Tuesday, November 10, 2015 • כ״ח חשון תשע״ו
רבונו של עולם כבר התחילו ספר חדש..ולא עשינו שום סיום או חגיגה עוד
אני צריך להשלים על של אתמול.
אם, כדברי ר יאנקל וכפי שמורה הפשט, הפסוק מנסה להאשים את אין מלך בישראל על השגעונות האלה, כמדומה שיש כאן הטעיה חמורה.
הלא באנרכיה לא אוספים את כל ישראל למלחמה אחת בלב אחד ולא מנצחים מלחמה. ברור שאם היה כל הסיפור הזה אז היו מנהיגים ומצביאים ושופטים וזקנים שמחליטים, גם אם אינם מוזכרים בשמם. אם כן מה לזה ולצורך כביכול במלך שימנע דברים כאלה הרי גם מלכים עושים מלחמות טיפשיות וכו. הדבר היחיד שהוא איש הישר בעיניו זה התנהגות בני בנימין עם הפלגש לכתחילה אבל גם זה לא לגמרי מובן וכי בימות מלך אין אונס בעולם ,אדרבה אם היה חוק היה העונש על הסיפור הרבה פחות היו מענישים את מי שאנס וזהו.
אגב הספר הקודם מסיים בחג השם בשילו וכאן מתחילים עם חג כזה
אגב מתי פתאום נכנס המקדש הזה בשילה לסיפור, לא שמענו שבנו אותו או מי או מה או שום דבר
> יעקב שפיץ
> אז אתה בעצם מחזק את דברי מכיוון קצת אחר. ש״אם היה מלך/חוק היה הע
אולי, אם כי איני יודע כ״כ מה לכל זה ולמלך. יש מלכים שעשו ענישות הזויות כאלה גם. זה יותר שינוי של התפיסה
איפה מוזכר ביהושע סליחה על העמארצות שלי
שילה
מי אומר שזה היה כזה טוב.. הקאזניצער מגיד אמר שאין לנשים להתערב..
Tuesday, June 04, 2019 • א׳ סיון תשע״ט
אנחנו לא משנים את הסדר
מן הנסיון זה לא עובד וסתם עושה בעיות
אני יודע.. לאו דוקא מפה..
אם את רוצה ללמד רות אף אחד לא מעכב.. אבל זה לא טוב להתחיל עם חידושים כאלה.. פה יש חוק..
אני מסכים אפילו לכתוב פה חידושים על רות..
אבל את התורה צריך לשמור..
כל הסיפור הזה הוא לספר את לידת שמואל ועניינו, כמו שסיפר על האבות שהיו עקרות ונולדו, כמו שסיפר על משה שהיה פחד בלידתו וכל סיפור הצלתו, כמו שסיפר על שמשון שהובטח לאמו ושיהיה נזיר. כך חנה נודרת שבנה יהיה נזיר מקודש לה׳.
זה חלק מהדפוס של התנך שמספר על הגיבורים שלו. כמו שסיפורי צדיקים שלנו מתחילים שכבר כשהיה ילד היה עילוי… התנך מקדים עוד יותר ומספר עוד לפני שנולד הובטח מהשם שיהיה משהו חשוב.
וזה תפיסה יותר השגחתית, כאומר זה לא ששמואל היה הבחור הכי טוב בישיבה ולכן נהיה המנהיג. הוא כבר נבחר לפני שנולד להיות משהו חשוב.
אבל באמת שמואל שונה מכל הסיפורים האחרים (אולי גם יצחק ויעקב שנולדו מתפלה, אבל לא נזכר אצלם הבטחה על הילד) שחנה עשתה בצורה אקטיבית את הנדר שעשה את שמואל. אף אחד לא ביקש ממנה, והכתוב מאריך לתאר שזה היה יוזמה שלה ואפילו עלי הכהן לא היה מרוצה, כל שכן לא בעלה, היא עושה הכל לבד. וזה חידוש פה שאכן זה בהשגחה טרם הלידה אבל זה לא קרה לבד מהשם, כמו שמששון מהשם יצא הדבר, זה קרה מהתאמצות בתפלה ונדר של חנה..
ויש פה תפלה מיוחסת לחנה, כמו שהעירו. יש הרבה סימנים שכבר היה סידור בזמן מוקדם מאד, רק שזה השתנה כל הזמן. כבר הבאתי פה כמה פעמים שכל פעם שיש שיר בתנך זה שיר שהיו משוררים, בחגים או במקדש. ספר תהלים הוא אוסף גדול של שירים מזמן הבית, שחלקם כתוב עליהם על מה נתחברו או נועדו לשיר. וכן תפלת חנה כנראה היו נוהגים להתפלל או לשיר מי שהיה לו הצלה וכדומה.
