Tuesday, July 19, 2016 • י״ג תמוז תשע״ו
שלום עליכם לחבר חדש בבית המדרש ר׳ אברהם בנימין אייזנברג . המכונה Ben
הסדר פה הוא שמישהו שם כל בוקר את הפרק היומי בעברית ובאנגלית ובמשך היום לומדים מעירים מתפלפלים כפי הפנאי.
אנו שמחים לכל יהודי שרוצה ללמוד ולא מתבייש להשתתף באופן פעיל..
א כֹּה-אָמַר יְהוָה אֵלַי, הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים, וְשַׂמְתּוֹ, עַל-מָתְנֶיךָ; וּבַמַּיִם, לֹא תְבִאֵהוּ.
ב וָאֶקְנֶה אֶת-הָאֵזוֹר, כִּדְבַר יְהוָה; וָאָשִׂם, עַל-מָתְנָי. {פ}
ג וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי, שֵׁנִית לֵאמֹר.
ד קַח אֶת-הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ, אֲשֶׁר עַל-מָתְנֶיךָ; וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה, וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע.
ה וָאֵלֵךְ, וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אוֹתִי.
ו וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים רַבִּים; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, קוּם לֵךְ פְּרָתָה, וְקַח מִשָּׁם אֶת-הָאֵזוֹר, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנוֹ-שָׁם.
ז וָאֵלֵךְ פְּרָתָה–וָאֶחְפֹּר וָאֶקַּח אֶת-הָאֵזוֹר, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-טְמַנְתִּיו שָׁמָּה; וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר, לֹא יִצְלַח לַכֹּל. {פ}
ח וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.
ט כֹּה, אָמַר יְהוָה: כָּכָה אַשְׁחִית אֶת-גְּאוֹן יְהוּדָה, וְאֶת-גְּאוֹן יְרוּשָׁלִַם–הָרָב.
י הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרַי, הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹֹת לָהֶם; וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה, אֲשֶׁר לֹא-יִצְלַח לַכֹּל. {ס}
יא כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל-מָתְנֵי-אִישׁ, כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-בֵּית יְהוּדָה נְאֻם-יְהוָה, לִהְיוֹת לִי לְעָם, וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת; וְלֹא, שָׁמֵעוּ.
יב וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, {ס} כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל-נֵבֶל, יִמָּלֵא יָיִן; וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ–הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע, כִּי כָל-נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן.
יג וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת-הַמְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל-כִּסְאוֹ וְאֶת-הַכֹּהֲנִים וְאֶת-הַנְּבִאִים וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם–שִׁכָּרוֹן.
יד וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל-אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים, יַחְדָּו–נְאֻם-יְהוָה; לֹא-אֶחְמוֹל וְלֹא-אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם, מֵהַשְׁחִיתָם.
טו שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל-תִּגְבָּהוּ: כִּי יְהוָה, דִּבֵּר.
טז תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל-הָרֵי נָשֶׁף; וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת, ישית (וְשִׁית) לַעֲרָפֶל.
יז וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה-נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה; וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי, דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה, עֵדֶר יְהוָה. {ס}
יח אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה, הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ: כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם, עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם.
יט עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ, וְאֵין פֹּתֵחַ; הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ, הָגְלָת שְׁלוֹמִים. {ס}
כ שאי (שְׂאוּ) עֵינֵיכֶם וראי (וּרְאוּ), הַבָּאִים מִצָּפוֹן; אַיֵּה, הָעֵדֶר נִתַּן-לָךְ–צֹאן, תִּפְאַרְתֵּךְ.
כא מַה-תֹּאמְרִי, כִּי-יִפְקֹד עָלַיִךְ, וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים, לְרֹאשׁ; הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ, כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה.
כב וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ, מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה; בְּרֹב עֲוֹ נֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ, נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ.
כג הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ, וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו; גַּם-אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב, לִמֻּדֵי הָרֵעַ.
כד וַאֲפִיצֵם, כְּקַשׁ-עוֹבֵר, לְרוּחַ, מִדְבָּר.
כה זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת-מִדַּיִךְ מֵאִתִּי, נְאֻם-יְהוָה, אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי, וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר.
