Wednesday, December 16, 2020 • א׳ טבת תשפ״א
שבח
לשבח
אבל יש לזה כבר מלה לשבח
לכן לא נראה לי מדויק
אני חושב על מהו בעצם הלל והודיה התחלתי לכתוב
לפי העניין ולפי הסימנים המפורשים בו מתחלק ההלל לחמשה פרקים עיקריים . תחילת וסופי הפרקים מסומנים ב׳הללויה׳. ובפרק האחרון מסומן תחילתו וסופו ב׳הודו ליי כי טוב׳ .
הלל והודיה
רואים אנחנו כי יש מחזוריות מבוססת ‘הללויה׳ ויש מחזוריות מבוססת ‘הודו ליי כי טוב׳. וזהו שאמרו בחנוכה קבעום ימים טובים בהלל והודאה כי אלה הם שני דרכי ההלל היסודי .
הסדרים האלה מופיעים כבר במקרא כדרכי תפלה והילול קבועים: “ויתן לפני ארון יי מן הלוים משרתים ולהזכיר ולהודות ולהלל ליי אלהי ישראל” (דברי הימים א ט״ז, ד). “אז נתן דוד בראש להודות ליי ביד אסף ואחיו” (שם ז). “ושאר הברודים אשר נקבו בשמות להודות ליי כי לעולם חסדו” (שם מ״א). “ולעמוד בבקר בבקר להודות ולהלל ליי וכן לערב” (דברי הימים א כ״ג, ל). ידותון בכנור הנבא על הדות והלל ליי (דברי הימים א כ״ה, ג) “ויהי כאחד למחצרים ולמשררים ולהשמע קול אחד להלל ולהדות ליי… ובכלי השיר ובהלל ליי כי טוב כי לעולם חסדו” (דברי הימים ב ז, ג). “ויעמד משררים ליי ומהללים להדרת קדש בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו ליי כי לעולם חסדו” (דברי הימים ב כ׳, כ״א). והלוים בכלי שיר יי אשר עשה דויד המלך להדות ליי כי לעולם חסדו בהלל (דברי הימים ב ז, ו׳). “ויענו בהלל ובהודות ליי כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל ליי על הוסד בית יי” (עזרא ג, י״א).
משמעות כל הפסוקים הללו שקריאת “הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו”, או “הודו ליי כי לעולם חסדו”, הם היו סדרים קבועים ורגילים להלל בהם לה׳. עד שכאשר כתוב ‘הודות לה׳ אין לפרשו כפועל שיודו לה׳ אלא כאמירת הנוסח הקבוע ‘הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו׳. ואין זה שלא היו אומרים אלא זה אלא אלה היו פסוקי הפזמון והמפתח שעליהם היו המשוררים מוסיפים להרחיב המילים לפי העניין והקהל היה קורא ועונה הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו. ורשמי הסדר הזה רואים אנחנו במזמור חמישי שבהלל המסיים במה שפתח הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו, ובמזמור קל״ו הנקרא הלל הגדול המסיים כל פסוק בחציו השני של הקריאה ‘כי לעולם חסדו׳.
משמעות הפזמונים
כל פעם שאנחנו אומרים שזה סדר אמירה של קהל וחזן או פזמון אין בזה משמעות טכנית בלבד שכך היה סדר האמירה ועל ידי כן אפשר להבין את מבנה השיר. אלא בסדר זה יש גם משמעות פנימית ורגשית. כי כך הוא סדר התבוננות שאתה לוקח פסוק אחד כללי ומעמיק בו מכל מיני צדדים ואז מוצא בזה העמקת והכפלת הטעם וקורא שוב הודו ליי כי טוב, או שיש לו התבוננות כללית ופותח בה במפתח זה שנמסר במסורת. אפשר להסתכל על תפילות אלה כמפרשים זה את זה. יש פסוקים קדומים של הללויה ושל הודו ליי כי טוב וכל מזמור כולל בתוכו את הקריאות העתיקות הללו ומביא אותם למקומו ואז חוזר להתבונן בתוך הפסוק הקדום ומפרש בו פירוש חדש.