זה שכתוב תפלה במקום קרבנות אין הכוונה שבזמן שהיו קרבנות לא היו תפלות בכלל, אולי היה פחות דגש על התפלות, אבל תמיד היו תפילות. אולי בעיקר על המאורע ולא קבוע כמו קרבן תמיד. ואנחנו מוצאים גם נוסחאות תפלה של אברהם אבינו ושל יעקב אבינו. ושל משה רבינו.
ועכפ הסיפור הזה חשוב גם לפי שאז נולדה התפלה הזו, ולכן התפלה שלה הוא חצי הסיפור גם כאן, וכמו שהגמרא אומרת אנחנו לומדים הרבה הלכות תפלה מחנה, ובטח כבר לפני שהגמרא דרשה הלכות אלה, באמת חנה לימדה דרכי תפלה. וכנראה באמת עד אז לא נהגו בתפלת לחש והיא חדשה את זה. אפשר מתוך מצוקה ועומק כמו שכתוב וכמו שחיים מפרש, אבל בפועל כנראה היא התחילה עם הרעיון של תפלת לחש.
וזה שיר השלישי ששייך לאשה מרים דבורה חנה. הנשים היו משוררות פעם..
אבל זה לפרק הבא
נראה שעד אז היו תפלות מאורע ציבורי. כמו שאנו רואים רוב השירים והתפלות מחוברים באופן של קריאה בציבור. וגם כשיש תפלות פרטיות של משה ויעקב ויהושע הם תפלות שיש להם צורה פומבית, וכנראה נאמרו בקול. אם רוצים לצייר אותם כפרימטיביים אפשר להגיד שחשבו שהשם לא שומע בלחש.. אבל זה מסתמא שטות. אבל בפועל התפיסה של עבודת השם היתה מאד מוחצנת. כאילו השם הוא מבחוץ והוא צריך לשמוע. וכמה פעמים הסברתי המעלה בתנועה הזאת.
מי שמתפלל בלחש היה נראה שמדבר לעצמו כשיכור. תפלה הוא תנועה של לדבר אל משהו מחוצה לך שהשם הוא הכי חוץ, וזה מבטא הקול.
ויש תהליך הפנמה ארוך של הדת והתודעה, סיפרתי שאני קורא עכשיו קוגל הוא מדבר על זה, לא בטוח כמה פרטים נכונים עכ״פ יש סיפור כזה. פעם היו שומעים קול ה׳ מתהלך בגן. היום שומעים קול ה׳ בתוך הלב. לפי זה חנה הוא הנצנוץ הראשון של הפנמה של הדיבור עם השם. תפלה הוא הרי הצד השני של נבואה ופעם האמינו שמי שלא נביא אין לו מה להתפלל. ככתוב השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך. וחנה התחילה משהו חדש שהוא שפיכת הנפש לפני השם. לא משהו פומבי כמו משה ואברהם ויהושע מדברים להשם כמו דרישה, כמו דין תורה ציבורי כזה ואתה אמרת ואתה צריך ככה ומה תעשה וכו׳. אלא משהו הרבה יותר מופנם, מה שאנו רגילים שאתה מדבר להשם בצניעות, מתוך הלב שלך ובתוך הלב שלך.
וזה אכן מעניין שאנו קוראים הפטרה זו בראש השנה, על שם הגמרא שהסיפור היה בראש השנה. ובאמת בראש השנה כולם צועקים מאד… הסברתי פעם שהפשט של מצות שופר זה כביכול לקרוא להשם שיבוא, כמו שכתוב בהרבה פסוקים, צריך לצעוק חזק שיבוא כביכול ממקום רחוק. אז לעומת זאת קוראים הסיפור של תפלת חנה, שיש גם תפלה בלחש היפך מהשופר.
אתם עסוקים בפנינה לשם שמים.. נו אני לא הייתי רוצה שיכתבו אותי בשורה אחת עם השטן.. שהיא מתכוונת לשם שמים כמו השטן… נו לא שבח גדול
אפשר ללמד זכות שלא כתוב מפורש שפנינה היתה בכוונה מכעיסה את חנה, אפשר שזה שהיא הגיעה עם כל הילדים שלה וכולם קיבלו מנות וכו׳ זה היה מכעיס אותה, לא חייב להיות אקטיבי.
ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה׳ – גם בסיפור של תחילת נבואת שמואל רואים שהמשכן לא היה מיוחד אז לעבודת הסדר של הקרבנות וההלכות ככתוב, אלא כנראה היה שם סוג של בית מדרש, שעלי ושמואל היו יושבים שם ולומדים או מתבודדים או עושים מה שאנשים כאלה עושים.
גם בלילה אחרי הסעודה שחנה הלכה לשם מצאה שם את עלי, שכנראה גם הוא סיים סעודתו ובא ללמוד בבית המדרש.. כנראה זה ההסבר שהיה לשמואל מה לעשות שם בתור ילד, היה שם ישיבה שחינכו שם גם צעירים.
זה מצב כזה שהפסוק מתאר, ראש השנה בלילה כולם הלכו הביתה סיימו הסעודה יש שגם סיימו תהלים בביתם. הרב נכנס לבית המדרש להכין את הדרשה שלו למחר. הבית מדרש ריק. ופתאום נכנסת איזה אשה ופותחת את הארון קודש ומתחילה לבכות באופן מוזר. הרב מתעצבן היא מפריע לו הוא חשב שיהיה לו פה שקט מה היא מצאה לה לשגע פה את האלהים, אבל נו מה הוא יודע יש כל מיני אנשים בעולם הוא משתדל להמשיך ללמוד את הגמרא, אבל היא לא מפסיקה היא בוכה וממשיכה להתפללת עוד ועוד, ויהי כי הרבתה להתפלל ועלי כבר אומר זהו, יש לי אפילו גם סיבה הלכתית לצעוק עליה עכשיו, לא ככה מתפללים הרי. והוא ניגש אליה ואומר לה מה לך פה, יש סדר תבואו מחר בשעות הקבלה של האל, לפני מוסף כתוב בסידור פה מתפללים על בנים, מה את שכורה או מה? ובתגובה הוא מקבל מספר מילים של כניעה ותחנונים, לא, פשוט אין לי ילדים כבר עשרים שנה ומה יש לי לעשות בבית אין לי ילדים להשכיב לישון אז באתי לבכות לה׳. והיא מסיימת עם התחנה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרוב שיחי וכעסי. אולי אכן זה לא נכון סליחה לא התכוונתי כלום אני פשוט שבורה וקשת רוח. אני אפילו לא יכולה לשתות יין, בעלי נותן לי בסעודה ואני אומר לא אני בדכאון. זה כזה תגובה של אשה. ועלי מבין שהוא טעה פה ואין לו יכולת להאשים אותה, נו הוא מפטיר לכי לשלום, ואלהי ישראל יתן את שאלתך.
לא מבין מה פירוש מילים אלה, אפשר למצוא פירוש שיתיישב עם הפירוש שלי..
וככל הנראה עלי בכלל לא זכר את הסיפור, העיקר הוא נפטר מהאשה הוא אפילו נתן לה ברכה והיא שמחה בברכה, הוא חזר לסדר לימודו. אבל אם עלי לא שכח השם לא שכח. ויזכרה השם. והתפלה של חנה והברכה של עלי שבקושי התכוון אליו התקיימו. ולתקופות הימים חנה עולה עם שמואל לשילה. והיא מגיעה אל עלי ומראה לו ומזכירה לו אני האשה וכו׳.והנה ויתן השם לי את שאלתי. וזה כבר ממיס כל הפקפוק שלו. ואז יוצא מפיה כל התפלה הזאת כיצד התגברה על הכל וזה כולל כנראה גם עלי שלא לקח אותה ברצינות.
גם חזל מתארים מה היתה אומרת לה היום קניתי בגד חדש לילד שלי מה אתך. באמת המצב הזה כזה רגיש לא צריך להתכוון יותר מדי שיצא כעס וכאב גדול. פנינה כל היום הרי עסוקה עם הילדים, אולי היו לה עשרה כמו שאלקנה מזכיר, וכל מה שיש לה לדבר זה הזה כואב לו הראש והזה רב עם חבירו בבית הספר, והזה צריך להחליף לו טיטול, ואם חנה כבר מחפשת קצת אחווה נשית מתי יש לפנינה זמן בכלל לשוחח היא אימא.. אז זה בוודאי מאד מכעיס את חנה אבל לא חושב שצריך לקרוא שפנינה בכוונה. היתה צריכה להיות צדקת נפלאה ולצאת מדרכה כל היום כדי לא להכעיס את חנה ואת זה ל אעשתה.
