עדויות בארי נוהם על אישים ומאורעות — הטקסט המלא והקשרו
אמר יצחק: הסתקרנתי מתוך ספר ‘ארי נוהם׳ אשר למרות הדעות והטענות שבו הזוקקים עיון לעצמם, מכל מקום נראה שמחברו נחשב איש נאמן והוא מספר מכלי ראשון עובדות חשובות על חוגי המקובלים שבדורו ושבסמוך אליו, לפיכך ביקשתי מקלוד להעתיק לי ולתת ציונים ורקע מעט, במקומות שהוספתי כתבתי ‘אמר יצחק׳.
מודינא כותב כעד־ראייה בן זמנו של הדור הראשון להתפשטות קבלת האר״י באיטליה, וונציה שלו היא צומת: סרוק, הרמ״ע, חמיץ, אגרות שלומיל, הדפסות הזהר. להלן העדויות על אחרים — אישים, מעשים ומאורעות — שערכן עומד גם למי שדוחה את טיעוני הספר. מראי המקום לפי עמודי מהדורת ליבאוויטש תרפ״ט (צילום תשע״ב). הטקסטים כלשונם (אותיות סופיות שוחזרו; השלמות בסוגריים מרובעים).
א. ר׳ יוסף חמיץ ורבו בקבלה ר׳ אהרן ברכיה ממודינא (פרק א׳, עמ׳ 34)
“…כי לקחה אזנך שמץ דעת גם כן בידיעה, הנקראת מאת בעליה חכמת הקבלה, וחכמת האמת, כפי אשר נאמר לי ממך, אשר שמעת ולמדת מאת קרובי הרב כמהר״ר אהרן ברכיה ממודינא יצ״ו, כי הוא לבדו נשאר לדעתי באיטאליא מיתר הרפאים המקובלים, ישמרהו האל.”
הקשר: הספר כולו איגרת לתלמידו הרופא־הפילוסוף יוסף חמיץ, שנתפס לקבלה מפי ר׳ אהרן ברכיה ממודינא (בעל מעבר יבק), קרובו של המחבר.
חשיבות: עדות ישירה על רשת ההוראה הקבלית באיטליה בשנות השלושים, והערכת־מצב (“לבדו נשאר… מיתר הרפאים”) על דלדול הדור אחרי מות הרמ״ע. חמיץ לא שב מקבלתו: לימים הוציא עם ר׳ משה זכות את דרך אמת וכתב את יודעי בינה על הזהר (ליבאוויץ בהערות) — הספר נכשל בנמענו הראשון, נתון מרכזי אצל Dweck ואצל Idel.
ב. נסיעת חמיץ לדמשק אל סודות ויטאל (פרק כ״ה, עמ׳ 114)
“[מן המסופר אצל יש״ר:] …ולפי שהכיר בנשמתו שהיתה [גלגול] של אדם גדול, מסר לו כל סודותיו וסתריו, ושלא יגלה אותם לשום אדם, כי אם לחכם שיבוא מארץ אדום, שתהיה בו נשמת אביו, ונתן בו סימנים. וכמה שׂרו בעצמם ללכת דמשק מאשכנז ומאיטליה, סבורים כל אחד שהוא יהיה הנבחר. ואני מכירם — וגם אתה, לפי דעת חכם אחד מאיטליה, הלכת שם לדמשק, על פי עצת גדול המקובלים, במחשבה זו.“
הקשר: האגדה — ויטאל שומר את סודות האר״י ל״חכם שיבוא מארץ אדום” ובו נשמת אביו.
חשיבות: נתון ביוגרפי מן המעלה הראשונה: הנמען עצמו נסע לדמשק “על פי עצת גדול המקובלים” (הרמ״ע? ר׳ אהרן ברכיה?) בתקווה להיות “הנבחר” — עלייה־לרגל לוריאנית שלמיטב ידיעתי אינה מתועדת במקור עצמאי אחר; ועדות כללית על תנועת הנוסעים לדמשק מאשכנז ומאיטליה (“ואני מכירם”). זה מסביר את נימת הספר כולו.
אמר יצחק: ראה בספר ‘ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל׳ מאת משה הלל עוד על רעיון זה שהיה מקובל שיבוא חכם ולו יגלה מהרח״ו את סודותיו, והוא שם בעמוד 49 הערה 39, שזהו מטרת אגרת ר׳ שלומיל מדרעזניץ אל ר׳ יששכר בער מקרעמניץ שלפי דעת שלומיל הוא היה החכם שכיוון עליו מהרח״ו. ולא ציין למקורנו שהיה זה אמונה נפוצה בחוגי המקובלים דאז.
ג. חתנו ר׳ יעקב מן הלוים, תלמיד ר׳ עזרא מפאנו (פרק א׳, עמ׳ 35)
“וכך היה לי ממש עם חתני, חתן תמים למעלות, כמהר״ר יעקב מן הלוים זצ״ל, נבון דעת וכולל בלימודים, אוי ואבוי על שברי, כי לקחו אלהים מאתי במיטב שנותיו, אשר גם אתה ידעת את האיש ואת שיחו בקבלה הזאת, כי מנעוריו גדל בה, ולמד אותה מפי הותיק כמה״ו עזרא מפאנו ז״ל, שהיה רבו של הגאון הרמ״ע, כדברו בהקדמתו לפלח הרמון, ואצלך חבור חתני הנזכר הנקרא נחלת יעקב, קצור לחלק הפרדס, וכללי החכמה ההיא בלשון הזהב והאדרת, אין ערוך אליו… כי גם אני והוא תמיד כל היום היינו מתוכחים על זה, ברזל בברזל יחד, והתשובות אשר ראית כתובים בהקדמתו לחבור הנזכר, משתדל וטורח להשיב, למטיל ספק בקבלה ובמחבר ספר הזוהר, היו נכונים לי ולדברי.”
וכן בפתיחת פרק י״ז (עמ׳ 92): “ומזה היה מתמרמר ביותר חתני ר׳ יעקב הלוי, ואוטם אזנו משמוע באמרי לו כדברים האלה… ואף הוא היה מתכוון בסוף ספרו נחלת יעקב שלו להשיב על הטעמים שאמרתי לו.”