וכן הוא בכל פסוק ופסוק משירת המקרא שכמעט תמיד הוא חוזר על עצמו במילים שונות ואפשר לקיימו על ידי אמירת קהל וחזן או מקהלה אחת אומרת חציו של פסוק זה ומקהלה אחרת אומרת חציו השני, ובאופן זה נראה שהיו משוררים הרבה מזמורים בבית המקדש . ומכל מקום אין הידיעה הזו ידיעה היסטורית בלבד אבל היא מאפשרת לנו לחדור אל התנועות הדקות שהשיר מכניס אותנו אליו על ידי שהוא מתחיל בדבר אחד ואז כופלו ומתבונן בו מצד שני על ידי קול שני, ואפילו האומר לעצמו את ההלל יש לו לשמוע את הקולות השונים האלה הנובעים מצדדים שונים של הדבר כאילו הם כיתות מלאכים משוררות ועונות לעומתן.
וכאשר קורא את כל פסוקי ההלל יש לו לראות כיצד כל פסוק מגיע להדגשה חדשה שיש לקרוא אחריו ‘הללויה!’ או לתחושה חדשה שיש לקרוא אחריו ‘הודו ליי כי טוב!’. שאין פרטי הפסוקים אלא אופנים להרחיב את פרטות השבח וההילול וההודיה אבל הוא כולו צריך להיות הלל ולפיכך אמר הרמב״ם שהיה ראוי לחזור אל המנהג הישן שיהא החזן קורא והעם עונים אחר כל פסוק הללויה, ועכ״פ זוהי הכוונה שבלב.
עיין למשל תענית כט, א שנכנסו אויבים לבית המקדש והיו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה׳ אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום. ומה פשר ההפסקה הזו בדיוק באמצע פסוק אלא שחציו השני של פסוק זה הוא הוספה והכפלה על חציו הראשון שמסיים במה שפתח ומוסיף עליו. ברעתם יצמיתם – יצמיתם ה׳ אלהינו. וכך היו נוהגים לשורר אותו שהיו קבוצה של לוים עומדים ואומרים יצמיתם וחבריהם היו עונים לעומתם יצמיתם ה׳ אלהינו. ובפעם הזאת לא הגיעו לצידו השני של החדר עד שכבשום אויבים.
אפילו את שירת המלאכים תיארו באופן כזה שכך אומרים אנחנו בתפילתנו ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, ומפרשים בזה את האמור וקרא זה אל זה ואמר קדוש. ומה נטילת רשות הוא זה אלא כמו שיש רשות לחזן לפני התפלה או קריאת הגבאי יעמוד. נטילת רשות זה הוא סדר השירה שהוא מציע וקורא פסוק כזה ומשאיר מקום ומחכה שיבוא חבירו וישלים וידגיש יותר את השבח
נראה לי שהלל מאד מובן כאשר חושבים על הקשרו
למשל אמרו אותו כאשר ניצחו במלחמה על עובדי אלילים
ולכן חוזרים על הבקשה לא לנו כי לשמך וכו׳ כי זה היה עיקר הבקשה לפני הקרב
ואז גם מתהללים שאנחנו עבדי ה׳ ולא עבדי עצביהם
בגמרא אומרת עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה אבל עיקר הפשט לכאורה עבדי ה׳ ולא עבדי זאוס
בכלל חצי הלל זה שבח עצמנו
אני חושב על התהללו בשם קדשו
יש משהו בלהלל את ה שמשתקף אל המהלל
שהוא המהלל עבד ה
Thursday, December 17, 2020 • ב׳ טבת תשפ״א
לגבי כי לעולם חסדו. יכול להיות שזה קיצור וצריך להיות ככה
החזן אומר ופונה לישראל: יאמר נא ישראל!
והם עונים – הודו ליי כי טוב כי לעולם חסדו!
