Wednesday, January 03, 2018 • ט״ז טבת תשע״ח
קצת פירוש פשוט.
על כן עלמות אהבוך- הרעיה אומרת שכל הבנות אוהבות את דודה, וזה מראה כי היא לא זאת שמשוגעת זה רציונלי… כי השם שלו מריח כמו שמן טוב, כלומר מי ששומע אותו רוצה בו.
הבנות האחרות תמיד משחקות חלק חשוב במשחק הרומנטי. צריך שיהיה איזה מתח של הזולת באהבה.
אל תראוני שאני שחרחורת בנות ירושלים. היא פונה לבנות האחרות שגם היא לא איזה מסכנה, והדוד גם לא משוגע שבחר בה , ואם הם מואסין בה זה כי לא מבינים ליפיה.
שזפתני השמש זה יפה, השמש הביטה עלי ביותר מדי תוקף. שזפתני זה הסתכלות כמו שזפתהו עין. מישהו שנשרף בשמש אומר השמש הביטה עלי יותר מדי.
אבל לא חושב שהשמש משחיר פנים? זה לא מסתדר הפשט. הוא עושה tan בסך הכל שזה יפה
אפשר שזה משל והיא מתכוונת לומר שאם היא מתנהגת כמו פצועה זה כי אור השמש נגע בה יותר מדי וזה דימוי לאהוב שלה שמושך אותה בחזקה עד שהיא לפעמים רודפת אחריו כמו משוגע ואנשים צוחקים עליה.
גם הצחוק של הצד השלישי זה משהו שמשחק תפקיד בריקוד האהבה. האהוב צריך שיוכל לומר לא אכפת לי שצוחקים עלי, ולצוחקים היא אומרת אכן היא פצוענ אבל זה כי השמש שלי הסתכל עלי.
בני אמי פה הם הבנות האחרות שטוענות שצריכה לשמור את הכרמים כאילו לשמור להם איזה בחור אבל היא טוענת כרמי שלי לא נטרתי גם לי מגיעה אהבה. כמו יעקב שאומר מתי אעשה גם אנכי לביתי.
הגידה לי איכה תרעה. הרועה בצהריים רובץ עם צאנו באיזה מקום. היא מבקשת לדעת איפה הוא שאם לא כן תטעה בדרך ותימצא עטיה על עדרי חברו רועה אחר כי תלך לחפש אחריו ותמצא עצמה בעדר אחר.
והוא עונה אם לא תדעי לך גם אם לא תמצאי אותי בצהריים עדיין את היפה בנשים, אולי זה מה שאני רוצה שתתעי בעקבות הצאן ותחפשי אחרי בין משכנות רועים אחרים.
הוא לא עונה לה איפה הוא רובץ ורועה וזה גם חלק מן הריקוד
צריך לומר פה משהו בקשר לדיאלוג. שזה לא כפשוטו. כאילו זה פשוט שלא באמת היה איזה רועה ומלך וכו׳. או גם אם היה זה לא הנקודה. וגם לא באמת יש כל השאלות ותשובות הללו. אפשר לדמיין שהרעיה אמרה את דברי כל הצדדים. או הדוד אמר את כולם. או בכלל כותב שלישי. הסוד הוא שיש קול בשיר והאהבה שאפשר לאחד לדבר בקול השני באמת. כמו עיבור נשמה. ויש פסוקים אניגמטיים שלא ברור מי אמר אותם זה כי הנפש התערבבה משתיהן ואמר משהו ממוצע. זה הכל הריקוד של האהבה עד שבסוף אין שתים מובחנים והריחוק והתשוקה ממנו וממנה והדיבור לצד שלישי זה הכל שיר אחד.
לסוסתי ברכבי פרעה. על פי פשט אין קשר לפרעה של יציאת מצרים. אלא שלפרעה היה סוסים יפים כמפורסם לא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס. גם במצרים חידשו הטכנולוגיה של מרכבות הסוסים שיהיו יפים ומהירים וחזקים. והוא מדמה היופי הזה.
נאוו לחייך בתורים וכל השבחים על הקישוטים זה שבח עמוק מאד. הוא אומר הלחיים שלך מתאימים ומזהירים יפה בתורים וצריך לעשות להם תורי זהב.