כו וְגַם-אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ, עַל-פָּנָיִךְ; וְנִרְאָה, קְלוֹנֵךְ.
כז נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ, זִמַּת זְנוּתֵךְ, עַל-גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה, רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ; אוֹי לָךְ, יְרוּשָׁלִַם–לֹא תִטְהֲרִי, אַחֲרֵי מָתַי עֹד. {ס}
Reposted the chapter for today because I think new membees can’t see previous messages
כא, מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. מה הפירוש?
מכאן שחוטאים מסוימים אין מספיקין בידם לעשות תשובה. זה גורלך מנת מדיך
אלופים לראש הם הצאן ההולכים בראש העדר ( עיין פרק יא פסוק יט). ה׳ יפקוד על הרועים שאבדו לא רק הצאן שבעדר כי אם גם הצאן המבחרות
The imagery of 16-21, a Shepard taking his flock up a mountaintop to pasture and refuses to return, to descend, as night falls. He feels reassured from his haught position. Then he hears the wolves howling from the north, and realizes his flock will be lost and he’ll have to answer for that.
The prophet asks the king to return, שב, and not let his hubris get in the way, or he will lose his entrusted flock.
👍
פסוק יז הם לפי חז״ל דברי ה׳ הבוכה על עמו (בפשטות הם דברי הנביא) כאב הבוכה על בניו.
ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים ר׳ שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמיה הקב״ה והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב״ה שנאמר (דברי הימים א טז, כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא והא כתיב (ישעיהו כב, יב) ויקרא אדני ה׳ צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון
חגיגה ה:
מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו,
sounds a little tmi
the end of this prophecy is contrary to most other dooms prophecies. He says here that once Yehuda will be exiled they won’t be able to return (just as the black person can’t become white). In the other prophecies he says that after they will be exiled they will return to God and God will bring them back and punish the exilers.
אין די ערשטע פסוק, די Literal טייטש פון “הלוך” איז געגאנגן. או יאללה בלע״ז
It is amazing to see the pasuk about God crying within. It gives God a human and Humane face. I don’t remember such an idea in Tanach before, that God cries while he is punishing the jews.
Well, it goes together with the Gartel alagory. God loved them so much that he tied them around his waist, but they werent interested so he just had to drop them till they became worthless. But really he loves them that is why he cried. He is saying that God doesn’t really punish them, he simply let them fall into a crack in the ground and they simply disintegrated.
This gartel story sounds like a typical reb nachman breslover story.
רשי היה אוהב לומר, כמו זכור שמור
right
געגאנגן, כמו געדענקן
Klal yisroel as a herd of sheep is very strong in this chapter.
יח אמר למלך ולגבירה האפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתכם : -ט ערי הנגב סגרו ואין פתח הגלת יהודה כלה הגלת שלומים : [ יח יט ] נבואה מפורשת ליהויכין ואמו אולי עוד לפני גלותם מירושלים אף שגורלם כבר נחרץ . [ יח ] ולגבירה – היא אם המלך , שהיתה רבת השפעה בעיקר כשהמלך היה צעיר וחסר ניסיון כיהויכין .
http://www.kotar.co.il/kotarapp/index/Chapter.aspx
כיבוש ירושלים וגלות יהויכין – מלכים ב כ״ד
אירועי כיבוש ירושלים בימי יהויכין, הגליית המלך והפקדת שליט חדש ביהודה מטעם המלך מתוארים במקרא בכמה מקומות, אך אין התאמה מלאה בין המקורות השונים. במלכים ב כ״ד, 17-10 נאמר:
“בעת ההיא עלו (ע״פ הקרי) עבדי נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ותבוא העיר במצור. ויבא נבוכדנאצר מלך בבל על העיר ועבדיו צרים עליה. ויצא יהויכין מלך יהודה על מלך בבל הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו, ויקח אותו מלך בבל בשנת שמנה למלכו. ויוצא משם את כל אוצרות בית ה׳ ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל כלי הזהב… והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל עשרת (ע״פ הקרי) אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ. ויגל את יהויכין בבלה ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי (ע״פ הקרי) הארץ הוליך גולה מירושלים בבלה. ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גיבורים עשי מלחמה ויביאם מלך בבל גולה בבלה. וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו”.
