סיכום השיעור 📋
הסוד של “שבע שבתות תמימות” והיום החמישים – ערב שבועות
אבן הפינה של הסדרה: מעגלים וחידוש
זהו השיעור האחרון, אבן הפינה, של סדרה קטנה שנלמדה במשך שבעת השבועות של ספירת העומר. היסוד של כל הסדרה היה הסוד של “שבע שבתות תמימות” – שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. זה אומר הסוד של הסדר, המעגל, המחזור שהעולם מסתובב בו – הן בעולם הגדול ביותר, המעגלים הגדולים ביותר של ההיסטוריה, שהעולם מסתובב וחוזר תמיד להתחלה. וגם בכל יום, בכל שבוע, שכל יום מראה עולם שלם אחר, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח כדי להבין דרך חדשה לגמרי.
—
היום החמישים: מנחה חדשה
לבסוף מגיעים ל“שבע שבתות תמימות תהיינה” – צריך לחכות יום שלם, לא בין השמשות, שבעה שבועות שלמים, עד שמגיעים ל“עד ממחרת השבת השביעית” – היום החמישים. אז – “והקרבתם מנחה חדשה לה׳” – מביאים מנחה חדשה: את שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה, מביאים קרבן חדש – חידוש, דבר חדש.
כבר בפסח הביאו חידוש קטן – “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם” – תחילת הקציר, קצת עומר שעורים עם תנופה לפני ה׳. אבל עכשיו ביום החמישים מביאים ממש חדש – כמו שהגמרא אומרת: מתיר חדש למזבח – מביאים מהתבואה החדשה שצמחה זה עתה, עושים מזה לחם שלם, ואת זה מביאים ביום החמישים.
—
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
יום החמישים הוא גם יום מתן תורה – היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה. כאן טמונה אבל סתירה מסוימת בין שני העניינים של החג:
ענין א׳ – ביכורים/מנחה חדשה: עיקר היום הוא יום הביכורים. ביכורים פירושו ראשית – מביאים ביכורי מעשיך, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה, קרבן מנחה להקב״ה. השם העיקרי הוא “חדש” – מנחה חדשה.
ענין ב׳ – מתן תורה: באותו יום חוגגים זמן מתן תורתנו. אבל תורה היא ההפך מחדש! כפי שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳: חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים. התורה לא משתנה – לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו – לא מוסיפים ולא גורעים. זו לא תורה חדשה כל שנה.
בשפה של הסדרה על מעגלים: תורה אינה במעגל. במתן תורה אין מעגל כמו בעונות השנה. זו הסתירה שצריכה להתעמק.
—
היסוד: מה זה “מעגל” ומה זה “להבין”
טבע = מעגל = מובן
מעגל הטבע של שבע פעמים שבע – זה המעגל שהעולם מסתובב בו. כל שנה בא חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, תבואה חדשה. אפשר לקרוא לזה “חדש” – אבל גם “ישן”, כי זה אותו מעגל, חוזר חלילה. זה חדשות שקורות מחזרה – לא חידוש לגמרי, אלא שוב לפי סדר.
זה הפירוש של “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית” – כל יום בבוקר חוזר המעגל, השמש עולה כמו שעלתה ביום הרביעי של בראשית. בתקופות השנה – אותו דבר. זה חידוש מעשה בראשית – אבל חידוש בתוך מעגל.
להבין פירושו: אפשר לעשות מזה כלל. כמו הפסוק: “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו” – יש סדר, אפשר לעשות כלל, אפשר לחזות את זה. הפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה – אפשר להבין את זה כסדר.
זה טבע – מעגל. וממילא יש בזה מדע, ידיעה – אפשר לדעת את זה, כי זה חוזר על עצמו. כל המדעים בנויים על הבחנה בדפוסים, במעגלים בטבע, עשיית כללים מזה, חיזוי, הבנה, שאילת שאלות למה, חיפוש גורמים.
היסטוריה = חד פעמי = לא מובן
היסטוריה היא בדיוק ההפך – מה שאי אפשר להסביר, לחזות, לומר מתי זה יקרה, למה זה קרה. אין בזה הסבר, כלל, קטגוריה כללית.
זה יסוד עמוק שאומרים כל האחרונים, חוקרים, מפרשים: היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף – זה לא ממשיך.
אין קטגוריה שנקראת “מתן תורה” או “יציאת מצרים” שקורה פעם בכמה שנים. זה חד פעמי. דברים חד פעמיים לא חוזרים על עצמם, אי אפשר להבין אותם, לחזות אותם. אף אחד לא יכול להגיד לך מתי זה יקרה שוב – זה לא יקרה שוב. אף אחד לא יכול להגיד לך למה זה קרה אז – כי אם היו יכולים לדעת למה, היו יודעים את הכלל, היו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי דברים כאלה קורים.
היסטוריונים לא מחפשים להבין – הם מחפשים סיבות, אבל כל הסיבות שהם מוצאים הן עוד קצת היסטוריה. “זה גרם לזה, וזה גרם לזה” – במובן הזה יש משהו שנקרא “הסברים היסטוריים”. אבל כל הדבר – למה זה קורה בכלל, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה באופן הזה – זה בהגדרה ללא הסבר, כי היסטוריה אינה דבר שמסביר.
אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, זה אומר: זה קרה פעם אחת, זה לא חוזר על עצמו, אין לזה טעם, אין מדע, אין הבנה. אפשר רק לזכור את זה – אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר לחקור אם זה קרה, לחפש ראיות, עדויות. אבל מה זה – הבנה היא מן הנמנע.
—
הניגוד החד ביום החמישים
היום החמישים מכיל אפוא שני עניינים מנוגדים לחלוטין:
1. מנחה חדשה / ביכורים – זה שייך למעגל הטבע, למעגל של שבע פעמים שבע. כל שנה באה תבואה חדשה טרייה – זה חידוש בתוך מעגל, מובן, צפוי, חלק מהעולם הטבעי.
2. מתן תורה – זה מחוץ למעגל, אירוע היסטורי חד פעמי, שלא חוזר על עצמו, שלא מובן באותו אופן, שהוא חוקת עולם – נצחי, לא חדש, לא משתנה.
—
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה – המבט ההיסטורי
כך רוב האנשים מבינים יציאת מצרים ומתן תורה – כל הדברים ההיסטוריים שהאמונה היהודית בנויה עליהם. לפי זה, למתן תורה אין שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה – המתיקות של מנחה חדשה. כי “חדשה” פירושה שם חידוש במובן שכל שנה בא חדש – אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל. זה טבע.
כשאומרים כאן “טבע” לא מתכוונים לכפירה. הרבה פעמים כשלומדים ספרים “טבע” פירושו אפיקורסות – אבל כאן מתכוונים לסדר, לקביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו” – הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים לו, ובזה עובדים אותו. זה מאוד דתי, מאוד אמוני – בכלל לא אנטי-אמונה. אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
לפי המבט הזה, כשאומרים משהו על מתן תורה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס – כל פעם שזה קרה זה חד פעמי. אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין כלל – אפשר רק לדעת אם זה קרה. לכן אנשים צריכים מאוד לברר שזה כן קרה – יש להם ראיה, היו שם שש מאות אלף איש, יש להם עדות. אבל מה קרה – אין לזה שום מבוא, שום הבנה. בהגדרה נס – דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין כלל.
ואם כך, אומרים אנשים, תבואה חדשה היא דבר טבעי – כאילו זה משהו לא דתי. ששת ימי בראשית – הם כבר מאמינים בשבת (שזה הפירוש של טבע), הם מאמינים רק ביום טוב (שזה הפירוש של נס). וממילא אומרים: תבואה חדשה ומתן תורה הם שני דברים שונים. מתן תורה הוא דבר חד פעמי שנשאר לנצח – דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לנצח, כי יש רק אחד כזה. ותבואה חדשה היא דבר טבעי – זה בא כל שנה מחדש, ולזה אין שום קשר לתורה.
—
החסרון של האמונה ההיסטורית – נפשית
הערה חשובה: יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, בכוזרי, עם ראיות, זה הגיוני שזה באמת היה, מספיק ראיות. ורואים את היהודי הזה, ורואים שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב – הוא האמין שזה היה, ממילא צריך לקיים מה שכתוב, הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
אבל – על זה לא רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. על זה לא כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקב״ה (שר׳ ישראל נג׳ארה כתב, שקורים בסאטמר ערב שבועות). על זה לא אומרים אקדמות מילין בניגון. זה לא המקור של חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם. אבל כאן מדברים על יסוד האמונה במובן נפשי – מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך ביהדות שלך, בתורה שלך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות?
אם היו יכולים לעשות ניתוח, להסתכל בנשמה של אדם, לא היו מוצאים שהדבר החי ביותר הוא איזו ידיעה, איזו ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני. לא רואים את זה על שום אבן – אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר את זה, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
מצד שני – חייב להיות שם מעמד הר סיני, חייב להיות שם מעמד הנבואה. זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש חיות, אור, חתונה, חיים ממעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות. כל יהודי מזדהה עם זה – “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה” כמו שאומרים באהבה רבה.
—
החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה: מתן תורה אינו היסטוריה – זה טבע
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שהמבט ההיסטורי אינו נכון
כל מי שלומד קצת פנימיות התורה – מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים של המקובלים, האריז״ל, הרמ״ק, ספרים חסידיים – צריך מיד לומר שכל התפיסה הנ״ל אינה נכונה, לא הגיונית, לא אמת.
מתן תורה לא קרה פעם אחת. זה לא דבר חד פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד פעמי, זה אומר לפי מה שהוסבר: זה לא דבר שאי אפשר להבין. זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל מי שלומד קבלה, חסידות, כל סוג של ספר השכלה של יהדות – אפילו רמב״ם, אפילו שיטות אחרות – כמעט כל אחד אומר שאפשר כן להבין מה זה מתן תורה. מובן, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין. אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
המסקנה
פנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה – שפירושו מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת – הוא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא חייבים לקיים את זה. זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים.
מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד ברור שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות. אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. מובן, כל אחד לפי השגתו – אבל ביסוד זה לא הסוג של דבר שהוא חד פעמי.
ב**כל** ספר חסידי כתוב זה
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמתן תורה כנראה לא דבר חד פעמי – זה חוזר כל שנה. זה כתוב כבר באריז״ל, במקובלים ראשונים זה בוודאי כתוב. אצל הרמב״ן זה כתוב אולי בפירוש, צריך רק לדעת איפה לקרוא. אבל בספרים חסידיים זה כתוב בפירוש.
—
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
ספרים חסידיים מסוימים שואלים: מה היה ו׳ סיון לפני יציאת מצרים ומתן תורה? הם עונים, בהתבסס על מאמרי חז״ל: זה כבר אז גם היה שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” – הצאנזער רב ואחרים אומרים זאת בפירוש: אברהם אבינו אכל שבועות בבוקר עוגת גבינה, כי היהודים קיבלו היום את התורה. כששואלים: מה זה אומר? היהודים הם נכדיך שעוד יבואו, עדיין לא היה המעשה – התשובה היא: יש סדר בעולם, ובסדר הזה ו׳ סיון הוא זמן של מתן תורה מעצמותו. כמו שיש זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, יש זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי סדר הטבע, לפי האופן שהמזג אוויר עובד.
—
הבהירות של הזמן
כמו שכתוב במדרשים: הזמן של פסח הוא מזג האוויר הטוב ביותר – לא חם מדי, לא קר מדי, זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול. הבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים, שבעת השמים שנפתחים – זה יוצא מהבהירות של הטבע בתקופה. הרמב״ן מוציא את זה, הזוהר מוציא את זה.
—
החילוק של טבע ונס – לא מה שחושבים
הרמב״ן הכניס את שבועות למתן תורה. שואלים: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו המעגלים הרגילים? בוודאי לא! אבל ה״בוודאי לא” הזה יש לו שני צדדים:
ראשית: כשאומרים שיש סדר, לא אומרים עדיין שהכל הוא מה שרואים על פני השטח. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – אבל טבע אינו שטחיות. יכול להיות סדר עמוק יותר שלא רואים מיד.
שנית: יש חילוק אמיתי של טבע ונס. אמנם – וזה צריך לדעת – בתורה לא כתוב בפשטות אף פעם לא “טבע” ולא “נס”. הכל אותו אלוקים שעושה הכל. אבל העולם מדבר על זה כבר הרבה זמן, ויש חילוק אמיתי של רמות.
