תהלים קלה – דברים מקבוצת הדיון

Sunday, August 20, 2017 • כ״ח אב תשע״ז

(49) ספר שיחות מוהר״ן – אות א

כי אני ידעתי כי גדול ה׳ ואדונינו מכל אלקים” (תהלים קלה ה). דוד המלך, עליו השלום, אמר “כי אני ידעתי”. אני ידעתי דיקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו (א), ואפלו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום, אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול. ועל כן אמר: “כי אני ידעתי”, אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל:

ואמר: שמה שכתוב אחריו: “כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ” וכו׳ הוא ענין אחר לגמרי ורחוק לגמרי משבח “כי אני ידעתי”. כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא כנ״ל. וכמו שכתוב בזהר (א קג: על משלי ל״א כג): “נודע בשערים בעלה” ‘כל חד לפום מה דמשער בלבה׳ כמבאר במקום אחר

מה פירוש המילה הללויה ומה הקשרה ולמה האנגלית מתרגם hallujah

בין פסוק ז לח נראה קפיצה ודילוג, אולי זלמן לייב יסביר לנו שזה שני מזמורים שונים שנתפרו ביחד, איך פתאום נכנס פה בכורי מצרים

ואז בפסוק יג הוא חוזר לענין הראשון של גדולת השם באופן כללי, ואז צוחק על אלילים

זה שיר הלל שהיו אומרים בציבור, ומסיים בית ישראל ברכו וכו

בקשר ליראי השם קראתי לאחרונה תיאוריה שהכוונה על גוים שהתגיירו קצת אבל לא ממש, שכן הוא מונה משפחות משפחות כהנים לויים ישראלים אם כן יראי השם הם גם לא ישראלים אלא גוים שנהגו קצת יראת השם

וזה קשור לפסוק שהערשי הביא שבוע שעבר כי יראו האנשים האלה את השם

https://en.wikipedia.org/wiki/God-fearer

כאן עמ׳ 20
📄 ../media/http://labshul.org/wp-content/uploads/2015/12/Joy2_R03.pdf
” target=”_blank” style=”color: #007bff; text-decoration: underline; word-break: break-all;”>http://labshul.org/wp-content/uploads/2015/12/J…

וזה מתאים להמשך הפסוקים שבעצם באופן כללי מהלל עבדי השם – קורא לעבדי השם להלל את השם – והם מתפארים בכך שהם עובדים השם ולא אלילים. ואותו דבר גוים שעזבו את האלילים שלהם שהם כסף וזהב וכו

כבר דיברנו בישעיה שהזלזול הזה באלילים כעץ ואבן הוא מאוחר יותר כי מי שמכיר אלילים באמת לא אומר ככה

קשור גם למה שדיברנו פעם אודות נוסח התפלה של ראש השנה והגוים. כלומר נראה שברגע שמדברים על מלכות השם כהכרה באל המונותאיסטי ושלילת האלילים הטיפשיים, אז ממילא צריך לחשוב על כל הגוים שמתחילים לחשוב ככה או שיחשבו ככה בעתיד, לכן בעצם ברגע שיש לך הרעיון של מלכות השם בנוסח התפלה, שבעצם לזה הכוונה שיכירו שיש רק אל אחד ולא ע״ז, וצריך לחשוב איך לכלול את האנשים האלה בנוסח התפלה.

כאילו אם הגוי נכנס לבית מדרש, הפיזי או המטאופורי, אז צריך שהתפלה יחשוב עליו

למעשה רש״י כאן כבר מפרש אלו הגרים

בענין הגרים יש לי להעיר, שאנו היום נוקטים תמיד שגר שנתגייר כקטן שנולד נמצא הוא בכלל ישראל כמו כולם ואין שום הפרש. זה בגלל שאנו נוקטים יהדות דת כמו נצרות. אבל בחז״ל אין הדבר הזה ברור ככה כלל. ועד זמן הראשונים הסתפקו אם יש לגר לומר אלהי אבותינו. ברז״ל וכן בעוד הרבה ספרים מאוחרים יותר (הכוזרי חריף בזה) נראה ברור שגר הוא לא יהודי ממש ולא נכנס באותו הקהל של ישראל. די בכך שההלכה גם היום קהל גרים לא אקרי קהל ומותר בממזר. וגרים תמיד היו קטגוריה של בינייים שבעצם אומר גוים שהם עובדים השם ולא ע״ז ושומרים רוב או כל המצוות. לכן כל הסיבוך שיש היום בהלכות גרות נובע מהשינוי הזה שאנו מצפים שגרים יהיו ישראל ממש אבל זה בכלל לא הפשט, וגם אצל רז״ל היו קטגוריות מעורבבות של כותים שהחזיקו בהרבה מצוות ולא כולם ולא היה ברור מה דינם.