לעומת מקור זה נאמר בספר ירמיה נ״ב, 28:
“זה העם אשר הגלה נבוכדנאצר בשנת שבע (למלכו)
יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלשה”.
שני הבדלים עיקריים בין המקורות:
א) שוני כרונולוגי: על-פי התיאור שבספר מלכים נקבע זמנה של הגלות לשנת שמונה לנבוכדנאצר, ואילו על-פי ספר ירמיה נקבע זמנה לשנת שבע לנבוכדנאצר.
ב) שוני כמותי: על-פי מלכים, מספר הגולים בגלות זו היה רב (18.000), ואילו על-פי ירמיה הוגלו מספר מצומצם (3023) בלבד.
במקביל לעדות המקראית על כניעת ירושלים לבבל באה עדות בכרוניקה הבבלית ובה תאריך מדויק ללכידת העיר:
“בשנת שבע (לנבוכדנאצר) בחודש כסלו קבץ מלך אכד (הוא נבוכדנאצר מלך בבל) את חילו וילך לארץ חת. ויחן על עיר יהודה (היא ירושלים), ובחדש אדר ביום השני לכד את העיר, את המלך תפס. ומלך כלבבו הפקיד בקרבה, את מסה הכבד (של יהודה) הוביל לבבל”.
מהכרוניקה מתברר, שירושלים נכבשה בחודש האחרון לשנתו השביעית של נבוכדנאצר, הוא
אדר 597 לפסה״נ.
נראה, שאי ההתאמה במקורות המקראיים מתיישבת בהנחה שהיו שתי גלויות בימי יהויכין. גלות ראשונה מצומצמת, בשנה השביעית לנבוכדנאצר, שעליה מעידים ספר ירמיה וכן הכרוניקה הבבלית והיא התרחשה מיד עם לכידת ירושלים ואולי אף בימי המצור על העיר. בגלות זו נשבו והוגלו תושבי ערי השדה, כנרמז בירמיה י״ג, 19-18 העוסק בימי יהויכין:
“אמור למלך (הוא יהויכין) ולגבירה, השפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתכם. ערי הנגב סגרו ואין פותח, הגלת יהודה כלה הגלת שלומים”.
לפי זה, צר המלך על ירושלים ובאותה שעה הגלה אלפים מתושבי השדה. הגלות השנייה הייתה בהיקף רחב יותר, בשנה השמינית לנבוכדראצר והיא כללה את משפחת המלוכה את בני המעמדות העליונים שהיו בארץ ובירושלים הנצורה. על כך מעיד הכתוב בדברי הימים ב ל״ו, 10:
“ותשובת השנה (השנה השמינית למלכותו)
שלח המלך נבוכדנאצר ויביאוהו (את יהויכין) בבלה
עם כלי חמדת בית ה'”.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/vargon-…
רמב״ם, מורה נבוכים ב, מו
כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך לארץ פלונית, ונשא שם אישה, ועמד זמן, ונולד לו בן וקראו פלוני, והיה מעניינו מה שהיה, כן משלי הנבואה האלו אשר ייראו או ייעשו במראה הנבואה… הכל הוא במראה הנבואה, לא שהם פעלים נמצאים לחושים הנראים…. ולא יצא ירמיהו מארץ ישראל לבבל, ולא ראה פרת.
Today’s meforshim claim that there is another פרת near Jerusalem
Some say אפרת
^these are the comments bit the names didn’t come along when pasting..
אני אנסה ללמוד עוד מעט..
בקשר לתשובה כתבתי פעם מאמר לחודש אלול להוכיח שאי אפשר לעשות תשובה באמת
https://yitzchoklowy.com/machshevet-emunah/%D7%…
בוודאי יש אנשים שאין אפשר להם לעשות תשובה
וגם לפעמים אתה כל כך שונא מישהו אתה לא מוכן להרשות לו לעשות תשובה
פעם הייתי יותר סלחן אבל אחרי שאתה מכיר אנשים רעים אתה מבין שבאמת יש כאלה שמתאים לומר עליהם אין מספיקים בידם לעשות תשובה
רק בוודאי אם מאד ירצו גם הם יכולים לשוב לפי ערך
על פי האיזביצה מסתמא לאף אחד אפשר לעשות תשובה רק ההכרה בזה זה גופא התשובה
או באופן פשוט, אם זה באמת כמו הכושי אז איזה טענה אפשר לבוא, מסכן הוא כושי מה הוא אשם. יכול להיות שזה לימוד זכות.
