ישעיהו מב – דברים מקבוצת הדיון

Sunday, December 22, 2019 • כ״ד כסלו תש״פ

הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא׃

This is My servant, whom I uphold, My chosen one, in whom I delight. I have put My spirit upon him, He shall teach the true way to the nations.

לֹ֥א יִצְעַ֖ק וְלֹ֣א יִשָּׂ֑א וְלֹֽא־יַשְׁמִ֥יעַ בַּח֖וּץ קוֹלֽוֹ׃

He shall not cry out or shout aloud, Or make his voice heard in the streets.

קָנֶ֤ה רָצוּץ֙ לֹ֣א יִשְׁבּ֔וֹר וּפִשְׁתָּ֥ה כֵהָ֖ה לֹ֣א יְכַבֶּ֑נָּה לֶאֱמֶ֖ת יוֹצִ֥יא מִשְׁפָּֽט׃

He shall not break even a bruised reed, Or snuff out even a dim wick. He shall bring forth the true way.

לֹ֤א יִכְהֶה֙ וְלֹ֣א יָר֔וּץ עַד־יָשִׂ֥ים בָּאָ֖רֶץ מִשְׁפָּ֑ט וּלְתוֹרָת֖וֹ אִיִּ֥ים יְיַחֵֽילוּ׃ (פ)

He shall not grow dim or be bruised Till he has established the true way on earth; And the coastlands shall await his teaching.

כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃

Thus said God the LORD, Who created the heavens and stretched them out, Who spread out the earth and what it brings forth, Who gave breath to the people upon it And life to those who walk thereon:

אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם׃

I the LORD, in My grace, have summoned you, And I have grasped you by the hand. I created you, and appointed you A covenant people, a light of nations—

לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ׃

Opening eyes deprived of light, Rescuing prisoners from confinement, From the dungeon those who sit in darkness.

אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא־אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים׃

I am the LORD, that is My name; I will not yield My glory to another, Nor My renown to idols.

הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה־בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יע אֶתְכֶֽם׃ (פ)

See, the things once predicted have come, And now I foretell new things, Announce to you ere they sprout up.

שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם׃

Sing to the LORD a new song, His praise from the ends of the earth— You who sail the sea and you creatures in it, You coastlands and their inhabitants!

יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ׃

Let the desert and its towns cry aloud, The villages where Kedar dwells; Let Sela’s inhabitants shout, Call out from the peaks of the mountains.

יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃

Let them do honor to the LORD, And tell His glory in the coastlands.

יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר׃ (ס)

The LORD goes forth like a warrior, Like a fighter He whips up His rage. He yells, He roars aloud, He charges upon His enemies.

הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד׃

“I have kept silent far too long, Kept still and restrained Myself; Now I will scream like a woman in labor, I will pant and I will gasp.

אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל־עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ׃

Hills and heights will I scorch, Cause all their green to wither; I will turn rivers into isles, And dry the marshes up.

וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים׃

I will lead the blind By a road they did not know, And I will make them walk By paths they never knew. I will turn darkness before them to light, Rough places into level ground. These are the promises— I will keep them without fail.

נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ׃ (ס)

Driven back and utterly shamed Shall be those who trust in an image, Those who say to idols, ‘You are our gods!’”

הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת׃

Listen, you who are deaf; You blind ones, look up and see!

מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה׃

Who is so blind as My servant, So deaf as the messenger I send? Who is so blind as the chosen one, So blind as the servant of the LORD?

ראית [רָא֥וֹת] רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע׃

Seeing many things, he gives no heed; With ears open, he hears nothing.

יְהוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר׃

The LORD desires His [servant’s] vindication, That he may magnify and glorify [His] Teaching.

וְהוּא֮ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב׃

Yet it is a people plundered and despoiled: All of them are trapped in holes, Imprisoned in dungeons. They are given over to plunder, with none to rescue them; To despoilment, with none to say “Give back!”

מִ֥י בָכֶ֖ם יַאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר׃

If only you would listen to this, Attend and give heed from now on!