חשיבות: (1) עדות ביבליוגרפית על נחלת יעקב — קיצור הפרדס שהקדמתו האפולוגטית נכתבה כתגובה ישירה לטענות מודינא שבעל־פה: הפולמוס קדם לספר בשנים והתנהל בתוך המשפחה (תשובות החתן מובאות ונדחות בפרקים י״ח–י״ט, כ״א, כ״ח). (2) שלשלת ר׳ עזרא מפאנו → הרמ״ע ויעקב הלוי — הצלע האיטלקית של קבלת קורדובירו טרם בוא סרוק.
ד. הרמ״ע מפאנו: קרובו ומוהלו; השיחה בריגייו (פרק ב׳ עמ׳ 43; פרק י״ד עמ׳ 84)
“…שודאי רובם לא זכה לראותם הגאון החסיד הרמ״ע ז״ל, אדוני וקרוב למשפחתי ואשר מל אותי, איש נורא מאד.” (עמ׳ 43)
“וכתב הרב רמ״ע מפאנו ז״ל בהקדמת ספרו פלח הרמון זה לשונו: ואמנם כי גבהו דברי הפרדס מן הקמחי, כן גבהו דברי האר״י ז״ל מדרכי הספר הזה. והדברים האלה ממש נאמרו לי מפי הרמ״ע הנזכר בהיותי בריגייו זה ל״ב שנה. והוסיף לומר לי: מודה אני לך, כאשר בא אלי החכם רבי ישראל סרוק ולימדני מקבלת האר״י ז״ל — שעד אז הייתי בחכמה זו בער לא אדע. ואם היתה קבלה מאז מקדם, וודאי שמה שידע אח״כ האשכנזי, היה לו לדעת גם כן הקורדווירו ז״ל.” (עמ׳ 84)
חשיבות: (1) הרמ״ע מוהלו וקרובו — מודינא מדבר על הקבלה מתוך משפחת מקובליה. (2) תיארוך: “זה ל״ב שנה” ≈ שס״ו/שס״ז (1606/7) — פגישת ריגייו; מסמך יסוד לכרונולוגיה של מעבר הרמ״ע מקבלת הרמ״ק לקבלת האר״י, בגרסה שבעל־פה חריפה מן הנוסח הכתוב שבהקדמת פלח הרמון (“בער לא אדע” מפי גדול מקובלי איטליה).
ה. ישראל סרוק — חמש עדויות
(1) ההיכרות והוראתו לרמ״ע (פרק ג׳, עמ׳ 44):
“ומה ששָם מספר שהשיגו עשרה תלמידים, ובתוכם החכם הסרוק ז״ל, שהכרתיו פה וויניציא, וידעתי את האיש ההוא ואת שיחו, ולימד אותה חכמה לגאון רמ״ע ז״ל.”
(2) זיהוי גלגולים לפי עושר (פרק י״ג, עמ׳ 78):
“…ונשמת ר׳ פנחס בן יאיר נתעברה ברב שמואל אוזידא, וכן תלמידו ר׳ ישראל סרוק ז״ל, שהכרתי והייתי עמו בדבור אלף פעמים, בהיותו פה וויניציא. כל תפארתו היה להכיר נשמת פלוני ופלוני מי היתה פעם אחרת — לא אשא שמותם על שפתי — מאשר שמעתי ממנו בפרטות, שהיה מיחסם כפי עושר או חשיבות האיש ההוא. ודי בזה.“
(3) “אין בין הקבלה והפילוסופיא כלום” (פרק ט״ו, עמ׳ 87):
“וגם אני שמעתי מפי המ״ר ישראל סרוק, תלמיד מובהק להאר״י ז״ל, שהיה אומר שאין בין הקבלה והפילוסופיא כלום, וכל מה שהיה מלמד מהקבלה — היה מפרש על דרך הפילוסופיאה. וגם אתה כאחד מהם, התפארת עלי כמה פעמים, להראני שאין בקבלה אלא מה שבפילוסופיאה, וברור הוא ההדמות בין הספירות לאידֶאיש שֶשָם אפלטון, והגלגול שמסתייעים שהיה דעת פיטאגורא.”
(4) שש שנים בוונציה; בדיקת פעולת השמות (פרק כ״ה, עמ׳ 117):
“והחכם ר׳ ישראל סרוק ז״ל, שהיה מגדולי תלמידיו, היה פה עמנו עומד והולך ובא יותר מן ו׳ שנים, והיו אומרים עליו שהיה פועל בשמות דברים מבהילים. מה אומר לך: את אשר תהיתי אקנקניה בזה, ועל ידי שלישים ורבעים ואנשים שהיה חייב להם מהטובות שעשו לו — ולא נמצאו בו אפילו פעולה קלה, מאשר היו מדברים ממנו.“
(5) מעשה הלחם בסעודת המילה (פרק כ״ו, עמ׳ 120):
“לא אשא את שמותם על שפתי, מרבים אשר הכרתי, ובפרט מהחכם ר״י סרוק ז״ל, תלמיד ראשי לאר״י ז״ל, ונחשב לרשב״י שני מהגאון רמ״ע מפאנו ז״ל, וכל איטליאה יודעת ממה שקרה לי עמו מגאותו לשחקים, בסעודת מילה, אשר באנו לדבר על ר׳ מאיר, ‘תוכו אכל וקליפתו זרק׳, שכמעט זרק בפני לחם שלם מן השלחן, בלי טעם וענין, ואחרי כן אכל עם הקליפה ממה שעליו [!] וסוף שאל ממני מחילה.“
חשיבות: מכלול העדויות על סרוק כאן הוא מן החשובים במקורות עליו בכלל: (1) נוכחות ממושכת בוונציה (6+ שנים) והוראתו לרמ״ע — עוגן כרונולוגי להתפשטות “קבלת סרוק” באיטליה; (2) עדות מכלי ראשון (עוינת, אך על כך כוחה) שסרוק עצמו הציג את הקבלה כפילוסופיה אפלטונית — נתון יסוד למחקר על הקבלה הפילוסופית של אסכולתו (אירירה, ומכאן לחוג חמיץ); (3) התואר “תלמיד ראשי לאר״י… רשב״י שני” מפי הרמ״ע — מוסר את מעמדו כפי שנתקבל בסביבתו, נתון ישיר לשאלת שלום (“ישראל סרוק — תלמיד האר״י?”, ציון ה, ת״ש) מול מרוז; (4) המוניטין המאגי (“פועל בשמות”) מול המבחן דרך מקורביו ובעלי־חובו; (5) דיוקן אופי: מעשה הלחם ובקשת המחילה. הערת החיד״א (מובאת אצל ליבאוויץ שם): רבו של הרמ״ע בקבלה היה סרוק — אישוש מסורתי מאוחר.