אבל עמוס אמר הלא כבני כושיין אתם לי כבר כתב רשי שם שמתייחס לפסוק כאן שאומר גם על אלה שהיהפוך כושי עורו שיוכלו לשוב. כתוב במי השילוח שזה מדבר על חטאות נעורים.
אי אפשר לדעת אם ירמיה לא באמת קנה אזור וכו.
למה זה נשמע לי כמו המטורף ההוא שאומר קמתי בבוקר והשם אמר לי לך לחנות ותקנה כוס קפה
או באמת כל אחד שקם בבוקר השם אומר לו ככה כלומר הדחף שהיה לו הוא השם וכיון שראה שמתנהג כה מוזר הבין שזה נבואה.
ותכלס לא הרבה יותר מוזר לעשות כל זה מלהיות ירמיה הנביא בכללי.
הרעיון שהנבואה יש לה ציור חזותי, אי אפשר לדעת האמת אם היה או לא וזה לא כזה משנה.
הפשט הפשוט עם האזור שזה הבגד שהכי מחובר לגוף, כי הלכו עם בגדים רחבים אז, רק הגארטל החזיק אותם, לכן זה סמל לקרבה. כאשר ידבק האזור וכו ישראל הם הגארטל של כביכול.
היום היה באמת צריך לומר כמו יוסי שישראל הם האונטערהויזו שלו..
אנו מברכים כל יום אוזר ישראל בגבורה יש לכוון על זה
והבעיה הוא שלבשו גרטל אבל לא הלכו למקווה זה הנמשל של המים..
על פי קבלה באמת פשוט אבל אין לגלות..רק בקיצור שזו״ן מלבישים לא״א עד חצי תפארת שלו והיינו להיות לי לשם ולתהלה ולתפארת.
יש עוד פשט שאזור הוא ענין תוקף, כמו התאזר בגבורה ער גארטלט זיך אן, גם זה מתאים לדימוי המוחשי כי כשהולכים לקרב לובשים האזור חזק , תוקעים החרב באזור, ולפי הפשט הזה יש גם משמעוות שישראל הם התוקף של כביכול כמו תנו עוז לאלהים, אבל כאן מדבר יותר על הקרבה. רק צריך לחשוב על הקשר ביניהם.
בקשר לפילוסופיה כן, הנקודה שלי בעיקר רק להכיר בכך שבאמת יש לפעמים קושי ממש כמו להפוך כושי עורי, ולא צריך לדאוג שהכושי יהיה לבן, ומה שכתוב בהלכות תשובה שכל אחד יכול להיות כמשה או ירבעם זה סתם דרשה יפה זה לא אמת כי וודאי להיות כזה גדול צריך כשרונות מסוימים וכו׳, ירמיה עצמו אמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך מתאים לשיטתו
בוודאי לפעמים אפשר לעשות תשובה
possibly. my drasha is also just a drasha. It’s not totally the pshat here..
כנראה הנקודה בכך שלקח אזור, כי סתם בגד אפילו אם הוא חלש יכול להועיל, כי תכלס הוא מכסה, אבל האזור אם הוא חלש הוא לא מחזיק את הבגדים, a weak belt is worthless. a weak shirt is ok / וזה הנמשל שלו אילו הייתם משהו אחר נו נו אז אתם עובדים עבודה זרה אבל אזור חלש לא יצלח לכל אין בו שום תועלת כי המטרה שלו להחזיק המכנסיים..
הסיפור עם נבל היין לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד
הוא מנסה להגיד שהנבואה שלו זה obvious כמו שכולם יודעים שכל נבל מלא יין אבל לא שמים לב?
פסוק טו – יז הוא נשמע מאד נואש: בבקשה תנו כבוד להשם בטרם יחשיך, ואם לא אלך לי לפינה שלי ואבכה לבד. זה סחיטה רגשית..
אה, פשוט חסרה לי הפשט, ירמיה נכנס לבית המדרש דפק על הבימה ואמר מורי ורבותי יש לי נבואה מהשם בעצמו! באו כולן ושאלו נו מה אמר השם? אמר כה אמר השם, כל הבקבוקים מלאים יין.
