הלכות שבת פרק כ״ג (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות שבת פרק כ״ג (רמב״ם)

כללי מבוא

פרק כ״ג הוא סוף איסורי דרבנן שנוספו למלאכות ספציפיות. אחר כך מתחיל הרמב״ם עם איסורי דרבנן כלליים שאינם קשורים למלאכה ספציפית. המוקד של החלק הראשון הוא מכה בפטיש והדרבנן שנוספו אליו.

—

הלכה א – נקב העשוי להכניס ולהוציא (מכה בפטיש דאורייתא)

דברי הרמב״ם: העושה נקב… עשוי להכניס ולהוציא, כגון לול של תרנגולים שעשוי להכניס אור ולהוציא הבל – חייב משום מכה בפטיש.

פשט: מי שעושה נקב שנעשה לשתי פונקציות – להכניס (למשל אור) ולהוציא (למשל אדים חמים) – חייב משום מכה בפטיש, כי זה משלים את הכלי ועושה אותו ראוי לשימוש.

חידושים והסברות:

1. מהו מכה בפטיש בעצם – גמר מלאכה או תיקון כלי? הרמב״ם אמר בפרק י׳ שמכה בפטיש חייב, ו״כל העושה גמר מלאכה” הוא תולדה. זה אומר שמכה בפטיש ממש (בפטיש) הוא האב, ואופנים אחרים של גמר מלאכה הם תולדות. לא לגמרי ברור אם האב עצמו צריך גם להיות גמר מלאכה, או שמכה בפטיש הוא קטגוריה רחבה יותר של “תיקונים קטנים”.

2. סתירה בין בונה ומכה בפטיש בלול של תרנגולים: בפרק י׳ כתב הרמב״ם “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס לו מאור – חייב משום בונה”, וכאן בפרק כ״ג כתב שאותו דבר חייב משום מכה בפטיש. זו קושיה ידועה שהמפרשים שואלים.

3. הצעה: מכה בפטיש הוא דבר בפני עצמו, לא רק גמר מלאכה: מכה בפטיש אינו רק “סיום כלי” – זו מלאכה מיוחדת של “עשיית תיקון חדש”. אם עושים נקב שהוא להכניס ולהוציא, חייב משום מכה בפטיש אפילו כשזה לא משלים את כל הכלי. גמר מלאכה הוא עוד אופן של מכה בפטיש, אבל לא היחידי.

4. חילוק בין מחובר לקרקע (בונה) ולא מחובר (מכה בפטיש): אולי כשהלול מחובר לקרקע חייב משום בונה, וכשהוא לא מחובר – שבונה בכלים לא שייך – נשאר חייב משום מכה בפטיש. זה היה מיישב את שני הרמב״מים.

5. שיטת הלחם משנה: הלחם משנה אומר שאפשר להיות חייב על שניהם – בונה ומכה בפטיש – על אותו מעשה, והרמב״ם מביא כל חיוב בנפרד במקומו.

6. בנין בכלים – שייכות למכה בפטיש: בשדה תיבה ומגדל, שבנין בכלים לא שייך (למשל הנחת דלת), אולי זה חייב משום מכה בפטיש כי בזה הכלי נגמר.

—

הלכה א (המשך) – גזירת חכמים על נקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא

דברי הרמב״ם: ולפיכך גזרו על כל נקב – אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד – שמא יבוא לעשות נקב שחייב עליו.

פשט: נקב שהוא רק לפונקציה אחת (רק להכניס או רק להוציא) אינו חייב מדאורייתא, אבל חז״ל אסרו אותו מדרבנן, שלא יבוא לעשות נקב שחייב עליו. נקב בלי שום פונקציה כלל (מקלקל) אינו אפילו דרבנן.

חידושים:

שני טעמים נפרדים לגזירה מזוהים: (א) “כמתקן” — נראה כתיקון כלי; (ב) “שמא יבוא לעשות נקב אחר” — יבוא לעשות נקב אמיתי. טעם ה״כמתקן” מסביר למה מקרים מסוימים מותרים (כי לא נראה כתיקון), וטעם ה״שמא יבוא” מסביר למה נקב רק להוציא אסור. החילוק בין שני הטעמים משמש להסביר הלכות שונות בפרק זה.

—

הלכה א (המשך) – נקב בחבית: חדש, מוסיף, ישן

דברי הרמב״ם: ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין עליו. אבל פותחין נקב ישן, והוא שלא יהא נקב למטה מן השמרים.

פשט: אין לעשות נקב חדש בחבית, ולא להגדיל נקב קיים (שניהם דרבנן). אבל נקב ישן שנסתם מותר לפתוח – זה לא מלאכה, רק הסרת חסימה.

חידושים:

נקב למטה מן השמרים: נקב מתחת לשמרים שונה, כי אותו נקב משמש לחזק את החבית (השמרים מפעילים לחץ), ולכן הוא נסתם חזק מאוד. כשפותחים נקב כזה זה כאילו עושים נקב חדש, לא סתם פתיחת נקב ישן.

—

הלכה א (המשך) – נקב במגופה של חבית

דברי הרמב״ם: נוקבין במגופה של חבית — ובלבד שיקבנו מלמעלה, אבל מצדה — אסור.

פשט: מותר לעשות נקב במכסה (מגופה) של החבית, אבל רק מלמעלה. מהצד אסור מדרבנן.

חידושים:

1. קושיה: לפי הכלל שאפילו נקב רק להוציא אסור מדרבנן — למה מלמעלה מותר? זה גם נקב העשוי רק להוציא!

2. תירוץ: החידוש הוא דווקא האיסור במצדה. כשעושים את הנקב מלמעלה במגופה, זה לא דרך תיקון כלי — זה לא הדרך הרגילה שעושים נקב בכלי. לכן זה מותר. אבל במצדה, שנראה יותר כתיקון מעשי, חכמים אסרו זאת.

3. שני טעמים לגזירה — “כמתקן” לעומת “שמא יבוא”: טעם ה״כמתקן” מסביר למה מלמעלה מותר — כי מלמעלה זה לא “כמתקן”. טעם ה״שמא יבוא” מסביר למה נקב רק להוציא אסור — כי יכול לבוא לעשות נקב אמיתי להוציא ולהכניס. הרמב״ם לא אומר זאת במפורש, אבל זה הפשט הטוב ביותר.

—

הלכה א (המשך) – שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות

דברי הרמב״ם: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי.

פשט: מותר לשבור חבית בשבת להוציא את האוכל שבתוכה, אבל שלא יתכוון לעשות כלי.

חידושים:

1. “יתכוין לעשות כלי” לא אומר כוונה בראש: כוונתו תמיד אותו דבר — הוא רוצה להוציא גרוגרות. “יתכוין לעשות כלי” אומר שלא יחתוך/ישבור אותו בצורה יפה — שלא יעשה פתח יפה שנראה כפתח. אם הוא שובר אותו סתם, זה נשאר חבית שבורה וזה מותר. אם הוא חותך אותו יפה, כמו פתח, זה תיקון כלי ואסור.

2. “כלי” לא אומר כאן כלי במובן של כלי שלם, אלא הפתח עצמו — עשיית פתח יפה היא “עשיית כלי” או “תיקון כלי”.

—

הלכה א (המשך) – מתיז את ראשה בסייף בפני אורחים

דברי הרמב״ם: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף בפני אורחים ואין חושש.

פשט: מותר לחתוך את ראש חבית יין בחרב לפני אורחים, ואין צריך לחשוש.

חידושים:

1. למה זה מותר למרות שהוא עושה פתח יפה יותר? בשובר חבית לגרוגרות מותר רק לשבור, לא לחתוך יפה. כאן הוא חותך אותה בחרב! התירוץ: כוונתו להראות נדיבות לבו — הוא רוצה להראות נדיבות לאורחיו, לא לעשות פתח. החרב היא חלק מה״פרסום”.

2. חילוק בין לעצמו ולאורחים: כשאדם פותח חבית לעצמו בחרב, בטוח שהוא רוצה לעשות נקב. אבל כשהוא עושה זאת בפני אורחים, יש סיבה אחרת — נדיבות לבו — שעושה זאת מותר.

—

הלכה א (המשך) – סתימת נקב בחבית

דברי הרמב״ם: וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב. לפיכך אסור לסתום נקב החבית אפילו בדבר שאינו ממרח, כגון שיסתום בכסם ובצרור קטן.

פשט: כמו שאסור לפתוח נקב, כך אסור גם לסתום נקב בחבית — אפילו במשהו שאין בו בעיה של ממחק (מריחה), כמו אבן או קיסם.

חידושים:

1. שלושה איסורים נפרדים בסתימת חבית: (א) בדבר שממרחין (שומן, שעווה) — אסור משום ממחק; (ב) בבגד — אסור משום סחיטה; (ג) בכסם או צרור קטן (שאין בו ממחק ולא סחיטה) — אסור משום סותם נקב (מכה בפטיש). חידוש הרמב״ם הוא המקרה השלישי — אפילו בלי ממחק ובלי סחיטה, נשאר האיסור של סתימת נקב.

2. נקב לעומת פתח: “נקב” אומר חור שנשבר — נזק בחבית שמתקנים. זה לא אותו דבר כמו פתח (מכסה/פתיחה) של החבית, שמותר לכסות (אלא אם כן זה ממחק).

—

הלכה א (המשך) – סתימת נקב באוכל (הערמה)

דברי הרמב״ם: אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם, מותר.

פשט: אם מניח אוכל בנקב כדי לשמור אותו, ויוצא שהנקב נסתם, זה מותר. מותר גם להוציא אותו.

חידושים:

1. זו הערמה — מניח אוכל בחבית, ולמרות שהכוונה האמיתית לסתום את הנקב, אפשר לומר “רק רציתי לשמור את האוכל”. זה דומה להערמה ברדיית הפת, אבל סוג אחר של הערמה — כאן עושים משהו שנראה כפעולה לגיטימית (שמירת אוכל) למרות שהמטרה האמיתית היא סתימה.

2. התנאי “כדי להצניעו” הוא ההיתר, לא האוכל עצמו. האוכל יוצר סיבה להצנעה — כי אוכל אינו סתימה טובה, אפשר לטעון שמניחים אותו לא כדי לסתום אלא כדי להצניע. קיסם (שבב) לעומת זאת אי אפשר לטעון “להצניע”, כי לקיסם אין שום ענין של הצנעה.

3. “את מי הוא מרמה בהערמה?” — שאלה יסודית: האדם יודע בעצמו שהוא רוצה לסתום. זה מושווה להערמה עם קורה — שואלים אותו “מה אתה עושה?” הוא עונה “אני שומר קורה,” ואם זה סתם את החבית — “מזל!” זו נשארת שאלה קשה.

4. חילוק השולחן ערוך — רק תלמיד חכם: השולחן ערוך אומר שרק תלמיד חכם רשאי לעשות זאת, כי בתלמיד חכם מאמינים שהוא באמת מתכוון להצניע, והוא לא יבוא לעשות זאת באופן שאסור.

5. יסוד ההערמה בכלל נוגע כאחד מה״עניינים המעניינים” — לפעמים כן, לפעמים לא — וזה נשאר יסוד גדול שצריך להבין.

—

הלכה ה-ו – כל דבר שהוא גמר מלאכה — מכה בפטיש

דברי הרמב״ם: כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש.

פשט: כל פעולה שהיא גמר מלאכה (סיום עבודה / גימור אחרון) חייב מהתורה משום מכה בפטיש. זה כולל כל סוג של תיקון כלי — אפילו שריטה קטנה שמשלימה את הכלי.

חידושים:

נוסח הרמב״ם כאן “קצת שונה” מהרגיל — הוא לא שם זאת כתחילת הפרק, כי קודם כבר דיבר על חיובים בנוגע לנקב. עכשיו בא עוד סוג חיוב — גמר מלאכה, ומזה נובעות הגזירות הרבניות בנוגע לשמא יתקן כלי שיר.

—

הלכה – אסור להשמיע קול של שיר בשבת

דברי הרמב״ם: לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לסחק בכלי בזוג כדי שישתוק — כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר.

פשט: מכיוון שגמר מלאכה (מכה בפטיש) חייב מהתורה, חכמים אסרו כל סוגי השמעת קול של שיר — כלי שיר (כינורות, נבלים), טפיחה באצבעות על שולחן/רצפה, רעשן אגוזים לתינוק, צלצול פעמון — הכל גזירה שמא יתקן כלי שיר.

חידושים:

1. למה כלי שיר קשור במיוחד לתיקון? כלי שיר (במיוחד כלי מיתר כמו כינור/נבל) צריכים תמיד תיקון — מיתר נקרע, צריך לכוון, וכו׳. לכן החשש של שמא יתקן כלי שיר הוא חשש אמיתי.

2. מטפח, מספק, ומרקד: הרמב״ם אסר גם טפיחה בידיים (מטפח), טפיחה/תיפוף (מספק), וריקוד (מרקד). מספק אולי טפיחה על שולחן/תוף, בעוד מטפח הוא מחיאת כפיים. החילוק לא לגמרי ברור. עם שינוי (באופן לא רגיל) מותר לטפוח.

3. היתר הרמ״א — מוטב שיהיו שוגגין: הרמ״א פוסק שמכיוון שחסידים רוקדים בשלוש סעודות, אין למחות בהם, על סמך הכלל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

4. סברת הערוך השולחן: הערוך השולחן טוען שמה שחסידים רוקדים סביב השולחן בכלל לא “סיפוק וריקוד” כמו שהגמרא מתכוונת — סיפוק וריקוד אומר ריקוד מקצועי/פרופסיונלי שקשור לכלי שיר ומקצב, לא סתם ריקוד פשוט סביב שולחן.

5. נפקא מינה מעשית: בין סתם ריקוד בשולחן שבת, לבין מקהלה/זמר מקצועי שעובדים באמצע השבוע ונשכרים לשבת — אצלם המחיאות כבר “עם יותר כוונה” ויותר קשורות לשמא יתקן כלי שיר, כי הם מוזיקאים מקצועיים.

6. “ללמוד לומדים מה שכתוב, לעשות עושים מה שהמנהג” — צריך ללמוד את ההלכה כמו שהיא כתובה, אפילו כשהמנהג שונה.

7. [דיגרסיה: סלבודקה] — בישיבת סלבודקה בחורים היו רוקדים בשבת, אבל היו מקפידים מאוד שזה יהיה “סביב השולחן” — כלאחר יד, לא ריקוד פורמלי.

—

הלכה – אסור לשוט על פני המים

דברי הרמב״ם: אסור לשוט על פני המים, גזירה שמא יתקן חבית של שייטין. אבל בבריכה שבחצר מותר, ובלבד שיש לה שפה מוקפת.

פשט: אסור לשחות בים/נהר בשבת, כי יכול לבוא לעשות כלי צף (חבית של שייטין — חבית ריקה שמחזיקה אוויר ושטים איתה). אבל בבריכה בחצר מותר, כי בחצר קטנה לא בונים סירות.

חידושים:

1. חבית של שייטין — חבית/גיגית ריקה שמחזיקה אוויר בפנים, ואיתה אפשר לשחות. זו לא מלאכה גדולה.

2. שפה מוקפת — המים צריכים גבולות/שפות ברורות, שלא יצאו חוץ לימה. בריכת שחייה רגילה יש לה ממילא שפה מוקפת.

3. נפקא מינה למעשה — שחייה בשבת בבריכת שחייה: לפי הרמב״ם לכאורה מותר לשחות בבריכת שחייה רגילה בשבת. אבל בפועל לא נוהגים כך, וזה קשור לענין רחיצה (לא שייט). רחיצה בצונן מעיקר הדין מותרת, אבל האחרונים (משנה ברורה) לא נוהגים לרחוץ בשבת אפילו בצונן מצד חששות שונים. שייט (שחייה) הוא הלכה נפרדת, לא רחיצה — לשחייה יש גזירה משלה (חבית של שייטין), ולרחיצה יש חששות משלה.

4. שחייה כפעילות גופנית: אולי יש צד איסור של שחייה כי אנשים עושים זאת בשם פעילות גופנית (כמו הזעה בשבת). אבל רק כשעושים משהו שלא אוהבים, רק בשביל פעילות גופנית, זו בעיה. אם נהנים מזה (כמו שחייה), אפילו זה גם פעילות גופנית, זה מותר.

5. מקווה לעומת בריכה: מי שהולך בקביעות לבריכה, אולי אסור לו ללכת למקווה בשבת, כי אצלו אין “מחזי כמיקר”. אבל במקווה הבעיה היא “תיקון” (טבילה), ו״מחזי כמיקר” הוא התירוץ.

—

הלכה – שפופרת של קנה (קש בחבית)

דברי הרמב״ם: אין חוטקין משפופרת של קנה — אסור לחתוך קש (קנה) כדי להכניס אותו לחבית. אבל אם היתה מתוקנת — אם הוא כבר מוכן/חתוך, מותר להכניס אותו לנקב של החבית, ואין חוששין שמא יתקן.

פשט: קש (מקנה/קש) שמכניסים לחבית יין כדי שהיין יזרום החוצה. לחתוך את הקנה טרי אסור מצד מתקן כלי. אבל אם הוא כבר מוכן, מותר להכניס אותו.

חידושים:

1. מהו האיסור של חיתוך? זה מכה בפטיש — הוא עושה את הקנה ראוי לשימוש, הוא נותן לו גמר מלאכה. זה לא בנין וסתירה בכלים, אלא מתקן כלי.

2. “אין חוששין שמא יתקן” — מה זה “יתקן”? זה יכול לומר (א) הוא יחתוך שפופרת חדשה, או (ב) הוא יתקן את החבית על ידי הכנסת הקש.

3. רקע הגמרא: בגמרא יש מחלוקת אמוראים האם מותר בכלל להכניס שפופרת כבר-חתוכה. הגמרא עושה אוקימתא שלחתוך טרי כולם מודים שאסור. הרמב״ם פוסק כשיטה שאין צריך לחשוש.

—

הלכה – עלה של הדס בחבית

דברי הרמב״ם: אסור להכניס עלה של הדס לנקב של חבית **כ

די שיקלחו היין, כי זה כעושה מרזב בשבת**.

פשט: עלה הדס יש לו צורה מחודדת שמתאימה היטב לחור של חבית, והוא משמש כצינור/ברז שהיין יזרום בכיוון אחד במקום להתיז.

חידושים:

קושיה: למה שפופרת של קנה מותרת אבל עלה של הדס אסור? שניהם דברים מוכנים? התירוץ: קנה (צינור) הוא כבר כלי קיים שידוע שאפשר להשתמש בו כצינור. אבל עלה של הדס — על ידי שדוחקים אותו פנימה, מכופפים אותו, ומעצבים אותו, עושים אותו רק עכשיו למטרה זו — זה כעושה מרזב, יוצרים פונקציה חדשה.

—

[דיגרסיה: חבית לעומת בקבוק — פתיחת בקבוקים בשבת]

סברא חשובה מועלית שיש חבית היא מציאות שונה לחלוטין מבקבוק:

– חבית היא דבר ענק, כמעט רהיט — בונים אותה בפטיש ומסמרים, היא עומדת באחסון, יש לה קצת מעמד של בנין או כלי.

– בקבוק הוא דבר קטן שמביאים לשולחן, ילד יכול להחזיק אותו — הוא לא עושה כלים.

הטענה: אולי כל הגישה של פוסקים שאוסרים פתיחת בקבוקים (מבוסס על מגופה של חבית) היא שגויה, כי הם משווים בקבוק לחבית שזו מציאות אחרת לגמרי.

חידוש נוסף: אולי יש כלל שכל דבר שאוכלים אותו על השולחן אינו מלאכה — דברים שעושים בזמן האכילה ליד השולחן (כמו בורר לאלתר, מטבל, מתקן מלח בצנון) יש בהם קולא. האח ר׳ אלעזר ניסח כלל זה, למרות שזה “חידוש עצמאי”.

נקודה נוספת: השאלה של קלות — האם זה שמשהו קל לעשות הוא סיבה להקל. המסקנה: קלות עצמה אינה היתר, אבל השאלה היא האם הוא עשה דבר של חשיבות.

—

הלכה – אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

דברי הרמב״ם: ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

פשט: אסור לשבור חרס (שבר) ולא לקרוע נייר, כי כששוברים חרס כדי לקבל חתיכה קטנה לשימוש ספציפי, זה כמתקן כלי — עושים כלי חדש. אותו דבר עם חיתוך חתיכת נייר — גליל שלם של נייר אי אפשר להשתמש, רק כשהוא חתוך. זה מתקן כלי מדרבנן.

—

הלכה – זמורה שקשורה בתפוח (כלי לשאיבת מים)

דברי הרמב״ם: תפוח (כלי/דלי לשאיבת מים) שקשור לזמורה (ענף) — ממלא בה בשבת, מותר לשאוב מים. אבל אם הזמורה לא קשורה — אין ממלא בה.

חידושים:

1. מהי הבעיה? החשש הוא שמא יתקן כלי — חשש שהוא ילך לחתוך ענף ולהכין אותו (לא קוצר מעץ, אלא מתקן כלי). כשהוא כבר קשור, הוא כבר מוכן ולא עושים שום דבר חדש.

—

הלכה – איסור ליטוש כלי כסף בגרתקון

דברי הרמב״ם: אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך האומנין, נמצא כמתקן כלי בגמר מלאכתו בשבת. אבל חופף אדם כוסו בחול ובנתר. וכן כל הכלים חופף נושא בכל דבר.

פשט: אסור לצחצח כלי כסף בגרתקון (חומר כימי חזק), כי זו הדרך המקצועית שאומנים משלימים כלי כסף — נראה כמתקן כלי בגמר מלאכתו. אבל בחומרים חלשים יותר (חול, נתר) מותר לנקות. כלים אחרים (לא כלי כסף) מותר לנקות בכל דבר, כי אצלם ניקוי לעולם אינו גמר מלאכה.

חידושים:

החילוק בכלי כסף אינו בין שימוש/לא שימוש, אלא בין איזה חומר משתמשים — גרתקון (מקצועי) לעומת חול/נתר (רגיל). בכלי כסף לא הוצב תנאי שצריך להשתמש בו שוב באותה שבת (כמו בכלי אכילה בהמשך). זה מראה שהאיסור הוא ענין מיוחד — נראה כגמר מלאכה של הכלי עצמו, לא רק טירחה.

—

הלכה – איסור הדחת כלים שלא לצורך שבת

דברי הרמב״ם: ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמסלק, אלא אם כן מדיחן לאכול בהם סעודה אחרת באותו שבת.

פשט: אסור לשטוף צלחות/סירים אחרי השימוש, כי נראה כ״מסלק” (מסדר/מתקן את הכלי). רק אם שוטפים אותם לסעודה אחרת באותה שבת, זה מותר.

חידושים:

טעם הרמב״ם — “כמסלק” = מתקן כלי

לשון הרמב״ם “כמסלק” אומרת שנראה כמתקן את הכלי. כששוטפים אותו כדי לשים בצד (לא לשימוש מיידי), מרגיש כתיקון ארוך-טווח — דומה לקיפול שיחזיק זמן רב. אבל כששוטפים אותו לשימוש מיידי, הוא יתלכלך שוב בקרוב, זה לא מתקן.

שיטת הראב״ד החולקת

הראב״ד אומר שהאיסור אינו משום מתקן כלי, אלא משום טירחא שלא לצורך שבת — מתאמצים לדבר של חול. זה גם הפשט המקובל אצל רוב האנשים.

קושיה על הרמב״ם מכלי כסף

בכלי כסף מותר לחפוף בחול/נתר בלי שום תנאי שישתמש בו שוב באותה שבת. למה בכלי אכילה יותר חמור? כלי כסף שעומד על המדף ליופי, ששוטפים אותו “לזמן ארוך,” לכאורה צריך להיראות יותר כמתקן! התירוץ: כלי כסף שעומד ליופי כבר יש לו שימוש מיידי — עומד מנורה יפה על השולחן, זה עצמו כבר תשמיש. אבל התירוץ לא לגמרי מספק.

כלל על קטגוריזציה של מלאכות

פעמים רבות הקטגוריה שבה מכניסים איסור יותר מסופקת מעצם האיסור עצמו. שניהם — רמב״ם וראב״ד — מודים שאסור לשטוף כלים שלא לצורך שבת. המחלוקת היא רק תחת איזו קטגוריה זה נופל (מתקן כלי או טירחה). חז״ל לא עבדו מכללים לפרטים, אלא להיפך — הם הסתכלו על כל מעשה בפרט, פסקו שהוא אסור, ורק אחר כך הרמב״ם חיפש תחת איזו מלאכה/קטגוריה זה נכנס.

נפקא מינה היום — שטיפת כלים היום

היום כששמים צלחות בכיור, כולם יודעים שאחרי שבת ישטפו שוב היטב עם סבון. השטיפה הראשונה אינה “מתקן” — זו רק ניקוי מינימלי כדי לא להשאיר צלחות מלוכלכות מאוד עם צ׳ולנט. לכן יש פוסקים שמקילים יותר בזמנינו.

פרדוקס מעניין

לפי הרמב״ם היה אפשר לצחצח כסף בשבת (כי בנתר מותר), אבל לשטוף צלחת מצ׳ולנט לא — שהיה מאוד מוזר. זה מראה שצריך להבין את המציאות של אז. אולי אסור באמת לצחצח כסף, כי זו טרחא בשבת — לא דבר שבתי.

—

הלכה – כלי שתיה (כוסות וקיתונות)

דברי הרמב״ם: אבל כלי שתיה כגון כוסות וקיתונות… שאין קבע לשתייה.

פשט: כוסות וכלי שתייה מותר לשטוף כל הזמן, כי לשתייה אין קביעות — תמיד אפשר להצמיא.

חידושים:

בכלי אכילה (צלחת) — כשמסיימים את הסעודה, יודעים שלא ישתמשו בו עוד היום, ממילא שטיפה היא הכנה. אבל בכלי שתייה — כי “אין קבע לשתייה”, לעולם לא ברור שסיימנו. אולי בזמנינו, שאנשים מנשנשים ואוכלים פירות אחר הצהריים, גם צלחת לא כל כך קשורה רק לסעודה.

—

הלכה – ואין מציעין את המטות בשבת

דברי הרמב״ם: ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהם למחר… אבל מצעין מליל שבת לשבת.

פשט: אסור לסדר/להכין מצעים בשבת למוצאי שבת, אבל לשבת עצמה מותר.

חידושים:

חקירה — מהו הטעם של “עשיית מיטה”?

– שיטה א׳: עושים את המיטה כדי שהחדר ייראה מסודר — כי בשינה היא ממילא מתבלבלת, ממילא המטרה אינה לשינה עצמה אלא למראה החדר.

– שיטה ב׳: עושים את המיטה כדי שיוכלו לישון נורמלית — כשבאים מאוחר בלילה שלא יגיעו לבלגן. הרבה יותר קל להירדם כשהמיטה מסודרת. זה מושווה לסידור שולחן — עושים זאת לאכילה.

—

הלכה ח׳ – אסור להטביל כלים טמאים בשבת

דברי הרמב״ם: אסור להטביל כלים טמאים בשבת, ואפילו שאינו מתכוין לתקן כלים… אבל אדם טמא טובל, משום שנראה כמיקר.

פשט: אסור להטביל כלים טמאים בשבת, כי נראה כמתקן כלי — לפני הטבילה לא יכלו להשתמש בכלי, אחרי הטבילה יכולים. אבל אדם שהוא טמא מותר להטביל, כי “נראה כמיקר” — נראה שהוא מתקרר.

חידושים:

1. למה זה רק “כמתקן כלי” (כמו מתקן) ולא ממש מתקן? כי לא קרה שום שינוי פיזי אמיתי בכלי — זה רק שינוי הלכתי/רוחני, חלות שם.

2. שאלה על טבילת כלים מגוי (בזמנינו): היום העיקר נוגע לטבילת כלים חדשים שקונים מגוי. האם יש לזה אותו דין כמו כלי טמא? נענה שזה לא מתקן כלי באותו מובן — אבל זה עדיין לא לגמרי מספק, כי יש גם כאן תקנה שלא להשתמש בו עד שטובלים אותו.

3. האם אפשר לומר “מתקן” על אדם? כשאדם נעשה טהור, זה “מכה בפטיש על האדם”? זה לא שהאדם הוא כלי, אלא הוא עושה מלאכה של תיקון.

4. למה רפואה בשבת לא אסורה משום תיקון? אם אפשר לומר “תיקון” על אדם (כמו בטבילה), למה רפואה רק אסורה משום גזירת שחיקת סממנים ולא משום תיקון עצמו? באנשים לא שייך מתקן כלי במובן הזה — מה שמתקנים את הגוף אינו אותו דין כמו מתקן כלי. האיסור של רפואה בשבת הוא רק משום גזירת שחיקת סממנים (שלא יבוא לטחון תרופות). זה מושווה לדין מתקן חוליות שבשדרה של תינוק — שגם לא נחשב כמתקן כלי.

בשוגג ובמזיד

הרמב״ם אומר: אם מישהו טבל כלי בשוגג בשבת — בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהם (עד מוצאי שבת).

חידוש: הדין של במזיד לא ישתמש בהם חל לא רק באיסורי דאורייתא, אלא גם באיסורי דרבנן. הקנס של “לא להשתמש עד מוצאי שבת” תקף גם כשהאיסור עצמו רק מדרבנן.

—

הלכה – מטביל מים טמאים בשבת

דברי הרמב״ם: מותר להטביל את המים הטמאים בשבת. כיצד יעשה? נותנו בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלו מים מקוה עליו, והרי טהורו.

פשט: צריך לעשות השקה — שהמים הטמאים יגעו במי מקווה. זה מותר, כי הוא לא עובד עם כלי (הוא לא מתקן כלי), זה לא נראה כמתקן.

חידושים:

למה צריך לשים אותם בכלי שאינו מקבל טומאה? כי אם שמים אותם בכלי רגיל, הכלי נעשה טמא מהמים, ואז צריך להטביל את הכלי — שאסור בשבת. בימות החול זו לא הייתה בעיה, כי היו יכולים להטביל את הכלי גם. כל הטריק רלוונטי רק לשבת.

—

הלכה – אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת

דברי הרמב״ם: אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת — כי נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.

פשט: אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת, כי הפירות היו טבל (לא ראויים לאכילה), ועל ידי הפרשת מעשר עושים אותם ראויים — זה תיקון.

חידושים:

1. זה תיקון רוחני — לא מתקן כלי פיזי, אבל מדרבנן זה מטופל כתיקון של דבר שלא היה ראוי לאכילה.

2. נקודה מעשית: בארץ ישראל כמעט הכל כבר מעושר עם הכשר, אבל אנשים מעשרים לחומרא. אם זה כבר בעצם כשר, זו שאלה האם ה״עישור לחומרא” הוא באמת מתקן או לא. מוזכר גם הבעיה המעשית כששוכחים להפריש חלה ממצות ערב פסח שחל בשבת.

—

הלכה – מעבד (תולדות ודרבנן)

דברי הרמב״ם: המרכך עור בשמן כדרך שעושין העבדנין והמוכרין — הרי זה מעבד וחייב.

פשט: ריכוך עור בשמן כמו שבורסקאים עושים הוא אב המלאכה של מעבד.

לא יסוך אדם רגלו בשמן בתוך המנעל

דברי הרמב״ם: לפיכך לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל החדשים. אבל סך הוא את רגלו שמן ונותנה בתוך המנעל אפילו הן חדשים.