מִֽי־נָתַ֨ן למשוסה [לִמְשִׁסָּ֧ה] יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ׃

Who was it gave Jacob over to despoilment And Israel to plunderers? Surely, the LORD against whom they sinned In whose ways they would not walk And whose Teaching they would not obey.

וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר־בּ֖וֹ וְלֹא־יָשִׂ֥ים עַל־לֵֽב׃ (פ)

So He poured out wrath upon them, His anger and the fury of war. It blazed upon them all about, but they heeded not; It burned among them, but they gave it no thought.

רשימות מפרשת וישב

ארבעה סוגי מנהיגות

כלל הפרשיות הללו הם סימנים על מנהיגות פנימית בתוך עם ישראל, מי בראש מי למעלה ומי למטה. יש י״ב שבטים שכל אחד בגופו מייצג את דרכי השבט שיוצא ממנו. ועיקר הסיפורים שלהם פנימיים בינם לבין עצמם לא בינם לאומות.

ארבעה שבטים שונים מוצגים כאן כמיועדים למלוך, וכולם מלכו בישראל באופנים שונים בהמשך ההיסטוריה. וצריך להתבונן באופי המנהיגות של כל אחד מהם למה זה עלה וזה ירד. והם: ראובן, לוי, יהודה, ויוסף.

ראובן הוא הבכור ליעקב ולאה והבכור כרונולוגית. היה ראוי לו אם כן להנהיג מצד זה. אבל כמו ביעקב ועשו וכמו בפרץ וזרח וכמו במנשה ואפרים, הבכור הטבעי יש לו גם דווקא חסרון מצד שהוא חושב את עצמו לבכור טבעי ולוקח הכל בכוח, ועל כך אמר יעקב פחז כמים אל תותר. החטא של ראובן עם בלהה הוא שהוא חושב שמכח היותו בכור כבר ישלוט עכשיו בבית אביו וממילא גם בפילגשות אביו, כמו שרואים אצל אבשלום, ובפרט שהיא שפחת רחל והוא הבכור לגביה. כן להלן הצטרפו בני ראובן אל קרח ועוררו על ההנהגה של בני לוי.

כשלון המנהיגות של ראובן רואים בפרשת יוסף, ראובן שומע ואומר לא נכנו נפש וכו׳ למען הציל אותו מידם. הוא חושב שמה שהאחים עושים אינו נכון אבל אין לו אומץ להגיד להם את דעתו, אז הוא משחק כאילו הוא עמהם אבל מייעץ להם לפי דעתם לא להרגו, וממליץ להשליך בבור ויוסף ימות ממילא. הוא חושב שיוסף יהיה שם וישיבו אל אביו אבל וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויאמר הילד איננו וכו׳. כולם הבינו שנכשלו פה, ראובן היה אמור לשמור על יוסף ולא הצליח, ולמעשה חזרו לתוכנית הראשונה שלהם לומר חיה רעה אכלתהו ועצתו של ראובן לא הועילה כלום.

לכן גם בשלב הבא באותו סיפור כאשר ביקש יוסף לראות את בנימין, ואמר ראובן את שני בני תמית וכו׳, לא סמך יעקב עליו, הרי כבר פעם אחת חשבו שהוא לקח אחריות וראו מה עלה בידו.

אפשר לומר החיסרון של ראובן שהוא חושב לקחת את מקום אביו ולחקות אותו מבלי לחשוב שהוא צריך לחדש לבד מה ששייך למצבו. זה נקרא בכור שוטה. אפשר להראות שעצתו זו של ראובן להשליך את יוסף בבור ולשוב לקחתו דומה לעצתה של סבתא רבקה ליעקב, שכאשר ראתה חמת עשו על יעקב יעצה לו להסתתר בבית לבן עד שוב חמת אחיך, ושלחתי ולקחתיך משם. אמנם כבר שם לא עבדה עצה זו ולעולם לא שלחה רבקה לקחתו משם ולא שבה חמת אחיו אלא הלך לקראתו בארבע מאות איש. (חז״ל אמרו ששלחה את דבורה ומתה בדרך, עכ״פ נכשלה העצה) ולא ניצל יעקב עד שאזר אומץ ללחום עם עשו ולפייסו בעצמו.