והסיפור פה הוא ממש כמו שמתארים אנשים שאין להם ילדים. מגיע פסח וכולם עסוקים עם המה נשתנה וכבר קנו לילד נעליים חדשות וכיצד יביאו אותם לסבתא, ולהם אין מה לעשות חוץ מלקנא ולכעוס. וכך מידי שנה בשנה. כל פעם מגיע עונת החגים מגיע הדכאון והכעס הזה. כך הפסוק מתאר. קשה לי להאמין שפנינה היתה כזו רשעית דווקא מידי שנה בשנה חזרה על אותו משחק. אבל זה טבעי ככה.
ואלקנה, הוא באמת משתדל להיות בעל טוב, הוא לא כמו יעקב שאומר מה אכפת לי יש לי בנים אם לך אין אולי תתפללי.. הוא מנחם אותה ומדבר על ליבה ונותן לה מנה יותר יפה מכולם ואומר שהוא אוהב אותה ככה והיא צריכה לשמוח שלפחות יש להם זו את זה והוא אוהב אותה יותר בגלל שיש להם זמן להיות ביחד לא כמו פנינה שכל היום מחליפה טיטולים.
ובימים ההם לומר אנכי טוב לך מעשרה בנים זה באמת חידוש גדול. הרי אין אשה אלא לבנים. אשה שאין לה ילדים היא מרגישה כשלון כלפי הבעל, הוא לקח אותה כדי שתביא לו ילדים ובלי זה מה היא שווה. ואלקנה אומר לא, האהבה שלנו טובה לי ולך מזה שהיית מביאה לי עשרה ילדים.
אבל מסכן, הוא לא באמת יכול לפצות אותה, בפרט כשהיא רואה כל יום את פנינה, והנחמה הזו לא באמת עוזרת לה, והוא גם הולך לישון עצוב, כבר חשב לפחות ילך לישון עם חנה אבל היא ברחה לו הלכה למשכן להתפלל.
אל תתן את אמתך לפני בת בליעל – בני בליעל נזכר כמה פעמים, גם למעלה בסיפור הפלגה אנשי העיר אנשי בליעל, גם בפרשת עיר הנדחת יצאו אנשים בני בליעל. גם פה עצמו למטה חפני ופנחס היו בני בליעל. זה כנראה מסמל סוג של אנרכיסטים כאלה, אנשים שלא אכפת להם מהסדר הרגיל, לא משתתפים בקרבנות או בצדק עושים מה שבא להם. חנה בעצם אומרת אני לא מהננחים האלה שרוקדים ברחובות יש להם איזה דרך עצמאית בעבודת השם.. אני הולכת בדרך הרגילה, אני לא משתכרת ובאה למשכן כמו איזה בליעלניקית, פשוט אני קשת רוח וכו׳
אפשר שמואל = שמו-אל. הוא נקרא על שם השם.
למה הוא צריך לספר שבשנה הבאה חנה לא עלתה ? כנראה חנה לא רצתה להביא את שמואל אף פעם לבית השם כתייר. ברגע שהוא שם הוא כבר לא יצא משם. בינתיים הוא עוד בייבי אז נשארה איתו. כאילו שמואל צריך שיהיה לו יחס אחר למקום המקדש מסתם עולי רגל, הוא לא שייך לעולי רגלים הוא מה׳יושבים׳ הקבועים.
אולי יש גם שהיא רצתה להביא אותו בפני עלי כאשר היא מקיימת את נדרה, אחרת לא יהיה כל האפקט שתיארתי. חנה מבינה בדרמה היא לא רוצה לקלקל. היא רוצה לבוא עם קיום הנדר לא סתם כמו עוד אישה עם תינוק. היא גם זוכרת איך זה נראה אצל פנינה כשהיא עולה לרגל עם כל עשרת הבנים שלה וזה לא מושך אותה, היא לא רוצה להיות אותה אשה עם הטיטולים מאחורי עזרת הנשים שהיא שנאה שנה שעברה. אומרת אם אני צריכה להיטפל בילדם אישאר פה. כשאהיה מוכן לבא ולעשות את ההקדשה הגדולה שלי אני כבר אעשה את הכך.
