סיכום השיעור 📋
סיכום של לימוד הרמב״ם: הלכות תפילה ונוסח הברכות / הלכות עבודת יום הכיפורים
—
א. נוסח הברכה האמצעית של יום כיפור (ערבית, שחרית, מנחה)
דברי הרמב״ם: הברכה האמצעית של יום הכיפורים (לערבית, שחרית, מנחה ונעילה) מתחילה ב“אתה בחרתנו… ותתן לנו את יום הכיפורים הזה למחילה ולסליחה ולכפרה על כל עונותינו”, וכוללת את התפילה המיוחדת “מחל לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה” עם פסוקים, ומסתיימת ב“מלך על כל הארץ מוחל וסולח לעונות עמו בית ישראל ומקדש ישראל ויום הכפורים”.
פשט: הברכה האמצעית של יום כיפור עוקבת אחר המבנה הכללי של כל ברכות אמצעיות של יום טוב: (1) פתיחה — “אתה בחרתנו” עם אזכרת היום המסוים; (2) חלק אמצעי — תפילה מיוחדת ליום; (3) סיום — “קדשנו במצותיך” עם חתימה.
חידושים והסברות:
– מבנה הברכה האמצעית בכל הימים טובים: לכל יום טוב מבנה תלת-חלקי: (א) פתיחה עם “אתה בחרתנו” ואזכרת היום עם תיאורו המיוחד (פסח — “זמן חירותנו”, יוה״כ — “יום צום הכיפורים”); (ב) חלק אמצעי המיוחד ליום — בשבת אומרים פסוקים, ביום טוב אומרים יעלה ויבוא, ביום כיפור אומרים “מחל לעוונותינו” עם פסוקים; (ג) סיום עם חתימה.
– מדוע ביום טוב לא אומרים פסוקים? בשבת יש פסוקים (שלושה שונים — לערבית, שחרית, מנחה), וביום כיפור יש גם פסוקים, אבל בימים טובים רגילים לא אומרים פסוקים בברכה האמצעית — רק יעלה ויבוא. זו שאלה מעניינת ללא תירוץ ברור.
– “מחל לעוונותינו” במקום “והשיאנו”: תפילת החלק המיוחד של יום כיפור — “מחל לעוונותינו” — עומדת באותו מקום כמו “והשיאנו” ביום טוב. לכל יום טוב יש “דבר מיוחד” משלו בחלק האמצעי: יום טוב מבקש שפע וברכה, יום כיפור מבקש מחילה.
– יום כיפור הוא בחינת שבת: יום כיפור עוקב אחר מודל השבת עם פסוקים בברכה האמצעית (שניהם כוללים פסוקים, יום טוב לא), מה שמצביע על קשר בין יום כיפור לשבת.
– “ביום צום הכיפורים” — מדוע מזכירים “צום”? חידוש: המחילה של יום כיפור קשורה לצום עצמו. לא כמו בימים טובים אחרים שבהם עצם היום טוב עומד בפני עצמו, ביום כיפור הצום (תענית) הוא עניין של תשובה ומחילה — הם קשורים באופן מהותי.
– חתימת יום כיפור היא הארוכה ביותר: חתימת יום כיפור משלבת אלמנטים מראש השנה (“מלך על כל הארץ”), תוספת מיוחדת ליום כיפור (“מוחל וסולח לעונות עמו בית ישראל”), והחתימה הסטנדרטית של יום טוב (“מקדש ישראל ויום הכיפורים”). זה הופך אותה לסיום הארוך ביותר מכל הימים טובים.
– “מן העולם” — הקב״ה הוא סלחן מאז ומעולם: הלשון “כי אתה סלחן לישראל מן העולם” פירושו שהקב״ה כבר מזמן מוחל לישראל — ממצרים ועד היום.
– המילה “ישורון”: “ישורון” מוזכר מספר פעמים בתפילה, יותר משמות אחרים של כלל ישראל. הטעם: רוצים שם נרדף ל״ישראל” כדי ליצור מליצה (פרלליזם) עם “סלחן ומוחלן”.
—
ב. נוסח מוסף של יום כיפור
פשט: מוסף של יום כיפור דומה למוסף של כל יום טוב, עם תפילות מיוחדות נוספות ליום כיפור (מחל לעוונותינו, מלוך על כל העולם כולו, קדשנו).
—
ג. מנהג העם במוסף — “כמו שכתוב על ידי עבדך” (פסוקי קרבנות)
דברי הרמב״ם: אחרי כל נוסחי המוסף מביא הרמב״ם מנהג העם: בכל המוספים (שבת, יום טוב, יום כיפור) נוהגים להזכיר את קרבנות היום עם פסוקים — “כמו שכתוב על ידי עבדך” — ומבקשים שהתפילה תתקבל במקום הקרבנות.
פשט: הרמב״ם מביא זאת בנפרד כ״נהגו העם” — לא כחלק מהנוסח העיקרי.
חידושים והסברות:
– מדוע הרמב״ם לא הכניס את הפסוקים לנוסח העיקרי? הרמב״ם לא כתב את פסוקי הקרבנות בנוסח המוסף עצמו, אלא מביא זאת בנפרד כ״נהגו העם”. זה מראה שלפי הרמב״ם זה בכלל אינו חיוב — זה מנהג. ראיה: אם היה חיוב, היה מכניס זאת לנוסח העיקרי, לא בנפרד כמנהג.
– לתפילה יש משמעות גם בלי הפסוקים: אם אומרים “כמו שכתבת עלינו בתורתך” בלי לצטט את הפסוק ממש, יוצאים ידי חובה. לשון הרמב״ם “כמו שכתבת” בלי הפסוק מראה שהתפילה העיקרית מתפקדת בלי הציטוט — הפסוק הוא רק תוספת לפי המנהג.
– נפקא מינה מעשית: כאשר למישהו אין מחזור (למשל חול המועד סוכות) והוא לא זוכר בדיוק אילו קרבנות/פסוקים שייכים ליום, הוא יכול לומר את הנוסח בלי הפסוקים והוא יוצא ידי חובה, כי לפי הרמב״ם הנוסח העיקרי תקף בלעדיהם.
—
ד. נוסח הווידוי של יום כיפור — כללי
הרמב״ם מביא נוסח ווידוי שאומרים בסוף שמונה עשרה ביום כיפור. הרמב״ם כבר אמר בהלכות תשובה (פרק א׳ וב׳) שביום כיפור מתוודים בכל תפילה — שחרית, ערבית וכו׳. כאן בהלכות תפילה הוא מביא את נוסח הווידוי.
חידושים:
– הרמב״ם לא מביא סדר העבודה (שאנו אומרים במוסף יום כיפור). נראה שהרמב״ם סובר שסדר העבודה אינו מעכב, או שזה מנהג מאוחר יותר שאינו העיקר. פיוטי סדר העבודה אמנם עתיקים (יש פיוטים מספרד, “ידינוך ה׳”), אבל יכול להיות שהרמב״ם פשוט לא נהג בכך.
– השתחוויה ביום כיפור: נשאלת השאלה האם ההשתחוויה ביום כיפור היא רק דין בסדר העבודה, או שיש מנהג נפרד של יום כיפור. מסקנה: אצל אלו שאינם אומרים סדר העבודה, יום כיפור כמו ימים אחרים — גם הם לא משתחווים. הרמב״ם לא מביא זאת כדין נפרד.
מבנה הווידוי: הווידוי מורכב מחלקים שונים, ליקוט ממחברים שונים (כפי שרואים בגמרא יומא). “אנא אלקינו ואלקי אבותינו” הוא חלק אחד; “אשמנו” הוא שני (סדר אלף-בית); “סרנו ממצותיך” הוא שלישי; ואחר כך בא ווידוי מפורט יותר.
—
ה. נוסח הווידוי — חלק ראשון: “אנא אלקינו”
נוסח הרמב״ם: “אנא אלקינו ואלקי אבותינו, תבא לפניך תפילתינו, ואל תתעלם מלכינו מתחנתנו, שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך… צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו חטאנו, אנחנו ואבותינו.”
פשט: אין לנו חוצפה לומר שאנחנו צדיקים. האמת היא שחטאנו, אנחנו ואבותינו.
—
ו. נוסח הווידוי — “אשמנו בגדנו” (אלף-בית)
נוסח הרמב״ם: “אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי, העוינו והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר, יעצנו רע, כזבנו, לצנו, מרדנו, נאצנו, סררנו, עוינו, פשענו, צררנו, קשינו עורף, רשענו, שחתנו, תעבנו, תעינו.”
פשט: כ״ב לשונות לפי סדר א-ב של סוגים שונים של חטא.
חידושים והסברות:
– ווידוי כללי מול ווידוי מפורט: יש שאלה יסודית האם צריך לפרט את החטאים או לומר ווידוי כללי. “אשמנו” ו״על חטא” סוברים שצריך לפרט. “סרנו ממצותיך” הוא ווידוי כללי. יש מחלוקת תנאים במסכת יומא, והרמב״ם פוסק שאין צריך לפרט את החטא — יוצאים בעצם במילה אחת “חטאנו”.
– מטרה מעשית של סדר א-ב — שני מהלכים: (1) תחילה אומרים את כל מה שעל הלב, ואז מחפשים לפי א-ב — “מה עוד יש בחיי שמתחיל באות א׳, באות ב׳?” (2) להיפך — סדר א-ב עוזר למצוא את כל מה ששכחנו.
– “אשמנו” לבדו אינו מספיק בלי כוונה: אם למישהו יש דברים ספציפיים שהוא צריך להתוודות עליהם, לא יעזור לו סתם “אשמנו” — אלא אם הוא מכוון באחת המילים והוא חושב על כך.
—
ז. “סרנו ממשפטיך… ולא שוה לנו”
נוסח הרמב״ם: “סרנו ממשפטיך הטובים ולא שוה לנו.”
פשט: סרנו ממשפטיך הטובים, ולא היה זה כדאי לנו.
חידושים:
– “ולא שוה לנו”: פירוש הדבר שלא היה כדאי לחטוא — לא היתה זו עצה טובה. זה דומה ל״וינחם ה׳ כי עשה” — הרמב״ן אומר ש״נחם” פירושו חרטה, “חבל, לא היה כדאי.”
—
ח. “מה נאמר לפניך יושב מרום”
נוסח הרמב״ם: “מה נאמר לפניך יושב מרום, מה נספר לפניך שוכן שחקים, הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע.”
פשט: מה נוכל לומר לך? אתה יודע הכל, נסתרות ונגלות.
חידושים:
– “אתה יודע” כהקדמה לפירוט: נדון האם ה״אתה יודע” הוא הקדמה לווידוי המפורט — או דווקא ההיפך: אני לא יכול באמת לפרט, אבל הקב״ה יודע הכל, ממילא אוכל לומר מעט. זה דומה לנשמת: “אילו פינו מלא שירה” — אפילו כשלא יכולים לומר הכל, אתה יודע ממילא.
– “הגלויים לפניך כבר נעלמים”: דברים שגלויים — האדם יודע שחטא — אבל הוא לא יכול לזכור כל פעם הכל. הקב״ה יודע.
[הערה על מנהג ווידוי כל השנה:] בנוסח ספרד/אר״י אומרים ווידוי כל יום בתחנון — שחרית ומנחה. אבל נוסח אשכנז לא אומר ווידוי כל יום. נוסח הווידוי של הרמב״ם הוא במיוחד ליום כיפור, לא לכל השנה.
—
ט. “יודע רזי עולם וחופש כל חדרי בטן” — הקדמה לווידוי
נוסח הרמב״ם: הקב״ה הוא “חופש כל חדרי בטן” — הוא חוקר בפנימיות הלב ובכליות (כליות שהן יועצות), “אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך.”
פשט: זו הקדמה לווידוי — אתה יודע את כל חטאי, ואני הולך עתה למנות חלק מהם.