עמדו כולם משתוממים שכויעח הנביא הזה משוגע לגמרי בא לספר לנו דברים רגילים וידועים לכל
ואז ניצל התמהון שלהם לומר כה אמר השם זה הכוונה, כשם שכל נבל מלא יין כך כולכם שיכורים.!
כן הרעיון שלך נכון גם מאשי
כתבתי כבר למעלה שלא סותר..
מעניין, כתבתי שם מלא דברים,, ליודע מה אני חושב עליכם עכשיו. רק העיקר סתירת הרמבם..
כידוע זה שיטת הרמבם לגבי משלי הנבואה.
But with enough imagination it isn’t hard to find a pshat for every detail
So the question is just did the rambam lack imagination or did he have a better reason to be against saying pshat in details.
לא דייקתי לגמרי. הרמ אומר שיש שני סוגי משלים מדויקים ושאינם. באמת מעניין אם יש הבדל ביניהם מעבכ ליכולת דמיון הרמ..
בהקדמה
ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים:
– מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת עניין,
– ומהם אשר כל המשל מורה על כל העניין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאוד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו ליפות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל. ויהיה סדר הדברים כפי מה שראוי לפשט אותו המשל, והבן זה היטב.
[משל נבואי מדויק]
והנה לדוגמת הסוג הראשון מן המשלים הנבואיים, אמרו:
והנה סולם מצב ארצה וכו׳ 86,
הרי אמרו סלם מורה על עניין מסוים,
ואמרו מצב ארצה מורה על עניין שני,
ואמרו וראשו מגיע השמימה מורה על עניין שלישי,
ואמרו והנה מלאכי אלוהים מורה על עניין רביעי, [י]
ואמרו עולים מורה על עניין חמישי,
ואמרו ויורדים מורה על עניין ששי,
ואמרו והנה ה׳ נצב עליו מורה על עניין שביעי.
נמצא שכל מלה האמורה במשל זה היא לעניין נוסף בתוך הכללות הנמשלת 87.
[משל נבואי כללי]
אבל דוגמת הסוג השני מן המשלים הנבואיים הוא אמרו:
כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי, וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב, עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, והנה אשה לקראתו, שית זונה ונצורת לב, הומיה היא וסוררת וגו׳, פעם בחוץ פעם ברחובות וגו׳, והחזיקה בו וגו׳, זבחי שלמים עלי וגו׳, על כן יצאתי לקראתך וגו׳, מרבדים רבדתי וגו׳, נפתי משכבי וגו׳, לכה נרוה דודים וגו׳, כי אין האיש בביתו וגו׳, צרור הכסף וגו׳, הטתו ברוב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו 88,
עניין הכללות הזו היא האזהרה מלהימשך אחר תענוגות הגופות ותאוותיהן, ודימה את החומר, שהוא סיבת כל התאוות הגופניות הללו באשה זונה והיא גם אשת איש. ועל משל זה בנה את כל ספרו.
ונבאר בכמה פרקים מן המאמר הזה את חכמתו בדמותו את החומר לאשת איש זונה 89, ונבאר היאך סיים ספרו זה 90 בשבח האישה אם לא הייתה זונה, אלא מצטמצמת בתיקון ביתה ומצב בעלה. וכל המעצורים הללו העוצרים את האדם מלהגיע לשלמותו הסופית, וכל מגרעת שתהיה באדם, וכל עברה, אינם באים לו אלא מחמת החומר בלבד, כמו שנבאר במאמר זה 91.
והנה סיכום זה הוא המובן מכל המשל הזה, כלומר: שלא יהא האדם נמשך אחר בהמיותו בלבד, כלומר: חומרו, כי חומר האדם הנוכחי 92 הוא חומר שאר בעלי חיים הנוכחי 92.
וכיון שכבר ביארתי לך את זה וגליתי לך סוד משל זה, אל תטריד את מחשבתך לומר ומה עניין אמרו “זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי”, ואיזה עניין נכלל באומרו “מרבדים רבדתי ערשי”, ואיזה עניין נוסף על הכללות הזו באומרו “כי אין האיש בביתו”, וכך כל שאר מה שנאמר בפרשה זו, כי כל זה המשך לשון לפי פשט המשל, כיון שהמצבים האלה שהזכיר הם סוג מצב הזונים, וכך הדיבורים האלה וכיוצא בהם הם מסוג דברי הנואפים זה עם זה
מונ ג כו – לגבי טעמי המצוות
אבל היות הקורבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מנינן מנין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה 24 שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות, ומי שמדמה שיש לאלה טעמים, רחוק הוא מן הנכון, כמי שמדמה שהמצווה בכללותה לא לתועלת מציאותית.