ואלקנה הוא שוב הבעל הטוב שעושה רצון אשתו. זה קשה לו. הוא הרי באמת הרגיש כל הזמן קשה הוא מגיע עם עקרה למשכן. כל החברים שואלים אותו נו היה כבר מזל טוב השנה והוא לא עונה.. הם הרי יודעים שאותה הוא אוהב ושכואב לו שאין לו ילדים ממנה. הוא אפילו כזה יפה אליה ואומר לה לא צריך אנכי טוב לך וכו׳ אבל אנחנו יודעים מה הוא עצמו מרגיש. וכבר חלם הנה שנה הזו אני מגיע עם אשתי האהובה ועם הבייבי שלנו ונסתובב בפני הבית מקדש אחרי תפלת מוסף כשהיא באה לברכת כהנים ויהיה לי פנים. אבל אשתו אומרת לא, השנה אני נשארת בבית. והוא לא אומר כלום, אלא טוב עשי הטוב בעיניך, אך יקם השם את דברו. מה אני יכול לעשות. אני לא פעלתי את הילד הזה את יש לך איזה קשר עם השם עשית את זה. אני לא מתערב. יקם השם את דברו.
יש שלשה פירושים בשם שמואל שחנה עצמה דורשת. (אכן כולם מתאימים יותר לשם שאול כהערה, אבל עכ״פ חשוב לראות שכבר בסיפור של האם שלו עצמה היא מפרשת בזה שלשה פירושים)
הראשון מלשון שאלה ותפלה, כי מהשם שאלתיו, היא ביקשה אותו מהשם, ואלהי ישראל נתן שאלתה, אז נקרא שמואל.
שנית כשהיא מביאה אותו לבית השם היא אומרת אני משאילה אותו להשם, מלשון שאלה והלוואה, הוא שלי ואני משאיל אותו להשם שישתמש בו
פירוש שלישי זה כל הימים אשר היה הוא שאול להשם, שלא נראה שהיא חוזרת על עצמה, אלא זה פירוש שלישי מלשון מתבקש, הוא יהיה שם כל זמן שיש לו מה לעשות, כל זמן שישאלו ממנו דברים לעשות.
ייתכן גם שהיא פשוט מתכוונת לבני עלי, שהיו שוכבים את הנשים הבאות בית השם, וחנה פחדה מזה אז אמרה אל תקרא להם לעשות פה סדר כי..
תודה
(אגב בענין השופטים שאמרתי שהיו עולם התהו, מצאתי עכשיו שיש פירוש על שם האריז״ל לספר רות ושם מפרש ויהי בימי שפוט השופטים על המדרגה שקודם הצמצום שנקרא השערה בעצמו וזה בחינת שופטים ולא נגלה בחינת המלכות וזה סוד ויהי רעב בארץ. נמצא שזה אמנם מדרגה שקודם אצילות אבל דווקא לא השבירה. ויל״ע עוד).
Tuesday, December 27, 2022 • ג׳ טבת תשפ״ג
המשנה הדתית של דביר על רגל אחת 😃
לא כ״כ הבנתי הבעיה של סיפורי שמואל, הוא היה המלך /השופט לפני שאול..
ושכחתי לסיים מה שרציתי על פלגש בגבעה אז סליחה שאני חוזר אחורה…
הסיפור האחרון של מה נעשה לבנימין לנשים הוא פחות גרוע ממה שזה נדמה (או ככה אני רוצה, אפשר שהפסוק רוצה שדווקא נקרא לחומרא, מה לעשות ככה אני חושב שאפשר לעשות אפולוגטיקה וזה נשמע לי אפילו נכון בלי קשר…)
קודם כל הענין של אנשי יבש גלעד הוא סיפור יפה של ‘חדא מתרצה בחברתה׳. היה שני שבועות, אחד להרוג מי שלא בא לה׳ למצפה. והשני לא לישא נשים לבנימין. ודי במפורש הכתוב מספר את סיפור השבועה הראשונה לפני שמתחיל בכלל עם העצה של לקחת את נשיהם לבנימין. זה באמת דברים נפרדים. רק בצורה יפה החליטו לרחם על הבנות הקטנות של יבש גלעד לתת לבנימין לנשים. ויפתרו שני בעיות בבת אחת.
הענין הזה בכללות הוא סגירת מעגל שנמצא לאורך כל ספר שופטים, כל הזמן מתמודדים עם הבעיה שיש שבטים והם צריכים הגנה וכן צריכים משפט צדק, ושבטים אחרים לא אכפת להם. דבורה מקללת מי שלא בא לעזרת ה׳ בגיבורים. גדעון עושה חנופה ופשרות כשהם מתלווננים אחר כך. יפתח הורג. ממש בסוף בסיפור זה בפעם הראשונה כל השבטים כולם מתאספים וזה מאד מודגש ‘כאיש אחד חברים׳. ומי שלא בא הוא באמת משתמט שמגיע לו דין מיתה כנהוג. כי הוא הורס את כל החברה שמבוססת על הגנה הדדית.