חידושים:
– פשט עמוק ב״יודע תעלומות” ו״רזי עולם”: זה לא רק מה שקורה בחדרי חדרים, אלא הקב״ה יודע את הכוונה של מעשי האדם — האם התכוון לטובה או לרעה, לשמה או שלא לשמה. אפילו האדם עצמו לפעמים לא יודע מה באמת התכוון.
– נקודה מעניינת: יש דברים שאדם אומר “על חטא” עליהם, אבל הקב״ה, שיודע את חשבונות האמת, יכול לראות זאת כמצוה — הוא לוקח מעבירותיו ומכניס למצוותיו. האדם לא יודע בדיוק את מצבו; הקב״ה יודע טוב ממנו.
—
י. “יהי רצון ורחמים מלפניך”
נוסח הרמב״ם: “יהי רצון ורחמים מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו שתמחול לנו את כל חטאתינו ותכפר לנו את כל עונותינו ותסלח לכל פשעינו.”
חידוש: הלשון “יהי רצון ורחמים מלפניך” היא יוצאת דופן — בדרך כלל אומרים רק “יהי רצון מלפניך”. זו תוספת של מחילת עוונות שכבר ביקשנו קודם בשמונה עשרה.
—
יא. “על חטא” של הרמב״ם — קטגוריות במקום חטאים ספציפיים
נוסח הרמב״ם: “על חטא” של הרמב״ם הוא הרבה יותר קצר מהרשימה שלנו. הוא מונה לא חטאים ספציפיים אלא קטגוריות של חטאים, מן הקל אל הכבד:
1. “על חטא שחטאנו לפניך בשוגג“
2. “ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון“
3. “באונס וברצון” (דבר והיפוכו)
4. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם עשה“
5. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם לא תעשה” (פחות חמור כי ניתק לעשה, אפשר לתקן, כמו “לא תגזול”)
6. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן” (בשוגג בדרך כלל)
7. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים“
8. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מיתה בידי שמים“
9. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם כרת“
10. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין — חנק, הרג, שריפה וסקילה”
חידושים:
– הרמב״ם הולך מן הקל אל הכבד, בעוד שהמנהג שלנו הוא הפוך.
– הנוסח שלנו כולל שני אלף-בית׳ים של חטאים ספציפיים, ורק בסוף אומרים גרסה של הקטגוריות. אצל הרמב״ם זה כל ה״על חטא”.
– הלשון “חייבים עליהם” מעניינת — “חייבים” בדרך כלל הוא חיוב של קנס או קרבן, וכאן משתמשים בו על קטגוריות של עונשים.
—
יב. “והגלויים לנו כבר אמרנו לפניך”
נוסח הרמב״ם: “והגלויים לנו כבר אמרנו לפניך ה׳ אלקינו… הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי אתה סולחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון ובלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח.”
חידושים:
– מה פירוש “הגלויים לנו”? נאמר קודם “בסתר” — מה שרק אני יודע. “גלויים לנו” פירושו להיפך: מה שאפילו אני לא יודע — שגגה גמורה, “לא הודע” — אני עצמי לא יודע שחטאתי, או שאיני מבין את חומר הענין, או שלא תפסתי מה אני עושה. אבל בכל זאת צריך כפרה על כך (כמו מי שאכל טריפות ומעולם לא היה מודע — אם הוא מגלה צריך להביא קרבן).
– מה פירוש “כבר אמרנו לפניך”? שלושה פשטים:
1. על ידי אמירת הקטגוריות של חטאים כבר כללנו הכל — כל חטא ספציפי נכנס לאחת הקטגוריות.
2. מדברים על אדם שמתוודה כתיקונה — הוא כבר פירט את חטאיו.
3. האדם חשב על יומו, הוא יודע את כמה העבירות שהוא נכשל בהן בקביעות, והוא כבר מנה אותן אצלו באחת הקטגוריות — “כבר אמרנו” לא בהכרח אמירה בפה, אלא שהן “על דעתו.”
– מועלה גם שאולי בבית דין של מעלה יש לקב״ה עוד סוג עונש שאיננו יודעים — לא קרבן, לא מלקות, אלא משהו חמישי.
– הפסוק “הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו” הוא ראיה: מה שהקב״ה יודע, הוא יודע; אבל אדם חייב על מה שהוא יודע, הוא גם מרגיש אחראי לאחרים, אבל מה שהוא לא יודע — “הנסתרות לה׳ אלקינו.”
– “כי אתה סולחן לישראל” — זה בעצם כמו הקדמה לחתימה “ברוך אתה ה׳ מלך מוחל וסולח”. בנוסח שלנו הכניסו זאת שם, כדי לא לסיים באמצע חטא — מסיימים בדבר טוב.
—
יג. “אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי” — התפילה האחרונה (של רבי חייא)
נוסח הרמב״ם: “אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ה׳ אלקי ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מרוק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורים.”
פשט: האדם מביע את שפלותו — לפני שנבראתי לא הייתי כדאי, ועכשיו שאני כאן, כאילו לא נבראתי. אני כלי מלא בושה. עזור לי שלא אחטא עוד, ומחק את חטאי ברחמים, לא ביסורים.
חידושים:
– פשט ב״עד שלא נוצרתי איני כדאי”: זה כמו “טוב לו לאדם שלא נברא משנברא” — האדם מסתכל על עצמו ורואה שהוא לא בריאה כזו שאם הקב״ה היה מסתכל לפני שברא אותו, היה אומר “זה אני צריך”. ואפילו עכשיו שהוא כאן, עדיין לא רואה שצריכים אותו. “כדאי” לא מצדי, אלא מצד הבריאה — הוא לא מאיר את הבריאה.
– [סטייה: מוזכר הדבר שכאשר אדם נולד, הקב״ה אומר “צריכים אותך” — ונשאלת השאלה מדוע כשמישהו מת לא כותבים “היום שהקב״ה החליט שהעולם לא צריך אותך”. תשובה: “אפילו רשעים שבחייהם הכל חיים במיתתן.”]
– התפילה אינה גדלות אדם, אלא שפלות אדם: זה הצער של חוטא, הוא פורץ את עגמת נפשו שהוא לכוד בחטא.
– “שלא אחטא” — הווידוי השבור ביותר: זה הווידוי הא
בד ביותר מכולם — האדם מיואש, הוא אפילו לא מונה את עבירותיו, כי להפסיק הוא ממילא לא יפסיק. הוא מבקש מהקב״ה שיעזור “שלא אחטא” — הוא מבקש כמעט נס.
– חידוש לגבי “ואיני חוזר לדבר זה”: הרמב״ם אומר בהלכות תשובה שעיקר הווידוי הוא לומר “חטאתי עויתי פשעתי ואיני חוזר לדבר זה“. אבל בכל נוסחי הווידוי לא מופיע אף פעם “ואיני חוזר לדבר זה” — יש חרטה אבל לא קבלה על להבא. המקום היחיד בכל הסידור שבו יש רמז להפסקת חטא, הוא כאן — “יהי רצון שלא אחטא”. וזה מאוד “אמיתי” — האדם אומר זאת לא כהבטחה, אלא כתפילה של אדם שבור.
– “אבל לא על ידי יסורים”: זו תגובה ל״ואתה צדיק על כל הבא עלינו” — האדם מבין שהקב״ה צודק עם יסורים, אבל הוא מבקש: “אתה כל יכול, מצא דרך אחרת איך לכפר על עוונותי בלי יסורים, דרך רחמיך הרבים”. האדם עומד כבר עכשיו ביסורים — המילים עצמן מלאות יסורים — והוא מבקש שזה יספיק.
– טון אקזיסטנציאליסטי: האדם אומר “ראה מה הוא אדם” — עפר בחיי, קל וחומר במיתתי. זו הבעה אקזיסטנציאלית של שפלות אנושית.
—
יד. סדר אמירת הווידוי — הלכה ח: יחיד מול שליח ציבור
דברי הרמב״ם: “כסדר הזה מתודין” — ווידוי זה אומרים בערבית, שחרית, מוסף ומנחה של יום כיפור. “בין יחיד בין שליח ציבור. בין יחיד אומר וידוי זה אחר תפלתו, אחר שגומר שים שלום קודם שיפסע שלש פסיעות. ושליח ציבור אומרו באמצע ברכה רביעית קודם שומר… מחול לעוונותינו.”
פשט: היחיד אומר ווידוי אחרי שמונה עשרה, אחרי “שים שלום” לפני הפסיעות שלוש. שליח הציבור מכניס אותו באמצע הברכה הרביעית (ברכה אמצעית), לפני “מחול לעוונותינו”.
חידושים:
1. מדוע ההבדל בין יחיד לשליח ציבור? לכאורה גם יחיד יכול לומר “מעין הברכה” באמצע ברכה — מדוע הוא לא אומר ווידוי באמצע ברכה רביעית? תירוץ: היחיד רוצה להכניס את הפרטים האישיים שלו — חטאיו ותחנוניו שלו — וזה לא מתאים באמצע שמונה עשרה. שליח הציבור לעומת זאת אומר רק את הנוסח הכללי בלי פרטים, לכן זה מתאים בברכה רביעית שהיא מעין מחילה וסליחה. אבל יחיד שרוצה “להתוודות” את כל סדר יומו — זה שייך אחרי שמונה עשרה, בזמן התחנונים.
2. הסבר אחר: הכניסו זאת אצל שליח הציבור מוקדם יותר (באמצע שמונה עשרה) כדי שהיהודי שאינו יכול לומר ווידוי בעצמו לא יצטרך לחכות עד הסוף — הוא יכול לצאת ידי חובה בווידוי של שליח הציבור.
3. המנהג לומר עם שליח הציבור: המנהג שלנו הוא שאומרים ווידוי יחד עם שליח הציבור כשהוא אומר אותו — אבל זה כבר מנהג, לא מעיקר דין הרמב״ם.
—
טו. נוסח ווידוי של נעילה
דברי הרמב״ם: בנעילה אומרים נוסח אחר: “מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים… כי עונותינו רבו מלמנות וחטאותינו עצמו מספר… מה אנו מה חיינו…”
פשט: נוסח הנעילה מביע שקשה להוציא את עוונותינו — הם רבים מדי למנות. האדם אינו כלום — אפילו גיבורים, אנשי השם, חכמים, נבונים — הם “כאין” לפני הקב״ה. “כי כל ימינו תוהו ומעשינו הבל לפניך”, כמו הפסוק “אין מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל”.
חידושים:
1. ה״אבל” של נעילה מול ה״אבל” של הווידוי הקודם: לווידוי הנעילה יש גם נושא “הכל הבל” דומה לווידוי הקודם, אבל ה״אבל” (=אבל) שונה. בווידוי הקודם ה״אבל” בא מ“אנחנו” — אנחנו עמך. בנעילה ה״אבל” בא מ“אתה” — הקב״ה: “אתה הבדלת אנוש מראש”. הקב״ה הבדיל את האדם מתחילה.
2. “אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו”: הקב״ה כביכול “הכיר” את האדם, עשה אותו מוכר, ונתן לו כוח “לעמוד לפניך” — לעמוד לפני הבורא. זה דומה לתהלים ח׳ — “מה אנוש כי תזכרנו” — איננו מבינים מדוע האדם כל כך מיוחד, אבל “מי יאמר לך מה תעשה” — אי אפשר לומר לקב״ה מה לעשות.
3. כמעט “צידוק הדין” על גדולת האדם — ומכאן באה מחילה: הנוסח הוא כמעט צידוק הדין על כך שהקב״ה עושה את האדם כל כך גדול. הקב״ה עצמו החליט שהוא צריך בני אדם, הוא ברא אותם עם הכוח “לעמוד לפניו” — ממילא, אם הם חוטאים, זו בעיה שלו כביכול. הוא עשה זאת, ממילא הוא חייב למחול. זו טענה חזקה בנוסח.