כאילו לפעמים מישהי מכוערת צריכה הרבה מייקאפ וקישוט. זה שבח לקישוט לא לה.. אבל גם בזה יש משהו יפה שהקישוט כמו מעלה את הכיעור ליופי. ויש לפעמים שאיזה קישוט מתאים לאיזה אופי של פנים כמו you look nice in that. הלבוש הזה מתאים לך ומדגיש את היופי הגזרה שלך יפה. ויש דבר שלישי שהוא מה שאומר פה.לפעמים אתה רואה מישהי כזה יפה שאל היופי הזה ראוי לעבוד בקישוטי זהב. כאלו הקשוטים הם כמו שכר או פרס על היופי. את כזו יפה שמגיע ליופי הזה כל הקישוט שבעולם.
והמתבונן יבין הנמשל בשלשה שבחים אלה.
צרור המור וכו׳ אשכול הכופר וכו׳ הסברתם יפה הריקוד הזה.
כל העניין פה הוא אומר את יפה בריח ולבוש וקישוט שלך והיא עונה אתה הקישוט והריח שלי כשהגוף שלך קרוב לי אני מריח טוב כמו כשהחבילת בשמים קרוב לשדי וכשאני יוצא בחוץ הריח של הידיות אתך זה כמו הבנות היוצאות עם אשכול של כרמי עין גדי.
זה הדימוי של שמן תורק שמך פה. י בחוץ שמה בושם שיהא הריח נודף באוויר סביבה. כשהיא מתפארת בשם דודה ששם שמו עליה זה מריח למרחקים כמו אותו בשמן.
הנך יפה וכו׳ הנך יפה. זה מין וויכוחים של אוהבים. הוא אומר את יפה היא עונה no YOU are beautiful m
אף ערשנו רעננה קורות בתינו וכו׳. זה הדבר השלישי. הבית שלנו יפה המטה שלנו יפה והיא מחזירה את הוויכוח הזה.
Our house encompasses the two beauties of this dialogue and sits there in it’s freshness without involving itself.
https://youtu.be/F6DNiPSjC5E
מה שאת מתארת זה הפלא של אסוציאציות.
אני חבצלת השרון שושנת העמקים. רציתי לספר לכם שכאשר האוהבת אומרת בשיר אני חבצלת השרון שזה לא איזה מליצה. כאילו היא מתכוונת לומר אני מרגישה משהו דומה ליופי של חבצלת השרון ומצאה דרך יפה להגיד את זה אני חבצלת השרון. או במילים אחרות השירה היא לא פה להיות מטאופורה לדברים אחרים שקצרה ידינו להביע בפרוזה. השירה היא אמת לאמיתו כפשוטו. אני חבצלת השרון פירושה אני חבצלת השרון. איזה אני שתוכלו לדמיין שיש לחבצלת השרון זה האני שיש לי. אפשר לחלץ כל מיני מילים מתוך היות האני שלה האני של חבצלת השרון כמו לומר שזה פתיחות עדינה וחלשה או שזה המתנה מתמשכת לשמש או שזה יופי שקט או שזה תשוקה מתפארת או עוד כל מיני מילים. אבל הם רק פירושים לשיר הם לא עצמות הפואנטה שלו. העצמות שלו זה כפשוטו אני חבצלת השרון. מתוך האני הזה נובעים כל מיני דברים אבל הוא כפשוטו.
ומתוך אני חבצלת השרון שושנת העמקים נובעים כל הדיאלוגים וכל המילים והמצבים של המשך השיר עד השבעתי אתכם.
כך זה נראה בסוף השיר ששים המה מלכות וכו׳
הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה
יש כאן רמז יפה כי הביאני אל בית היין ראשי תיבות אהבה. ולכן – ודגלו עלי אהבה.
Thanks:)
אני מנסה לחשוב מה יותר ממה. שושנה בן החוחים או תפוח בעצי היער. גם זה ויכוח שמתחרים ביניהם האוהבים מי יגיד עילוי אהובו על חבריו יותר מהשני. שושנה בין החוחים זה מליצה יותר מוצלחת אבל זה עדיין מתאים. תפוח בעצי היער נשמע משהו לא במקום. הוא אומר לה את השושנה בין החוחים כל הבנות חוחים לעומתך והיא עונה אתה כתפוח מול הבנים שהם עצי היער.
מורגש כאן משהו ששונה ופרח הוא נשי ועצים הם גבריים גבוהים. זה גם דימוי מיני מאד. בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי.
שימו לב גם שלא כתוב ישר שהיא אומרת לה הם דיצוים כמו אוביקטיביים אחרי האני הישר יש מחשבה תלויה פה כשושנה וכו׳ כתפוח וכו׳. לא מישהו אומר למישהו אלה הם המחשבות שאומרות לעצמם כאילו.
סמכוני באשישות וכו׳ זה גם דיבור מרומז. כי חולי אהבה לא מרפאים בקוקיז ותפוחים. זה מרמז למשהו וזה הפסוק הבא שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני הם האשישות ותפוחים אבל גם מרמז יותר מזה.