—
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות של מעגלים
החילוק מואר על ידי שבת ויום טוב:
– שבת הוא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין. אנשים עובדים שישה ימים, נחים ביום השביעי.
– יום טוב הוא מערכת רחבה יותר. במובן הפשוט: המעגל של הטבע – לקח כמה שנים עד שאדם הראשון תפס שכל קיץ חוזר החום.
– יום טוב במובן ההיסטורי (יציאת מצרים, מתן תורה): כאן יש עוד סדר עמוק יותר, סדר גדול יותר של “כל ימות עולם”. לא רק כל שנה חוזר הקציר – באנושות עצמה יש סדר: מתי אנשים מקבלים תורה, מתי נכנסים לגלות, מתי יוצאים. הסדר לא מדויק כמו חשבון, אבל יש סדר עמוק יותר.
ממילא: כשאומרים שיום טוב הוא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק של נס וטבע – לא מתכוונים שהנס הוא אקראי או חד פעמי. הנס אינו חד פעמי – הוא רק נראה חד פעמי מהפרספקטיבה המוגבלת שלנו.
—
הפרספקטיבה המוגבלת של האדם – המשל של חיים אחד
אדם שמסתכל רק על עצמו – אגואיסט, בדיוק כמו מי שחושב שהפשט שלו הוא הפשט היחיד – רואה כל דבר בחייו כנס: הוא נולד – נס, ממש יש מאין. בר מצווה – נס. חתונה – נס. ילדים, גיל בינוני, מוות – הכל ניסים. ומהפרספקטיבה של היחיד זה באמת כך – “נפלאותיך שבכל יום” – אי אפשר לחזות על הפרט. “יום המיתה נעלם מן האדם”.
אבל אם אדם הוא קצת חכם, לא כל כך אגואיסט, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – רואה: אה, רגע! הפרטים הפרטיים אף אחד לא יכול לדעת, אבל יש טבע: על פי רוב אנשים נולדים, גדלים, מתבגרים, יורדים, מתים. את
המעגל הזה אפשר לראות – לא מפרט אחד, אלא ממבט רחב יותר. עושים הכללה, רואים את כל האנשים. הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה – חכמה פירושה כללים, בינה פירושה כללים. זה לא אומר שלאדם אין בחירה – אבל זה הכלל הדברים.
—
בסקאלה העולמית: מעמד הר סיני – חד פעמי רק מהמבט שלנו
באותו אופן כמו אצל האדם הבודד, זה נכון על כל העולם. כשמסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה – השמיטה שלנו – רואים: כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אבל זה לא אומר שאין מעגל – זה רק אומר שאנחנו אנשים קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים. התורה שלנו, בפשט, עומדת רק כמה אלפי שנים.
—
המבט הגדול יותר: העולם הרבה יותר גדול
היום כולם יודעים – המדעים סיפרו לנו שהעולם הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. וזה לא מדע חדש – כמו שר׳ אריה קפלן כבר הבחין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה. זה יסוד של קבלה.
גילוי סודות התורה בזמננו
היום נתגלה הרבה יותר מ״חכמת הבריאה” – הרבה יותר “נפלאות הבורא”. אנחנו יודעים שהעולם מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהראשונים יכלו לדמיין. הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, דיבר על גודל עולם הכוכבים – אבל זה היה “מבט מצומצם”. זה היה נכון מנקודת המבט שלהם, החישובים שלהם היו נכונים, אבל היום אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול. אותו דבר להיסטוריה. זה “גילוי סודות התורה” – העולם נעשה גדול יותר לאנשים.
לא כל האנשים צריכים את זה – הרבה יכולים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו את הכלים, מי שיכול להבין שמה שסיפרו לו בפשט פשוט הוא רק לפי הכלים הקטנים שהיו לסבא-סבא-סבא שלו שם פעם במצרים – הוא יכול להסתכל עמוק יותר.
—
המוסר של הזוהר: התורה גדולה יותר מהראש שלך
מה שאנחנו רואים מהתורה הוא לפי הקטנות שלנו. הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם רגיל לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים – והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. המעגל של מעשה בראשית, אבות, יציאת מצרים, משיח – זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות. הקב״ה הרבה יותר גדול, והתורה הרבה יותר גדולה.
יש פירוש על התורה שמדבר על מעגלים הרבה יותר גדולים – בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד. ועוד פירושים גדולים יותר שלוקחים מעגלים עוד יותר גדולים – שבהם התורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, אלא על מלאכים, על אצילות.
הזוהר גוער מאוד במי שאומר “אין בתורה אלא פשט”. מי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה (הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו), הוא גם בעל גאווה עצום.
אבל גם הקיצון השני שקר: יהודי צריך להאמין שהפשט שלו שהוא מבין – זה החלק שלו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם לולב. התורה היא כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי ההבנה שלו. הקב״ה נתן את התורה על מנת כן – שאנשים יסתכלו ויראו שהוא ברא את העולם בששה ימים, בששת אלפים שנה, זה מתאים בצורה מושלמת, זה הגיוני בראש שלו, וזה חלק אמיתי בתורה. אבל לומר שזו כל התורה – זו כפירה.
—
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: שמיטות ומתן תורה
הראשונים אמרו ממש כך. ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א – כולם האמינו שכשמספרים שבשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה אומר: ב׳ אלפים תמ״ח מהשמיטה השנייה. כבר היה פעם עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחרי כן. ויש כאן כלל מסוים: אחרי אלפיים שנה של עולם, בערך, בא מתן תורה.
הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד. מובן, זה “חוץ לידיעה” – אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות, כי לא נולדנו שם. אבל חשוב על האנלוגיה של המעגל של אדם – זה הגיוני לחלוטין שיש כאן סדר, דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק: זה מעגל כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה כמו דבר חד פעמי. אבל אם היית יכול להסתכל מהפרספקטיבה של אלוקים, של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר גדול – היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
—
הגאונות של המקובלים: ממעגלים גדולים לקטנים
המקובלים, המתעמקים, העזו – אולי לא היה להם רשות, אדם לא צריך להסתכל יותר מדי – אבל היתה להם היכולת והאמיתיות להסתכל על העולם כמו שהיא. “כאלף שנים בעיניך” – הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מהפרספקטיבה של שער החמישים, שיכול לראות הכל בבת אחת. והם סיפרו לנו: מתן תורה אינו דבר חד פעמי, זה דבר תמידי, דבר שאפשר לטבול בו ואפשר להוציא אותו.
ואחר כך, כשהםראו את המעגלים הגדולים יותר, הם הורידו את זה גם לקטנים יותר. כלומר: כל קיץ, כל תקופת סיון, בא אור חדש של תורה על העולם. זה “בזהר אנפין” – האופן הפרטי שבו המעגל עובד. בדיוק כמו שאחרי עשרים ושישה דורות בעולם היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך כל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות – שמתאים בערך לחשבון דומה לעשרים ושישה דורות – בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי. לא “טבעי” במובן שכל גוי יודע על זה – לא כל טיפש יודע על זה, כי הוא לא מבין את המעגלים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שמסתכל כן גדול יותר, רואה את זה.
—
החילוק של שבת ויום טוב: שער החמישים
שאלנו קודם: אם מתן תורה וכל הדברים הם גם דברים טבעיים שחוזרים כל שנה – מה החילוק של שבת ויום טוב, של טבע ונס? תירוץ אחד כבר נאמר: נס הוא מעגל גדול יותר. אבל באמת, ההבנה עד עכשיו היא רק ההבנה של “שבת שבתוך הספירה” – שבע שבתות, כל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל יש גם שער החמישים. שער החמישים הוסבר איך כל הדבר הוא רק דבר אחד – “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת על היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד – אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר את זה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
—
תורה היא “למעלה מהמעגל” – מה זה אומר?
באותו אופן יש עוד הבנה שמתן תורה פירושו כשאומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן “למעלה” – “עולם השמיני”. זה בא משמיטה ויובל, ממתן תורה שהוא יום החמישים – בדיוק הדבר שבא אחרי כל המעגל, שהוא למעלה מכל המעגל.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במעגל – כן כתובים דברים היסטוריים, כמו המפקד של נשיאים, שנאמר רק פעם אחת, פעם אחת, לא במעגל – כלומר אי אפשר להבין את זה.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מעגל
לפי מה שהבעל שם טוב למד, “למעלה מהמעגל” פירושו שזו ההשגה של עוד מעגל – כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין – שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון.
אבל לאמיתו של דבר, כשאומרים “למעלה מהמעגל”, מתכוונים לומר: למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שלא באמת יש סדר – זה רק אומר שאנחנו, אנשים קטנים, לא מבינים את זה. כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות: יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שיש להן טעם אבל “בחכמתו של הקדוש ברוך הוא” – לא החכמה שלנו. זה שונה מלומר שאין טעם, שזה סתם אקראי, שביסודו אין טעם.
—
שם הוי״ה: נצחיות לא אומרת “נצחי ישן” – זה אומר “תמיד הווה”
השאלה על שם הוי״ה
כתוב בשולחן ערוך שהקב״ה הוא “היה הווה ויהיה” – זו אחת הכוונות של שם הוי״ה. כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כל התורה כולה אחד – כתוב בספר ברית מנוחה – כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י-ה-ו-ה. התורה מוציאה טוב יותר את השם.
השאלה: אם הוי״ה פירושו “היה הווה ויהיה” – “השם מלך, השם מלך, השם ימלוך” – למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳ (עבר), לא מתחיל “היה”. לא כתוב רק “יהיה” (עתיד). כתוב בעיקר עם ו׳ – והו׳ מאוד חשובה, הו׳ היא סדר העולם, זה עומק גדול מאוד – אבל בעיקר כתוב הווה, עם י׳: מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: הבנה חדשה בנצחיות
העולם – אנשים, השכל של אדם – יש קצת טעות במה “נצחיות” פירושו. עבורנו, “נצחי” פירושו: מאוד ישן, נעשה יותר ישן כל יום, תמיד היה ותמיד יהיה. מיליוני שנים בעבר, מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. כך אנחנו מתכוונים “דבר נצחי” – “היה הווה ויהיה” – שלושה דברים.
האמת אבל היא – וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל מדבר על היסוד הזה הרבה – שהוי״ה-נצחיות פירושו: זה תמיד הווה. לכן זה נקרא “הווה” ולא עתיד ולא עבר. במילים אחרות: דבר שלא נעשה ישן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה “לא חידוש”, או אפשר לקרוא לזה “חידוש תמיד” – זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצחיות
חבר אומר: לא צריך לתרגם “נצחיות” או “היה הווה ויהיה” לeternity – צריך לתרגם את זה לpresence. מה הכוונה?
—
החילוק בין דבר שבזמן ודבר נצחי
דבר ששוכן בזמן – במעגלים של עולם העשייה, עולם הטבע, ואפילו עולמות עליונים שיש להם מעגלים משלהם – הוא דבר שחלוקיו בזמן מחולקים זה מזה. האדם של אתמול אינו בדיוק אותו אדם של היום. כן, יש לו קשר, הוא לא לגמרי אחר – אבל הוא גם לא לגמרי אותו אדם. הוא מחולק בזמן, בדיוק כמו שהוא מחולק במקום: קצת ממני בצד שמאל, קצת בצד ימין, יש לי חלקים במקום – ובדיוק כך יש לי חלקים בזמן. כל דבר חי שיש לו מעגל – להיוולד, לחיות, למות – מחולק בהיה, הווה, ויהיה.
זה מוציא מגבלה עמוקה: כשאתה פוגש אדם, אתה לא פוגש אותו במלואו. אתה שומע את השיעור שלי היום – אבל אתה לא שומע את השיעור של אתמול, לא את השיעור של מחר. אתה יכול רק חלק זמן ממני. רוצה להכיר אותי במלואי? צריך להיוולד איתי עד המוות, כל רגע. כי מציאות האדם מחולקת בזמן. ההווה של אדם הנברא תמיד חסר – חסר העבר והעתיד. אף פעם אני לא לגמרי נוכח איתך ברגע הזה – מצד הגוף שלי, מצד בינה שסופרת בזמן.
—
דבר נצחי הוא תמיד הווה – תמיד נוכח במלואו
דבר נצחי – חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה עצמו, אבל אפילו התורה שהיא “רק” פירוש על אלוקים – הוא דבר שתמיד הווה, תמיד present. הוא לא מחולק לחלקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – ההיה, ההווה, היהיה – הם אחד. אין שום חלק ממנו שיוצא.