חייב להיות קשר גם לענין בני גד ובני ראובן שלקחו נחלתם בעבר הירדן, וצל״ע.

לוי אע״פ שהוא הכהן בכל המשך איננו נזכר בפני עצמו בסיפור השבטים, ודבר זה אומר דרשוני. המעשה היחיד שנזכר ללוי הוא סיפור שמעון ולוי בשכם, ודבר זה בוודאי שורש לזמן הנהגת בני לוי בפועל דהיינו החשמונאים, וכמבואר בספרי החשמונאים שדרשו מקרא זה הכזונה יעשה את אחותינו לעורר קנאותם להינקם מן היוונים שגזרו על בנותיהם. כלומר למעשה המלוכה של לוי נקשרה בהתעוררות אלימה מצד עצמם לא מירושת אבותם. גם ציווי משה לבני לוי שנחשב מקור לכהונתם חגרו איש חרבו וכו׳ הוא כך. יש לבני לוי שורש במה שנקרא קנאות דהיינו התעוררות עצמאית לחגור חרב ולקחת את המלוכה לידים. אמנם קדושת לוי עצמו לגבי עבודה שאינו שייך דווקא להנהגה איננו נרמז בזה וצריך עיון בזה עוד. גם בסיפור יוסף אינו נזכר אבל חז״ל הבינו שגם שם שמעון ולוי הם יוזמי האלימות.

יהודה הוא זה שיורש את המנהיגות אחר שראובן נכשל. ודבר זה נראה כבר בסיפור יוסף פעמיים. אמנם אפשר לומר מה שמאפיין הנהגתו של יהודה שקשה לייחס הצלחתו אל עצמו. תמיד הוא עושה דברים שנראים אימפולסיביים אבל בסוף מתברר שדווקא כך יוצא הכי טוב. למעשה כאשר יהודה מולך ה׳ הוא המולך דרכו ויהודה בסדר עם זה.

שרשו של דבר בפרשת יוסף, כאשר בא יהודה אחר עצתו של ראובן ואמר עצה דומה מאד עם סברא דומה מאד, אבל עצתו היתה למכור את יוסף לישמעאלים וכך נעשה. אבל בסופו של דבר דווקא עצה זו התאימה לכל התוכנית ולמחיה נשלח יוסף לפניהם. בדיוק אותו דבר קרה לו שוב כאשר לקח ערבות על בנימין ויעקב הסכים אליו, ובאותו זמן דווקא עצה זו לא עבדה ונפלו לעלילת יוסף עם הגביע, אך זה דווקא גרם להתגלות יוסף אליהם וכל המשך הסיפור.

גם סיפור יהודה ותמר הנסמך לכאן יש לו קו דומה, כאשר יהודה מתאהב בבת אשה כנענית, ובניה אינם מוצלחים בהתחלה, ואז הוא בא על זונה בלתי ידועה, ומצוה לשרוף את כלתו, אבל מתברר בסוף שהכל בעלילה בכדי שיוליד את פרץ וזרח מתמר.

יוסף בסיפור יוסף כמו מייצג את ישראל עצמם עליו, אבל הוא גם מנהיג בפני עצמו אבל עיקר הקו שלו זה המתנה להצלחת ה׳ שהוא צופה הדורות מראש. הפסוק ואביו שמר את הדבר מייצג את עיקר הגישה של יוסף עצמו, שלא צריך לעשות דבר אלא לחכות כי בסוף יצליח ה׳ את דרכו. זה מתייחס גם לאריכות הזמן של ה׳ שסדר הזמנים שלו ארוכה מכל מידות בני אדם ולכן לא צריך לעשות דבר לקרב את הקץ אלא לחכות אליו. ולכן גם יוסף אינו מתפלל הוא לעולם לא נמצא במצוקה הכל תמיד רק שאלה של זמן.

היום זה גם הפטרה, של פרשת בראשית