4. מבט אחר — הסתירה באדם: הנוסח מעלה סתירה גדולה: אנו רואים את האדם כשוטה ושפל, אבל הקב״ה רוצה שהאדם הקטן יהיה “לעמוד לפניך”. תירוץ: לשון התשובה — האדם השוטה-טיפש היה אתמול (“אמש היה”), אבל היום, דרך יום כיפור, הוא פתאום הופך להיות האדם שיכול לעמוד לפני הקב״ה. לכן הקב״ה היה חייב לתת את יום הכיפורים — כ״קץ לכל חלאינו” — כדי שהאדם הנמוך יוכל להיות “לעמוד לפניך”.
—
טז. “קץ ומחילה וסליחה לכל חטאינו” — ביאור
חידושים:
1. שני פירושים ב״קץ”:
– פירוש א׳: דדליין — כל השנה אפשר לחטוא, ובשלב מסוים מגיע הסוף, צריך להתכפר. “קץ ומחילה” הם שני דברים נפרדים.
– פירוש ב׳: סוף החטאים — “קץ לחטאינו”, האדם מפסיק לחטוא. זה מתאים לשיטת הרמב״ם שהדבר הראשון בתשובה הוא הפסקת החטא (עזיבת החטא).
2. ראיה מהנוסח עצמו: הפסוק הבא בנוסח — “למען נחדל מעושק ידינו ונשוב אליך בלב שלם” — מתאים מאוד לפירוש ב׳: “קץ” = הפסקת חטא, “מחילה” = מחילת הקב״ה. מצד האדם יש “קץ” (הפסקה), מצד הקב״ה יש “מחילה”.
3. אבל הרמב״ם בהלכות תשובה כותב “קץ ומחילה וסליחה” — עם וא״ו — שמשמע ש״קץ” הוא דבר נפרד מ״מחילה”, מה שתומך יותר בפירוש א׳.
4. קשר לכל שיטת התשובה של הרמב״ם: שתי המילים — “קץ” (הפסקת חטאים) ו״מחילה” (סליחת הקב״ה) — מביאות את כל תורת התשובה של הרמב״ם בשתי מילים.
—
יז. המשך נוסח הנעילה: “דרשו ה׳ בהמצאו”
פשט: הנוסח מצטט “דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב” — רמז שהימים (עשרת ימי תשובה / יום כיפור) הם כאשר הקב״ה “קרוב” וקל למחול. “יעזוב רשע דרכו… וישוב אל ה׳ וירחמהו… כי ירבה לסלוח”.
חידושים:
1. “רוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתם” — הקב״ה אינו מחפש את מות הרשעים, אלא את תשובתם. שנאמר “חי אני נאום ה׳… אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה”.
2. הסיום: “השיבנו… וקבלנו… מחול לנו וסלח כגודל חסדך” — והולכים הלאה ל״יהיו לרצון”. אצל היחיד זה הסוף; אצל שליח הציבור הוא הולך ל״מחול לעוונותינו”.
—
יח. הלכות עבודת יום הכיפורים — הלכה א: סדר הווידויים של כהן גדול
דברי הרמב״ם: כהן גדול מתוודה שלוש פעמים: על עצמו, על עצמו עם אחיו הכהנים, ועל כלל ישראל. הוא מתוודה על הפר (פעמיים) ועל שעיר המשתלח (פעם אחת).
פשט: הרמב״ם פוסק שכהן גדול אומר שלושה ווידויים בסדר העבודה של יום כיפור — שניים על הפר ואחד על השעיר.
חידושים:
1. שתי שיטות בווידוי — רמב״ם נגד רש״י/תוספות: הרמב״ם פוסק שהווידוי הראשון על הפר הוא רק על עצמו (בלי כהנים), והווידוי השני על הפר הוא על עצמו עם אחיו הכהנים. רש״י ותוספות סוברים להיפך: הווידוי הראשון על הפר כבר על עצמו עם כהנים, והווידוי השני על הפר גם על עצמו עם כהנים (שניהם עם כהנים). ההבדל הוא האם הווידוי הראשון כולל כהנים או לא.
2. מקור המחלוקת — גמרא יומא: הגמרא (יומא ל״ו ע״ב) מביאה ברייתא שאומרת “כך היה אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי” — זה הווידוי הראשון. הרמב״ם לומד ש״אני וביתי” פירושו רק הוא עצמו עם ביתו (אשתו), בלי כהנים. רק בווידוי השני מצטרפים “אני וביתי ובני אהרן עם קדושך”.
3. קושיית ר׳ יוסף קארו על הרמב״ם: הכסף משנה שואל: אם הווידוי הראשון רק על עצמו, מדוע צריך ווידוי שני על עצמו עם כהנים — שיעשה ווידוי אחד על כולם ביחד? תירוץ: הרמב״ם שומע זאת מלשון הברייתא, שעושה הבחנה ברורה בין הווידוי הראשון והשני.
—
יט. הלכות ב-ג: נוסח הווידוי — חטאתי, עויתי, פשעתי
דברי הרמב״ם: נוסח הווידוי הוא “אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם…” והעולם עונה “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”.
פשט: הרמב״ם מביא את הנוסח המלא של הווידוי, עם סדר חטא-עוון-פשע, ואת תשובת העולם.
חידושים:
1. סדר חטא-עוון-פשע נגד חכמים: הרמב״ם פוסק כר׳ מאיר שהסדר הוא חטאתי, עויתי, פשעתי — מעבירות קלות לחמורות (חטא = שוגג, עוון = מזיד, פשע = מרד). חכמים סוברים להיפך: עויתי, פשעתי, חטאתי. הרמב״ם פוסק כר׳ מאיר למרות שבדרך כלל פוסקים כחכמים.
2. מדוע הרמב״ם פוסק כר׳ מאיר — מספר תירוצים:
– (א) הלחם משנה אומר שלרמב״ם יש גירסה בברייתא שבה שיטת ר׳ מאיר היא למעשה שיטת חכמים (השמות מעורבבים).
– (ב) אחרים סוברים שהרמב״ם לומד שהפסוק “ויעבור ה׳ על פניו ויקרא… נושא עוון ופשע וחטאה” תומך בסדר של ר׳ מאיר, כי הפסוק הולך מגדול לקטן (עוון, פשע, חטאה), והווידוי הולך להיפך — מקטן לגדול (חטא, עוון, פשע) — כי מתוודים בדרך עולה.
– (ג) הכסף משנה מביא שאולי הרמב״ם מסתמך על הירושלמי שתומך בסדר של ר׳ מאיר.
3. “ככתוב בתורת משה עבדך” — מה פירוש זה? הרמב״ם מביא שכהן גדול אומר את הפסוק “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו”. נדון האם זה חלק ממטבע הווידוי או תוספת.
4. ברוך שם כבוד מלכותו — בשמיעת השם: העולם ענה “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” כששמעו את שם המפורש מפי כהן גדול. זה דין מיוחד של יום כיפור, כי כהן גדול הוציא את השם ככתבו.
—
כ. הלכות ד-ה: שם המפורש — כיצד כהן גדול הוציא את השם
דברי הרמב״ם: כהן גדול הוציא את השם ככתבו — זה שם המפורש של מ״ב אותיות (או י״ב אותיות). במקדש אומרים את השם ככתבו, אבל במדינה (מחוץ למקדש) אומרים את הכינוי.
פשט: הרמב״ם מסביר ששם המפורש שכהן גדול אמר בווידוי אינו שם הוי״ה הרגיל, אלא שם ארוך יותר.
חידושים:
1. מהו “שם המפורש”? — מחלוקת ראשונים: הרמב״ם (הלכות יסודי התורה פרק ו׳) כותב ששם המפורש הוא שם בן מ״ב אותיות. זה חידוש, כי פשוט אפשר לחשוב ששם המפורש הוא שם הוי״ה (ד׳ אותיות). הרמב״ם מתכוון ש״שם המפורש” פירושו השם ש״מפרש” (מסביר) את שם הוי״ה — כלומר, שם בן מ״ב או בן י״ב אותיות.
2. שם בן י״ב אותיות: הרמב״ם מזכיר גם שם בן י״ב אותיות. הגמרא (קידושין ע״א) אומרת ששם בן י״ב אותיות היו מוסרים “לכל אדם” (לכל כהן), אבל כש״פרוצים” התרבו, מסרו אותו רק ל״צנועי כהונה”. שם בן מ״ב אותיות מסרו רק ל״צנועים” פעם אחת בשבע שנים.
3. שם הוי״ה כפי שקוראים אותו — אדנות: במדינה (מחוץ למקדש) קוראים את שם הוי״ה בכינוי “אדנות”. הרמב״ם פוסק שבמקדש אמרו את השם ככתבו — כלומר, עם ההגייה האמיתית.
4. האם כהן גדול אמר שם בן ד׳ אותיות או בן מ״ב? נדון האם כהן גדול אמר בווידוי את שם הוי״ה (ד׳ אותיות) עם הגייתו האמיתית, או את שם בן מ״ב אותיות. לשון הרמב״ם בהלכות עבודת יום הכיפורים משמע שהוא אמר את השם ככתבו — שיכול להתכוון לשם הוי״ה עם הגייתו הנכונה. אבל בהלכות יסודי התורה הרמב״ם קורא לשם בן מ״ב “שם המפורש”.
5. [סטייה: שם בן מ״ב אותיות בקבלה — לשם בן מ״ב אותיות יש קשר ל״אנא בכח” (תפילת ר׳ נחוניא בן הקנה), שיש בה מ״ב מילים, וראשי התיבות של המילים מרכיבים את שם בן מ״ב.]
—
כא. הלכה ו: קול כהן גדול בהוצאת השם
דברי הרמב״ם: כהן גדול הוציא את השם בקול רם, אבל מאוחר יותר, כשהכהנים רבו (או כש״פרוצים” התרבו), הוציא את השם בקול נמוך, והקול “נבלע” בין שירת הכהנים.
פשט: בזמנים קדומים שמעו את השם, אבל מאוחר יותר הסתירו אותו.
חידושים:
1. “נבלע בנעימת הכהנים”: הרמב״ם מסביר שכהן גדול הוציא את השם בקול שקט, והכהנים שרו באותו זמן, כך שקול השם “נבלע” בשירתם. זה היה מעשה מכוון כדי שלא ישמעו את השם.
2. מדוע הסתירו אותו? כי “פרוצים” (אנשים לא ראויים) התרבו, וחששו שהשם ישמש שלא כהוגן.
—
כב. הלכות ז-ח: גורל על השעירים, שעיר המשתלח, שעיר לה׳
דברי הרמב״ם: כהן גדול מעמיד את שני השעירים בשער ניקנור, אחד לה׳ ואחד לעזאזל, הוא מטיל גורלות, קושר לשון של זהורית על שעיר המשתלח, ושולח אותו למדבר.
פשט: סדר הגורלות ושעיר המשתלח מוסבר.
חידושים:
1. לשון של זהורית — חוט אדום: כהן גדול קשר חוט אדום (לשון של זהורית) על שעיר המשתלח. כשהשעיר הגיע למדבר ונזרק, החוט השתנה מאדום ללבן — סימן שהחטאים נסלחו, כמו שהפסוק אומר “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”.
2. שעיר המשתלח — כפרה על כל העבירות: שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות כלל ישראל — בין קלות בין חמורות, בין שוגג בין מזיד — בתנאי שעושים תשובה. בלי תשובה הוא מכפר רק על קלות.
—
כג. הלכות ט-י: ווידוי על שעיר המשתלח, שילוח השעיר
דברי הרמב״ם: כהן גדול מתוודה על שעיר המשתלח על כל עבירות כלל ישראל, והשעיר נשלח עם “איש עתי” למדבר.
פשט: הווידוי השלישי הוא על שעיר המשתלח, עבור כלל ישראל.
חידושים:
1. “איש עתי” — מי שולח את השעיר? ה״איש עתי” הוא אדם שהוכן מראש לשליחות. הוא מוביל את השעיר לצוק (סלע תלול במדבר) וזורק אותו.
2. סוכות (בודיות) בדרך: היו סוכות (בודיות/תחנות) בדרך מירושלים לצוק, שבהן אנשים חיכו, והם ליוו את האיש עתי חלק מהדרך. זה מוזכר במשנה.