בכל מקרה את צודקת שפה נראה שיש לו סיבה לומר לא לשים במים כי אם לא זה סתם שטויות ולא מיפה הסיפור כמו הפרטים של משל הזונה
אחרי הקטע שהעתקתי אומר הרמבם המסקנה שלא לבקש הסבר לפרטים
__
וכאשר תמצאני באחד מפרקי מאמר זה מבאר עניין אחד המשלים, והעירותיך על כללות הנמשל מה היא, אל תחקור אחר כל פרטי העניינים שנאמרו באותו המשל ותרצה למצוא להן תיאום עם העניין הנמשל, מפני שזה יובילך לאחד משני דברים:
– או שיטה אותך מן העניין המכוון במשל,
– או שיחייב אותך לבאר דברים שאין להן ביאור, ולא נאמרו כדי לבארן. ותביא אותך התחייבות זו לכגון אותם ההזיות המרובות שהוזים ומחברים בהן רוב כתות העולם בזמננו זה, מפני שכל אחד מהם רוצה להמציא איזה עניין לדברים שלא נתכוון בהם אומרם למאומה ממה שחושבים הם 93.
אלא לעולם תהיה מטרתך ברוב המשלים ידיעת הכללות אשר ידיעתה היא המכוון, ויספיק לך במקצת דברים שתבין מדברי שפרשה פלונית משל, ואף על פי שלא אבאר שום דבר נוסף. כי כאשר תדע שהיא משל, יתבאר לך מיד לאיזה דבר היא משל, כמי שמסלק דבר החוצץ בין הראות והנראה *93. [יא]
—
נראה שהוא חושש שימציאו פרטים לא קשורים לכוונת המחבר בגלל הצורך לפרש כל פרט ולכן הוא מרחיק הצורך הזה, אבל תכלס לא שיכנע אותי..
נהיה כאן שיעור במורה עוד מעט יזרקו אותי…
אבל למה הוא חושב שסולם מוצב ארצה יש כן הסבר על כל פרט? רק כי על זה יש לו הסבר פילוסופי יפה?
ואם מישהו יסביר יפה ויעזקהו מרמז לזה ויסקלהו מרמז לזה וכו, למה זה שטויות? אני לא מבין התיאוריה ההרמוניוטית של הרמ. נראה לי שהכל אינטרסים ולא עקבי.
Thanks
מעניין מאטי, חשבתי פעם הרבה אודות תשובה לחברה או תשובה לה וילע.
אמרו בי מדרשא מייקל ג׳קסון מכחיש הפסוק הזה עד שבא מאטי ופירשו
Tuesday, February 11, 2020 • ט״ז שבט תש״פ
לכאורה בברכות פרק ה׳ מצינו שלשה דרכים לעמוד בתפלה
כובד ראש
הלכה פסוקה
שמחה של מצוה
אם תפלה דומה לנבואה אז אולי הם שלשה דרכים והשמחה רק אחד מהם. מבואר בגמרא שכובד ראש זה עצבות…
זה מחלוקת. הגמרא בפירוש מביאה על השיטה של כובד ראש הפסוק בכל עצב יהיה מותר
אני באמת חשבתי על זה. זה נראה שרחו פוסק כמו הברייתא בגמרא ולא כמו המשנה וזה בדיוק החידוש שלו
👍
אני בעד שלא נבלבל מושגים…
יש עדיין הבדל בין
Sadness and depression
העניין של פועל יותר זה הבעשט? צוואת ריבש. יש בשער הכוונות לא להתפלל בעצבות אבל לא נראה לי סגנון שלו מה פועל יותר…
אני לא מסכים בפירוש או כמעט בפירוש הגמרא עושה מזה מחלוקת. גם אפשר לראות שיש ממש מחלוקת שם בגמרא אם ראוי באופן כללי להיות שמח או עצוב
רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא
לפי פירושך אפשר לקיים שניהם אבל אי אפשר..