בוודאי, בהבנה שלנו – בבינה – התורה מתחלקת לזמן, נעשית קטנה. אבל התורה באשר היא, חכמת אלוקים באשר היא, כמו שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ולומד אותו לשמה, לא מעשית, לא רק איך צריך להבין את זה, אלא אתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
—
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
שער החמישים הוא, לפי הקבלה, המקום שבו בינה קוראת אל חכמה – מקום היחוד של חכמה ובינה. לפעמים הוא שייך לבינה, אבל השער החמישים הוא הנקודה שבה הם מתחברים. האריז״ל קורא לזה עם הפסוק: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחר, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות חכמה עם מ״ט שערי בינה. זו הנקודה.
—
בנקודה הזו אין “פעם”
בשער החמישים, כשלומדים דבר תורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו – זה לא מנותק מכל שאר חלקי התורה. הבעל שם טוב אומר: “הלומד מכווני אותיות אחדות” – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר למד. הבעל שם טוב מביא לשון ממקובלים הקדמונים: “תופס בחלקו אחדות – תופס בכולו”. אחדות היא סוג כזה של דבר שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקים, לא במקום ולא בזמן. כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
—
המשל של תפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל עומד לפני השכינה, וחברו מתפלל גם עומד לפני השכינה – האם השכינה התחלקה? לא. האם נעשה יותר שכינה? גם לא. שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד” – אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
—
החילוק בין גוף וחכמה במקום
הסתירה שאפשר לשאול – איך זה יכול להיות במלואו בכל מקום? – היא רק סתירה על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה, דברים שמתחלקים בזמן. אבל דברים שלא מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
המשל: היד שלי תופסת מקום – היא רק בצד ימין, לא בצד שמאל. במובן מסוים היא מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. אבל חכמה – החלק הכללי שבנפש – כשהיא כאן, היא במלואה בכל מקום: ביד שבחכמה יש בדיוק אותה כמות חכמה כמו ברגל, כמו בראש. זו כל החכמה בכל מקום באותה מידה.
—
“כולה תורת ה׳ תמימה” – הסוד של אחדות שבתורה
זה הסוד של מה שאנחנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה. הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מוישמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה”. זה אומר: אם לומדים את זה באופן הזה – אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – אז אדם לא פעם אחת חלק בזמן, אלא תמיד במלואו.
[הערת צד: תורות הבעל שם טוב על לימוד]
הבעל שם טוב אמר “לובן חברי עד סוף” – הדרך הנכונה של לימוד תורה. יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו – לא רק על תפילה, אלא גם מה הפשט בתורה, שזה אותן אותיות רק מלמעלה למטה. היסוד הוא אותו דבר.
—
סיכום וברכה
כל זה נקודות עדינות מאוד – אבל העיקר הוא: כשיש את התורה כמו שהיא באמת – יש אותה פעם אחת ותמיד באותו זמן. התורה אינה דבר שהיה פעם וזוכרים את זה – היא דבר שתמיד הווה, תמיד נוכח, תמיד במלואו כאן. כשלומדים דבר תורה בבחינת חכמה, בבחינת אחדות, בבחינת שער החמישים – נמצאים במתן תורה ממש, לא זיכרון של מתן תורה, אלא מתן תורה עצמו.
זה התירוץ על הסתירה מההתחלה: מנחה חדשה ומתן תורה אינם שני דברים נפרדים – הם דבר אחד. התבואה החדשה שבאה כל שנה במעגל, והתורה שהיא נצחית – הם נפגשים בשער החמישים, שבו המעגל של הטבע (בינה, מ״ט שערים) נפגש עם הנקודה שלמעלה מהמעגל (חכמה, ל״ב נתיבות). היום החמישים הוא מקום היחוד – שבו חדש ונצחי, שבו טבע ותורה, שבו מעגל וחד פעמיות, נעשים אחד.
נזכה כולנו לתורה, להבין, שתהיה לנו חכמה והש
גה בתורה באופן הזה.
גוט יום טוב!
תמלול מלא 📝
ערב שבועות: הסוד של “שבע שבתות תמימות” – מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
הקדמה: אבן הפינה של סדרת שבעת השבועות
רבותי, זה ערב שבועות. בואו נבצע עכשיו קטע, קטע אבן הפינה של הסדרה הקטנה שלמדנו בשבעת השבועות האחרונים, שזהו הסוד של “שבע שבתות תמימות”.
למדנו שזהו הסוד של “כל ימות עולם”, כפי שאמר הרמב״ן. למדנו שזהו הסוד של הסדר, המעגל, המסלול, המחזור שהעולם מסתובב, שהמילא מסתובבת בכלל, בעולם הגדול ביותר, שזה העיקר להבין את כל העולם, המעגלים הגדולים ביותר של העולם, שהעולם מסתובב והוא חוזר תמיד להתחלה. וזה כל הסדר של ההיסטוריה, של כל ימות עולם.
וכיצד יש בכל יום, או בכל שבוע, או בכל יום שמראה על שבוע אחר שלם, יותר בכללות, שער שלם, עולם שלם שאפשר לפתוח להבין דרך חדשה לגמרי להבין הכל.
היום החמישים: מנחה חדשה לה׳
אז סוף סוף אנו מגיעים לקראת הלילה, מגיע “שבע שבתות תמימות תהיינה”, כן. יש פירוש מעניין שצריך לחכות יום שלם, לא לחכות בין השמשות, שיהיו שבעה שבועות שלמים, לא לפספס, ולהגיע ל״עד ממחרת השבת השביעית”, שזה היום החמישים, שאז “והקרבתם מנחה חדשה לה׳”, מביאים מנחה חדשה, המנחה של שתי הלחם, הלחם של התבואה החדשה. עושים אותו חמץ, עושים תנופה עמו, מביאים קרבן חדש, חידוש, חידוש חדש, דבר חדש.
כבר הביאו חידוש קטן בפסח, כן, “ובקצרכם את עומר ראשית קצירכם”, תחילת הקציר, כמו אשכולות הקציר, זכר לעבודת הקציר, הביאו קצת עומר שעורים, גם עשו ממנו תנופה לפני ה׳.
ועכשיו ביום החמישים מביאים ממש, זה נקרא ממש חדש, הגמרא קוראת לזה שזה מתיר חדש למזבח, מביאים מהתבואה החדשה שגדלה לאחרונה ועושים מזה לחם שלם, וזה מביאים ביום החמישים.
הסתירה: חדש מול תורה שלא תשתנה
כל אחד יודע שיום החמישים הוא גם יום מתן תורה, היום שעולים להר סיני ומקבלים את התורה, שעל זה יש גם קשר לעניין של חידוש.
יש כמו סתירה קטנה בין שני העניינים לכאורה. מובן שכל אחד קופץ בקלות ואומר את התירוץ, אבל צריך כאן להיות מעמיק מאוד. יש לכאורה סתירה בין שני העניינים של היום טוב.
עניין א׳: יום הביכורים – מנחה חדשה
פשוט זה העניין, היום, העיקר הוא יום הביכורים. כן, ביכורים זה תרגום של ראשית, מתחילים להביא ביכורים מכל הפירות וכו׳, אבל בעיקר ביכורים מתכוון לשתי הלחם עצמם, מביאים ביכורי מעשיך, ומביאים את ההתחלה, הלחם הראשון שגדל, החיטה הראשונה, התבואה הראשונה שמביאים ממנה קרבן מנחה לקב״ה בבית המקדש. אבל זה, המילה נקראת חדש, השם העיקרי שיש לזה הוא חדש, מנחה חדשה.
עניין ב׳: זמן מתן תורתנו – חוקת עולם
וביום הזה חוגגים את התורה, את מה שהיהודים קיבלו, זמן מתן תורתנו כמו שכתוב בסידור, את מה שהיהודים קיבלו את התורה ביום הזה. וזו התורה אחת, חוקה אחת יהיה לכם, חוקת עולם, כמו שהרמב״ם מביא ביסודי התורה פרק ט׳, חוקת עולם, דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה לעד ולעולמי עולמים, תורה מאוד ישנה, זה לעד ולעולמי עולמים. זו התורה, זה, ביום הזה התחילה התורה, חוגגים את היום, עושים מצב מזה, מדברים על זה, שזה ההפך מחדש.
כן, בפשטות, הפירוש הפשוט של מתן תורה הוא שזו התורה, היא לא משתנה, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, לא מוסיפים ולא גורעים, זו התורה, וזו לא תורה חדשה בכל שנה.
הניסוח החד של הסתירה
במילים אחרות, בואו נהיה ברורים, במילים אחרות, כשרוצים לנסח את השאלה בשפה של השיחות שהיו לנו על המחזוריות של העולם, תורה אינה במחזור.
במתן תורה יש מחזור, בכל שנה מגיע אותו חורף ואותו קיץ מגיע רענן, כן, אפשר לקרוא לזה אותו הדבר, אבל אפשר לקרוא לזה חדש. מנחה חדשה פשוט זה מגיע חורף חדש, קיץ חדש, זמן קציר חדש, זמן חדש שמגיעה תבואה חדשה, מזה החדש מביאים אותו.
היסוד: מחזוריות הטבע מול ייחודיות ההיסטוריה
טבע = מחזור = ניתן להבנה
זה במחזור שקוראים לו הטבע, כן, זה מעגל הטבע של שבע פעמים שבע, זה הרי הפירוש, כן, שבע פעמים שבע זה הולך במחזור, והמחזור קוראים שבע, כן, אפשר לחשוב בזווית איך המחזור של התבואה הוא שבע, אבל על כל פנים, מחזור נקרא שבע, אז המחזור של העולם, ששת ימים ויום השביעי, וזה חוזר כל שבוע, כל שנה חוזר, אותו הדבר, אבל חדש לגמרי אפשר לומר, זה חידוש העולם חדש, כמו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.
מה הפירוש הפשוט של המאמר שאומרים בברכות יוצר? שבכל יום מגיע בבוקר שוב המחזור, השמש עלתה בפעם הראשונה בששת ימי בראשית ביום הרביעי, ובכל יום היא עולה, אותו הדבר יש בתקופות השנה, שזה חידוש מעשה בראשית. אותו הדבר בכל שנה מגיעה מחדש התבואה, התבואה הראשונה מגיעה מחדש בכל שנה, זה חדש בכל שנה.
אפשר לקרוא לזה חדש וגם ישן, כי זה אותו מחזור, זה חוזר חלילה כל הזמן, אבל זה מחזור שיש בו מעשה חדשות, יש בו מעשה חדשות בחזרה, זה חדשות שקורות מחזרה של מחזור, זה נעשה שוב אותו מעגל, אותו מחזור נעשה שוב.
היסטוריה = חד פעמי = לא ניתן להבנה
אבל כשאנו מדברים אפילו על יציאת מצרים, על מתן תורה, פשוט שכל המילה של לדבר על זה היא שזה לא במחזור. אפשר לקרוא לזה היסטוריה. אפשר לומר שהיסטוריה היא ההפך ממנו. היסטוריה היא בעיה ללמוד. למה? כי אי אפשר להבין אותה.
מה זה אומר “להבין”?
מה אני מתכוון לומר? אני אומר דבר יסודי שאומרים כל האחרונים, אני לא יודע כמה יהודים מדברים על זה, אבל החוקרים האחרונים, המפרשים, שמוציאים את הסוגיא של היסטוריה, הם מסבירים כך את העולם. היסטוריה היא הגבול של דברים שאי אפשר להבין אותם. למה? כי זה קרה רק פעם אחת, ולא יעבור, ולא יוסף, כל הגדה ולא יוסף. זה לא ממשיך.
מה אני מתכוון לומר? אני מתכוון לומר כך: הטבע, זה מה שאפשר להבין. כמו שאנו אומרים, הבסיס, הטבע הראשון, ואולי המדע הראשון, הוא המדע של העונות. אנשים רואים שחוזר בכל שנה השמש, הלבנה, הכוכבים, זה הולך במחזור, ומזה גדל בכל שנה מחדש. זה דבר שאפשר להבין. אפשר לומר שאפשר לחזות אותו, אפשר להבין שזה מגיע בכל שנה מחדש.
מובן, צריך לעשות עבודת השם, צריך לעשות תשובה כדי שיצליחו הגשמים של השנה. יש בזה דין, בראש השנה כל באי עולם נידונין, הכל בסדר. אבל הדין הוא דבר שמבינים. זה לא דבר שלמעלה מן הזמן, זה לא דבר שאין בו שום מדע. מדע הרי פירושו שעושים כללים. ומה פירוש להבין? להבין פירושו כמו שדיברנו בשבוע שעבר. להבין פירושו שאפשר לעשות מזה כלל.