הביאני אל בית היין כל הדימוי פה ובפרק הבא שהאוהבים מצאו את עצמם בשדה או בכרם בחוץ ואז הם בורחים לחדר לעשות אהבה , ושם אתה רואה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, זה כמו סמכוני באשישות השמאל שלו סומך את ראשה והימין שלו מחבק אותה רפדוני בתפוחים. זה מין תמונה של מצב כזה בתוך בית היין, כאילו בחוץ כרם ופה בית היין, או בית שהם שכורי אהבה שמה.
הדימוי כמו ישראל שתעו במדבר ומצאו הויה ואז הכניסו אותו לארץ ובית המקדש. או יהודי שמסתובב כל השבוע ומוצא אהבתו בחוץ ואז בשבת הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.
ואז על היחוד הזה שכמו תפס היא משביעה את בנות ירושלים אם תעירו.
צריך לשים לב שהשבעה היא תמיד התפרצות של תוקף הדיבור שמרגיש שהוא לא יכול לבטא את עצמו מספיק בתוקף בלי להישבע בחפץ כמו נשבע בהויה או בחיי ראשו וכדומה.
שמתי לב לזה אגב במראה של יעקב ויוסף שיעקב שוכב במיטה ואומר קרבו ימי למות וקורא ליוסף ואומר לו תעשה עמדי חסד ואמת וכו׳ ויוסף אומר וודאי כן. ואז יש מין רגע טראגי כזה שיעקב לא בטוח שיוסף יקיים דברו לא הספיק לו דיבורו “ויאמר השבעה לי “. הוא צריך להשביע אותו, ואז הוא נרגע וישתחו ישראל.
עכפ זה השבועה פה הוא ההתפרצות הזו שכבר תפסתי את אהובי והביאני אל בית היין אני משביע את הבנות האחרות שלא ירדפו גם הם אחרי מאהבי.
זה הפשט של השבועה שהרי כל הבנות רודפות אחרי הדוד כי עלמות אהבוך והיא נשאה חן בעיניו ומצאה אותו אז היא משביעה שלא יעירו אהבת עצמם אליו או יערערו על אהבתה אליו כי היא שלו והוא שלה לבדם.
בצבאות או באילות השדה נראה לי הפשט שזה החפץ של השבועה. יש נשבע בהשם או בחיי ראשו או בחיי המלך או בחיי אביו, כל אחד נשבע בדבר הכי תקיף וקיים שיש לו, כמו נשבע בשמים וארץ כשם שהם קיימים וכו׳, או בחייו שהם עצמותו, או במלכותו אם הוא מלך. והאוהבת הזאת אין לה כלום במה להיאחז אין לה איזה ירושה או חיים שיכולה להישבע בהם. היא כמו הפקר על פני השדה אז היא משביעה באותה רוח בצבאות הפראיים ובאילות השדה בזה היא משביעה את חברותיה. אני לא מספיק מוצא מילים להדגיש את החופש של זה לתאר מול אשביעך באלהי השמים או בחיי פרעה היא משביעה בצבאות השדה ובעשבי היער
יכול להיות שכל הבטחה של קידושין שאוסרה אכולי עלמא כהקדש משמעותו בעצם מין שבועה כזו לבנות ובנים האחרים שלא ינסו להתערב באהבת הזוג ולהתאהב באחד מהם. לכן אוספים ציבור לקידושין כי זה בעצם השבעה של הציבור שלא יעוררו את האהבה.
אני חושב שזה גם הפשט של כריתת ברית כי ממה כורתים הרי זה חיבור. ורשי אומר שכורתים הבהמה וזה דחוק. אבל כל ברית הוא הכריתה והניתוק משאר העולם להיות אותו הבטחה רק לשתיהם.
לכן יש בכל יחוד והתאהבות מימד של שנאה לכל העולם כמו סיני שמשם ירדה שנאה. וממילא קנאה של העולם בבני הזוג וזה ענין הבחירה בישראל שאהבה צריך שיהיה בו אקסלוסיביות.
אל דאגה אפסיק עוד מעט ואתן לך זמן..
אני עוד בפרק ב..
ובקיצור זה הנמשל פה אם הנמשל הוא ישראל ההשבעה לשאר האומות שלא ינסו להיות גם הם עם הנבחר וזה שורש כל הבעיה הזו.. כמו בקשת משה ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה ובקשה זו הוא כמו מקור שיר השירים בתורה כל הסיפור שם.