אבל צריך לדייק אם זה הברייתא של הלכה פסוקה או של שמחה ואפשר הם באותו כיוון ושניהם דלא המשנה כי הלכה פסוקה זה שמחה כך משמע קצת
כן הקטע הזה הוא נגד המשנה מה לעשות…
כי המשנה אומרת להתפלל בעצבות
נו אתה יכול לחלק חילוקים אני לא אוהב חילוקים כאלה.
זה ניכר שיש כאן מחלוקת מה המהות של התפלה
נו עוד פעם הגמרא אומרת בפירוש שכובד ראש זה עצב לא שזה אימה ויראה.
וזה נראה לי תלוי אם המהות של התפלה זה כמו התנבאות כלשון פה להמשיך אור עליון או שזה פשוט לבקש על בעיות שלך…
אני גם חושב שבגלל זה צריך האזהרה של רחו כי זה חידוש . סתם להגיד מוסר זה לא העניין שלו.
לשבור כוסות זכוכית לא עושה איזה מרירות או אימה זה עושה פשוט עצבות
ולא למלא שחוק פיו וכו׳ אתה יכול לפלפל פלפולים אבל זה לא מה שכתוב
הסברתי. כי הוא אוחז שעיקר התפלה זה אור עליון וכו׳. אז פוסק כמו הברייתא. לפי הגמרא נראה שדעביד כמר עביד וכו׳
אז לפי רשי רב אשי לא היה לו הכנעה?
איך שלא תחלק זה יותר עצוב וזה יותר שמח…
גם רחו אומר זכור לי שלפעמים צריך כן עצבות כמו בוידוי?
כך כתוב? עכפ הוא מבין שיש שמחה ויש עצבות ולא שיש כל מיני קשקושים כמו מרירות שלכאורה זה שייך בוידוי…
כלומר הוא רוצה שתתפלל לא עם התחושה הזו ולכן זה חידוש כי לכאורה יש מקום דווקא כן ככה
אפשר גם מה שכתוב לבכות בראש השנה
גם רחו מעקם פה את הפשט של הגמרא לגבי תפילין לכאורה
בגמרא משמע שזה ‘היתר׳ לא להיות בעצבות והוא עושה מזה מצוה לשמוח
אבל אולי הפירוש שלו מסתבר צע
Tuesday, September 05, 2023 • י״ט אלול תשפ״ג
?
מה זה אזור גארטל?
זה נראה שעל הפרק של היום אנחנו מברכים ‘אוזר ישראל בגבורה׳?
לכן לא יביאו במים כי היה חושב שבטח צריך לטבול את הגארטל במקווה
ה׳ אמר לו וקנית..
גם הסימן של ירמיה הוא לא למראה עיני העם זה כזה נבואה לעצמו
והוא מספר לנו המראה והנמשל
מעניין להבין איזה חלקים הנביא רואה בחזונו מקל שקד ומה הוא עושה לבד המעשים…
יש וורט של רבי צדוק שרוצה להבין למה חלום זה נבואה אבל מה שחושבים בערות לא.. זה צריך להיות להיפך אם אפילו חצי רעיון של חלום זה נבואה כל שכן מה שאדם חושב בצלילות הדעת…
רק שאנחנו כאילו הורסים עם הרצונות שלנו..
אבל מי שלא הורס אז באמת המחשבות הצלולות הם יותר נבואה
וכך זה לגבי המעשים
לעשות מעשה סמלי נבואי זה בטח הרבה יותר מאשר לראות חלומות..
זה ג סיפורים שונים הפרק יג ואני צריך ג ימים ללמוד אותם…
יש לו בכל הפרקים מתחלת הספר ועד כאן פחות או יותר אותו מסר
או אותם מסרים
רק עם צירופים אחרים
קיצור הענין הוא שהוא רואה שהאויבים מגיעים, ושהעם מושחתים, העם לא רואים לא את השחתתם כמובן ולא את הרעות באות. ועל 4 נקודות אלה הוא חוזר וחורז מכל מיני אופנים, לפעמים לסתור את המבטחי שווא שלהם, לפעמים להראות להם בפרצוף מה הם עשו, לפעמים לצעוק עליהם בנהי ואבלות, לפעמים לצייר להם כיצד זה ייראה כאשר האויב מגיע