אני יכול לומר באופן כללי יש חכמה, “עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו”. יש את המחזור, יש סדר, אני יכול לעשות כלל. מה שאתה רואה כל פעם, זה התחדשות אמנם, והפרטים הם התחדשות, אבל באופן כללי יש דברי חכמה, אפשר להבין זאת כסדר.
טבע ומדע
זה הפירוש של טבע, שאנו קוראים טבע, או שאנו קוראים לעולם הטבעי, שהוא מחזור. וממילא יש בזה מדע, יש בזה ידיעה, אפשר לדעת אותו, כי זה חוזר. כמו שאנו אומרים, כי זה חוזר יש גם חדש בכל שנה, כי זה חוזר. אם זה חוזר, זה עושה חדש, זה אולי שוב, אתה יכול לקרוא לזה עותק, אני לא יודע אם זה עותק, שוב אותו הדבר, אבל שוב, לא שוב כמו חידוש לגמרי, לא שוב בלתי צפוי, שוב צפוי לפי סדר.
זה הנושא של הטבע, של הטבע, שהמחזורים, שכל המדע, ההבנות הרבות, החכמה בנשיאות, בנוי על הבחנת הדפוסים, המחזורים שיש בטבע, ולהבין אותו, לעשות מזה כללים, אחר כך אפשר לחזות אותו, אחר כך אפשר להבין אותו, אפשר לשאול למה זה כך, מה הגורם לכך, וכו׳.
היסטוריה אינה ניתנת להבנה
כשאומרים היסטוריה, היסטוריה היא בדיוק, היסטוריה היא בדיוק הדבר שאי אפשר להסביר, אי אפשר לומר אותו, אי אפשר לחזות אותו, אי אפשר לומר מתי זה יקרה, מתי זה קרה, למה זה קרה, ואין בזה שום הסבר, אין בזה שום כלל, אין שום קטגוריה כללית שנקראת מתן תורה או יציאת מצרים, שקורה פעם אחת בלא יודע כמה שנים, וממילא, אם יש כלל, יודעים מתי זה קורה, כל פעם שיש רוח כזו, שמש כזו, בכל שנה בסוג תקופה כזו זה קורה? לא. זה קורה פעם אחת, ומאותה פעם אחת צריך לזכור אותו, כי זה קורה רק פעם אחת, דבר חד פעמי.
דברים חד פעמיים הם דברים כאלה שלא חוזרים, והם ממילא סוג דברים כאלה שאי אפשר להבין, אי אפשר לחזות אותם, אף אחד לא יכול לומר לך מתי זה יקרה, זה לא יקרה שוב, אף אחד לא יכול לומר לך למה זה קרה אז. אם היינו יכולים לדעת למה, היינו יודעים את הכלל, היינו יודעים איזה סוג דבר זה ומתי קורים דברים כאלה.
אם אומרים שזו היסטוריה, הפירוש הוא שזה קרה פעם אחת, זה לא חוזר, ואין לזה שום טעם, אין לזה שום מדע, אין שום הבנה בזה. אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לדעת מה קרה, אפשר ללמוד היסטוריה, לחקור אם זה קרה, כן, אפשר רק לחקור אם זה קרה.
הגבול של מחקר היסטורי
בואו נאמר בבירור, מי שמבין מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים בבירור, אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה, אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע, אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה, ובמובן מסוים כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני שכבש מדינה פלונית בשנת פלונית.
מתן תורה: טבע או היסטוריה? — החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
פרק א: התפיסה ההיסטורית של מתן תורה וחסרונותיה
מה פירוש “היסטוריה” בהקשר זה?
אם היינו יכולים לדעת למה משהו קרה, היינו יודעים את הכלל — איזה סוג דבר זה, ומתי קורים דברים כאלה.
אבל אם אומרים שמשהו הוא היסטוריה, פירוש הדבר:
– זה קרה פעם אחת
– זה לא חוזר
– אין לזה שום טעם
– אין לזה שום מדע
– אין שום הבנה בזה
אפשר רק לזכור אותו, אפשר רק לחקור אם זה קרה — אבל מה קרה, להבין, זה מן הנמנע.
בואו נאמר בבירור: אלה שמבינים מתן תורה בתור היסטוריה, כך הם אומרים, זה הכלל שלהם: אפשר לחקור אם זה קרה, אפשר לחפש ראיות, ראיות, לדעת אם זה קרה. אבל מה קרה, להבין זה מן הנמנע. אי אפשר להבין מה קרה, כי זה לא סוג דבר שניתן להבנה.
היסטוריה בכלל אינה ניתנת להבנה
ובמובן מסוים, כל ההיסטוריה אינה סוג דבר שניתן להבנה. אתה לא יכול לשאול למה היה מלך פלוני, הוא שלט במדינה פלונית בשנת פלונית. אין בזה שום הסבר.
ממילא, מה עושים היסטוריונים? הם לא מחפשים להבין, הם יכולים לחפש סיבות, אבל כל הסיבות שהם מחפשים זה עוד קצת היסטוריה. הוא יכול למצוא ראיות ולחפש ראיות שזה היה לפני כן. בסדר, זה גרם לזה, וזה גרם לזה. במובן הזה יש משהו הסבר שקוראים לו הסברים היסטוריים.
אבל כל הדבר — למה קורה בכלל כל הדבר, למה בזמן הזה, למה לאנשים האלה, למה בתקופה הזו, באופן הזה — זה בהגדרה אין שום הסברים, כי היסטוריה, שאנו קוראים עכשיו למילה היסטוריה, אינה דבר שניתן להסבר.
נס מול טבע — הגדרה מדויקת
בסדר, זה כלומר, אפשר לומר כך עכשיו, זה כלומר נס. בחינת נס, שקראנו לפני רגע.
בחינת טבע פירושו:
– מה שאפשר לחזות
– שיש בו מחזור
– זה חוזר
– אפשר לדעת מתי זה חוזר
– יש בזה כלל
בחינת נס הוא:
– שאין בזה כלל
לפי איך מבין היסטוריה כאן, המשמעות היא שאין בזה שום כלל, אין שום הבנה, אתה לא יכול לומר למה, אף אחד לא מבין את זה, אין שום חכמה בזה. יש רק עדות, יש רק, כביכול, רק נבואה על זה, יש רק את הפרטים, יש רק את העובדה שזה קרה כך, זה קרה פעם אחת, וממילא פשוט סופרים ונזכרים רק מהפעם האחת שהייתה יציאת מצרים, מהפעם האחת שהיה מתן תורה.
איך רוב האנשים מבינים מתן תורה
כך רוב האנשים מבינים את נושא יציאת מצרים, לפי זה, ואת נושא מתן תורה, כל הדברים ההיסטוריים האלה שהאמונה היהודית, הדת היהודית, התורה היהודית בנויה עליהם.
לפי זה רוב האנשים מבינים שאין לזה שום שייכות חזרה לשאלת ההתחלה שלנו, אין שום שייכות למתיקות של מנחה חדשה, שחדשה פירושה, זה חידוש, אבל לא חידוש במובן של היסטוריה, זה חידוש כי כל שנה בא חידוש חדש, אפשר לתכנן את זה, יש בזה כלל, כי זו האמונה, זה לא, כן, טבע.
הערה: “טבע” לא פירושו כפירה
כשאני אומר כאן טבע אני לא מתכוון לכפירה. כן, הרבה פעמים כשלומדים ספרים, טבע פירושו אפיקורסות, אני לא מתכוון לאפיקורסות. אני מתכוון לסוג של סדר, סוג של קביעות שיש בעולם, כי זה “מחדש בטובו”, הקב״ה עושה את זה, ועל זה מודים להקב״ה, ובזה עובדים את הקב״ה, ובזה משבחים אותו וכו׳ וכו׳ וכו׳.
זה מאוד דתי, זה מאוד אמוני, זה בכלל לא אנטי-אמונה, זה בכלל לא אנטי-יהדות, אנטי-אמונה, אנטי-עבודת ה׳, סוג המבט הזה, אלא זה סוג אחד של מבט.
הבעיה: מתן תורה ותבואה חדשה הופכים לשני דברים נפרדים
ורוב האנשים כשאומרים להם דבר שהוא מתן תורה וכדומה, חושבים רק בבחינת היסטוריה, בבחינת נס, בבחינת כל פעם שזה קרה זה חד-פעמי, אפילו מה שקרה פעמיים, זה פעמיים קרה דבר חד-פעמי, אי אפשר לדעת למה זה קרה, אין בזה שום כלל, אפשר רק לדעת אם זה קרה.
ועל זה רוב האנשים שסוברים שהיהדות שלהם בנויה על מתן תורה, הם צריכים מאוד להוכיח שזה קרה, יש להם ראיה, היו שש מאות אלף איש, יש להם עדות, זה קרה, אבל מה שקרה אין בזה שום מבוא, ואין בזה שום הבנה.
זה בהגדרה נס, ובהגדרה נס אני מתכוון לומר דבר שאי אפשר להבין, כי אי אפשר לחזות אותו, אין בזה שום כלל.
ואם כך, נושא התבואה החדשה, אומרים אנשים, זה דבר טבעי, כאילו מסיבה כלשהי יש להם בראש שזה משהו לא דתי, זה משהו טבעי, כאילו זה לא הקב״ה עושה, כאילו זה מחזור של הטבע.
ששת ימי בראשית, הם כבר מאמינים בשבת, כן? שבת זה המשמעות של טבע, הם מאמינים רק ביום טוב שזה המשמעות של נס. אוקיי, במובן מסוים, אפשר להבין שיום טוב הוא כן נס, והם אומרים שתבואה חדשה עם מתן תורה הם שני דברים שונים.
מתן תורה הוא דבר חד-פעמי, כי זה נשאר לעד. דווקא לכן זה נשאר פעם אחת לעד, כי יש רק אחד מהם. ותבואה חדשה הוא דבר טבעי, זה בא כל שנה מחדש, יש מהלכים חדשים, זה מאוד טעים, אנשים שמחים, בא הקיץ, בא הקציר, מה שאין לזה שום קשר לתורה.
פרק ב: החידוש הרדיקלי של פנימיות התורה
כל מי שלומד פנימיות התורה יודע שזה לא נכון
אוקיי. עכשיו, כל אחד שלומד קצת פנימיות התורה, מי שפתח פעם ספר הזוהר, או מפרשים אחרונים של המקובלים, כן, האריז״ל, הרמ״ק, הספרים החסידיים, כל אחד שפותח אחד מהספרים האלה, כל הדבר שהוא אמר עכשיו, הוא צריך מיד לומר שזה לא נכון, זה לא הגיוני, זה לא אמת.
זה שמתן תורה קרה פעם אחת, זה לא דבר חד-פעמי. וכשאומרים שזה לא דבר חד-פעמי, מה פירוש הדבר לפי מה שהסברנו? זה לא דבר שאי אפשר להבין, זה לא דבר שצריך רק לשאול “האם היה” ואי אפשר לשאול “מה היה”. זה לא סוג כזה של דבר.
כל אחד שלומד קבלה, כל אחד שלומד חסידות, כל אחד שלומד איזה סוג של ספר של השכלה של יהדות, אפילו הוא לומד רמב״ם, אפילו הוא לומד שיטות אחרות שיש, אני יודע, כמעט כל אחד, חוץ ממש איזה ספרים אחרונים שחושבים כמו שאמרתי עכשיו, כמעט אף אחד מהם לא אומר שאי אפשר להבין מה זה מתן תורה.
אין שום ספר יהודי שאני מכיר, אף אחד אין, יש אבל אחד, אבל דרך המלך הרגילה של המקובלים, של החסידים, של הרמב״ם, כולם מודים על זה, שמתן תורה הוא כן דבר שאפשר להבין.
מובן מאליו, אף אחד לא אומר שזה פשוט להבין, אף אחד לא אומר שזה במדרגה שמשה רבינו הבין, נדבר על זה בעוד רגע, אבל אף אחד לא אומר שזה פשוט דבר חד-פעמי וצריך רק לדעת אם זה היה.
הערה: החיסרון של האמונה ההיסטורית — נפשית
לכן, אני יכול לומר הערה, הערה חשובה. יש הרבה יהודים שמדברים עכשיו, אנחנו מדברים על יסודות של אמונה, כן, יש הרבה יהודים שאומרים להם, מה היסוד של אמונה? שהיה מתן תורה, כמו שכתוב ברמב״ם, כתוב בכוזרי וכדומה, ויש לו ראיות, כן, זה מסתבר שזה באמת היה, כי היה מספיק ראיות וכדומה.
