סיכום השיעור 📋
שיעור לכבוד שבועות: מה משמעות “מתן תורה”? – טיעון מלא ומפורט
—
חלק א: הקדמה – הנחות, חירות, והשיטה בלימוד
1. נשמה בהר סיני – נקודת ההתחלה
רעיון חדש: אפשר לקשר את נושא הנשמה עם היסוד ש“כל הנשמות היו בהר סיני”. אבל מה משמעות הדבר ש״נשמתי היתה שם”? האם זה גלגול? זה הגיוני רק לפי פשט מסוים במהות הנשמה. ר׳ צדוק הכהן מחזיק בשיטה אחת, מפרשים אחרים סוברים שכל הנשמות (גם של לא-יהודים) כבר נבראו אז – יש מקום לפלפול.
2. היסוד האמיתי: ניתוח הנחות
כל השיעורים סובבים סביב דבר אחד: יש לבחון את ההנחות (assumptions) שמונחות מתחת לכל מושג.
דוגמה: כשאומרים “נשמה היא חלק אלוקה ממעל” – חושבים שהסבירו משהו, אבל למעשה רק הוסיפו שלושה מושגים לא ברורים:
– מה משמעות “חלק” (part)? – מושג פיזי עם משמעויות שונות, מחלוקת הפילוסופים.
– מה משמעות “אלוקה” (אלוהים)?
– רק אחר כך אפשר לדבר על נשמה.
זהו “יסוד שימושי” – אפשר להשתמש בו כמעט בכל מקום: להכיר שדברים “בסיסיים” הם בעצמם סוגיה.
> [סטייה צדדית] – חיפוש עט ונייר, דיבור על מכונית קודמת – אין תוכן ממשי.
3. חירות דרך לימוד – המשל של ישיבות ליטאיות
ישיבות ליטאיות אומרות: “אנחנו לא מלמדים אותך מה, אלא איך ללמוד.” בישיבה זה נשמע כמו תירוץ. אבל יש להם קצת צדק.
זה מתקשר לקבלת התורה: “חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות.” כשמקבלים תורה נעשים בן חורין. הציבור לא מבין איך זה יכול להיות – “קושיה גדולה.”
4. עבדים מול בנים – שני סוגי יהודים
– עבד לעבד: לא יכול ללמוד, חייב תמיד לשאול את הרב / המשפיע מה כתוב בתורה.
– בן חורין: תפקיד הרבי הוא להפוך את עצמו למיותר – שהתלמיד יוכל ללמוד סוגיה בעצמו ולפסוק.
החזון איש כדוגמה: הוא בפועל הדריך אנשים – מי שבר הכי חייב ללמוד סוגיה ולפסוק בעצמו. אם אחרים יעקבו – “זה לא עניינך.”
5. חירות גם במחשבה / אמונה
אותו עיקרון תקף בהשקפה: אף אחד לא יכול לבוא ולומר “חייבים להאמין X” בלי מקור ברור. “חייבים להאמין עד שמאמינים” – זה שטות.
> [סטייה צדדית / הומור]: לפי הבעל שם טוב “חייב” כל בית מדרש להיות בו קפה, מקרר, וכו׳ – אבל זה לא הלכה, אלא בדיחה כדי להוכיח את הנקודה.
העיקר: כשמישהו אומר “הבעל שם טוב אמר כך” – צריך לשאול “מאי חזית?” – איפה זה כתוב? בפסוק? בגמרא? הרמב״ם אומר שעוקבים אחר הגמרא – מה שלא כתוב, אינך חייב לי כלום, אפילו עם כל דרך ארץ.
6. חירות התורה אמיתית יותר מחירות חילונית
סוג החירות שלימוד תורה נותן הוא אמיתי יותר מאשר בכל מקום אחר. בעולם החיצון חירות כזו אפילו לא קיימת תיאורטית – אי אפשר ללמוד לבד סוגיה של חוקי תעבורה ולשחרר את עצמך מדוח, אפילו כשמראים שיש סתירה. בבית המדרש – כן.
—
חלק ב: חירות בפועל – אנרכיזם בהלכה
7. המשל של דוחות תעבורה – אין חירות אמיתית במערכת החילונית
אפילו אם לומדים שמצלמות התעבורה אינן חוקתיות – זה לא עוזר כלום. עדיין חייבים לשלם את הדוח. אין דרך החוצה. אדם במערכת החילונית הוא משועבד – עבד. השריף בעל כוח, ואם לא מציית, הוא הורס את חייך.
8. הניגוד: הלכה יהודית יש בה חירות אמיתית
משא״כ יהודי – אצל יהודים יש אפשרות:
– מישהו לומד הלכות שבת, יוצא לו שמותר לרכוב על אופניים, והוא עושה זאת – אפילו נגד הרב.
– מישהו הולך על העירוב כשהרב אומר שאסור, כי השולחן ערוך שלו אומר אחרת.
– הוא יכול לומר: “רב, אני לא מתחשב בך, השולחן ערוך שלי אומר כך.”
9. היסוד: אף אחד לא יכול להכריע הלכה עבור אחר
אין דבר כזה שמישהו יכול לפסוק עבור אחר. אפילו שיטת הרמב״ם שכל היהודים קיבלו את התלמוד הבבלי לא משנה, כי עדיין אפשר לפרש את התלמוד איך שרוצים. היחיד שמוסמך לומר לך מה לעשות – זה אתה עצמך.
> [סטייה צדדית] – מעשה עם ר׳ שלום ברנדסדורפר (ראש ישיבת בעלזא) שבא לחזון איש ומראה לו שהמגן אברהם אומר הפוך. תגובת החזון איש: הוא לוקח עט, כותב “וידוי ליתא כמגן אברהם” – פשוט מציין שהמגן אברהם סובר אחרת, וממשיך הלאה. זו הדגמה של החירות – אין שעבוד אפילו למגן אברהם.
10. מה תומך בחירות? – הספר עצמו, לא כוח
הבדל חד: “אני נתמך על ידי הכוח של הספר הזה” – לא על ידי עדים (עשרה חסידים שהולכים לשחוט את האחר), לא על ידי משטרה עם בתי כלא. רק על ידי הרעיון. והיריב גם סובר שצריך לעקוב אחר הספר – לכן אפשר לומר: “בוא, נלמד, תראה, כתוב אחרת.”