ו. המקובלים שהכיר: “והייתי אוהב דבק לכמה מהם” (פרק כ״ו, עמ׳ 119)
“חי הצדק! כי בכל ימי עד זקנתי זאת הכרתי, והייתי אוהב דבק לכמה מהם. ומעטים, נער יכתבם, ידעתי בהם בעל זוך הדעת ובקי בחכמות וחריף בגמרא — רצוני, מי שנתן עצמו לגמרי להשתקע בידיעה זו מתחלה, ולא איזה אחד שלהיות כולל בחכמות למדהּ אחד כך. [ובדרא דממונא, למען אדבר דרך כבוד] רבים נבהלים להון, בעלי כיליות, ומתקוטטים על פרוטה, ואומרים: הצדיקים חסים על ממונם. וודאי הוא שנמצא בם אשר לא כן… ולא אחשוך פי לומר: רעה חולה ראיתי בם, ואלה על הרוב [בהשאיר לברכה תמיד הטובים] — וראיתי אותם גאים ורמים, מתנשאים לכל לראש.“
הקשר: עדות מסכמת של חיים שלמים (“בכל ימי עד זקנתי”) על טיפוס המקובל־המקצועי שהכיר מקרוב — הוא מדגיש שמדובר באוהביו וידידיו, לא ביריבים.
חשיבות: עדות סוציולוגית על פרופיל הלומדים: מי שהתמסר לקבלה בלבד מנעוריו נטה לצמצום השכלתי (מעטים “בעלי זוך הדעת ובקיאים וחריפים”); צירוף הקמצנות עם הרטוריקה של “הצדיקים חסים על ממונם” — תיעוד של אתוס בן־הזמן; והוא עצמו מסייג פעמיים (“וודאי הוא שנמצא בם אשר לא כן”, “בהשאיר לברכה תמיד הטובים”). זו התשתית העובדתית הנטענת של פרק כ״ו, שהמשך הפרק (העדות הבאה) מאזן אותה במקרה־הנגד המובהק.
אמר יצחק: הרמח״ל באותו הדור מסכים בעצם לתיאור זה של המתחסדים והמתקבלים ואומר (הקדמת מסילת ישרים) “עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד לא תוכל להימנע מלחשוב אותו לגס השכל”. וחלק גדול מהפרויקט שלו גם בכתבי קבלה וגם במסילת ישרים הוא לתת חשיבות אינטלקטואלית למעשי החסידים נגד הטיעונים מסוג אלה של ריא״מ כאן.
ז. ענוות הרמ״ק: מעשה ר׳ משה באסולה בצפת (פרק כ״ו, עמ׳ 120)
“עם שאין להחריש גם כן הטוב מהטוב, כי הוא בפרטותו הרב קורדווירו ז״ל היה עניו ושפל רוח מאד. ושמעתי כי מהר״ר משה בסולה ז״ל — אביו של מורי רבי עזריאל בסולה ז״ל, ואבי אמו של מורי ר׳ משה מלרוקה ז״ל, שכנה עצמו באסולה בהדפסת ספר אור נערב — בלכתו מאנקונה, ששם היה ראש ישיבה כל ימיו, לצפת תוב״ב, והוא היה חכם גדול בקבלה זו, באו ביום השבת כמעט כל חכמי צפת להקביל פניו, כי שמעו את שמעו. וביניהם בא הרב קורדווירו ז״ל, שהיה בחור, ונשק ידיו. ושאלו מי היה. אמר ליה: עבדך משה קורדווירו. אמר ליה הרב באסולה: אתה הוא משה קורדווירו שזכית לשם — ועדיין לא הגעת לרועה בקר?! ושתק הרב והשתחוה לו. הגם כי עודני כותב, רואה אני שרציתי לגלות עַנְוַת האחד — וגליתי גאות האחר.”
הקשר: בתוך פרק כ״ו, הטוען שלא ראה ענוה יתרה במקובלים, מודינא עוצר להעיד על היוצא מן הכלל: הרמ״ק. הוא מקדים (עמ׳ 120): “והרב קורדווירו ז״ל בפרדסו… הזהיר מאד שצריך הלומד בזה להתרחק מן הגאוה” — ומביא את המעשה כאישור חי לענוותו. שרשרת המסירה משפחתית־רבנית: ר׳ משה באסולה (נוסע ארץ־ישראל הנודע, ראש ישיבת אנקונה, שעלה לצפת בזקנתו ונפ׳ שם ש״כ) — אביו של מורו ר׳ עזריאל באסולה וסבו־מצד־אם של מורו ר׳ משה דילה רוקה; כלומר מודינא שמע את המעשה בבית מדרשם של בני בעל המעשה.
