יהושע פרק ד׳ (תורגם אוטומטית)

ספר יהושע פרק ד׳: שתים עשרה האבנים ועבירת הירדן

הקשר בין פרקים ג׳ ו-ד׳

אז היום אנחנו קוראים ספר יהושע פרק ד׳. הפרק הזה הוא באמת סיפור אחד עם פרק ג׳. יכולנו לקרוא אותם ביחד. מי שחילק את הפרק חילק אותו כאן. וכפי שדיברנו, יש קצת קושי להבין את סדר הסיפור כאן. נראה שהוא הולך הלוך ושוב. לא נראה שהוא כתוב בסדר כרונולוגי נכון.

אז יש כמו התחלה חדשה איפה שהפרק הזה מתחיל, שחוזרת קצת על סוף הפרק הקודם. במילים אחרות, ותן לי להבהיר, הפרק הקודם היה בו את הסיפור, וכל סיפור, כפי שראינו, בא מוקף במילים.

המבנה של פרק ג׳

אז יש את המילים. הסיפור הראשון שבו יהושע אמר לעם לעקוב אחר הסדר, לעקוב אחר הארון, והם עקבו אחריו. אז זה היבט אחד. זה אפילו לא אומר במפורש עדיין על הירדן שנבקע או נעצר. זה רק דיבר על העם שעוקב אחר הסדר והארון.

אז היה דיאלוג שני שמקיף סיפור שני, שהיה ה׳ אומר ליהושע שהוא יגדל אותו בעיני העם, ויהושע אומר זאת לעם, והוא אומר אחרת. מאוד מעניין. ה׳ אומר ליהושע שהוא יגדל אותו בעיני העם. אז יהושע לא אומר לעם שהוא יהיה גדול. הוא יהיה גדול בעיניהם. הוא אומר לעם שהם ידעו שה׳, האל החי, איתם.

אז במילים אחרות, יהושע מפרש את מה שנאמר לו, שתהיה גדול בעיני העם, שהם ידעו שאני איתך כמו שאתה עם משה, להבין שזה אומר שהוא איתם בעיקר, שאלוקים חי איתם. והוא מתאר איך הירדן יעצור ברגע שהארון ייכנס לשם, והם יעברו לפניו. וזה קרה. אז זה באמת סוף פרק ב׳. זה כמו עוד נרטיב שלם אחד שיש לו את המילים האלה, את ההסבר הזה של התפקיד, של המטרה של כל זה, והדבר קורה.

הפתיחה של פרק ד׳

עכשיו, הפרק הזה מתחיל ככה, אבל אנחנו צריכים לקרוא אותו קצת אחרת. כי זה אומר, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, אז ה׳ אומר ליהושע את הציווי של לקיחת 12 האבנים, ולהקים אותם, לעשות אותם משהו בגלגל.

אבל אז שוב, זה אומר, אז אנחנו צריכים להבין את זה כמשהו שקרה אחר כך. אז לא שהציווי רק קרה אז, אולי הציווי כבר קרה לפני. אבל הנקודה היא, אנחנו צריכים לראות את כל זה כחלק מ, אפשר לומר כשהם עדיין בירדן או משהו, אבל כחלק מהסיפור הזה. אבל זה סיפור חדש. ולכן זה מתחיל שוב. זה חוזר למה שאמרתי זה עתה. כולם עברו. אז יש לנו סיפור אחד שנס קרה, והם עברו. אבל עכשיו יש ציווי ספציפי, מצווה ספציפית הקשורה לזה.

הציווי של שתים עשרה האבנים

וזה מתואר באותו סגנון כמבנה מאוד נפוץ בחומש, ובתנ״ך אולי בכלל, אבל בהחלט בחומש, ובאלה, יוסף ויהושע. יש לנו את המצווה, ויש לנו את הרמה הכפולה של המצווה, דיברתי על זה. ה׳ אומר ליהושע, ויהושע אומר לעם. ה׳ אומר ליהושע לומר לעם.

אז ה׳ אומר ליהושע לומר לעם. וכבר היה לנו קצת מזה לפני. לכן אמרתי שאנחנו צריכים להבין את זה באמת כאילו זה לא קרה לפני. אז הוַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ רק הסביר לנו שמחזור חדש, רצף חדש מתחיל כאן.