11. אין אפיפיור ביהדות
אין כאן אפיפיור. ככל שיש רבנות, זו רק ביורוקרטיה לניירות. שום רב ראשי לא יכול “להחיות את ההלכה של כולם” – “יש לי את אותה תורה כמוהו, מי הוא?” אפילו סנהדרין היא הלכה ולא למעשה – כי יהודים מעולם לא באמת רצו מערכת כזו עם כוח אמיתי.
> [סטייה צדדית] – ה״שוטרים על הציבור” מחפשים שליטה. הם מחפשים תמיד הלכה אחת מרוטה שאומרת שהרב יכול לעשות תקנות – אבל זו הלכה אחת מתוך תרי״ג.
12. חירות דורשת כשירות
אין זה חכמה להיות בטלן ולומר שיש לך יסוד. צריך להיות בעל מהלך במחשבה, צריך באמת ללמוד. החזון איש כתב “לעיוני” על סימנים שלא החזיק שהם ברורים – אבל למעשה הוא פסק לפי הבנתו. אין חובה ללמוד כל פירוש, אבל צריך לדעת לעיין.
13. חירות על “חטא” – עוד יותר עמוק
אותה חירות פועלת גם על חטא (עבירות) – “מי שיודע באמת איך חטא פועל” מבין שאפשר לומר “בעצם אין עבירות.” הכלל: תלמיד חכם שרואים שעשה עבירה בלילה – ודאי עשה תשובה. זו החירות שאף אחד אחר אין לו – זה משמעות בן חורין.
—
חלק ג: ההבדל בין הלכה למחשבה – במה מאמינים אנשים באמת?
14. בהלכה לפחות יודעים מה צריך לעשות
בהלכה, כשלומדים סוגיה, חייבים לעבור על המפרשים, ראשונים, אחרונים – זו “מיומנות אמיתית” שדורשת שנים של עבודה. אפילו בחורים טובים בישיבה יכולים רק במספר מוגבל של סוגיות באמת לחדור לעומק.
> [סטייה צדדית] – מישהו פרסם מודעה ב״דעת תורה” על קנין סודר בחוזי בית, ורצה לשלם עבור בירור – זה מראה שבהלכה יש שיטה: בודקים בספרים, מבררים, כותבים קונטרס.
15. במחשבה/אמונה – אנשים לא יודעים איך לעשות זאת
בעולם המחשבה זה “קול שקנא” – אנשים לא יודעים איך להביא בירור שיטתי, ופוחדים מזה. אבל – אם סוברים שאין צורך להכיר במה שלא מבינים, אז זה אפילו קל יותר: צריך רק להודות על האמת במה שחושבים באמת, לא במה שאומרים שצריך לחשוב.
16. נקודה קריטית: רוב האנשים לא יודעים במה הם עצמם מאמינים
כששואלים אדם “במה אתה מאמין?”, הוא עונה “יהודי חייב להאמין כך.” אבל במה אתה מאמין למעשה? “Maybe nothing. Maybe there’s nobody home.” – רוב האנשים אין להם אמונה עצמית מחושבת.
17. דוגמה: מה משמעות “מתן תורה” עבור היהודי הממוצע?
שואלים אדם מה משמעות מתן תורה. התשובה: “כתוב בספרים שאפשר לתקן את כל המידות עד היום החמישים של הספירה.” זה רעיון מאוחר (מקור ראשון – המאה ה-18), אבל לאדם הזה לא אכפת מאיפה זה מגיע. הוא מאמין בזה כי זה הגיוני לו.
> [סטייה צדדית] – ר׳ אהרן מילר הלך לבני ברק, אמר דברים שהרגיזו אנשים. הביאו אותו לראש ישיבה זקן שאמר לו: “פתח חובת הלבבות!” – אבל האדם מעולם לא ראה חובת הלבבות, לא אכפת לו. הנקודה: אנשים לא מאמינים במה שכתוב בחובת הלבבות – הם מאמינים במה שהם מאמינים.
18. המסקנה העיקרית: אנשים מאמינים במה שהגיוני להם
> “רוב האנשים למעשה מאמינים פחות או יותר במה שהגיוני להם. זו המציאות.”
כל השיעורים כאן כדי להראות שיש דרכים אחרות להבין יסודות (כמו מתן תורה) – בחומש יוצא דבר אחד, בגמרא דבר שני, במקור שלישי עוד משהו אחר. אבל רוב היהודים יגידו לך גרסה אחת מגובשת.
> [סטייה צדדית] – מחבר גוי כתב ספר על אמונה – הוא לא מביא מקורות, הוא פשוט יושב ואומר מה נראה לו. אנשים כועסים על זה, אבל בהכרח מחשבה פועלת כך – אפילו הדתי ביותר חושב דווקא כך.
> [סטייה צדדית] – כמה יהודים מודרניים-אורתודוקסים (דוד ברגר) כועסים שהרבי מליובאוויטש אומר פשט במשיח אחרת מהרמב״ם. אבל אף חסיד לא מתחשב – כי מחשבה באמת לא פועלת לפי פסקים. אנשים מאמינים במה שהם מאמינים, לא במה שהרמב״ם פוסק.
19. סיכום שתי נקודות ההקדמה
א) בהלכה – מותר להכריע בעצמך (כמו שהחזון איש ור׳ משה פיינשטיין אומרים), כי “דוכא נישטא געזאגט” – אין סמכות שאוסרת זאת.
ב) באגדה/מחשבה – חייבים בעצמך, כי ממילא כל אחד מאמין במה שיוצא לו. ממילא לפחות להודות על האמת.
זו חירות – “חירות מי שעוסק בתורה.” אף גוי לא יכול לעשות זאת – לא בהלכה, לא באגדה. בעולם היהודי מותר להיות “אפיקורס” אם בררת זאת בכנות – כי “הייתי בהר סיני כמוך.” כל הנשמות היו בהר סיני – לאף אחד אין יותר סמכות מהאחר.