חשיבות: (1) עדות (“ושמעתי”, בשרשרת קצרה ומזוהה) למפגש היסטורי בצפת בין באסולה הישיש לרמ״ק הצעיר — “שהיה בחור”, כלומר לפני שנות פרסומו, שנות הש״י המוקדמות — נתון לביוגרפיה של שניהם; ובדרך אגב: אישור שבאסולה “היה חכם גדול בקבלה זו”, וזיהוי מקור הכינוי “באסולה” (הדפסת אור נערב). (2) ההערה הביבליוגרפית שבתוכה: זהות מוריו של מודינא (עזריאל באסולה; משה דילה רוקה) — מסלול חינוכו. (3) המשפט החותם — “רציתי לגלות ענות האחד וגליתי גאות האחר” — הוא מודינא במיטבו: מודע לכך שסיפור הענוה של הרמ״ק (ששתק והשתחווה) הוא בה בעת סיפור יהירותו של באסולה (“ועדיין לא הגעת לרועה בקר”); כלומר הוא מדווח את העדות גם כשהיא חותרת תחת המבנה הרטורי שלו — סימן אמינות של עֵד. וזה גם האיזון ההוגן לטענת הפרק: הביקורת על גאוות המקובלים איננה גורפת, והוא טורח לרשום את הענו שבהם.
אמר יצחק: יש כאן עדות חשובה מפי שונא המבקש להשמיץ את המקובלים שהוא מחריג את הרמ״ק מזה, ובאמת שכל הקורא בספריו יודע את מידת ענוותנותו נוסף על מה שבעצמו הדגיש את חשיבות המידה הזו כתנאי לקבלה בהקדמת הפרדס ובשאר מקומות שציין ארי נוהם בעצמו לעיל מיניה. ואין בדבריו שום אחד מדרכי הפלגת סודות והשגת עצמו המצויים אצל שאר המקובלים שלגביהם יש לטענת ריא״מ על מה לחול. ואף מה שטוען עליו שהוא מתריס כנגד הרמב״ם לענ״ד אינו נכון כי רמ״ק שונה מאד מר״מ גבאי או רש״ט במידת הזלזול שלהם ברמב״ם ואדרבה מזכירו תדיר בדרך כבוד ומייסד יסודות ההפשטה שלו על פיו למרות שבמקומות מוסיף או חולק עליו ובזה אין פגם.
ח. שנים־עשר כתבי־יד קבליים מספריית פיקו ביד גוי צרפתי (פרק ב׳ עמ׳ 43; פרק י״ג)
“כידוע מן יָאן פיקוס שר המיראנדולא, אשר בין תת״ק כללים מחכמות שהקים וסעד ברומה, היו ביניהם קי״ו מהקבלה הזאת, מ״ה משאר מחברים וע״א משלו… וראיתי זה שנה ביד גוי צרפתי י״ב ספרי קבלה בלשון הקודש כתובי יד, מהמובחרים והראשיים מהשר הנזכר (שודאי רובם לא זכה לראותם הגאון החסיד הרמ״ע ז״ל…).”
הקשר: ובפרק י״ג: “ואותם שקנה ראיתי אני”. [במניין התזות בדפוס לפנינו “מ״ה… וע״א”, ובפרק האחרון מ״ז וע״ב; אצל פיקו: 47 “לפי חכמי העברים” ו־72 “לפי דעתו”.]
חשיבות: עדות־ראייה על נדידת כתבי־יד מספריית פיקו (תרגומי מיתרידאטס ומקורותיהם העבריים) בשוק האספנים בראשית המאה הי״ז — נתון עצמאי לחקר גורל האוסף (Wirszubski); וממנה טיעונו: מבחר הקבלה מצוי ביד גויים יותר משהוא ביד “הרפאים” שנותרו — נגד טענת הסגולה.
ט. הרוח בפיזארו (פרק י״ז, עמ׳ 92–93)
“גם זכורני בימי בחורותי, שספר לי מקובל אחד מאלו, שראה בעיר פיזארו בחורה אחת שהיה בה רוח, אומר שהיה רוח איש יהודי פלוני שמת. ושאלו לו למה נענש ככה — והשיב: כי בחייו העיז לומר שספר הזהר לא היה מחברו רשב״י ז״ל.“
הקשר: עדות מפי מקובל, מימי נעוריו (שנות השבעים–שמונים של המאה הט״ז) — סיפור דיבוק שעונשו נאמר במפורש: הכחשת ייחוס הזהר.
חשיבות: תיעוד נדיר לפולקלור־האיום שליווה את שאלת חיבור הזהר כבר אז: הוויכוח הביקורתי היה קיים בציבור במידה שנדרש לו סיפור־עונשין עממי לדכאו; ועדות מוקדמת לז׳אנר סיפורי הרוחות באיטליה (פיזארו) בשירות פולמוס פנים־יהודי.
י. ר׳ נפתלי אשכנזי והזהר החדש מסלוניקי, שס״ב (פרק כ״ג, עמ׳ 107)
“ומה לי עוד: בימי, ובפני, ולעיני, שנת שס״ב, הגיע פה מליואנטי חכם אחד, ר׳ נפתלי אשכנזי ז״ל, שהיה לומד בישיבתנו ונפטר פה, ואני הספדתי עליו הספד — נדפס בספר דרשות שלי מדבר יהודה. החכם הזה הביא עמו חלק חדש מהזוהר ומדרש הנעלם, שהדפיסו בסלוניקי, ונמצא מחדש — וודאי יש ויש מהם באיטליא. ומה זה היה להספר הזה, וכי הוא מנורה של פרקים… למען עשה כיום הזה להמציא ממנו חתיכות חתיכות?”
הקשר: ליבאוויץ: הוא בעל אמרי שפר; הכוונה לזהר חדש (סלוניקי שנ״ז); ההספד — במדבר יהודה (ונציה שס״ב).
חשיבות: עדות ראייה מתוארכת על ערוץ ההפצה לבנט→ונציה של “חלקים חדשים” של הזהר; פרט ביוגרפי על ר׳ נפתלי אשכנזי (למד בישיבת מודינא, נפטר בוונציה, מודינא הספידו); והתשתית העובדתית לטיעון: קורפוס שמתגלות בו “חתיכות חתיכות” מאות שנים אחרי חיבורו הנטען — חשוד מהתנהגותו הטקסטואלית (כיוון שהמחקר, מאברמס ואילך, הפך למתודה).