ואם הנמשל הנשמה אז זה השנאה של אנשי הנשמה לגוף או ליצר או לעולם בכללותו המיאוס ביצרים ודברים אחרים שאינם היחוד עם האהוב. כמו שהתניא אומר שהסימן לצדיק גמור שיש לו רק אהבת השם הוא ששונא את הרע כפשוטו. כי כל הבינוונים מזדהים עם אהבת הטוב והשם אבל שנאת הרע זה יש רק לצדיקים גמורים. הגם שזה צריך בירור בעיני עכפ זה הנקודה של השבעתי אתכם שיש ביחוד הנשמה עם התשוקה שלה שמרחיקה את הדברים האחרים ורוצה רק דבר אחד.
אלא שבגלל שהויה אחד ושמו אחד לכן אין באמת מה לשנוא אלא הפירוד עצמו ויוסי כבר יסביר לכם..
לא חושב שזה קשקוש. אולי יונים לא באמת נאמנים
,(קראתי איזה מאמר בעיתון לאחרונה שהם לא ומצאו איזה חיה אחרת שכן נאמנת, אבל עדין זה מטבע לשון לפחות אצלנו ולא הולכים לשנות אותה בגלל שהמדע מצא שלא בדיוק.. יכול להיות שכבר במקרא זה היה ביטוי אם כי לא יודע.
Wednesday, July 28, 2021 • י״ט אב תשפ״א
כדי שיהיה ברור. זה המשך עם התמונה הקודמת. זה מתחיל הנך יפה ומסתיים כולך יפה ובינתיים מפרט את יופי אבריה
זה שיר שמזכיר את הכלה וכן שירים הבאים. אפשר לחבר את זה אם הבא אבל זה חלק מובחן. פה מדובר איך הכלה באה. גם זה שיר שמתאים לברוך הבא של הכלה.
מה פירוש המילה כלה בדיוק?
זה חשוב שחיברתי ככה כי הפרקים הורסים לגמרי ושמים באתי לגני כאילו זה התחלה חדשה ואינו אלא סיום השיר המתחיל גן נעול. הגן הוא כנראה גוף הכלה והוא משבח אותה ששמרה עצמה אליו עד שבא לשם ונהמה.
ונהנה
זה 3 שירים.
רק לא היה לי מקום בדף אחד
אני חושב שזה על פי קבלה..כאילו הנוצרי לא רוצה לדעת שבאמת בא אל הגן בסוף…
יש לו עוד כל מיני נפילות כאלה. כמו ששם ויכולו השמים והארץ בפרק ב של בראשית ואינו אלא חתימת ששת הימים
בוודאי עשו אבל זה לא מאד משנה כי לציין צריכים לציין לפי הנוהג מכל מקום .. רק לעניין לימוד אני באמת עושה..
אני צריך לפרש משהו בענין שאני אומר זה ענין חדש ושיר חדש וכו׳. שזה לא קשור לדיון שהוזכר למעלה אם שה״ש סיפור אחד אם לאו. וזה דבר כללי בכל התורה כולה שעיינתי הרבה מה פשר הפרשיות וכיצד הם מתחברים ביחד. ואני תולה עצמי בחלוקת הפרשיות של המסורת שיש שני סוגי פרשיות פתוחות וסתומות. והרבה זמן חיפשתי המובן, היה לי אינטואיציה ולא היה ברור אבל מצאתי מהרש״ל מפורש (ואמנם אולי זה תלוי במחלוקת שם ולא עיינתי בכל המחקר ההלכתי כיצד בדיוק נראה פתוחה וסתומה, מהרש״ל עוסק בשאלה כיצד כותבים בתפלין. אבל אין ברור לי שזה שייך כי צורת הכתיבה ההלכתית והחלוקה לפי המובן שהוא לכאורה עיקר כוונת המסורה אינו חייב להיות אותו דבר)
וז״ל שו״ת מהרש״ל סימן לז
אכן תדע שיש חילוק בין פרשה סתומה לסתומה כי פרשה סתומה היא סותמת העניין של הפרשה שלפניה אף על פי שאותה פרשה שלפניה היא פרשה פתוחה כי בלאו זה צריכין אנו לחקור וליתן לב מה הפרש יש בין פרשה פתוחה לפרשה סתומה כי רבותינו ז״ל הקדמונים לא נתנו סיבה אלא לפרשיות מה היו הפרשיות משתמשות כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כו׳ אבל בשימוש הפתוחה והסתומה לא הזכירו אם לא תאמר שאין צריך חקירה על זה כי הוא מובן מעצמו וכשמם כן הוא שפתוחה אין לה חבור עם מה שלמעלה והוא עניין חלוק בפני עצמו וכאילו התחיל פה וסתומה מחוברת וסתום לדברים שלפניה ואינה חלוקה אלא ליתן ריוח בין הפרשיות ואל תשיביני מפ׳ וכי ישאל שהיא פתוחה ורבותינו דרשו וי״ו מוסיף על עניין הראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון אין זו קושיא שיכול להיות שהיא מסולקת ומחולקת בטעמים ובסודות משומרים אל הראשונים ומ״ה מצריך הפסוק לחברם בזה כדי שילמדו זה מזה לעניין פרטי דינים שנאמרו בשניהם ומי הוא זה היודע כל רזי תורה וחבורי העניינים וחלוקי העניינים. סוף דבר פתוחה הוא דבר פתוח לעצמו ודבר סתום הוא הפוכו וצורתן יעידו עליהם לדברי הרמב״ם הפתוחה לעולם בראש השיטה בהתחלת העניין כמו בראשית שהיא התחלת התורה ופתוחה הוא מלשון פתיחה שנפתח העניין בלי הקדמה שלפניה והסתומה לעולם מתחלת מאמצע השיטה שמורה שיש דברים אחרים כתובות לפניה.