—
כד. הלכות יא-יב: קריאת התורה, בגדי לבן, בגדי זהב
דברי הרמב״ם: כהן גדול קורא מהתורה (פרשת אחרי מות ופרשת “אך בעשור”), והוא מחליף את בגדיו — מבגדי זהב לבגדי לבן וחזרה — חמש פעמים, עם טבילות ביניהן.
פשט: סדר החלפת הבגדים והטבילות מוסבר.
חידושים:
1. בגדי לבן לעבודות פנימיות: כהן גדול לובש בגדי לבן (ד׳ בגדים — כתונת, מ
כנסיים, אבנט, מצנפת) לעבודות שהוא עושה בפנים בקודש הקדשים. לעבודות החיצוניות הוא לובש בגדי זהב (ח׳ בגדים).
2. חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגלים: כל פעם שכהן גדול מחליף בגדים, הוא טובל, והוא רוחץ את ידיו ורגליו (קידוש ידים ורגלים) לפני ואחרי כל טבילה.
—
כה. הלכות יג-טו: קטורת בקודש הקדשים
דברי הרמב״ם: כהן גדול נכנס לקודש הקדשים עם המחתה (מחתה עם גחלים) והכף (כף עם קטורת), הוא שופך את הקטורת על הגחלים, וכל הבית מתמלא עשן.
פשט: סדר הקטרת הקטורת בקודש הקדשים מוסבר.
חידושים:
1. חפינה — בשתי ידיים: כהן גדול לוקח “מלא חפניו” קטורת — כלומר, הוא חופן בשתי ידיו. זו אחת העבודות הקשות ביותר במקדש, כי הוא צריך להחזיק את המחתה ביד אחת ולשפוך את הקטורת ביד השנייה.
2. “ולא יתכוין לצד זה ולא לצד זה” — לא יכוון לשום צד: כשכהן גדול שופך את הקטורת, לא יכוון לצד מסוים, אלא יעשה זאת באופן טבעי.
—
כו. הלכות טז-יח: הזאת הדם בקודש הקדשים
דברי הרמב״ם: כהן גדול מזה (מזה) מדם הפר ומדם השעיר על הכפורת — אחת למעלה ושבע למטה.
פשט: סדר ההזאות מוסבר — פעם אחת למעלה ושבע פעמים למטה, הן מדם הפר והן מדם השעיר.
—
כז. נוסח הווידוי — “אנא בשם” (שם המפורש בווידוי)
חידושים:
1. כיצד כהן גדול אמר “אנא בשם”: הרמב״ם כותב שכהן גדול אמר “אנא השם” — עם שם המפורש. כלומר, במקום לומר “אנא ה׳” (עם הכינוי), הוא הוציא את השם ככתבו. נוסח הרמב״ם בווידוי הוא “אנא השם, חטאתי…” — ה״השם” כאן מתכוון לשם המפורש.
2. עשר פעמים את השם: כהן גדול הוציא את שם המפורש עשר פעמים ביום כיפור — שלוש פעמים בכל ווידוי (שלושה ווידויים = תשע פעמים) ופעם אחת בגורל. (נדון כיצד מחשבים זאת.)
—
כח. ראש השנה — זכרון ליום הראשון, בריאת אדם הראשון, והקשר ליום כיפור
פשט: ראש השנה הוא זכרון ליום הראשון — היום שבו נברא אדם הראשון. הקב״ה מחל לאדם הראשון שחטא באותו יום, והבטיח שימחל לישראל בכל שנה.
חידושים:
1. חטא אדם הראשון כיסוד לתשובה: הראיה החזקה ביותר שאדם צריך תשובה היא שהאדם הראשון עצמו חטא. זה מראה שחטא הוא חלק מהמציאות האנושית, ולכן חייב להתקיים יום כיפור — יום של כפרה.
2. נוסח הנעילה “אתה הבדלת אנוש מראש” קשור לבריאת אדם: זה המשך לבריאת אדם. הקב״ה אז כביכול “הכיר” את האדם, וחייב לבוא יום כיפור — כי אפילו אדם הראשון חטא, שזו הראיה הגדולה ביותר שהאדם הוא האדם (חלש מצד טבעו).
3. שובבי״ם תעניתים וחטא אדם הראשון: מועלה דעה שנ״ד התעניות של שובבי״ם קשורות גם לסוד חטא אדם הראשון. כי ראש השנה הוא יום בריאת אדם, והקב״ה אז כביכול “הכיר” את האדם — כלומר, הוא הכיר באדם עם חולשותיו. בזה נבנית דעה שיום כיפור חייב להתקיים כהמשך לבריאה עצמה.
4. עצרת (שבועות) כחלק מראש השנה: הגמרא אומרת שעצרת הוא “תחלת השנה” — במיוחד תחלת השנה לקציר (פירות האילן). זה מוזכר כתוספת בלבד.
—
[סטייה: בדיחת המשומד]
מסופר מעשה על יהודי ברוסיה שהתנצר (נעשה נוצרי), אבל תמיד עזר ליהודים — הוא אמר שלא כל עלילות הדם אמיתיות, וכדומה. רבי יצחק אלחנן כתב לו “כי לכך נוצרת” — משחק מילים: “נוצרת” יכול להתכוון ל״נבראת” או ל״נעשית נוצרי” — האם לא לכך נעשית נוצרי, כדי לעזור ליהודים? המשומד השיב: “עד שלא נצרתי איני כדאי, ואחר שנצרתי כאילו לא נצרתי” — לפני ההתנצרות אף אחד לא דיבר איתי, ואחרי ההתנצרות זה כאילו לא התנצרתי (כי אני עוזר ליהודים). זה משחק מילים על הנוסח “עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי”.
—
סיום
מובע תחושה שלימוד הלכות הרמב״ם על יום כיפור מביא השפעה מסוימת — כפרה, מחילה, סליחה וכפרה לכל אחד, שנה טובה ומבורכת.
תמלול מלא 📝
נוסח התפילה של יום כיפור — ברכה אמצעית, מוסף, ומנהג הזכרת קרבנות
הקדמה
דובר 1:
אנחנו לומדים סוף ספר אהבה ברמב״ם, נוסח התפילה. בספר אהבה הרמב״ם לימד הלכות תפילה, כאן בסוף הוא נתן לנו את כל נוסח התפילה. אנחנו מחזיקים עכשיו בתפילה של יום כיפור.
לפני שנמשיך, אנו רוצים לציין לשבח את נותן החסות לשיעור שלנו, ידידנו ר׳ יואל ורצברגר, עם כל שאר השותפים לדבר מצווה, מהם ילמדו וכן יעשו.
ברכה אמצעית של יום כיפור — ערבית, שחרית, מנחה, נעילה
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך: ברכה אמצעית. הברכה האמצעית, לא ה… למדנו שהנוסח המיוחד לשבת ויום טוב עשו ברכה אמצעית אחת, הברכה האחת שעושים במקום כל שאלת הצרכים של ימות החול. זו הברכה האמצעית של יום הכיפורים בארבע תפילות שלו. מוסף יש לו אחר, אבל ערבית, שחרית, מנחה, נעילה זה הנוסח: “אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך”.
בואו ננסה לעשות את זה קצת יותר פשוט. זה אותו נוסח עד… כן. אוקיי.
מבנה של ברכה אמצעית — פתיחה, אמצע, סיום
דובר 1:
נכון, אז בואו נאמר בבירור, לא צריך לומר את כל המילים, נעשה את זה יותר פשוט. הברכה האמצעית יש לה כמו תמיד התחלה וסוף, נכון? היא מתחילה כמעט תמיד, לא כמעט תמיד, תמיד מתחילה “אתה בחרתנו”, ואומרים “ותתן לנו” את יום טוב המסוים, ואומרים תיאור מסוים של הזמן, כמו בפסח אומרים “זמן חירותנו”, כל יום טוב עם הייחוד שלו… כן.
אז זה החלק הראשון. אחר כך באים תמיד תפילות שונות או פסוקים שמזכירים, או תפילות. בשבת, פסוקים של שבת. ביום טוב לא אומרים שום פסוקים, אומרים רק יעלה ויבוא. זו שאלה מעניינת למה בכל יום טוב לא אומרים איזה פסוק שקשור ליום טוב.
ואחר כך בא סיום, כמו תפילה. בשבת, כמעט תמיד אומרים “רצה במנוחתנו”, החלק הזה. והחתימה שמזכירים את היום, או שבת, או מקדש ישראל והזמנים, או ראש השנה יש את הנוסח של מלך על כל הארץ וכו׳.
ברכה אמצעית של יום כיפור — שלושת החלקים
דובר 1:
אז יום כיפור הולך אותו דבר, מתחיל אתה בחרתנו, כשמגיעים ל״את יום”, אומרים “את יום הכיפורים הזה”. כשמגיעים לאיזה נושא יש ביום, אומרים את החלק “למחילה ולסליחה ולכפרה על כל עוונותינו”. כן? אחר כך בא “כי ביום הזה”, אחר כך באה עוד תפילה, תפילה מיוחדת של יום כיפור, שמזכירים גם פסוקים של יום כיפור, וזו התפילה “מחל לעוונותינו”. אחר כך, בעצם, זו התפילה המיוחדת של יום כיפור, שביום טוב למשל מבקשים כאן שהקב״ה יתן לנו את הברכה של יום טוב, זו ברכה כללית, מבקשים שפע, וכאן מבקשים את המתנה של יום טוב, ה״מחל לעוונותינו”. כן, בערך כך הסדר. ובראש השנה מבקשים על מלכות כאן.
וכל יום טוב יש איזה דבר מיוחד שמבקשים לקדושת היום, שהוא כללי לשבת ויום טוב.
דובר 2:
“והשיאנו” אתה מתכוון?
דובר 1:
כן, רואה, זה במקום “והשיאנו”. ה״מחל לעוונותינו” הוא במקום “והשיאנו”. ובמקום של ראש השנה יש שם את ה… “ובכן צדיקים יראו וישמחו”, כן, מלכות שמים הוא במקום החלק הזה?
דובר 2:
לא, ראש השנה אותו דבר אומרים באתה קדוש. בראש השנה אין, יש את החלק שאומרים בראש השנה אומרים גם ביום כיפור, “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו”.
דובר 1:
אה, אה, אה, אה, אה, אוקיי.
דובר 2:
אבל כן, משהו כזה.
דיון: פסוקים בברכה אמצעית — שבת, יום טוב, יום כיפור
דובר 1:
זה רק ביום כיפור מזכירים פסוקים של יום טוב, “כי ביום הזה יכפר עליכם”, בשמונה עשרה הרגילה.
זה מאוד מעניין, כי בשבת עשו שלושה סוגים של פסוקים, אתה קורא שניים.
דובר 2:
שלושה, שניים, כן, מנחה ובלילה ובבוקר, כן. ויום טוב רק…
דובר 1:
מנחה זה פשוט.
דובר 2:
אה, מוסף, הקרבנות. אה, היו יכולים לעשות את עצם הציווי של יום טוב. נכון. אבל יום כיפור ממשיכים בשבת, אוקיי? יום כיפור הוא בחינה של שבת, יש חיבור. וזה הכל. אחר כך מסיימים, והסיום של הברכה הוא אפילו הסיום הארוך ביותר, זה מעניין, כי ביום כיפור אומרים “מלך על כל הארץ” כמו בראש השנה, וגם הוסיפו “מוחל וסולח לעוונות עמו בית ישראל”, ואחר כך החתימה הרגילה של יום טוב, “מקדש ישראל ויום הכיפורים”.
נוסח “מחל לעוונותינו” — התפילה המיוחדת של יום כיפור
דובר 1:
אז בעצם, צריך לקרוא את החלק “מחל לעוונותינו”. זה החידוש היחיד שיש כאן. “מחל לעוונותינו, אלקינו ואלקי אבותינו”, כך תמיד הפתיחה של סוג התפילות האלה. “מחל לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה”. מזכירים גם קודם “ביום צום”, לא כאן שוב, אלא כאן, “ביום צום הכיפורים הזה”.