ואני מסתכל על היהודי הזה, ואני רואה שלאמונה שלו אין חיות. זה משהו מת. אין לו חיות. כשהוא מדבר על מתן תורה, זה חיוב. כן, הוא האמין שזה היה, וממילא צריך לקיים מה שכתוב. הקב״ה בא וסיפר מה צריך לעשות, ואיך יהיה לנו חיים טובים. הכל בסדר. הוא מסביר שיש ראיות טובות על מעמד הר סיני.
במחילה, הוא יהודי חשוב. אבל במחילה, אני לא רואה שעל זה רוקדים “עליונים ששו ותחתונים עלזו”. אני לא רואה שעל זה כותבים כתובה בין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שר׳ ישראל נג׳ארה ואחר כתבו, שקורים בסאטמאר ערב שבועות. אני לא רואה מה זה אומר. לא על זה אומרים את האקדמות מילין ששרים לפני שמדברים על מתן תורה, שמשמע לנו שיש להם ראיה, הגויים, “מרובי השכל וחשובים כבעלי איש ואישה”. ענק היו רק שלושה אנשים שראו נסים של ענק, ואצלנו היו שש מאות אלף איש.
במחילה, אולי אני האדם המוזר. אני לא רואה שעל זה מתרגשים. אני לא רואה שבזה יש חיות.
יסוד האמונה במובן נפשי
יסוד האמונה, יסוד האמונה צריך להיות… בואו נציב דבר פשוט. יש דבר שנקרא עיקרי אמונה או יסודי אמונה. יסודי אמונה פירושו יסודות לחיי האדם, כן? אתה יכול להוכיח לגוי, “אשתך כגפן פוריה”, “בניך כשתילי זיתים”, התשובות… אוקיי, תשובות טובות מאוד, מה שהטיעונים האפולוגטיים אומרים.
אבל אני מדבר כאן על יסוד האמונה במובן נפשי, כן? שיעור ערב שבת ויום טוב הוא לדבר מה מדבר באמת בחיות לנפשות ישראל. יסוד האמונה פירושו, מה הדבר האמיתי שמחיה אותך? מה מחיה אותך בענין של היהדות שלך, בענין של התורה שלך שאתה עושה בחייך, שאתה אוכל שבת, שאתה חוגג שבועות, וכן הלאה? מה הדבר המחיה?
אני יודע, אני לא מאמין שיעשו כמו כומר, ניתוח, יכנסו להסתכל בנשמת האדם וימצאו את הדבר שהכי מחיה אותו, ולא ימצאו שום ידיעה, שום ראיה שהיו 600,000 איש במעמד הר סיני, לא רואים על שום אבן, אפילו לא אצל האנשים שאומרים את הדרשות. בוודאי צריך לומר אותם, כדי להושיב לבות עולם, אבל לא את זה מוצאים.
ובוודאי מצד שני, שם צריך להיות מעמד הר סיני, שם צריך להיות מעמד הנבואה. יכול להיות שלאדם יש מקורות אחרים, הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו, אבל זה בוודאי דבר נכון להבין איך יש את החיות, האור, החתונה, החיות של מעמד הר סיני. חייב להיות בזה חיות, וכל יהודי מזדהה עם זה, הוא אומר, “אנחנו אלה שקיבלו שם את התורה, אנחנו מקבלי התורה, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באמת באהבה”, כן? כמו שאומרים באהבה רבה. זה חייב להיות כך.
המסקנה: מתן תורה הוא טבע, לא היסטוריה
אם זה חייב להיות כך, כל אחד יבין, חייב להיות שפנימיות האמונה שלנו, פנימיות התורה — פנימיות התורה פירושה מה שמתיישב על הלב, מה שנכון, וממילא זה גם האמת — היא לא שמעמד הר סיני הוא היסטוריה. זה לא דבר חד-פעמי שאי אפשר להבין, שאפשר רק לדעת שזה קרה וממילא מחויבים לקיים את זה. זה לא זה.
זה טבע. זה דבר שיש לו סדר, אפשר להבין אותו, יש בזה כלל מסוים אפילו. אחד אומר שזה חד-פעמי, נדבר על זה, זה סוג אחר של חד-פעמי. יש בזה כלל מסוים, יש בזה הבנה מסוימת.
מי שלומד כך — רואה בבירור
ומי שלומד כך, מי שלומד ספר חסידי, מי שלומד רמ״ק ואריז״ל, רואה מאוד בבירור, ובפרט מי שלומד את הספרים החסידיים החדים יותר שאומרים את זה בדרך הכי חדה שאפשר, רואה שמעמד הר סיני הוא דבר שיודעים איך לעשות, אנחנו יודעים איך לעשות את זה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. זה לא דבר שאנחנו לא יודעים איך לעשות, זה דבר שאנחנו כן יודעים. מובן מאליו, כל אחד לפי השגתו, מובן מאליו, צריך להאמין שיש יותר ממה שאנחנו מבינים, אבל ביסוד זה לא סוג הדבר שהוא חד-פעמי.
בכל ספר חסידי כתוב זה
ובכל ספר חסידי כתוב זה. ריבונו של עולם, רציתי שיתפסו איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים.
בכל ספר חסידי בעולם כתוב שככל הנראה זה לא דבר חד-פעמי, זה חוזר כל שנה.
אמת, כתוב בכל ספר חסידי בעולם. מי שידע, מי שפתח פעם, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק, בפרט היסוד. כתוב כבר באריז״ל, ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב, דיברתי פעם עם מישהו שזה כתוב.
הסדר העמוק יותר של מתן תורה: מטבע ונס למחזורים הגדולים יותר של העולם
פרק ג: היסוד החסידי – מעמד הר סיני חוזר כל שנה
החידוש הרדיקלי בספרים חסידיים
בכל ספר חסידי כתוב, אני אומר לכם רבותי, עכשיו הם מתחילים לתפוס איזה דבר רדיקלי הם אומרים, איזה חידוש הם אומרים. בכל ספר חסידי בעולם כתוב שמעמד הר סיני הוא לא דבר חד-פעמי – זה חוזר כל שנה. אמת? כתוב בכל ספר חסידי בעולם.
מי שידע פעם פתח, אפילו ספרים לא חסידיים אומרים את זה כבר, אבל הספרים החסידיים דיברו על זה מאוד חזק – זה יסוד. כתוב כבר באריז״ל [רבי יצחק לוריא], ובמקובלים ראשונים חייב שזה כתוב. דיברתי פעם צריך שזה כתוב בפירוש, למה זה לא כתוב ממש בלשון הזו, וכך צריך להתאמץ, אבל בטוח שהוא גם האמין כך, וכדומה. והרמב״ן [רבי משה בן נחמן] אולי כתוב בפירוש, גם צריך לדעת איפה לקרוא את הדברים. אבל בטוח בספרים חסידיים כתוב בפירוש – מעמד הר סיני חוזר כל שנה.
המשל של הקציר – החזרה השנתית
בדיוק כמו שהקציר הוא כל שנה חדש, וזה כל שנה אותו דבר, ואנחנו יודעים לומר שיכולים לבוא שבעה מיני פורעניות [שבעה מיני עונשים], עדיין צריך שהקב״ה יעשה רגע, עדיין צריך שהכל יסתדר – אבל יש בזה כלל, אפשר להבין את זה. על זה בנויה החכמה האנושית [חכמה אנושית], החכמה של בני אדם, החכמה של הבורא, כן? הבורא של בורא עולמות [יוצר עולמות]. זה בנוי על זה שזה בא כל שנה. בדיוק כך כל שנה בא שבועות, זה בא כל שנה.
אברהם אבינו ושבועות לפני מתן תורה
השאלה: מה היה ו׳ בסיון לפני יציאת מצרים?
ומסתכלים בספרים חסידיים מסוימים, ישאלו אפילו שאלה כזו: ומה היה ו׳ בסיון, מה היה בתקופה לפני שהיה המעשה של יציאת מצרים ומתן תורה?
אומרים בפירוש, וזה בנוי על מאמרי חז״ל [דברי חכמינו זכרונם לברכה] שאומרים דבר כזה: כבר היה אז גם שבועות. “קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה” [אברהם אבינו קיים את כל התורה לפני שניתנה], אומר הצאנזער רב ואחרים – אני זוכר שהצאנזער רב אומר את זה בפירוש, ואחרים.
המשל של עוגת הגבינה של אברהם
מה פירוש הדבר? שאברהם אבינו בשבועות בבוקר אכל עוגת גבינה, ושאלו אותו: למה אתה אוכל עוגת גבינה? כי היהודים קיבלו היום את התורה, ואני מאוד שמח על זה, ומה שהכוונה היא, ואוכלים עוגת גבינה.
ישאלו: מה פירוש היהודים קיבלו את התורה? היהודים הם הנכדים שלך שעתידים להיות, ועדיין לא היה המעשה, עדיין לא נכנסו למצרים. מה אתה אומר?
התשובה: יש סדר בעולם
הוא ענה – התשובה הייתה קצת נפשית מהגשמיות [טעימה מהגשמיות], אבל הוא אמר: מה פירוש? יש סדר בעולם, ובסדר הזה, בזמן הקצוב [זמן מסוים], יש זמן של מתן תורה מעצמו [מעצמו]. כי יש סדר שהוא כך, זה זמן טוב לתת את התורה, כן?
כמו שזה זמן טוב בניסן לצאת ממצרים, זה זמן טוב בסיון לקבל את התורה – לפי הסדר של הטבע [טבע], לפי הדרך שבה מזג האוויר עובד. צריך להיות מזג אוויר טוב, כמו שכתוב במדרשים: זמן הפסח, בפסח לעתיד, זה מזג האוויר הכי טוב – לא חם מדי, לא קר מדי, יש זמן נעים לצאת החוצה, לעשות מעמד הר סיני גדול.
הבהירות של הזמן
והבהירות של היום מוציאה את הבהירות של העולם – עת רצון לדעת כי ה׳ הוא האלקים [זמן רצון לדעת שה׳ הוא האלקים], שבעה שמים [שבעה שמיים] שנפתחים, זה דבר שיוצא מהבהירות של הטבע שיש בתקופה, כמו שכתוב במדרשים, והרמב״ן מביא את זה, והזוהר מביא את זה, ספרים אחרים.
ההבדל בין טבע ונס – לא מה שחושבים
השאלה: האם מתן תורה הוא סתם דבר טבעי?
והרמב״ן עשה שבועות במתן תורה. נשאל: זה אותו דבר כמו טבע? מתן תורה הוא סתם דבר טבעי, אותה רמה כמו סתם המחזורים הרגילים של השנה, של היום, של השבוע, של החודש?
בוודאי לא! מה פירוש בוודאי לא?!
שני דברים
קודם כל! כשאנחנו אומרים שיש סדר, מהלך איך הדברים אמורים להיות, פירוש הדבר עדיין שיהיה אותו דבר – פירוש הדבר עדיין לא שהכל בדיוק מה שרואים, מה שנראה לעיניים [נראה לעיניים] ברגע הראשון. אנשים חושבים שטבע זה אותו דבר כמו שטחיות – טבע לא אותו דבר כמו שטחיות.
ההבדל בין שבת ויום טוב
יכול בוודאי להיות, יש הבדל, יש הבדל אמיתי בין שבת ויום טוב, כי רואים עוד רמה של הבדל. אבל הדבר הראשון הוא: יש הבדל אמיתי בין טבע ונס.
הקטגוריות של טבע ונס – שתי דרכים להבין את העולם
הקטגוריות שנקראות טבע ונס – אף על פי שהן לא עומדות בתורה בפשטות אף פעם, צריך לדעת את זה: לא עומד בתורה, לא טבע ולא נס לא עומד – הכל הוא אותו הקב״ה שעושה הכל. אבל בואו נאמר, העולם מדבר כבר זמן רב על זה, ויש כאן רמה אמיתית.
שבת ויום טוב – שתי קטגוריות
ובתורה רואים גם כן שיש דרכי שלום, ויש שבת ויום טוב, שהם שני מיני דברים שונים – אף על פי שיום טוב נקרא שבת, ושבת נקרא יום טוב אולי, מועד, מקרא קודש – אבל הכל שתי קטגוריות.
והחילוק הוא:
שבת היא משהו שרואים בקלות – כל ילד מבין שזה שבת. יום טוב היא מערכת רחבה יותר. אפשר אפילו לומר בפשטות, כן: שבת היא מה שבני אדם עובדים ששת ימים, נחים ביום השביעי.
יום טוב היא מה שיש מחזור של טבע. לקח כמה שנים עד שאדם הראשון, כן, תפס שכל קיץ חוזרת החמימות, דברים גדלים. זה דבר אחד.