20. אורתודוקסיה = אנרכיה
יהדות אורתודוקסית היא דווקא המערכת ה״חופשית” והאנרכיסטית ביותר – לא כמו שחושבים שהיא ה״דתית” ביותר במובן של קפדנות. אין סמכות אמיתית: כל רב יכול לומר מה שהוא רוצה, ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום. זה מושווה לפרוטסטנטיזם – אצל גויים זה היה חידוש (רפורמציה), אבל אצל יהודים זה “תמיד היה כך.”
> [סטייה צדדית] – בבורו פארק אפשר למעשה להשתמש בלחץ חברתי, ויש דברים “שאי אפשר לזעזע” – אבל למעשה זה נשאר אנרכיסטי. פוליטיקה אינה השיעור – רק רעיונות שאפשר להוסיף לפוליטיקה.
נקודה: לכן “טוב מאוד להיות יהודי שיודע ללמוד” – כי במערכת אנרכיסטית כזו, מי שיכול ללמוד בעצמו יש לו את החירות האמיתית. “רבי אמיתי” מלמד אותך איך לעשות זאת בלי להיות טיפש.
—
חלק ד: השיעור העיקרי – מה משמעות “מתן תורה”?
21. הקושיה היסודית: מה השתנה במתן תורה?
“מה נשתנה” לפני מתן תורה ואחרי מתן תורה?
– אברהם אבינו כבר היו לו מצוות (ברית מילה, ללכת לארץ ישראל, לפי מדרשים – אפילו עירוב תבשילין).
– שבע מצוות בני נח כבר היו – דינים, חושן משפט, יורה דעה – “פחות או יותר אותו דבר” כמו תרי״ג מצוות.
– אף ציוויליזציה אנושית לא היתה בלי חוקים.
– השוואה לחוקה האמריקאית: לפני כן גם היו חוקים אנגליים – השינוי של חוקים עצמם אינו כל כך דרמטי.
לכן: אם מתן תורה משמעותו רק “כללים חדשים” – חוקים אחרים במקום הישנים – זה לא כל כך מעניין. “זה הבדל בכמות לא באיכות.” למה לרקוד על זה?
22. שאלת רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון (אמונות ודעות, הקדמה) שואל שאלה עמוקה יותר: למה בכלל צריכה להיות תורה אלוקית? אנשים מסתדרים בלעדיה. הוא מנסה להוכיח שצריכה להיות, אבל נשאר עם הקושיה על אברהם אבינו – איך הוא חי בלי זה?
> [סטייה צדדית / הומור]: “לפיו לא ראו במתן תורה דבר כל כך גדול – הוא לא בישל שבועות יותר מדי.”
23. מה אומר החומש / תנ״ך?
תצפית מוזרה:
בכל התנ״ך כמעט לא מוזכר מעמד הר סיני כרגע. מלבד פרשת יתרו, פרשת ואתחנן, ושני מקומות בסוף התנ״ך (נחמיה ומלאכי) – מיהושע בן נון עד מלאכי אף אחד לא מדבר במפורש על מעמד הר סיני. ירמיהו צועק שלא עוקבים אחר התורה, אבל הוא אף פעם לא אומר “זכרו את היום שראיתם את משה רבינו על הר סיני.”
מה כן כתוב?
כשמסתכלים בפרשת יתרו וואתחנן, כתוב שם לא מה שאנחנו חושבים שכתוב. מה באמת כתוב?
“ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב” – הקב״ה עשה ברית (הסכם, חוזה, אמנה) עם היהודים. זה המסגור העיקרי של משה רבינו – לא “קיבלנו כללים חדשים”, אלא התחייבות דו-צדדית.
—
חלק ה: ארבעת הפשטים ב״מתן תורה”
פשט מספר 0 (בסיסי): חוקים חדשים
מתן תורה = קיבלנו כללים חדשים (חלב ודם, וכו׳). זה הפשט הפשוט ביותר, אבל כמו שהוסבר למעלה – לא כל כך מעניין, כי זה הבדל בכמות לא באיכות.
—
פשט מספר 1: ברית – חוזה דו-צדדי
א. ההבדל בין מוסר אוניברסלי לברית
– מידת המוסר/מידת הדין – יש חובה מוסרית בסיסית (אסור לגנוב). זה אוניברסלי, כמו במבול וסדום.
– ברית – היא משהו מיוחד, נוסף. הקב״ה אומר: “אני אדאג לך במיוחד, אבל אתה צריך להיות מיוחד איתי.”
משל של נאט״ו / אוקראינה:
– אמריקה שולחת עזרה לאוקראינה – זה מוסר, לא חובה.
– אם אוקראינה היתה בנאט״ו – היתה חובה, כי יש הסכם/ברית.
– כך גם: גוי רשאי לעבוד עבודה זרה (כמו “אשר חלק לכל העמים” – מדרש תנחומא). אבל אם אתה בברית עם הקב״ה – “אנכי ה׳ אלקיך” – אסור לך ללכת לאחר.
ב. שיטת הרמב״ן: הברית בטלה
הרמב״ן לומד שהברית המקורית מסיני פחות או יותר בטלה בסוף בית ראשון. היהודים אמרו “להתראות”, הקב״ה אמר “להתראות” – ההסכם פג. הברית בעיקר נבנתה על שכר ועונש בארץ ישראל – “ואם לא תשמעו” הכל על ארץ ישראל. אם לא נמצאים בארץ ישראל – ההסכם לא פעיל יותר.
ג. ראיה מאסא המלך – חידוש הברית
בדברי הימים ב׳, פרק ט״ו: אסא המלך, בעל תשובה גדול, כינס את הציבור בחודש השלישי (לכאורה שבועות) ועשה מעמד גדול של חידוש הברית: “ויבאו בברית לדרוש את ה׳… בכל לבבם ובכל נפשם… וישבעו וישמחו.” מפרשים אומרים שזה היה שבועות.
הפשט בשבועות לפי זה: שבועות הוא זמן של חידוש הברית – כשעברו על הברית (עבודה זרה), חוזרים ועושים התחייבות חדשה.