פשט: אסור לשפוך שמן על הרגל כשהוא כבר נועל את הנעליים החדשות, כי נראה שהוא שופך על הנעליים (מעבד). אבל מותר למרוח שמן על הרגל ואז לנעול את הנעליים — כי זה שינוי גדול וזה לא נראה כמתקן.

להתגלגל על קטבליא חדשה

דברי הרמב״ם: וסך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש, שאין זה דרך עיבוד כלל.

פשט: מותר למרוח את עצמו בשמן ולהתגלגל על מזרן עור חדש, כי זו לא דרך עיבוד.

חידוש: החילוק הוא: מרכך עור בשמן אומר שמשתמשים בכלי ועובדים ישירות על העור. כאן השמן מגיע לעור בעקיפין דרך הגוף — זו לא דרך עיבוד.

שמן מועט לעומת שמן הרבה

דברי הרמב״ם: בחדשים — אם היה שם שמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד — מותר. אבל אם היה שם שמן הרבה כדי שירכך העור — הרי זה אסור משום כעין מעבד.

פשט: בעור חדש: קצת שמן שנותן רק ברק — מותר. הרבה שמן שעושה את העור ממש רך — אסור משום מעבד. בישנים (עור ישן) — מותר אפילו בהרבה שמן, כי הוא כבר עובד.

—

הלכה – ממחק/ממרח — הממרח רטיה

דברי הרמב״ם: הממרח רטיה — חייב משום מוחק את העור.

פשט: כשממרחים את התרופה על התחבושת (רטיה), חייב משום המלאכה של מוחק — החלקת עור.

חידושים:

1. מה הקשר למוחק את העור? מוחק אומר החלקת עור — הסרת שיער, יבלות, ואי-סדרים אחרים עד שיחליק פני העור (עד שהמשטח נעשה חלק). ברטיה אותו מעשה: הוא ממרח את הקרם על הרטיה עד שיחליק פניה — הוא מחליק את פני הרטיה.

2. החיוב אינו על המריחה על עורו שלו (גוף), אלא על מריחת הקרם על הרטיה עצמה.

3. מה סוג חומר היא רטיה: בזמן חז״ל רטיה הייתה חתיכת עור או בד גס שהיה בו אי-סדרים — חתיכות קשות, חוטים דוקרניים — ועל ידי מריחה בקרם החליקו אותו, ממש כמו מוחק את העור. פלסטר מודרני אינו עור, אבל הדין נובע מאותה מציאות.

—

הלכה – סותם נקב בשעוה (גזירה משום ממרח/מוחק)

דברי הרמב״ם: לפיכך — גם אסור לסתום נקב בשעווה (wosk), כי שעווה היא חומר שממרחים אותו באופן טבעי, והמריחה היא מוחק.

פשט: זו גזירה — חוששים שיבוא לממרח (למרוח/להחליק) את השעווה, שזה מוחק. זה מתחבר חזרה להלכות קודמות על כיסוי נקב בחבית.

—

הלכה – כותב: איסור ליכחול בפוך

דברי הרמב״ם: אסור ליכחול בפוך וכיוצא בו בשבת.

פשט: כיחול הוא צבע קוסמטי לעיניים. הפוך הוא הכלי שמשתמשים בו ליישום. זה אסור מדרבנן כי זה דומה לכותב — הוא לוקח כלי, שם בקצה משהו דומה לדיו, ועושה צבע/סימן. אפילו זה לא ממש כותב (הוא לא כותב אותיות), אלא הוא עושה צבע, זה אסור מדרבנן.

—

הלכה – מקח וממכר, שכירות פועלים, שאלה והלוואה

דברי הרמב״ם: אסור לעשות מקח וממכר בשבת, גזירה שמא יכתוב. לא ישכור אדם פועלים בשבת. ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אבל: לשאול ולהשאיל — לשאול ולהשאיל חפצים מותר. ללוות ולהלוות — לשאול כסף אסור.

פשט: קנייה/מכירה, שכירת עובדים — הכל אסור בשבת, גזירה שמא יכתוב. אבל לשאול חפצים מותר, כי כששואלים חפץ לא כותבים. בכסף צריך לרשום חשבונות.

חידושים:

1. [דיגרסיה: מקור הכתיבה] הכתב הראשון הומצא למטרות מסחר — לרישום חשבונות בהלוואות ומכירות. כתיבה קשורה ביסודה למקח וממכר.

2. [דיגרסיה: חידושי תורה בשבת] האם מותר לחדש חידושי תורה בשבת, כי ירצה לכתוב? מותר ללמוד תורה ולחדש, רק לכתוב אסור. כתיבת חידושי תורה אינה לכתחילה אבל בדיעבד טוב.

3. **ש

ואל כדי יין וכדי שמן: מותר לשאול יין ושמן מחבר. אבל לא יאמר “הלוויני” (לשון הלוואה) אלא “השאילני”** (לשון שאלה). החילוק: “השאילני” אומר שהוא מחזיר אותו מיד (מוצאי שבת), אבל “הלוויני” אומר הלוואה ל-30 יום, שצריך לכתוב אפילו ביין ושמן.

4. פשט אחר: כששואלים כדי יין, האדם יכול להחזיר כסף במקום יין — זו כבר הלוואה. אבל אם אומרים “השאילני” זה אומר שהוא מחזיר את אותו סוג דבר.

5. חידוש: אפילו כשהוא משלם בכסף (משאיל דמים), זה מותר כל עוד לא משתמשים במילה “הלוואה” — כי טכנית זו שאלה, לא מכירה.

—

הלכה – אחד המוכר בפה או במסירה

דברי הרמב״ם: אחד המוכר בפה או במסירה, אסור.

פשט: בין כשמוכרים בהסכמה בעל פה, בין במסירה פיזית — אסור בשבת. אפילו מכירה שמורכבת רק מאמון (הוא מאמין לו על המילה) בלי קנין פורמלי, גם אסורה.

—

הלכה – שקילה, מדידה, מנייה בשבת

דברי הרמב״ם: כשם שאסור לשקול בין במאזנים בין שלא במאזנים, כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל.

פשט: כל סוגי המדידה, השקילה, והספירה אסורים בשבת — בין בכלי, בין ביד, בין בחבל.

חידושים:

– “במאזנים” יש שני איסורים: (1) עצם המעשה של שקילה כדרך מסחר/עובדין דחול, (2) השימוש במאזניים ככלי. “שלא במאזנים” מראה שאפילו בלי כלי עצם הפעולה של שקילה אסורה.

– בהלכות תחומין צריך לדעת שיעורים, אבל הכל בתחומין נעשה בערך (approximation), לא מדידה מדויקת.

—

הלכה – אין דנין, חליצה, ייבום, קידושין בשבת

דברי הרמב״ם: אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין – גזירה שמא יכתוב.

פשט: אסור לעשות דין תורה, חליצה, ייבום, או קידושין בשבת, כי יבואו לכתוב.

חידושים:

1. קושיה בקידושין: קידושין לא צריך בית דין, זה דבר בין שלושה אנשים (חתן, כלה, עדים). מי יכתוב?

2. תירוץ ראשון: דיינים החזיקו פנקסים של גיטין וקידושין. אבל זה נדחה כי קידושין לא באים לבית דין.

3. תירוץ שני: אולי מתכוונים לכתיבת שטר כתובה.

4. תירוץ שלישי (עיקר): קידושין דומה למקח וממכר — “הרי את מקודשת לי בטבעת זו” — הוא קונה אותה בשווה כסף. “גזירה שמא יכתוב” אומר כאן לא חשש כתיבה ספציפי, אלא זה סוג של משא ומתן שנופל תחת הכלל של מקח וממכר.

—

הלכה – אין מקדישין, מעריכין, מחרימין, תרומות ומעשרות

דברי הרמב״ם: ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין, ואין מגביהין תרומות ומעשרות — שהן דומים למקדיש אותן פירות שהפריש.

חידושים:

תרומות ומעשרות יש שני איסורים: (1) מתקן — עושים טבל למתוקן; (2) דומה למקח וממכר — מקדישים לכהן, כמו שמקדישים לגבוה. הרמב״ם מביא שני הטעמים; אולי יש נפקא מינה ביניהם.

—

הלכה – אין מעשרין את הבהמה

דברי הרמב״ם: ואין מעשרין את הבהמה — גזירה שמא ירשום בסקרא.

פשט: אסור לעשות מעשר בהמה בשבת כי יבוא לרשום (לסמן) בסיקרא (צבע אדום) על הבהמה העשירית.

—

הלכה – מקדיש פסחו בשבת

דברי הרמב״ם: ומקדיש אדם פסחו בשבת וכן חגיגתו ביום טוב, שהיא מצות היום.

פשט: ערב פסח שחל להיות בשבת מותר להקדיש את קרבן הפסח, כי זו מצות היום.

חידושים:

שלושה הסברים למה חכמים לא גזרו כאן:

1. תירוץ פשוט: במצות היום חכמים פשוט לא גזרו — זו גזירה דרבנן ובמצווה הקילו.

2. תירוץ סברא: כשאדם מכין קרבן לעכשיו, זה לא נראה כמקח וממכר. במעשר בהמה הוא עובר עם ה״רואה חשבון” שלו כמה לשלם — זה מקח וממכר. אבל לקחת בהמה שכבר שלו ולעשות ממנה פסח אינו מעשה עסקי.

3. הכלל “אין שבות במקדש” מוזכר אבל לא מתקבל כתירוץ עיקרי.

—

הלכה – אין מקדשין מי חטאת

דברי הרמב״ם: כשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת.

פשט: אסור בשבת להכין מי חטאת (לשפוך מים לאפר פרה אדומה). הטעם: לוקחים דבר חולין (מים) ועושים אותו לקודש — זו “הקדשה” ממש.

[דיגרסיה: פרה אדומה] הרמב״ם מדבר גם הלכות למשיח. יהודי אתיופיה היו להם מסורת לשחוט פרה אדומה ולהזות עד שבאו לארץ ישראל.

—

הלכה – מפריש תרומות ומעשרות בשבת בדיעבד

דברי הרמב״ם: מפריש תרומות ומעשרות בשבת — בשוגג יאכל מיד, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת.

פשט: בדיעבד מהני — זה נעשה מעושר. לא אומרים “לא מהני”.

הרמב״ם: וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד, מעשיו עשויים. וכן המקנה לחבירו בשבת, קנינו קיים. אין צורך לומר ביום טוב.

חידוש: יום טוב קל יותר בכלל בעניינים של אכילה וקרבנות, לכן “אין צורך לומר”.

—

הלכה – מעשר את הדמאי בשבת

דברי הרמב״ם: מעשר את הדמאי [בשבת].

פשט: דמאי מותר לעשר בשבת, כי דמאי הוא רק ספק — רוב עם הארץ כן מעשרין — ואפשר לאכול אותו בדוחק בלי מעשר.

חידושים:

דמאי מיוחד כי אפשר לאכול אותו לכתחילה (בדוחק), לכן העישור אינו “תיקון” ממש. אבל ודאי טבל — אפילו זה רק ספק — אסור.

—

הלכה – קורא שם לתרומת מעשר של דמאי / מעשר עני של ודאי

דברי הרמב״ם: מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי — לא יטלם בשבת, ואף על פי שייחד להם מקום קודם השבת והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות.

פשט: אפילו אם כבר לפני שבת קבע אילו פירות הם תרומת מעשר/מעשר עני, אסור להסיר אותם פיזית בשבת. המעשה הויזואלי של הסרה נראה כמקח וממכר / מתקן.

הרמב״ם: ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו — הרי אלו יבואו אצלו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכהן שזה שהוא מאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שהוא מאכילו מעשר עני.

פשט: אם הכהן או העני רגילים לבוא לאכול אצלו, יכולים לבוא ולאכול את זה בשבת — אבל הוא חייב להודיע להם מה זה.

חידושים:

1. זה מותר כי זה לא נראה כ״דרך מעשר” (הפרדה ונתינה), אלא כ״דרך אכסניה” — קבלת אורחים. המראה הויזואלי קובע.

2. חיוב ההודעה אינו דין בשבת, אלא דין במעשרות. בלי זה בעל הבית היה מועל בתרומה — הוא משתמש בה לסעודתו/הנאתו שלו (הוא מראה את נדיבותו כמארח), במקום לתת אותה כמתנה לכהן/עני.

3. החילוק בין “אורח” ל״מתנה”: כשאורח אוכל אצלך, זו סעודתך, לא שלו. הכהן/עני צריך לדעת שזו מתנתו, לא רק הכנסת אורחים שלך.

—

הלכה ה – אסור להפיס (גורל/הימורים)

דברי הרמב״ם: אסור להפיס — אסור לעשות גורל בשבת.

פשט: הימורים (משחק בקוביא) אסור בשבת כי זה מקח וממכר.

חידושים:

– בימות החול יש הסוברים שמשחק בקוביא מותר (כי זה אסמכתא). אבל בשבת זה אסור כי יש לזה צורה של מקח וממכר.

– חילוק: בין אנשים בבית (בני ביתו) מותר לעשות משחק — “מי מקבל את החתיכה הגדולה יותר של חלה?” — מנה גדולה כנגד מנה קטנה. זה לא מקח וממכר כי הם כבנו וכבני ביתו, רשות אחת, ואף אחד לא באמת מקפיד.

—

הלכה ו – אסור לחשב חשבונות / שטרי הדיוטות

חשבונות בשבת

דברי הרמב״ם: אסור לחשב חשבונות שהן צורך למחר בשבת — גזירה שמא יכתוב.

פשט: חשבונות שצריכים למחר (מטרות מעשיות) אסורים. אבל חשבונות שאין בהם צורך — סתם מעניין — מותרים.

חידושים:

– דוגמאות לחשבונות מותרים: “כמה סאה תבואה הוליך לפלוני” (שנה שעברה), “כמה דינרים הוציא בחתונת בנו” — זה סתם מידע שיחה.

– חשבונות של מצווה — הרמ״א לא רוצה לומר שמותר, כי זה דבר של חול, אבל זה לא איסור מצד שבת.

שטרי הדיוטות

דברי הרמב״ם: אסור לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת — שלא יהא כחול ויבוא למחוק.

פשט: אסור לקרוא שטרות של מקח וממכר (או כתבים חילוניים אחרים) בשבת.

חידושים:

1. מה זה “שטרי הדיוטות”? שני פשטים: (1) הרמב״ם במשנה תורה מתרגם זאת כשטרי של מקח וממכר. (2) בפירוש המשניות הרמב״ם אומר: הכל זולת ספר הנביאים או פירושיהם — הדיוטות אומר כל מה שלא נכתב על ידי אנשים ברוח הקודש.

2. לשון מעניינת “שלא יהא כחול ויבוא למחוק”: למה הרמב״ם לא אומר סתם “שמא ימחוק”? הרמב״ם מתכוון לשני דברים: (א) שלא יהא כחול — זה לא שבתי, זה מכניס מחשבה חולינית; (ב) ויבוא למחוק — זה מוביל למחיקה.

3. למה דווקא מחיקה (לא כתיבה)? בכתבים חילוניים/חדשות, כשמשהו כבר לא רלוונטי, מוחקים אותו. בספרים קדושים אף אחד לא מוחק — כי התוכן קדוש.

4. נפקא מינה להלכה: אם הטעם העיקרי הוא “שמא ימחוק”, אז היום כשקורא עיתון (שלא מוחקים), הטעם נופל. אבל אם “שלא יהא כחול” הוא סיבה נפרדת, יכול להיות שאפילו קריאת עיתון היא בעיה כי זה לא שבתי.

5. פירוש המשניות — הרמב״ם אומר שם שכל מה שאינו כתבי הנביאים או פירושיהם אסור לקרוא בשבת, אפילו חכמות.

—

הלכה – אסור לקרוא בכתב שתחת הצורה ותחת הדיוקנאות

דברי הרמב״ם: אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת.

פשט: תיאורים מתחת לתמונות או פסלים — כמו במוזיאון שיש לוחית קטנה עם תיאור — זה גם בכלל שטרי הדיוטות.

חידושים:

החידוש הוא: שלא יחשבו שמכיוון שאלו רק כמה מילים קצרות מתחת לתמונה, זה לא שטרי הדיוטות. זה כן שטרי הדיוטות. אדם היה יכול לחשוב שמילים מתחת לתמונה הן רק הסבר על התמונה — כמו להסתכל על תמונה. לא — זה כמו לקרוא כתב.

—

הלכה – אסור לקרוא בכתובים בשעת בית המדרש

דברי הרמב״ם: אפילו לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש — אסור.

פשט: אסור לקרוא כתובים (חלק התנ״ך) בשבת בזמן שיש שיעור בבית המדרש.

חידושים:

1. “בית המדרש” לא אומר מקום, אלא שיעור. “מדרש” בלשון חכמים אומר שיעור/דרשה. “בשעת בית המדרש” אומר בזמן שהרב דורש.

2. הטעם: שלא יאמרו “אני יושב בבית וקורא דברי הימים” במקום לבוא לשיעור.

3. החידוש העיקרי: זה לא ביטול תורה — זה ביטול בית המדרש. האדם לומד כן, אבל הוא הורס את בית המדרש. כשכל אחד יושב בבית עם התירוצים שלו, השיעור מתבטל. זו קטגוריה אחרת לגמרי.

4. למעשה: כשכתוב על הפתק שהרב נותן דרשה, אסור אז לשבת בבית וללמוד, אפילו דברים קדושים.

—

הלכה – נפלה דליקה בחצר בשבת — דיני הצלה

דברי הרמב״ם: נפלה דליקה בחצר בשבת — גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שצריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש.

פשט: כשפורצת שריפה בחצר בשבת, אסור לכבות. מותר רק להציל: (1) אוכל שצריך לאותה שבת, (2) כלים שצריך לשבת, (3) בגדים שיכול ללבוש עכשיו בשעת מעשה.

חידושים:

1. למה לא להציל הכל אפילו עם עירוב: אם הוא הולך להציל הכל, הוא נכנס ל״מצב מציל” וישכח שאסור לכבות. אדם בהול על ממונו — אדם מתבלבל כשמדובר בכספו.

2. חילוק בין בגדים וכלים: בכלים — “שצריך להשתמש בהם בשבת” (שצריך לשבת). בבגדים — “שיכול ללבוש” — שיכול ללבוש עכשיו בשעת מעשה, לא במהלך שבת.

3. סברת הגזירה: כשאדם חושב רק על מה שהוא צריך לשבת, הוא מסיח דעת מכל שאר הדברים. אבל כשהוא חושב על מה שהוא צריך ליום שלישי, הוא לגמרי מסיח דעת משבת.

4. קושיה קשה על הגזירה: איך חכמים יכלו לעשות גזירה כזו שאדם יתייאש מכל נכסיו? כמה ראיות:

– עד שליש מממונו: למצווה אדם צריך למסור רק עד שליש מרכושו.

– חולה שאין בו סכנה: מותר לעבור על כל הדרבנן — ואדם שביתו בוער הרבה יותר גרוע!

– דרך חכמים: בכל הלכות שבת חכמים לעולם לא משאירים אדם “תקוע”.

5. תירוצים:

– הרמב״ם אומר דווקא “בחצר” — לא בבית. בחצר זו שריפה מוגבלת.

– פעם זה היה דבר רגיל — שריפה בחצר לא אמרה שמפסידים את כל הרכוש.

– חז״ל התירו אמירה לנכרי בדליקה — “אל תאמר לו כבה ואל תאמר לו אל תכבה” — דווקא כי אדם בהול על ממונו. זה מאזן את החומרא.

6. למעשה היום: היום מקילים יותר עם כיבוי, כי (1) זה כמעט תמיד סכנה (עשן מסוכן), (2) אנחנו גרים בין גויים ולא רוצים חלילה לשרוף עיר שלמה (כמו המעשה בפרנקפורט).

—

הלכה – מזון שלש סעודות (גדרים)

גמרא: אם נפלה דליקה בליל שבת — מציל מזון שלוש סעודות; בשחרית — מציל מזון שתי סעודות; במנחה — מציל מזון סעודה אחת. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה.

חידושים:

לבהמות גם צריך להציל — “הראוי לבהמה לבהמה”.

—

הלכה – כלי אחד (גדר של נשיאה אחת)

גמרא: במה דברים אמורים? במציל לכלי אחד מרובה — כשהוא צריך לעשות כמה טיולים עם אותו כלי. אבל מוציא כלי אחד — כל עוד הוא לוקח אותו רק פעם אחת בכלי אחד, אפילו זה לכמה סעודות, מותר.

פשט: החילוק הוא בין כמה פעמים נשיאה (מוגבל לשלוש סעודות) ובין פעם אחת נשיאה בכלי גדול (אין הגבלה).

חידושים:

– דוגמאות: סל מלא ככרות, עיגול של דבילה, חבית של יין.

– אופן טלית: הוא פורש את הטלית שלו, שם פנימה כל מה שהוא יכול, ונושא אותה מלאה — זה גם נחשב פעם אחת.

—

הלכה – באו והצילו לכם

גמרא/רמב״ם: הוא קורא לאנשים אחרים: “באו והצילו לכם” — בואו הצילו לעצמכם — וכל אחד מציל כמה שהוא צריך.

חידושים:

1. בעל הבית חייב לתת רשות: אדם לא יכול ללכת להציל משריפה של אחר בלי רשות.

2. מנגנון הפקר: כשבעל הבית קורא “באו והצילו לכם” — זה נעשה הפקר. אחרי שבת, אם המציל הוא אדם טוב, הוא מחזיר את זה, ובעל הבית משלם לו שכר.

3. שכר שבת: איך אפשר לקחת שכר על הצלה בשבת? זה שכר שבת! כמה תשובות: (א) הוא לא עשה כלום — הוא רק לקח דברי הפקר; (ב) זה יותר דומה למתנה/החזרה; (ג) זה דבר חד-פעמי; (ד) זה לא “שכר” במובן הזה כי הוא לא עשה מלאכה לבעל הבית.

—

הלכה – הצלת לבוש

גמרא/רמב״ם: לבוש — לובש כל מה שיכול ללבוש, ונושא ועוטף כל מה שיכול, עד שיגיע לישוב.

חידושים:

1. חומרא בלבוש לעומת מאכל: בבגדים בכלל לא התירו להוציא בידיו — רק לבוש, דרך לבישה. באוכל מותר לקחת בידיו. אבל בלבוש יש גם קולא — כמה שיכול ללבוש, אפילו יותר ממה שצריך לשבת.

2. באוכל לא כתוב “כל מה שיוכל לאכול” — מג

בילים לשלוש סעודות. בלבוש כתוב “כל מה שיכול ללבוש” — הרבה יותר.

3. באו והצילו לכם בלבוש: אותו דין של קריאה לאחרים תקף גם ללבוש — כל אחד לובש כפי יכולתו.

—

הלכה – פת נקי לעומת פת שאינו נקי

גמרא: התחיל בפת נקי — אינו חוזר ומטיל פת שאינו נקי. אבל להיפך — אם התחיל בפת שאינו נקי, חוזר ומטיל פת נקי — הוא יכול לומר “אני רוצה לשבת איכות טובה יותר”.

—

הלכה – הצלת כתבי הקודש

רמב״ם: כתבי הקודש מותר להציל אפילו שלא עירבו — לחצר אחרת אפילו בלי עירוב חצרות, בתנאי שיש שם שלוש מחיצות.

חידושים:

1. קולא גדולה יותר בכתבי הקודש מאשר במאכל/לבוש: מאכל ולבוש צריכים עירוב; כתבי הקודש מותר אפילו בלי עירוב — אבל רק במקום שיש שלוש מחיצות (לא כרמלית).

2. תנאי — כתובים אשורית ובלשון הקודש: רק כתבי הקודש שכתובים בכתב אשורית ובלשון הקודש יש להם קדושה. אם הם כתובים בשפה אחרת או בכתב אחר — אין להם קדושה, ואסור להציל אותם באופן זה.

—

הלכה – כתבי הקודש שאינם כתובים אשורית ובלשון הקודש

דברי הרמב״ם: והוא שיהיו כתובים כתבי הקודש אשורית ובלשון הקודש. אבל… בכתב אחר או בלשון אחר — אין מצילין אותן… ובכלל אסור לקרות בהם.

חידושים:

1. קושיה מקריאת שמע בכל לשון: קריאת שמע מותר לומר בכל לשון, וסידור מותר להיות בשפות אחרות. איך הרמב״ם יכול לומר שכתבי קודש בשפה אחרת אין להם בכלל קדושה? התירוץ: הרמב״ם מדבר ספציפית על ספר תורה — ספר תורה חייב להיות בכתב אשורית ובלשון הקודש. יוצאים ידי קריאת שמע בעל פה בשפה אחרת, אבל כשכתוב בשפה אחרת אין לזה בכלל קדושה.

2. יוונית (גריקית) — הסבר המגיד משנה: לפי שיטת הרמב״ם יוונית היה אמור להיות לה קדושה, אבל הרמב״ם לא מביא את ההלכה כי הוא כבר פסק בהלכות ספר תורה שהיום אין יוונית אמיתית בעולם.

3. “אסור לקרות בהם” — מסקנה חריפה: לפי הרמב״ם יוצא: אסור לקרוא שטרי הדיוטות, אסור לקרוא כתבי קודש שאינם באשורית. האפשרויות היחידות: ללכת לבית המדרש לשמוע שיעור, או לקרוא ספר תורה כשר. משניות אסור לכתוב, סידור אסור לכתוב — הכל מהכלל “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה”.

4. “אשורית” — מה זה אומר מעשית: לא רק שהשורות ישרות — זה אומר את צורת הכתב הספציפית. כתב יד יהודי (כתב יידיש) אינו כתב אשורית.

5. תירוץ הראשונים — “בימיהם”: זה היה רק בזמנם, כשהחזיקו חזק ב״דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה”. אבל היום, שכבר התירו לכתוב תורה שבעל פה (עת לעשות לה׳ הפרו תורתך), מותר כבר לקרוא הכל.

—

הלכה – כתובים בסם ובסיקרא

דברי הרמב״ם: הואיל וכתובים בסם ובסיקרא… אבל הואיל והן כתובים כשירה בלשון הקודש — מצילים אותן.

פשט: אפילו אם כתבי קודש כתובים בסם או סיקרא (לא בדיו השחור הרגיל), בכל זאת, כל עוד זה כתוב בלשון הקודש, מצילים אותם. לא צריך שיהיו כל דיני ספר תורה.

—

הלכה – גליונות של ספרים

דברי הרמב״ם: הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה… שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף…

פשט: השוליים הריקים (margins) בספרים לא מצילים אותם משריפה.

חידושים:

זה חייב להיות שמדברים על גליונות שנחתכו מספר תורה. אפילו גליונות כאלה, ששייכו פעם לספר תורה, עדיין יש להם קדושה (כי היו חלק מספר תורה), אבל לא מצילים אותם מפני הדליקה.

—

הלכה – ברכות וקמיעות

דברי הרמב״ם: ברכות וקמיעות — אפילו אם כתובים בהם שמות ופסוקים — אין מצילין אותן מפני הדליקה.

פשט: סידור (ברכות) או קמיע שיש בהם שמות הקודש ופסוקים — לא מצילים אותם משריפה, כי אין להם קדושה כמו כתבי הקודש.

חידושים:

בהלכות אחרות (הלכות יסודי התורה) רואים שעל קמיעות אין איסור מחיקת השם. קודם למדנו שמותר לשאת קמיע בשבת, אבל להציל משריפה — לא.

—

הלכה – ספר תורה שנמחק — 85 אותיות

דברי הרמב״ם: ספר תורה שיש בו… שמונים וחמש אותיות… כפרשת ויהי בנסוע הארון… מצילין אותה מפני הדליקה.

פשט: ספר תורה שנמחק או פסול, אבל נשארו 85 אותיות (מילים שלמות), מצילים אותו משריפה.

חידושים:

1. השיעור של 85 אותיות: 85 אותיות הוא שיעור של פרשה — ספציפית פרשת “ויהי בנסוע הארון” שיש בה 85 אותיות. אפילו זו לא פרשה שלמה, אבל אם נשאר כל כך הרבה אותיות, יש חשיבות של קדושה.

2. או פרשה שלמה: אם נשארה פרשה שלמה, אפילו קצרה כמו “ויבא עמלק,” מצילים אותה.

3. או הזכרות (שמות): אם יש שמות הקודש בפרשה, כמו ב״ויאמר ה׳ אל משה לאמר” — שהיא הפרשה הקצרה ביותר עם רק שני פסוקים — זו גם סיבה להציל.

—

הלכה – תיק הספר

רמב״ם: גליונות אסור להציל, אבל תיק הספר מותר להציל.

חידוש: חילוק מעניין: גליונות שנחתכו מהספר עצמו — לא מצילים. אבל התיק (הכיסוי/נרתיק) שגם הוא נפרד מהספר — מצילים כן. החילוק: התיק לא נחתך מהספר, אלא הספר הוצא מהתיק — לתיק עדיין יש מעמד של תשמישי קדושה.

—

קושיה גדולה על הרמב״ם — צריך עיון גדול

הרמב״ם אמר שאסור לקרוא כתבים שאין להם קדושה, לא מצילים אותם, וכתבים לא באשורית אסורים. אבל הרמב״ם עצמו כותב ספרים! איך זה מסתדר? זה נשאר צריך עיון — “צריך באמת לחשוב מה שיטת הרמב״ם, זו פליאה גדולה”.

—

[דיגרסיה: האם אפשר ללמוד רמב״ם בלי גמרא?]

דיון ארוך מתנהל על הבעיה היסודית של לימוד רמב״ם בלי הגמרא:

1. בעיה ראשונה: פעמים רבות לא יודעים את המשמעות של מילים ברמב״ם בלי הגמרא. בפירוש המשניות הרמב״ם מתרגם הרבה מילים (בערבית או בלשון הקודש), אבל במשנה תורה הוא פשוט מביא לשון המשנה בלי שום ביאור. זה מראה שמשנה תורה נכתבה למי שכבר למד גמרא/פירוש המשניות.

2. בעיה שנייה: אפילו כשמבינים את המילים, חסר ההקשר — לא יודעים שהרמב״ם מכריע מחלוקת, לא יודעים מה היה הצד האחר, לא יודעים למה הוא מביא דווקא את החילוק הזה.

3. הגנה: אפילו בלי הגמרא אפשר לעשות סברות ברמב״ם עצמו — הוא נותן מציאות ופסק, ואפשר להבין סברא. המגיד משנה עושה זאת לפעמים.

4. מסקנה: זה נשאר צריך עיון גדול מה הרמב״ם התכוון כשכתב שאפשר ללמוד את ספרו בלי גמרא.

—

[דיגרסיה: דיון כללי על לימוד הלכות שבת ופסק הלכה למעשה]

פרויקט הרמב״ם — “לתקן ולא תיקן”

ביקורת ר׳ יהושע׳לע קרעטשקער על הרמב״ם: הרמב״ם רצה לעשות ספר של כל התורה כולה עם כללים, אבל למעשה הוא לא מביא את הלמדות של כל הלכה — הוא מביא רק את הפרטים מהגמרא בלי להסביר את הכללים שעומדים מאחוריהם. ר׳ חיים קרעסנא ניסה על הלכה אחת (פסח) להראות איך היו משכתבים מסכת פסחים, ואפילו את זה לא סיים. הרמב״ם לפחות ביצע את הפרויקט שלו, אם כי לא בשלמות.