ומה שאני לומד מזה הוא שיש שני אופנים לחלק האחד הוא שזה ענין חדש לגמרי, כמו למשל בין ספר לספר או בין סיפור מעשה בראשית לסיפור המבול נניח. (האמת ששם יש כן איזה קשר לפחות כרונולוגי). וזה חלוקה לפי הענין. אבל לפי חומר האותיות והמשפטים וכו׳ יש עוד חלוקות, מהרשל מכנה לזה סתם ליתן ריווח להתבונן ואני אומר שזה גם חלוקה של מבנה השירה וכדומה. כלומר בן אדם תמיד מחלק לפי מה שיכול להכיל בפעם אחת, כמו מה שאפשר להגיד בשיעור אחד, שזו חלוקה חשובה גם אם התוכן עצמו משתרע על כמה שיעורים. וכן שירים..
לכן מה שאני מחלק פה בשירים אינו תלוי בשאלה אם זה סיפור. כי מכל מקום רואים במבנה השיר שזה יש לו התחלה וסוף ואיזה מקצב, ואפשר ללמוד אותו בפני עצמו וגם לשיר אותו בפני עצמו. אחרי זה אפשר להבין שיש לזה קשר לפני ולאחריו וכו׳. אבל כך סדר ההבנה לפי האבנים האלה לבנות את הבנין.
ובאמת בשה״ש לפי המסורת רוב הפרשיות סתומות חוץ מפתוחה אחת בתחילה לפני שחורה אני ואחת בסוף לפני כרם היה לשלמה. כנראה דעת המסורת שאלה כמו פתחיות וסיומים לשאר הספר. ובשאר עשה פרשיות סתומות כי מכל מקום לא יכחיש איש שכל הספר מדבר בנושא אחד.
אמנם מסורת חלוקת הפרקים במגילות אינה מוגהת וכנראה יש גירסאות רבות. אני יודע על המבוכה במגילת אסתר לא ברור לי מה קורה בשה״ש. ומכל מקום אני מחלק לפי מה שאני הייתי עושה אם הייתי בעל המסורת ופחות או יותר זה נראה גם כוונתו..
המושגים האלה לא לגמרי חופפים כי במקרא לא היה אותם.. והמקרא כתוב יותר מתומצת אולי מה שהיה paragraph שלנו כתוב במקרא בפסוק אחד. אפשר יותר כמו פרק לעומת ספר חדש..
עוד הערה כללית לגבי המשל והנמשל בענין הפשט. באמת אני רוצה לפרש נמשל מאשי אומרת שיותר מדי מפרשים פה רק המובן הפשוט וכבר יחשבו..
אבל באמת יש לחקור מה הפירוש ששה״ש משל לאהבה עליונה. בנוסף לחקירה מי הם אישי האהבה אם זה הנשמה והאל או הקב״ה וכנסת ישראל או התפארת והמלכות או הנשמה ושורשה. וזה תלוי בכללות בגישות האלגוריה שאנו לומדים ברמבם וכו׳.