—
פשט מספר 2: “הדר קבלוה בימי אחשורוש” – קבלה חדשה, חד-צדדית
א. הגמרא בשבת: “הדר קבלוה בימי אחשורוש מהבת הנס”
הרמב״ן לומד: אחרי החורבן, בגלות, היהודים קיבלו תורה חדשה שאינה בנויה על ההבטחה המקורית של הברית. הכתב סופר אומר: אנחנו רוצים ללכת עם התורה אפילו זה לא מצליח – אפילו בלי ארץ ישראל, בלי שכר, בלי ברית. “אנחנו בבבל, בפרס – ואנחנו רוצים בכל זאת.”
ב. ההבדל היסודי
– קבלה ראשונה (סיני): ברית דו-צדדית – “כפה עליהם הר כגיגית” – הקב״ה חזק יותר, הוא אומר “תציית או לא.” זה לא הסכם אמיתי (כמו רוסיה
כמו רוסיה כופה על אוקראינה).
– קבלה שנייה (ימי אחשורוש/עזרא): חד-צדדית, מרצון, מאהבה. היהודים בעצמם החליטו. “אנחנו רוצים. לא כי כופים עלינו, לא כי זה משתלם – אלא כי אנחנו רוצים.”
ג. ספר עזרא ונחמיה
כשחזרו מהגלות, עשו ברית/אמנה חדשה – כתבו שטר, רשימה של מצוות שהם מקבלים על עצמם. לא הקב״ה בא עם כתובה – פשוט, אנחנו רוצים. הירושלמי משתמש במילה “ברית”, אבל זה חד-צדדי – הבנה שונה לגמרי של היחס עם אלוהים.
> [סטייה צדדית] – זה מביא אולי הבנה שונה לגמרי באלוהים – אבל השיעור לא נכנס לזה.
ד. חיבור לשיעור נפש החיים
“אנחנו עוקבים אחר התורה לא כי אנחנו צריכים. אנחנו לא צריכים. ההסכם נגמר. אבל אנחנו רוצים.”
> [סטייה קצרה] – הכניסה הראשונה לארץ ישראל: בכוח, הקב״ה ציווה. הכניסה השנייה (שיבת ציון): אחרת – החלטה מרצון חופשי.
—
פשט מספר 2.5: שבועה / נדר – המהות המשפטית של מעמד הר סיני
א. שבועה כמנגנון משפטי
הגמרא רואה את מעמד הר סיני כשבועה או נדר – קבלה פורמלית שהולכים לעקוב אחר התורה. מכאן נובעת השלכה משפטית: כשמישהו רוצה לעשות אחרת, הוא יכול טכנית, אבל הוא שובר התחייבות משפטית. זה לא כפייה מטפיזית, אלא דין משפטי – בדיוק כמו חוזה.
ב. הבעיה של קבלה על דורות הבאים
> [סטייה למדנית] – איך שבועה/ברית יכולה לחול על דורות עתידיים?
> – הרוגצ׳ובר מעלה למדנות על זה
> – עיר יכולה לעשות נדר (הלכות נדרים, מלך שמנהיג)
> – נשיא חותם על אמנה שמחייבת את הנשיא הבא – זה מושג משפטי
> – הכלל המשפטי: אפשר רק “זכין לאדם שלא בפניו” (לזכות), אבל זה לא פשוט
> – אחרונים דנים איך בדיוק זה עובד למדנית
ג. “רוצה אני” של הרמב״ם – קריאה משפטית, לא חסידית
החידוש המפורסם של הרמב״ם שיהודי שכופים אותו לגט אומר “רוצה אני” – זה אומר משפטית: חתמת על חוזה (מעמד הר סיני), אתה רוצה היום לשנות – יש נהלים, אבל בסופו של דבר: אתה מחויב.
ד. שבועה כהתחייבות חד-צדדית
> [דיון קצר עם תלמידים] – האם השבועה דו-צדדית (ברית) או חד-צדדית? כשהגמרא אומרת “נשבעים לעבור על המצוה” זה חד-צדדי – “התחייבתי.” שבועה לא תמיד לאלוהים.
ה. החידוש של מתן תורה לפי פשט זה
החידוש הוא שאחרי מתן תורה אדם לא יכול לעשות שבועה נגד מצוה (שבועה לבטל את המצוה אינה חלה). קודם לכן גם היה צריך לציית לקב״ה, אבל השבועה של סיני יצרה מעמד משפטי חדש – לכן זה נקרא חג השבועות (=חג של השבועות/שבועה). זה לא חידוש חדש – יש מקורות, כולל בן איש חי.
> [סטייה צדדית] – תלמיד שואל האם “שבועה” היא בעצם הפשט בפורים (קיימו וקבלו), לא שבועות. זו הערה טובה, אבל זה לא ברור, כי אפשר גם את הראשונה (ברית) להבין כהלכות שבועות.
ו. החילוק הלמדני – שלוש מסות של חיוב
| מסה | מקור החיוב | אופי |
|——|—————|——-|
| מסה ראשונה | הקב״ה עשה הסכם (ברית) | משפטי-חוזי |
| מסה שנייה | “סתם כי אני רוצה” | מרצון חופשי, מאהבה |
| מסת החכמה | אתה התחייבת (שבועה/נדר/קבלה) | דין של חושן משפט |
> [סטייה צדדית] – ראשונים (בני יונה) שואלים: איפה בכלל כתוב שצריך לקיים מה שהתחייבת? מאיפה מתחיל כל היסוד הזה?
—
פשט מספר 3: העיקר של הרמב״ם – מעמד הר סיני כבסיס אפיסטמולוגי
א. השיטה הרדיקלית של הרמב״ם
הרמב״ם עשה את מעמד הר סיני לעיקר (כמו שהחתם סופר אומר – הוא חידש את כל העיקרים). עבור הרמב״ם הר סיני חשוב יותר מאשר עבור כל אחד אחר.
המהלך של הרמב״ם שונה ביסודו משני הפשטים הראשונים:
– הוא לא גורס את השבועה/קבלה כבסיס לחיוב
– עוקבים אחר תורה כי הקב״ה אמר זאת, ומה שהוא אומר הוא אמת
– איך יודעים שזה אמת? מעמד הר סיני – “אתם ראיתם” – אתם בעצמכם ראיתם
ב. נבואה מול מעמד הר סיני
הרמב״ם (הלכות יסודי התורה פרק ח׳) אומר:
– נביא – התורה אומרת לעקוב אחריו, אבל מי אומר לעקוב אחר התורה?