בעיית היישום למציאות של היום

– הדוגמאות של הגמרא באות ממציאות אחרת לגמרי.

– מסכת שבת מלאה בדוגמאות/מציאויות, לא בעקרונות של כל מלאכה. יש מעט מאוד עקרונות כלליים בתוך כל מלאכה.

– לכן כמעט בלתי אפשרי לבנות כלל מפרט וליישם אותו על מצבים חדשים. “כלל שבנוי על פרט, בנוי על כלום — איך זה עובד?”

חילוק בין הלכות שבת לחלקי תורה אחרים

בחושן משפט יש מכשירים כלליים (חזקות, מוחזקות, מיגו) שאפשר ליישם. אבל הלכות שבת מבוססות על מציאויות ספציפיות, מה שמקשה על אקסטרפולציה.

למה לא לומדים הלכה למעשה בשיעור

השיעור לומד כללים, לא הלכה למעשה — כי הלכה למעשה צריך להסתכל מעשית על המציאות שלנו, וזה לוקח יותר זמן. ממה שלומדים אפשר רק ללמוד שבמקרה שכתוב ברמב״ם יש איסור כזה — אבל בדיוק מהו המקרה, ואיך זה חל היום, זו שאלה נפרדת.

נקודה מעניינת על תורה בכלל

בתורה צריך לדעת את כל התורה כדי להבין חלק. זה שונה מחכמות אחרות. אותו דבר בספר המדע עם מחלוקות פילוסופיות, ובספרים חסידיים שצריך לדעת את הזוהר ומדרשים.

[דיגרסיה: טריק חינוכי] — איך גדולים אומרים “אתה יודע את הקצות הידוע?” כדי לגרום לתלמיד להרגיש שזה הנורמה, אפילו כשהוא לא יודע.

—

[דיגרסיה: קייטרינג בשבת]

אנשים שמנהלים מבצע גדול בשבת (כמו קייטרינג) צריכים להיזהר מאוד בהלכות — למשל אסור לכתוב על איזה שולחן מי יושב (מונה את האורחות). מותר לספור בעל פה אבל לא מכתב. עצה: אם חייבים לקרוא מפתק, שיקראו אותו בקול רם.

—

עד כאן השיעור.

תמלול מלא 📝

הלכות שבת פרק כ״ג – מכה בפטיש ואיסורי דרבנן

מבוא לפרק כ״ג

דובר 1:

אנחנו לומדים הלכות שבת פרק כ״ג. ועם פרק זה הרמב״ם מסיים את איסורי דרבנן שנוספו למלאכות הספציפיות. כלומר, הוא מנה את ל״ט מלאכות דאורייתא, והוא מנה את כל הדרבנן שנוספו למלאכה ספציפית. אבל יש לנו איסורי דרבנן נוספים שאינם דווקא תלויים במלאכה ספציפית, יותר כלליים. וכאן עוסקים באיסורי דרבנן שדומים למלאכה או שיכולים להביא לידי מלאכה.

ולפני שנלמד צריכים אנחנו לשבח את בעלי הקמח שעושים שיהיה קמח, שתהיה תורה, אלה שתומכים בשיעור שלנו, ובראשם ידידנו ושותפנו, הרבני הנגיד החשוב הרב רבי יואל הלוי. אנו מודים לו ולכל שאר התומכים.

הלכה א – מכה בפטיש: נקב העשוי להכניס ולהוציא

מהי מכה בפטיש – גמר מלאכה

דובר 1:

עכשיו נלמד כך. אנחנו הולכים ללמוד את המלאכה של מכה בפטיש, ומה החכמים אסרו עם מכה בפטיש. אז קודם, בפרק העשירי, הרמב״ם אמר שמכה בפטיש, כלומר להכות בפטיש, אבל זה עדיין לא אומר מספיק. הוא אומר שהכוונה היא גמר מלאכה, ההכאה האחרונה בפטיש, משהו שמסיים ועושה דבר לכלי. כמו שהוא הולך לומר כאן למשל לסגור את החבית, כי כשפותחים אותה החבית ראויה להשתמש בה להכניס ולהוציא, ובכך עשו את החבית לכלי שאפשר להשתמש בו.

אומר הרמב״ם כך. הרמב״ם אמר בפרק י׳ שמכה בפטיש חייב, ומי שעושה כל גמר מלאכה אחר שאינו בפטיש, אז זה תולדת מכה בפטיש. אז, יכול להיות שאתה צודק שגם מכה בפטיש הראשונה בפטיש היא דווקא כשזה גמר מלאכה, אבל זה לא כתוב בבירור. הוא אומר שסוג של מכה בפטיש חייב, וכל גמר מלאכה היא תולדה. תולדה פירושה שזה אותו דבר רק באופן אחר. אבל מכה בפטיש פירושה גם ההכאה האחרונה. כלומר, כשמישהו בונה והוא מכה בפטיש, לכאורה זה בונה. אבל לאו דווקא האחרונה. זה סוג של גמר מלאכה ראשון, או תיקון מלאכה קטן.

דברי הרמב״ם: נקב בלול של תרנגולים

דובר 1:

אנחנו הולכים ללמוד כך. קודם הרמב״ם הולך לומר מה חייב בעצם. הרמב״ם כך, שכאשר החיוב יוצא לפי חומרות שהרבנן גזרו שבאו לעשות את האופן שחייבים עליו. בפרק י״ד הרמב״ם אמר שאחת התולדות של מכה בפטיש היא כשמישהו יש לו אבעבועה והוא עושה בה נקב, נקרא כמו נקב העשוי להוציא ולהכניס, כי הוא רוצה להוציא דם, הוא רוצה להכניס אוויר. אומר הוא כאן דבר דומה, העושה נקב. מהו הדרבנן שנוספו למכה בפטיש? לא דרבנן, הדאורייתא, מובן מאליו. זה הראש, זה אופן של מכה בפטיש. לעשות נקב בדבר.

אומר הוא כך, העושה נקב, מישהו עושה נקב, אבל לא סתם נקב, חצי נקב שנעשה רק לפונקציה קטנה אחת, אלא נקב ראוי שנעשה להכניס ולהוציא, להכניס ולהוציא. כגון, מישהו יש לו לול של תרנגולים, תיבה, מבנה לתרנגולים, אבל זה צריך בהכרח נקב, חור. אז מישהו עושה חור בלול של תרנגולים, והחור נעשה למה? נעשה לשני דברים: עשוי להכניס אור, להכניס אור ללול כדי שיוכלו לראות מה קורה שם, ולהוציא הבל, להוציא את האוויר החם שנמצא בתוך לול של תרנגולים. אז על זה חייב משום מכה בפטיש, כי אי אפשר להשתמש בלול של תרנגולים בלי זה, זה היה… התרנגולות היו נחנקות שם, אני לא יודע מה, זה לא היה טוב. אז בכך עושים את לול של תרנגולים גמור, זה חייב משום מכה בפטיש. הוא עושה סוג כזה של נקב.

דיון: סתירה בין בונה ומכה בפטיש

דובר 2:

אני לא בטוח, הוא לא מביא… קודם כל, למדנו שלול של תרנגולים חייב משום בונה, לא? או שאני לא זוכר נכון?

דובר 1:

לול של תרנגולים נאמר קודם, אמת, שהוא עושה נקב… כמעט בטוח שבמלאכת בונה הרמב״ם אמר, “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס לו מאור חייב משום בונה”. כך נאמר בפרק י׳, וכאן הוא שכח מבונה, והם למדו שזה גם משום בונה. כי באותו פרק הוא דיבר שם על נקב ש… באותו… כן, זו הסתירה, כן? באותו קצת למעלה הוא דיבר על נקב שהוא עושה על מפה מורסא, שהוא עושה על חבית.

דובר 2:

כמו שאתה אומר, כמו שאתה אומר, המפה מורסא, הנקב, הכל הוא גם תוספת. אבל שם הוא אומר מכה בפטיש.

דובר 1:

אני אומר, כאן זה עוד נקב, ובאותו פרק יש כאן קצת סתירה. האם זה לא אותו דבר, כל נקב וכל דבר זה אותו דבר? אבל בשניהם יש אותו רוח של הוצאה והכנסה. אז אפשר להסביר זאת. גם במכה בפטיש הוא כתב שוב “עושה נקב כל שהוא”, למפה מורסא, “עושה נקב כל שהוא חייב משום מכה בפטיש, תולדה דמכה בפטיש, בתנאי שזה עשוי להכניס ולהוציא”.

אני לא יודע למה, יכול להיות שאותו דבר מחייב על שניהם.

דובר 2:

טוב מאוד, אתה שואל כבר את המפרשים כולם את הקושיא, ובאמת לא ברור.

הסבר: מכה בפטיש כתיקון בפני עצמו

דובר 1:

יכול להיות, אני רוצה לחשוב, אתה אמרת שמכה בפטיש חייב כי זה מסיים את מלאכת הבנין, מה שזה לא יהיה הלול. יכול אפילו להיות שמכה בפטיש חייב בנפרד, כלומר מכה בפטיש הוא כמו בנייה קטנה. אתה עושה עכשיו, נבנה נקב, הנקב הוא בנין, אפילו כשזה לא כי בכך מסיימים. מבין? קוראים גמר מלאכה זה עוד דבר.

דובר 2:

אבל בנין הוא גם בכל שהוא. אני לא רואה, אם בנין הוא בכל שהוא, אז אפילו הכאה אחת בפטיש כבר מספיק בנין. אם לבנין היה שיעור, הייתי יכול לומר שהאחרונה יש לה שיעור קטן יותר, אבל אתה לא יכול לומר כך שם.

דובר 1:

אז החילוק הוא שכאשר הלול ימשיך להישאר קשה, כי כתוב ברור שעוברים גם משום בונה. יכול באמת להיות ששניהם, או אולי כשזה מחובר לקרקע זה בונה, וכשזה לא מחובר לקרקע, שאין שם בונה, יהיה חייב משום מכה בפטיש.

אבל מה שאני רוצה לחשוב זה אולי מכה בפטיש הוא דבר בפני עצמו. כלומר, אתה עושה תיקון חדש, כלומר אתה עושה משהו, אתה עושה נקב, הנקב הוא נקב אמיתי, זה שימושי, זה להכניס ולהוציא, אז עוברים על זה, אפילו אם לא סיימו את כל הכלי. מבין? זה לא מסיים את הכלי. להיפך, לסיים את הכלי זה עוד תיקון אחד שאפשר לעשות לכלי.

דובר 2:

מעניין שאתה אומר כלי, כי בכלי לא כתוב בכלל בנין וסתירה.

דובר 1:

לא, אני אומר שזה תיקון כלי. צריך מכה בפטיש. אבל לפני שהרמב״ם מדבר על הלול, הוא מדבר גם לכאורה על אותו לול, שהוא לכאורה, אם זה לא מחובר, זה לא… יש חילוק. על כל פנים, אני אומר שזה תיקון קטן. זה תיקון קטן מאוד, יחסית קטן, אבל עושים משהו.

טוב, הלחם משנה אומר שחייבים משום בונה, והרמב״ם מביא את זה פעם אחת, שאם יש איסור משום בונה, חייבים בונה, ואם יש איסור משום מכה בפטיש, חייבים מכה בפטיש. זה דבר אחר. הרמב״ם אומר כך, זה דבר כללי.

אוקיי, בכל אופן, זה… אני מתכוון לחלק האחר, שבאופן שאין שם בונה, נשאר עדיין מכה בפטיש. מכה בפטיש הוא בעצם מלאכה שנעשתה לסוג הקטן של תיקונים.

דובר 2:

ולפיכך, כן? צריך לחשוב. אתה אומר שאלה חזקה, למשל, כי למדנו קודם שלשים דלת על כלי, על שדה תיבה ומגדל, זה לא בונה, כי זה בנין בכלים. אולי, למה לא יהיה? בכך נגמרת השדה תיבה ומגדל, זה נעשה מכה בפטיש. אני לא יודע אם כל דבר כך. צריך לדעת.

גזירת חכמים על כל נקב

דובר 1:

הלאה, אוקיי, אז, הנקב שנעשה בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש. אומר הרמב״ם, זה הדאורייתא. אז מה הדרבנן? אומר הוא, “ולפיכך גזרו על כל נקב”, חז״ל גזרו על כל נקב. כלומר, אפילו באופן שאינו חייב, זה לא מכה בפטיש מדאורייתא. למה? אפילו כשזה לא עשוי להוציא ולהכניס, אפילו הוא עשוי רק להוציא או רק להכניס, החכמים אסרו, “שמא יבוא לעשות נקב שחייב עליו”. כי אם יעשו נקב שהוא רק חצי שימושי, יעשו גם נקב שחייב עליו לגמרי. כלומר, נקב שאינו להוציא ואינו להכניס זה סתם מקלקל, זה כלום, זה אפילו לא דרבנן. אבל איזה נקב שיש לו איזו פונקציה, אמנם זה לא חייב כי זה מכה בפטיש, אבל זה מאוד קרוב, אז “שמא יבוא לעשות נקב”. טוב מאוד.

דין נקב בחבית: חדש, מוסיף, וישן

דובר 1:

“ומפני זה”, הוא הולך להביא דוגמה שאסור. ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין עליו. מסיבה זו, מישהו בנה חבית חדשה, הוא אומר “נקב חדש”, לא “חבית חדשה”. בחבית אסור להוסיף נקב, אסור לעשות נקב בחבית. וגם, אפילו אם כבר יש נקב, אסור להגדיל את הנקב. אמנם, זה רק להוציא, כמו שאתה אומר, או באופן של מוסיף הוא בכלל לא עשה עכשיו נקב, הוא רק הגדיל את הנקב הקיים, אבל אסור מדרבנן, כי הרבנן גזרו כל נקב.

אבל מה מותר כן? אבל נקב ישן שלא בונים עכשיו ולא מגדילים, רק נסתם, פותחין, מותר לפתוח את הנקב הישן, כי זה לא נקרא מלאכה, זה סתם להסיר משהו שסותם את הנקב, זה לא מלאכה.

יוצא מן הכלל: נקב למטה מן השמרים

דובר 1:

אבל, אפילו בזה יש גם יוצא מן הכלל, והוא שלא יהא נקב למטה מן השמרים, אם עושים את הנקב למטה מהחבית, שם שנמצאים השמרים, אותו סוג נקב עוזר לחזק את החבית, זה עושה שהחבית, זה לא כמו נקב רגיל שהוא רק להוציא, להוציא את היין, אבל הנקב שעושים למטה מן השמרים, אם פותחים או סותמים את אותו נקב, אותו נקב נעשה לחזק, שמרים מראי עשר לחזק, זה סוג נקב שזה תלוי בזה, זה תלוי בזה יותר, זה יותר חשוב, ממילא צריך לעשות סתימה מאוד חזקה, ממילא כשפותחים את זה זה לא סתם, בעצם כאילו עושים חדש. אז, לעשות חדש אסור, כי שם זה מקום שסותמים אותו מאוד חזק, זה לא נקרא סתם כמו לפתוח פקק, כמו שזה בדרך כלל להוציא, לפתוח נקב שכבר קיים, זה נקרא כמו לפתוח נקב חדש.

נקב במגופה של חבית

דובר 1:

טוב מאוד. הלאה, עוד הלכות דומות לזה, הנוגע לאם מותר לעשות במגופה של חבית, המכסה, למעלה מהחבית יש מכסה, ובמכסה של החבית עושים נקב כדי להוציא יין, וזה לא נקב שנעשה להוציא לחלוטין, שכשרוצים לעשות כך פותחים לגמרי את המכסה, זה רק נעשה להוציא. ובלבד שיקבנו מלמעלה, אבל רק אם עושים את הנקב למעלה, למעלה מהמגופה, אבל מצד שני, אם עושים את הנקב בצד של החבית, אז כן אסור מדרבנן, אף על פי שזה לא…

דובר 2:

הצד של המגופה או הצד של החבית?

דובר 1:

אוקיי, יכול להיות הצד של המגופה. אז כן אסור, למה? כי רש״י בא להסביר, זה רק איסור מדרבנן, אף על פי שזה לא נקב שנעשה להוציא ולהכניס, אבל זה נראה הרבה יותר פרקטי כש…

מכה בפטיש מדרבנן: נוקבין במגופה של חבית, שובר חבית לגרוגרות, וסתימת נקב

הלכה: נוקבין במגופה של חבית

דובר 1: לפתוח נקב שכבר קיים. זה נקרא כמו לפתוח נקב חדש. טוב מאוד.

הלאה, עוד הלכות דומות לזה. נוקבין במגופה של חבית — המכסה למעלה מהחבית, יש מכסה, ובמכסה של החבית עושים נקב כדי להוציא יין. וזה לא נקב שנעשה להוציא ולהכניס — כשרוצים לעשות כך פותחים לגמרי את המכסה, זה רק נעשה להוציא. ובלבד שיקבנו מלמעלה — אבל רק אם עושים את הנקב למעלה, למעלה מהמגופה. אבל מצדה — אם עושים את הנקב בצד של החבית, אז כן אסור מדרבנן, אף על פי שזה לא… הצד של המגופה או הצד של החבית?

דובר 2: הצד של המגופה.

דובר 1: אוקיי, יכול להיות הצד של המגופה. אז כן אסור. למה? היה שיעור בסאטמר, זה רק אסור מדרבנן, אף על פי שזה לא נקב שנעשה להוציא ולהכניס, אבל זה… נראה שזה יותר פרקטי.

דיון: למה למעלה מותר?

דובר 1: למדנו היתר חדש, שלמעלה מותר. אף על פי שזה גם נקב העשוי רק להוציא, לכאורה צריך להיות אסור לפי הכלל. לא, החידוש הוא האיסור, לא ההיתר. למה? זה נקב ראוי. ההיתר הוא אסור, לא נעשה להוציא ולהכניס. נו, אבל החכמים לא התירו. רגע, נוקבין בחבית לא תמים, אני לא מבין. והמגופה של חבית למעלה, אז משהו מותר כן. למה? כי נראה שזה לא הדרך. אבל למה הוא אומר שזה תיקון חלש? אבל למה הוא אומר שמצדה אסור? אמרו שזה אסור כי סתם כך, כי זה נקב. נראה לי שיש משהו… זה באמת מתקן… זה הם יודעים! המגופה היא משהו… אני אומר… שוב…

למדנו כבר את ההלכה שאסרו לכתחילה אפילו נקב שעשוי לדבר אחד, או להכניס או להוציא. זה מסביר למה כאן לא? יש יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל כפול. אני מתכוון יוצא מן הכלל אחד. זה שמותר כן על המגופה. זה שאסור בצד זה פשוט, כי אסור לעשות שום נקב. הוא מסביר… כאן יש שיקום זקן כלל… רק מסביר למה למעלה זה נקב. כי שם אין… עם הרבנים זה או כאן, או שם יבוא. יש שתי גזירות שונות.

קודם הוא אמר בבירור “כל נקב שמא יבוא לעשות נקב אחר”. זה נעשה כדי להסביר למה למעלה מותר כן. הוא מתכוון להוציא שכשעושים את זה למעלה זה לא מתקן, כי משהו זה לא דרך לפתוח מגופה או לעשות נקב, ממילא אז מותר.

דובר 2: כן, אבל זה, הוא עושה נקב. אין איסור לעשות נקב בעולם, כמו שאמרת. אבל האיסור הוא לא “כמתקן”, האיסור הוא “לעשות נקב שמא יבוא לעשות נקב אחר”. רק נקב כזה שעושה משהו. עשוי להוציא, נכון? עושה משהו. אם זה לא עושה כלום, או שזה עושה משהו בדרך מוזרה, לא הדרך הרגילה, לא תיקון כלי, אז מותר.

ביאור: שתי סיבות לגזירה — “כמתקן” ו״שמא יבוא”

דובר 1: שוב, שוב, שוב. נקב שהוא רק או להכניס או רק להוציא אסור, אמר הרמב״ם, “שמא יבוא לעשות נקב אחר”. סוג כזה של נקב שהוא מתקן. כך אומר רבנו מנוח החדש אצל הרמב״ם. קשה לומר זאת כי הרמב״ם לא אומר זאת בבירור, אבל אין לי פירוש אחר.

דובר 2: אוקיי, אני מסכים עם הפירוש. אני עושה פירוש אחר. זה הפירוש.

דובר 1: אם עושים נקב בחבית, אז זה תיקון, אז זה מלאכה. אבל אם עושים במגופה ועושים את זה באופן שאינו מתקן כלי, אז מותר.

בכל אופן, ההלכה בטוח כך. ההלכה כך, אבל אני אומר ש״כמתקן” ו״שמא יבוא” הן שתי סיבות שונות לגזירה שהרמב״ם אמר. אני יודע שהוא אמר כך, אני לא יודע מה תמיד כל כך שונה. כאן זה קצת קשה, זה לא נראה כל כך שונה, אבל נניח שזה כל כך שונה. נראה את זה כמה פעמים כשהרמב״ם אומר “כן” או “שמא יבוא”.

אבל בקיצור, ה״כמתקן” היא כדי להסביר למה למעלה מותר כן. זה התירוץ. מבין מה אני אומר?

דובר 2: אוקיי.

תרגום לעברית

דובר 1: אני כותב את זה לאחור. אני כותב באופן שכן אסור, אבל זה מה שיוצא.

דובר 2: כן, אוקיי.

הלכה: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות

דובר 1: הלאה. שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות — אדם רשאי לשבור, כאן מדברים לא על עשיית חור יפה, אלא לשבור את החבית. עוד היתר בעצם. עוד שני היתרים. להוציא ממנה את מה שמונח בחבית. אם הוא מתכוון, זה יכול להיות לא רק כוונה בראשו. אם כשהחבית סגורה מכל הצדדים, צריך לשבור אותה, עד עכשיו לא היה כלי, כי לא היה משהו שימושי. כשהוא שובר אותה, זה כאילו היא נעשית עכשיו שימושית. אבל לא יתכוון לעשות כלי.

ביאור: “יתכוין לעשות כלי” אינו מתכוון לכוונה בראש

דובר 1: מה שהוא מתכוון לומר אינו כוונה. מה שהוא מתכוון לומר הוא, אם אתה שובר זה מותר, כל עוד אתה לא עושה יפה, אתה לא חותך אותה יפה. אתה לא עושה כמו כלי פירושו פתח, לא כלי, לא אתה עושה את החבית לכלי.

דובר 2: אני לא יודע מאיפה הבאת לומר שאתה עושה את החבית לכלי.

דובר 1: הכלי הוא מתכוון לומר את פתח החבית. הוא עושה כמו תיקון כלי, כמו שהוא אמר לפני רגע. הוא עושה פתח יפה בצד, שזה עשה, זה נקרא עשיית כלי, או לא ממש כלי, תיקון כלי. אבל אם אתה שובר אותה לתוך העולם, היא נשארה שבורה, שבורה חבית, פירושו לא מתוקן. אם אתה עושה אותה יפה, אתה חותך יפה, אתה שובר אותה באופן שהיא נעשית יותר יפה, כמו פתח, אז זה אסור.

דובר 2: הייתי יכול לומר שהוא מדבר על אותה שבירה, אבל אם בשבירה טמון גם שהחבית תהיה יותר שימושית ושאפשר יהיה להשתמש בה. תמיד היא שבורה, מה עומד כאן אתה אומר?

דובר 1: היתכוין פירושו שהוא עושה אותה יפה. אין ספק שזה הפירוש, אין שום ענין של כוונה, כי את הכוונה יש לו תמיד אותה, הוא רוצה להוציא גרוגרת, זה מה שהוא רוצה לעשות. זה חייב להיות שהוא עושה משהו אחר, הוא חותך אותה יותר יפה.

הלכה: מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף

דובר 1: ועוד הלכה שלישית, זה כל ההלכות כל התנאים בעצם. דיברנו קודם שאסור לעשות חור, יש כאן שלוש דרכים שמותר כן לעשות חור. מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף בפני אורחים ואין חושש — מותר כן להביא חבית ולקצוץ את ראש החבית, אף על פי שבכך עושים כמו נקב שהוא להוציא, אבל כאן מותר כן. למה? כי כשעושים זאת, לא עושים בכך כלי. בדרך כלל כשעושים חור, עושים שהכלי יהיה יותר שימושי, שאפשר יהיה שהכלי יהיה טוב יותר. אבל כאן הסיבה למה הוא פותח אותה בסייף, ולא סתם כמו שהוא יוצק החוצה קצת יין, היא כוונתו להראות נדיבות לבו, שהוא מראה רוחב לב שהולך להישפך יין, ממילא כוונתו אינה לעשות פתח, אלא כוונתו היא לחלק יין באופן אחר.

דיון: למה זה מותר אף על פי שהוא חותך אותה יפה?

דובר 2: הכוונה, זה שהוא חותך את החבית באופן כזה יכול להיכנס שהוא עושה כן קצת חור יותר יפה, לא סתם הוא שובר את החבית. לשבור את החבית יישפך כל היין. הוא חותך אותה משהו כך בסייף, אתה יכול לחשוב שכאן הוא עושה פתח לחבית? לא, הוא רק עשה זאת באופן כזה. מה האופן האחר? זה לשבור, או לעשות פתח למעלה שעליו דיברנו עכשיו שהוא רשאי. אבל הוא עושה זאת כן לכאורה באופן יותר יפה. אבל כאן התשובה היא כוונתו. כוונתו היא רק להראות שהוא נדיב, הוא מחלק דבר שלם של יין, הוא עשה זאת עוד בחרב גם. זה מותר.

דובר 1: למה יש כאן חילוק? כשאדם פותח בעצמו חבית לעצמו, והוא עושה זאת במיתוז ראשו בסייף, בטוח שהוא עושה זאת כי הוא רוצה לעשות חור. כשהוא עושה זאת לאורחים, יש סיבה אחרת למה הוא ירצה לעשות חור. כשהוא עושה זאת, השובר אגוזים וחביות להוציא מהן גרוגרות, כשאדם עושה לעצמו, הוא שובר לעצמו, כשמדובר במקרה של גרוגרות, אז רק זה מותר. אבל בשובר אגוזים וחביות לא היו יכולים להוריד את הראש בסייף, אלא דווקא לשבור מותר.

כאן יודעים לנו שהוא לא מתכוון לעשות, הוא מתכוון רק להראות את נדיבות לבו.

דובר 2: כן, אני מתכוון שהסייף הוא חלק מהפרסום.

דובר 1: זה כמו שראית פעם המלך חותך עוגה בחרב, יש מנהג כזה. בסייף לא מביאים, בבית יש פותחן קופסאות, לא צריך סייף. סייף עושים בשביל להגדיל טרחה.

דובר 2: ראיתי דיקטטורים יורים באקדח ענק על איזה בקבוק כדי לחלק יין.

דובר 1: כן, עושים כך.

הלכה: כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב

דובר 1: בסדר. וכשם שאסור לפתוח כל נקב — למדנו עכשיו כמה דברים על פתיחת חור, שאסור, וכמה אופנים שמותר כן. אומר הוא, וכשם שאסור לפתוח כל נקב, אסור לפתוח חור, כך אסור לסתום כל נקב — לסתום חור הוא גם ענין של מכה בפטיש. לפיכך, אסור לסתום נקב החבית — אסור לסתום את נקב החבית. אומר הוא, במה אסור? אפילו בדבר שאינו ממרח — כי קודם, במלאכת ממחק, ממחק עוד לא למדנו אז, אבל למדנו בחבית סחוטה, שאסור להכניס סמרטוט בגלל סחיטה, אבל אסור גם למרוח עליה בשבת לסתום, כי זה ממחק. אבל משהו שאינו ממחק, אין לנו את הבעיה של סחיטה. כלומר, אם שמים בשבת, יש בעיה של ממחק. אם שמים בגד, יש לו בעיה של סחיטה. ואפילו אם שמים משהו שאין לו שתי הבעיות, אלא שמים כסם או צרור קטן, אבן, אסור גם, כי סתם כך יש בעיה של סותם להיות נקב החבית.

דיון: שני איסורים — ממחק/סחיטה ומכה בפטיש

דובר 2: זה מעניין, כי יוצא שכשעושים בבגד או בדבר שממרחין, עוברים על שני דברים. עוברים על ממחק ועל מכה בפטיש. קשה לומר שזה כך, לא כתוב כך קודם כשלמדנו את ההלכה של סחיטה.

דובר 1: אה, זה דרבנן, דרבנן.

דובר 2: אה, שניהם דרבנן. אוקיי, יכול להיות ששני דרבנן.

דובר 1: לא, לא, שם היה לנו, בוא נהיה ברורים, קודם למדנו על בקבוק שיש לו כבר נקב, רק סותמים אותו. גם כאן, לא נקב, נקב פירושו כאן, לא לסתום נקב, פירושו חור, לא המכסה של בקבוק שיש לו מכסה שפותחים אותו, שהוא פתוח. נקב פירושו חור, היא שבורה, אתה מתקן אותה עכשיו כביכול. מבין? נקב פירושו לא פתח החבית, אלא נקב החבית. מותר לכסות פתח החבית, חוץ מאם זה ממחק. סחיטה, למדנו סחיטה היא כשזה בפתח, לא בנקב.

דובר 2: אוקיי.

הלכה: אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר

דובר 1: כגון שיסתום בכסם ובצרור קטן — אסור. אבל אם נתן שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר — מה שמותר אבל כן לעשות לנקב של חבית הוא, מותר לדחוף שם חתיכת אוכל. למה? כי הוא יכול לומר, אני סתם דחפתי אוכל לתוך חבית כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם, מותר. אומר הרמ״א מותר להרים דבר זה, ומותר גם להוציא אותו. פעם אחת שמים אוכל, זה לא דרך רגילה של סתימת חבית. גנב בעצם פירושו שהוא רוצה לסתום אותה, אבל זה נראה…

הלכות שבות משום מכה בפטיש: סתימת נקב, כלי שיר, ושחייה

הלכה: סתימת נקב בחבית באוכל — הערמה

דובר 1:

אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, מה שמותר כן כן לעשות לנקב כזה של חבית, הוא רשאי לדחוף שם חתיכת אוכל. למה? כי הוא יכול לומר, אני סתם דחפתי אוכל לתוך חבית כדי להצניעו. אז כבר הנקב נסתם.

הרמב״ם מתיר את ההערמה בדבר זה. בכך מותר גם להערים. פעם אחת שמים אוכל זה לא דרך רגילה של סתימת חבית. אגב, בעצם הוא מתכוון כן לסתום, אבל אם זה נראה טוב זה טוב. זה דומה למה שלמדנו אתמול ברדיית הפת, שלמדנו סוג אחר של הערמה, שיש לו חור, קוראים לזה אורחא.

דובר 2:

לא, אבל הייתי אומר למה. כי כאן כתוב תנאי, “כדי להצניעו”. כלומר, אסור לשים אוכל כדי לסתום, כי אז זה עדיין פת עכו״ם.

דובר 1:

אבל אתה רואה את ההערמה, שאפילו כשהוא מתכוון כן לסתום, הוא מתכוון כן לסתום, אבל זה נראה כמו להצניעו. הוא אומר, אני יודע, הערמה פירושה שזה נראה כאילו הוא עושה משהו אחר. אני לא יודע מה זה אומר, את מי הוא מרמה בהערמה? אני לא יודע. הוא מרמה את עצמו.

דובר 2:

לא, כתוב שם האורח, הוא שואל אותו, “מה אתה עושה?” הוא אומר, “אני שם קורה, אולי תעזור לי להחזיק את הקורה.” לא ברור. הוא אומר, “לא, בכלל רציתי לשמור את הקורה.” אה, זה סתם את החבית? באמת מזל.