גישה אחת (אולי זה הגישה של הרמבם בכללות לגבי משלים) אומרת לא צריך לחפש מה בדיוק מסמלים שדים ומה ירכים. הכוונה הוא שזה ביטוי ציורי לאהבה עזה ובאמת מי אוהבים פה רק האלוהות. ולפי גישה זו אין באמת צורך לפרש פה יותר נמשל ממה שאנו עושים פה בינתיים להבין האהבה ואז לשיר שירים אלה לה׳. זה לא רחוק אני חושב שאפשר עדיין לעשות את זה אם אתה רואה שיר אהבה מושך תשיר אותו לאלהים ואם ישאלו אותו אז מה בדיוק אתה מתכוון בביטוי זה או אחר זה לא משנה. אפשר לחשוב שכל מי ששר שיר מתכון לכל מילה.. זה בכלל גישה מוזרה לשירים. הם אמורים לעורר רגש וכו׳ לא להגיד דברים מדודים. ואפשר שיש להתבונן באהבה ומזה ליישם על ה׳.
גישה שניה (הגישה של רשי לפי המדרש) מחפשת סוג של רמזים בכל מילה, למשל שני שדיך משה ואהרן או שני לוחות, לפי כל מיני מידות דרש כמו המספר או לפעמים המובן, או מה מרמז המילה איזה קונטציה יש לה, משה ואהרן הם שדים כי הם מניקים את ישראל בחכמה או במן וכדומה. זה בכלל נראה הגישה של המדרש רשי יש לו עוד גישה שלישית לפעמים. אני פחות מתרשם מדרך זה זה נראה סתם קודים, אפשר שלזה התכוונו אבל זה לא מרשים אותי מדי.
גישה שלישית (וגם זה למדתי מרשי כשהוא נוגע לפשט ומפרש המובן) תקח דווקא את הדימוי של אהבה שהוא משתמש בה ותפרש מה הנמשל של זה, אצל רש״י בהיסטוריה של כלל ישראל. ואני הייתי רוצה גם לפרש בדרכי עבודה ואהבה. למשל ישקני מנשיקות פיהו אומר רש״י שיש נשיקה על היד או הכתף ויש אהבת חתן כלה שנושקים על הפה. ולכן מפרש רשי כנסת ישראל אומרת אולי אתה מוכן לנשק אותי על היד או משהו אבל אני משתוקקת לנשיקת החיבה שהוא על הפה. פה אל פה אדבר בו.
זה רק פירוש אחד לפי איך שרשי הבין את הפשט פירש את הדוגמא. ובאמת שנקודה זו אפשר להרחיב הרבה למשל מה ההבדל באמת בין נשיקת פה לנשיקת יד? שכאשר אני נושק את הפה שלך אתה גם נושק את הפה שלי באותו מעשה. ונמצא האהבה מוכפלת. והזוהר דרש הרבה על זה בפסוק מארבע רוחות בואי הרוח ואחריו הארי כיצד הייחוד נכפל בכל צד וזה תוספת אהבה ואפשר גם להבין את זה במשמעות תאלוגית או עבודה ועוד.
או אפשר לומר שרשי לא צדק שזה הדוגמא אלא הוא יותר שנשיקות פיהו כמו היין, הרי לא כתוב ישקני על פי, באמת לא יודע מאיפה רשי בכלל הביא הפירוש שלו. ואז לפי הדוגמא הזו יש לפרש הנמשל מה זה אומר שישקני מפיו. אולי ישקני גם כמו להשקות כאילו תשקה אותי בנשיקות שלך. ויהיה הנמשל על דרך כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי. ואפשר גם בזה ליכנס לכל מיני דרכים.
עד עכשיו היא לא היתה כלה זה הפעם הראשונה. אולי פה הם כבר התארסו..