וכן כולם. רק הכתוב קיצר וכתב רק כי לעולם חסדו
רעיון טוב
אני צריך לעשות קולולו?😀
כן אני צריך להכניס את זה לסיפור לעבד את זה
צריך לעשות עיבוד יפה של הסדר שלי אולי מישהו פה מוזיקאי..
בא נמשיך לסדר קצת הסדר הכללי של הלל
הייתי בחנות ראיתי מהשו כתב ספר שלם על הלל מסתמא יש שם דברים טובים אבל קצת מעציב אותי שרובו שטויות, לא שזה שטויות רק שזה בלי שום תועלת עבורי..
למה תיקנו הלל בחנוכה ולא בפורים? בפשטות כי עיקר ההלל נועד לומר בבית המקדש כמפורש בתוכו ופורים לא נתקן במקום המקדש.
מעמד ההלל
בטרם ניכנס להבנת עיקרי ההלל ושוב פרטי מילותיו עלינו לצייר את המעמד שבו הוא נועד לקרות. כאשר כבר שאלו בגמרא פסחים ‘הלל זה מי אמרו׳. משמעות שאלה זו איננה שאלת המחבר הראשון ההיסטורי בלבד, השאלה הוא גם על איזה מאורע הוא נאמר ובאיזה מעמד נועד להיאמר. שכאשר מבינים את המעמד שעליו התחבר ונאמר מזמור מסוים ממילא מקבלים כל חלקיו פירוש. ולכן כתבו בראש פרקי תהלים רבים את המעמד שהתחבר עבורו או שמסדרי ספר תהלים הבינו שהתחבר עבורו. לא כידיעה היסטורית בלבד אלא כמדריך להבנת סדר המזמור, שאם אתה יודע שמזמור זה אמרו דוד באותו מאורע במערה תוכל לצייר לך צעקותיו והדוחק שהוא מבטא בו ובקשת העזרה, וכן למזמורי ישועה ותהילה. וכך דרשו המדרשים את המזמורים השונים על מצבים שונים ופירשו אותם בדרך זה, שזוהי דרך הפירוש ודרך התפלה החיה לפרש מזמור מסוים על פרטי מצב מסוים שכאשר אתה מעמיד בפניך את המעמד מקבל ממילא כל המזמור פירוש אחר שהוא פשוטו של התפלה וגם עומקו ומדרשו.
אכן ההלל מתפרש כלומר נדרש כלומר מתפללים ומהללים בו בכל מיני מצבים שונים, כבר באותו גמרא נאמרו שמונה שיטות מי אמרו! והם שמונה זמני מאורעות היסטוריים שבהם היה ראוי לומר את ההלל. אנחנו גומרים את ההלל שמונה עשרה ימים בשנה בארץ ישראל ועשרים ואחד ימים בחוץ לארץ. בנוסף לששת או שבעת ימי החג ועשרה ימי ראש חודש או אחת עשרה ימי ראש חודש בשנת העיבור שאומרים בהם הלל בדילוג. ובכל יום ויום שגומרים בו את ההלל יש להלל פירוש אחר שהרי כך למדנו שאין גומרים את ההלל בשאר ימי הפסח שאינו חלוק בקרבנותיו היינו אין בו חידוש כל יום להלל עליו.
נפרש את יסודי המעמד שעליו נאמר ההלל לפי המפורש בתוכו. ההלל נועד לאמירה בבית המקדש, בשעת או בטרם הקרבת קרבנות החג, כאשר התאספו הקהל לחוג את המועדים.
בזמני המועדים היה הקהל משלים את נדריו שנדר בעת צרה או לסיבות אחרות במשך כל השנה ומביא את קרבנותיו, שזהו הזמן שמוכשר לכך מצד שהגיע לבית המקדש וכפי שאנחנו לומדים בסוגיית בל תאחר שיש להביא את הקרבן במועד הראשון ולפחות לא לעבור שלשה רגלים, וכן הוא הזמן הראוי מצד התאספות הקהל שכך ראוי להודות בתוך קהל רב ככתוב במזמורים רבים. ודבר זה מפורש בפרק השלישי נדרי ליי אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית יי בתוככי ירושלים.