אני לא יודע, משהו מצחיק בהערמה. אני לא יודע, הוא מרמה את עצמו, את מי הוא מרמה? לא ברור.

דיון: מה היסוד של הערמה במקרה זה?

דובר 1:

לכאורה, המילה היא שבאוכל אין סתימה אמיתית, זה לא באמת אסור. זה היה אולי אסור כ״הלא פתח הוא לו”, כל האיסור עם צרור אסור גם באוכל. למה?

דובר 2:

אבל כאן אתה רואה להיפך, בעצם הכל אסור, ואם שמים כדי, הכדי הוא ההיתר, לא האוכל הוא ההיתר.

דובר 1:

לא, לא אמרתי שהאוכל הוא ההיתר. אמרתי שהאוכל עושה את ההיתר, כי זה עושה סיבה להצניעו, כי זה לא סתימה טובה מאוד, זה להצניעו. כלומר, הוא לא שם אותו כדי לסתום, הוא שם אותו בדיוק.

דובר 2:

אבל חייב להיות עוד איזה חילוק בין כסם לאוכל.

דובר 1:

אני לא רואה שצריך. להיפך, בשביל זה צריך את ההערמה, לא לחינם צריך את ההערמה. כי סתם כך הוא יכול לומר שבאוכל מותר. צריך את ההערמה כי צריך עוד, כסם, לא שייך להצניע כסם, שמים אותו בשביל התיקון. אבל אוכל, יכול להיות כך, יכול להיות כך. אתה אומר ששמת אותו בשביל זה? בדיוק נעשה ניכר. יכול להיות כך, שאדם יכול לומר עד מחר שהוא רוצה להצניע את התרומה קטן, אבל ההערמה לא הולכת מוצלחת. ההערמה היא איזה למדות שיכול לעשות סנס.

דובר 2:

הוא לא יכול לאמת את זה. אני מתכוון, שמים בצד תרומה קטן, אבל בדיוק בחבית שלך שבה היית צריך? זה כבר חשוד מדי. זה נראה, שוב, זו המציאות שאנחנו מפספסים כאן, זה נראה שהיה דבר רגיל. לפעמים קרה שאדם שם לחם בחבית שלו להצניע. אני לא יודע, המציאות חסרה לי כאן.

אבל כאן הוא לא עושה את זה באמת לגמרי. יש לו איפה אחר לשים, או שהוא היה יכול להסכים לאכול את הלחם, מה שזה לא יהיה. אבל בקיצור, זה סוג אחר של הערמה מקודם.

דובר 1:

המשנה קודם כשלא קראתי לאורחים, קראתי כן לאורחים, לא קראתי לאורחים, זה סוג שונה של הערמה. כאן זה נראה כמו אביי לשיטתו, כמו בדיעבד. הוא שם אוכל, ואחר כך הוא שם לב, אה, זה פסח היום, סטופ. אבל רב מתנה אומר, מתכוונים כן, עושים זאת דווקא כך. אוקיי, בסדר.

אז בקיצור, צריך להבין את יסוד ההערמה, יסוד גדול.

דובר 2:

לא, זה מחולק. השולחן ערוך אומר רק תלמיד חכם רשאי לעשות זאת, כי לתלמיד חכם הולכים להאמין שהוא מתכוון רק להצניע, או לא הולכים לבוא בגלל זה לעשות באופן שכן. תלמיד חכם מבין את החילוק. לא ברור.

הלכות הערמה הן מהעניינים המעניינים שכבר ראינו יותר מפעם אחת, העניינים של הערמה, פעם כן, פעם לא.

הלכה ה: כל דבר שהוא גמר מלאכה — מכה בפטיש

דובר 1:

אוקיי. כל דבר שהוא גמר מלאכה. אוקיי, עד כאן למדנו הלכות מכאן ואילך, עכשיו הולכים נוכל ללמוד עניינים של גמר מלאכה. כן.

אומר הוא, הרמב״ם, כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש. זה חייב מן התורה, כבר למדנו. מעניין שהנוסח שלו כאן קצת שונה. בדרך כלל זו ההתחלה הטובה של כל הפרק.

דובר 2:

כן, לא, כי קודם הוא אמר דברים שחייבים בגלל נקב, זה סוג אחד של חיוב. עכשיו הולך לבוא עוד דבר חייב שהוא גמר מלאכה, והרבנן שבאו משום חשש שמא יתקן כלי שיר הוא גמר מלאכה. כי כשכל גמר מלאכה היא חיוב, גורר כל שהוא, הוא הולך לגרד משהו, ובכך הוא מסיים, הוא נוגע בכלי שצריך עוד את הגירוד האחרון. אם הוא מתקן כלי, הרי הוא כבר מתקן, הוא מתקן כלי עם שניים מה? חייב. אבל זה עדיין עוד חייב בשלושים. הם עוד לא למדו את זה, אולי בכיתה ד׳.

זה פשוט אבל, כלי בלקא, מלאכת מכה בפטיש כוללת כל סוג של גירוד או עשיית גרירה, תיקון, גירוד. גירוד, כן, אני מתכוון שהמלאכה, היה גס מצד אחד, הוא גירד חתיכה.

הלכה ה: אסור להשמיע קול של שיר בשבת — גזירה שמא יתקן כלי שיר

דובר 1:

לפיכך, עכשיו בא, לפיכך, כמו הרמב״ם, גם החכמים אסרו דברים שהיו צריכים להיות מותרים. אסור להשמיע קול של שיר בשבת, אסור להשמיע בכלים קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר, כגון כינורות ונבלים, בין בכלי שיר, כמו כינורות ונבל הוא סוג אחר של כינור, נבל. אני לא יודע, אוקיי, בין בשאר דברים.

דובר 2:

חליל? אני לא יודע. חליל לא. לא, שניהם יש להם מיתרים. אני לא יודע למה חליל כל כך שייך להיות כלי שיר, מיתר הוא משהו שצריך לתקן תמיד.

דובר 1:

אוקיי, בקיצור, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח, לתופף בידיים על הרצפה או על שולחן, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, באצבע אחת הוא עושה את המייג׳ור ובאצבע אחת את המיינור, מה שהוא משחק עם האצבעות.

או לקרקש את האגוז לתינוק, ועוד משהו שלא צריך לעשות, להקיש בשני אגוזים, לתופף בשני אגוזים לילד, הוא משחק לו באגוז. אבל גם להשמיע כלי שיר באגוז. או לסחק בכלי בזוג, או להקיש בזוג, פעמון, שכבר היה פעמיים, במביא חמין מוצאי שבת, כן, גם בנשים. כדי שישתוק, להרגיע את הילד. כל זה וכיוצא בו אסור. למה? כי כל הדברים האלה עושים להשמיע כלי שיר, יש חשש, אומרים שמא יתקן כלי שיר, הוא יגיע לכלי שיר והוא יתקן את זה, והוא יעבור על מכה בפטיש.

רואים שכלי שיר הוא דבר עדין. אתה חושב שצריך גם לתקן אותו? ומגיעים לתקן. ולפעמים צריך לעבור על התורה. כן, צריך באמת לשנות מדאורייתא אסור.

אסור לספק, לרקוד, ולטפח בשבת

דובר 1:

אומר הרמב״ם, לא רק להקיש במשהו או באצבעות, אלא אפילו להקיש בידיים אחת בשנייה, או לרקוד. לרקוד אבל גם לכאורה על הקצב, לרקוד באופן שהוא עכשיו מערכת התופים, כן? סתם לרקוד עם כלי שיר. אסור להקיש בידיים, או לרקוד, או מטפח.

מה החילוק בין מטפח למספק? הוא אומר שמספק פירושו להקיש על השולחן או על תוף אולי? או שזה לא באצבע על הקרקע או על הלוח? אולי אחרת, קרקע או לוח? אני לא יודע. ספיקה.

בקיצור, אסור לרקוד או להקיש לפי הקצב, או להקיש בידיים, למחוא כפיים, כן? גזירה שמא יתקן כלי שיר. כי זה עדיין חלק משירה.

היתר הרמ״א: מוטב שיהיו שוגגין

דובר 1:

דיסקוסיה על לימוד תורה, חבית ובטל, והלכות שבת

הקדמה כללית – אופי לימוד התורה

דובר 1:

האמת היא שעל הגמרא—

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

—אם אתה לומד גמרא, אתה צריך לדעת את הפירוש. אתה צריך לדעת מה זה אומר. אבל אתה לא צריך לדעת את הסוגיא כדי ללמוד את הגמרא. אתה יכול ללמוד גמרא בלי לדעת את הסוגיא. אתה פשוט לומד את הגמרא, ואתה מבין מה שהגמרא אומרת. אבל ברמב״ם, אתה לא יכול ללמוד את הרמב״ם בלי לדעת את הסוגיא, כי הרמב״ם הוא פסק הלכה. והפסק הלכה הוא תוצאה של הסוגיא.

דובר 2:

נכון, אבל הרמב״ם כתב שהוא רוצה שאדם יוכל ללמוד את הספר שלו בלי ללמוד גמרא.

דובר 1:

כן, זה מה שהוא כתב. אבל זה צריך עיון גדול. כי זה פשוט לא מסתדר. וצריך עיון מה הרמב״ם חשב. או שהוא חשב שזה לא הצליח לו, או שהוא חשב איכשהו כמו שאתה אומר, שמשהו יהיה אפשר להבין מהרמב״ם אפילו אם לא יודעים שהגמרא מתכוונת למשהו אחר. זה צריך עיון.

דובר 2:

לא, רציתי לומר ככה, לגמרא יש בכל זאת סברא מסוימת מאחורי הגמרא. אז במקום… בוודאי אתה לא יכול לדעת את הסוגיא, את ההלוך ושוב, את איך שפוסקים. אבל בדרך כלל יש איזושהי סברא מאחורי זה. אז במקום להשתמש בסברא שבגמרא, אתה יכול להשתמש בה כאן. הרי הוא נותן לך מציאות מסוימת, עבור פסק מסוים, אתה יכול לעשות סנס. בוודאי ההסבר האמיתי של הדברים נמצא בגמרא, אבל…

הבעיה של תרגום והקשר

דובר 1:

בוא נבין. הבעיה שלי היא שאתה לא יכול לדעת את התרגום של הרמב״ם, הרבה פעמים לא יודעים את התרגום של הרמב״ם בלי לדעת את הגמרא.

ויש לי אפילו ראיה על זה, שהרמב״ם בפירוש המשניות מתרגם הרבה מילים. הרבה מילים שעומדות במשנה, כותב הרמב״ם “זה” זה כך וכך וכו׳. זה התרגום, בערבית או בלשון הקודש, אפילו הוא מסביר מילים פשוטות. אחר כך במשנה תורה הוא מביא פשוט לשון המשנה.

אז הרמב״ם ידע שאנשים רגילים לא יודעים תרגום עברי של זה, והוא לא התכוון. כי משנה תורה לא מדבר לאנשים שלא יודעים שום תרגום עברי של הגמרא. הוא מדבר למי שכבר כן למד פירוש המשניות, או שכבר כן למד גמרא והוא יודע את התרגום, והוא אומר לו רק את ההלכה.

דובר 2:

אבל הרמב״ם כותב שהספר הוא לכל אחד שיוכל ללמוד בלי לדעת גמרא?

דובר 1:

באמת צריך עיון.

נכון. סוג הבעיה השני הוא כמו כאן, שאתה לא מבין למה נפל לי שזה בכל זאת יותר קשה ללמוד את הגמרא? מישהו היה חושש. אתה צודק שכאן אפשר ללמוד בלי לדעת את הגמרא, כי אין שום טעות, אבל בכל זאת, ההקשר להבין מה הרמב״ם עושה הוא בעצם פסק של ההלכה, הכרעה במחלוקת בגמרא. ההקשר לא היה כאן בלי לדעת את ההקשר, וקשה לדעת מה הרמב״ם רוצה ממני אם לא שאתה יודע את הגמרא.

דובר 2:

נכון. אמת.

דובר 1:

האמת היא שעל הגמרא—

דובר 2:

נכון.

דובר 1:

אבל בכל אופן, זה מה שיש כאן. אוקיי.

הלכה: אין נוקבין נקב בחבית

דובר 1:

אין נוקבין נקב בחבית. לא נוקבים חור בחבית. ואפילו לעשות לה פה. אפילו אם זה רק כדי לעשות לה פתח. וכן אין פוקקין נקב של חבית בשעווה. וכן לא סותמים חור של חבית בשעווה. מפני שהוא ממרח. כי הוא ממרח. אבל פוקקין בבגד או בנייר. אבל סותמים בבגד או בנייר.

וכן אין נוקבין נקב בחבית של דבש כדי שיצא הדבש. וכן לא נוקבים חור בחבית של דבש כדי שיצא הדבש. ואפילו היה הנקב עשוי ונסתם. ואפילו היה החור עשוי ונסתם. לא יפתחנו בשבת. לא יפתח אותו בשבת. אבל אם נקבו מבעוד יום מותר לפתחו בשבת. אבל אם נקבו אותו מבעוד יום מותר לפתוח אותו בשבת.

דיון: נקיבת חבית – מתקן כלי או מכה בפטיש?

דובר 1:

אז יש כאן כמה דברים. ראשית, לנקוב חור בחבית. למה זה אסור? כי זה מתקן כלי. אתה עושה מהחבית כלי שימושי יותר. אתה עושה לה פתח. זה מתקן כלי.

דובר 2:

זה מתקן כלי או מכה בפטיש?

דובר 1:

זה תלוי. אם אתה עושה את זה כדי להשתמש בחבית, זה מתקן כלי. אם אתה עושה את זה כדי להוציא את הדבש, זה יכול להיות מכה בפטיש. זה תלוי במה שאתה מתכוון.

אבל בכל מקרה, זה אסור. ולא רק לנקוב חור חדש, אלא אפילו לפתוח חור שכבר היה ונסתם. למה? כי זה נראה כמו מתקן כלי. זה נראה כאילו אתה עושה את החבית לכלי שימושי.

אבל אם נקבת את החור מבעוד יום, אז מותר לפתוח אותו בשבת. למה? כי אז זה לא נראה כמו מתקן כלי. זה פשוט פתיחה של משהו שכבר היה פתוח.

דיון: פקיקת חבית בשעווה – ממרח

דובר 1:

השני, לא סותמים חור של חבית בשעווה. למה? כי זה ממרח. מה זה ממרח? זו מלאכה של מישוח, של החלקת משטח. כשאתה שם שעווה על החור, אתה ממרח אותה כדי שתסתום את החור. זה ממרח.

אבל אפשר לסתום בבגד או בנייר. למה? כי זה לא ממרח. אתה פשוט שם את הבגד או הנייר על החור, ואתה לא ממרח כלום.

הלכה: אין מבטלין כלי מהיכנו

דובר 1:

אין מבטלין כלי מהיכנו בשבת. לא מבטלים כלי מתפקידו בשבת. כיצד? לא יתן אדם קערה על גבי הנר כדי שלא תאחז בקורה. כיצד? לא יתן אדם קערה על גבי הנר כדי שלא תאחז בקורה. ולא יתן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. ולא יתן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן.

ואם נתנו מבעוד יום מותר. ואם נתן אותו מבעוד יום מותר. ואין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה. ואין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל את ביצתה. אבל כופה עליה כלי. אבל כופה עליה כלי. ואם נתן מבעוד יום מותר. ואם נתן מבעוד יום מותר.

דיון: ביטול כלי – מה זה ומתי זה אסור?

דובר 1:

אז מה זה ביטול כלי? זה כשאתה לוקח כלי שמשמש למטרה מסוימת, ואתה משתמש בו למטרה אחרת, ובגלל זה אתה מבטל אותו מהשימוש הרגיל שלו.

למשל, אתה לוקח קערה, ואתה שם אותה על גבי נר כדי שהנר לא יאחז בקורה. עכשיו הקערה לא יכולה לשמש למה שהיא בדרך כלל משמשת, כי היא מכסה את הנר. זה ביטול כלי.

או שאתה שם כלי תחת הנר כדי לקבל את השמן שנוטף. עכשיו הכלי לא יכול לשמש למה שהוא בדרך כלל משמש, כי הוא מלא בשמן. זה ביטול כלי.

למה זה אסור? כי זה נחשב כאילו אתה הורס את הכלי. אתה לוקח כלי שימושי ועושה אותו לא שימושי. זה סוג של סתירה.

אבל אם שמת את הכלי מבעוד יום, אז זה מותר. למה? כי אז זה לא נחשב כאילו אתה מבטל את הכלי בשבת. הכלי כבר היה מבוטל מבעוד יום.

דובר 2:

אבל למה זה בכלל בעיה? מה הבעיה לבטל כלי?

דובר 1:

זו גזירה דרבנן. חכמים גזרו שלא לבטל כלי בשבת, כי זה נראה כמו הורס. זה נראה כאילו אתה הורס את הכלי על ידי שאתה מבטל אותו מהשימוש שלו.

ויש עוד טעם. כשאתה מבטל כלי, אתה עושה משהו שהוא קבוע. אתה עושה שינוי קבוע בכלי. וזה לא מתאים לשבת. שבת היא יום של מנוחה, לא יום של שינויים קבועים.

דיון: ביצת תרנגולת – למה זה שונה?

דובר 1:

עכשיו, יש כאן משהו מעניין. הרמב״ם אומר שאסור לשים כלי תחת התרנגולת לקבל את הביצה שלה. למה? כי זה ביטול כלי. הכלי לא יכול לשמש למה שהוא בדרך כלל משמש, כי הוא תחת התרנגולת.

אבל אפשר לכפות כלי עליה. למה? מה ההבדל?

דובר 2:

אולי כי כשאתה כופה כלי עליה, אתה לא מבטל את הכלי. הכלי עדיין יכול לשמש למה שהוא בדרך כלל משמש. אתה פשוט שם אותו על התרנגולת לזמן קצר.

דובר 1:

אולי. או אולי כי כשאתה כופה כלי עליה, אתה לא עושה את זה כדי לקבל משהו. אתה עושה את זה כדי למנוע מהתרנגולת לעשות משהו. זה לא ביטול כלי, זה שימוש בכלי.

אבל כשאתה שם כלי תחת התרנגולת, אתה עושה את זה כדי לקבל את הביצה. זה ביטול כלי, כי אתה משתמש בכלי למטרה שהיא לא המטרה הרגילה שלו.

בכל מקרה, אם שמת את הכלי מבעוד יום, זה מותר. כי אז זה לא נחשב כאילו אתה מבטל את הכלי בשבת.

תרגום לעברית

דובר 1: אבל, כן. על זה יש רש״י בגמרא.

דובר 2: נכון.

דובר 1: נו. לא, כך עובדת התורה, שכדי לדעת קצת מהתורה צריך לדעת את כל התורה. זה לא כמו ספר ש…

דובר 2: אבל הרמב״ם אמר בבירור שהוא הולך לעשות ספר שלא יצטרכו לעשות את זה.

דובר 1: נכון. נכון. זו סתירה לרמב״ם, זו סתירה מההקדמה של הרמב״ם ומכל שאר הרמב״ם.

דובר 2: נכון.

דובר 1: בהלכות שבת יש הרבה מאוד דברים מציאותיים שאינם ברורים. למשל בספר המדע הבעיה הייתה קצת פחות תכופה.

דובר 2: זה פחות כי אנחנו לא יודעים את הסוגיות, אנחנו חושבים שאחרים משכנעים את עצמם שהם יודעים את הפשט.

דובר 1: הבעיה היא אותו דבר. מי שלומד פילוסופים שהרמב״ם קרא, הוא רואה שהוא מכריע בין מחלוקת בין שני פילוסופים, אבל אתה בכלל לא יודע על מה הוא מדבר את הפשט הפשוט ביותר.

אבל תראה, כולנו לומדים ספרים חסידיים, אנחנו גם לא יודעים איזה זוהר ואיזה מדרש. מי שלא לומד כל שבוע את המדרש והזוהר של השבוע, הוא מגשש בחושך ברוב הספרים על הפרשה. כי אם הוא כן למד את זה, אחרי לימוד המדרש, הוא כבר יודע למה הוא הולך לומר בערך את התורה, כי המדרשים כבר הציגו את הענין לפסוק.

אבל זה מאוד קשה, ואני חושב שביהדות זה כך, יש הרבה סוגים של חכמות, אבל ביהדות זה ממש כך, שכדי להבין קטע גמרא צריך באמת להיות בעל ידיעה גדולה בתורה. זה מאוד קשה איך לומדים עם ילדים, כי אתה לוקח ילד שעדיין לא יודע כלום, אי אפשר ללמד אותו משנה בלי לדעת לענות על הפסוקים והכל?

דובר 2: כן, פשוט.

סטייה: טריק החינוכי של “המפורסם”

דובר 1: אוקיי, אצל הרמ״א יש קושיא גדולה יותר, כי הוא חכם, למרות הכל. שנית, אני רוצה לענות על מה שאתה שואל לגבי הילדים. זה בדיוק הטריק, כמו מי שהוא מחנך לא יגיד, “אתה יודע את השולחן ערוך המפורסם?” הוא לא יגיד “מפורסם”, כי אף אחד עדיין לא שמע על זה. אבל הוא יגיד, “אתה יודע את השולחן ערוך המפורסם?” כך הוא יודע שמצפים ממנו לדעת.

ובחינוך זה טריק נפוץ שאפשר לראות אצל גדולים. אתה לא יודע את הקצות המפורסם? אתה יודע היטב שאתה לא יודע, ואולי גם הוא לא יודע. אבל הוא גורם לך להרגיש שזו הנורמה, זה נורמלי.

הלכה: עלה של הדס בחבית

דובר 1: בכל אופן, עוד דבר שאסור לעשות עם החבית. “ואסור”… אה, עוד דבר שאפשר לעשות עם החבית, מלבד להכניס קש שיתמלא, אפשר להכניס “עלה של הדס”.

להדס יש כזה… זה דבר מושלם להכניס מתחת לברז, לברז, כי הדרך שזה הולך, זה מסתיים בחוד, וזה גם נכנס קצת פנימה. אז זה דבר מושלם להשתמש בו למרזב, לשופך.

אסור לקחת “עלה של הדס”, עלה של הדס, “כדי להרציבו בתוך הנקב של חבית”, להכניס לתוך החור של החבית, “כדי שיקלחו היין”. להכניס את ה״עלה של הדס” לתוך החור של החבית כדי שיקלחו היין, שהיין יזרום היטב. בלי זה הוא ירסס על דפנות החבית, זה יהיה מאוד לא… כך עושים לחבית ברז, שיבוא ממקום אחד.

זה אסור לעשות, “מפני שהוא כעושה מרזב בשבת”. כלומר, כמו מי שמתקין ברז, כמו מי שמניח צינור שהגשם ירוץ בו, סוג הדברים האלה שנעשו לשם כך.

דיון: למה שפופרת מותר ועלה של הדס אסור?

דובר 2: למה שפופרת של קנה מותר להכניס, ו״עלה של הדס” אסור להכניס?

דובר 1: כי השפופרת מוכנה.

דובר 2: אבל העלה גם מוכן.

דובר 1: אה, אז זו כנראה התשובה, שהקנה הוא כבר דבר, יודעים שהקנה אפשר להשתמש בו. ה״עלה של הדס”, הדרך שמכניסים אותו, בזה עושים אותו למשהו. אני שומע, לוחצים אותו קצת, עושים אותו יותר חבור, זה נעשה… מה הצורה שלו, שאלת קושיא לפני השיעור שזה נראה קטן מדי.

דיון גדול: השוואת חבית לבקבוק – פתיחת בקבוקים בשבת

דובר 1: כמו למשל אתה חושב, או יש אנשים שחושבים, בפרק נ״ה בביצה יש את השאלה שכמה יהודים בני זמננו כתבו ספרים שלמים על זה על פתיחת בקבוקים בשבת. ויש פוסקים שאומרים בקבוק זה בונה, זה בקבוק.

אז אתה שואל את אותה קושיא, זו חבית, זה לא בונה, זה לא תיקון כלי. אבל אני חושב שאולי יש כאן סוד, אולי חבית זה באמת לא בקבוק. לא כתוב שאסור לפתוח בקבוק. כתוב חבית.

חידוש: חבית היא מציאות שונה מיסודה

דובר 1: חבית זה דבר ענק, כן? חבית זה דבר שמניחים בצד, זה, לא משתמשים אפילו, לא מסיימים בבת אחת את החבית של יין, נכון? זה אולי קצת בנין, קצת כלי כמו רהיט.

אני לא יודע, למשל על חבית משתמשים בציוד, אפשר להשתמש על חבית, משתמשים בפטיש עם מסמרים, זה דבר שבונים חבית. זה לא כמו בקבוק קטן.

אני חושב גם, חבית היא אפילו חלק מתהליך ייצור היין. שם עושים את היין, זה שוכב שם כמה חודשים עד שנעשה יין. זה לא איזה כלי קטן שמביאים לשולחן. חבית לא מביאים לשולחן, חבית שוכבת בבית האחסון, כמו שאנחנו אומרים.

דובר 2: אני יכול לשמוע מה שאתה אומר.

דובר 1: זה לא כמו בקבוק שכל ילד מחזיק, את החבית האבא היה צריך לגרור עם כלי מיוחד, שהיה דבר גדול לבית שלם, “בוא נעשה ברז בבית”. אז יש ענין שאסור.

אבל לא שמדברים על איזה דבר שמביאים לשולחן ונותנים לפתוח אותו, והיום חושבים, עושים עכשיו כלים, זה נשמע מצחיק. אני מתכוון הם כן מצאו פתיחות קטנות יותר מאקרובטית, אבל במקרה של הבאה לשולחן לא מצאנו. הם עדיין לא ראו באמת לגבי… אה, הם ראו פתיחת חבית, אז לפי זה יש את השאלה של פתיחת בקבוק.

אבל אני אומר, חבית ובקבוק הם מציאות אחרת.

דובר 2: יכול להיות כמו שאתה מציג את זה, צריך לחשוב על החילוק.

נקודות נוספות בדיון

דובר 1: ובכל הדברים האלה של החבית גם, לכאורה השתמשו במסור לחתוך את הראש, או צריך לעשות משהו לעשות חור. זה שנותנים סיבוב, זה כבר נעשה, זה מאוד קל, זה יותר… זה לא מעשה שהוא… צריך לחשוב על זה.

אבל יכול להיות קלות אינה היתר לגבי שבת, אבל…

דובר 2: אנחנו לא יכולים לצעוק ולבכות. זו לא קלות, השאלה היא האם הוא עשה כאן איזה דבר של חשיבות.

דובר 1: כן.

דובר 2: כמה חשיבות יש בזה?

דובר 1: כן, אבל השאלה היא האם הוא עשה כל כך הרבה. אולי צריך לשאול כך את השאלה.

דיון: מלאכה או גזירה?

דובר 1: כלומר, אם היינן היה אומר, נגיד ככה, אם הרבנים שאוסרים לפתוח בקבוקים היו אומרים, אסור לפתוח בקבוקים שמא יעשה את הבקבוק, זה הגיוני. כמו שאסור לטפוח, לרקוד, שמא יעשה כלי שיר. אוקיי, אני יכול לשמוע. אבל הוא לא אומר את זה. הוא אומר שזו עצמה מלאכה. זה קצת קשה לשכל הבית.

דובר 2: לא, הוא לא אומר שזו מלאכה. הוא אומר שזה דומה למה שפותחים מגופה של חבית. כי במגופה של חבית יש שאלה האם רק המכסה שלה, שהוא דבר חיצוני, מותר להסיר, או בחבית עצמה. הוא טוען שבבקבוקים, מאחר שנשאר עוד חתיכה על הבקבוק, זה אומר שזה כאילו חתוך מהבקבוק עצמו.

דובר 1: כן, אני יודע את החילוק שהפוסקים עושים בין… אלו סיבות שונות. אבל אני שואל אותך האם אולי כל הגישה שגויה, כי חבית היא דבר גדול. בקבוק הוא פעוט. בקבוק הוא בקבוק. הוא לא עושה שום כלים, לא כלום.

דובר 2: אמת. אמת. יש מי שטוענים שם שזה דאורייתא, כי הם לא חושבים אפילו על השמא.

דובר 1: נו, אני לא יודע. נחשוב פעם.

חידוש: כלל של “כל דבר שאוכלים אותו על השולחן”

דובר 1: דיברנו קודם שאולי המיניאטורי הפעוט אינו שיעור. דבר שהוא כל כך קטן…

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אחי ר׳ אלעזר אומר שיש כלל: כל דבר שאוכלים אותו על השולחן אינו מלאכה. אבל הוא עצמו המציא את הכלל.

דובר 2: באופן מסוים יש כזה כלל. כמו בורר הוא מדבר, עושים את זה לאלתר, דברים כאלה.

דובר 1: בשעת האכילה?

דובר 2: היה לנו גם לגבי מתקן מלח בצנון סאטמרי. יש גם את החילוק.

דובר 1: נכון. אבל מטבל, התווכחנו מה בדיוק החילוק. אבל אולי זה החילוק.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אוקיי, הלאה.

הלכה: אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר

דובר 1: “ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר”. אסור לשבור חרס.

למה לא לשבור? אולי לא לשבור כי הוא רוצה לקבל חתיכה קטנה מהחרס?

דובר 2: כן, זה לכאורה דבר ענק שמשתמשים בו.

דובר 1: אגב, החרס אינו כלי, אבל הוא כמתקן כלי. אותו דבר לקרוע חתיכה מנייר. כי משתמשים… כן, הנייר הארוך הוא גליל שלם, אי אפשר להשתמש בו. בנייר משתמשים כשהוא חתוך. זה אפשר לקרוא כלל.

דובר 2: דרבנן.

דובר 1: כן, ראש הוא אומר, כשצולון דגון. זה כמו שכתוב כשעושים משהו, לוקחים נייר ומניחים מתחת, איזה דבר כזה. זה בא לקרוא כלל.

הלכה: זמורה שקשורה בתפוח

דובר 1: עם דרבנן ההלכה הבאה. זמורה שקשורה בתפוח. בקבוק, כד שמוציאים בו מים. וקושרים אותו לזמורה. לענף ארוך שיהיה ארוך מספיק, שאפשר להכניס אותו לבאר ולהוציא מים. זה כך. הענף שקשור לתפוח, לכד, לכלי.

ממלא בו בשבת, מותר למלא להוציא מים מהבאר בשבת. אבל אם אינו קשור, אם יש בקבוק והוא מוצא איזה ענף אבל הוא לא קשור, אין ממלא, אסור עכשיו ללכת ו…

דיון: מה הבעיה – הענף או התפוח?

דובר 1: אה, מותר להשתמש בתפוח? אה, אם התפוח לא, אם הכלי לא קשור לשום ענף, אסור למלא עם הכלי, גזירה שמא יעשה כלי, כי יש חשש שהוא ילך עכשיו לחתוך ענף כדי שיוכלו לעשות יותר בקלות…

אז הבעיה היא הענף, או הבעיה היא התפוח? נראה שהתיקון שהוא יעשה הוא בתפוח, אבל שמא יעשה הוא שבאמת הוא מתכוון רק לענף… שיש חשש שהוא… שמא ילך לחתוך קצת מהעצים…

דובר 2: למה? תראה מה הוא אומר! כי יש חשש שהוא ילך לחתוך ענף מהעץ? זו המילה?