את זה תלמדי עם ברכי…
ככה זלמן פירש פעם הקודמת
לא הבנתי
לא בדיוק אדייק בהמשך
צריך דוגמא
למשל הסיפור של אני ישנה ולבי ער כו׳. אפשר לפרש הכל כסימנים לאיזה סיפור שהיה למשל עם מעמד הר סיני ואז העגל, רשי אומר משהו כזה, השם כבר הגיע ואז חטאו שוב וכו׳. השאלה על מה הקשר הזה עומד. אם כמו המדרש אני ישנה שאני לא עושה מצות וליבי ער שעדיין יש בי צדיקים שעושים מצוות ונביאים. דברים כאלה. אז זה סתם מדרש לשוני ליבי זה צדיקים וישנה זה לא לעשות מצות. אבל אני דווקא רוצה להסתכל על הסיפור. על המשחק הזה של אני כן רוצה ולא רוצה ואז הוא מופיע רגע ואני שוב רוצה ואז הוא כבר בורח. אני חושב שהרבה מדרשים דווקא עומדים על מתחים כאלה רק מלביישם את זה במדרשי מילים. כמו כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. זה דינימיקה מאד חשובה ועדינה לעמוד עליו ואני חושב שהמשל בעיקרו נועד לבטא את המבנים העדינים האלה של היחסים, שמתקיימים אולי גם בעולם הזה אבל דווקא בעיקר בעולם הרוחני בין הנפשות והרוחות והמלאכים והאלוהות
זה קצת בדיוק להיפך מהרמבם שאומר שהעיקר לתרגם איזה מילים והסיפור לא חשוב אני חושב שבעיקר הסיפור הכללי חשוב, והמילים הם הכל דוגמאות של אותם מבנים שמציירים את זה יפה, אולי זה כן כמו הרמבם לא מה שאנחנו למדנו ברמבם
אכן מסתמא המדרש מתכוון גם ככה, או קרוב יותר לזה
הנפקא מינא העיקרית הוא אם אפשר לעשות כמו ארטקסקול ולתרגם רק הנמשל. לפי הגישה שאני הצגתי בגישה שניה אז בהנחה שהמשמעות האמיתית זה המדרש אולי הם צודקים שלא ראוי לתרגם שני שדיך אלא משה ואהרן. אבל אם הפירוש כדבריך אז לתרגם ככה לא אומר כלום, ולפחות צריך לכתוב ששדים הם שדים ומשה ואהרן נמשלים להם
יש עוד דרך שאפשר לדמיין, וזה כמו שעושים אופרה או מוזיקל לפעמים, שמספרים עלילה אבל לא בסיפור אלא דרך כל מיני שירים. והשירים שמכניסים לכל שלב בעלילה לאו דוקא שזה כל משמעותם זה יכול להיות עם משמעות יותר כללית או אפילו שיר שקדם למחזמר הזה אלא שכך דרך האמנות, כך אפשר יש כל מיני שירים והם חוברו בשיר השירים לסיפור אפילו שבמקור או בעצמם הם לא רק זה
התרגום הנדפס על שיר השירים נהג למעשה כמו ארטסקרול ופירש רק הנמשל,
כן
אני לא חושב שהטעם שלהם כי הם מתנגדים לאהבה אלא כי הם לא חושבים שזה קודש אם זה אהבה, בשביל שירי אהבה לא צריך תנך יש הרבה בלי זה
זה לכאורה גם הגמרא בסנהדרין קא אבתנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים
אבל צריך להבין המשך הגמרא
גאמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות חג בחג העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב
נראה שההקפדה הוא על קריאת פסוק בלא זמנו, לא על קריאת שיר השירים כפשוטו
כאילו התורה לא אמורה להיות האנטרטיינמנט שלך
אבל אם זה חלק מהחג למשל לשיר בפסח מהשייך לפסח וכו׳ אדרבה זה הקורא פסוק בזמנו
לא כל כך מובן החילוק
ככה רשי מפרש ה״ג הקורא שיר השירים ועושה אותו כמין זמר – שקורא בנגינה אחרת שאינו נקוד בה ועושה אותה כמין שיר אע״פ שמשיר השירים הוא ועיקרו שיר אסור לעשותו כמין שיר אלא בקריאתו:
הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו – במיסב על יינו עושה שחיקותיו בדברי תורה וקורא פסוקים בקול רם לשחק בהם בני המשתה אבל אם אומרו בזמנו על המשתה כגון שהוא יום טוב ונוטל כוס בידו ואומר עליו דברי הגדה ופסוקים מענינו של יום מביא טובה לעולם:
על ארטסקרול אני לא צריך להגן נראה לי שהם סתם מבולבלים, אבל מסתמא הם דואגים מאד שמישהו יחשוב שיש רק הפשט של המשל
https://www.etzion.org.il/en/tanakh/ketuvim/meg…
בתוספתא סנהדרין רבי עקיבה אומר המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתה ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא
גם פה הפשט הוא שהוא עושה מזה אנטרטיינמט לא שהוא מפרש כפשוטון
ההזיה הזו של לקדש את האהבה לא עלה על דעת אף אחד
זה סתם צירופי מילים בלי משמעות
תגיד שזה בכלל כפשוטו אני מבין תגיד כל האופציות שמניתי אני מבין אבל מה זה להגיד שלאהוב $%#$ זה מצוה
זה מצוה גם מובן. הקב״ה מצוה לעשות עונה פו״ר אוקיי זה מצוה. אם אתה כזה נומינליסט שאין משמעות לקדושה חוץ מזה שזה כתוב שולחן ערוך אז זה קדוש. אבל אז שוב למילה קדוש אין משמעות
גם האיש הזה מבולבל. לא כתוב בשום מקור שהביא שהפשט בעצמו הוא הכוונה אלא שצריך להבין אותו בשביל לדעת על מה מדבר
זה גם סתם לא נכון ארטסקרול כן כותבים הפירוש המילולי רק שמים את זה למטה. כל הפולמוס זה מה צריך לשים למעלה ומה למטה..