הפרטים של הציווי

ה׳ אומר ליהושע, את הציווי לומר לעם לקחת 12 אנשים, אחד לכל שבט, אחד מכל שבט. ולומר לאנשים האלה לשאת ממִמַּצַּב רַגְלֵיהֶם, מהמעמד, 12 אבנים, ולקחת אותם איתם למלון, ולמקום שבו הם יישנו, ולמקום שבו הם ילינו.

וזה מה שיהושע עושה. כמובן שכבר היו לנו 12 אנשים מוכנים לפני, אז ברור שהיה משהו לפני. יהושע קורא ל-12 האנשים האלה, כמו שהוא אומר, 12 האנשים שהוא הכין, אז הוא כבר ידע שזה הולך לקרות, אז הציווי לא התגלה עכשיו. אז שוב, לא סדר כרונולוגי.

והוא אומר להם, לכו לפני המלון, ליד המקום שבו הכוהנים עומדים, וכל אחד מכם מרים אבן אחת, לאותו מספר כמו השבטים.

המטרה של האבנים: מבנה השאלה והתשובה

ויהושע מסביר את הנקודה של זה עכשיו. הוא מסביר את הנקודה, והנה ההיגיון הבסיסי מאוד של איך אות, ואות שאמור להמשיך לאורך הדורות, אמור לעבוד, ויש לו גם את אותו מבנה שהיה לנו בספר דברים, אבל גם כבר בספר שמות, המבנה של שאלות הבנים, ותשובותיהם.

אז כולם יודעים את זה מהגדה לפסח. ילד ישאל אותך משהו על מצווה מסוימת, על מצוות פסח, על מצוות בכורים, על מצוות פטר החמור, וכן הלאה. ואז האב, או הפסח, אומר לך שתענה לבנך כך.

איך האנדרטה מתפקדת כאות

אז כאן יש לנו את אותו מבנה, ומכאן אני חושב, זה מאוד חושף, לגבי איך המבנה הזה אמור לעבוד. וזה אומר ככה, אתם הולכים לקחת את האבנים האלה, כדי שיהיה שם אות, ביניכם, אות לכם, אז כשהילדים שלכם מחר, ומחר כאן לא אומר מחר ממש, מחר ברור שאומר, בדור הבא, הילדים שלכם שלא היו כאן, ישאלו אתכם, מה האבנים האלה, מה האבנים האלה, ואתם תענו להם.

האבנים האלה הן אות, שמי הירדן, נכרתו, נבקעו, לפני ארון ה׳, כשהוא בקע, כשהוא עבר דרך הירדן, והאבנים האלה יהיו לזיכרון, ויהיו זיכרון, לעם לזכור את הסיפור הזה. ונראה אחר כך, זה חוזר על פורמט השאלה והתשובה הזה.

במילים אחרות, השאלה והתשובה עובדות, אנחנו מקימים את האנדרטה הזאת, כמובן אנדרטה, לא בהכרח אומרת משהו בעצמה, לא שהאנדרטה תהיה עליה מילים, אחר כך נראה, שהיו אבנים, שכתבנו עליהן תורה, אבל כנראה אלה אבנים שונות, אז רק אנדרטה, זה פשוט כמו אנדרטה, בסדר יש 12, אז כדי לסמל את 12 השבטים, כל אחד מהם, הקים אבן אחת, אבל עדיין האנדרטה לא אומרת כלום, האנדרטה היא מעין, מה שאנחנו קוראים לפעמים נושא לשיחה, האנדרטה נמצאת שם, אז אנשים צריכים לשאול, מה זה בכלל, ונאמר, אה זה הוקם, כשהעם עבר ליד הירדן, יחד עם הארון, וזה בקע את הירדן, ככה ההיגיון, של השאלה והתשובה הזאת עובד, השאלה והתשובה מבטאת, שהאנדרטה לא אומרת כלום בעצמה, אבל זו הזדמנות, זה יגרום לילדים שלכם, לשאול את השאלה, ואתם תספרו להם, תמסרו להם את הסיפור.