כמו כן בזמן החג היו מביאים קרבנות חגיגה לשם חגיגת החג עצמו, וקרבן החג עצמו נקרא חג, ודבר זה מפורש בפרק החמישי אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח.
הקהל הבא לחוג את החג היה מתקבל על ידי הכהנים העובדים שם את יי, שכן זהו מתפקיד הכהנים לשרתו ולברך בשמו, וכן להתפלל לה׳ על הכלל וזה נקרא להזכיר את יי, ככתוב (דברי הימים א ט״ז, ד) “וַיִּתֵּ֞ן לִפְנֵ֨י אֲר֧וֹן יְהוָ֛ה מִן־הַלְוִיִּ֖ם מְשָׁרְתִ֑ים וּלְהַזְכִּיר֙ וּלְהוֹד֣וֹת וּלְהַלֵּ֔ל”. ולכן היו הכהנים הלויים מברכים ומזכירים את יי על ישראל בפרק השלישי, ושוב בפרק החמישי ברוך הבא בשם יי ברכנוכם מבית יי. ואולי היו אומרים באותו שעה גם נוסח ברכת כהנים הכתוב בפרשת נשא, ועכ״פ הוא חלק חשוב מסיפור העליה לרגל לקבל את ההזכרה ואת הברכה מפי הכהנים.
ובזה אפשר גם להסביר גם מה שאין אומרים הלל גמור בשאר ימות הפסח כי עיקר העליה לרגל בפסח היתה להקרבת הקרבן פסח ביום י״ד ואז אמרו את ההלל וכן באכילתו בליל ט״ו ובבוקר עוד היו בבית המקדש ככתוב ופנית בבוקר והלכת לאהלך, ולא נשארו למשך שבעת ימים. משא״כ שבעת ימי החג ושמיני עצרת היו באים לחגוג את כולו בבית המקדש וזה עצמו הוא הטעם שחלוק בקרבנותיו.
אגב רציתי לומר חידוש כזה
למה הרמבם הביא את דיני ההלל בהלכות חנוכה? ולכאורה שייך כבר בפסח? כי חשמונאים תיקנו את אמירת ההלל במועדים והתחילו מחנוכה. וכשיטתו שהלל דרבנן כי לא ייתכן שמשה יגיד שבימי חשמונאים תגידו הלל. משמע שסובר חשמונאים תיקנו אמירת ההלל
יש בטח חוקרים שאומרים שגם חיברו את נוסח ההלל. עכ״פ נכון לפרש כמה פסוקים שבו המתאימים למצב החשמונאים.
יפה מאד וגם נכון נראה לי
אפשר להמשיך יותר. נראה לי שזה שיטת חכמים פסחים קיז, א וחכמים אומרים נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתם.
אם שמים לב רואים שכל השיטות מתאחרות התחיל במאן דאמר משה אמרו עד שאמר מרדכי ואסתר אמרום, נמצא חכמים מאחרים את ההלל אף למרדכי ואסתר. ומהו נביאים שביניהם? מסתמא שבין אנשי כנסת הגדולה. כלשון וביניהם כמה נביאים. שהם תיקנו את עיקרי התפלות לפי קבלתם והם גם תיקנו את ההלל לומר על כל צרה. היינו כל מועדי מגילת תענית שרובם מזמן החשמונאים. וידענו שחכמים מחשיבים את אנשי כנסת הגדולה עד זמן החשמונאים שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה.
אבל זה שטויות כי בשורש א מקשה הרמבם על שיטה שהלל דאורייתא כי איך יצוה משה מה ששיבח בו דוד. משמע דעתו שדוד אמרו.
אני אפרש מהר הסדר שבהלל כי התחדש לי ואני ממהר לפרשת השבוע..