י״א. פנקסי הסגולות והמקובלים “עושי הפלא” (פרק כ״ד, עמ׳ 111)
“ומעיד אני עלי כי כמה פנקסים וספרים מפעולות השמות עברו תחת ידי בימי, מלאים ומפיקים סגולות נפלאות: קפיצות הדרך, רואה ואינו נראה, למצוא חן בעיני מלך, אהבת נשים, ולהשקיט זעף ים… ובצד קצתם כתוב ‘בדוק ומנוסה׳ — והקורא מאמין שהסגולה אמתית. (והכותב לא כחש לו, כי אמר שנבחן ונתנסה — אבל לא כתב אם נמצא אמת או לא.) והיו מאחוזת מריעי אין מספר אשר בחנו ונסו מהדברים ההם בכל עוז ותוקף — והעלו חרס בידם. וכמה וכמה הורוני ואמרו לי: לך אל פלוני כי הוא מקובל גדול ועושה דברי פלא, וגם הבטיחוני להראותני מה שאי אפשר לבריה לחשוב להרהר ולצייר — ובכל ימי ולילי לא זכיתי לראות אפילו דבר קל שבקלים.“
חשיבות: עדות סוציולוגית על תפוצת ספרות הסגולות ועל דמויות ה״מקובל הגדול עושה דברי פלא” בגטו ובסביבתו, כולל מבחני חברים “אין מספר” שכשלו; והניתוח הלשוני של “בדוק ומנוסה” (הכותב אומר שנבדק — לא מה העלתה הבדיקה) — הבחנה מתודולוגית של ממש בביקורת עדויות.
י״ב. מעמד מונטלטו וגלאנטי (פרק כ״ה, עמ׳ 115–116)
“אי אפשר מלספר לך מה שהיה בפני, זה יותר מכ״ה שנה, עודך נער קטן: הגיע פה החכם ר׳ ידידיה גאלאנטי ז״ל, שליח מארץ ישראל, וסמוך לביאתו היה מוטל על ערש דוי החכם המופלא הרופא ר׳ אליהו מונטאלטו נ״ע, והלכנו רבים מבעלי תורה לבקרו, כי היה עניו ודעתו מעורבת עם הבריות, עם כל גדולת חכמתו. ועודנו שם התחיל הגאלאנטי לספר ממעשה נסים ונפלאות האר״י ז״ל, מהכתובים לעיל וגם אשר לא כתוב מהר״ר יש״ר. ואחרי רוב דבריו נתחזק הרופא ז״ל, וישב על המטה, והתחיל לזעוק בקול גדול — לא ידענו מה היה לו, כי חשבנו אחזוֹ כאב מהחולי — ובצעקתו אמר בלשון ספרדי: איני יכול עוד להחריש ולסבול. חי האמת! הכל שקר וכזב. ‘אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא, ואין אתנו יודע עד מה׳. או היה מכשף — או שקרים הם כל אלה. ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.“
הקשר: אליהו מונטלטו — האנוס־ששב, לימים רופאה של מרי דה מדיצ׳י (נפ׳ 1616); “יותר מכ״ה שנה” לפני שצ״ט ⇒ ~1610–1613, שנות ישיבתו בוונציה. ר׳ ידידיה גלאנטי — שד״ר מארץ ישראל. “מהכתובים לעיל” — שבחי האר״י מאגרות שלומיל שנדפסו בתעלומות חכמה.
חשיבות: סצנה היסטורית שאין לה מקבילה: התנגשות חזיתית, מתוארכת, ממוקמת ורבת־עדים (“והלכנו רבים מבעלי תורה”), בין ההגיוגרפיה הלוריאנית המתפשטת בפי שד״ר ארץ־ישראלי ובין רציונליזם קנאי של רופא־אנוס — הזועק דווקא “בלשון ספרדי” ובפסוקי תהלים ע״ד. חומר יסוד להתקבלות שבחי האר״י באיטליה (Dweck; והשווה מחקרי ד׳ תמר על אגרות שלומיל).
י״ג. ליל כ׳ כסלו שצ״ז: ר׳ יעקב אבולעפיה על האר״י (פרק כ״ה, עמ׳ 116)
“ועוד זאת לא אעלים ממך: שחכם אחד גדול וחסיד מבני ישיבותינו [את שמו לא אכתוב, אלא אגידנו לך פה אל פה], נודע וחשוב גם הוא אצלך, ליל ד׳ כ׳ כסלו ה׳שצ״ז, עוד זה מדבר, מי שהיה, מנפלאות אלה מהאר״י ז״ל, בטרם החלנו ללמוד, אמר שכמה פעמים החבר יעקב אבולעפיאה ז״ל, שהיה כרע כאח להר״י [האר״י] ז״ל, אמר לו: לא היו דברים מעולם מהסיפור מפעולותיו אלו; ושאף גם הוא [האר״י] היה אומר לו שלא היו כנים הדברים שאומרים עליו. ושמא תאמר שדרך ענוה היה זה — אי אפשר, שהיה לו בכל כך מֵרֵעוּת עמו, שהיה מודה לפחות במקצת. ועוד אמר בשם החכם הנ״ל שהיה האר״י רוב היום מתעסק בסחורה, ושלשה ימים קודם מותו חשב חשבונותיו עם הכל, ואמר להם: אם הוניתם אותי — אני מוחל לכם; ואם יש אונאה בעדכם — בואו ונשלם.
ומכל מקום לא יהיו דברי אלה ח״ו לגנות החכם האר״י ז״ל, כי חכם וחסיד היה. אבל האותות והמופתים והנבואה והחיות מתים וכיוצא — במחילה מעצמותיו הטהורות, איני מאמין.”
הקשר: עדות בשרשרת מזוהה: חכם עלום־שם מישיבות ונציה (המוכר גם לחמיץ), מפי ר׳ יעקב אבולעפיה. התיארוך: ליל רביעי, כ׳ כסלו שצ״ז (סוף 1636), “בטרם החלנו ללמוד” — בבית מדרשו.