יום טוב במובן ההיסטורי – סדר עמוק יותר
ואם אתה אומר יום טוב במובן ההיסטורי, כשמדברים על יציאת מצרים – כאן יש עוד סדר עמוק יותר. יש עוד סדר גדול יותר, כמו שדיברנו בשבוע הקודם: יש עוד סדר גדול יותר של כל ימות עולם, העולם.
לא רק שבכל שנה יש מחזור שחוזר הקציר, חוזר מה שגדל שוב בכל שנה – אלא באנושות יש סדר. כמו שדיברנו על ארבע מאות שנה, על הקץ, כל הדברים האלה. יש סדר גדול יותר בעולם. יש סדר כשבני אדם מקבלים תורה, יש סדר כשנכנסים לגלות, כשיוצאים מגלות. אמנם הסדר אינו מדויק כמו מה שאתה עושה חשבון, כמו שדיברנו, אבל יש סדר גדול יותר, יש סדר עמוק יותר.
ממילא: נס אינו חד-פעמי
ממילא, כשאנחנו אומרים שיום טוב היא דבר גדול יותר משבת, שיש חילוק בין נס לטבע – אין אנו מתכוונים לומר שהנס הוא אקראי, שהנס הוא חד-פעמי. הנס אינו חד-פעמי.
מדוע זה נראה חד-פעמי?
אלא בואו נאמר כך: מדוע זה נראה לנו חד-פעמי? אפשר אפילו לומר כך, בואו נאמר שבמחזור שלנו, כמו שהרמב״ן היה אומר, במחזור שלנו של שמיטה, בשבעת אלפים השנים שלנו – היה רק פעם אחת מתן תורה שאנחנו מדברים עליו. אמת. זה בוודאי אמת במובן אחד, כן? יש אמנם כל שנה, אבל זה עניין קטן. העניין הגדול היה רק פעם אחת.
זה לא אומר שאין מחזור – זה רק אומר שאנחנו בני אדם קטנים. אנחנו זוכרים רק כמה אלפי שנים מהעולם. התורה שלנו, בפשט התורה עומדת אפילו רק כמה אלפי שנים מהעולם. עדיין לא אומר.
העולם הגדול יותר – מה שהמדע והמקובלים אומרים
העולם הוא הרבה יותר גדול
כל אחד יודע היום, המדע סיפר לנו שהעולם הוא הרבה יותר גדול מכמה אלפי שנים. והמדע אינו מדע חדש, כמו שר׳ אריה קפלן כבר ציין: המקובלים כבר חשבו מזמן שהעולם הוא הרבה יותר גדול משבעת אלפים שנה.
היסוד של קבלה: התורה גדולה יותר מהראש שלך
זה בכלל מובן מאליו היסוד של קבלה: שמה שאנחנו רואים מהתורה, כן – לא משום שהם לא מאמינים בקדושת התורה, להיפך, הם מאמינים יותר בקדושת התורה, נכון? הם אומרים: איך אתה רואה את התורה? מהו צירוף האותיות שהתורה עומדת בו בכלל? מהי הדרך איך אתה מפרש את התורה? לפי הקטנות שאתה נמצא בה.
הקב״ה התמעט
אתה מביא את התורה למטה – הקב״ה התמעט, מדבר תורה שכל אחד יכול להבין. אדם, אדם רגיל, לא יכול להבין יותר מכמה אלפי שנים, והתורה מדברת על כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים שאנחנו יכולים מתחיל המחזור של מעשה בראשית, עובר לאבות, ליציאת מצרים, למשיח – כל המחזור. זה רק דבר קטן אחד שאתה יכול לראות.
פירושים גדולים יותר של תורה
הקב״ה הוא הרבה יותר גדול מזה, והתורה היא הרבה יותר גדולה מזה. יש פירוש על התורה שמדבר על מחזורים הרבה יותר גדולים, שעומד בדרך רמז, בדרך דרש, בדרך סוד.
ויש אפילו פירושים גדולים יותר שלוקחים ממחזורים עוד יותר גדולים, שהתורה בכלל לא מדברת על עולם העשייה, מדברת בכלל על מלאכים, על אצילות.
המוסר החזק של הזוהר
התורה שאנחנו יכולים לראות, כן? מי שאומר שמה שהוא פשוטו של מקרא חייב להיות אמת וזה הדבר היחיד – לא עושה את התורה גדולה יותר, הוא עושה את התורה קטנה יותר.
כל מי שלומד קצת קבלה, כל מי שלומד קצת זוהר, רואה את זה: איך הזוהר גוער כל כך חזק במי שאומר שאין בתורה אלא פשט, כן?
האיזון הנכון
אנשים אומרים: בוודאי, הפשט הוא גם – אתה חייב להאמין שהפשט אינו אמת, אתה צריך לדעת שיש פשט של הפשט. ומי שאומר שהוא יודע את הפשט של הפשט, וזו כל האמת – לא רק שהוא כופר בגדולת התורה, הוא חושב שהתורה קטנה כמו הראש שלו, הוא גם בעל גאווה עצום. הפשט הזה, זה כל הפשט, ומי שמאמין אחרת הוא אפיקורס. הלא?
אבל צריך לקחת ברצינות את הפשט שלו
בוודאי צריך יהודי להאמין שהפשט שלו שהוא מאמין בתורה – זה חלקו בתורה, זה מה שהקב״ה נתן לו, והוא צריך לקחת את זה ברצינות. אדם שלא לוקח ברצינות מה שהוא מבין הוא סתם עצלן, הוא לא לוקח שום דבר ברצינות. אדם צריך לקחת ברצינות מה שהוא מבין, והוא צריך להאמין.
התורה כמו קליידוסקופ
התורה היא אמנם כמו קליידוסקופ – היא מראה את עצמה לאדם לפי הבנתו. הקב״ה נתן על מנת כן את התורה, שאתם, בני אדם, תסתכלו ותראו שהקב״ה ברא את העולם בששת ימים, בששת אלפים שנה – זה מסתדר בדיוק, זה הגיוני בראש שלו. על מנת כן יש חלק אמיתי בתורה.
אבל שאדם יאמר שזו כל התורה, שאדם יאמר שהתורה אינה גדולה יותר מזה – הוא סתם אפיקורס, סתם אדם קטן שלא יכול לראות שיש גדול יותר ממנו.
המשל של חיי אדם אחד – איך רואים נס וטבע
האדם שרואה רק את עצמו
וממילא, התורה שלנו עומדת רק – ואם אתה מסתכל, יש לך ראייה מוגבלת, אתה אדם, אתה בקושי יכול לראות. “אלף שנים בעיניך” – אדם בקושי יכול לראות כמה שנים, כמה אלפי שנים. וכמה אלפי השנים היא אמנם התרחשות חד-פעמית, מעמד הר סיני.
בדיוק כמו שאדם יחשוב, כן, תחשוב כך: תדמיין אדם שחי רק פעם אחת, בואו ניקח אותו במחזור פשוט, איך נדבר על המחזור של חיי אדם? אדם נולד, הוא גדל, הוא מזדקן, הוא מגיע לגיל העמידה, ואחר כך הוא יורד והוא מת.
מהפרספקטיבה האינדיבידואלית – הכל הוא נס
אדם שרואה רק את עצמו, אגואיסט, מי שהוא כמו אותו שהוא חושב שהפשט שלו הוא הפשט הפשוט וכל אחד צריך להאמין בזה, אין יותר מזה – הוא רואה, הוא רואה מה? הוא אומר: נולדתי, זה היה נס. אף אחד לא יכול היה לחזות, לא ידעתי לפני שנולדתי, לא הייתי. הוא ממש יש מאין.
וכשהוא נעשה בר מצווה, זה גם נס. מי אמר? הוא כבר שלוש עשרה שנה, אחר כך הוא נעשה בר מצווה, אה, יפה, הוא נעשה בר מצווה. ואחר כך היה לו חתונה, אחר כך הוא הגיע לגיל העמידה, יש לו ילדים, וכן הלאה כל סדר החיים, עד שהוא מת. כל דבר הוא אצלי נס.
נפלאותיך שבכל יום
וכך זה אמנם. מה, שיאמרו “נפלאותיך שבכל יום”, מהפרספקטיבה של יחיד אחד, של פרט אחד – כל דבר שקורה לו בחייו הוא נס, הוא פלא, הוא לא יכול לחזות את עצמו. אי אפשר אמנם לחזות על הפרט, נכון? בדיוק מתי תתחתן, מתי יהיו לך ילדים, מתי תחלה, מתי תמות – אדם לא יודע, נכון? “יום המיתה נעלם מן האדם”, זה נס. מבחינת הפרט שלו, אם הוא מסתכל בעולמו המצומצם, זה נס.
אבל ממבט רחב יותר – רואים את הטבע
אבל אם אדם הוא קצת חכם, הוא לא כזה אגואיסט, הוא לא כל כך תקוע בעצמו, הוא מסתכל סביב על אנשים אחרים – הוא רואה: אה, רגע, הפרטים הפרטיים, בדיוק מתי תמות, מתי תיוולד, אף אחד לא יכול לדעת. את זה צריך אולי נבואה או משהו אחר לדעת. או אולי יש הנאה, לא יודע.
אבל יש כזה טבע, שעל פי רוב בני האדם כסדר נולדים, וכסדר גדלים, וכסדר נעשים גדולים יותר, והם יורדים, והם מתים. את המחזור הזה, אחר כך חוזר, תחיית המתים, מה שהמחזור הוא – את המחזור אפשר לראות.
איך רואים את זה?
איך רואים את זה? לא מפרט אחד, אלא מלהסתכל במבט רחב יותר. אתה מסתכל סביב, אתה עושה הכללה, אתה רואה את כל בני האדם, לכל אדם קורה זה. אה, אתה לא הראשון שנולד, אתה לא הראשון שמת. יש כלל.
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה
הקב״ה מנהיג את העולם בחכמה. חכמה פירושה כללים, כמו שבינה ראינו פירושה כללים. יש כלל, יש דבר טבעי, אפשר לצפות שרוב בני האדם נולדים וגדלים ומתים. מובן מאליו, זה לא אומר שלאדם אין בחירה, זה לא אומר שהאדם לא צריך לעשות מה שהוא צריך לעשות, כמו כל מה שדיברנו – אבל זה עדיין כלל הדברים.
בקנה המידה העולמי: מעמד הר סיני – חד-פעמי רק מהמבט שלנו
אותה דרך על כל העולם
ובאותה דרך, ובאותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איך אנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה שאנחנו חלק ממנה, העולם שלנו, השמיטה שלנו שבה נולדנו – רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים.
האמת היא, אפילו בעולם שלנו אפשר כבר לראות יותר פעמים ממה שמובן, אבל בואו נדבר על המובן שיש רק פעם אחת, יש רק פעם אחת. אבל להסתכל קצת יותר גדול – אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי זו האמת שלנו.
מתן תורה במחזורים הגדולים יותר של שמיטות ויובל: מהיסטוריה לנצחיות
פרק ד: המבט של השמיטות והגאונות של המקובלים
תולדות העולם במחזורים גדולים יותר: גבולות המבט שלנו
באותה דרך, הרשה לי לומר עוד משל, באותה דרך שזה אמת על האדם, זה אמת על כל העולם. איפה שאנחנו מסתכלים על החלק הקטן שלנו מההיסטוריה, שאנחנו חלק ממנה בעולם שלנו, השמיטה שלנו, שבה נולדנו, רואים, כן, היה פעם אחת מעמד הר סיני, פעם אחת יציאת מצרים. אמת שאפילו בעולם שלנו אפשר לראות יותר פעמים מי שמבין, אבל בואו נדבר על המקרה שיש רק פעם אחת, רק פעם אחת.
אבל להסתכל קצת יותר גדול, אנחנו לא יכולים להסתכל יותר גדול, כי כאן זה באמת מוגבל. תדמיין שאדם באמת לא היה יכול לראות אדם אחר, כי הוא באמת לא יכול לראות, הוא היה חייב לומר כן, אולי הוא יכול להאמין שיש שני, אבל הוא לא רואה את השני. אבל על זה אולי עומדים לא צריך להסתכל מילא פאר ומילא אוכח, אנחנו באמת לא יכולים, אנחנו יכולים לספקולציות.
גילוי סודות התורה: העולם נעשה גדול יותר
היום יש לנו על דברים טבעיים מסוימים, שמו כן מדע, יש לנו כן, ונתגלו הרבה סודות התורה. אנחנו יודעים לדעת יותר דברים מכמה אלפי השנים שהתורה, לפי מה שהכלים המקבלים שלנו יכלו לתפוס, אמרה לנו. אבל ובוודאי זה נקרא גילוי סודות התורה, כן, העולם נעשה הרבה יותר גדול לבני אדם.