בקיצור הסברתי חלק א של הלל הוא שבח ה׳. חלק ב׳ הוא עיקר התפלה ומסיים בהודיה וברכת השלום כסדר שמונה עשרה. של חג שעיקרו לא בקשה ממש אבל הודיה וענין החג שיש בו גם בקשה.
(לדעתי אפשר לצאת ידי חובת תפלת החג באמירת ההלל אבל כבר במשנה רואים שאמרו גם תפלה וגם הלל אז אין לי מקור להמצאה שלי.. אולי בבית המקדש…)
עכשיו יש ב׳ ברכות אמצעיות עיקירות. הראשון הוא שבח עבדי ה׳ – היינו בצאת ישראל (שהוא במידה מסוימת חלק בפני עצמו) עד אהבתי. כולו הוא כמה טוב לנו שאנחנו עבדי ה׳ ולא עבדי אלילים השוטים. ועל כך מגיע לנו ברכה. מקביל לאתה בחרתנו בתחילת תפלת החג שמדבר גם כן על זה. ואפשר גם לראות את זה אחרי ניצחון על הגוים. בצאת ישראל לגבי מצרים וכן בזמננו לגבי עובדי אלילים שאז ביקשנו לא לנו כי לשמך תן כבוד ואכן נתן כבוד ובטחנו בה׳ במלחמה ועזר לנו. וחלק זה יש לו בעצמו סיום של הודיה וברכה יברך את בית ישראל.. ומסתיים ואנחנו נברך יה. זה מענה הקהל לכל זה. גם מענה פרטי למה שאמר אלהינו בשמים שהוא אבל הארץ נתן לבני אדם ואנחנו עובדים בו ומודים בו.
מזמור אמצעי שני הוא מזמור פרטי על הבאת תודה פרטית. נסדר בהלל כי אז הביאו תודה. אבל כולו מאהבתי הוא תיאור כיצד היה בצרה ונדר להביא תודה והוא אכן מביא תודה זה מזמור הכנה להבאת קרבן תודה פרטי.
מזמור ג כבר אמרתי פעם אחרת שהוא קצר עבור הגוים שישתתפו..
מזמור ד הודו הוא אותו דבר כמו במזמור שני אבל על הכלל. והראיה שבסופו אומר אסרו חג בעבותים כלומר זה השיר הודיה שאומרים על הקרבן חגיגה. וכמו שבסוף המזמור הפרטי אמר ועכשיו – נדרי לה׳ אשלם וכו׳ – ואז מביא קרבנו לכהן ושוחט. כך בסוף המזמור הכללי אומרים הכהנים תאסרו את החג שלכם עד קרנות המזבח. מסתמא הכללי צריך לאסור כי יש הרבה ויש תור.. ואז הכהן נותן לו ברכה ונפטר לביתו בשלום לעשות את שמחת החג שהוא אכילת החגיגה וזה זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו.
ויש בו כמה קטעים שאין ביניהם המשך נראה לי שזה עצמו צריך לחלק. ועכ״פ הם אמירות של אנשים שונים כבר רשי מפרש ככה. ואומר בקיצור. הודו לה׳. יאמר נא וכו׳. הכל אומר החזן והקהל עונים הודו לה׳ כי טוב.
קטע הבא הוא מן המיצר עד פסוק יג דחה דחיתני לנפול. זה נראה סיפור שיצאו למלחמה עם הגוים ובטחו בה׳ ועזר להם אז אומרים שטוב לחסות בה׳ מבטוח באדם. נדיבים הם אנשים ממשיים נדיבי עם כבר נזכרו בתחילת ההלל להושיבי עם נדיבים – אבל איזה נדיבים – נדיבי עמו. אין לחסות באיזה נציג של מלך יון או רומי אלא בשם ה׳.
עזי וזמרת יה הוא דפוס שיר כבר מתורת משה וכן בספר ישעיה. זה נראה לי ניגון שפה היו מזמרים ומרקדים בבית המקדש.
קול רנה וישועה – ועונים ימין ה׳ עושה חיל.