מיהו ר׳ יעקב אבולעפיה, והאם הכיר את האר״י? דמות היסטורית מתועדת היטב: מכונה “המצרי” — יליד/גדל מצרים, בדיוק בשנים שהאר״י ישב בקהיר; בן־בתו של מהר״י בירב הראשון; מבולטי חכמי צפת בתקופת האר״י; ממחדשי הסמיכה (קיבל סמיכה בגלגולה השני; ראה מ׳ בניהו, “חידושה של הסמיכה בצפת”, ספר היובל לי׳ בער); ולימים אב״ד דמשק ורבם של ר׳ יאשיהו פינטו ובנו ר׳ חיים אבולעפיה. היכרות אישית עם האר״י סבירה אפוא כפליים — במצרים ובצפת — ואף המסורת ההגיוגרפית עצמה מאשרת אותה: “מעשה השוורים” שבחמדת ימים ובספרות גורי־האר״י מתאר יחסים מתוחים בין השניים, שבו האר״י אומר לר׳ יעקב שהוא זקוק לתיקון ומשפילו כמי “שאינו יודע דבר”. גרשם שלום וחוקרים אחרים קבעו שסיפור זה הוא “זיוף בוטה, המבקש להפוך את מתנגדו המושבע של ר׳ חיים ויטאל, והכופר הידוע בכל מעשי הניסים של האר״י, לשותף פעיל באחד ממעשי הניסים” — כלומר: מסורת המקובלים ידעה את הכחשתו של אבולעפיה וניסתה לנטרלה לא בהפרכה אלא בסיפור־נגד (ראה עלי יסיף, “שוורים גלוחי זקן: המאבק על המיתוס של צפת”, מכאן ד, 2005, עמ׳ 42–79).
למה הכחיש? העדות אינטרסנטית — אך לא בכיוון שחושדים בו. אבולעפיה היה יריבו הגדול של ר״ח ויטאל בדמשק (ספר החזיונות מתעד את המאבק: אבולעפיה לעג ליומרת ויטאל להיות “תלמיד יחיד”); מעשי הנסים היו הון־היסוד של סמכות ויטאל כיורש הבלעדי, והכחשתם חותרת תחת ויטאל — לא תחת האר״י, שאבולעפיה מדבר בו כ״כרע כאח”. יש אפוא להוון את העדות: היא עדות צד־מעוניין נגד ההגיוגרפיה, לא עדות ניטרלית; אבל דווקא פרטיה האגביים — שאין לבעל־עניין סיבה לבדותם — הם החזקים.
“רוב היום מתעסק בסחורה” — דווקא הפרט המאושש ביותר. מסמכי הגניזה מתעדים את פעילותו המסחרית של האר״י: <cite index=”28-1″>לורנס פיין (Physician of the Soul, 2003, עמ׳ 32–34) קובע שהאר״י התפרנס ממסחר ב״פלפל, יין, מלפפונים, חיטה ועורות” — ולכולם פרט למלפפונים יש תיעוד דוקומנטרי — ושהמשיך בעסקיו גם אחרי שהתיישב בצפת, בהסתמך על העדות שבארי נוהם עצמו</cite>; <cite index=”29-1″>וורמן פרסם כבר ב־1909 מסמך גניזה (T-S 12.589) על מכירת משלוח פלפל בידי “יצחק לוריא אשכנזי”, ושתי איגרות מסחר אליו מאת שותפו משה בנימין מרשיד (T-S 6J4.31–32)</cite>; <cite index=”16-1″>ב־2022 חשפה הספרייה הלאומית חלק ממכתב שנשלח לאר״י בתקופת מצרים, מן המסמכים שנשתמרו בגניזת קהיר</cite>. ואף שאלת דיני־ממונות מ״מהר״ר יצחק אשכנזי” נשתמרה בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ קלו). כלומר: החוקרים אינם רואים בעדות זו רכילות — פיין מצטט אותה כמקור לכך שהמסחר נמשך גם בצפת.
וכלום זה “קרוב להכחיש את עיסוקו בקבלה”? לא. אין סתירה בין סוחר־ביום למקובל: תקופת צפת של האר״י ארכה כשנתיים וחצי בלבד (ה׳ש״ל–של״ב), הוראתו הייתה בעל־פה, לחוג מצומצם, הרבה בהילוכים ובשדות — והוא לא הותיר כמעט כתבים; יום שרובו משא־ומתן מתיישב עם כל זה בלא דוחק (תלמיד־חכם סוחר היה הנורמה הצפתית). מה שכן: הניסוח “רוב היום” הוא מסגור פולמוסי־ממעיט של עובדה אמיתית, בפי מי שמעוניין להקטין — וזה בדיוק ההבדל בין גרעין העדות לנימתה. ואילו “שלשה ימים קודם מותו חשב חשבונותיו… אם הוניתם אותי אני מוחל לכם” — פרט ספציפי, לא־מחמיא־ולא־מגנה, מסוג הפרטים שאין בודים; והוא אף ניתן לקריאה הפוכה מכוונת אבולעפיה: מעמד מחילת־אונאה לפני מיתה הוא דגם של צדיק הלכתי מובהק. גם דחיית מודינא את תירוץ הענוה אינה הכרחית: דברי האר״י עצמו “שלא היו כנים הדברים שאומרים עליו” מתיישבים יפה גם עם ענוה אמיתית — ומודינא, שהניח את מסקנתו, בחר בקריאה החשדנית.
חשיבות: מן העדויות הנגדיות המוקדמות והקונקרטיות ביותר לשבחי־האר״י, ובמבחן המחקר — מן המאוששות: גרעינה העובדתי (המסחר) אושר במסמכים; ההקשר הפולמוסי שלה (אבולעפיה נגד ויטאל) מוכר ממקורות בלתי־תלויים (ספר החזיונות); ותגובת־הנגד ההגיוגרפית (מעשה השוורים) מעידה שההכחשה הכאיבה. דיוקן צדיק הלכתי־סוחר מול דיוקן תיאורג — שני מיתוסים של צפת מתגוששים, ומודינא שימר לנו את הצד שכמעט נמחק.