– את זה צריך לראות בעצמך – זה מעמד הר סיני
– מעמד הר סיני גובר על כל הנביאים: “אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”
ג. אמת אוניברסלית – גם לגויים
הרמב״ם (סוף הלכות מלכים) היה רוצה שגויים גם יעקבו אחר תורה – כי זה “חוקים ומשפטים צדיקים”, החוק הטוב ביותר לכל העולם. איך יודעים שזה הטוב ביותר? – הר סיני.
ד. קושיית הרמב״ן על הרמב״ם
הרמב״ן שואל: למה הרמב״ם לא מנה “ודעתם לפניו ולבניו ולבני בניו” כמצוה? תשובה: עבור הרמב״ם זה לא מצוה נפרדת – זה העיקר של “וזאת התורה אשר שם משה” – כמעט אותו דבר.
> [סטייה צדדית] – תלמיד שואל האם מצוות אמונה שייכת לפנימיות. תשובה: הרמב״ם לא סבר שכל האמונות צריכות להיות מצוות – חלק מהעיקרים הם מצוות, חלק לא. הרמב״ן רוצה כמעט את כולם לעשות מצוות.
—
פשט מספר 4: הפשט החסידי-קבלי – תורה כ״לבוש”
א. תורה כלבוש
לפי קבלה/חסידות: התורה שאנחנו לומדים אינה התורה “האמיתית” – זה לבוש. התורה היא “אש שחורה על גבי אש לבנה”, והצירוף (איך האותיות מסודרות) הוא לפי הענין ולפי הדור. רק האלף הראשונה של “אנכי” היא אמת; כל השאר הוא לבוש – דרך שבה זה צורף לפי הצורך.
ב. קבלת התורה = חזרה לשורש
לפי הספרים החסידיים: קבלת התורה משמעותה להיפך – לא לעקוב אחר פרטי המצוות (זה הלבוש), אלא להגיע לרמה שבה התורה היא “for real” – השורש הרוחני בעולם האצילות/עולם האמת.
ג. “קבלת” התורה של משה רבינו
כשמשה רבינו הלך לסיני, זה אומר שהוא התבונן באות אלף, איך אלף מתחבר לבית, וכו׳ – מזה הוא “עשה” תורה. זה משמעות “הקב״ה נתן לו את התורה.”
ד. שבועות כל שנה = “going backwards”
כשחוגגים שבועות כל שנה, צריך לחזור להר סיני – לעלות לשורש, ומשם לעשות תורה חדשה מתוך השורש הרוחני. לכן הולכים למקווה, עושים תיקון ליל שבועות – הכל עבודת פנימיות מחוברת לתפיסה של שורש התורה.
ה. פשט הבעל שם טוב
הבעל שם טוב אומר על “בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב”: צריך לשמוע את בת הקול – לא כמשל, אלא כדבר פנימי. ההרהור שיהודי מהרהר ביום – זה בא מעבודה במעלה. כששומעים את הבורא (כמו שהרבי׳ם החסידיים אומרים – אפילו בנובמבר שומעים דברים גבוהים), זה אומר הרהור עמוק יותר, שממנו אפשר לעשות תורה – אבל תורה שונה לגמרי מרש״י הפשוט.
—
חלק ו: סוף השיעור – “בת קול” ושמיעה פנימית
24. הקושיה על “בת קול”
אם לא שומעים את בת הקול, זה בכל זאת חסר תועלת – מה הטעם בבת קול שאף אחד לא שומע?
25. התירוץ – פשט חדש ב״בת קול”
“בת קול” לא אומר בת קול ליטרלי (קול מהשמיים ששומעים באוזניים). הפשט הוא:
– “שמיעה” – השמיעה של יהודים באותו יום – היא שמיעה פנימית, שמיעה עמוקה יותר פנימית.
– זה באמת יוצא מהאבות – זו ירושה פנימית.
– מה שמרגישים כששומעים את בת הקול – זה לא שמיעה פיזית, אלא תחושה מבפנים.
26. פשט הרבי החסידי
צריך להבין “איך שומעים בהיכל” – זה אומר שה״שמיעה” יש לה מהות פנימית, עמוקה יותר, ומזה אפשר לעשות טהור – מהשמיעה העמוקה יוצאת טהרה. אחר כך הוא מפרט מה עושים מהטהור הזה.
27. חיבור לשיטת קאנט
זה מזוהה כפשט הרביעי/חמישי/שישי של קאנט – מהלך “שונה לגמרי” בהבנת שמיעה וידיעה. לקאנט יש שם שבעה פשטים, כנגד שבעת שבועות הספירה.
28. סיום
את שבעת התיקונים האדם יכול לספור בעצמו – “ברוך השם, האדם לבדו” – כלומר, בלי עזרה חיצונית, דרך עבודה פנימית עצמית. זה מתחבר בחזרה לכל היסוד של השיעור: חירות משמעותה שהאדם יכול – וחייב – לעשות את העבודה בעצמו, מבפנים, בלי שמישהו יגיד לו מה לחשוב או מה להרגיש.