ימין ה׳ רוממה – ועונים ימין ה׳ עושה חיל
אולי עוד כמה פעמים עונים ככה.
לא לגמרי ברור לי קטע זה
לשבח ימין ה׳ זה כמובן גם משהו כבר משירת הים וספר ישעיה
עכשיו בא עוד פסוק שחוזר על סוף מזמור קודם לא אמות כי אחיה זה מקביל של השמים שמים לה׳. זה המשך לכל ההלל. זה אומר כל אחד שמביא קרבנו.
זה סוג של וידוי על הקרבן
עכשיו יש צעדה של סדר הבאת קרבן חגיגה.
המביא עומד מחוץ לעזרה ואומר פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה
והכהנים עונים זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו.
ואז אומר המביא אודך כי עניתני
והם עונים אבן מאסו הבונים וגו׳ (לא ברור לי ענין פסוק זה)
ושניהם ביחד אומרים מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו
ואז אומר זה היום עשה ה׳ גו׳ וצועק אנא ה׳ הושיעה נא
וכל זה הוא כמו הכנה שהכהנים יסכימו להכניס אותו לשערי צדק שרק צדיקים יבואו בו וירשו לו לבוא. זה לא פשוט אפילו לבוא להודות צריך ששערי צדק יפתחו לך..
ואז אחרי הכל כבר אמר אנא ה׳ הושיעה נא אז הוא מושיע אותו
והכהן מכניס אותו במאור פנים ברוך הבא בשם ה׳. ומקהלה עונה ברכנוכם מבית ה׳.
והוא אומר אל י ויאר לנו – והכהן מראה לו הנה פה אסרו חג בעבותים
ואז מכריז על קרבנו אלי אתה ואודך אלהי ארוממך
ויאר לנו זה הארת הפנים שהכהן הכניס אותו ברוך הבא בשם י׳. זה גם נוסח ברכת כהנים יאר ה׳ פניו אליך.
אלי אתה וגו׳ גם מקביל שירת הים זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו
Friday, December 18, 2020 • ג׳ טבת תשפ״א
כן לצערי אני לא מכיר המוזיקה שאתה מציין אליו.. בוא נארגן איזה קונצרט של ההלל לפי ההצעות שלנו..
אולי מישהו כבר עשה
נר שמיני זאת חנוכה
הויה לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. במקומות רבים בתהלים מוצאים אנחנו את הביטוי ‘לראות בשונאי׳ במובן של לנצח אותם. לדוגמא במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי. בשיר של פגעים רק בעיניך תביט. ויש להבין את הביטוי.
ייתכן שהוא ביטוי שהוא מקוצר ל׳אראה אותם נופלים׳, ולפי שאין ראוי להאריך בנפילת האויבים נעשה לביטוי קצר לומר ‘ואני אראה בשונאי׳. אך יותר מכך נראה כי הסתכלות מבטא יחסי כח. אם אני מסתכל עליך ואתה לא מעיז להסתכל בחזרה עלי משמעותו שאני חזק ממך. האדם אינו מסוגל להסתכל בפני מי שגדול ממנו ואילו מי שגדול ממנו מסוגל להסתכל עליו. בשעת הצרה היה האדם שפל משונאיו והם מביטים בו, ככתוב בלמנצח על אילת השחר ‘המה יביטו יראו בי׳. ולא היה מסוגל להביט בהם. כאשר גובר עליהם אז ‘ואני אראה בשונאי׳. אני אביט בהם והם לא יהיו מסוגלים לחזור ולהביט בי.