בכלל, המחילה קשורה לצום. זה לא כמו למשל מצוות שביתת יום טוב, העיקר אינו דווקא כל הצום. המחילה והצום קשורים. התענית היא עניין של תשובה, וזה עניין של מחילה. “מחל לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה, ומחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך”. קח את הפשעים מנגד עיניך. “כאמור, אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני”, כמו שכתוב בפסוק, “אנכי אנכי”, הקב״ה אומר כך, “הוא מוחה פשעיך למעני”, הוא מוחק את הפשעים של ישראל למען כבוד השם, “וחטאתיך לא אזכור”.
“ונאמר”, עוד פסוק שהקב״ה אומר לישראל, “מחיתי כעב פשעיך”, מחקתי את פשעיך כמו ענן שעובר, “וכענן חטאתיך”, סוג אחר של ענן, “שובה אלי כי גאלתיך”. הקב״ה אומר ליהודי, אתה כבר יכול לחזור, אני כבר מחלתי לך. אדם צריך להיות מנוחם שתשובתו כבר מתקבלת, הוא כבר יכול לחזור.
“ונאמר, כי ביום הזה יכפר עליכם”, כתוב על יום כיפור, “כי ביום הזה יכפר עליכם”, היום יום כיפור הוא היום שהקב״ה מכפר, “לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו”. “כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור”, מכל העולם הקב״ה רק סולח לישראל, “בכל דור ודור”, מאז ומעולם. זה אומר, אתה כבר זמן רב סלחן לישראל, אתה עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן. ממצרים ועד הנה, כן? ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח. מעניין, המילה “ישורון” מוזכרת כמה פעמים בתפילה, יותר מאחרים. מלך ישראל, ההיפך, ישראל, ישורון זה, רוצים לעשות מליצה, רוצים שיהיה כמו סלחן ומוחלן, רוצים גם שם נרדף לישראל. ומבלעדיך אין לנו מלך אלא אתה.
סיום הברכה — מלוך על כל העולם כולו
דובר 1:
ואחר כך הולכים, אומרים את הברכה הבאה אותה מראש השנה, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, עם הסיום זה אותו כמו שבת, קדשנו במצותיך, והסוף הוא מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים. עשינו עכשיו את הנוסח של שמונה עשרה של יום כיפור, הערבית, שחרית ומנחה. ועכשיו נראה את המוסף של יום כיפור.
ברכה אמצעית של מוסף יום כיפור
דובר 1:
מה יש, בואו נעשה את זה פשוט, אני חושב שבמוסף אין שום דבר לחדש. המוסף של מוסף הוא בערך כמו מוסף של כל יום טוב, ויש לך חלק עם התוספות תפילה שאומרים בכל תפילות יום כיפור, כמו למשל אומרים “אתה בחרתנו”, אומרים “ובגלל חטאינו”, אומרים “מוסף כדי לכפר”, ואחר כך אומרים “מחל עוונותינו”, אומרים “מלוך על כל העולם כולו בכבודך”, אומרים “קדשנו”, וזה הכל. אין שום נוסח שלא יודעים עדיין. אני חושב שאפשר ללכת לדבר הבא.
מנהג העם — הזכרת פסוקי קרבנות במוסף
שיטת הרמב״ם: “כמו שכתבת עלינו בתורתך” — חיוב או מנהג?
דובר 1:
כאן יש חידוש, דבר חשוב שכבר שמנו לב כל הזמן שלמדנו מוסף, הרמב״ם הולך סוף סוף לומר לנו מה העניין עם ה… לא היה כתוב “כמו שכתוב על ידי משה עבדך”, לא היה כתוב אחר כך הפסוק. אומר הרמב״ם עכשיו, מספר לנו שקודם נתתי לך את הקיצור, נהגו העם, העם לא מרגיש את הקיצור, נתתי לך את ההלכה, נכון? זוכר? מה המוסף האחרון שהרמב״ם הביא את ההלכה? אומר הוא, אחרי כל המוספים, לא ההלכה, הנוסח. אחרי הנוסח של כל המוספים אומר הוא לנו מנהג נוסף על החיוב. הנוסח שהוא אומר עכשיו הוא החיוב, אחר כך הוא מוסיף מנהג העם שנוהגים בכל המוספים, לא רק יום כיפור. בכל המוספים, “כמו שכתוב על ידי משה עבדך”. אני מסכים רק עם התוספת הזו. אבל הרמב״ם לא הכניס את זה קודם בנוסח. למה לא?
דובר 2:
גדולים וסולחים… אולי להזכיר… אוקיי, כמו להזכיר… אבל איפה זה כתוב בתורה? אולי צריך כמו שכתוב. אה, זה לא חיוב, כי כמו שכתוב לעמוד וסולחים וסולחים לבד זה מספיק טוב. אני נותן את הסיבה, כמו שכתבת בתורה. אם רוצים, אפשר בעצם לצטט את התורה כאן, זה מתאים מאוד טוב. אבל אם לא רוצים זה גם טוב. אני מתכוון, אם לא להזכיר…
הסבר: הנוסח מתפקד בלי הפסוקים
דובר 1:
דבר דבר, זה אומר שוב נהגו העם, מה מבלבל אותו. קודם נהגו העם בכל התפילות על הספון, העם נוהג בכל הספון, שבת יום טוב, שכשאומרים את החלק כמו שכתוב על ידי משה עבדך במסורת כמו שכתוב בתורה, מזכירים קרבנות, עושים יום, כמו שכתוב בתורה. מביאים, אומרים, וקוראים את הפסוקים, מזכירים אילו קרבנות. כדי שלא נחשוב שהתפילה שלנו תתקבל כמו קרבנות והקב״ה רוצה שהקרבנות יהיו. אלא מביאים את הפסוק, אומרים אילו קרבנות, אומרים את שני הפרים, מביאים את הפסוק, כמו שעושים מהפסוקים. כן, אומרים ונעשה ונקריב לפניך, שכשהמקדש יבנה נעשה, כמו שכתוב בתורתך, ואחר כך אומרים, אנחנו אומרים מילה כעמור, אצלנו, אנחנו מוסיפים עוד מילה שזה יחבר אותך לפסוק. אה, כעמור. הרמב״ם, אני יודע אם אמר כעמור, או משהו כזה, הוא אומר פשוט, כמו שכתבת? מה שכתבת? כתוב כך וכך. טוב מאוד. אבל… אמיראויסקער, אם הוא לא הזכיר את הפסוק, הוא עדיין אמר כמו שכתבת בתורתך רצונך חוקה, למה צריך. יוצא, לתפילה יש משמעות בלעדיו גם. טוב. וזה גם נראה מהלשון שהרמב״ם מביא, הוא מביא שזה בעצם הרי שלמה, שאומר את ההלכה. אבל נראה שהרמב״ם הבין שזה בכלל לא חיוב, כי אחרת היה צריך לומר קודם כמו שאני אומר, ואחר כך לומר שזה עם העובדה לא. זה אומר הרבה שהנוסח, נוסח העיקר של הרמב״ם הוא עוד כמו שכתבת בתורתך, יש מנהג שאומרים גם את הנוסח, וביום להזכיר לכאורה הולך על המנהג הזה. אפילו לפי המנהג הזה, זה חידוש, אני יודע מה דיברתי, אפילו לפי המנהג הזה, אם אמרו ולא זכרו את הפסוק, זה דבר טוב, אנשים הרבה פעמים אין להם מחזור סוכות חול המועד, צריך לזכור בדיוק איזה יום זה, ואם למישהו אין, הוא יכול לומר “כמו שכתבת עלינו בתורתך”.
נוסח הווידוי של יום כיפור
דובר 1: ריבון העולמים, ותעלומות סתרי כל חי. אתה חופש כל חדרי בטן, ובוחן כליות ולב, ואין דבר נעלם ממך, ואין נסתר מנגד עיניך.
אתה יודע הכל. אתה יודע את סודות העולם, אתה יודע את הדברים הנסתרים של כל חי. אתה חופש את כל חדרי בטן — אתה רואה את הכליות והלב. שום דבר לא נעלם ממך, ושום דבר לא נסתר מעיניך.
דובר 2: כן.
דובר 1: ובכן יהי רצון מלפניך, ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, שתמחול לנו על כל חטאתינו, ותכפר לנו על כל עוונותינו, ותסלח ותמחל לנו על כל פשעינו.
זו הבקשה: שתמחל לנו על כל החטאים, תכפר לנו על כל העוונות, ותסלח לנו על כל הפשעים.
“על חטא” — וידוי מפורט
דובר 1: עכשיו בא ה״על חטא”, שהוא וידוי יותר מפורט:
על חטא שחטאנו לפניך בשגגה, ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון.
על החטא שחטאנו לפניך בשגגה, ועל החטא שחטאנו לפניך במזיד.
ועל חטא שחטאנו לפניך בסתר, ועל חטא שחטאנו לפניך בגלוי.
על החטא שחטאנו בסתר, ועל החטא שחטאנו בגלוי.
ועל חטא שחטאנו לפניך באונס, ועל חטא שחטאנו לפניך ברצון.
על החטא שחטאנו באונס, ועל החטא שחטאנו ברצון.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן עשה.
על החטאים שאנו חייבים עליהם עשה — מצוות עשה.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן לא תעשה שניתק לעשה.
על החטאים שאנו חייבים עליהם לא תעשה שניתק לעשה — לא תעשה שאפשר לתקן אותו במצוות עשה.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן לא תעשה.
על החטאים שאנו חייבים עליהם לא תעשה.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן קרבן.
על החטאים שאנו חייבים עליהם קרבן.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן מלקות ארבעים.
על החטאים שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן מיתה בידי שמים.
על החטאים שאנו חייבים עליהם מיתה בידי שמים.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהן כרת.
על החטאים שאנו חייבים עליהם כרת.
ועל חטאים שאנו חייבין עליהם ארבע מיתות בית דין — סקילה, שריפה, הרג וחנק.
על החטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין — סקילה, שריפה, הרג וחנק.
דובר 2: זו רשימה של כל מיני עונשים שאפשר להיות חייב עליהם.
דובר 1: כן. ואחר כך בא עוד חלק:
על הגלויים לנו, ועל שאינן גלויין לנו.
על אלה שגלויים לנו, ועל אלה שאינם גלויים לנו.
הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם, ושאינן גלויין לנו לפניך הם גלויים וידועים.
אלה שגלויים לנו כבר אמרנו לפניך והודינו לך עליהם. ואלה שאינם גלויים לנו לפניך הם גלויים וידועים.
ואתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ככתוב “הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת”.
ואתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, כמו שכתוב “הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת”.
כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור, ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח.
כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור, ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח.
“אלקי, עד שלא נוצרתי”
דובר 1: אחר כך בא חלק שהוא מאוד מוכר:
אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי.
אלקי, לפני שנבראתי לא הייתי ראוי.
ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי.
ועכשיו שנבראתי כאילו לא נבראתי.
עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי.
עפר אני בחיי, קל וחומר במותי.
הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.
הנני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.
יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שלא אחטא עוד.
יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שלא אחטא עוד.
ומה שחטאתי לפניך מרוק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים.
ומה שחטאתי לפניך מחק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.
מקום הווידוי — מתי ואיפה אומרים את הווידוי
דובר 1: עכשיו אומר הרמב״ם מתי אומרים את הווידוי:
כסדר הזה מתודה בערבית ושחרית ומוסף ומנחה, בין יחיד בין שליח צבור.
בסדר הזה מתוודים בערבית, שחרית, מוסף ומנחה — בין יחיד בין שליח ציבור.
והיחיד אומר וידוי זה אחר תפילתו, אחר שגומר שים שלום, קודם שיפסע שלש פסיעות.