וכל מי שלומד ברמב״ם הלכות יסודי התורה, או אפילו בספרים מתמטיים, כמה גדול עולם הכוכבים, יודע שזה היה מבט מצומצם מאוד, שבני אדם זה אמת במובן מסוים, וזה לא שקר, זה אמת מנקודת מבט, מהפרספקטיבה איך אנחנו רואים, אמת התאימו החשבונות שלהם. אבל היום נתגלה הרבה יותר מה שאנחנו קוראים חכמת הבריאה, הרבה יותר נפלאות הבורא, אנחנו יודעים שהעולם הוא מיליוני פעמים גדול יותר ממה שהם יכלו לדמיין.
אותו דבר להיסטוריה: לא כולם צריכים לדעת את זה
ואותו דבר להיסטוריה. אנחנו כמה טוב יודעים אנחנו סדר היום הוא כבר חקירת פרטיות, אבל אנחנו יודעים שזה הרבה יותר גדול מזה. וברוך ה׳, לא לכל בני האדם יש כלום לזה, כולם צריכים להמשיך להאמין בפשט פשוט. אבל מי שיש לו כלום, מי שיכול להבין שמה שאומרים לו בפשט פשוט, הוא רק לפי הכלום הקטן שיש לו, שאמרו לסבא סבא סבא זקן שלו שם פעם במצרים, ולפי מה שהראש הקטן שלהם הכלים הקטנים יכלו להיות, הראשונים אמרו ממש כך.
ספר התמונה, הרמב״ן, הרשב״א: מתן תורה בשמיטות
והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, יש גם אצל הקב״ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
ספר התמונה והרמב״ן, הרשב״א, הם כולם האמינו כך שאתה רוצה לספר לנו מעשה שהיה בשנת ב׳ אלפים תמ״ח היה מתן תורה, זה ב׳ אלפים תמ״ח של השמיטה השנייה, הם אמרו. כבר היה פעם אחת עולם שלם עם מתן תורה לפני כן, ויכול להיות עוד אחר כך, וכאן יש כלל מסוים, אחרי אלפיים שנה של עולם בערך בדרך כלל בא מתן תורה.
האנלוגיה של המחזור של אדם
כי הם חשבו כך, וזה הגיוני מאוד, מובן מאליו זה חוץ לידיעה, אנחנו לא ראינו באמת את השמיטות הקודמות כי אנחנו לא יכולים, אנחנו לא נולדנו שם. אבל תחשוב על האנלוגיה של המחזור של אדם, זה הגיוני לחלוטין שכאן יש סדר, כאן יש דבר שאפשר כן להבין. הפשט הוא רק מחזור כל כך גדול שאנחנו רואים רק פעם אחת ממנו, ממילא זה נראה לנו כמו דבר חד-פעמי.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ד: המשך – הבנת מתן תורה כתהליך מתמיד
אבל אם היית יכול להסתכל מנקודת המבט של הקב״ה, היית יכול להסתכל מנקודת המבט של מלאך, של משהו שיודע הרבה יותר, היית רואה שגם מתן תורה הגיוני.
גאונות המקובלים: מתן תורה הוא דבר ההווה תמיד
והגאונות, המבט שמראה לנו שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר ההווה תמיד, הוא מתחדש, כמו שיש “מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית”, כך יש “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אומר המדרש, והמקובלים והספרים החסידיים לוקחים את המדרש הזה באופן ממשי, לא כל מדרש הוא ממשי, המדרש הזה ממשי, התורה חדשה בכל שנה.
היא לא רק חדשה בכל שנה, כמו שהתבואה חדשה בכל שנה, יש דרך מסוימת שבה התורה נולדת, ובאופן כללי בתקופת השנה, באופן פרטי בכל יום, באופן כללי יותר בחיים של כל אדם, באופן כללי יותר בכל דור, באופן כללי יותר בכל מחזור של דורות.
המבנה של המחזורים: מיום עד שמיטה
לכל דור יש קשר אחד עם השני, יש כמו קבוצות של דורות, ולכל אחת מהן יש בחינה של מתן תורה שקורה בזמן מסוים, אחרי הכנה מסוימת של שבע שבועות, אחרי תהליך מסוים. התורה אינה הדבר הראשון, התורה תמיד באה מאוחר במציאות, כי לוקח זמן להגיע אליה, אבל יש מחזור, זו התורה.
כוחם של המקובלים: להסתכל מנקודת המבט של שער החמישים
וזה הגיע אלינו מכוחם של המקובלים, מהמתעמקים שהעזו, אולי לא היה להם רשות, אדם לא רשאי להסתכל יותר מדי, אבל היתה להם היכולת והיתה להם האמת להסתכל על העולם כפי שהוא, “כאלף שנים בעיניך”, הם יכולים להסתכל על כל השמיטות ביחד, כמעט מנקודת המבט של שער החמישים, יכולים לראות הכל בבת אחת.
הם סיפרו לנו מה? שמתן תורה אינו דבר חד-פעמי, הוא דבר מתמיד, הוא דבר שאפשר להתחבר אליו ולהוציא אותו. בוודאי, אנחנו לא… כמו שאנחנו אומרים, אנחנו אומרים רק ביסוד, זה לא אומר שאנחנו יודעים כל פרט, אבל ממילא אתה יכול גם לומר בחייך, ממילא אתה יכול גם לומר בשנה שלך, ממילא אתה יכול גם לומר בנקודה שלך, מה?
הורדת המחזורים הגדולים לקטנים: שבועות בכל שנה
שבכל קיץ, בכל תקופת סיון מגיע אור חדש של תורה לעולם. למה? זה בזהר אנפין, בפרטיות, הדרך שבה המחזור עובד. בדיוק כמו שאחרי שבע… אני לא יודע מה, אחרי כמה דורות, אחרי שישים ושישה דורות בעולם, בעולם, במחזור של העולם שאנחנו יודעים, היה מתן תורה גדול בהר סיני, כך בכל שנה אחרי חודש אייר, אחרי שבעה שבועות, שמתאים בערך בחשבון כך דומה לשישים ושישה דורות, בא מתן תורה, בא שבועות.
שבועות הוא דבר טבעי
ושבועות הוא דבר טבעי. לא טבעי שלא כל גוי יודע עליו, לא כל טיפש יודע עליו, כי הוא לא מבין את המחזורים הגדולים יותר של הטבע, הוא יכול לראות רק מה שהוא רואה. אבל מי שכן, הוא מסתכל יותר רחב. ואחר כך, כשהם ראו את הגדולים יותר, הם הורידו אותם גם לקטנים יותר, והראו שיש בחינת מתן תורה קטנה, התחדשות שבאה כאן. זה היסוד, ואני מקווה שזה יצא ברור, כי אני חושב שזו הבהירות המדהימה שהוא אומר כאן.
פרק ה: שער החמישים וההבנה של “למעלה מן המחזור”
ללכת עוד יותר רחוק: השאלה של שבת ויום טוב
ועכשיו אני יכול ללכת אפילו יותר רחוק. אני מקווה שלא נאבד ונתבלבל אם אני הולך עוד יותר רחוק, אבל אני רוצה ללכת אפילו יותר רחוק ולומר עוד נקודה, ועוד ללכת אפילו יותר רחוק. אני רוצה ללכת יותר רחוק כך, ואני רוצה לומר עוד תירוץ לשאלה שהיתה לנו.
שאלנו קודם, שאם אנחנו אומרים שמתן תורה וכל הדברים האלה הם גם דברים טבעיים, הם חוזרים על עצמם בכל שנה, כמו שהאריז״ל הקדוש לימד אותנו, אז אם כך, מה ההבדל בין שבת ליום טוב? מה ההבדל בין טבע לנס?
ראשית: נס הוא מחזור גדול יותר
ראשית אמרנו שנס הוא מחזור גדול יותר, זה דבר אחד.
אבל באמת: שבת של ימים טובים מול שער החמישים
אבל באמת, ההבנה שאמרנו עד עכשיו היא רק ההבנה של השבת שבתוך הספירה. שבע שבתות, יש שבע שבתות, ובכל שבוע יש בחינת שבת, זו השבת של ימים טובים, של הספירה.
אבל, למדנו בשבוע שעבר שיש גם שער החמישים. שער החמישים היה מסביר, וזה המבט, איך כל הדבר הוא רק דבר אחד, “כל התורה כולה ענין אחד”. כן, כל התורה עוברת היסטוריה מבראשית עד עזרא, טוב מאוד, אבל יש רק מילה אחת, אפשר לומר אותה בשנייה אחת, אפשר להבין את כל הדבר למפרע.
באותה דרך: התורה גבוהה מהטבע
ובאותה דרך יש כאן עוד הבנה שמסבירה מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהתורה גבוהה מהטבע, שהמצוות הן למעלה, זה נקרא עולם השמיני, נכון? כמו שעכשיו בא בוודאי מכאן, משמיטה ויובל, ממתן תורה, ומתן תורה הוא יום החמישים, זה בדיוק, וכאן אפשר בוודאי לומר, זה בדיוק הדבר שבא אחרי כל המחזור, שהוא למעלה מכל המחזור.
אף אחד לא אומר שהכל בתורה הוא במחזור
אף אחד לא אומר שכמו שכתוב כן, התורה היא דברים היסטוריים, המפקד של הנשיאים שאמרנו, רק פעם אחת אמרו, פעם אחת זה לא במחזור, זה אומר שאי אפשר להבין את זה.
אז מובן שהתורה היא באמת, התורה הפשוטה יש כאן קשר, כמו שכבר דיברנו.
שער החמישים לפי הבעל שם טוב: עוד מחזור
כשאנחנו אומרים ששער החמישים הוא למעלה מן המחזור, לפי מה שהבעל שם טוב לימד, זה אומר שזו ההשגה של עוד מחזור, כמו יובל. יש מחלוקת אם שנת היובל עולה מן המנין, שקשור ליסוד, שקשור לאותה חקירה אם כתר הוא מהספירות הראשונות. זה כולו אותה רעיון. בסדר.
אבל לאמיתו של דבר: למעלה מהבנתנו
אבל לאמיתו של דבר, כשאנחנו אומרים שזה למעלה מן המחזור, אנחנו מתכוונים לומר שזה למעלה מהבנתנו. זה לא אומר שאין באמת סדר, זה רק אומר, כמו שהרמב״ם אומר על טעמי המצוות, יש מי שאומר שלמצוות אין טעם, יש מי שאומר שלמצוות יש טעם, אבל זה בחכמתו של הקדוש ברוך הוא, לא החכמה שלנו, אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מבינים את זה.
זה שונה מלומר שאין לזה טעם, שזה סתם אקראי, שזה ביסודו ללא טעם.
זה פשט פשוט, אבל בפשט עמוק יותר…
זה פשט פשוט. אבל בפשט עמוק יותר זה מחובר למה שדיברנו קודם, למה שדיברנו בשבוע שעבר. כשאנחנו אומרים שהתורה היא שער החמישים, ואנחנו אומרים שהתורה היא כן למעלה מן הזמן, זה לא מחזור, מה אנחנו מתכוונים לומר?
פרק ו: שם הוי״ה וההבנה של נצחיות
צריך כאן לזכור: היה הווה ויהיה
צריך כאן לזכור, נאמר בדרך הפשוטה ביותר שאפשר לומר את זה. סודות ורזים ידועים, כל אחד יודע שכתוב בשלחן ערוך שהקב״ה הוא היה הווה ויהיה, שי-ה-ו-ה, הכוונה, אחת הכוונות של שם הוי״ה היא שהוא הווה, היה הווה ויהיה, הוא תמיד.
השאלה: למה כתוב בעיקר הווה?
אם כך יש שאלה, אם כך, למה הי-ה-ו-ה, שם הוי״ה, זה עיקר התורה? כן? “כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”, “כל התורה כולה אחד”, כתוב בספר ברית מנוחה, כל התורה היא הפירוש על ארבע האותיות י׳ וה׳ וו׳ וה׳. התורה מוציאה את זה, כן, זה פירוש, התורה מביאה יותר טוב את השם.
אז, למה אם הוי״ה פירושו היה הווה ויהיה, “השם מלך השם מלך השם ימלוך”, למה כתוב בעיקר הווה? לא כתוב עם י׳, לא כתוב עם… זה לא מתחיל היה, זה מתחיל עם י׳ וה׳? לא כתוב רק יהיה? כתוב בעיקר עם ו׳, הו׳ מאוד חשובה, כן, הו׳ היא סדר העולם, זו עומק גדול. כתוב הווה בעצם, עם י׳. מי שהוא הווה תמיד.