דובר 1: מישהו חותך מהעץ או מה…

דובר 2: לא, זה לא מהעץ, זה עדיין לא כשר. הוא ילך לקחת אותו לתקן. זו לא שאלה של קוצר.

דובר 1: אבל יש חשש שהוא יתקן כלי. אז אם זה כבר קשור, הוא לא עושה כלום, זה כבר מוכן.

דובר 2: לא, זה כבר מוכן.

דובר 1: ההוא בטוח אסור. אם זה קשור, זה כבר מוכן, זה כבר טוב. אבל אם זה לא קשור, אז הוא

תרגום לעברית

אפשר זה לא כל כך רחוק מזה. למדנו שהרבה מלאכות, באיזו קטגוריה מכניסים אותן זה יותר מסופק מאשר עצם האיסור. כתוב שזה אסור. הרמב״ם מכניס את זה תחת הקטגוריה של מתקן כלי. לא נראה לי שזה ממש תיקון כלי.

כתוב, כל המלאכות האלה, צריך לדעת כלל גדול, כמו שאני אומר בהלכות שבת. זה לא פשוט שהחכמים עבדו עם רשימה של כללים, כמו הגדרות של מלאכות, ואחר כך ראו שהדבר נכלל במלאכה. זה בעצם להיפך. יש חבורה של דברים שהסתכלו עליהם ישירות, על הפרט, על המעשה, ורואים שזה אסור לעשות בשבת. אחר כך, הרמב״ם למשל היה מאוד סקרן לדעת תחת איזו מלאכה זה נכנס, אז הוא הכניס את זה. בגמרא הרבה פעמים לא יודעים בכלל איזו מלאכה זו.

אבל אפילו בגמרא, כשמגיע אחר כך, נניח יש כאן מחלוקת הרמב״ם והראב״ד לגבי איזו מלאכה זו, אבל שניהם מודים שעצם המלאכה אינה מחלוקת. ויכול להיות אפילו הרמב״ם עצמו, אם היית שואל אותו, “האם זה מתאים יותר להגדרה הזו או ההגדרה ההיא?” “כן, אתה יודע מה, זה מתאים כן.”

נפקא מינה למעשה בין שיטת הרמב״ם והראב״ד

יכול להיות שיוצאות נפקא מינות למעשה כשחושבים על מילוי באופן שזה לא…

דובר 1:

זה, אתה רוצה לדעת למה דווקא כשעושים את זה רק לצורך שבת זה אסור? לפי הרמב״ם והראב״ד, פשוטו כמשמעו זה יותר הגיוני. לפי הרמב״ם צריך כבר לומר איזה קושיא, כמו שאמרת, שזה נראה פחות, זה לא מתאים להלכה הקודמת.

דובר 2:

אז שיטת הראב״ד לכאורה יותר הגיונית לגבי הנפקא מינה.

דובר 1:

אבל יש מפרשים שאומרים שהרמב״ם מתכוון גם במתקן כלי, הוא לא מתכוון שזה איסור תיקון כלי, זה איסור לעשות דברים ש… אפשר לדחוק קצת. כי באיזו קטגוריה מכניסים את זה זה פחות ריאלי, פחות בסיסי כאן מאשר עצם ההלכה.

נפקא מינות של היום: רחיצת כלים בזמננו

למשל, יש פוסקים של היום שמדברים על זה, שהיום זה מאוד נורמלי שכאשר אדם מביא את הצלחות מהשולחן, הולכים להניח את זה בכיור, וזו לא הדרך הרגילה של רחיצה. בדרך כלל הולכים אחרי מוצאי שבת לשטוף שוב עם סבון, לשטוף היטב. אז הרחיצה הראשונה אף אחד לא יסתכל עליה כמתקן, זה כזה, נותנים לזה שטיפה.

יש מי שאומרים שבמציאות של היום זה בכלל אחרת, ויש יותר התרה. יש מי שמתירים להשתמש בסבון מגורד. אבל ברגע שיודעים שהרחיצה היא רק כי לא רוצים שיהיו צלחות מלוכלכות גס שעדיין יש עליהן צ׳ולנט, זה פשוט לא נעים, שרוצים לשטוף אותן קצת, יש מי שאומרים שזה שונה ממה שהרמב״ם מדבר.

דיגרסיה: דיון כללי על לימוד הלכות שבת ופסיקת הלכה למעשה

דובר 1:

כן, כל דבר, כל דבר, הלכות שבת בכלל, צריך ללמוד כללים, וזה לא הלכה למעשה.

דובר 2:

אבל למה דווקא לא? כי פוחדים, כי אחר כך יצעקו.

דובר 1:

למה צריך ללמוד פרק היום, או פרק היום, או הלכה למעשה? הלכה למעשה יקח פשוט יותר זמן.

דובר 2:

לא, אני רק רוצה להוציא שהכלל של זה, זאת אומרת, יש לנו כאן שאלה שלמה, ואנחנו נגיע עכשיו לסוף של זה, זה הפרק האחרון של הלכות שבת, של ל״ט המלאכות שאסורות בשבת, ומגיעים למנים.

פרויקט הרמב״ם: “לתקן ולא תיקן”

יש כל כך הרבה בעיות, כי אם באמת היו כללים, בכלל שאלה, ר׳ יהושע׳לה קרצ׳קר ביקר את הרמב״ם, כבר דיברנו על זה אולי יותר מפעם אחת, שהרמב״ם סבר לתקן ולא תיקן. הרמב״ם אומר שהוא הולך לעשות ספר של כל התורה כולה, ובינתיים הרמב״ם לא עושה את הכללים, הוא לא מביא את הלמדות של כל הלכה, שאפשר יהיה להבין בעצמנו את הפרט. הרמב״ם מביא את כל הגמרות שעומדות בגמרא.

עכשיו, קודם כל, הגמרא לא מסתדרת הרבה פעמים, צריך להתייגע בעצמך מה הכלל. ושנית, מזה גם לא יכול ללמוד, כי אנחנו לא חיים, אנחנו לא מחזיקים, כל רמב״ם, אפילו כשכתוב בפירוש, אני לא יודע אם זו בדיוק אותה מציאות. המדיח כלים שלי קצת שונה מהמדיח כלים של הגמרא או מהכיור של הגמרא.

בכלל, כשמדברים פעם מדיח כלים, אני לא יודע אם היה כיור שהולכים להדליק את הכיור. מדברים הרי על כמה מלאכות. זה מאוד קשה לדעת על מה מדברים. ובואו לא נדבר על היום בוודאי, שחיים מאוד אחרת ממה שחיו פעם. אבל אפילו בזמנו של הרמב״ם כבר כתבו ספקות על הגמרא, ואלפי דברים שונים. ומהגמרות של הרמב״ם אנחנו לומדים כמעט כלום!

אתה לומד שבזמן הגמרא, מה שהיה אז דוחה, היה אסור. וזו בעיה גדולה, כי אם אתה הולך עם הלמדות ואתה רוצה לעשות לאחור את הלמדות בתוך זה, זה מאוד קשה, כי זה לא התחיל מהלמדות. הלמדות הולכת אחרי ההלכה למעשה.

אז איך אתה רוצה לפסוק הלכה למעשה על מקרה של היום, אני לא יודע איך עושים את זה. חוץ מאם הולכים לכללים המאוד כלליים, כמו מה זה מלאכה, ממש כללי הכללים. אבל מכל הפרטים האלה, כמו שאחד אומר, “אסור לפתוח פקק בקבוק כי זה דומה לחבית.” אני עדיין לא מבין את הסוג של חבית. אני רק יודע שכתוב בגמרא המקרה. אוקיי, אם יש את המקרה, צריך לפסוק כמו הגמרא. אבל דבר חדש, לעשות כלל בנוי על פרט, בנוי על כלום, איך זה עובד?

חילוק בין הלכות שבת לחלקים אחרים של התורה

לא בכל חלקי התורה יש את הבעיה הזו. למשל, חושן משפט, יש מאוד הרבה, יש חזקות, יש מוחזקת, יש מיגו, יש סוגים כאלה של דברים. אבל כאן זה כמעט הכל מציאויות, שמסכת שבת מלאה בדוגמאות. הגמרא לא עושה עקרונות של כל מלאכה ואחר כך… יש קצת, יש מחשבה יותר כללית על כל שבת, אבל יש מאוד מעט עקרונות בתוך המלאכה. זה יותר דוגמאות שונות.

תרומת הרמב״ם: “לא עליך המלאכה לגמור”

אבל הרמב״ם בוודאי עשה טוב יותר מכלום. על זה אומרת המשנה, “לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה.” כי אני לא יכול לעשות עבודה מושלמת כמו ר׳ חיים קרסנא שהיה פרפקציוניסט, זה אומר שאני לא צריך לעשות בכלל? הוא קירב אותנו לזה.

דובר 1:

ר׳ חיים קרסנא ניסה על הלכה אחת, וזה אפילו פסח, הוא כתב איך הוא היה משכתב את מסכת פסחים, וזה הוא אפילו לא סיים.

דובר 2:

אז אתה צודק, הוא דיבר על זה והוא לא הגיע לעשות.

דובר 1:

אוקיי, אני עסוק, אי אפשר לטעון שאדם לא מסיים הכנה שיש לו. אבל זה אמת שהרמב״ם למעשה ביצע, והוא לא.

דובר 2:

לרמב״ם היה מטרה לעשות, הוא אומר את זה, שעם צריך לקבל חיקוי, עם צריך לקבל חוק, והוא שירת את האינטרס הזה.

דובר 1:

אמת.

למה לא לומדים הלכה למעשה בשיעור הזה

אבל בגלל זה אני אומר, זו הסיבה העמוקה למה לא לומדים הלכה למעשה. ולמה הרבה פעמים, כשמבחינים, הרבה פעמים הוא אומר דברים שזה נשמע כאילו מאוד מאוד שכלי, זה לא הגיוני.

דובר 1:

למה אתה אומר את זה?

דובר 2:

כי אתה חושב שאי אפשר לפסוק את החומרא שהרמב״ם כותב, או את הקולא, מה שזה לא יהיה, כי זה לא הגיוני. אסור. אנשים לא צריכים לעשות את זה, כי מהלכה למעשה צריך להסתכל באופן מעשי על המציאות שלנו.

אבל אני אומר שממה שאפשר ללמוד זה רק שבמקרה שכתוב ברמב״ם שם יש איסור כזה. בדיוק מה המקרה…

למשל, בואו ניקח את זה לדוגמה, לא התכוונתי לומר שזה מסוכן להשתמש בכיור. אלא כי כשאתה שואל אדם למה אתה שוטף את הצלחת מהצ׳ולנט, זה לא בגלל שאני רוצה שיהיה צלחת יפה.

דיון על הדחת כלים בשבת, מציעין את המטות, וטבילת כלים

המשך: המציאות השתנתה

דובר 1:

כי אתה חושב שאי אפשר לפסוק את החומרא שהרמב״ם כותב, או את הקולא, איזה שזה, כי זה לא הגיוני. ואני, אני אומר “אבל זה אסור”. כשאני אומר “זה אסור” אני לא מתכוון שלא צריך לעשות את זה, כי – הלכה למעשה – צריך להסתכל באופן מעשי על המציאות שלנו. אבל אני אומר שממה שאפשר ללמוד זה רק שבמקרה שכתוב ברמב״ם, שם יש את האיסור הזה. בדיוק מה המקרה, כן.

למשל, כשלוקחים את זה לדוגמה, לא התכוונתי לומר כי זה מאוד קל להשתמש בכיור. למה בדיוק אדם, למה אתה הולך לשטוף את הצלחת מהצ׳ולנט? זה לא בגלל, בגלל שהוא רוצה שיהיה צלחת יפה, אלא הוא רוצה לשטוף את הצ׳ולנט, זה דבר אחר. איפה ההיכי תמצי של רחיצה כזו? זה מסכן, זה מאוד קשה לחשוב. הוא יוצא במוצאי שבת עוד עם אבנים וסבון או שהוא שם את זה במדיח כלים. בסך הכל הוא שם את זה בכיור והוא נותן לזה שטיפה קצת, כי הוא לא רוצה שיהיה גוש גס של צ׳ולנט בכיור שלו.

אז, אז זה לא שהרמב״ם לא מסתדר, אלא המציאות שלנו השתנתה, ממילא… כן, בקיצור.

שתי שאלות: הסברא והמציאות

דובר 1:

אז אמת, השאלה ההיא היא באמת כזו שמגיעה מלמטה, אז בעצם יש שתי שאלות. יש את השאלה של הסברא של ההלכה, ומספר שתיים שהמציאות שלנו השתנתה. היום זה נקרא גם כורך רחיצה, אבל זה בכלל דבר אחר. זה רחיצות אחרות, זה צלחות אחרות.

כן.

אוקיי, אם אחד אומר שהוא לא שוטף את הצלחות, הוא שוטף אותן בחדר שלו, בכלל דבר אחר. הוא צריך לשים צ׳ולנט בחדר. או סיבה אמיתית למה שמים את המים זה סתם, כי זה יהיה יותר קל לשטוף אחר כך, אז זה יכול להיות כן לא הכנה.

הפרדוקס: ליטוש כסף לעומת שטיפת צלחות

דובר 1:

אבל זה היה מאוד מעניין אם אומרים לאדם ככה: אתה יכול לצחצח את הכסף שלך בשבת. קח את הפמוט וצחצח אותו, כי למדנו כאן שעם נתר מותר. אבל ללכת לשטוף צלחת מצ׳ולנט אתה לא עושה, זה היה מאוד מוזר לאדם.

אבל זה תלוי סתם יותר במציאות, צריך לדעת מה זה כלי כביסה, ומה זה כורך רחיצה, ואיך אז הסדר ההליכה היה הולך. זה לא כל כך חזק הלמדות.

אמת.

יכול להיות שההלכה באמת אסור לצחצח כסף, כי זה טרחא… זה לא דבר שבתי, זה טרחא בשבת.

אבל אם הולכים עם התרגום העברי, כתוב הרי שמותר, אבל…

הלכה ח: כלי שתיה — שאין קבע לשתייה

דובר 1:

אוקיי, אבל כלי שתיה, אבל הולכים את… הלאה. אבל כלי שתיה, כגון כוסות וכיוצא בהם. את זה עשינו, לא כורך, כי כורך, ברגע שסיימנו את שלוש הסעודות, סיימנו את הסעודה, שוטפים את זה… ושמים את זה בצד, ובזה מסתפקים. אבל לגבי שתייה, שתייה, אפילו אם הוא לא יודע שהוא הולך עוד לשתות, כגון כוסות וקיתונות, כוסות…

מיתלך, כן, מיתלך, בכלל מותר כן כל הזמן לשטוף כשמסיימים לשתות, שאין קבע לשתייה, לשתייה אין קביעות. אפשר תמיד להיות צמא. גם ברמב״ם, איפה שהוא מדבר על בריאות, הוא אומר גם שזה דבר טוב לשתות הרבה מים. אני זוכר טוב. לא? הוא לא אומר? הוא לא אומר מתי צריך לשתות? אוקיי, אבל הרבה מים זה… הרופאים של היום אומרים שצריך לשתות הרבה מים.

החילוק בין אכילה לשתייה

דובר 1:

סיימת להשתמש ועכשיו אתה שם בצד. כי לא סיימת להשתמש, אתה יכול תמיד שוב להשתמש. זה מעניין, העיקר מדברים כנראה גם באמת באופן כזה, כשזו צלחת שמשתמשים בה לסעודה. דיברת על איזו צלחת, מתי הולכים להשתמש בה שוב? אם זה בזמנים של היום, אז, אנשים מנשנשים, כן, יש לך פירות אחר הצהריים. צלחת היא באמת יותר דבר כשמסיימים את הסעודה.

מביאים שיש סוג של צלחת שהולכים לאכול בה אחר כך. בני הדודים שלי סיפרו לי שאצל בן דוד שלי ר׳ לייבוש לייזר׳ס ילדים, ילדי הרבי מפשעוורסק, נתנו שם פופקורן, ואחד שואל, “אני יכול לתת…?” הוא אומר, “אי אפשר לאכול עם כפית, זה יותר מדי אצילי בשביל זה.” כן, אתה אומר. אוקיי, לנשנש זה בלי כלים.

ואין מציעין את המטות בשבת

דובר 1:

ואין מציעין את המטות בשבת, עוד דבר שאסור לעשות מאותה סיבה, אסור לפרוס, לסדר יפה את כיסוי המיטה בשבת, כדי לישן עליהם למחר, למשל בשבת, כשכבר סיימנו לישון לפני השבת, ומסדרים את המיטות רק למוצאי שבת. לא עושים. אבל מצעין מליל שבת לשבת, מערב שבת מותר כן. אז מציעין כאן בוודאי לא אומר לסדר, כי מה שאנחנו אומרים לסדר את המיטה זה לשם יופי, שהחדר ייראה מסודר. זה בדיוק להיפך, הולכים לישון, כשישנים מבלבלים את זה. אז אני מתכוון מציעין זה אומר למלא את למשל את השמיכה, להכניס, קודם דיברנו על להכניס מוכין, אבל בואו נגיד להכניס לתוך ציפת הכרית, או לתוך המחזיק של השמיכה.

מה זה אומר “מציעין”?

דובר 1:

אני מתכוון שמציעין זה אומר את הסדין עם השמיכה, לא את השמיכה. זה להיפך, כשישנים באמת זה נופל, או מה שזה לא יהיה, זה מתבלבל, ומכינים את השמיכה על המיטה.

אני אומר שמה שקוראים היום לסדר את המיטה שזה ייראה יפה, זה לא כי אני מכין אותה לפעם הבאה שאני ישן. אני עושה לעכשיו שהחדר ייראה נעים.

דיון: למה מסדרים את המיטה?

דובר 2:

זו חקירה בין האמהות והילדים. אני מתכוון שעושים את זה כן כדי שאפשר יהיה לישון. אתה רוצה ללכת לישון במיטה מלוכלכת?

דובר 1:

זה לא מלוכלך, אבל זה לא יעזור בכלל ממילא לגעת בשמיכה.

דובר 2:

לא, לא, לא, לא זה. כדי שכשבאים לישון יהיה מסודר. אתה רוצה להיכנס למיטה, יותר נעים לך ללכת למיטה שכבר מסודרת או לא?

דובר 1:

אם זה לא מסודר, לאו דווקא אגיד יותר, כי למשל הפיג׳מה, זה יותר קל כשהכל מונח בחוץ. שמים את הפיג׳מה במגירה, שמים…

דובר 2:

זה להיפך, כדי שהחדר ייראה יפה.

דובר 1:

אני לא מסכים. לא, זה לאנשים מבולגנים. אדם נורמלי רוצה ללכת לישון שם שהמיטה כבר מסודרת, לא שם שהמיטה לא מסודרת.

דובר 2:

ואני אגיד לך, אולי מתכוון שהמיטה זה אומר לפרוס את הסדינים, או את זה עושים, זו הסיבה. לא לסדר שהשמיכה תהיה מונחת יפה על המיטה, ושהכל יהיה מונח במקום. אלא זה אומר לפרוס את הסדינים או מה שצריך לקבל, להכניס את הכרית למחזיק הכרית. את זה כן, כי את זה צריך לקבל כדי לישון. אבל לסדר שזה יהיה מונח חלק, שזה יהיה מונח יפה, זה בדרך כלל כי האמהות אוהבות כשהחדר מסודר.

דובר 1:

לא, אני מתכוון שזה גם כדי שאפשר יהיה ללכת לישון נורמלי.

אוקיי.

ונהרא נהרא ופשטיה. הלאה, אסור להטביל כלים טמאים.

אני מסתכל על זה שזה כדי שהחדר ייראה מסודר. כי כשאני הולך לישון אני הולך לבלבל את זה ממילא.

דובר 2:

שוב, כל דבר, אני מבין אותך, אני מרגיש אותך, אני רוצה לשאול אותך שאלה. ולפי דעתך, מה שאתה מסדר שולחן זה גם לא בשביל האכילה, אלא בשביל לפני האכילה. כי באכילה זה ממילא מתבלבל, אמת? נו, כי אתה רוצה להגיע לשולחן מסודר.

דובר 1:

תהיה טוב, הרבה יותר קל להירדם כשהמיטה נורמלית. אותו דבר.

דובר 2:

כשאני מסדר את המיטה, אז אם אני מסדר את המיטה שלי, זה כדי שהחדר ייראה מסודר.

דובר 1:

לא, אני לא מסכים. זה ככה, בוודאי נראה מסודר, אבל אני מסדר את המיטה כדי שאוכל ללכת לישון במסודר, לא שהחדר ייראה מסודר. לא מסתובבים בחדר השינה כל היום. זה רק בשביל מה? בשביל מה? כי כשהולכים לישון מאוחר בלילה, שלא יגיעו לחזירות, שיגיעו לחדר מלוכלך. מגיעים למיטה שיש לה כבר את כיסוי המיטה עליה וכן הלאה. משם זה התחיל.

דובר 2:

זה קשור לפי איך האמא הסתכלה על ניקיון וסדר בבית.

דובר 1:

לא, אני מסביר לך, אני מסביר לך. האמא צריכה להבין בעצמה, היא צריכה לחשוב שזה לא יסתדר. מה אכפת לי שחדר השינה נקי? אכפת לי שכשהולכים לישון יהיה נורמלי.

דובר 2:

מעולם לא שמעתי חשבון כזה מאמא.

תרגום לעברית

דובר 1:

אני מסביר לך, אני מסביר לך מאוד מאוחר. אוקיי, הלאה.

הלכה ח: אסור להטביל כלים טמאים בשבת

דובר 1:

הלכה ח׳. אסור להטביל… אה, אותו צדיק שלא אוכל בלי מזלג, אבל את הדג הוא מקפיד מאוד לאכול במזלג, כי זה לא צנוע לאכול במזלג. דג זה סעודה חשובה יאכלנה בידו, כי יש בזה ענינים. ענינים זה ענינים. אתה לא יכול שניים, כי הזקנים לא היה להם פופקורן, זה כלום. אוקיי, נמשיך הלאה.

דובר 2:

לא, אתה מבין מה אני אומר? אותה עבודה גדולה שיש לך לאכול את הדג בידיים, יש לך שם לאכול פופקורן בידיים.

דובר 1:

לא, לא מדברים, הוא מאוד עדין. אם אתה מכיר את האדם שאני מדבר עליו, הוא עדינות מפחידה, הוא לא יכול לראות את עצמו ממלא את הידיים בשעועית ומכניס.

דובר 2:

כן, אבל לא מדברים על סוג האדם שזולל דג בידיים. הוא לא אוכל דג בידיים, הוא בא עם עדינות, אלא שהוא עושה זאת כי אביו עשה כך. מדברים כאן כן על אדם שהוא מאוד פדנט, אדם טוב יותר שהוא מאוד נקי.

דובר 1:

אוקיי, בכל מקרה, זה ממש לא נכנס.

דברי הרמב״ם

דובר 1:

אסור להטביל כלים טמאים בשבת, ואפילו שאינו מתכוין לתקן כלים. אסור לטבול כלים שנטמאו, ומדברים כאן אתה יודע עוד את ההלכות של טומאה וטהרה, כן? אין זה, לא מתנהגים, לא רואים את זה כראוי. בכל מקרה, כן, אין זה. כל אחד טמא. אתה יודע שיש יותר טומאה מ…

דובר 2:

לא, כלים יכולים להיות יותר ופחות טמאים. כן, אבל אדם שהוא בגדר טמא מת, והוא הולך על קברים כל היום… לא, האם הכלי שלו לא טמא. אני אומר, ההלכה לא נוגעת לזמנים של היום. בזמנים של היום רק נוגע כלי חדש, שיש בו את המצווה של כלי שקונים מגוי שצריך לטבול. לכאורה צריך להיות גם אותה הלכה. לא, זה לא מתקן כלי. זה נראה כאילו הוא מתקן כלי, כי לפני כן, כל עוד הכלי טמא אסור להשתמש בו, ואחרי שהוא טובל אותו הוא כבר כן יכול להשתמש בו. נראה כאילו הוא מתקן כלי. למה זה רק כמתקן כלי? כי לא קרה שינוי אמיתי בכלי. זה רק רוחני… אבל זה רק שינוי הלכתי, קרתה חלות.

כן. הלאה.

שאלה: טבילת כלים חדשים

דובר 2:

אני רואה שאתה לא נוח. יש לי דווקא כאן שאלה לגבי כלי חדש, האם יש לו אותו דין כמו כלי טמא. למה לא יהיה כך?

דובר 1:

זה לא טמא, יש תקנה אחרת.

דובר 2:

אבל יש תקנה שלא להשתמש בו לפני שטובלים אותו. מה הפשט שבזה זה מתקן? לא ברור לי.

דובר 1:

הלאה.

אבל אדם טמא — נראה כמיקר

דובר 1:

“אבל אדם טמא”, הוא מסביר, “אדם”. מה עם אדם? אדם טמא צריך כן לטבול. למה? “משום שנראה כמקרר”, כי כשהוא טובל לא ברור… כשמישהו טובל צלחת, הצלחת לא רוצה לתפוס שחייה טובה ביום קיץ, ברור שהוא עושה זאת כי משהו הוא כאן מתקן. אבל כשאדם טובל את עצמו, נראה כאילו בסך הכל הוא מתקרר, לא ניכר שהוא מתקן.

דיון: מתקן להיות אדם

דובר 2:

אבל אני לא מבין, מתקן להיות אדם ומתקן להיות כלי זה אותו מין דבר? כך נראה כאן, אבל זה דבר אחר. כלי היה… כן, אני יכול לשמוע. אדם היה טמא ונעשה טהור.

דובר 1:

ואתה אומר שזה לא מתקן כלי. אתה אומר מכה בפטיש. אתה יכול לומר על אדם מכה בפטיש? כשאדם נעשה חכם, עכשיו עשית מכה בפטיש על האדם הזה? משהו מעניין.

דובר 2:

אני שומע.

דובר 1:

זה מכה בפטיש על האדם.

דובר 2:

לא, אני מתכוון שהמלאכה, הוא עושה מלאכה של תיקון. לא שהאדם הוא כלי. אסור לעשות…

דובר 1:

כן, דרך אגב, זה נוח. אבל לפי זה הייתי שואל אותך, אולי למה לא תהיה רפואה בשבת אסורה כתיקון? למה זה רק משום שחיקת סממנים? שמא הוא ילך לטחון. אני חושב רק על טחינה, על גזירה של שחיקת סממנים.

דובר 2:

לא, כאן למה לא נאמר ש… אותו חור שאתה אוהב לדבר עליו של המפתח מרזב שהוא עושה פתח. המפתח מרזב לא מתקן את האדם, כי הוא עושה משהו שנקרא פתח.

דובר 1:

לא, לא, שזמנין מהלכים אל רופא. שזמנין מהלכים לא דבר בפני עצמו, כי… אבל אתה רואה שיש דין ש… הוא אומר בונה חור בבטן של האדם. אבל הוא לא מתקן את האדם, אז יש משהו דין שזה מקבל דין פתח כי זה עשוי להכניס ולהוציא. אבל אתה רואה ש… שרפואה היא לא סתירה עם אנשים… מה שאומר לך, אני מביא לך ראיה משם, שלא יהיה יוצא לכלל עם אנשים מותר לעשות… והוא עושה תיקון בקטן, בגופא דאדם שהוא מתקן שם, זה העובד.

דובר 1:

כן, אבל דבר כזה, דווקא להיות אדם, היה צריך להיות עושה, אלא שזה לא עושה, כי זה לא מתקן דווקא.

דובר 2:

אה, זה כמו שלמדנו אתמול על מתקן להיות החוליות שבשדרה של ילד. כן, אנשים יש סתירה, אבל סתם אדם…

דיסקוסיה: תשובה, טבילה, והזאת מי חטאת בשבת

דובר 1:

שאלה על לעשות תשובה, האם אדם מותר לעשות תשובה בשבת?

דובר 2:

בהחלט אנחנו לא עושים. שבת בעל תשובה, אבל סתם תשובה… יש שאלות למה תשובה בשבת… אבל תשובה צריכה להיות מותרת.

דובר 1:

אבל לטבול צריך להיות מותר?

דובר 2:

ולהזות בשבת? גם אסור להזות מי חטאת על אדם, כי זה כן, כי זה לא היתר של מרוקם מעיקרא.

דובר 1:

כן.

דובר 2:

כן, טוב.

דיגרסיה: פרה אדומה והלכות למשיח

דובר 1:

סתם, הרמב״ם מדבר כאן הלכות עולם המשיח וכאלה.

דובר 2:

אני כבר יודע מה הוא אומר הלכות עולם המשיח. כך גם פרה אדומה. ראיתי שהיהודים באתיופיה, אחינו באתיופיה, השתמשו באפר פרה אדומה עד עכשיו, עד לאחרונה, עד שעלו לארץ ישראל היה להם מסורת משלהם. הם היו שוחטים פרה אדומה, מזים, וכל הדברים. אבל באופן כללי, מקובל שזה משהו שצריך להיות טהרה, וצריך להיות בית המקדש בשביל זה, וצריך להיות כלים, כהנים שטהורים, וצריך להיות בשביל זה את כל המבנה. אבל אין זו קושיה, כי הרמב״ם מדבר תמיד גם הלכות למשיח.

דובר 1:

אני לא מבין את התהליך, אני לא רואה למה אי אפשר לעשות היום. מה, להסביר? אין לך מספר? אתה יודע מישהו? אני יכול להשתמש קצת באדימה ספריי. אני לא מרגיש כל כך טהור.

דובר 2:

אה, אה, אה, אה, אה, אתה לא מחזיק מרגשות.

דובר 1:

אוקיי.

דובר 2:

אוקיי, בואו נלמד.

המטביל כלים בשבת – בשוגג ובמזיד

דובר 2:

בשוגג, אם מטביל כלי בשבת. אם מישהו עבר על האיסור וכן טבל כלי בשבת, פשוט הוא עבר על רבנן של מתקן כלי, אז כך, בשוגג ישתמש בהם. במזיד לא ישתמש בהם. לא להשתמש בכלי עד מוצאי שבת. זה מעניין, כאן אנו רואים שהאיסור של במזיד לא ישתמש בהם הוא לא רק בדאורייתא, זה גם בדרבנן. שאם עבר על משהו שהוא קל, לא נתנו לנו להשתמש.

דובר 1:

כן, אותה הלכה היא אז גם בחביות, בכל ההלכות כאן?

דובר 2:

לא יודע. אני מניח כך. כן.

מותר להטביל את המים הטמאים בשבת

דובר 2:

אה, הלאה. ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת. למישהו יש מים שטמאים, והדרך איך מתקנים את זה היא על ידי עשיית השקה שיגע במים הטהורים, את זה מותר כן. למה? כי הוא לא עובד עם כלי, הוא לא נראה כאילו הוא מתקן איזה כלי או מה. אוקיי. כיצד יעשה? נותנו בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מים מקוה עליו, והרי טהורי. זאת אומרת, המים צריכים לגעת במי המקווה, או שמספיק שהכלי יגע.

דובר 1:

אהא.

דיסקוסיה: למה צריך כלי שאינו מקבל טומאה?

דובר 2:

למה הוא צריך לשים את זה בכלי שאינו מקבל טומאה?

דובר 1:

כי אם לא הכלי נטמא מהמים שאתה שופך לתוכו, ואחר כך… מה הבעיה? טהור זה יהיה.