והיחיד אומר וידוי זה אחרי תפילתו, אחרי שמסיים שים שלום, לפני שפוסע שלוש פסיעות.
דובר 2: זה אומר שאצלנו אומרים את זה בתוך שמונה עשרה, לא אחרי שמונה עשרה.
דובר 1: כן, אצלנו המנהג אחרת. הרמב״ם אומר שיחיד אומר את זה אחרי שמונה עשרה, אחרי שים שלום, לפני שלוש הפסיעות.
ושליח ציבור אומרו באמצע ברכה אמצעית, קודם שיאמר “אלקינו ואלקי אבותינו מחול לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה”.
ושליח ציבור אומר אותו באמצע הברכה האמצעית, לפני שאומר “אלקינו ואלקי אבותינו מחול לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה”.
מתודה וידוי כסדר הזה ואחר כך אומר “מחול לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה”.
מתוודה את הווידוי בסדר הזה ואחר כך אומר “מחול לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה”.
דובר 2: זה אומר ששליח ציבור אומר את זה בתוך הברכה האמצעית, לפני “מחול לעוונותינו”.
דובר 1: כן, בדיוק כך.
נוסח וידוי נעילה — נוסח מיוחד
דובר 1: עכשיו בא נוסח מיוחד לנעילה:
בנעילה מתודה כסדר הזה, אומר:
בנעילה מתוודים בסדר הזה, אומרים:
מה נאמר לפניך יושב מרום, ומה נספר לפניך שוכן שחקים.
מה נאמר לפניך יושב מרום, ומה נספר לפניך שוכן שחקים.
הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע.
הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע.
מפני שעוונותינו רבים מלמנות, וחטאינו עצומים מלספור.
דובר 2: זהו טון חדש. קודם אמרו “הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע” — אתה יודע הכל. כאן אומרים “עוונותינו רבו מלמנות” — אנחנו לא יכולים אפילו למנות כמה יש.
דובר 1: כן, זו לשון חזקה יותר. זה לנעילה, התפילה האחרונה של יום כיפור.
מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה מעשינו.
מה אנחנו? מה חיינו? מה חסדנו? מה צדקתנו? מה מעשינו?
מה נאמר לפניך ה׳ אלקינו.
מה נאמר לפניך, ה׳ אלקינו?
הלא כל הגבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו.
הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כאילו לא היו.
וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל.
וחכמים כחסרי דעת, ונבונים כחסרי שכל.
כי כל מעשינו תוהו וימי חיינו הבל לפניך, ככתוב בדברי קדשך “ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל”.
כי כל מעשינו תוהו וימי חיינו הבל לפניך, כפי שכתוב בדברי קדשך: “ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל”.
דובר 2: זו לשון חזקה מאוד. האדם אינו טוב יותר מבהמה, הכל הבל.
דובר 1: כן. אבל אחר כך בא הצד השני:
אבל אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך.
אבל אתה הבדלת את האדם מתחילה, והכרת בו לעמוד לפניך.
כי מי יאמר לך מה תעשה, ואם יצדק מה יתן לך.
כי מי יאמר לך מה תעשה? ואם הוא צדיק, מה הוא נותן לך?
ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום הכיפורים הזה קץ מחילה לכל חטאתינו.
ונתת לנו, ה׳ אלקינו, את יום הכיפורים הזה כסוף ומחילה לכל חטאתינו.
למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
כדי שנחדל מעושק ידינו, ונשוב לעשות את חוקי רצונך בלב שלם.
כדבר שנאמר “דרשו ה׳ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה׳ וירחמהו, ואל אלקינו כי ירבה לסלוח”.
כדבר שנאמר: “דרשו ה׳ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה׳ וירחמהו, ואל אלקינו כי ירבה לסלוח”.
ואתה אלוה סליחות, טוב ומטיב, חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, מרבה להשיב.
ואתה אלוה סליחות, טוב ומטיב, חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, מרבה להשיב.
רוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן, שנאמר “חי אני נאם ה׳ אלקים אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל”.
רוצה בתשובתם של רשעים ואינך חפץ במיתתם, שנאמר: “חי אני נאם ה׳ אלקים אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל”.
השיבנו וקבלנו ומחול לנו וסלח כגודל חסדך.
השיבנו וקבלנו, ומחל לנו וסלח כגודל חסדך.
יהיו לרצון אמרי פי וגו׳.
יהיו לרצון אמרי פי וגו׳.
דובר 2: זה נוסח יפה לנעילה. יש בו יותר טון של בקשה ותחנונים מאשר בוידויים האחרים.
דובר 1: כן. זו התפילה האחרונה של יום כיפור, ואומרים אותה ברגש חזק יותר.
דובר 2: וזה סוף הלכות תפילה ונוסח הברכות של יום כיפור?
דובר 1: כן, זה סוף נוסחאות יום כיפור. הרמב״ם נתן לנו את כל הנוסח של ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה, עם הוידויים שאומרים בכל תפילה.
“יודע רזי עולם וחופש כל חדרי בטן” – הקדמה לוידוי
דובר 1:
מפני שהקב״ה הוא חופש כל חדרי בטן, הוא יכול לחפש בפנימיות הבטן, והוא רואה מה קורה בלב ובכליות, בכליות שהן יועצות. אין כל דבר נעלם ממך, שום דבר אינו נסתר, ואין נסתר מנגד עיניך.
כן, זאת אומרת שזו הקדמה: אתה יודע את כל חטאי, ואני הולך עכשיו למנות חלק מהם. כן?
דובר 2:
הייתי חושב שאולי הכוונה לומר, הקב״ה יודע את הכוונה. מה זה רזי עולם, לא רק מה קורה בחדרי חדרים. הרי יש דברים שאדם עושה, הוא לא יודע מה באמת התכוון. הקב״ה יודע אם התכוונת לטובה או לרעה. זה העיקר, יודע תעלומות.
דובר 1:
אהה, מעניין. כלומר, יש דברים שאדם אומר “על חטא” עליהם, ובאמת, אתה יודע את החשבונות, יכול להיות שהקב״ה רואה את זה כמצווה ממש. והוא הולך לקחת מעבירותיו ולהכניס למצוותיו.
כן, יש ענין כזה, שאפילו לפעמים אני לא יודע בדיוק את מצבי, אתה יודע טוב יותר ממני.
דובר 2:
אהה, יש הרבה דברים שאפילו אדם אחר לא יכול לדעת. אדם עושה דבר, זה תלוי ב… האם התכוון לשמה או התכוון לעצמו. הקב״ה יודע. אולי אדם לא יודע תמיד. הקב״ה יודע. כן.
“יהי רצון ורחמים מלפניך”
דובר 1:
יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו, שתמחול לנו את כל חטאתינו, ותכפר לנו את כל עונותינו, ותסלח לכל פשעינו. יהי רצון ורחמים.
כן, הוא אומר כאן רק “יהי רצון”, כן.
דובר 2:
כן, אבל נראה שזו תוספת של מחילת עוונות. קודם גם כשבנוסח שמונה עשרה של… של… מבקשים מחילת עוונות, האם עלה רחמים? אני לא זוכר.
דובר 1:
הרמב״ם אומר “מלך רחמן וסלחן”, יש לו משהו כזה. אבל לא, “יהי רצון”. תמיד משתמשים ב״יהי רצון מלפניך”. זו הפעם הראשונה שאני שומע בחיי נוסח “יהי רצון ורחמים מלפניך”.
על חטא של הרמב״ם – קטגוריות במקום חטאים ספציפיים
דובר 1:
כאן יש לרמב״ם על חטא הרבה יותר קצר מהרשימה שלנו, מהמחזור של יום כיפור. אין לי כוח לומר את על חטא הארוך, אני אומר את נוסח הרמב״ם.
בנוסח הרמב״ם אין חטאים, יש רק קטגוריות של חטאים.
דובר 2:
תראה, אנחנו אומרים את זה בסוף. אנחנו יש לנו בעל חטא שלנו יש, אנחנו אומרים כמה זה הולך? יש שני אלף ביתים, כן? אנחנו אומרים כפול אלף ביתים, בדרכים, ועל כל אחד אומרים על חטא שלם. ואחר כך אומרים איזו גרסה של זה. זה הסוף של על חטא. זה הסוף, נכון?
דובר 1:
כשזה בסוף, כן. הוא אומר כך, על חטא אינו חטאים מסוימים, זה סוגי חטאים.
“על חטא שחטאנו לפניך בשוגג, ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון, באונס, וברצון”. אונס זה כשלא עשינו ברצון, אבל רצון זה הכל דבר והיפוכו.
אחר כך הקטגוריות של כמה חמורים הדברים. “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם עשה”, זו לשון מעניינה, “חייבים עליהם בעשה”. יש חיוב, הקב״ה נתן את החיוב באופן של מצוות עשה. זו מילה מעניינת “על חטאים חייבים”. חייבים זה בדרך כלל חיוב של קנס או קרבן. החיוב הוא בקטגוריה של עשה.
“ועל חטאים שאנו חייבים עליהם לא תעשה”, שזה ממש לא תעשה, אבל זה פחות חמור כי יש לו ניתק לעשה, אפשר לתקן, כמו “לא תגזול” זה גזילה, “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם לא תעשה”.
“ועל חטאים שאנו חייבים עליהם קרבן”, כשעושים בשוגג בדרך כלל.
“ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מלקות ארבעים” על הלאווין.
“ועל חטאים שאנו חייבים עליהם מיתה בידי שמים”, לאווין מסוימים.
“ועל חטאים שאנו חייבים עליהם כרת”.
ואחר כך החמור ביותר, “ועל חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין, חנק והרג שריפה וסקילה”.
דובר 2:
הרמב״ם הולך מן הקל אל הכבד, אני מתכוון אנחנו אומרים הפוך, כי הגלויים לנו מה זה “והגלויים לנו”? קודם אמר “בסתר”, התכוון בסתר שרק אני יודע. כאן “גלויים לנו” שאפילו אני לא יודע.
דיון: מה הכוונה ב״והגלויים לנו”?
דובר 1:
מה זה “והגלויים לנו” שאפילו אני לא יודע? זה שגגה גמורה, אבל בכל זאת צריך כפרה על זה.
דובר 2:
אה, אה, לכאורה אתה צודק. “גלויים לנו” כמו “לא הודע”. אני עצמי לא יודע שחטאתי, או שאני לא מבין את חומר הענין, או שלא תפסתי מה אני עושה.
לא, לא להבין את חומר הענין, הדבר יותר כמו בשגגה שהסברנו קודם. “והגלויים לנו” פירושו אני לא יודע עד עכשיו.
דובר 1:
אבל איך שייך? אם מישהו אכל טריפות והוא מעולם לא נודע לו על כך, כן, זה “לא הודע”, זה “גלויים לנו”, שלא תהיה השפעה רעה עליו. האם יש בכלל מחילה כן?
דובר 2:
אם הוא גילה צריך להביא קרבן, אמת?
דיון: מה הכוונה ב״כבר אמרנו לפניך”?
דובר 1:
“והגלויים לנו כבר אמרנו לפניך ה׳ אלוקינו”. זה מעניין, כי הגלויים הם באחת הקטגוריות האם זה מספיק? או “כבר אמרנו לפניך ה׳ אלוקינו” פירושו שהאדם אומר זאת ממש? כי אצלנו יש סתם, כי מדברים כאן על אדם שעושה את ההלכה והוא כבר עשה את הוידוי.
דובר 2:
“כבר אמרנו לפניך ה׳ אלוקינו” פירושו עם האמירה כאן של כל החטאים שהם באחת הקטגוריות? או פירושו לומר שאין צורך להוסיף את החטאים שהוא זוכר?
דובר 1:
הוא מסביר לו, “והגלויים לנו כבר אמרנו לפניך”, כי מדברים כאן על אדם שעושה את הוידוי על חטא כתיקונה, הוא אומר בפירוש. אבל הרמב״ם לא אומר.