—
סקירה כללית: כל המהלך של השיעור
החוט האדום
השיעור בנוי בשני בלוקים גדולים:
בלוק א: הקדמה – חירות כיסוד (סעיפים 1–20)
נשמה בהר סיני → צריך להבהיר הנחות → המטרה האמיתית של לימוד = חירות → תפקיד הרבי = להפוך את עצמו למיותר → חירות תקפה גם במחשבה/אמונה → אנשים מאמינים במה שהגיוני להם, לא במה שאומרים להם → בהלכה מותר להכריע בעצמך, במחשבה חייבים → אורתודוקסיה = אנרכיה → מי שיודע ללמוד יש לו חירות אמיתית
בלוק ב: השיעור העיקרי – ארבעה+(אפס) פשטים ב״מתן תורה” (סעיפים 21–28)
| # | פשט | מהות | מושג מפתח |
|—|——|——-|————|
| 0 | חוקים חדשים | הבדל בכמות, לא באיכות | כללים |
| 1 | ברית | חוזה דו-צדדי עם שכר ועונש | אמנה / מודל נאט״ו |
| 2 | “הדר קבלוה” | קבלה חד-צדדית, מרצון חופשי מאהבה | “אנחנו רוצים בכל זאת” |
| 2.5 | שבועה/נדר | התחייבות משפטית – דין של חושן משפט | משפט חוזים |
| 3 | עיקר הרמב״ם | בסיס אפיסטמולוגי – “אתם ראיתם” | אימות האמת |
| 4 | חסידי-קבלי | תורה = לבוש; קבלת התורה = חזרה לשורש | שמיעה פנימית / בת קול |
נקודת הסיום
השיעור מסתיים בנקודה שהאדם יכול לעשות את התיקונים בעצמו – בלי עזרה חיצונית. זה מחבר את שני הבלוקים: החירות מההקדמה (כל אדם הוא הסמכות שלו בתורה ובמחשבה) עם הפשט החסידי-קבלי של מתן תורה (האדם שומע את בת הקול מבפנים, חוזר לשורש, ועושה משם תורה חדשה). חירות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות – זה לא רק דרשה, אלא האופי היסודי של מה שמתן תורה משמעותו: אדם שיכול בעצמו ללמוד, בעצמו לחשוב, בעצמו לשמוע את בת הקול – זהו בן חורין האמיתי.
תמלול מלא 📝
חירות דרך לימוד תורה: הנשמה בהר סיני וחופש הלימוד העצמאי
הקדמה: הנשמה בהר סיני – קשר ללימוד שלנו
מגיד שיעור:
אז כך, אני רוצה לקשר את זה קצת עם איפה שאנחנו נמצאים, כי אתם צריכים לדעת איך אני מחזיק בין הדברים, אני מנסה לעשות את זה ולהיות מודע. זה לא קשור לשום דבר שאני צריך לדבר על הנשמה. חיפשתי איזושהי דרך איך אפשר לחשוב, כי אומרים שכל הנשמות היו בהר סיני. חשבתי שאפשר לקשר את הרעיון לחשוב איזה סוג של מהלך של נשמה. זה הגיוני, כן? כולם אומרים שנשמה הייתה בהר סיני, כן? זה אחד… אני אומר נקודה, אין לי חובה… חשבתי על זה אולי חמש דקות לפני השיעור שזה קשר.
כן, הנשמה שלי היא כאן אתר, זה… איך קוראים לזה? “Souls of Sinai”? אתם מכירים אתר כזה? כן. אז מה היסוד של האתר הזה? שכל היהודים היו בהר סיני. מה זה אומר שכל היהודים היו? הנשמות שלנו היו. אז מה זה נשמה? זה סוג של דבר שהיא יכולה הייתה להיות, היא הייתה גלגול? מה זה אומר שהנשמה שלי הייתה? הנה, יש כאן, זה רק הגיוני לפי פשט מסוים של נשמה.
אם אני מחזיק בדיוק שזה הקשר שלכם. הנה, אתה יכול לומר שאם מישהו אומר שהנשמה שלך הייתה בהר סיני, תשאל אותו האם הוא מתכוון לומר שזה היה גלגול של הנשמה שלך, או שהוא מתכוון לומר שזו הייתה הנשמה כמו שלמדנו רבי צדוק הכהן שזה רק חלק מזה. אבל לפי המפרשים האחרים שאומרים שהנשמות נבראו כבר אז, אז כולי עלמא נשמות כבר היו, לא רק הנשמות היהודיות, אז נשמות גויים גם היו. בקיצור, אתה יכול להתפלפל כמה שאתה רוצה. זה קשר אחד.
היסוד האמיתי: הכל בנוי על הנחות
אבל הקשר היותר עמוק שיותר מעניין אותי הוא הנושא של מה זה… מה זו התורה שלי, אפשר לומר כך. מה זה השיעור שלנו? באמת, כל השיעורים שלי הם רק על זה. לא כל אחד תופס תמיד שזה על זה, אבל כל השיעורים הם על זה.
כמו שאמרנו בפעם הקודמת, שאתה מוכר משהו, כן? יש לך מסוימים… מסוימים… נוקחים עמך, “What you get out of this”. אז מה אמרנו בפעם הקודמת? אה, תורה עמוקה, אבל “get out of this” שהכל בנוי על הנחות, כן?
למשל, מישהו אומר “חלק אלוקה ממעל” זו נשמה. אני אומר רק משל, מה זה משל שהוא מועיל. האם הוא מתכוון שהוא אמר משהו. בעצם צריך, זה רק הוסיף עוד שלושה דברים. לא דברים על נשמה, אלא דברים כלליים.
מה זה אומר חלק? חלק הוא בעצם מושג פיזי. Something is a part of something. מה זה אומר? הייתי יכול קודם ממילא. חלק הוא יותר בסיסי, לפני זה צריך, זה נוגע לשבוע שעבר. מה זה אומר להיות part? מובן שאתה יכול לומר שpart מגדולה, אבל מה זה אומר part? Part יכול להיות הרבה meanings, וזו באמת מחלוקת המפרשים, מחלוקת הפילוסופים מה זה אומר part.
אני לא יכול לומר שאני נכנס לזה עכשיו, אני לא אומר שאני יודע מה זה אומר. אני לא יודע מה זה אומר אלוקה, ממילא אני לא יודע. אני מעמיד פנים שזה just פסוק, אני מתכוון שזה לא אומר כלום כאן. אבל at least את שני הדברים האלה צריך לדעת, מה זה אומר אלוקים, מה זה אומר חלק. אחר כך אפשר לדבר שנשמה היא חלק אלוקה ממעל.
אז זה דבר אחד שמכרנו בשבוע שעבר, וזה יסוד מאוד שימושי, cause you could use it almost for everything if you realize שהדברים הבסיסיים הם סוגיה. כמו שהסברנו בשבוע שעבר, שהדברים שאינם material existence… עט? I used to have. במכונית הקודמת, זה כבר לא כאן. אולי למעלה? אה, הנה יש לי bunch of pens. נייר אין לי. אני אקח את זה בספר.
כן, אז זו דוגמה טובה. זה יסוד אחד.