ביצוע הציווי

ושם יש לנו, את הרמה הבאה של, השלב הבא של המחזור הזה, העם מקשיב להם, הם עושים מה שיהושע [אמר], הם נושאים 12 אבנים מהירדן, כפי שה׳ אמר ליהושע, והם נושאים אותם למלון, ולמקום שבו הם ישנו, והם שמים אותם שם.

שתים עשרה האבנים הנוספות של יהושע בירדן

עכשיו מלבד זה, וזה מאוד מעניין, לא ברור מאיפה יהושע קיבל את הרעיון הזה, מלבד זה, יהושע עמד, הקים 12 אבנים, בירדן עצמו, מתחת למקום, שבו הכוהנים עמדו, והן עדיין שם עד היום הזה.

זה עוד אחד מהביטויים החוזרים, שנמצא בספר יהושע גם, ובספר דברים הרבה פעמים, ובספר בראשית, ובמקומות אחרים, ואז מה שזה מנסה לומר לך זה, אם אתה הולך לירדן עכשיו, אתה תראה איפשהו את האנדרטה הזאת, אולי היא מתחת למים, אולי אתה יכול לראות אותה רק, כשהמים נסוגים, או שיש שפל או משהו, איך שאתה יכול איכשהו לראות אותה, אבל איפשהו שם, עדיין יש את 12 האבנים האלה, והן בירדן גם, מלבד האבנים שהן, במלון ליד גלגל, כפי שנראה, יש גם 12 אבנים בירדן, וזה מאותה סיבה.

סדר העבירה

בסדר, עכשיו אנחנו חוזרים, לסיפור שוב, כאילו, נכון, וכאן נראה ש, כבר חזרנו, כל הדרך, הנרטיב הקטן הזה עקב אחרינו, כל הדרך, עד שהם מקימים, עומדים, מציבים את האבנים, אבל עכשיו אנחנו חוזרים, אנחנו מתחילים עוד חלק של הסיפור, עוד סיפור, וזה אומר ככה, וכאן יש לנו את הסדר.

אני חושב שמה שיש לנו כאן, זה מה שהחלק הזה מוסיף, זה שוב, אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא, כל אחד מאלה, כדבר נפרד לגמרי, אבל מה שזה מוסיף, זה הסדר של איך העם עבר, וזכור, היה דבר מאוד חשוב, בפרק א׳, כבר היה לנו, שזה היה מאוד חשוב, שבני גד, בני ראובן, שהיו אמורים להיות החלוץ, שהם באמת עברו, הם הלכו לפני העם.

שבטי החלוץ עוברים חלוצים

אז כאן, כבר בירדן, קצת סמלי, כי זה לא היה, נראה לפחות, לא הייתה מלחמה כאן, זה לא כמו קרב, שבו הם היו צריכים להיות החלוץ, אבל הם הלכו לפני העם, חלוצים, אז כדי להראות, שהם הולכים לפניהם, והם עוברים את הנהר, אז יש להם את המקום שלהם, את הנחלה שלהם, כבר יש להם את הנחלה שלהם, והצד השני, הם הולכים, כדי להילחם עם העם.

אז זה אומר ככה, הכוהנים, נושאי הארון, עמדו שם, עד שיהושע סיים, לצוות את העם את זה, על האבנים, והעם עבר, אז שוב, לפני זה נראה כאילו, העם עבר קודם, ואז יהושע אמר להם, ומעין אותם אנשים, אנשים חזרו, אבל זה נקרא לפני, אמרנו, ראינו שהעם, נבחר לפני, ונאמר להם לעשות את זה לפני, על ידי יהושע כבר, או שנאמר להם להיות שם, לא נאמר להם מה לעשות, נאמר להם מעין, למשהו, אבל בכל מקרה, לכן אני חושב ש, אם ננסה לעשות כרונולוגיה כאן, זה לא יעבוד.

אבל הנקודה היא, אחרי שהעם עבר, אז הכוהנים, הולכים לפני העם, שוב, איך זה יכול להיות, כשהכוהנים הולכים לפני העם, במילים אחרות, הם עוברים, והולכים לפניהם אולי, אבל אני חושב שהיותר חשוב, הנקודה כאן, החלק כאן, זה החלק הזה, הדיווח הזה שאומר, בני ראובן, בני גד, וחצי המנשה, עברו, חלוצים לפני העם, כפי שמשה אמר להם.