התירוץ: נצחיות לא אומרת “תמיד זקן”
התירוץ הוא, שלעולם יש קצת טעות במה שפירוש נצחיות, ומה פירוש הווה. העולם, אני מתכוון אנשים, השגות השכל של אדם לא תופס. בשבילנו, לומר שדבר הוא נצחי, אנחנו מתכוונים שזה אומר שהוא מאוד זקן, כן? הוא נעשה זקן יותר בכל יום, הוא תמיד היה והוא תמיד יהיה. הוא תמיד היה כאילו מיליוני שנים, אני לא יודע מה, לפני שהוא היה, ועוד מיליוני שנים בעתיד, וגם עכשיו. זה איך שאנחנו מתכוונים שזה פירוש של דבר נצחי, דבר היה הווה ויהיה. יש שלושה דברים.
האמת: נצחיות פירושה תמיד הווה
האמת אבל היא, וזה כתוב בספרים, זה לא חידוש, כל מי שלמד חב״ד למשל, מדברים על היסוד הזה הרבה, ומי שיש לו שכל כנראה תופס שזה פשוט. האמת היא ששם הוי״ה, הוי״ה נצחיות, דרך טובה יותר לומר את זה היא שזה תמיד הווה, לכן זה נקרא הווה ולא עתיד ולא עבר.
במילים אחרות: דבר שלא נעשה זקן ולא חדש
במילים אחרות, זה דבר שלא נעשה זקן ולא נעשה חדש. אפשר לקרוא לזה לא חידוש, או אפשר לקרוא לזה חידוש תמיד. זו רק שאלה של לשון, אבל הכוונה היא אותו דבר.
נצחיות = נוכחות, לא נצח
או אחד, יש לי חבר שאומר שלא צריך לתרגם נצחיות או הוי״ה, היה הווה ויהיה, ל”eternity”, צריך לתרגם את זה ל”presence”. ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן, במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, אולי אפילו רק בעולם שלנו, שיש להם מחזור ביצירה וכן הלאה, הוא דבר שחלקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה.
אחדות התורה: הנצחיות של התורה ושער החמישים
פרק ז: מהות הדבר הנצחי – אחדות שבתורה ושער החמישים
ההבדל בין דבר שבזמן לדבר נצחי
ומה הכוונה של זה? הכוונה של זה פשוטה. דבר שנמצא בזמן – במילים אחרות, דבר שנמצא במחזורים שדיברנו עליהם עכשיו, בעולם העשיה ועולם הטבע, ואולי אפילו עולמות גבוהים יותר יש להם מחזור ביצירה וכן הלאה – הוא דבר שחלוקיו של זמן כביכול מחולקים זה מזה, נכון?
הוא היה קצת אתמול, זה בכל זאת כביכול חלק ממציאותו, נכון? כמו שההיסטוריה של אדם היא חלק ממציאותו, רק שזה לאורך זמן. כמו שאדם מחולק במקום – קצת ממני בצד שמאל, קצת ממני בצד ימין, אני מחולק, יש לי חלקים, אני לא פשוט, נכון? יש לי חלקים, יש לי חלקים במקום. אותו דבר יש לי חלקים בזמן.
הייתי אתמול, ומי שהיה אתמול אינו בדיוק אותו מי שהיה היום. יש לו איזו שייכות – לא שהוא היה ממש משוגע אחר, לא היה לו שום קשר של היום עם אתמול – יש לו איזו שייכות, הוא אותו מי שהיה אתמול והיום. אבל מצד שני הוא שונה, הוא לא היה לגמרי אותו דבר. יש חלקים, יש חלוקים, הוא מתחלק בזמן. אתמול הייתי קצת כך, היום אני כך, מחר אהיה עוד אחרת, וכולי וכולי.
וכך הוא כל דבר טבעי, כל דבר חי שיש לו מחזור, שיש לו זמן – הוא נולד, הוא מת, יש לו אמצע. זה הזמן הבסיסי: היה, הווה, ויהיה – נולד, הוא קיים, הוא מת.
מהות הדבר הנצחי: תמיד הווה
דבר נצחי – כמו חכמה באופן כללי, כל שכן הקב״ה, אבל אפילו חכמה, אפילו התורה שהיא רק פירוש על הקב״ה, אפילו התורה – הוא דבר שתמיד הווה. זו הגדרה, הגדרה טובה יותר: הוא תמיד נוכח.
במילים אחרות, הוא לא מתחלק לחלוקים בזמן. כל חלוקיו כביכול – אין חלוקים. ההיה הוא אותו דבר כמו ההווה, והיהיה הוא אותו דבר כמו ההווה. הוא תמיד בהווה. אין שום חלק ממנו שיוצא.
המשל של אדם שמחולק בזמן
זה לא פשט כשאתה פוגש אותי היום – נאמר טוב יותר, נכון? כמו שהבעל שם טוב אמר “לבן חברי עד סוף”, שהדרך הנכונה של לימוד תורה – יש הרבה תורות מהבעל שם טוב שעוסקות בנקודה הזו.
טוב, הגענו עכשיו למצב שיש לנו שיעור בעל שם טוב שמלמד על תפילה, אבל צריך גם ללמוד את הבעל שם טוב שהוא פשט בתורה, שהוא אותו הדבר, כי זה אותן אותיות, רק מלמעלה למטה. טוב, השיעור שלנו אינו רשמית שיעור בעל שם טוב, אלא אני אומר, זה יותר פשוט, או יותר בסגנון הישן, שדבר נצחי הוא דבר הווה תמיד.
כלומר, כשאתה פוגש אותי – כן, מישהו פוגש אותי היום, מדבר איתי על השיעור שלי היום, שומע את השיעור של יצחק מערב שבועות תשפ״ו. כשאתה לא פוגש אותי במלואי – זה לא אני במלואי, כי חלק ממני הוא מה שהיה אתמול בשיעור, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של אתמול, ואתה שומע את השיעור לא שומע גם את השיעור של מחר. זה מחולק.
ואתה רוצה להכיר אותי – איך מכירים אדם? מישהו רוצה להכיר את חברו? אי אפשר. צריך להיוולד איתו עד המוות, להיות כל רגע איתו. אולי אז תוכל לומר שאתה מכיר את כל חייו, כי כל חייו של אדם מחולקים בזמן.
אתה מכיר אותי – אתה מכיר קצת זמן ממני, מהתקופה שאתה מסתובב איתי, מהשיעור שאתה שומע ממני. שומע חצי שעה ממני – מה שחשבתי קודם, מה שאמרתי אחר כך, מה שאני הולך לומר – את זה אתה לא יכול. זה תמיד חסר.
ההווה שבו, ההווה של אדם הנברא, אדם שיש לו זמן, חסר תמיד את העבר ואת העתיד. זה חסר, זה לא אתה במלואך. אני לא – אדם אומר צריך להיות נוכח – אני אף פעם לא נוכח במלואי איתך ברגע, מצד הגוף שלי לפחות, מצד מה שאני יכול לומר לך, מצד בינה שנמדדת בזמן. למה? כי ההווה שלי מנותק מהעבר ומהעתיד שלי. אתה לא יכול לדעת מה שראיתי אתמול, אתה לא יכול לדעת מה שאני אהיה מחר, אתה יכול רק מה שיש עכשיו. זה מאוד חלקי, זה חלקי.
אלוקות, תורה וחכמה: תמיד נוכחים במלואם
אבל אלוקות, אבל התורה, אבל חכמה שאינה הקב״ה עצמו, אבל זה ניצוץ מהקב״ה – כן, יש לה דמיון לקב״ה, היא גם נצחית, היא גם תמיד הייתה, היא קודמת לעולם, היא תמיד תהיה.
אז מצד הנקודה האמיתית, ודאי בתורה יש גם בינה, שהיא בהבנה שלנו שהיא באמת מאוד קטנה, שכשהיא מדברת אלינו היא נעשית ממש קטנה מחולקת על זמן. אבל התורה כשהיא לעצמה, חכמת אלוקים כשהיא לעצמה, איך שהיא במלואה – כשאתה פוגש היום דבר תורה ואתה לומד אותו לשמה, לא שאתה לומד אותו מעשית ואיך צריך להבין אותו, אתה לומד אותו לשמה, אתה לומד אותו שאתה תופס את החכמה שבו – יש לך את נקודת מתן תורה, את שער החמישים שבו.
שער החמישים: מקום היחוד של חכמה ובינה
זה שער החמישים שמופיע בקבלה. שער החמישים הוא המקום שבו בינה נפגשת בחכמה. מ״ט שייכים לבינה, ושער החמישים זה מקום היחוד של חכמה ובינה.
והאריז״ל קורא לזה: “נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ ולא עדה עליו שחל, ואיה החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה” [איוב כ״ח] – אף אחד לא יכול לדעת את זה. שם מתחברים ל״ב נתיבות [שלושים ושתיים נתיבות של חכמה] עם מ״ט שערי בינה [ארבעים ותשעה שערים של בינה]. זו הנקודה.
בשער החמישים אין “פעם” – אחדות שבתורה
שם, בנקודה הזו, אין פעם. אין מתי. כשאתה לומד את דבר התורה בבחינת אלוקות שבו, בבחינת אמת שבו, הוא לא מנותק מכל שאר חלקי התורה.
“הלומד מכוונת אותיות אחדות” אומר הבעל שם טוב – הוא לומד את זה בבחינת אחדות, אז יש לו את כל התורה כבר שלמד.
“תופס בחלקו אחדות” אומר הבעל שם טוב לשון שהוא מביא מהמקובלים הקדמונים, “תופס בכולו”. אחדות היא דבר כזה שאי אפשר לתפוס חלק – אין לה חלוקות, אין לה חלוקות לא במקום כביכול וגם לא בזמן.
כשאתה היום במתן תורה, אתה כל מתן תורה.
המשל מתפילה: שכינה לא מתחלקת
כשאדם מתפלל לקב״ה, לשאול, מתפלל עומד לפני השכינה, והחבר גם עומד לפני השכינה – אז מה, התחלקה השכינה? לא. נעשתה יותר השכינה? גם לא.
שניהם מתפללים לכל השכינה, לכל האלוקות. זה “ה׳ אחד”. זה אחד מיסודות האמונה הבסיסיים.
למה אין סתירה: ההבדל בין גשמיות ורוחניות
אה, תשאל, זו סתירה. הסתירה היא על דברים גשמיים, על דברים מבינה ולמטה יש סתירה כזו – דברים שמתחלקים בזמן. דברים שאינם מתחלקים בזמן הם תמיד במלואם בכל מקום.
כלומר, כשאני – אפילו אני, או היד שלי – יש לי גוף שתופס מקום, הוא לא במלואו בכל המקומות. כלומר היד שלי, במובן מסוים היד שלי מחוברת לכל הגוף, אבל אין זו אחדות שלמה. היד שלי רק בצד ימין, והיד השמאלית שלי כאן.
אבל החכמה – אפשר אפילו לומר החלק הכללי שבנפש – כשאני כאן, הוא במלואו בכל מקום. ביד שבחכמה כביכול יש בדיוק אותה כמות חכמה, יש את כל החכמה בדיוק כמו שיש ברגל, בדיוק כמו שיש בראש.
“כולה תורת ה׳ תמימה” – כל התורה היא שמותיו של הקב״ה
זה הסוד שאנו אומרים שכל התורה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ולשון הרמב״ם אומר: “ואין בחוקות לא תתן תמנו פחות קדושה מושמע ישראל, כי כולה תורת ה׳ תמימה וקדושה וטהורה” [הלכות יסודי התורה].
המשמעות היא שאם לומדים את זה – אבל אם לומדים את זה כמו ששאלת זה לא כך, זה רק רמז ליסוד, לקבלה, לפנימיות. אם מבינים את האחדות שבתורה, את שער החמישים שבתורה – שער החמישים הוא שאתה לא פעם חלק בזמן, זה תמיד במלואו.
סיכום: לקבל את התורה כמו שהיא באמת
ואנחנו הבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” – בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב״ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם שמתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב״ה את מידות החסד.
היה לי אמור להיות החידוש הנכון שלי בתורה. אבל כבר הגעתי לכך שזה שער החמישים. זה סוף חנוכה חזרה להעמיק בזה, אבל זה פשוט כמו שהתחשבתי עד עכשיו. זה קצת צדדים עדינים, זה נקודות מאוד עדינות, אבל אני חושב שהוצאתי את זה כמה שיכולתי בבירור להיום.
ברכה לסיום
ונזכה כולנו לתורה, להבין, לקבל חכמה, השגה בתורה, לקבל את התורה כמו שהיא באמת, לקבל את התורה כמו שהיא פעם אחת ותמיד באותו זמן.