דובר 2:
זה יכול לומר, זה אומר אחת הקטגוריות, או מהקטגוריות של משה רבינו. אי אפשר לדעת, אולי בבית דין של מעלה אולי לקב״ה יש עוד איזה סוג עונש שאנחנו יודעים אנחנו לא יודעים, לא קרבן, לא מלקות, אלא איזה דבר חמישי.
דובר 1:
לא, זה יכול גם לומר פשוט, “והגלויים לנו כבר אמרנו לפניך ה׳ אלוקינו”, לא חייבים לומר אפילו שהוא אמר את הדבר הספציפי, אבל למשל אדם חושב על יומו, והוא יודע את ארבע העבירות שהוא נכשל בהן לרוב, והוא מונה לעצמו את כולן באחת הקטגוריות, הוא חשב, אה, זה ממש עשה או לא תעשה שעברתי. אז “והגלויים לנו” הם הדברים שאין לו על הראש. כבר לא צריך לומר בפירוש. “כבר אמרנו לפניך ה׳ אלוקינו” פירושו כבר הנחתי אותם על אחד החטאים. הם על דעתי.
“הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו”
דובר 1:
אתה יודע כל הנסתרות, ככתוב הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי אתה סולחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון, ובלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח.
כן, אז הפסוק שהוא מביא הוא לכאורה ראיה על מה שאמר. הנסתרות לה׳ אלקינו, מה שאתה יודע אתה יודע, אבל הנגלות, עומד בלימוד, שם צריך להתנהג כמו המפרשים על אותו פסוק, כן, אדם חייב על מה שהוא יודע, הוא מרגיש גם אשם על זה, אבל מה שהוא לא יודע זה הנסתרות לה׳ אלקינו.
לכאורה הכי אתה סולחן הוא, כי הולכים לראות, התפילה אומרת שזה לפני הפסוקה ברוך אתה, זה בעצם כמו הקדמה לברוך אתה ה׳ מלך מוחל וסולח. שם הכניסו את זה, אז לפני… נו, לא רוצים לסיים את הוידוי באמצע החטא, אז לפני שהולכים לסוף הוידוי, מסיימים בדבר טוב כך, שמדגישים את המחילה.
“אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי” – התפילה האחרונה
דובר 1:
והתפילה האחרונה היא ממש בטעם אחר שם, רבי חייא, אני לא זוכר, אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי. מה הכוונה? אני לא מבין. עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי? אם רוצה לתרגם את הדברים, מה הפשט של המילים?
דובר 2:
אולי זה בכלל בדיחה. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי. הייתי כמו חתיכת עפר, כשאמות אני בטח כבר ירדתי לחתיכת עפר. הרי אני לפניך ה׳ אלקי ככלי מלא בושה וכלימה. אני כלי שמכיל בתוכו מה? חבילה של בושה, מאתיים פאונד של בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מרוק, מחק, או היה ממרק, ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורים שבדרך כלל ממרקים, אלא דרך רחמיך הרבים.
דיון: פשט ב״עד שלא נוצרתי”
דובר 1:
מה פירוש לא נוצרתי, עד שלא נוצרתי כאילו לא נוצרתי?
דובר 2:
הייתי חושב פשט כזה שזה כמו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש, כאילו בעצם זה לא אני אני כל כך, אני מסתכל סביבי על עצמי, אני לא רואה שאני איזו בריאה שכשהייתי הקב״ה לפני שברא אותי היה אומר, כן, אני צריך את זה.
יודע את הבדיחה, כשנולדת, יום ההולדת שלך, הקב״ה אמר צריכים אותך? הרב או מישהו אמר, אני חושב, שואלים אותי, לא צריכים אותי. אני כבר כן כאן, אני עדיין לא רואה שצריכים אותי.
דובר 1:
מישהו שאל על אותה מילה של יום ההולדת, למה כשמישהו מת לא כותבים את אותה לשון. היום שאדם מת הוא היום שהקב״ה החליט שהעולם לא צריך אותך. ביי.
דובר 2:
זה מאוד אכזרי, כן. אז הוא אומר, “אפילו רשעים שבחיים הכל חיים במיתתן”.
דובר 1:
מישהו כדאי לא מתכוון ממני, אלא מהבריאה. האיני כדאי יש איפשהו שמאיר על הבריאה ככה. לא מתכוונים כאן איני כדאי זה האינדיבידואל הזה, איך התייסרתי.
התפילה היא שפלות אדם, לא גדלות אדם
דובר 2:
“עד שלא נוצרתי, כאילו לא נוצרתי”. תמוה שהוא מתכוון לזה. אני לא רואה שזה… התפילה אינה גדלות אדם, זה יותר שפלות אדם מאשר גדלות הבורא. כמה זמן הייתי חוטא. ועל כן הוא מסיים “ושלא אחטא”. הוא מביע כאן את הצער של חוטא, הוא מביע כאן את עגמת נפשו שהוא לכוד בחטא, והוא מבקש “שלא אחטא”.
הוידוי השבור ביותר – “שלא אחטא”
דובר 1:
זה הוידוי השבור ביותר מכל הוידויים, כן? הקודמים אמרו, “זה אני יודע, זה אני לא יודע”. הוא אפילו לא מנסה, הוא מבקש מהקב״ה, “אתה תעזור לי שלא אחטא”. כן, כן, כן. זה מאוד… זה הכי שבור. זה אדם שמיואש. “אני אפילו לא אמנה את עבירותי, להפסיק לא אפסיק ממילא. אני מבקש מהקב״ה שיעזור שלא אחטא.” הוא מבקש נס כביכול.
חידוש: המקום היחיד שאומרים “ואיני חוזר לדבר זה”
דובר 2:
זה מאוד מעניין, כי אנשים שואלים הרבה פעמים, שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה שעיקר הוידוי הוא לומר, “חטאתי עויתי פשעתי, ואיני חוזר לדבר זה”. ובכל נוסחאות הוידוי לא כתוב אף פעם “ואיני חוזר לדבר זה”. כתוב תמיד החרטה, אבל לא כתוב מה הולכים לעשות הלאה.
המקום היחיד בכל הסידור שכתוב איזה רמז שהולכים להפסיק לחטוא, הוא שאומרים, “כך מגיע לי, אני חתיכת חול. רבונו של עולם, עזור שלא אחטוא יותר.” זה מאוד true, זה מאוד real.
דובר 1:
יש את התפילה הרגילה של “קדשנו במצוותיך… שלא נבוש ולא נכלם”, כן, אבל לא כסוף הוידוי כמו שהרמב״ם היה רוצה לראות.
דובר 2:
אמת.
“אבל לא על ידי יסורים” – תגובה ל״ואתה צדיק”
דובר 1:
זה גם מאוד יפה. כלומר, זה גם כמו תגובה ל״ואתה צדיק על כל הבא עלינו”. כן, “ואתה צדיק” אומר, “מה שקרה לי, הקב״ה היה צודק.” והצדיק אומר, “אני מבין שהיית צודק, אבל אני מבקש ממך, עשה לי טובה, מצא דרך אחרת איך לכפר על עבירותי ולתקן את היסורים. אתה הרי כל יכול, אתה יכול למצוא דרך אחרת, אמת?”
דובר 2:
כן, הוא קורא לעצמו, “האדם עומד הרי כבר עכשיו ביסורים, כן? המילים הרי מלאות יסורים. אז אני רוצה שיספיק עם היסורים.”
דובר 1:
זה אקזיסטנציאליסט, הוא אומר, “תראה מה זה אדם.”
וידוי יום כיפור — סדר אמירה ונוסח נעילה
תגובה על “ועתה צדקת על כל הבא עלינו”
דובר 1:
וזה גם מאוד יפה, כלומר, זו גם תגובה ל“ועתה צדקת על כל הבא עלינו”. כש״ועתה צדקת” אומר “מה שקרה לי, הקב״ה היה צודק”, והשני אומר “אני מסכים שהיה צודק, אבל אני מבקש ממך, עשה לי טובה, מצא דרך אחרת איך לכפר על עבירותי ולהחזיר אותי ביסורים. אתה הרי כל יכול, אתה יכול למצוא דרך אחרת”, אמת?
כן, הוא מדבר על אדם שעומד הרי כבר עכשיו ביסורים, כן, העולם הרי מלא יסורים. זה היה מספיק עם היסורים. הוא אקזיסטנציאליסט, הוא אומר, “תראה, מה זה אדם?” אני מתכוון ה״ונתנה תוקף” אומר גם מילים דומות כאלה, כן, “אדם יסודו מעפר”.
סטייה: הבדיחה של המשומד
כן, היה יהודי ברוסיה, אני לא זוכר בדיוק את שם האיש, הוא התנצר, הוא נעשה משומד, נעשה נוצרי, אבל הוא עדיין אהב את עצמו, הוא היה עוזר ליהודים בסכנה, היה לו איזו משרה, הוא היה אומר שלא כל עלילות הדם הן אמת, וכדומה. אז, פעם אחת הוא שלח מכתב לאחד מגדולי ישראל, אני חושב רבי יצחק אלחנן, אומר הוא, “עד שלא נצרתי איני כדאי, כל עוד אני עדיין לא הייתי נוצרי אף אחד לא דיבר איתי. ואחר שנצרתי כאילו לא נצרתי, הרי אני עוזר ליהודים.”
דובר 2:
לא, אני מתכוון שהוא, רבי יצחק אלחנן כתב לו מכתב, והוא ביקש ממנו שיכתוב משהו, והוא כתב לו “כי לכך נוצרת”.
דובר 1:
אה, אה. “כי לכך נוצרת”, לא בשביל זה התנצרת שתוכל לעזור ליהודים? הוא השיב לו, “עד שלא נצרתי איני כדאי, ואחר שנצרתי כאילו לא נצרתי.” כן, טוב. שכחתי לקבל את האיש.
סדר אמירת הוידוי — הלכה כד
אוקיי, עכשיו נלמד מתי אומרים את הוידוי. כן?
כן, “כסדר הזה מתודין”, את הוידוי שלמדנו עכשיו אומרים בערבית, שחרית, מוסף ומנחה. כל חמש התפילות של יום כיפור.
דובר 2:
ארבע, ארבע, עדיין לא מדברים על נעילה.
דובר 1:
“בין יחיד בין שליח ציבור. בין יחיד אומר וידוי זה אחר תפלתו, אחר שגומר ‘שים שלום׳ קודם שיפסע שלש פסיעות.” היחיד אומר אותו בסוף, אחרי “שים שלום”, לפני היציאה. “ושליח ציבור”, מתי הוא אומר אותו? אומרים אותו באמצע ברכת המצווה, “קודם שיאמר אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעוונותינו”. לפני סוף ברכת המצווה הכניסו את סדר הוידוי. שהוידוי ייאמר “ואחרי כן יאמר מחול לעוונותינו ביום צום הכיפורים הזה”. הוא לא אומר למה.
דיון: מדוע יש הבדל בין יחיד לשליח ציבור?
דובר 2:
לא, אני אף פעם לא מבין למה.
דובר 1:
זה הולך לכאורה באותו היגיון כמו שראינו למשל בתענית, ששליח ציבור מכניס את זה לעיקר שמונה עשרה, הוא עושה ברכה נוספת, יחיד מכניס את זה בשומע תפילה. אבל צריך להבין, כי אפילו יחיד רשאי לומר בתוך הברכה מעין הברכה. זה בוודאי יש כאן ענין קדושת היום של יום כיפור לומר וידוי. אבל אולי לא, אולי הנקודה היא, יחיד רוצה להכניס כאן את הדברים האישיים שלו, לא מתאים להכניס את זה באמצע. שליח הציבור לא אומר פרטים, הוא רק הולך לומר את הנוסח.
יש מי שאומרים שהכניסו את זה אצל שליח הציבור מוקדם יותר כדי שהיהודי שלא יכול לומר וידוי בעצמו לא יצטרך לחכות עד הסוף. זה דבר מעשי, שכיון ששליח הציבור, זו הדרך שהיחידים יכולים לומר את הוידוי עם בעל התפילה, הקדימו את זה.