מספר האנשים החלוצים

וזה נותן מספר, 40,000 אנשים חלוצים, כמו חיילים, או אנשים מוכנים לחלוצים, ואיך קוראים לזה, חגורים, משהו כזה, אנשים נשאו, לבושים בצורה למלחמה, לצבא, הם עוברים, לפני ה׳, לִפְנֵי ה׳, אומר שוב, לפני הארון, לעַרְבוֹת יְרֵחוֹ, לערבה, לערבות יריחו.

במילים אחרות, ערבי מואב, שנמצא בצד ימין, אנחנו קוראים לצד ימין, ממש בגדה המזרחית של הנהר, ואז ערבי יריחו, שנמצא בגדה המערבית, של הירדן, שנמצא בגדה המערבית, של הירדן, והם עוברים דרך שם.

קיום הבטחת ה׳ ליהושע

וכאן יש לנו דיווח, שבדיוק, ועכשיו אנחנו חוזרים, האדם הזה חוזר, למה שזה אומר לפני, ה׳ אמר ליהושע, שהנס הזה, הוא שגורם לזה, יגדל את העם, יגדל אותו בעיני העם, וזה אומר, זה מה שקרה.

ביום ההוא, בַּיּוֹם הַהוּא, ה׳ גידל את יהושע, בעיני בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, זכור, זו הייתה השפה, של סוף התורה, של ה׳ משה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, זה מאוד חשוב, אולי אחת הנקודות הגדולות, של הניסים שמשה עשה, לעיני כל ישראל, ואותו דבר, יהושע עכשיו היה לו את הלב שלו, לעיני כל ישראל, והם פחדו ממנו, הם יראו אותו, פחד זה אולי חזק מדי, הם יראו אותו, הם לקחו אותו ברצינות, והם יראו את משה, כל חייו.

הציווי לכוהנים לצאת מהירדן

ועכשיו, אנחנו מקבלים, מעין, אולי הייתי צריך לעשות, עצירה נוספת כאן, קשה לחתוך כל כך הרבה, אבל אנחנו יכולים לחתוך כאן, כי עד עכשיו, היינו מעין, המסגרת של הסיפור, היא לפחות עדיין בירדן, כביכול, למרות שכבר דיברנו פעמיים, איך הם יצאו, אז זה לא עובד, אבל כאן יש לנו את הסוף, אז בדיוק כמו שהיה לנו לפני, ציווי, רק כדי להיות ברור, בדיוק כמו שהיה לנו לפני, ציווי שאמר, ה׳ אמר ליהושע, ממש כאן, זה אומר, ה׳…

[סוף חלק 1]

סמכותו של יהושע מבוססת (ד׳:י״ד)

ביום ההוא, ה׳ גידל את יהושע בעיני כל ישראל. זכור, זו הייתה השפה של סוף ספר דברים, אז משה וכל ישראל זה מאוד חשוב. אולי אחת הנקודות הגדולות של הניסים שמשה עשה הייתה לעשות אותו, לתת לו סמכות בעיני כל ישראל. ואותו דבר, יהושע עכשיו היה לו סמכות בעיני כל ישראל. והם פחדו ממנו, הם יראו אותו — “פחדו” זה אולי חזק מדי — הם יראו אותו, הם לקחו אותו ברצינות, והם יראו את משה כל חייו.

ההיפוך: הכוהנים יוצאים מהירדן (ד׳:ט״ו-י״ח)

עכשיו, אנחנו מקבלים מעין, אולי הייתי צריך לעשות עצירה נוספת כאן, קשה לחתוך כל כך הרבה, אבל אנחנו יכולים לחתוך כאן, כי עד עכשיו היינו מעין, המסגרת של הסיפור היא לפחות עדיין בירדן, כביכול, למרות שכבר דיברנו פעמיים איך הם יצאו, אז זה לא עובד, אבל כאן יש לנו את הסוף.