דובר 2:

הוא אומר שהבעיה היא שאסור לטבול את הכלי בשבת. אבל בשבוע לא הייתה בעיה. זה גם נחשב, האם זו עבודת טבילה? זו עבודת טבילה, כי שמים את הכלי עם המים, זה לא מפריע. שמים את כל הדבר במקווה. הבעיה היא רק שאסור לעשות טבילה בשבת, כי אני אסור לטבול כלי טמא בשבת. אבל מעניין, פשוט שהכלי נעשה למשל, נניח שהמים הם ראשון, הכלי נעשה שני, אוקיי, צריך לחשוב. כן, הלאה.

דובר 2:

עוד דבר שאסור לעשות… טומאה נבלת כהן, כן. לכאורה אפילו טומאה נבלת כהן אין לה טבילה, כי זה נראה כאילו מתקן כלי, אין חילוק. הוא אומר כאן יש לו מקומות.

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת

דובר 2:

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת. זה מעניין, הוא לא אומר “אין תורמין”, מגביהין. מגביהין, התרומה היא אותו דבר. תרומה היא בלשון הרמה, הגבהה.

דובר 1:

מגביהין, לא, אין חילוק. מגביהין, כך קוראים לזה במשניות.

דובר 2:

אה, זה מתכוון להפריש או זה מתכוון למעשר שמגביהים?

דובר 1:

זה מתכוון להפריש.

דובר 2:

אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, אסור לעשר או להוריד תרומה בשבת. כי זה נראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן. הפירות לא היו מתוקנים, כל עוד לא היה להם תרומות ומעשרות זה היה טבל. אז מתקנים את זה עכשיו. יש בזה מתקן כלי. זה תיקון רוחני, זה לא תיקון אמיתי, אבל זה מדרבנן תיקון כלי, או כמו תיקון של דבר שלא היה ראוי לאכילה, עכשיו נעשה ראוי, ממילא אסור. עד כאן הלכות…

נקודה מעשית: לעשר לחומרא בארץ ישראל

דובר 2:

אני מסביר לכם, בארץ ישראל יש מאוד לעתים קרובות שכמעט הכל כבר נעשה מעושר במקור, אולי אפילו יש לזה רבנות שנעשה מעושר, אבל אנשים מעשרים לחומרא. צריך לדעת האם מעשרים לחומרא, אפשר לומר לאדם הזה שהוא למעשה מתקן או לא, כי זה כבר בעצם כשר.

הלאה, יש אולי גם עצות אחרות, אם אני זוכר, אם שכחו לעשר בשבת, צריך להיות איזו עצה. אני לא זוכר. נכון, צריך את העצה למשל בפסח, אם תופסים שלא לקחו חלה מהמצות, כאן יש שאלה איך עושים את זה בפסח. או שבת, פסח שחל להיות בשבת, ערב פסח עצמו קל יותר כי זה יהיה כמו מלאכה של אוכל נפש, אבל יום טוב שחל להיות בשבת, איך מעשרים את מצות ערב פסח? קורה הרבה ששוכחים לקחת חלה ממצות ערב פסח. אוקיי.

מעבד – המרכך עור בשמן

דובר 2:

הלאה, מעבד. המלאכה הבאה דאורייתא היא מעבד, זה אומר לעבד את העור, את הפרווה של הבהמה. צריך למרוח אותו בשמן ולעבד אותו שיהיה ראוי להיות קלף או להיות כלי. מעבד וממחק. אם אתה זוכר טוב, אלו אותן מלאכות, כן, פעם כותבים מעבד, פעם כותבים ממחק.

דובר 1:

מה היה כתוב? אבל הוציאו… שתי מלאכות, שתי מלאכות.

דובר 2:

אה, לא, אבל איזו מלאכה הוציאו והכניסו לכבוד?

דובר 1:

אני חושב שכתבו… ממרח, ממרח.

דובר 2:

אה, ממרח הוא סוג של מעבד. אוקיי, הלאה.

דובר 2:

עכשיו נלמד מה הם הדרבנן של מעבד וממחק. אומר הרמב״ם, מעבד הוא אב מלאכה. אומר הרמב״ם, המרכך עור בשמן, מי שמרכך עור, הוא עושה שהעור יהיה טוב יותר, שירגיש טוב יותר, בשמן, כדרך שעושין העבדנין והמוכרין, כמו שאלו שעובדים עם עור, סוחרי עור עושים. העור, כן. הרי זה מעבד וחייב. זה נקרא מעבד, וגם כאן מעבד מדאורייתא. כן, זה מעבד מדאורייתא, זה החיוב.

לא יסוך אדם רגלו בשמן בתוך המנעל

דובר 2:

לפיכך, אז כך, לאדם יש נעל או מגף שעשוי מעור, יש עצה, רוצים שיהיה שמנוני, נניח שהתקשה, יש טריק כזה שהאדם ישפוך שמן על רגלו וזה יעבור על הנעל. את זה אסור לעשות. לפיכך, לא יסוך אדם רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים, שכאשר הוא נעול עם הנעל, שופך שמן על רגלו שזה יחליק ויעבור על הנעל, את זה אסור לעשות, כי הוא שופך כי יש לו את הנעל נעולה, נראה כאילו הוא שופך על הנעל. אבל סך הוא את רגלו שמן, מותר כן למרוח שמן על הגוף, על הרגל, ואחר כך ללבוש את הנעל, אפילו הן חדשים, אפילו זה נעליים חדשות ובזה שמים את השמן עוזרים לנעל, מותר, כי יש שינוי גדול וזה לא נראה כמתקן כלי.

דובר 1:

זה לא מתקן כלי, זה מעבד, כן, מעבד הוא מתקן כלי. כל דבר בעולם אפשר לקרוא מתקן כלי.

להתגלגל על קטבליא חדשה

דובר 2:

הלאה, וסך כל גופו שמן ומתעגל, אדם מותר לעשות טריק כזה, לאדם יש קטבליא חדשה, זה משהו סוג, אני לא יודע, חתיכה גדולה של סחורה מעור, והוא רוצה לשמן אותה, אבל אסור בשבת, יכול לעשות טריק כזה, הוא ישפוך את גופו בשמן, ומתעגל עליה, להתגלגל על הקטבליא, על הקטבליא, ואינו חושש שאין זה דרך עיבוד כלל. זה סוג כמו פעילות שבת אחר הצהריים, זו פעילות טובה.

דובר 1:

ברצינות, זה נבך קטבליא היא כזו… שמיכה שעשויה מעור.

דובר 2:

כן, אולי מחצלת, בסדר אז אתה צריך להיות קצת טוב יותר. הוא בא מורח את עצמו בשמן, ואחר כך מתגלגל הרבה עליה, ואחר כך לובש את ה… קודם לובש חליפת רחצה כך, הכל בגדי ברזל.

דובר 1:

נו טוב, תשתמש בזה.

דובר 2:

לא, אני מנסה להבין.

דובר 1:

כן, בערך, כן.

דובר 2:

זה באמת המעשה.

דובר 1:

בקיצור, זה דבר שאפשר לעשות. אוקיי, במדבר מרירי.

שמן מועט לעומת שמן הרבה

דובר 2:

במדבר מרירי, אם היה שם שמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד, כשהוא שם קצת שמן שהעור יהיה, יקבל ברק, הוא יהיה קצת רך יותר, אבל קצת. אבל אם היה שם שמן הרבה כדי שירכך העור, אם הוא שופך בשפע שזה יעשה עבודה גדולה יותר על העור שיהיה ממש רך, הרי זה אסור, משום כעין מעבד, זה כן יותר כמו מעבד.

דובר 1:

זה לא כעין, זה ממש מעבד, אלא שהוא עושה את זה עם גופו עם טריק כזה. הוא שם את זה באמבט של שמן, אני לא מדבר סתם כמו שאנחנו מורחים כך. אבל מה שהוא עושה את זה עם גופו, זה בסך הכל רק כמו אולי… הוא מצא דרך איך לעשות עם טריק עם כזה…

דובר 2:

קוראים לזה מרכך עור בשמן? אתה שואל שאלה כזו? מרכך עור בשמן? אני שומע.

דובר 1:

זה אולי הכל פחות, אני לא יודע. זה רק טריק שהוא שם את ה… נראה כך, הוא מתגלגל על העור כי הוא רוצה שהשמן יגיע לשם. הוא עושה את זה דווקא פייק.

דובר 2:

יכול להיות שמרכך הוא משהו דבר מסוים, משתמשים בכלי, ממש מרככים בשמן. וזה בסך הכל מגיע לשמן שלא ממש מרכך. זה חייב להיות משהו כך, אני מבין.

בישנים מותר

דובר 2: אומר הרמ״א, וכל זה בחדשים, כל הדברים שדיברנו כאן הם בנעליים חדשות או אור חדש, שאז השמן ממש תולדה של מתקן, מעבד. אבל בישנים, מותר, כי כבר מעובד, אינך עושה עכשיו מעבד.

ממחק – הממרח רטיה

דובר 2: אומר הרמ״א על ההלכה הבאה, מוחק. אומר הרמ״א כך, הממרח רטיה, רטיה פירושו תחבושת שמניחים כבר עליה קרם משוח שצריך להניח. אז כך, הוא משחה את הרטיה, הוא משחה את התרופה על הרטיה, על ה… איך אומרים את המילה ביידיש? נו? על התחבושת.

הלכות שבות: מוחק, כותב, מקח וממכר

הלכה: ממרח רטיה — חייב משום מוחק את העור

דובר 1:

אומר הרמב״ם על ההלכה הבאה, מוחק. אומר הרמב״ם כך: הממרח רטיה — רטיה פירושו תחבושת שמניחים כבר עליה קרם משוח שצריך להניח, תרופה — אז אם הוא משחה את הרטיה, הוא משחה את התרופה על הרטיה, על התחבושת, על הגזה, מה שלא יהיה, חייב משום מוחק את העור. אז הוא חייב משום מוחק את העור.

מוחק את העור בדרך כלל פירושו להחליק את העור של הבהמה לאחר שהפשיטו אותו, להסיר את השיער ממנו, וכן הלאה. אז כשמשחים את הרטיה ועושים שהקרם ישב יפה על הרטיה, זה דומה למוחק את העור. לא דומה, הוא חייב משום מוחק את העור.

אבל לפי זה אין זה העור שהוא הולך אחר כך להניח על גופו, אלא על מה שהוא עושה על הרטיה, כי הוא משחה כדי שיהיה משוח יפה על הרטיה.

דיון: מה הקשר למוחק את העור?

דובר 2:

מה הקשר למוחק את העור?

דובר 1:

כי הרטיה נעשית כמו להניח, למשוח שמן על עור, זה מעבד. מוחק הוא גם כן מעשה של משיחה, גירוד על עור, על סחורה, כדי שיהיה טוב יותר. וממחה רטיה הוא משהו… אני לא יודע, אין לך בהירות? מה כתוב על מוחק או ממחק? ראיתי קודם… הרייזה שם… מוחק או…

דובר 2:

כן, מוחק.

דובר 1:

וכאן כתוב מוחק.

דובר 2:

לא, מוחק.

דובר 1:

מוחק, אבל הוא אומר ממרח.

דובר 2:

כן, כן, אני מבין. מוחק מן העור.

דובר 1:

הכותרת של מוחק, אומר הרמב״ם, בואו נזכור, מוחק על הרייזה פירושו הוא משפשף את השיער או הצמר מעל העור עד שיחליק פני העור, להחליק את העור. אני לא מבין. וכאן כתוב גם, חייב, כן, היה כתוב, חייב הממרח רטיה עד שיחליק פניה חייב משום מוחק. כי הוא מחליק את הרטיה, הוא מחליק אותה.

הרטיה היא לא עור, זה משהו דבר. הרטיה היא אולי סחורה שהיא מחוספסת, כן, אבל יש לה חתיכות קשות, שמתבלטות. והוא לוקח את השמן והוא עושה שהגזה תהיה חלקה, גזה קלה, שתשב יפה על המכה, שלא תגרד וכן הלאה. אז זה ממש כמו מוחק.

מוחק הוא שהוא לוקח חתיכת עור של בהמה שיש עוד שיער, ויש עוד שורשים, ויש עוד דברים, והוא מחליק אותו כדי שיהיה עור חלק. אותו דבר נעשה, הוא לוקח גזה שיוצאים ממנה קוצים וכאלה, נגיד קוצים. נגיד עור, או אפילו מסחורה, אבל יש חתיכות קשות שיוצאות ממנה וזה יגרד את המכה, אז הוא ממחה, הוא מחליק אותה כדי שתשב יפה על המכה. אז הוא ממש מוחק. זה ממש מוחק.

דובר 2:

אבל עם גזה זה לא הגיוני, כי גזה היא לא דבר שהוא מחוספס שצריך בדיוק להחליק.

דובר 1:

לא, אני מתכוון יותר לצמר הגס, אתה יודע כזה שהוא כמו צמר פלדה, נגיד, שמבצבצות ממנו חתיכות דוקרניות.

דובר 2:

אף אחד לא שם צמר פלדה על המכה שלו.

דובר 1:

לא, אתה יודע את הגזה הישנה שהיא ממש חתיכות חוטים, יש הרבה חוטים, שהיא לא מאוד חלקה. כזו… איך קוראים לזה?

דובר 2:

אני לא יודע על מה אתה מדבר.

דובר 1:

אתה יכול לחשוב על חתיכת סחורה שהיא לא מאוד מעודנת, היא לא מוחלקת.

דובר 2:

אבל לא מעניין להחליק. כשמניחים קרם, כשמניחים את הקרם שמניחים היום, דיספלין, כדי שיעשה רפואה או משהו, אף אחד לא אכפת לו להחליק את התחבושת או מה שלא יהיה.

דובר 1:

אבל הוא אמר, התחבושת יש לה חתיכות מגרדות שהוא רוצה להסיר. כך הוא לומד את זה, וזה הגיוני.

דובר 2:

אבל אני לא רואה שלתחבושות יש חתיכות מגרדות.

דובר 1:

למה אז זה יהיה מוחק את העור?

דובר 2:

כי זה סוג של דוגמה למוחק את העור, כי הוא הולך להניח את זה על העור שלו.

דובר 1:

לא, כך לומד הרמב״ם, אולי יש אחרים שלומדים כן כך. לא, הרטיה שהרמב״ם לומד היא חתיכת עור בעצם, כך משמע. חתיכת עור שמעבדים אותה כדי שתשב יפה על הפצע.

דובר 2:

כך משמע.

דובר 1:

שתשב יפה על הפצע, אבל תחבושת היא לא עור, אני לא רואה למה הוא יכניס את הדין הזה.

דובר 1:

כך נראה לי.

הלכה: סותם נקב בשעוה — גזירה משום ממרח

דובר 1:

לפיכך, ממילא, לפיכך מה שגם אסרו דומה לזה, אין סותם נקב בשעוה, כבר היו לנו כמה הלכות בתחילת הסימן, איך סותמים נקב בחבית. יש דרך אחת לקחת שעווה ולמרוח. אסור לעשות זאת, אפילו מניחים פשוט חתיכת שעווה, כי שעווה היא דבר שעליו שייך וטעם לו להיות ממרח ולמרוח סביב, אז בשם ממרח חוששים שהוא ילך למרוח, והמריחה היא מוחק, טוב מאוד, כי זה דבר שנהוג בזמנם כשיש נקב, הרבה סיבות, שסותמים פחות בדיוק, זה פחות ממרח אז בהכרח גזירה משום שבות.

טוב, טוב. עכשיו היו דברים קודם. אני מתכוון לסעודות שיש קשר לנקב. זה כי זה ענין גדול לא לסתום חורים בשבת. נקבי נקבי, חלילים, חלילים. טוב. כן.

הלכה: כותב — איסורים דרבנן

דובר 1:

אומר הרמב״ם הלאה. עכשיו יהיו על כותב. מה נאסר בכותב מדרבנן? מה נאסר בכותב מדרבנן? אומר הרמב״ם. הרבה מאוד דברים נאסרו משום כותב, דהיינו, מעשה, מתן, וכך כותב. כותב הוא אבות מלאכות. למדנו בעצמנו.

לפיכך, מה דרבנן מזה? אסור ליכחול בפוך וכיוצא בו בשבת. אסור למרוח בכחול, כחול הוא איפור, משהו שצובעים את העיניים, קדמון. ופוך, מה זה פוך הוא… זה הכלי שעושים את זה איתו. כי זה דומה לכתוב בעט, הוא לוקח כלי ושם בקצה קצת משהו שדומה לדיו, וזה לא כותב, אפילו זה לא כותב, אבל זה לא כותב אותיות, רק הוא עושה צבע, זה כמו כותב, וזה אסור מדרבנן.

וכאן רואים בבירור שיש דרבנן, ויש שמא. כן, מיד.

הלכה: מקח וממכר — גזירה שמא יכתוב

דובר 1:

מה עוד שאסור לעשות, אסור ללוות ולהלוות, גזירה שמא יכתוב, שיש גזירה שהוא ילך לכתוב.

דובר 2:

אה, כן טוב. הוא ירצה לרשום.

דובר 1:

קראתי שהכתב הראשון שיש הוא היה למסחר, ללוות ולהלוות. כשאדם שמנהל עסק גדול, הם היו צריכים להמציא דרך לרשום חשבונות. אבל ללוות ולהלוות, או לעשות חשבונות זה מחובר לכתיבה. עכשיו משתמשים בכתיבה להרבה יותר, אבל… כן?

דובר 2:

בחיוני עשר ליקנות, למקור… מה? מה כותבים היום, מה לא בשביל כסף? יש לי חבר שכותב… עולם של… הכל זה בשביל כסף! הלו? הכל זה בשביל מקח וממכר.

דובר 1:

לא, אני מבין. בחיוני עשר ליקנות, למקור, אלעיסקור, אלעהזקור? לא, אני אומר היום למשל, שאסור לחשוב חידושי תורה כי הוא ילך לכתוב. כי זה מאוד מקובל, שאם יש מחשבה טובה רוצים לכתוב אותה. אבל כאן נראה שכתיבה נעשתה לדברים שצריך לשמור חשבון חשוב.

דובר 2:

אבל אני לא יכול לכתוב. אבל אני לא יכול לכתוב, אבל מותר ללמוד תורה, אבל מותר לחדש חידושי תורה. לחדש חידושי תורה, אה, אוקיי, אסור לכתוב חידושי תורה, אבל בדיעבד טוב.

דובר 1:

לא, גם יש את הדבר שמותר ללמוד בכלל בעיון בשבת, שר׳ אברהם׳ל דיבר על זה.

דובר 2:

לא, אני אומר, לכתוב חידושי תורה זה אפילו לא לכתחילה, אבל בדיעבד. אז שבת אין האיסור של “לא יסלקו”, הוא עושה בימי החול.

דובר 1:

אבל מלבד לעשות כל מיני מקח וממכר, למכור, לקנות, להשכיר ולשכור בשבת, “שמא יכתוב”, הוא ירשום, כי זה חשוב, הוא צריך לרשום את זה כדי לזכור.

הלכה: שכירות פועלים

דובר 1:

הלאה, לא ישכור אדם, עוד סוג דבר שדומה למקח וממכר, אסור לשכור פועלים בשבת. דווקא קודם הוא אמר לשכור בית או להשכיר בית, או מה שלא יהיה, חמור. גם אסור לשכור פועלים בשבת. ולא רק זה, אלא אסור אפילו לעשות שליח שישכור בשבילו פועלים. לא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים.

אבל, יש דברים שכן התירו. לשאול ולהשאיל, ללוות ולהלוות מותר כן, ללוות דברים. כן, זה לא, זה דבר נוסף. נכון, מותר ללוות ביצים, קמח, בצל ודברים. ללוות ולהלוות, ללוות כסף, אסור. דברים כן.

דיון: למה מותר ללוות חפצים?

דובר 2:

למה לא חוששים לכתיבה?

דובר 1:

למה? לא כותבים. חפצים, כשלווים לא כותבים. לווים את החפץ.

דובר 2:

אבל אם הוא צריך לשלם, צריך לרשום.

דובר 1:

לווים, ואתה תחזיר לו את החפץ.

דובר 2:

ואם האחר ישתמש בזה לאכילה?

דובר 1:

אה, טוב מאוד. תראה, זה אוכל. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. מותר ללוות מחבר יין ושמן. אה, טוב מאוד. אף על פי שהוא ישתה את זה והוא יחזיר אחר, אולי יש מקום שהוא ירשום פתק שהוא צריך לשלם לו יין. אבל מותר, כי זה לא כמו הלוואה, זה יותר כמו שאלה. אז לא צריך להשתמש במילה הלוואה. אל יאמר אדם לחבירו הלוויני, אלא הוא יאמר, מה הוא יאמר? תשאילני, לא “הלוויני”.

ביידיש אין הבדל. שניהם קוראים ללוות כסף וללוות חפצים. הוא טוען בשם איני יודע אילו מפרשים, שכשהוא אומר בלשון שאלה יכול להחזיר לו בעל ההלוואה. השתא הלוואה לשלושים יום, אז צריך לכתוב אפילו זה יין ושמן. אבל כשאומרים שאלה, זה אומר מוצאי שבת תחזיר לי שמן, וכדומה.

אני רואה, יש לו פירוש טוב אחר, שכשהוא לווה לו כדי יין וכדי שמן, האדם יכול להחזיר כסף במקום להחזיר את היין. הוא כבר קונה יין אחר, אם אומרים בלשון הלוויני. זו הלוואה. מעניין.

דובר 2:

לא, אני אומר, מותר אפילו לעשות את זה, שמשאיל דמים, אפילו יש לו את החשבון שהוא ישלם לו כסף. יש חשבונות שנהוגים ביניהם, אולי אפשר.

דובר 1:

לא, כי זה דווקא האיסור של מכירה. אבל כל עוד לא משתמשים במילה, זה על ללוות והוא ישלם לו בכסף, זה טכנית… הוא ישלם לו כי אין לו עשרה בכסף. בינתיים הוא לווה.

הלכה: אחד המוכר בפה או במסירה

דובר 1:

הלאה, אחד המוכר בפה או במסירה אסור למכור. הם אמרו שאסור למכור בשבת. אין הבדל אם הוא מוכר והוא אומר לו מעכשיו זה שלך, או שהוא מוסר לו.

וכאן יש עוד רבותא, שאפילו ביידיש אין הבדל בין הלוואת יין והלוואת שמן. אומרים שלא צריך ללוות בכלל, צריך לתת. אני לא יודע בדיוק מה הם… זה כבר הלאה הצרפתים, הפוסקים שרוצים ליצור מציאות שאינה קיימת.

דובר 2:

אוקיי. כן.

דובר 1:

אבל רואים כן שהפוסקים כן תרגמו מילה במילה. למשל בעלי התוספות, כי אתה יכול לומר סוג של אדם שאפילו כשהוא לווה בצל הוא רושם את זה בפנקס. אבל הם לא הלכו לעשות כאלה חידושים. בדרך כלל כשלווים בצל לא כותבים את זה. מדברים על דבר שאולי היה צריך להיות איסור, אבל כאן כתוב היתר.

הלאה, אחד המוכר, זה מתנה למכור. אין הבדל אם הוא מוכר בעשיית קנין, או במסירה, או אפילו רק באמירה. הוא מאמין לו באמונה, אני מקנה לך את זה, זה נעשה שלך מעכשיו.

הלכה: שקילה בשבת

דובר 1:

פעם במאזניים, בין כשהם שוקלים, שוקלים את זה, במזיד או שלא במזיד. לא, טוב. אומר הוא, כשם שאסור לשקול, בדיוק כמו שאסור לשקול

הלכות שבת – איסור שקילה, מדידה, מנייה, ומקח וממכר

איסור שקילה ומדידה בשבת

דובר 1:

בין במאזניים, בין כששוקלים, שוקלים את זה על מאזניים, בין שלא במאזניים. אומר הוא, כשם שאסור לשקול, בדיוק כמו שאסור לשקול, כלומר, אסור למדוד בשבת. למדנו כן שמותר למדוד בשבת, לא?

דובר 2:

לא, הם לא למדו שום מותר למדוד.

דובר 1:

אבל זה הרבה, כשם שאסור לשקול, הם לא למדו שם שום, לא, איפשהו, אני לא זוכר מאיפה. כשם שאסור לשקול, כלומר, כשם, קודם ראינו משנה, לא כתוב איפשהו משנה, אבל הוא רואה כזו משנה, אסור לשקול בשבת, אסור לשקול בשבת.

מעניין, כי הוא אומר, בין במאזניים בין שלא במאזניים, במאזניים יש שני איסורים, יש את המוכר, ויש שהוא עושה את זה עוד עם מאזניים. הוא מתכוון, בעיקר שלא במאזניים גם אסור. הוא אומר לה, ובדיוק כמו שיש איסור לשקול דברים, לשקול כי זה דרך מסחר או כי זה עובדין דחול, כך גם דרך מקח וממכר, כי מקח וממכר אסור, אותו דבר. כך אסור למנות ולמדוד, סוגים אחרים של דרכים, זו אותה פעולה, למנות כסף זה כמו לשקול דברים, או למדוד, למנות זה לספור כמות, או למדוד זה למדוד מה הגודל. בין בכלי מדה, בין כשעושים את זה עם כלי, עם מד, בין ביד, בין בחבל, או עם חבל, בכל דרך של מדידה אסור לעשות בשבת.

דיון: הלכות תחומין ומדידה

דובר 2:

זה מעניין, רואים את כל ההלכות של תחומין זה טריקי, כתוב שהכל צריך לעשות בערך, אסור ממש למדוד. טוב, אבל אם אדם תקוע על הלכות, הוא נמצא במקום בשבת, הוא יכול רק ללכת כך וכך, לא מודדים בשבת, יש עצה לזה.

דובר 1:

אוקיי, הלאה.

דובר 2:

אוקיי, זה אבל גם סוג של מונה ומודד, צריך לדעת בדיוק כמה רחוק הולך מונה ומודד.

דובר 1:

זה אבל לא כאן.

דובר 2:

אוקיי.

איסור דנין, חליצה, ייבום, קידושין בשבת

דובר 1:

עוד דבר ממקח וממכר. בעל בית, זבולון יהודי, קונה ומוכר. מה עושה רב? מה העסק שלו? הוא עושה עסקים רבניים. משא ומתן של אנשים שמיוחדים לזה, לעשות דינים, ודברים כאלה.

אוקיי. אין דנין בשבת, אסור לעשות דין תורה בשבת, ולא חולצין ולא מייבמין, לא עושים חליצה, לא ייבום, ולא עושים קידושין. כל הדברים האלה הם גזירה שמא יכתוב.

דיון: למה קידושין – שמא יכתוב?

דובר 2:

כן, אלה דברים חדשים שלא ידעתי. בדרך כלל כותבים רק, פשוט התקדשו. למה קידושין שמא יכתוב? אני לא מבין בבירור.

דובר 1:

אה, אממ, כותבים, פלוני ופלוני שאל. מי כותב?

דובר 2:

רואים שהיה קול.

דובר 1:

בית הדין, מי שעושה את זה.

דובר 2:

אוי, רואים בהלכה שיש דבר כזה קול. קול מתחיל בדרך כלל מבית דין מסוים שמחזיק… לא, הדיינים החזיקו פנקסים מסוימים של גיטין וקידושין.

דובר 1:

לא, על גיטין.

דובר 2:

בקי בטיב גיטין וקידושין. רואים שהיה ענין כזה לרשום מי נעשה אשת איש. אבל כאן, קידושין לא צריך בית דין. זה לא נכנס לבית דין. מייבמים ומקדשים, לא צריך בית דין. זה דבר ששלושה עושים. אולי בגלל שכותבים שטר כתובה? אולי בגלל הכתובה? יש דברים שבאים עם הקידושין שכותבים. מבין כך?

דובר 1:

יכול להיות שהכוונה היא שקידושין זה דומה למקח וממכר. כן, הוא קונה אותה עם שווה כסף, “הרי את מקודשת לי בטבעת זו”. אז גזירה שמא יכתוב פירושו, גזירה של משא ומתן. זה לא אומר שכאן יש שמא יכתוב ספציפי. זה סוג של משא ומתן, הוא קונה אישה.

איסור הקדשה, הערכה, החרמה, תרומות ומעשרות בשבת

דובר 1:

המשך הלכה ג — דיני הפרשת תרומות ומעשרות בשבת

Speaker 1:

עוד, ואין מקדישין, אין מקדישים בהמה להקדש, או מעריכים אותה ואומרים ערכי עלי, ערך הדבר הזה או אחר נותנים להקדש. ולא מחרימין, מחרימין הוא סוג של הפקר לקודש. ואין נושאין ונותנין, כל הדברים האלה הם כמו מקח וממכר. ואין מגביהין תרומות ומעשרות, זה כבר אמרת קודם כמתקן. הוא מבאר זאת. שהן דומים למקדיש אותן פירות, מה מפריע לי בזה?

Speaker 2:

כן, שהן דומים למקדיש אותן פירות שהפריש.

Speaker 1:

כי, אה, מלבד האיסור הקודם של מתקן, יש עוד איסור, כי זה נראה כמו מקח. מקח פירושו שמקדישים לגבוה, וכאן מקדישים לכהן, גם זה סוג של מקח. שני איסורים, למאי נפקא מינה? יש שתי סיבות לא לעשות זאת. אולי יש נפקא מינה? בסדר.

איסור מעשר בהמה בשבת

Speaker 1:

ואין מעשרין את הבהמה, אסור לעשות מעשר בהמה. למה? גזירה שמא ירשום בסקרא. יש סדר שאחרי שהבהמה עברה דרך… מעביר צאנו תחת שבטו, רושמים בסקרא, כותבים עם… עושים סימן, מרקר אדום, כותבים על הבהמה שנעשתה הבהמה שצריך לעשר. גם זה אסור לעשות.

היתר מקדיש פסחו בשבת

Speaker 1:

אבל אומר מה שמותר לעשות: ומקדיש אדם פסחו בשבת. אדם בערב פסח שחל להיות בשבת, מותר לו להקדיש את פסחו. או לאו דווקא ערב שבת, סתם אדם מותר בשבת להקדיש פסח. וכן חגיגתו ביום טוב. מדברים כאן על ערב פסח שחל להיות בשבת, שהיא מצות היום, זו מצווה לעשות היום, וכלל הוא שזו רק גזירת דרבנן, ובאופן כזה לא גזרו.

דיון: מדוע מקדיש פסחו מותר?

Speaker 2:

לא, אני חושב שזו הסיבה שחכמים לא גזרו, או אולי כי זו מצוות היום זה לא מקח וממכר. כשאדם, בפשטות הוא עושה עכשיו את עסקיו, הוא מחליט מה יהיה מעשר, מה יהיה הקדש. אבל הוא מכין קרבן לעכשיו, זה לא נראה כמו מקח וממכר. יכול להיות שסתם הרבנן לא גזרו, אבל אני חושב אולי יש כלל כזה “אין שבות במקדש”, אני לא יודע.

Speaker 1:

אולי לא צריך להגיע לזה, כי היום כל אחד לוקח בהמה והוא עושה ממנה פסח, הוא לא עוסק במקח וממכר. כשאדם מפריש תשע לי, העשירית לגבוה, זה מין מקח וממכר. אדם עושה את מעשרו בשבת, הוא עושה מקח וממכר. הוא עושה כאן, הוא עובר עם רואה החשבון שלו כמה לשלם, הוא עובר עם אביו כמה לשלם מעשרות. אבל הוא לוקח בהמה שהיא שלו, הוא לא עוסק במקח וממכר.