גם במונחים אסטרטגיים פשוטים הדבר כך, מי שנמצא בבריחה משונאיו הוא מתהלך בחושך ומפחד להיות מואר שמא יראנו האויב ויגבר עליו. ככתוב בשירת דבורה חדלו ארחות והולכי נתיבות וכו׳. ואילו המתגבר הוא דווקא מאיר את עצמו ומחפש את הנרדף בנרותיו. לכן כאשר גוברים על האויב ומנצחים אותו ביד רמה בריש גלי אז מדליקים את כל הנרות ברחובות כלומר הנה אנחנו לא מפחדים אדרבה אתם מפחדים ומסתתרים בחושך. וכפי שרואים בפרשת בשלח שהיציאה בריש גלי הוא מראה את החירות. ובברכות בחקותי ואולך אתכם קוממיות מתרגם השבעים ואולך אתכם בפרהסיא. ולפיכך הדלקת נר חנוכה ברחובות בפרהסי הוא הוראת ניצחון החשמונאים. לקיים מה שנאמר היה לי בעוזרי ואני אראה בשונאי.
המשך הוא לפי הסוד..
לפי האמור מובן משמעות ‘ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים׳. כי האלהים וודאי עליון נורא על הכל, הוא צופה ומביט בכל משגיח על בני אדם, אבל אין ראוי לאדם להביט בו. כלומר מניעת משה מלהסתכל בכבוד האל אינו מבטא חוסר אפשרות לראות אותו, אבל הוא מבטא יחס של כבוד. להסתכל לתוך פניו של האל משמעותו להתנהג כאילו ישנם יחסים שווים בין האדם לבין האל אבל אין ראוי לאדם להתנהג ביחס כזה. ולכן לא יראני אדם וחי. כלומר מי שמסתכל בפני נידון למיתה כי הוא פוגם בכבוד המקום.
יש תליית עין אל השכינה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל הויה אלהינו. זה צפית עין שבו ברורים יחסי הכח והתלות ואין בהם חשש כלל. אך יש גם צפיה בשכינה עצמה ובה צריך ליזהר לא לזון את העין בגסות כבנדב ואביהו ואצילי בני ישראל שזנו עיניהם מן השכינה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כלומר באמת רוצה ה׳ להראות פניו לישראל ויסתכלו בו והוא בהם שווה בשווה. אבל צריך להתנהג בדרך כבוד והעלמה בדבר הזה שלא יטעו בו להסתכל בלב גס.
***
אמנם יש אומרים במסכת ברכות שמשה טעה והיה צריך להביט אל האלהים. אבל הסתרת פניו ביאר האר״י שהוא תיקון חטא הבל שהציץ בשכינה בלב גס ולפיכך הרגו קין. משה היה גלגול שלו לכן הסתיר פניו ללכת לקצה השני. עיקר ברכת ישראל הוא יאר הויה פניו אליך והוא שיראה לך את פניו יראה כל זכורך אל פני האדון ואע״פ שפשוטו הוא שהם נראים בפני ה׳ ולא שהם רואים את ה׳ למדנו שגם הם רואים בו.
ועל זה אומרים מאת הויה היתה זאת היא נפלאת בעינינו, הפלא הוא בעינינו ראינו כדבר הזה לראות את השכינה והייתכן כדבר כזה אבל מאת הויה היתה זאת. ועל כך נגילה ונשמחה בו. אל הויה ויאר לנו. ועל זה אומר אלי אתה שמראה עליו באצבע כפי שהראו על הים זה אלי כי אני הבטתי בו כפי שהוא הביט בי.
והבטה זו הוא סודו של נר חנוכה שהכל כלפי שכינה ולא כלפי האויבים. אני אראה בשונאי היינו צד השכינה המכלה בהבטתה כי לא יראני אדם וחי, וממנה כל הכליונות והשונאים שבעולם כפי שמצינו פעמים רבות שהיראות כבוד ה׳ היא המכלה את החוטאים. ואז אותם החוטאים או אף הניצולים אינם מסוגלים מהביט בה וכפי שמצינו באשת לוט. ומיעקב אבינו למדנו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי כי אפשר לראות בו פנים בפנים בהדלקת הנר ולחיות. ועל ההצלה הזו צועקים אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ הצליחה נא. (וידוע כי הפגם שגרם ליוונים הוא הנגיעה בכף ירכו שהוא הצד שאינו יכול לסבול את מראה האל כנאמר והודי נהפך עלי למשחית, ומאותו ההוד ניתן למשה בשכר ויסתר פניו וממנו האציל ליהושע עד שנתקן שאפשר לעמוד על הרגלים בהבטה נבואית ולא ליפול על פנינו ולהסתיר אותו).