אז בדיוק כמו שהיה לנו לפני ציווי — רק כדי להיות ברור, בדיוק כמו שהיה לנו לפני ציווי שאמר, ה׳ אמר לך, ממש כאן, זה אומר, הפרט הזה של הרגליים שלהם, הכפות רגליהם, נראה שהוא חשוב כאן, הרגליים שלהם נוגעות במים, והמים נעצרו, וה׳ ציווה עליהם, הם עשו את זה. כאן יש לנו את ההיפך המדויק, את ההיפוך של הציווי הזה.

ה׳ אומר ליהושע לומר לכוהנים לצאת מהירדן, ויהושע אומר לכוהנים את זה, ו, ברגע שכפות רגליהם נוגעות ביבשה, הירדן חוזר לדרכו, והם הולכים כמו שהלך אתמול, כמו שהלך תמיד, כמו שאמרנו לפני, זה היה, נכון, זה היה במצב גבוה, הירדן, והוא המשיך חזרה. אז זה סוף הסיפור של הירדן.

התאריך והמקום: העשירי בניסן בגלגל (ד׳:י״ט)

עכשיו, יש לנו עוד שתי הערות המשך — אני לפחות שמתי את זה כשתי הערות נוספות, וכולל את תחילת פרק ה׳, למרות שאולי זה באמת יכול להתחיל שם, אבל לכן אני חושב לחלק את זה.

עכשיו, יש לנו הערה חשובה, הערה חשובה של התאריך. כפי שדיברנו, הסיפור הזה נראה שאכפת לו באיזה תאריך זה היה. זה לא אומר בדיוק מתי התאריך של שלושת הימים התחיל, אנחנו יכולים לחשב אחורה ולגלות מתי זה היה, אבל הנקודה, הדבר החשוב הוא, שיש תאריך: היום העשירי לחודש הראשון, במילים אחרות, העשירי בניסן, נכון, מה שאנחנו קוראים לפעמים העשירי בניסן. כמובן, זה תאריך משמעותי כבר בתורה, בפרשת בא. יש לנו את הציווי, את המצווה, של לקיחת קרבן פסח בעשירי, אז נראה שזה חשוב, משמעותי, וזה מחבר אותנו לסיפור של יציאת מצרים.

כמובן, אם עוקבים אחרי כל תחילת ספר דברים, היה לנו משה שמתחיל את נאומו בחודש האחד עשר, שזה כמו קרוב לסוף השנה, השנה שלפני כן, אז זה שלושה חודשים אחר כך, או חודשיים אחר כך, החודש השלישי אחר כך, שבו עלו מהירדן, ונחו במקום שנקרא גלגל, שנמצא בקצה המזרחי, מזרחית ליריחו, נכון, מזרחית ליריחו זה קצת מערבית להם, הם קרובים לירדן, בין הירדן ליריחו, כביכול.

שתים עשרה האבנים ומטרתן (ד:כ–כד)

ויהושע גם ממלא את מה שאמרנו שהוא עתיד לעשות, והוא מקים את שתים עשרה האבנים האלה שלקחו מהירדן בגלגל, שזה המקום שבו נחו, והוא מסביר את מה שהסברנו כבר קודם, זה כמו חוזר, אבל עם קצת יותר פרטים: בניכם ישאלו אתכם מה האבנים האלה, ונסביר להם, שישראל עבר, עבר דרך הירדן ביבשה, שה׳ הוביש, בדיוק כמו שעשה לים סוף, שהוא הוביש אותו עד שעברנו, הוא עשה מכאן.

ארבע התכליות של הנס

והעניין של כל זה הוא כדי שכל עמי הארץ ידעו את יד ה׳, שהיא חזקה, וכדי שתיראו את ה׳ אלוהיכם כל הימים. אז אלה היו ה— ואפשר אפילו לחלק את זה, אם רוצים, כמו ארבע מטרות שונות, ארבע תפקידים שונים של ההובשה, אני לא רוצה להגיד את המילה קריעה, החיתוך, קריעת הירדן, עצירת הירדן מללכת, ולאפשר לאנשים לעבור:

ראשית, להגדיל את יהושע כעם, לתת לעם לדעת שה׳ היה איתם, והוא, כמו שיהושע אמר להם, והוא יגרום להם לנצח את המלחמות עם הכנעני ושאר יושבי הארץ.