אמר יצחק: לדעתי זו עדות שחייב כל אחד להתחשב איתו כי לכל הדעות היה גם ר׳ יעקב אבולעפיה תלמיד חכם ורב חשוב ואין ראוי לזלזל בטענתו ועדותו מפי האר״י עצמו להטיל קצת ספק בנפלאות המסופרות עליו למרות שנאתו כנראה שאם הוא שונא ופסול הלא גם רח״ו ור״ש שלומיל אוהבים ופסולים ומי יטיל ביניהם. אבל עניינים כגון אלה יש להם מהלכים אחרים להבינם ואכ״מ.
י״ד. תלמיד ויטאל העניו והכחשת אגדת שלוש השעות; תאריך פטירת ויטאל (פרק כ״ה, עמ׳ 113, 116–117)
“ואחרי כן דברי תימה כאלה על תלמידו הרב ר׳ חיים קאלאבריס, תושב דמשק, זה כמו עשר שנים שנפטר ולא יותר…” (עמ׳ 113)
“וכן אומר מתלמידו המובהק ר״ח קאלאבריסי נ״ע, כבודו במקומו יונח: אחשוב שהיה חכם וחסיד, אבל לא הנאמר עליו ממעשה נסים ורוח הקדש. ובוודאי לא שכחת, כי עוד לא יצאה השנה, הגיע פה חכם מתלמידיו, עניו וצנוע, ואני ואתה דברנו עמו על זה, ולא הרחיב פה בנוראות אלה. ובפרט, בפניך שאלתי לו אם אמת היה מה שהביא היש״ר בספרו, שאמרו שלא היה רואה אור אלא שלש שעות ביום — ואמר כי לא היה אמת, כי אור עיניו היו אתו כל היום וכל הלילה.“
הקשר: “קאלאבריסי” — ר׳ חיים ויטאל; האגדה המוכחשת — מאגרות שלומיל שבתעלומות חכמה. התלמיד — עלום שם, “עניו וצנוע”, ביקר בוונציה בשנת שצ״ח לערך ושוחח עם מודינא בנוכחות חמיץ.
חשיבות: (1) עדות תלמיד־מכלי־ראשון המכחישה פרט הגיוגרפי מסוים — והשבח שמודינא רושם לו (“ולא הרחיב פה בנוראות אלה”) הוא עצמו נתון: בחוג תלמידי ויטאל היו מתונים שסלדו מן ההפלגות. (2) הנתון הכרונולוגי “זה כמו עשר שנים שנפטר” ⇒ פטירת ויטאל ~שפ״ט (1629, דמשק) — אישור עצמאי בן־הזמן לתאריך המקובל. (3) יחד עם מונטלטו ואבולעפיה נבנה בפרק מדרג עדויות מודע: עד עוין, עד־חבר, עד־תלמיד.
ט״ו. ר׳ יצחק די לאטיס — קבלה מאביו (פרק כ״ט, עמ׳ 128)
“אך שרי ליה מאריה למהר״ר יצחק די לאטיס ז״ל — אשר קבלתי ממעלת אדוני אבי ז״ל שהיה גדול בדורו — שהסכים בפסקיו על הדפסת הזהר…”
הקשר: ביקורת על פסק־ההיתר של די לאטיס להדפסת הזהר (מנטובה שי״ח), בצירוף המסורת מאביו, יצחק מודינא, על גדולת האיש.
חשיבות: מסורת משפחתית בת־דור־אחד על מעמדו של די לאטיס (“גדול בדורו”) — הערכה חוץ־פולמוסית דווקא מפי מבקרו; ודוגמה להפרדתו של מודינא בין כבוד האיש לביקורת המעשה.
ט״ז. המומר מיכאל מפולינייו (פרק אחרון, עמ׳ 133)
“וכבר אמרתי לך מה שאמר המומר לפנים בישראל, מיכאל מפולינייו ש״ט, אביו של הזודייטו, דרשן גדול לממונים בולוניאה, על דבר ספר זוהר שנדפס בשנה ההיא — ודי למבין. ואח״כ יוהאן דקיליני ואחרים כתבו מקבלה זו ונתפשטה ביניהם, לקורה שופעת מעמדת תקרת דתם.”
הקשר: דברי המומר — בשיחה קודמת עם חמיץ (“אמרתי לך”); מיכאל מפולינייו, דרשן־מיסיונר בפני שלטונות בולוניה, על הזהר “שנדפס בשנה ההיא”.
חשיבות: עדות (מרומזת בכוונה — “ודי למבין”) על ניצול מיסיונרי מיידי של הזהר הנדפס בידי מומר בן־הדור: החוליה החיה בטיעון הקבלה־הנוצרית, לצד פיקו הספרותי; ופרט פרוסופוגרפי על משפחת מומרים פעילה (הוא ובנו “הזודייטו”).
י״ז. השל״ה בוונציה ואיגרתו מירושלים (פרק אחרון, עמ׳ 133)
“והרב מהר״ר ישעיה אב״ד פראגה, שראינו פניו מדי עברו פה לארץ ישראל, אחר היותו שם כתב לאשכנז לגבר עמיתו — הודפס בנובלות חכמה למיש״ר — ואמר זה לשונו: פה אין דורשים ואין מוסרין דברי תורה לגוי, וכ״ש סתרי התורה, והלואי לא יתפרסמו דברי חכמת קבלת הקדמונים, שמאז הוחל לקרוא בשם ה׳ בין הגויים.“
הקשר: ר׳ ישעיה הורוויץ (השל״ה) עבר בוונציה בדרכו לארץ ישראל (שפ״א/1621) ומודינא ראה את פניו; האיגרת מירושלים נדפסה בנובלות חכמה.
חשיבות: עדות־ראייה קטנה למסלול עלייתו של השל״ה (תחנת ונציה); ובעיקר — מודינא מגייס עד מן המחנה שכנגד: גדול מקובלי אשכנז מצר בעצמו על פרסום הקבלה בין הגויים, בדיוק טענת הפרק.