הענין השני עם חטיפת נשים אני באמת חושב שהוא לא כמו שהוא נשמע וזה גם מפורש בכתוב. אנחנו מציירים ש׳חטפו׳ כאילו באו והרימו בנות על הידיים וסחבו אותם.. אבל זה לא מה שכתוב. חטפו באמצע המחוללות בכרמי שילה זה יותר מה שאנחנו היינו מכנים לקחו לדייטים… היה מפגש (כנראה ההטרמה של המסופר במשנה על בנות ישראל וכו׳, או משהו דומה) שהיו רגילים ללכת שם בחורים ובנות בימי החגים להידבר זה עם זה. רק באופן פורמלי הרגיל הוא שהיו פוגשים בחורה שהיו אוהבים ואז היו צריכים ללכת לשדכן ולדבר עם ההורים וכו׳. רק פה עשו ‘מחטף׳, שלא הלכו להורים רק לקחו ישר את הבנות. וזה מתואר בפירוש כהערמה על השבועה. כלומר ההורים באמת כן מסכימים לזה רק הם עושים משחק כאילו נחטף כדי שלא ייחשב להם עבירה על השבועה, וכפי שישראל אומרים תבואו לבית דין שההוא חטף את הבת והבית דין יגיד נו תנו להם חנינה הרי אין להם נשים..
(ואני חושב שבכללות זה ההסבר לפחות להרבה מקרים של דין האונס או מפתה שלא יוכל לשלחה כל ימיו. זה מתואר כאונס מבחינת המשפחה כי האבא לא רוצה.. ולפעמים האבא כן רוצה רק שלא מתאים מבחינת מישהו אחר במשפחה.. אז מספרים סיפור שזה פשוט אנס אותה וכביכול כעונש לא יוכל לשלחה.. לא שלא היו מקרים של אונס ממש אבל אז בטח לא היו משתמשים בפתרון הזה של לא יוכל לשלחה כל כך. זה לא המצאה שלי קראתי שעד לאחרונה אפילו באנגליה היו משתמשים בטכסיס הזה. ומסתמא עד ימינו במקומות אחרים)
אבל אולי יש שאלה מי בכלל חילק את הספרים כפי שהם לפנינו, נדמה לי יש סברא שהכל ספר אחד עד סוף מלכים?
לא בטוח, במקורותינו זה בסך הכל יהיה מתואר באופן אחר.. זה הרי לא כ״כ שאלה של מי חיבר כמו שאלה של איך אמורים לקרוא את זה, למשל לפי ‘מי חיבר׳ וגם לפי סדרים אחרים ספר רות שייכת פה לפני שמואל והוא לא ככה מסודר בתנך כי כנראה צריכים לקרוא אותה בנפרד לפי המסורת
אבל יש הבדל בין מה שרשום בין הכתובים למה שרשום כהמשך אחד.. כמו שלמשל ברור שחמשה חומשי תורה הם ספרים נפרדים וגם נקראים בהמשך אחד, או לפחות ד ספרים
זה עוד שאלה.. לא יודע, לפי המחקרים שקוראים לזה היסטוריה אחת מתחילת דברים אז כן.. לפי המפרשים מסורתיים איני יודע, הנה רש״י אומר שזה לפי הסדר
(א) ויהי איש אחד – הכל לפי הסדר: משה מסר את התורה ליהושע, ויהושע לזקנים, ושופט מסר לשופט עד שהגיע לעלי, וממנו לשמואל, כמו ששנינו: וזקנים לנביאים (משנה אבות א׳:א׳).
זה יש גם בתחלת ספר שמות.. וגם בתוך ספרים לפעמים יש לתופעה אפילו שם מחקרי שכחתי, ‘חוזר לענין הראשון׳..
כן זה נשמע לי צורה יפה יותר של השאלה. למה עלי ושמואל לא בספר שופטים. שאלה טובה.
בפרט עלי שבאמת מתאים לסדר של השופטים הלא מוצלחים.. (אבל גם בני שמואל..)
אבל הא גופא קשיא.. למה יש ספר אחד של כשלונות וספר שני לא כשלונות, מה היה גרוע אם היה מסתיים יפה בשופט הראשון שכן הצליח?
היה אפשר ללמוד אותם מסרים או להעביר אותם ביקורת בלי שזה יהיה מחולק בספרים ככה, לכאורה