במילים אחרות אם זה נכון שגר הוא יהודי ממש אז לא היה צריך קטגוריה של גרים בכלל. זה היה רק טקס של איך נהיים יהודי. אבל זה התפיסה הנוצרית של דת שמגיעים אליה בעצם כולם בהמרה, ויש דמיון למשל במפרשים שרואים במעמד הר סיני הגרות הראשון, או בברית מילה משהו מקביל להטבלה הנוצרית. וברז״ל לרוב זה קטגוריה נפרדת נחותה כאילו מישראל. והם בעצם נשארים תמיד גוים. ואדרבה מה שיש לאהוב את הגר, גם לפירוש החזלי שמדובר על גר תאלוגי ולא רק גר פוליטי, הוא אומר שהוא נשאר גר ויש לאהוב אותו אף על פי שהוא זר. ואילו היה ישראל ככולם לא היה מצווה כזו.

האחרון שחשב על גרות במונח הישן זה כנראה ר נחמן מברסלב שיש לו כמה תורות איך מקרבים גרים ואיך גורמים שגוים יכירו בנכונות אמונת ישראל

שמך לעולם זכרך לדור ודור לפי רז״ל הוא כמו זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא. ובהרחבה הכוונה שאמנם שם השם הוא לעולם אך איך הוא נזכר משתנה בכל דור ודור לפי מצבו ודרכו. לפעמים מתקנים לברך את חבירו בשם ולפעמים דווקא להיפך. לפעמים נקרא הויה לפעמים אדני לפעמים אללה לפעמים גאט לפעמים רבוש״ע לפעמים מלך לפעמים אב וכו׳

👍 או עוד יותר מאוחר תפלת אתה הראת של שמחת תורה , ותפלת הודו בכל יום, ועוד הרבה כאלה.

מוצא רוח מאוצרותיו: יש באיזשהו מקום אוצר של רוח יש רוח צפונית רוח דרומית וכו׳, והשם מוציא משם את הרוח שיבא וינשב לנו לפי הצורך.

איך הם הגיעו לתיאוריה הזו איני יודע בדיוק

ונתן ארצם נחלה- נחלה לישראל עבדו, אפשר לדרוש על פי עמון ומואב טיהרו בסיחון, קודם נתן הארץ להם וממילא היה אחרי זה נחלה לישראל

ועל פי פשט יותר השם שמך לעולם – פירוש ההכרה בהשם מן הבריאה כמו תחילת הפרק כל אשר חפץ עשה ווכ׳, זכרך לדור ודור הוא ההכרה מן ההיסטוריה שנזכר אחריו כמו מכה בכורי מצרים וכו׳,

ועל ידי התגלות השם בהיסטוריה בני אדם מזכירים את השם

כי ידין השם עמו ועל עבדיו יתנחם מה הפשט? או שכאשר הוא רוצה לדון אותם ונזכר שהם עבדיו הוא מתנחם.

ויותר פשט שיבוא זמן או בא זמן שהוא ינקום כאילו דין עמו, ויתנחם לעזור להם

עצבי הגוים המפרשים אומרים שעבודה זרה מביאה עצבות.. אבל הפשט זה כמו לשון מעוצב בעברית? היצירות שלהם?

אף אין יש רוח בפיהם לא רק שלא מדברים בפיהם אפילו אינם יכולים לנשום או ללחוש כאילו

כמוהם יהיו עושיהם זו קללה פואטית. תהיה כמו האל שלך. באמת כולם כמו האל שלהם..

ליהודים יש אלהים פלפלן ומופשט אז הם עניים פלפלנים

יכול להיות שיראי השם הם גוים וישראל הם אוהבי השם? כמו אברהם אוהבי?

המלבים יש לו הסבר קצת יותר מתקדם מלבי״ם תהלים פרק קלה

המטר יתהוה ע״י שיעלה נשיאים, שהם האדים המתנשאים ועולים מן הארץ עד מקום העבים ועיגול הנשימה, והאדים האלה הם מלאים רוח ואויר, שעל ידי זה הם מסוגרים ונעלמים מן העין על ידי שיסוד האש העצור בתוכם יפיץ את האדים על כנפי רוח, והיה בהשגחת ה׳, שברקים למטר עשה, בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי״ז יוציא הרוח מאוצרותיו, יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי״כ יתהוה המטר:

כמובן אין אוויר אצור ביסודות והרוח בא מאיזה שינוי בair pressure או משהו, וצריך להסביר שאוצרותיו הם האוויר עצמו או משהו

Sunday, October 13, 2024 • י״א תשרי תשפ״ה

נראה לי יש על זה זוהר צריך לחפש