Speaker 2:

אבל להקדיש בהמה זה גם החלטה פיננסית מסוימת. לגבוה אתה מגיע להחלטות רציניות. כי קרבן פסח הוא חלק ממצוות היום. זה לא נראה כמו מתקן עסק.

Speaker 1:

בסדר. אבל לכאורה הדבר הפשוט הוא שבמקרה כזה חכמים לא גזרו.

איסור מקדש מי חטאת בשבת

Speaker 1:

לא, כשם שאין מקדישין, בדיוק כמו שאסור להקדיש משהו לגבוה, כך אין מקדשין מי חטאת. אסור בשבת להכין מי חטאת על ידי יציקת מים לאפר פרה.

Speaker 2:

כן, מעניין.

Speaker 1:

למה? כי לוקחים דבר שהוא חולין ועושים אותו לקודש.

Speaker 2:

כי זה נקרא הקדשה.

Speaker 1:

כן, זה נקרא הקדשה. מקדשים את מי חטאת. אבל אסור להקדיש. כך פשוט פשוט. אפשר לומר תירוצים אחרים, אבל זה לדעתי פשוט פשוט.

דין מפריש תרומות ומעשרות בשבת בדיעבד

Speaker 1:

עכשיו, כמו שלמדו קודם… עכשיו, כי מתי אפשר לומר שזה חלק מ… כמו בדנין בשבת… אני לא יודע מי עושה את מי חטאת, אני לא יודע מי. בסדר.

המפריש תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב, מה קורה עם העובדה? כך, בשוגג, אם עשה זאת בשוגג, כמו שלמדו הלכות אחרות, בשוגג יאכל מיד, מותר לאכול את הדברים המעושרים. במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, כמו כל שאר דרבנן שעשה בשבת.

ובכל זאת תקנת ספירות, נעשה מעושר. לא אומרים כמו איזו עבודה לא מהני.

Speaker 2:

כן.

Speaker 1:

וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, מי שמקדיש או מעריך או מחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד מעשיו עשויים. הוא עשה.

אין צורך לומר ביום טוב. יום טוב בוודאי. למה? יום טוב קל יותר בכלל בענייני אוכל, בקרבנות.

וכן המקנה לחבירו בשבת, קנינו קיים.

היתר מעשר דמאי בשבת

Speaker 1:

עוד, מעשר את הדמאי. מה קורה עם דמאי? דמאי שונה מטבל, כי לא לפני שמורידים את המעשר זה לא מתוקן, ועכשיו זה מתוקן. כי דמאי אפשר לאכול בדוחק. כמו שרואים בהרבה מקומות בגמרא. אבל דמאי לא ממש אסור, כי רוב כן מעושר.

מותר לעשר בשבת.

Speaker 2:

אבל מוציאים לחולין.

Speaker 1:

כן, אבל לא, זה ודאי. אבל משהו שהוא ודאי טבל, אסור.

Speaker 2:

ואולי זה התירוץ לשאלה ששאלת קודם, למה מי שהוא רק ספק, אם טבל הוא מעשר, למה מותר לו לעשר בשבת. מותר, כי אפשר לאכול זאת לכתחילה. אלא אם כן מישהו אומר שהוא מחזיק שזה כל כך רחוק שאין דמיון גם לא, אבל אם מישהו רק ירא לחומרא, אז זה מותר.

Speaker 1:

כן.

דין קורא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי

Speaker 1:

אה טוב. מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי – שוב, אם מישהו קרא שם לתרומת מעשר של דמאי, זה אומר שכבר אמר, הוא אמר על אחד התפוחים, שזה יהיה תרומת מעשר של דמאי. זאת אומרת מדמאי מדברים שלקח תרומת מעשר, לקח תרומה מהמעשר. או מעשר אחר, שמישהו היה לו דברים ודאי שודאי לא מעושרים, והוא עישר, אבל הוא לא הוריד את החלק שהולך לכהן, או את מעשר עני שהולך לעני. לא יטלם בשבת, אסור להוריד אותם ממקומם, להפריד אותם בשבת. ואף על פי שייחד להם מקום קודם השבת, אפילו אם ייחד מקום, זאת אומרת למשל הכל מונח על השולחן, והתפוח שמונח בפינה, התפוח הימני ביותר הוא תרומת מעשר או מעשר עני. והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות, ורואים אותו, החתיכה היא תרומת מעשר, אסור לו לקחת אותו משם ולהניח במקום אחר בשבת.

אבל לא נותנים אותו לכהן בשבת. אז הנטילה, אפילו אתה יכול לחשוב שהנטילה היא כלום, זה כבר היה קודם מעשר, אני רק הזזתי אותו קצת, אבל בכל זאת גזרו כי זה נראה הדבר הוויזואלי של הורדתו.

ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו, אם הכהן או העני רגילים לבוא לאכול אצלו סעודות, או סתם באים אליו לאכול, הרי אלו יבואו אצלו ויאכלו, שיבואו אליו הביתה ויאכלו זאת, כי זה גם לא דרך מעשר. זו דרך של אירוח אורחים.

ובלבד שיודיע לכהן שזה שהוא מאכילו תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שהוא מאכילו מעשר עני. אבל יודיע לכהן שמה שהוא נותן לו הוא מעשר או תרומה. למה?

הלכה ד (המשך) — מודיע לכהן ולעני; הלכה ה — אסור להפיס; הלכה ו — חשבונות ושטרי הדיוטות בשבת

הלכה ד (המשך) — חיוב הודעה לכהן ולעני

Speaker 1:

כי זו גם לא דרך מתן מעשר, זו דרך של אירוח אורחים. ובלבד שיודיע לכהן שזה שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני. אבל יודיע לכהן שמה שהוא נותן לו הוא מעשר או תרומה. למה?

זה לא דין בשבת, זה כנראה דין או ב… אה, יודיע לו שלא יהיה איסור של… אני זוכר שהרמב״ם מסביר שזה איסור של מעילה בתרומה. הוא עושה זאת לצורך עצמו, בדיוק, הוא משתמש בזה לעצמו, והוא נותן לאותו אדם להיות האורח שלו. אבל עושה זאת לעצמך, גם לא עושה אורח שהאחר לא יודע. מצווה לתת לכהן או לעני, לא להשתמש לסעודה שלך שבדיוק מזמין את העני.

רואים שאדם יש לו נטייה גדולה להראות את עצמו בפני אורחיו. וגם היום בתרבות המזרח התיכון זה מאוד חזק, תרבויות אחרות. שכשאורח בא, הוא חייב להיות שף. כמו שהיה לנו אתמול, הוא שובר חבית עם חרב כדי להראות את הנדיבות. גם כאן, הוא מזמין אותו אליו. לא, כאן אני אומר, יש לו הנאה שהוא מראה את הנדיבות. הוא נותן לו בעצם משהו שמגיע לאותו אדם. ההנאה מותרת, מה שאסור זה שהוא בכלל לא ידע, כאילו אתה משתמש… מזמין אורחים, כשיש לי אורחים הם אוכלים עם אורחים מהאוכל שלי, לא אני נותן להם את האוכל. זאת אומרת לא מתנה, אורחים זה לא מתנה. צריך לעשות מהארוחה מתנה, כי אם אזמין אורחים לסעודה שלי, יאכלו מהסעודה שלי, זו הסעודה שלי, לא הסעודה שלהם. שלא יראו את הסעודה שלי. כך גם יש גניבת דעת כזו… לא, זה לא זה, זה ממש כמו שהוא משתמש במעשר להנאתו. לא להנאתו, לסעודתו. בדיוק יש אורח שם, הוא גם אוכל מזה, אבל כן, זה קשה. כל פעם שהייתי אורח, האורח אוכל מזה, אבל זה האוכל שלי. הכהן או העני כבר יכול היה בלילה להבין שזה טריק שהוא עושה.

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

בדיוק כמו שהוא לומד לחם לעת ערב.

Speaker 2:

לא, לומד לחם לעת ערב זה סתם כך. הוא עושה מצווה אחרת, הכנסת אורחים. יש מצווה של הכנסת אורחים.

Speaker 1:

זה הגיוני, הכהן והעני הם אלה שאין להם את הכסף.

Speaker 2:

כן, הכהנים, לויים, לא קיבלו את הנחלות, והעני. אז לפעמים הם לוקחים סתם מאדם טובה, סעודה, ולפעמים הם לוקחים את המעשרות. אבל הם צריכים לומר. כאן הכל מדין מעשרות צריך לומר להם, לא מדין שבת, מדין מעשרות.

Speaker 1:

בסדר. עוד דבר שאסור לעשות.

Speaker 2:

יש כאן עוד חידוש, שאפשר לחשוב שמדין שבת עדיף שלא יאמר, כי יש אולי איסור של מעשרות, אדם היה אומר, “שתוק, כי זה ייראה כאילו הוא נותן מעשרות בשבת.” לא, כדין אחר צריך כן לומר.

Speaker 1:

כן.

הלכה ה — אסור להפיס

Speaker 1:

עוד, אסור להפיס. לא פירושו להפיס מרתא, זה דבר אחר. להפיס פירושו פייס, גורל. אסור לעשות גורל, או לשחק בקוביא. אסור להימר בשבת. גם לא בחול, אבל כאן מדברים על שבת.

משחק בקוביא, ממכר, זה סוג של… אני לא אסמוך על זה. כל אחד ישאל את המורה הוראה המקומי שלו. כי הוא מדבר יותר, הוא יכול לסמוך. אני אסביר את הלמדנות. הלמדנות היא באופן כזה שאומרים שמשחק בקוביא מותר, אבל בחול. בשבת לא מותר, כי זה מקח וממכר.

בחול לא עושים זאת לא כי זה מקח וממכר, כי זה אסמכתא, גניבה. זה לא מקח, זה רק ממכר. אתה לא מקבל, אתה רק נותן. גם זה לא ממכר. לא מדברים על כל הדברים האלה. ממכר, אה, משחק בקוביא הוא ממכר, או עומד כאן? בכל מקרה, בשבת אסור, כי זה מקח וממכר.

כאן הוא מדבר אפילו לעשות גורל על דבר הרשות. אה, כאן הוא כבר הולך לומר מה מותר ומה אסור. זה כשהוא משחק עם אנשים אחרים. אבל בבית בשבת עושים כך, “מי מקבל את החתיכה הגדולה יותר של חלה?” עושים משחק כזה של מי יקבל חתיכה גדולה יותר או חתיכה קטנה יותר. זה לא נקרא מקח וממכר. זו דרך איך משחקים בבית. מפיס שדים, מבנה, מנה גדולה כנגד מנה קטנה. אני יודע, הוא מחזיק את ידיו מאחורי הגב, מי הולך לקבל עם יד ימין? ושם הצלחת הגדולה יותר, החטיף הקטן יותר. מנה גדולה כנגד מנה קטנה. הוא לא מקפיד, כי אלה אנשים שגרים באותו בית, וזה לא מקח וממכר. כשזה מקח וממכר, האדם שהיה בר מזל, הוא מקבל יותר נכסים. כאן אתה כבנו וכבני ביתו, זו רשות אחת. אתה יכול לאכול בכל מקרה קצת יותר. זה רק חלק ממשחק.

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

נכון?

Speaker 2:

כן, אני יודע, זה ממש משחק, אבל אתה לא היית מקפיד. זה לא ממש, הוא מוכר לו את החתיכה שלו מול שלו, שהוא עושה קנין. האבא מחליט מי הולך לקבל את החתיכה הגדולה יותר של בשר.

Speaker 1:

בסדר. טוב מאוד.

הלכה ו — חשבונות בשבת

Speaker 1:

עוד דברים. אסור לחשב חשבונות שהן צורך למחר בשבת. אסור לעשות חשבונות בשבת. חשבונות שהן צורך למחר בשבת. נכון. זה אומר, לחשב דברים. בין שאתה בא לאסור, לאסור לחשב דברים ישנים, או לאסור לעשות חשבונות לעתיד.

איפכא, גזירה שמא יכתוב, כי הוא הולך לכתוב. חשבונות כותבים. איפכא, חשבונות שאין בהם צורך, מותר לחשב. חשבונות שאין בהם בכלל צורך, מותר. סתם מעניין, להרוג זמן. אדם יכול לחשב כמה סאה תבואה הוליך לפלוני, כמה סאה תבואה הוציא אפילו בשנה שעברה. או כמה דינרים… שנה מסוימת, לא מעכשיו. לא מעכשיו, מהשנה, לא… כי עכשיו נוגע לעכשיו, למיסים, לחשבונות. אבל כסתם מידע. או כמה דינרים הוציא בחתונת בנו, זה מעניין, זה מכל השיחות, וזה עדיין נשאר השיחה שמדברים עוד היום בקידוש. כמה, אני יודע, הבחור הגדול הוציא בחתונה.

Speaker 2:

עורך הדין עצמו, כן.

Speaker 1:

כן, כן. וכן יוצא בזה. ושיחה בטלה שאין בהם צורך כלל, אין בזה שיחה בטלה. חשבונות שאין בהם צורך כלל, אין בזה שיחה בטלה.

וכן חשבונות של מצווה, וכן חשבונות של מצווה בכלל. הרמ״א לא רוצה לומר לך שמותר. כזה טוב, הוא לא רוצה לומר שמותר. יש לו רחמנות עליך שאתה מתנהג כך בחול, זה דבר חולי. אבל אין איסור. בחול לא צריך לדבר לבטלה, אבל מצד שבת לא יותר גרוע בשבת, זה לא יותר גרוע מסתם שבת. נכון?

Speaker 2:

בסדר.

Speaker 1:

זה בדיוק מה שהרמ״א מתכוון עם הלשון המעניינת.

Speaker 2:

כן, אני מתכוון כך. כן, ברור, ברור. יכול אפילו להיות ששבת במיוחד יש איסור נוסף של להתעסק. אה, שלא יאבד ברכה של שבת כדי ברכה של חול. אולי אחר כך הוא הולך למישהו לחגוג את הרמה הבאה, מי יודע? אבל זה לא ברור.

Speaker 1:

מצינו שכשמישהו עוסק בצרכי בנו, מותר. מישהו צריך לדבר עם בנו, או מה אני יודע, הוא צריך לדבר עם שדכן, הוא צריך לדבר עם אותו אדם, מותר לו. צריך להשתמש בשכל. אבל זה כמו בחול, הוא לא רוצה לומר שצריך לעשות זאת.

שטרי הדיוטות בשבת

Speaker 1:

מה זה לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת? אסור בשבת לקרוא שטרי הדיוטות. מה פירוש המילה שטרי הדיוטות? לא ברור. לא שטרות של… הוא אומר שהרמב״ם מתרגם את המילה שטרי הדיוטות, שטרי של מקח וממכר. מדברים עוד כאן על מקח וממכר. אבל יכול להיות גם סתם חדשות, יכול גם להיכנס. בפירוש המשניות אומר הרמב״ם שזה אומר זולת כל מה שהוא מלבד ספר הנביאים או פירושיהם.

בסדר. הדיוטות, בפשטות, ספרים לא נכתבו על ידי יהודים שהיה להם רוח הקודש.

“שלא יהא כחול ויבוא למחוק”. אה, כי הוא קורא שטרי הדיוטות, הוא קורא את הדברים של מקח וממכר, הוא ירצה למחוק. אבל מעניין הלשון “שלא יהא כחול”, כמו רגע קודם אמר “מחשבות של חול”. כאן אבל יש משהו יותר מה״שמא יכתוב” הרגיל.

יכול להיות שזה הולך ביחד, כי הוא הולך לקרוא את שטרי הדיוטות שזה גורם לו להיכנס למצב רוח חולי. יש לך כך “שלא יהא כחול”, שלא ייראה כאילו זה חול, “ויבוא למחוק”. למה הוא לא אומר סתם “שמא ימחוק” כמו “שמא יכתוב”?

יש, ולפני כן בשטרי הדיוטות הוא כן הולך לכתוב. אין זה.

Speaker 2:

כן, אבל למה הוא אומר את הלשון “שמא ימחוק”? קודם אמר “שמא יכתוב”, למה הוא אומר “שמא ימחוק” כאן? הוא אומר את הלשון “שלא יהא כחול ויבוא למחוק”. למה הוא לא אומר סתם “שמא ימחוק”, כמו שאמר קודם?

Speaker 1:

תרגום לעברית

כן, אני סבור שזו הבעיה, שההדיוטות היא גם חלק מהבעיה. אם הוא קורא שטויות בשבת הוא מתחיל למחוק. אילו היו דברים קדושים, הוא יכול גם למחוק, ספר הוא יכול גם למחוק, אבל הוא לא מוחק, כי הוא רואה תורה קדושה, והתורה מתאימה לשבת. אתה קורא את החדשות והוא מתחיל למחוק, זה מתחיל להפריע, כך אני מבין עכשיו כי זה מעניין כי הוא פשוט האמין כמחשבות למחול, כאן הוא אומר שוב, שלא יהיה כחול, משהו יש לו כאן בעיה עם נושאים חולניים, עמוד, עמוד, נראה שהרב מתכוון לומר שני דברים, הן כי זה לא שבתי, והן ויהו אלום חוק, ואילו שלא יהיה כחול לבדו, היה כותב זאת מאוחר יותר, כשהוא מדבר על האיסור של שבת בדברים. הן משום שזה כחול ויהו אלום חוק, כי הוא לא מתיר את עצמו, למה אחד שלא, מותר כן לבד, אפשר גם ויהו אלום חוק, זה דבר חולני מתחיל למחוק, כי אם אחד קורא חומש, הוא לא הולך למחוק קטע חומש, אה אני כבר ידעתי, אני כבר יודע את הקטע, אם צריך היה למחוק. אם אני קורא את החדשות, פעם היה נוגע, יש לו עניין, אוקיי אני לא יודע כבר את הקטע, עמוד מחק אותו, מתחיל את הקטע הבא… מה שכבר לא נוגע, מחקו כי לא יכול לכתוב על המקום חדש, לכן יש כאן כותבו מוחקים, מדליק אור. כך עומד הבית, עתיד לסמן ריזן למחוק. אני אומר לכן שזה דבר שקוראים פעם אחת, מוחקים אותו, הולכים הלאה. כך הייתי… יכול אולי להיות שהוא מתכוון שהשלוקא חול היא סיבה נוספת כזו לא כן. לא בטוח. נראה.

דובר 2:

אוקיי.

דובר 1:

אוקיי, בטוח שהוא לא מדבר על דרך כלל, עובדת דרך כלל. זה לא היה נפקא מינה גדולה, זה אני אומר. לפי זה, אם שמים חוקת הדבר, היינו מה שאין משמחוק את העיתון שהוא קורא אותו, לא מתחילה השאלה, יכולות להיות שאלות אחרות של בטול תורה, או של זה לא שבת דיג קפות, לא שאלה של דעותי. המפרש הרמב״ם עמוד אומר שהפסוק מדבר יפה שזה מתכוון לעיתון, שזה מתכוון מותר אני ממקור? יש שני פירושים במפרש מיסניש.

דובר 2:

אהא.

דובר 1:

פירוש המשנה נראה כן. מייבט זה לא. בפירוש המשנה אומר כל שאינו בין הכתב של נביא, זה ראשים כל קריעה בשבת ויימט, ואפילו אם יש בהם חכמות כמו אלו. יוצא… אני דער שטיין, זה מה שלא קראו רוסטאו בשבת, או אם החזיקו שזה הכתב של נביא. קרוב לנביא. נכון, יכול להיות שזה כן, פירוש יש נבוד בזה. יכול להיות שזה קשור לכמה חזק אדם מחשיב. אם אדם מחשיב מאוד נושא מסוים, הוא אף פעם לא ימחק. אבל את ישראל אגרון צריך לדעת, לא מדברים כאן על חומש. אף אחד לא… אף אחד לא מחשיב כל כך את ספר הריטב״א שהוא לא מוחק. זה לא איסור של זריקה, אף אחד לא אמר שהוא התעורר. התעורר? אבל זה היה שהם עשו טעות. אבל בחומש זה לא משנה אפילו מחזיקים שזה טעות.

זה אומר, אפשר כן לחשוב כאן שאדם שיש לו סדר שהוא כותב על כל הספרים הערות, יש אנשים שכל הספרים כתובים! אולי הוא לא קרא שם רק את הספרים שיש לו להם מספיק כבוד והוא לעולם לא ימחק שם! לא שמעתי מעולם שבטעות הוא כתב אמת, כי היהודי בדרך כלל שוכב בלימוד, והוא שוכב בשבת… אמת, אמת, אמת… דברי שבת, והוא הולך עם החבילה שלו באחד! זה אחרת! בכלל, אני מחזיק… ובשבת זורקים את הספר! אני הולך עם הצדיקים ש… או כותבים על ספר שטויות והבלים אסור לומר, כאח, או נותנים לזה זריקה מהבית? בשבת כותבים בית, וזה בחוץ…

שהיום אם הולכים עם חבילה בשבת, ומשום שהולכים עם החבילה, אז אפשר להקל בשונים דברים כאלה שהוא הולך עם לא מוזכר. אוקיי, אני פיי מיך טראכט אויס. לא, לא הלכות. בכל מקרה, בואו נלך כי… סתם מניחים זאת שעם חבילה מותר לעשות יותר דברים? בואו נשאל את המורי הוראה המקומי, אם זה אני. אוקיי, אבל הלאה. אבל מה אומר ראי. לא, אז לא אומר לעזוב. אוקיי, אבל פרוילן. מלכה ויי מוריקה. כן. זה מאלט אזוי זיי בין כוסף? מה שאנחנו דיירם ווייטע ווייטע דברים שאפשר, שהאדם את ארכיוועות פאר פרוסם בפיבן, שלאדם יש כנע נהאר, שולחן עם עכשיו, הוא צריך לחשב שולחנות. הוא יכול לחשב הכל. פארשן נום-בען, פארשן נום-בענקל נום-בען. א ולומן א כתב, ושלא יעשו זאת, כמו שיודעים, בקייטרינג כותבים על איזה שולחן יושב מי, אסור לתת, אסור שטאר רידיוט׳ס.

מעניין, אנשים שעושים מבצע גדול בשבת, לעתים קרובות צריך לזכור את ההלכות, מי שעושה קייטרינג או דבר בשבת, הם לעתים קרובות נכשלים. רפיכח, היום כך. כן. רפיכח, אום אויב אשייבת חכוכים צריך למצוא הנטר. יש עצה. תראה, אום אויב אשייבת חכוכים, ואלא טבלו, אלא כותל, מפתק, צריך לקרוא אותו בקול רם. אבל אולי מי שיש לו זאת באופן שאינו הדוגמה להיות גבוה, מסך, זו שאלה אחרת. אבל כן, אני לא יודע.

עוד הלכה, אסור לקרוא, עוד דבר שאסור לקרוא בשבת. אסור לקרוא בכתב ההולך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות בשבת. מילים שכותבים מתחת לצורה או מתחת לדיוקן, זה אומר מתחת לפסל, אם אחד הולך פעם למוזיאון, שוכב שם לוח קטן או חתיכה קטנה, וכתוב התיאור של הציור, של הדבר. נראה שהיה גם בזמן הגמרא הסדר הזה. וזה נקרא גם שטרי הדיוטות.

קודם החידוש הוא, לא תחשוב, אתה יודע, רק משהו קצר, כתוב שם רק כמה מילים, זה לא נקרא שטרי הדיוטות. זה גם נקרא שטרי הדיוטות. אדם היה יכול לחשוב שהמילים מתחת לתמונה הן כמו הסבר על התמונה, זה כמו להסתכל על תמונה. לא, זה כמו להסתכל על כתב. זו המילה, כן?

אני לא יודע, אני לא ברור. אם למישהו יש מנהג שבשבת הוא לא קורא עיתונים, אבל תמונות של צדיקים, איך צדיקים מדליקים נרות ובודקים חמץ, גם דבר גדול. כן, אבל אסור אבל לא לקרוא איזה צדיק זה. אתה נשאר בחושך. לא, תמונות מתכוון כאן לתמונות של גויים. אה, אני לא יודע. עני פיקטשערס. אוקיי. גם לגבי שטרי הדיוטות.

הלכה: אסור לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש

לא רק זאת, אלא אפילו לקרוא בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור. הוא אומר דבר חדש. פעם אחת מדברים כבר על… זה לא כמו מלאכות דרבנן. אבל פעם אחת אסרו כתובים מסוימים, שדברים מסוימים מותר או אסור לקרוא בשבת, אומר הוא כך, אסור לקרוא כתובים, זה אומר כתובים בתורה, כן, נביאים כתובים, תנ״ך, בשבת, בשעת בית המדרש. בשעה שהעולם לומד תורה, לומד תורה שבעל פה.

בית המדרש מתכוון כשיש שיעור. בית המדרש, לא בית הכנסת. בית המדרש הוא המקום שלומדים. למדנו כבר בשבוע שעבר, בית המדרש אינו מקום קבוע שלומדים. בית המדרש מתכוון כשעושים שיעור. אבל ביידיש, לשון חכמים, מדרש זה אומר שיעור. אז בשעה שהרב דורש, מה זה אומר בשעת בית המדרש, אז צריך ללכת לבית הכנסת לשמוע את הדרשה.

לא תאמר, “עכשיו אני באמצע קריאת דברי הימים, ואנחנו לא יודעים מה. מאוד לא שייך כאן. כן. לא, בבית המדרש. הם לא אומרים באמצע בית המדרש. בית המדרש לא מתכוון מקום, בית המדרש מתכוון שיעור. אני מדבר בשיעור, כשמחכים שהוא יבוא לשיעור. לא שהוא ישב בבית ויקרא.

לא, שלא יאמר אה, זה מבטל את הענין של לימוד כתבי הקודש. שלא יאמר “אלך ואקרא”, “אני אשנה בבית המדרש”. הרי אפילו דברים שהם קדושים, למשל, במנחה או בשחרית, כשזה הזמן שכתוב בפתק שהרב הולך לומר דרשה שש בערב, אסור אז ללמוד. למה? כי גדול לא בא. ממילא, כל אחד הולך לשבת בבית ולהחסיר שיעור.

המילה היא כך: אנחנו רוצים שבשבת יהודי יתנהג בשבת, הוא ילמד תורה וכן הלאה. כל כתבי וכל כבר אסרו עם שטר הדיוטות. אבל עדיין יש דרך שאדם יכול להתחמק מלבוא לשיעור וללמוד, כי “אה, הוא לומד עכשיו איוב”. לא, לא, לא. בוא לבית המדרש, לא שכל אחד ישב אצלו בבית ויקרא. בוא לבית המדרש ושמע את שיעור הרב.

ו״אה, אתה יכול יותר טוב, אתה יכול ללמוד לבד”? כן, אבל הבעיה השנייה, כל אחד יושב בבית, הם מחסירים שיעור. זה הרי ביטול בית המדרש גדול. אתה לא רק שאתה לא הולך להיות בבית המדרש, כי אתה לומד הרי, אבל אתה הולך, כי אתה לא בא, השיעור יתבטל, כי לכל אחד יש תירוצים אחרים.

חשוב מאוד לדעת, כשיש שיעור בשבת אחר הצהריים, החכמים עשו איסור דרבנן ללמוד כתובים בשבת אחר הצהריים, כי אז זה הזמן שיש שיעור. אותו דבר כשיש שיעור, הוא אמר, אסור אפילו ללמוד בבית. זה איסור דרבנן ללמוד, כי זה חלק מהשיעור.

כי לא כי אתה, בוודאי אתה לומד משהו טוב יותר מהשיעור, no problem. אבל כשאתה מבטל את השיעור, זה ביטול בית המדרש. זה לא ביטול תורה, זה ביטול בית המדרש. אתה הורס את בית המדרש. זה דבר אחר לגמרי. אוקיי, עד כאן. עד כאן הדרשה למה צריך לבוא לשיעור שלי.

הלכה: נפלה דליקה בחצר בשבת — דיני הצלה

נלמד הלאה הלכות דליקה. עוד סוגיה שלמה. עד כאן. הבאה היא מה הדין של דליקה, מכבה. דיברנו על מכבה ומבעיר, שתי מלאכות. אנחנו הולכים עכשיו ללמוד מה אסור לעשות כמכבה מדרבנן.

אומר הרמב״ם כך: “נפלה דליקה בחצר בשבת” – קרתה שריפה בחצר בשבת. מאיפה זה נופל? מהשמים. לא, “נפלה דליקה” מתכוון בדרך כלל, שפעם היה, יש מקומות שיש שם אש, צריך הרי להיות, ובתנור שוכבת אש. זה נופל מהמקום שזה שוכב, וזה מתחיל לבעור על הרצפה, או על השולחנות ששוכבים על הרצפה. אוקיי, אני חושב דברים כאלה עם “נפלה דליקה”. זה אומר שנפלה חתיכת עץ מהתנור, וזה התחיל לבעור.

“נפלה דליקה בחצר בשבת”, אז כך, לכבות אסור בוודאי. אז מה מתחיל עכשיו האדם לעשות? הוא מתחיל, הוא רוצה להציל כמה שיותר דברים מהחצר, דברים שהם בעלי ערך, שלא ישרפו.

אומר הוא, “אחד מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבו עירב”. זה אומר, לכאורה, אם אדם עשה… אפילו עשו עירוב. זה אומר כך, אם עשו עירוב, מותר לטלטל מחצר אחת לשנייה באותו מבוי. אז לכאורה היה האדם יכול להציל את כל חפציו, כי מותר לטלטל.

אומרים אבל לא. למה? גזירה, שאם הוא הולך להציל הכל מהחצר, הוא נכנס למצב נפשי חזק שהוא מציל עכשיו, שהוא מציל, הוא מי שמציל משריפה. הוא יציל יותר, הוא יאמר, “מה יש עוד קצת? תן לי לכבות.” הוא ישכח שיש איסור.

גזירה שמא יכבה. גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, להציל, “מפני שאדם בהול על ממונו”. אדם בהול על ממונו, לאדם יש נגיעה גדולה לכספו, או הוא מתבלבל כשמדובר בכסף, כספו, נכסיו. כי אפילו הוא מתחיל עם… הוא אומר, “לא, אני יהודי ישר, אני לעולם לא אכבה, אני רק אציל את כל הדברים.” אבל פעם אחת אתה במצב נפשי של אתה מציל עכשיו את ממונך, “אדם בהול על ממונו”, והוא יכבה אש.

לפיכך, אז מה אמרו, אסור הכל, מה כן? עשו כך, “לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שצריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת, ובגדים שיכול ללבוש”. רק את האוכל שהוא צריך לאותה שבת, וכלים שהוא צריך לאותה שבת, ובגדים שהוא יכול ללבוש.

מעניין, בגדים קצת… מה שאפשר ללבוש. זה אומר, הוא יכול ללבוש עכשיו, בשעת מעשה. לא מה שהוא יכול ללבוש במשך שבת, כמו כלים הצריכים לשבת. נראה כבר. אוקיי, כי אחר כך הוא הולך להסביר יותר.

מה שהוא לוקח, כי כשהוא עושה זאת הוא מסיח דעת מהעקולות, הוא מסיח דעת מכל שאר הדברים, הוא חושב רק על עכשיו שבת. מי שיש כאן קבר, הוא לא הולך לבוא לכבות. אני חושב שזה טוב מאוד, כי כשאדם חושב על מה הוא צריך להציל כי הוא צריך את זה ביום שלישי, הוא בכלל מסיח דעת היה משבת, כי הוא חושב כל הזמן על שבת. אפילו כשהוא מציל, הוא חושב על שבת.