אם יש המילה מסמל אז הכל כבר מותר.. גם ללכת לבית הכסא מסמל משהו עליון ראו בשער הכוונות
שרומנטיקה *הוא* (כל ה)קדושה זה מעניין רק לאנשים שלא מאמינים בשום דבר חוץ מהעולם הזה.
הגמרא אומרת שלעשת צרכיו זה מעין עולם הבא!
כן, לא בדיוק רע אבל לפי ערך
אתם יודעים פלוטינוס גם אומר שכל סיפורי היוונים על אפרודיטי וכו׳ הכל משל על השתוקקות הנשמה לשורשה..
זה לא רק איזה יהודים פרומרים נוצרים שהמציאו את זה
הקטע הזה מסקרן אותי כל המפרשים המודרניים מניחים שהוויכוח פה הוא אם השהש כפשוטו ורבי עקיבא מתנגד לזה בהתאם לדעתו שהיא קודש קדשים. וכאשר בודקים במקור אין כמעט רמז לזה ולא נראה ככה מכל ההקשר אלא שזה כמו הלוחש על המכה, חזל התנגדו לעשית שימוש של חול בכתבי הקודש כאילו זה משרת אותך
ואולי בכלל מה שאמרו הקורא פסוק בלא זמנו היינו סתם, אבל בזמנו למשל בחתונה לשורר שיר השירים אולי דווקא זה כן
הם אומרים אל תשיר שיר אהבה אם אין לך למי 🙂
המצאה
אוריגנס בפירושו לשה״ש מביא מסורת יהודית שיש 4 חלקים במקרא שאין לומדים עם ילדים אלא מבוגרים, מעשה בראשית מעשה מרכבה, גם סוף יחזקאל על בית המקדש, וגם שיר השירים.
זה נראה המשנה בחגיגה, אולי עריות הכוונה לשיר השירים? אבל מה למד לא ללמוד חזון יחזקאל על בית המקדש, אולי הוא סתם התבלבל
יש גם משחק יפה שכלם – שכלה
דעת מקרא מראה גם שיר זה מתחיל אתי מלבנון ומסתיים ריח שלמותיך כריח הלבנון
לגבי הרמבם הוא אומר שחולת אהבה הוא המשל המרכזי של שיר השירים, שמדבר לדעתו על אובססיה שאינה יכולה להפסיק לחשוב על אהובה, וכך הוא מפרש אהבת ה׳ שאתה לא יכול להפסיק לחשוב עליו.
השאלה הוא הרי את מה אוהבים..
אני מסכים שיש כזה שם אבל מה הקשר
מאהבה הוא הרי קיצור ל׳מאהבת ה”
אולי ניקוד של השם? לא זוכר
אותו דבר יראה ושאר כל המידות
צריך לירא מבשר ודם ללמוד כיצד לירא את השם
משום מה לא עושים את הדרשות האלה על יראה למה כי אין לזה מספיק תאווה?
אם זה היה באמת ככה זה היה נפלא
ברגע שאתה אומר משל אני בסדר…
אני גם לא בטוח שזה מובן הכי טוב, תלוי מי…
היה איזה חסיד חבד שטען שהוא היה עושה משל של רבי וחסידים… זה היה יותר מובן לו..
אבל למה אתה אומר כל הזמן רק אהבה אני חושב ששנאה זה גם משהו נעלם ועליון
וזה משל
טוב אני הזקן של קהלת שצועק עת לאהוב ועת להשליך אבנים…. לא יפה לקלקל בשיר השירים…
אתה רואה שהוא עושה משל של רב ותלמיד…
אבל הוורט יפה וחשוב
יה״ר שתזכה לראות את הנעלם אפילו בשנאה 🙂
שמאלו תחת לראשי
אני חושב שצריך קודם לחקור מה בעצם הפירוש שיש משל ונמשל וצל והפשטה של דברים וכו׳ אחר כך אפשר להיכנס לפרטים של אהבה ושנאה וכו׳. אבל זה שיחה שצריך איזה טיול ביער או משהו עבורו ..
אפשר בשמחה, רק תארגן את זה..חשבון זום יש לי .
Wednesday, February 19, 2025 • כ״א שבט תשפ״ה
כי זה זה…
כמו שהסביר פילאבין על איזה סוג של הרמוניה
שרים בראשית ובו זמנית קול אחר שר שיר השירים
זה נקרא מדרש…
הררי ביתר הוא המציא פה..