העיקר: חירות דרך לימוד – “איך ללמוד”
אבל היסוד האמיתי, הדבר האמיתי שצריך למכור הוא כך: כמו שכאשר הולכים לישיבה, אני מחזיק כמו שהולכים לישיבה, אומרות… כבר אמרתי את זה פעם כאן? אומרות הישיבות הליטאיות שהם לא מלמדים אותך כלום, הם רק מלמדים אותך איך ללמוד.
כך שכנעו אותי בישיבה, אף פעם לא הבנתי מה רוצים ממני. אמרתי, “חברה, מה אתם מוכרים לי את זה? איך אני צריך ללמוד? What’s the point of that?” When I was in yeshiva, it seemed to me totally useless, this statement. זה נשמע לי כמו excuse. אבל יעצו לי, “אם אתה רוצה להיות מגיד שיעור, תגיד להם כך: לא את הגמרות לומדים, אלא איך ללמוד את הגמרא.” אתה יודע את הגמרא? אתה אומר, “אני לא יודע את הגמרא.” אמרתי, “חברה, אני רוצה לדעת את הגמרות, זה מעניין אותי.”
הנה. אבל באמת יש להם קצת נקודה, רק זה מאוד קשה ללמד את זה actually. אם אנחנו לא דעת המכריע. אבל בואו נגיד נקודה גדולה. מה הנקודה? אני קורא לזה “חירות”.
חירות על הלוחות – החירות של התורה
כל אחד רוצה חירות. כתוב בתניא איפשהו, “הרי בני ישראל עבדים, עבדי ה׳ ולא עבדים לעבדים”. יהודי, אם יהודי, זה הרי המעשה של קבלת התורה, כן? “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אחד הדברים, כתוב “חרות על הלוחות”, אל תקרי “חרות” אלא “חירות”. אחד הדברים שכאשר מקבלים את התורה נעשים אדם חופשי. והעולם לא מבין איך זה יכול להיות. הנה, זו שאלה גדולה.
עבדים לעבדים לעומת בני חורין – שני סוגי יהודים
אבל באופן פשוט, כל זמן שאדם, בואו נגיד, בואו נגיד שאנחנו יהודים. אם לא היינו יהודים זו קצת שאלה ברמה אחרת, צריך לדבר על אותה רמה. אבל בואו נדבר על הרמה שאנחנו יהודים, ויהודים זה אומר שאנחנו בני תורה, כן, אוהבי התורה, בני התורה, אני יודע כבר, אנחנו נושאי אמונת התורה.
אז ברמה הזו, כמו שאתה אומר, יש עבדים ויש בנים. יש אנשים שלא יודעים ללמוד. מה זה אומר שהוא לא יודע ללמוד? שהוא תמיד עבד לעבד, כמו עבד לעבד, כן? הוא צריך תמיד לשאול את הרב מה כתוב בתורה. או אם הוא רוצה להבין משהו, הוא צריך לשאול את המשפיע מה זה אומר.
מה שאין כן אם מישהו הולך לישיבה, ובישיבה, לא אמרתי דבר כל כך רדיקלי, מסתמא הם לא מתכוונים לזה. אבל לפי הפשט שלי, אם מישהו הולך לישיבה ומלמדים אותו איך ללמוד. במילים אחרות, התפקיד של הרבי הוא לעשות את עצמו מיותר. זה גם התפקיד שלי, אגב. אף אחד לא צריך להישאר כאן. אם נשארים כאן זו ברכה לבטלה, אני מתכוון לומר. צריך להישאר עד שאני אגיד לו מתי להפסיק. זה הטריק. אוקיי, אני לא מדבר הלכה למעשה, אבל הרעיון הוא כך.
תפקיד הרבי: לעשות את עצמו מיותר
אם תפקיד הרבי, רבי אמיתי, הוא לעשות, הוא to make himself… לעשות את עצמו מיותר. ולא צריכים אותו יותר. במילים אחרות, הוא לא צריך לשאול את הרב מה השאלה, כי הוא יודע ללמוד. מה זה אומר שמישהו יודע ללמוד? הוא יכול בעצמו להסתכל בגמרא ולראות מה התשובה. וזה actually a very big כישרון.
אני מתכוון שרוב הישיבות לא מלמדות את זה, הנה, בטח לא לגבי הלכה, כי כשלומדים הלכה לומדים בדיוק להיפך, אסור לבאר בעצמך את ההלכה, צריך לעקוב אחרי המשנה ברורה, אז זה useless. גם משהו, שאפשר בעצמך להסתכל במשנה ברורה, כבר עומדים איפשהו. לא צריך להסתכל בפסקי תשובות שיגיד לך מה הנטעי גבריאל מתכוון שהמשנה ברורה אמר. אוקיי, זו כבר רמה כלשהי של חירות.
אבל יותר מכך הוא יכול אחר כך לומר איך החזון איש למד, או איך ר׳ משה פיינשטיין למד. הוא יכול ללמוד את הגמרא ולפסוק, יש לו חירות אדירה. במילים אחרות, הוא בעצמו אחראי על ההלכה שלו.
עכשיו, הנה אחר כך יריבו, כי זה יגיד כך והרב יגיד כך, אה, יש כבר פוליטיקה. אוקיי, פוליטיקה זה עניין אחר.
הדוגמה של החזון איש: חירות למעשה
אבל מכיוון, וזה מאוד מעניין, הוא באמת לימד, אני מתכוון באמת שמישהו שאפילו לא עוסק בתורה, at least you could believe in this. במילים אחרות, זה מאוד מעניין, מקורי לגמרי, וכל הרבנים, ומישהו אמר לי להפסיק להתנפל על רבנים, אני לא מתנפל על רבנים, אבל כל אלה, כאילו, כל הבטלנים שקוראים לעצמם רבנים, אני לא מתכוון לרבנים האמיתיים, הם מאוד מתעניינים בסוגיה שנקראת זקן ממרא כהלכתה, במילים אחרות, שזה לא כך.
אני רוצה לומר שזה מאוד חשוב, אנחנו צריכים לראות בזה באמת רדיקלי איך אפשר לעבוד את התורה, אבל בטוח שבכל ימות, מאז הזמן שיש לנו את התורה, זה לא עובד ממש כך. במילים אחרות, “על ימין ועל שמאל”, “לא תסור ככל אשר יורוך על ימין ועל שמאל”, לפי הבעצם, שזה לא כך, לא הפשט האמיתי, בואו לא נגיד הפשט האמיתי של מה יהודי מבין את התורה, הוא לומד חומש רש״י, הוא לומד גמרא, הוא לומד את הסוגיה, זה יוצא לו כך.