הרמב״ם לא אומר דווקא זאת, הרמב״ם אומר שהוא מסיח דעת, הוא חושב עכשיו סתם שהחכמים לא רוצים לאסור שהאדם יישאר אפילו בלי שבת, אבל זה שהוא הולך להישאר עני ואביון, הוא לא הולך להיות לו אף כלי אחד יותר לביתו, זה לא מפריע לחכמים שאסרו.

קושיא: איך חז״ל יכלו לעשות חומרא כזו?

הלוואי הייתי מבין איך החכמים חשבו, או בטח שהם חיו באיזה עולם אחר, שממונו מועט, יש לו עוד שני כלים. לא כמו היום שלאדם יש בית ששווה חצי מיליון דולר, ולא יכול להיות שעל זה עשו את הגזירה. ממילא נשאר עוד האיסור דרבנן של מכבה, שאז צריך לדעת.

דיברנו כבר שבכלל היום מקילים יותר עם מכבה, כי איפשהו זו סכנה, וגם כי אנחנו גרים בין גויים, ואנחנו לא רוצים שוב את המעשיות בסמיכות חכמים שהוא שרף עיר שלמה בפרנקפורט כי… כן, כי כוונתו או משהו. לא, כן, אמת, לא נוהגים את ההלכות היום, נוהגים כן לכבות אפילו בדרבנן, עושים מלאכה דרבנן, מכבים.

אבל אני אומר שאנחנו לומדים עכשיו לא הלכה למעשה. הלכה למעשה כתוב במשנה ברורה שצריך להיזהר עם ההלכה, כשיש שריפה מכבים, לא עושים חכמות. זה כל אחד רוצה לדעת כך למעשה. אבל עכשיו אנחנו לומדים תיאורטית, אני רוצה להבין את הרבנים. מה לא בסדר?

אתמול למדנו, למדנו שהחכמים התירו לומר לגוי, לגוי מותר “אל תאמר לו כבה ואל תאמר לו אל תכבה”, מותר לומר לגוי אפילו משום חבה אינו מפסיד, הם למדו בהלכות אמירה לנכרי. למה? כי אדם בהול על ממונו התירו. נו, למה אדם בהול על ממונו עשו חומרא מטורפת פראית כזו שהוא יתייאש מכל נכסיו?

ממילא נראה לי זה, שלא יכול להיות שמדובר בבית כזה של היום שבית שווה שם חצי מיליון דולר, והנכסים שלאדם רגיל יש בביתו שווה עוד אני לא יודע כמה כסף, והוא הולך להיות הומלס ואני לא יודע, הוא צריך לדבר עם ביטוח, אני לא יודע. פעם היה דבר רגיל, יש שריפה, יש שריפה, לא דיברו על זה.

המשך דיון בהלכות שבת – הצלה מדליקה

יכול להיות שבגלל זה הוא אומר את המילה “בחצר”, הוא לא מדבר על בית. בית שורף, כן, בית, כל הקירות, הכל נשרף. אבל בחצר, יכול להיות שיש שם אש בחצר, מה זה אומר חצרות. אבל הדרך הראשונה לומר את הענין של פיקוח נפש, אפילו אם היו מפחדים שיהרגו אותו וכו׳. לא, אני חושב שזה חייב להיות שזה היה משהו נורמלי. זה היה נורמלי… אפשר לומר, זה חייב להיות שההלכה היא כך, שאפשר לומר לאדם, תן לזה להישרף.

בקיצור, במילים אחרות, הוא מאבד מזון, מבין, כלומר, בבית יש לו מזון לעוד שבוע שלם. לא שיש לו מזון, כל רכושו וכל חייו נמצאים שם. על זה עומד שהוא מאבד את כל רכושו?

הלכות שבת – הצלה מדליקה: מזון, לבוש, וכתבי הקודש

דיון בסברא: המציאות של ההלכה

דובר 1: כן, בית, כל הקירות, הכל נשרף. הוא אומר “חצר”. אתה יכול לומר חצרות שלנו, הסיבה שכתוב חצרות היא בגלל… אבל אני רוצה לומר את הענין של אפילו הוא… פעם בכלל לא היו נזהרים מענין של מצה וכדומה. לא, אני חושב שזה חייב להיות שזה היה משהו נורמלי, זה היה נורמלי… זה חייב להיות שההלכה… שאפשר לומר לאדם, תן לזה להישרף.

בקיצור, במילים אחרות, הוא מציל מזון שלוש סעודות. כלומר, בבית יש לו מזון לעוד שבוע שלם. לא שיש לו מזון, כל רכושו, כל חייו נמצאים שם. על זה מה שכתוב אוהל, מבין דבר כזה?

דובר 2: כן, כן, כן.

דובר 1: זה לא שווה להאמין. רואים שיש חיוב גדול. וגם יש דין שבשביל מצווה אדם צריך למסור עד שליש ממונו. תאמר שבגלל תקנת חכמים הוא יפסיד את כל מה שיש לו? לא בגלל תקנת חכמים, החכמים עצמם, הם היו אנשים. החכמים מעולם לא… לומדים כל הלכות שבת, החכמים מעולם לא משאירים אדם תקוע עם משהו. צער קטן והוא כבר מתיר. כאן, החכמים ציוו עליו להפסיד את כל רכושו?

חולה שאין בו סכנה מותר לעבור על כל דרבנן. ולא רק זה, אם שורפים את בית האדם היום, זה הרבה יותר גרוע מחולה שאין בו סכנה. זה לא יכול להיות, זה חייב להיות שזה מדבר על אופן… אנחנו לא חיים בעולם שההלכה נאמרה בו.

כך, כך נראה לי בסברא. אבל בכל מקרה היו מתירים. גם היום יש משהו ש… אני לא יודע אם רואים את זה מאוד מבורר. היום מקובל שעישון הוא מאוד מאוד מסוכן. אז בלוק משם יש אדם שיש לו אסטמה עכשיו נפטר. היום יש סיבה אמיתית שאש היא תמיד סכנה אמיתית.

דובר 2: אוקיי, אוקיי, על כל פנים.

דובר 1: אז בואו נלמד את ההלכה ההיסטורית, שהייתה בזמן שהתנהגו בצורה מאוד מחמירה.

דובר 2: לא, זו לא הלכה היסטורית, זו ההלכה כמו שכתוב בשולחן ערוך. אותנו אנחנו צריכים לדעת, אנחנו צריכים לעשות סדר עם המציאות של היום.

אופן של המהר״ם שיף

דובר 1: אז בגלל שהרמב״ם אומר… אז המהר״ם שיף אומר כך, הוא מוצא אופן שהחידוש של המשנה ברורה או של הרמ״א לא נוגע, הוא רק מתיר.

דובר 2: אהא, אני יודע מה, כי ממילא הוא בכל זאת ישרוף את ביתו.

דובר 1: רק לדעת, זה לא יהיה מזה גם, הוא מרגיש שהוא מחלל שבת בפיקוח נפש… אבל כאן גם קשה מאוד מה שהוא אומר “ואם לא עירבו”. אפילו אם הוא לא עשה עירוב, אפילו הוא לא עשה עירוב, מדברים רק על איסור דרבנן, כן?

דובר 2: אז אין הבדל.

דובר 1: זה לא רשות הרבים, אבל הוא יכול לקרוא קול, כן. כאן הוא רבונו של עולם, הוא יכול כאן בעצמו לקרוא קול?

דובר 2: הוא יכול כאן בעצמו לקרוא, כן.

דובר 1: זה לא פשט שאין לו שום דרך.

דובר 2: אוקיי.

הלכה כ״א: מזון שלש סעודות

דובר 1: אז, מה מצילין מזונות? הגמרא שואלת, הסעודות שם שצריך לאותה שבת, מה הגדר? הגמרא אומרת כך: אם נפלה דליקה בליל שבת, מציל מזון שלוש סעודות, הוא צריך עוד להיות לו לכל שלוש הסעודות. הראוי לאדם לאדם, הראוי לבהמה לבהמה.

דובר 2: לבהמה צריך גם להיות שלוש סעודות שבת? כל הדברים!

דובר 1: ומאי ניחא, ערבית ושחרית ומנחה, ואף למוצאי שבת.

דובר 2: אה, הוא מתכוון לומר לאנשים שלוש סעודות, ולבהמות מה שראוי לבהמות, כן, אוקיי.

דובר 1: מאי ניחא, כי אולי צריך כאן לומר רק אוכלים שלוש סעודות ביום, רק בשבת אוכלים… לא, למדנו שבדרך כלל אוכלים שתי סעודות, בשבת אוכלים שלוש סעודות.

דובר 2: מובן, אוקיי.

דובר 1: ואף למוצאי שבת, בבוקר, מנחה מצילין מזון שתי סעודות, ובמנחה מצילין מזון סעודה אחת.

דובר 2: או שיט.

הלכה כ״ב: כלי אחד – הגדר של פעם אחת נשיאה

דובר 1: במה דברים אמורים? במציל לכלי אחד מרובה, אז אז צריך הוא להוציא כאן שלוש סעודות, או שיש לו כלי גדול כן באמת, אבל באותו כלי הוא צריך לעשות שני טיולים…

אבל מוציא כלי אחד לחצר, כל עוד הוא לוקח את זה רק פעם אחת בכלי אחד, פעם אחת אפילו זה לכמה סעודות, מותר.

דובר 2: זה מה שלמדנו קודם בהלכות של החובל, זה מותר אם הוא חושב שהוא מוציא…

דובר 1: הוא מוריד, הוא אומר פעם אחת, מעשה אחד עם כלי אחד.

הלכה כ״ג: דוגמאות של כלי אחד

דובר 1: למשל סל מלאה כיכרות, יש לו סל שלם מלא, הרבה, סל, אני יודע איזה כלי, מלא ככרות, אפילו לכמה סעודות. או עיגול של דבילה, גלגל שלם של דבילה (שיש בו מספיק לכמה שבועות), חבית של יין (אפילו לכמה חיים).

עוד דבר: קורא תניא, ופורס טליתו, וקובץ וכל מה שיכול להוציא, הוא פרש את טליתו, הוא הכניס לשם מה שהוא יכול, ומוציאם מלאים, כן.

דובר 2: הוא מותר רק פעם אחת?

דובר 1: פעם אחת הוא ממלא את הסעודה שלו, גם מותר.

הלכה כ״ד: עומד לאחרים – באו והצילו לכם

דובר 1: אה, עכשיו אפשר ללמוד, גם כמו חכמים אינספור שלמדנו קודם בחובות, ממש. במקום שרק אדם אחד הוא יכול להוציא שלוש סעודות, הוא קורא לכל העולם, הוא אומר עומד לאחרים, באו והצילו לכם, בואו הצילו לכם, וכל אחד ואחד מציל, כמו שהוא צריך לו.

דיון: בעל הבית חייב להרשות

דובר 2: אוי, כלי אחד… עומד לאחרים, לא אומר עומד לאחרים, הוא אמר לעבד לאחרים…

דובר 1: אוקיי, זה כמה…

דובר 2: אבל כאלה הדברים, בואו נראה איך אנחנו מתחשבנים איתם אחרי שבת. קודם מדבר לכל אחד, כל אחד לוקח גם שלוש סעודות או לפי מה שמתחיל זה, או כלי אחד מה שמתאים אפילו דבר גדול, עיגול של דבילה, עכשיו שלו, זה היה הכי הוגן, עוד הפקר. אם המציל הוא טוב, הוא אומר כן, זה באמת שלי, זה הפקר, אבל אני לא רוצה את זה, אני רוצה להחזיר את זה לך, מתוך לשמה, אחרי שבת, שכר אולי. אחרי שבת הוא מבקש ממנו, אבל עבודה בשביל התרחץ שלו, אני גררתי את זה בשבת לאותם דברים.

דיון: שכר שבת – דיון מעמיק

דובר 1: ראשית זה שכר שבת, אתה לא שכר שבת למה. שכר על איסור של מלאכה ועל איתור, לא צריך מקום ערבון, מסובבים כאן אופן שבכלל מותר לגרור. זה אכן יש איתור דרבנן לבעל הבית, לקחת יותר ממה שהוא צריך, אבל האדם השני כבר אין לו שום איסור, מילא מותר לקחת שכר שבת, זה מעניין, אבל שכר שבת קשור לעשות מלאכה. שכר שבת זה דבר נוסף.

דובר 2: מבין, שכר שבת זה על לעשות משהו. אבל אתה בכלל עשית. מה עשית? ומה שעשית? ועשית אחד… כל פעם שמרימים אחד בשבת, הוא עושה דבר שמותר בשבת, ונכון. אני חושב כך. וגם לזה יש לוקח של שכר שבת. מבין את השאלה שלי? מה שלמדו על שכר שבת זה בייבי סיטר?

דובר 1: כן.

דובר 2: גם לא עושים כלום, אסור. אם זה חוץ, אם זה עם איזו עבודה וכו׳. לא ברור. מבין את השאלה שלי?

דובר 1: אני מבין מה אתה שואל, כן. שכר שבת זה שאלה מעמיקה. זה יכול, כי זה לא… שכר שבת זה משהו שדומה למעשר מתן, למשהו דומה לקבל תשלום. זה דבר שקרה פעם אחת. משהו אני לא מבין. כי חושבים שאולי בגלל… אולי הגמרא אומרת שזה לא נכנס בכלל. זה איסור של מלאכה נכנס בזה.

דובר 2: למה כל אחד מותר? למה אנחנו נותנים לאחד?

דובר 1: כי זה בכלל לא איסור, ממילא. אבל נראה שזה מעניין.

הרמב״ם אומר שההיתר שאנשים מותרים להציל מזון, זה רק אם הוא אמר. אבל אדם לא יכול ללכת ולהציל מהשריפה של מישהו אחר בשבת.

דובר 2: למה לא?

דובר 1: כי הוא מתחיל עמי לך זכות להציל. אני חושב למה כי הוא חושב שהעמי לך הוא כי יש לו שהאחר יחזיר לו את זה. לא, אבל נראה כאן כמו רק אז יש לו זכות להציל מזון שצריכים לפי. הוא לא אומר שכשיש שריפה בחצר כל אחד יכול להיכנס. אם כל אחד מותר, איך אפשר לחייב שני לתת יותר, כי הוא לא בעל הממון, הוא לא בעל הבית.

דובר 2: אה, זו המילה. אבל לפי זה היה צריך לכתוב “עומד לאחרים”.

דובר 1: אה, זה מה שזה אומר. אוקיי. אולי צריך בכלל לקרוא עם חולם? לא כתוב ניקוד כאן, כתוב חצר.

דובר 2: מה תורות?

דובר 1: כן, ממש תורות. אה, אני אומר שנראה בוודאי שהחכם קורא כי הוא מקווה שהם יחזירו את זה. בגלל זה כתובה ההלכה הבאה. כי לא הולכים להם. או סתם, הם רעבים, הם רוצים יותר לחם.

הלכה כ״ה: פת נקי לעומת פת שאינו נקי

דובר 1: אוקיי, עוד הלכה. התחיל בפת נקי, אינו חוזר ומטיל פת אינו נקי, הוא לא יכול לעזוב לחם טוב לשבת. אבל להיפך, כן, אם התחיל לקחת פת אינו נקי, שהוא לקח לא טוב, כלומר מעורב כן, כלומר עם המורסן וכדומה, חוזר ומטיל, הוא יכול לומר, “אני רוצה לשבת, אני רוצה לשבת איכות יותר טובה”, והוא מותר לעשות את זה. אם הוא חכם, הוא עושה להיפך, כי…

ומה שמקפידין מה שאוכלים ביום כיפור ערב שבת, שמצילים ביום כיפור מה שצריך לשבת, ומקפידין בערב שבת. למה? כי הוא כבר יכול היה להכין. הוא יכול היה להכין ערב יום כיפור, והוא כבר יכול היה להכין ערב יום כיפור, והוא כבר יכול היה לאכול בשבת. אבל מי שעושה שבת, הוא מקפיד, למה? כי הוא לא אוכל ביום כיפור, הוא לא היה צריך להתכונן. ואין צריך להקפיד לשבת ויום טוב, למה? כי ביום טוב הוא כבר יכול היה להכין. אז כל הטענות האלה הן על האוכל שהוא צריך עכשיו לדאוג, לא על כל הרכוש. לא.

דובר 2: כאן אתה רואה ברור אבל שלשבת אפילו יורד לאכול את האדם, לא שהוא הולך לצטרך לעשות חלוקה וללכת ל…

דובר 1: כן, מדברים כאן על האדם שהנזק שלו הוא העיגול של דבילה. החידוש הוא שהוא מותר להחזיק את כל העיגול. לא מדברים כאן על סעיף של מיליונים.

דובר 2: אוקיי.

הלכה כ״ו: הצלת לבוש – לובש כל מה שיכול ללבוש

דובר 1: מה מצילין לבושו? מה עם לבוש? אמרו קודם שהוא מותר לקחת מאוכל מה שצריך לשבת, ולבוש מה שיכול ללבוש. מה הוא אומר כך? הוא מותר לובש כל מה שיכול ללבוש, ונושא ועוטף כל מה שיכול, עד שיגיע לישוב. הוא לובש כמה שהוא יכול.

כאן יש חומרא גדולה יותר, שבגדים בכלל לא התירו לו להוציא בידיו, רק לבוש, דרך לבישה, שזה הוא יוכל לשאת ברשות הרבים.

דובר 2: אוקיי, כי האיסור הוא, כל האיסור הוא… אבל את הדברים האחרים הוא מותר לקחת בידיו. הוא לא צריך לנשוך בלחם, אני לא יודע מה.

דובר 1: אמת, אמת, אמת. זה מעניין. הוא לא לוקח את זה כחומרא. וגם הוא עושה לדברים האחרים, ולחיים בעד יוציא לך, וכל אחד. למה יוצאים מזה? כי הוא יכול לומר כמה בגדים הוא צריך לשבת, אבל כאן יש קולא גדולה יותר. הוא רואה שבזמנים הישנים בכלל לא החליפו בגדים בשבת. מי מחליף בגדים בשבת?

דובר 2: כן, עוד, זה לסעודה שלישית בשבת אחר הצהריים, או מה שזה לא יהיה, אנשים מחליפים. בפרט אם שמים לב לשבת, איך מחליפים בואו נאמר אנשים.

דובר 1: אבל כאן יש קולא, יש גם חומרא שהוא צריך ללבוש את זה ולצאת כך, לא הוא לא יכול לשאת בידיו. אבל הוא מותר, כן, כמה שנכנס עליו, זה אומר כמו כל מה שהוא הולך ללכת היום בשבת.

דיון: קושיא על הרמב״ם – לא כתוב שהוא יכול לפשוט ולחזור וללבוש

דובר 2: לא כתוב ברמב״ם גם שהוא יכול לפשוט ולחזור שוב ללבוש? זה אם לא לפי המשנה, הרמב״ם לא אומר מה ההלכה. למשל, באוכל לא כתוב כל מה שיוכל לאכול, אדם זה דבר גדול, כל כמה שהוא יכול להכניס בשבת. לא אומרים כך. מה שהוא יכול לאכול, הוא יכול לאכול. מדברים, לוקחים שלוש סעודות, לא רואים שכמה אדם נורמלי יכול להכניס בשבת. אותו דבר כאן, כמה הוא יכול ללבוש. בזמנים הישנים היו כאלה פרסרים.

דובר 1: כן, וכמה שצריך, לא יודעים משהו שזו בעיה.

דובר 2: שואלים בטח בן דרוסאי, אם פעם לא היו פרסרים. בן דרוסאי עשה רעיר את הסטייק שלו.

דובר 1: אוקיי, מה שזה לא יהיה, ואידך זיל גמור.

דובר 2: וגם לבגדים אפשר לומר בואו והצילו לכם, וכל אחד, כל אחד ואחד בורח כפי יכולתו, ומוציא ולבושו בידו. ואותו דבר, זה להפקיר דברים, ויכולים אותו דין כמו המאכל, שאם הם רוצים יכולים להחזיר את זה ולקחת כסף בשביל זה.

הלכה כ״ו (המשך): הצלת כתבי הקודש

דובר 1: עוד דבר שמותר להציל, מאוד חשוב. חוץ ממה שמותר להציל את המזון ואת הלבוש שלו, מותר גם להציל כתבי הקודש. כל כתבי הקודש שנמצאים בחצר, מותר לקחת לחצר אחרת אפילו שלא עירבו. כאן כתבי הקודש זה עוד יותר גרוע, המאכל והלבוש צריך לעשות את זה עם עירוב. אבל את כתבי הקודש מותר אפילו בלי עירוב, אבל בתנאי שלא יהיו מובאות שלוש מחיצות לרוח אחת. כל עוד אין עירוב, אין עירוב חצרות, אבל מחיצות יש, יש שלוש מחיצות לרוח אחת, חסר רק העירוב חצרות, השיתופי מבואות, זה מותר. אבל אילו כתבי הקודש? זה כבר כרמלית למשל לא היו מותרים, היו רק מצילים שם שבאמת מותר, שזו רק חומרא.

והוא שיהיו כתובים אשורית ובלשון הקודש. כתבי הקודש צריכים להיות כתובים אשורית ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובים בכל לשון, או בכתב אחר, או בלשון אחר, או בצורת כתב ולא הוציאו, ואפילו לא היה שם עירוב. כי אין לזה קדושה, ואז אין לזה קדושה.

אומר הרמב״ם עכשיו, בכל לשון לקרוא בה, אפילו בימי החול.

הלכות הצלת כתבי הקודש מפני הדליקה (המשך) — כתבים שאינם אשורית ובלשון הקודש, ספר תורה שנמחק, ותיק הספר

כתבי הקודש שאינם כתובים אשורית ובלשון הקודש

דובר 1: מצילים רק שם שבאמת מותר, שזו רק חומרא. והוא שיהיו כתובים כתבי הקודש אשורית ובלשון הקודש. אבל אם כתוב בכל לשון, זה ספר ארטסקרול, או בכתב אחר, או בשפה אחרת, או בצורת הכתב אחרת, אין מצילין אותן, ואפילו היה שם עירוב. כי אין לזה קדושה, אז אין לזה קדושה.

אומר הרמב״ם עכשיו, ובחול אסור לקרות בהם, אפילו בימי החול אסור לקרוא בכתבי הקודש שכתובים בשפה אחרת. למה? סתם פשוט כי אסור. אסור לקרוא ארטסקרול, אני לא יודע.

למדנו שאפילו קריאת שמע אפשר לומר בכל לשון. לא יכול להיות סידור בכל לשון? כתבי הקודש, חומש, ספר תורה. אה, כתבי הקודש, הוא מדבר כאן על ספר תורה. אבל מה באמת הפשט? למדנו אפילו על מגילה. אה, מגילה באמת לא כשרה אם היא לא כתובה בלשון הקודש. אוקיי.

אבל זה מעניין, יוצאים ידי חובת קריאת שמע בשפה אחרת, אבל כשזה כתוב בשפה אחרת אין לזה שום קדושה? אוקיי.

תרגום לעברית

אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף ויעלו מעליהם. זה לא ברור, צריך ללמוד זאת במקומות אחרים. אני רואה שכתוב בכל כתבי, כתוב ליד ההלכה של הצלה מפני השריפה. אומר הוא, אין צריך להציל.

דובר 2: כן, כן, מה שלא צריך להישרף, לא צריך להישרף. לא צריך, כלומר. כן.

דובר 1: יוונית תיאורטית היה לה קדושה, אבל הרמב״ם כבר כתב בהלכות ספר תורה שהיום אין יוונית בעולם, ממילא הוא לא אומר את ההלכה. כך אומר המגיד משנה, שאמת, הכוונה היא, לפי השיטה שהרמב״ם פוסק, יוונית כן היה צריך להיות לה קדושה, אבל הרמב״ם לא מביא את ההלכה כי הוא כבר אמר פעם אחת שאין.

הפשט הוא לפי זה, כי אין מותר להציל שום… רק ספר תורה היה מותר להציל.

דיון: מדוע אין מותר להציל כתבים אחרים

דובר 2: מדוע אין מותר להציל שום כתבים אחרים? הרי אסור דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה.

דובר 1: זה היה חומש, רואים ברמב״ם שמותר לשים חומש על… זה לא כתוב לפיכך. אבל החומש גם היה כתוב אשורית.

דובר 2: כמו שהיום הספרים שלנו אינם באשורית.

דובר 1: הספרים שלנו גם יש בהם אשורית, זו לא השאלה. אשורית פירושה רק השפה האחרת, לא האחר… אני לא מתכוון שזו ההלכה. אני עומד, צריך להיות שהשורות ישרות, לא זה עושה אותו אשורית. אבל אם למשל באידיש שלנו, אתה תכתוב אידיש בכתב יד לשון, זה לא כתב לשון הקודש.

אבל המפרשים אומרים, הראשונים אומרים, שזה רק בימיהם שאכן היו טועים בדין של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. היום שכבר התירו לכתוב הכל, ממילא מותר להתיר הכל.

אבל לפי הרמב״ם יוצא חד משמעית, שאין מותר לקרוא כתבי הדיוטות אין מותר לקרוא, כתבי קודש שאינם באשורית. בסך הכל, הדבר היחיד, או שאתה יכול ללכת לבית המדרש לשמוע את השיעור מהרב, או שאתה יכול לקרוא ספר תורה, ספר תורה כשר, כל הלכות ספר תורה. זה לומדים, לא משהו אחר. ומשניות גם אין מותר לכתוב, סידור אין מותר לכתוב את כל הדברים האלה. זה אסור.

ההלכה היא מאז. על מה בדיוק לא אומר הרמב״ם את ההלכה? כי הרמב״ם מביא בהלכה… אני מתכוון לומר, הרמב״ם אחרי שהתירו… לא כתוב בגמרא שאחר כך התירו את כל הדברים האלה, צריך לעשות את החשבון בעצמך. אבל הרמב״ם, ברור שאולי הרמב״ם היה חושב עוד הלכות ישנות, אני לא יודע. בואו נסיים את ההלכות הלאה.

כתובים בסם ובסיקרא

דובר 1: הואיל וכתובים בסם ובסיקרא, לא כתוב בדיו הרגיל שהוא כשר, שהוא חזק, שהוא שחור, שהוא קיים. סתם סיקרא היא צבע אדום שמחזיק חזק. אבל הואיל והן כתובים אשורי ובלשון הקודש, מצילים אותן. לא צריך להיות כל דיני ספרי תורה, צריך רק להיות דיני ספרי תורה של אשורי בלשון הקודש, מה שעושה אותו אשורי.

הגליון של ספרים

דובר 1: הגליון של ספרים שלמעלה ושלמטה, הגליון בספרים, למעלה.

דובר 2: כן.

דובר 1: כמו שבין פרשה לפרשה, כמו שבין דף לדף, שמשאירים ריווח ריק. כמו שבתחילת הספר, כמו שבסוף הספר, כמו שבסוף הספר נשאר כמו סוף ספר תורה, הרמב״ם אמר כמה משאירים בספר אחר כך הלאה. אחד מציאור אלוהים.

על מה מדברים כאן?

דובר 2: אם זה נחתך?

דובר 1: אם אתה שואל זו שאלה טובה.

דובר 2: אם נחתך. כן. זה חייב להיות, כי זה מחובר. הקדושה עליו, צריך לתת לזה להישרף. זה מעניין מאוד. למה לא לחתוך? זה צריך להיות שם. כן. ספר תורה כשר. אם זה נחתך. יש לזה קדושה עדיין. כן. למה שמישהו יהיה לו דבר כזה? זה שייך לספר התורה. נראה, שאם היה צריך, לא יודע. לא משנה. א. א. א. א. מ. ציון לויט. הרב אמר, כמו. המגיד הוא מגיד.

דובר 1: הרב מוסיף שזה חייב להיות נחתך, כי אחרת לא נחשב כלום. לא צריך עכשיו לחתוך, רק להציל את הכשרים. בסדר.

ברכות וקמיעין

דובר 1: הברכות והקמיעין. הברכות והקמיעין. אם מישהו כתב סידור, כתב הברכות עם השמות. או, כתב הברכות עם שמות, אפילו פסוקים שמות, וכותב שמות, ועניינות הרבה של תורה כותב בתוך הפסוקים אחד מציל את הנוסדים בני דליק, ולא מצילים אותם מהדליקה, אין להם קדושה, זה לא חשוב, כאן זה שטות לכתוב בכלל.

היום כשכותבים עוד את אותה ההלכה, וכן, לא אחר כך בחלקות ועדים, רואים לגבי קמיעות, נראה כאן שאומרים שעל קמיעות אין איסור מחיקת השם, כמו שאני אהיה נחלץ לכתוב את הקמיע. בכל מקרה, אם יש פסוק או השם בתוכו, כבר יש מחיקת השם לכתוב את הקמיע. בסדר, אבל קודם למדנו זאת שמותר לטעון את הקמיע, תבין, בדרך עכשיו, אם זה קמיע שיש בו מלכה מותר לטעון אותו, אבל שישרף, שישרף, בסדר.

ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות

דובר 1: ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, דהיינו לומר, יש תורה שהיא מחוקה, חסרות הרבה אותיות, היא כבר מטושטשת או פסולה, אבל יש 85 אותיות זה מ… אבל זה כשר הכל, אבל ה-85 אותיות הן מילים שלמות, אפילו בכללן יגר שהדותא, כלומר מילים שהן לא בלשון הקודש, וכן אם היתה בו פרשה, שאין בה שמונים וחמש אותיות, יש בה אותיות, אם יש פרשה, יש פ״ה אותיות זה שיעור של פרשה. שיעור, אפילו זו לא פרשה שלמה, אבל נשאר כל כך הרבה. או אם נשארה פרשה שלמה, אפילו זו פרשה קטנה, “ויבא עמלק” היא פרשה קטנה. או יש בה הזכרות, הפרשה כאן שמות, כמו הפרשה של “ויאמר ה׳ אל משה לאמר”, יש שני פסוקים בפרשה.

דובר 2: שני פסוקים, כן. הפרשה הקצרה ביותר, כן.

דובר 1: הפרשה של “ספר פני עצמו”, על המראות המפרידות. כן, אבל זו פרשה. זו פרשה פסוק.

ומצילין אותה מפני הדליקה. פעם אחת זו פרשה שלמה, אפילו היא קצרה, או אפילו זו לא פרשה שלמה, אבל נשארו פ״ה אותיות, יש חשיבות, קדושה, וההלכה היא מצילים אותה מפני הדליקה.

תיק הספר

דובר 1: גליון אין מותר להציל, אבל את תיק הספר מותר כן. מאוד מעניין. הגליון הרי נחתך. התיק גם נחתך מהספר.

דובר 2: לא, התיק לא נחתך מהספר. הוא הוצא מהתיק.

דובר 1: אין מותר להציל את הגליונות. בסדר, אני מבין שאין מותר להציל גליונות חתוכים, אפילו הם היו מוגהים.

אבל זה באמת מאוד מעניין שהרמב״ם עומד בך ביורה דעה, הרמב״ם הרי אמר שאין מותר להציל את הספר שלו עצמו מפני הדליקה. זה מאוד מוזר. ההלכה הרי בנויה על זה שאין קדושה, אבל אין מותר לקרוא. כמו שהוא אומר, אפילו בחול אין מותר לקרוא בתורה שלא כתובה אשורי. למה הרמב״ם לא אומר כלום? אני לא יודע. צריך עיון. צריך לחשוב באמת מה הרמב״ם הדברים של דליקה זה פלא גדול.

בסדר, עד כאן השיעור.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.