שנית, זה מספר שתיים.

שלישית, כדי שהעמים האלה, האומות האלה יפחדו מה׳, הם ידעו את יד ה׳, דומה למה שה׳ אמר על ים סוף, שזה עשה אותם חזקים, וכמו שהפסח ידווח בעוד רגע.

רביעית, כדי שהעם יירא את אלוהים כל ימיו, העם עצמו. אז זה יותר כמו יראה, לפני זה זה היה חוזק, כמו לעשות אותם חזקים, לתת להם אומץ, וכאן זה על זה שהם לוקחים ברצינות את אלוהים, שהם יודעים שאלוהים חזק.

אבל אולי הדבר הרביעי הזה, או שני הדברים האלה הם על הדורות הבאים. אז באותו דור הם היו צריכים אומץ, אבל בדור הבא, הבעיה לא תהיה אומץ, אז הבעיה היא לזכור שזה היה אלוהים שהוציא אותם ממצרים, והעביר אותם, את הירדן, לתוך זה, וזה נקרא יראה.

אז ה׳ קרא להם, אני חושב כל הימים כאן צריך להיות מתורגם כדורות, בדיוק כמו מחר פירושו המחר הבא, לא ממש מחר, אלא הדור הבא, אז כל ימים פירושו תמיד בכל הדורות.

תגובת האומות: המסת הלבבות (ה:א)

ועכשיו יש לנו את תחילת פרק ה, שאני חושב שזה הדיווח, שמה שיהושע אמר להם בקטע לפני כן, ויהי כשמוע כל מלכי האמורי, זה מה שבאמת קרה. וזה מעניין, אני לא יודע את המשמעות של הדיווח הזה, שכל מלכי האמורי, שהם ממערב לירדן, כלומר בישראל, ומלכי הכנעני, שהם על הים, אז אולי אלה כמו אנשים, יותר מערב ויותר מזרח, כמו מלכי האמורי הם אלה יותר למזרח, מלכי הכנעני הם אלה יותר על החוף, יותר למערב, קרוב יותר לאוקיינוס.

והם שמעו שה׳ הוביש את מי הירדן מפני בני ישראל, עד עברם. זה נראה כמו מילה שממשיכה לחזור כאן, במילים אחרות, המים חיכו להם, עד שהעם יעבור. אולי זה לקח כמה שעות, או אפילו כמה ימים, אנחנו לא יודעים כמה זמן. זה אומר בעשירי בניסן, אבל זה אולי לקח כל היום, או משהו. וזה כמו, יש להם את אותה לשון בשירת הים, עד יעבור ה׳, עד יעבור, דגש חזק על העובדה שזה לא כמו שזה נקרע והם צריכים לרוץ דרך, זה נבקע והם היו צריכים לרוץ דרך — המים כאילו חיכו. אז זה היה בשבילם, זה היה בשבילם, ובשביל כולם.

והעניין של כל זה היה לומר, וכל האומות האלה, כל המלכים האלה, וימס לבבם, לבם נמס בקרבם. זו טרמינולוגיה, טרמינולוגיה צבאית, לאובדן אומץ, אובדן מורל, נכון? אז התורה אומרת, והמס את לבב אחיו כלבבו, זה היה על מישהו שהוא פחדן ופוחד ממלחמה, שהוא יכול לעשות, להמיס את לבבות אחיו, כלבבו. אז זה מה שזה אומר, להיות מפוחד.

ולא היה בהם עוד רוח, כי לא היה בהם רוח, מפני, ומלפני, מ, יחסית, שתי מילים, ביחס ל, בני ישראל. וזו גם מילה שמשמעותה משהו כמו אומץ, אני חושב רוח, בעיקר בהקשרים האלה, משמעותה משהו כמו אומץ. רוח, ביוונית, תומוס, אני חושב, שמתורגם כרוח, או אומץ. לא היה להם רוח, ורוחם, לא עמדה, זה מה שרחב אמרה, לא היה להם, זו הדימוי של עמידה, או של אומץ, רוחם לא עמדה, לא יכולה לעמוד, מול העם.