נספח: אמינות העדויות במבחן המחקר — מי ערער ומה עלה בידו
1. המשיבים המסורתיים לא ערערו על העדויות. עובדה מאלפת: קונטרס “טענות ומענות” (חבר, בן אמוזג, ענה כסיל) עונה על הטיעונים — ושותק שתיקה גמורה על פרקים כ״ה–כ״ו, פרקי העדויות. איש מהם לא טען “בדה מלבו” ולא הציע גרסה נגדית למעמד מונטלטו או לעדות אבולעפיה. הערעור היחיד־במינו בא מכיוון אחר: ההגיוגרפיה עצמה — “מעשה השוורים” (חמדת ימים) ההופך את אבולעפיה המכחיש למשתתף בנס — שגרשם שלום הגדירו “זיוף בוטה” ועלי יסיף ניתחו כקרב על המיתוס של צפת (מכאן ד, 2005). כלומר: התגובה להכחשה הייתה סיפורית, לא ראייתית.
2. עדות המסחר — אוששה דוקומנטרית. ראה בהרחבה בגוף פריט י״ג לעיל: מסמכי גניזה (וורמן 1909; T-S 12.589; T-S 6J4.31–32; ENA 3726.5; פרסום הספרייה הלאומית 2022), אבקת רוכל קלו, ופיין (2003) המסתמך על ארי נוהם עצמו להמשך המסחר בצפת. זו הדוגמה החדה ביותר לעדות שנראתה “לא סבירה” — ונמצאה המאוששת שבכולן.
3. עדויות סרוק — חומר גלם במחלוקת מחקרית חיה, לא עדות שנפסלה. שלום (“ישראל סרוג — תלמיד האר״י?”, ציון ה, ת״ש, עמ׳ 214–243) שלל את היות סרוק תלמיד ישיר של האר״י, ועדויות מודינא (הקבלה כפילוסופיה; זיהוי גלגולים לפי עושר) שימשו בבניינו; הורודצקי חלק; דוד תמר (“על ר׳ ישראל סרוק”) הוסיף את עדות ר׳ יעקב צמח בנגיד ומצוה (“תלמיד הרב”) אך קיים את מסקנת שלום; <cite index=”36-1″>רונית מרוז (“ר׳ ישראל סרוק תלמיד האר״י — עיון מחודש בסוגיה”, דעת 28, תשנ״ב, עמ׳ 41–50) פתחה את השאלה מחדש</cite> וטענה שלמד אצל האר״י (במצרים); וליבס ביקר את התעקשות שלום כמוּנעת־תזה. <cite index=”40-1″>יוסף אביב״י (קבלת האר״י) משרטט את מסלול מסעות סרוק על פי עדויות בני הזמן — ובכללן ישיבתו בוונציה ופגישותיו עם הרמ״ע, ר׳ עזרא מפאנו, ר׳ אהרן ברכיה ממודינא, ור׳ יהודה אריה ממודינא “ששוחח עמו אלף פעמים”</cite> — כלומר עדות מודינא משמשת אצל אביב״י מקור מן המניין לכרונולוגיה הסרוקית. לא נמצא חוקר הפוסל את העדויות; המחלוקת היא על משקלן מול מסורת “התלמיד”.
4. היכן נתפס מודינא בטעות — ומה זה מלמד. שתי טעויותיו המוכחות (חילוף שני העמנואלים, שתיקנו שלום ומארכס; “נשמת כל חי” כתפילה מאוחרת) הן שתיהן טעויות עיון ספרותי, לא עדות־ראייה; ובמניין תזות פיקו הדפוס שלפנינו גורס בפרק ב׳ מ״ה+ע״א אך בפרק האחרון מ״ז+ע״ב — הנכון (ראה Wirszubski). כלומר: במקום שבו הוא מדווח מה ראה ושמע — לא נתפס; במקום שבו הוא מסיק מספרים — לעתים שוגה, וטעויותיו ניתנות לאיתור. זה פרופיל של עד מהימן.
5. הערכות כלליות של מהימנותו. אדלמן (בעבודתו על מודינא ובמהדורת חיי יהודה עם מ״ר כהן, 1988) מצא את האוטוביוגרפיה כנה במידה יוצאת דופן, כולל בפרטים המביכים (ההימורים, בניו); Dweck מטעים את דייקנותו הפילולוגית ומודעותו ההיסטורית. סימן השאלה המחקרי היחיד על יושרו הספרותי הוא פרשת “קול סכל” (ריבקין 1952; פישמן, Shaking the Pillars) — האם חיבר בעצמו את כתב־הכפירה ש״מצא” — שאלה על אסטרטגיה ספרותית של הסוואה, לא על בדיית עדויות־שם; ומכל מקום גם החושדים בו שם אינם חושדים בעדויות ארי נוהם, שמסירתן שקופה (שמות, תאריכים, עדים־שותפים חיים — ובראשם חמיץ הנמען, שנכח בעצמו בחלקן: “ואני ואתה דברנו עמו”, “נודע וחשוב גם הוא אצלך”).
הערה מסכמת
שלוש קבוצות ערך יש בעדויות אלו למי שאינו מקבל את טיעוני הספר: (א) כרונולוגיה ופרוסופוגרפיה — סרוק בוונציה (6+ שנים; לימד את הרמ״ע), שיחת ריגייו (~1606/7), מפגש באסולה–רמ״ק בצפת (שנות הש״י המוקדמות), פטירת ויטאל (~1629), ביקורי גלאנטי ותלמיד ויטאל, נפתלי אשכנזי (1602), השל״ה (1621), נסיעת חמיץ לדמשק, מוריו של מודינא (עזריאל באסולה, משה דילה רוקה); (ב) היסטוריה של ספר ודפוס — זהר חדש מסלוניקי, כתבי פיקו בשוק, הסכמת די לאטיס, ניצול מיסיונרי מיידי של הזהר הנדפס; (ג) היסטוריה של אמונה וביקורתה — פנקסי הסגולות ולשון “בדוק ומנוסה”, מעשה פיזארו, מדרג שלוש העדויות נגד שבחי־האר״י, ומעשה באסולה–רמ״ק שבו מודינא רושם עדות החותרת תחת טיעונו שלו (“רציתי לגלות ענות האחד וגליתי גאות האחר”) — סימן האמינות המובהק ביותר של עד.