***
ודע שהרב אמר הדלקת הנר מורה על היחוד ולכאורה איפכא שמענו המשמש בפני הנר הויין ליה בנים נכפים. ואמנם למדנו הנר גורם לשלום בית אבל זה אינו לשעת היחוד גופא. הסוד שבנים נכפים היינו חולים במחלת הנפילה שהוא נובע משורש פגם ההוד כאשר ההוד נהפך למשחית והכל נופלים על פניהם במראה שכינה ומזה נובע גם מחלת נפילה פשוטה שנופל על פניו ונעצמים עיניו ולפעמים רואה חזיונות שווא. ולפיכך בזמן הזה צריך היחוד להיות בחושך שלא יראה בה דבר מגונה היינו יפגום את היחוד מתוך ביקורת שיפול עליו.
אבל לעתיד כתיב אחפש את ירושלים בנרות כי בא אורך ולא נחשוש ללשון הרע וזה הוא נר היחוד של חנוכה.
Sunday, December 20, 2020 • ה׳ טבת תשפ״א
בוקר טוב
אני מדלג לפרק של 929 היום ושם במקביל פרק שצריכים להשלים. אחרת לא נגיע לעולם..
Tuesday, September 10, 2024 • ז׳ אלול תשפ״ד
אבל יש לומר שהשמים גם שפלים עבורו…
למה זה כזה חשוב מי היה לפני, יש איזשהו מטבע של הילול שיש גם בעוד מקומות וזה הפלא שהשם עושה דברים שהם להיפך מן המצופה
מי כה׳ אלהינו – כלומר לאפוקי אלים אחרים, שהם לא בשמים
ככה משמע בהמשך
לא כ״כ מבין וכי האלילים לא האמינו שהאלים שלהם בשמים?
אולי שהאל שלנו בכלל לא נמצא גם בארץ? למרות שיש לו מקדש זה רק חלק מהמשפילי לראות
הוא רואה בארץ אבל לא נמצא שם
אוקיי כאן אפשר שאלתי בגלל ההמשך,, עצביהם כסף וזהב וכו׳, ואלהינו בשמים
שבאמת משמע שם למרות שאפשר לומר לפעמים איה אלהיכם הוא עדיין בשמים מנהל הכל למרות שלא רואים פה
ואולי מתי שמושיבי עקרת הבית וכדומה אז הוא כן נראה
המדרש עקרת הבית = עיקר הבית זה מוזר, ועד שהפך למטבע לשון..
אז היה צריך לכתוב ואלהינו מעל השמים
כן, מושיבי את (זו שהיתה) עקרת הבית להיות אם הבנים שמחה
אבל באמת גם עקרת בית במובן עקרה צריך עיון, זה מתאים באמת לחנה עם התיאור שלה
אחרת מה יש לה בבית, כאילו יש בבית עקרה ויש שיש לה בנים
מדבר על ציור כזה כמו חנה גם אם היה עוד משפחות כאלה..
יכול להיות שיש סברא שכל מזמור בדרך כלל עיקר כוונתו בסופו, כי אדם בא להודות אז פותח בשבח כללי וכל מיני דברים עד שמגיע לכוונתו, נראה לי שזה סגנון רווח מאד במקרא וגם בחיים, ולכן משמע שעיקר המזמור הזה שבח לעקרה שנפקדה
ויכול להיות גם משל לעם ישראל כמו בישעיה
עיקר הבעיה באביון שהוא לא יושב במזרח… הישועה שלו זה לשבת במזרח עם הנדיבים…
ענין של כח ומעמד לא של כסף…
ממזרח מבואו מהולל מי מגביהי משפילי מקימי מעפר מאשפות מושיבי
נשמע הרבה
קשור לכאורה לבנין הזה של מקימי