דובר 2:
הייתי חושב שלכאורה ההיגיון הוא יותר כך, שבעל התפילה אומר, קודם הוא אומר בכללות, הוא לא אומר…לתפילה אין מקום לומר אחרי “אלקינו ואלקי אבותינו”, הוא אומר קדוש, אני מתכוון, מה שלא יהיה, הוא ממשיך. אין כזה דבר. הוידוי של יחיד נעשה כדי שיתוודה, יאמר את תחנוניו, זה הזמן של תחנונים.
דובר 1:
לא, זה מאוד הגיוני מה שאתה אומר, כי כאן זה מתאים מאוד, כי הברכה היא מעין מחילה וסליחה. נכנסת מחילה וסליחה על מה? על כל החטאים. אבל יחיד, אם אתה עכשיו פתאום תתוודה את כל סדר היום שלך, אמור את זה אחרי שמונה עשרה. זה מה שאתה אומר.
כך הייתי חושב. אנחנו נוהגים לומר עם שליח הציבור, כן, כשהוא אומר וידוי. אבל זה כבר מנהג נוסף.
נוסח וידוי של נעילה — הלכה כה
כן. אוקיי, עכשיו בנעילה, שם יש נוסח נוסף. בנעילה יש סדר כזה, בנעילה אומרים את סוג הוידוי הזה, אומרים “מה נאמר לפניך יושב מרום”, זה אותו טעם גם כן, שאומרים שאתה יודע מה לומר, כי אתה יודע הכל. לא שאתה יודע הכל, אלא שפשוט קשה להביע. “מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים”. קשה לבטא את עוונותינו, “כי עונותינו רבו מלמנות”, הם יותר מדי לספור, “וחטאותינו עצמו מספר”.
“מה אנו, מה חיינו”, מה זה בכלל אדם? זה מה שהקטע מביא. מה החיים שלנו? מה המעשים הטובים שלנו, החסד שלנו, הצדקה שלנו? אנחנו כלום. “מה אנו לפניך ה׳ אלוקינו”? מה אנחנו יכולים לומר לך? “הלא כל הגיבורים”, אפילו הגיבורים שלנו הם “כאין לפניך”, “ואנשי השם”, כל האנשים שמפורסמים אצל בני אדם כאנשי השם, חכמים, נבונים, גיבורים, הם כלום “לפניך”, לפני הקב״ה, “כי כל ימינו תוהו ומעשינו הבל לפניך”. כמו שכתוב בפסוק, “אין מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל”.
ה״אבל” של נעילה — “אתה הבדלת אנוש מראש”
זה מאוד דומה ל״הכל הבל” שהוא אומר לנו קודם. אבל כאן בא “אבל” אחר, שם בא ה״אבל” של “אנחנו”, כאן בא “אבל” אחר. “אבל” זה אבל לא לגמרי כך, “אבל” זה אבל עדיין יש “אבל”. “אתה הבדלת אנוש מראש”, הקב״ה אבל כן הבדיל את “אנוש”. דור אנוש? או שזה מתכוון לאדם? אנוש זה האדם? מין האדם. נו, סתם, קוראים לו אנוש, לא אדם. אנוש זה שם הנכד של אדם.
דובר 2:
“ותכירהו”, אנוש יכול לכוון, לא אומרים אנוש… כן, אומרים למשל “אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה”, זה מתכוון לאדם, האדם.
דובר 1:
“אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו”, אתה הכרת אותו. כלומר, הקב״ה כביכול הציג את עצמו לאדם, הקב״ה הכיר אותו. הוא נתן לו כוח “לעמוד לפניך”. הקב״ה נתן לאדם כוח שיוכל לעמוד לפני בוראו, כן? “מי יאמר לך מה תעשה”, מי יכול לחלק להקב״ה מה לעשות? בכל מקרה, אפילו כשאדם צדיק והוא עושה צדקה, מחלקים לו מה לתת.
קשר לתהלים ח׳
זה נראה מאוד דומה לפרק תהלים ח׳, כן, “מה אנוש כי תזכרנו… ה׳ אדונינו”, הקב״ה, אנחנו לא מבינים, היינו שואלים לא היינו מבינים מה האדם כל כך מיוחד. אבל הקב״ה טוב יותר מאיתנו, אי אפשר לומר להקב״ה מה לעשות. הוא החליט כך, כך זה מעניין.
חידוש: כמעט צידוק הדין על גדלות האדם — ומכאן באה המחילה
אני מקבל את זה. זה כמעט צידוק הדין על כך שהוא עושה את האדם כל כך גדול. אבל באה עם זה גם המחילה. ממילא, כשמתבוננים, לא פשוט שהקב״ה צריך אנשים חשובים מאוד, כי מבינים שאנשים כל כך חשובים, ממילא אם אנשים חוטאים זה נורא. בוא לכאן, עם סדין מתחיל כל המעשה. הקב״ה החליט, כן, הוא צריך אנשים. ברצינות, יש לך עכשיו בעיה שהם עשו משהו לא נכון? זה הוא עשה. ממילא, אתה צריך למחול להם. זה כך.
דובר 2:
כן, אבל לא, אני רואה את זה קצת אחרת, כמו שכאן יש סתירה גדולה. אנחנו רואים את האדם בשפלותו ונבלותו, וכאן הקב״ה רוצה שהאדם הקטן יהיה “לעמוד לפניך”. חייב להיות, לשון התשובה היא דווקא טיפש נבל, אבל זה הוא היה אתמול. היום, עכשיו פתאום הוא נעשה ה״אמש היה”, ועכשיו הוא נעשה פתאום האדם שיכול להיות “לעמוד לפניך”. ממילא, משמע שהיה צריך לתת את יום הכיפורים, שהוא “קץ לכל חלאינו”, שהאדם הנמוך יוכל להיות “לעמוד לפניך”. למען, הקב״ה נתן לנו את היום הזה שיהיה קץ.
דיון: מה משמעות “קץ” — דדליין או סוף החטאים?
דובר 1:
כן. קץ פירושו סוף החטאים, נכון? זה מתאים מאוד לרמב״ם שהדבר הראשון הוא להפסיק את החטאים. “קץ עונותינו ומחילה”. תמיד חשבתי, הרמב״ם מביא את הלשון בהלכות תשובה, הלשון שיום הכיפורים הוא “קץ ומחילה”. חשבתי שקץ פירושו דדליין. כל השנה אפשר לחטוא, ובשלב מסוים באה התשובה, וצריך למחול.
דובר 2:
אה, אה. אתה מתכוון לומר שעשרת ימי תשובה הם ימי התשובה, ועכשיו זה הסוף. אוקיי.
דובר 1:
אבל זה יכול לכוון “קץ לחטאינו”, כמו הסוף. גם מחילה. יש מצד האדם קץ, ומצד הקב״ה מחילה. חשבתי שמתרגמים את זה “קץ ומחילה”. אתה אומר שמתרגמים “קץ” שהוא מחילה לכל חטאינו. אפשר לומר את זה בשני האופנים. אבל הרמב״ם שם מביא “קץ ומחילה וסליחה”. הוא לא אומר קץ לחטאנו, זה היה משמע מחולק, בגלל מה שאתם חושבים כך. זה מתאים מאוד לפסוק הבא, “למען נחדל מעושק ידינו”, שידינו יפסיקו לגנוב, “ונשוב אליך בלב שלם”, מאוד יפה, שמחילה היא חלק מהקץ של החטאים והתחלה של עשיית חוקי הצדק. ושני המילים מביאות את כל התשובה של הרמב״ם.
המשך נוסח נעילה: “דרשו ה׳ בהמצאו”
כדכתיב “דרשו ה׳ בהמצאו”, חפשו את הקב״ה כשהוא נמצא, “קראוהו בהיותו קרוב”, שהוא לכאורה מרמז על כך שהימים הם הימים שבהם הוא בהיותו קרוב, כשהקב״ה קל למחול והקב״ה מקבל תפילות. “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה׳ וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח”.
עכשיו זה זמן טוב כשהקב״ה נמצא וקרוב, זה זמן טוב שכל אחד יפסיק עם חטאיו ואפשר עכשיו לחזור להיות צדיק כי הקב״ה מוחל. “ואתה אלוקינו סליחות טוב ומטיב חנון ורחום ארך אפים ורב חסד”, הקב״ה שהוא ארך אפים הוא מעכב את כעסו על רשעים, “ורב חסד מרבה להשיב”, כשהוא מקבל אנשים בתשובה או הוא משיב אנשים בתשובה, “רוצה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתם”.
שנאמר, הפסוק איך רואים שהקב״ה לא מחפש שהרשעים ימותו, אלא הוא נותן לרשעים הזדמנות לעשות תשובה, כמו שכתוב “חי אני נאום ה׳ אלוקים”, הקב״ה נשבע, “אם אחפוץ במות הרשע”, האם אני רוצה שהרשע ימות, “כי אם בשובו מדרכו וחיה”, מה שאני רוצה הוא רק שיעשה תשובה ויחיה. “שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל”, חזרו ואל תמותו, למה תמותו, זה חבל.
ומסיימים עם “השיבנו” שתחזיר אותנו בתשובה, “וקבלנו” שתקבל אותנו בתשובה, “מחול לנו וסלח כגודל חסדך”, וממשיכים ל״יהיו לרצון אמרי פי” של סוף שמונה עשרה. זה לכאורה מתכוון אצל היחיד, שליח הציבור הולך ל״מחול לעוונותינו”, עד כאן תפילת יום הכיפור, מאוד יפה, הקב״ה מחל את כל העוונות וזהו, זה הסוף.
חידוש: קשר לבריאת אדם וראש השנה
היה לי איזה חידוש לומר על זה, אני כבר לא זוכר מה זה היה, אה, אני אגיד כך, זה אמר לי, למה יש דין ראש השנה? למדנו שזה זכרון ליום הראשון. כי אז הוא ברא את האדם, והקב״ה הבטיח, כך אומר הפסוק, שכשם שהוא מחל לאדם שחטא באותו יום, כך הוא ימחל ליהודים בכל שנה.
יכול להיות שהדעה שמדברים כך על “אתה הבדלת אנוש מראש” כאן ביום כיפור, קשורה גם לזה, שבחסידות מתרגמים, שזה המשך לבריאת אדם, אז הקב״ה כביכול הכיר את האדם, ובתמונה של הדעה הזו היא שחייב לבוא יום כיפור, כי לא, אפילו אדם הראשון אתה רואה, מה הראיה הגדולה ביותר שאדם צריך תשובה?
ראש השנה כזכרון ליום הראשון — בריאת אדם הראשון
למדנו שזה זכרון ליום הראשון, כי אז ברא את האדם, והקב״ה הבטיח, כשם שהוא מחל לאדם שחטא באותו יום, כך הוא ימחל ליהודים בכל שנה.
שובבי״ם תעניתים וחטא אדם הראשון
יכול להיות שדעה שמדברים כל כך על נ״ד התעניתים בשובבי״ם, שזה קשור גם לזה, סוד חטא אדם הראשון, זה המשך לבריאת אדם, אז הקב״ה כביכול הכיר את האדם.
ובתמונה הזו נבנית דעה שחייב לבוא יום כיפור, כי לא, אפילו אדם הראשון אתה רואה, מה הראיה הגדולה ביותר שאדם צריך תשובה? כי האדם הראשון גם חטא.
השפעת לימוד רמב״ם בנוסח יום כיפור
אני בטוח שכשלומדים רמב״ם בנוסח יום כיפור, יורדת איזו השפעה מסוימת, שיהיה לכל אחד כפרה, מחילה, מחילה וסליחה וכפרה, שנה טובה ומבורכת.
עצרת כתחילת השנה
כן, וגם הגמרא אומרת שעצרת הוא קצת ראש השנה, עצרת כן, זה תחילת השנה לקליפה, כן. יפה.