Tuesday, August 22, 2017 • ל׳ אב תשע״ז
ר מאטל אוהב לפרש שהבבליים שמעו שבציון יש מנגנים יפים שיודעים לשיר יפה, אז כאשר שבו אותם ביקשו שירו לנו משיר ציון. אך הם לעומתם טענו וכי אנחנו בעלי מנגנים או משהו, אנחנו עובדי השם, אנחנו לא שרנו שירי ציון, אנחנו שרנו שירי השם, איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר.
זה פשט אחד
בכל שיר יש עמקים רבים, כי השיר מכיר בקוצר המילים לתאר עולם שלם, והוא נותן לנו רמזים וסימנים של אובייקטיבם ותחושות וקישורם ומנסה לצייר איתם עולם שייכנס לנפש השומע או הקורא
ובכן מה אנו רואים פה, נפש אשר גלתה מרוממותה והגיעה על נהרות בבל. ומה נשאר אצלה מכל הפאר וההדר והמלכות שלה. רק הנהר הזה הזורם לפניה. האבן שהיא יושבת עליה. עצי הערבות אשר סביבותיה. זאת הרקע המתואר במזמור זה. ומה בגופה נשאר. רק פיה, שהיתה שרה בו. וידה, שהיתה מנגנת בו.
ובכן לוקחת היא את מה שיש אצלה, וזועקת את כאבה, ישבנו גם בכינו בזכרנו את הכל. וכל החפצים הממשיים שנשארו סביבה, היא רואה כמו את התרסת הממשיות שלהם אל מול הריקנות שבנפשה שנחסרה מכל. והיא מאחלת לנפשה את אותה מוצקות של החפצים, הלוואי ותבלע בהם. ולה לא נשאר אלא זכרון ציון אוורירי. תלינו כנורותינו על הערבות, הלוואי ויהיה לה כנור כערבה זו, מאחלת לידה שתישכח אם לא אזכרכי, מטיחה היא את זכרון ירושלים בגוף מוצק מלא גם חם כמו ידה, אשר קשרו הבבלים בכבלים והורידו פה, רוצה היא שיהיה זכרון זה קרוב חי וממשי ונוגע ונוטף דם כמו ידה. תדבק לשוני לחכי, יהיה הזכרון כמו הלשון שלי שנתאבן פה אותו מין התאבנות מוצקה אם לא אזכריכי.
והנה היא פונה אל הדבר היחיד שלא התייחסה אליה בסצנה, אלו השובים הבבליים שהביאו אותה לפה, ואומרת ובאשר לכם, כמו שאני מאחל לזכרוני תוקף עצמים, יזכור השם לכם את אשר אמרתם אתם בפיכם. אשר ביקשתם להרוס את האבן שאני יושבת עליה, כמו את היסוד שהיה לנו בארצנו, ובכן מה יש לי לאחל לכם, רק שהשם יזכור לכם את זה, ולכם יגמול אשר גמלתם לנו, כאשר ביקשתם לנו דברי שיר, לא די שהחסרתם אותנו מכל עוד בקשתם מאתנו דברים, ועוררתם בנו את המאמץ הזה, אשרי שיאחז בידו יקבל כזה חפץ חי ממשי מאובן ונוטף דם, וינפץ את עולליך אשר שלי עוללת כבר, על הסלע הזו שאני יושב בה, בסלע כמו אלה המפוזרים פה סביב לנהר מבינות לערבות.
ועוד נמצא בתיאור הזה משהו של נחמה, שהוא בכתוב על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי באמת למי שלא נשאר כלום אלא שירו אי אפשר כבר לקחת ממנו שום דבר. כי איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר זה לא תלונה בלבד אלא מהות. שיר השם אינה נישרת על אדמת נכר. ואם האדמת נכר לוקח אותה אין בכליה יד עדין מספיק כדי לתפוס את השיר הזה. ונתלה הכנור על הערבות. כמו שאומר הרי הרוח נושבת כל יום, והיא עושה קול מבין עצי הערבות, אין השיר תלוי בנו שנתן לכם אותו כאילו היה דבר, דברי שיר, אבל הוא נתלה באוויר היום כמו בערבות האלה. ומבין ערבות האלה ינשב וישיר תדיר ולא יוכל לשלוט על זה שום אויב.
ועוד, על ערבות בתוכה אלו ערבות דיום ערבה, שאין בהם לא טעם ולא ריח, ועל אלו הערבות נפתח פה ומהם נצמח רוכב בערבות. כי שם נתלה כל עומקי גווני הייחוד אשר נלקח מאתנו בלולב ואתרוג והדס, שנעלמו. ועל ערבים נתלה כל התקווה וכל הכנור כ״ו נ״ר. וראה אשר ג׳ מינים הראשונים אינם נמצאים בכל מקום ועיקר גידולם בארץ ישראל. אבל הערבה גדלה על כל נהר וגם על נהרות בבל ועליה תלינו כנורותינו.
תודה 😘