ההקדמה העשירית של מורה נבוכים מציגה את ההבחנה היסודית בין שכל לדמיון כעמוד התווך של הפילוסופיה. הרמב״ם מסביר שהשכל מסוגל לפרק דברים לחלקיהם האמיתיים, להבחין בין כללי לאישי ולהוכיח מופתים – בעוד הדמיון כבול לחומר ולאינדיבידואלים ולכן אינו יכול לשמש קריטריון לאמת. דוגמאות מתמטיות ואסטרונומיות (כדוריות הארץ, קווים אסימפטוטיים) מדגימות כיצד הדמיון טועה בוודאות מוחלטת בדברים שהשכל מוכיח כהכרחיים, ומכאן הביקורת על המתכלמים שהפכו את הדמיון לאמת מידה למציאות.