ותענית וכנראה תוספת שמחה שהיתה נהוגה בהם הוא שנותן להם שם ימים טובים.