איך החזון איש למד, החזון איש בפועל ממש הדריך, מי שהוא בר הכי צריך ללמוד סוגיה ולפסוק לעצמו. עכשיו האם כל העולם יעקוב, that’s not your business, that’s another discussion. הוא רצה שיעקבו, אבל אם הם לא עוקבים, זה לא עניינו. אבל at least הוא נתן לאנשים כשהם לומדים את הסוג הזה של independence, שאתה יכול ללמוד, אתה לא רק צריך, אתה לא רק יכול, אתה חייב ללמוד סוגיה. זה מבהיל על הרעיון, אבל מכיוון שזה לא כי הוא ציווה לא לעקוב אחרי קודמים, ואתה כן למדת, אתה לא יכול לא לעקוב אחרי קודמים, אתה צריך לעשות כמו שיוצא.
אותו עיקרון במחשבה ובאמונה
וזה החשבון האחד, בואו נגיד, זו דרך אחת של הבנת התורה. וכך למשל, אני רוצה ללכת הרבה יותר רחוק מזה, אני רוצה לומר לך שאותו דבר הוא בהגדה, במחשבה. מישהו לא יכול לבוא ולומר לך שצריך, כמו שהוא אומר, צריך להאמין, צריך לומר עד שמאמינים. זה הרי שטות. מה זה אומר צריך? בואו לא נדבר שצריך להאמין במה שכתוב בתורה, בואו נראה מה כתוב בתורה. אני מדבר אפילו על הרמה הזו, אבל זה אותו דבר בכל רמה. זה לא שאתה יכול לבחור איזו רמה.
הבעל שם טוב ומשל הקפה
שמישהו אומר, צריך להאמין מאז שהבעל שם טוב בא, צריך להאמין שכל בית מדרש צריך להיות בו קפה, ואם לא זה לא בית מדרש. כן? בית המדרש הוא עוד מלפני עבודת הבעל שם טוב. אז אפשר לראות, אין כאן כוסות, אין כאן קפה, אין כאן מקרר, גם זה בית מדרש שלי. כן? לפיו, לפי הבעל שם טוב, אסור להתפלל בבית המדרש. אוקיי, אני עושה בדיחה, אבל אתם מבינים את הנמשל.
מאי חזית? – שאלת המקור
אבל מה בא הרי לומר? תגיד לי, “מאי חזית?” אני מתכוון, מאי חזית דנטרנא? אני שומע, אמרת שזה הבעל שם טוב. Where did you get this from? יש הרי איזושהי דרך, יש הרי איזשהו סדר, whatever it is. אני לא יודע בדיוק מה זה. אני מתכוון שאני יודע, אבל זה not simple לגרום לכולם להסכים על מה זה.
אם יש איזושהי דרך איך אנחנו מחליטים, כתוב בפסוק, כתוב בגמרא, אוקיי, הרמב״ם אומר שצריך לעקוב אחרי הגמרא, יש לנו איזושהי השכלה. מה שלא כתוב, תתפוצץ עם הבעל שם טוב שלך. אני מתכוון, לא השקעתי בזה כלום. אני יכול לכבד אותו הרבה דרך ארץ והכל, אבל אני לא חייב לך כלום. כן?
מסקנה: חירות התורה היא יותר אמיתית מחירות חילונית
זו דרך אחת מאוד חשובה של הבנת התורה. ואני מתכוון שזו, במובן מאוד real, הרבה יותר חופשית ממה שיש בכל מקום אחר. למה? כי אין אפילו תיאורטית, אני לא צריך לומר, אין אפילו תיאורטית דבר כזה. יש אנשים שמחזיקים שיש תיאורטית דבר כזה, אבל הלכה למעשה, אין אפילו תיאורטית דבר כזה. האנשים שאני מכיר שיש להם את החירות, יש להם אותה למעשה.
אין אפילו תיאורטית דבר כזה מחוץ לבית המדרש, שאתה תלמד את הסוגיה של רמזורים, ותגיע למסקנה שהמצלמה ששולחת לך דו״ח נפסלת, הרמב״ם לא מחזיק בזה, הרי״ף לא מחזיק בזה, החוקה לא מחזיקה בזה, חוקת מדינת ניו יורק, אה, שהם עשו תאווה, שהם עשו שחיתות, זה לא נכון, זה סותר את עצמו, וממילא זה מתבטל, וכואב ליהודי כך, כמו שאני מרגיש
חירות דרך תורה: האופי האנרכיסטי של ההלכה
למה המערכת החילונית משועבדת
מגיד שיעור:
למה? כי אין אפילו תיאורטית, אני אצטרך לומר לך, אין אפילו תיאורטית דבר כזה. יש אנשים שמחזיקים שיש תיאורטית דבר כזה, אבל הלכה למעשה אין אפילו תיאורטית דבר כזה.
האנשים שאני מכיר שיש להם את החירות יש להם אותה למעשה. אין אפילו תיאורטית דבר כזה מחוץ לבית המדרש, שאתה תלמד את הסוגיה של רמזורים, ויצא לך שהמצלמה ששולחת לך דו״ח נפסלת, הרמב״ם לא מחזיק בזה, הרי״ף לא מחזיק בזה, החוקה לא מחזיקה בזה, חוקת מדינת ניו יורק לא מחזיקה בזה.
אה, הם עשו, זה שקר, זה שחיתות, זה לא נכון, זה סותר את עצמו. וממילא אני מתנהג כך, וכך יעשה יהודי? כך אני מתנהג? למעשה מתנהגים כך, זה לא עוזר הרבה, משלמים את הדו״ח עם פי שלושה מהדו״ח, וכן הלאה. ובקיצור, אין דרך לצאת.
החירות היהודית: מציאות מעשית
אז תמיד תהיה משועבד. אדם שאינו יהודי חסידי, שאינו יהודי אורתודוקסי במובן הפשוט, הוא במובן מסוים משועבד. יהודי גם, התכוונתי, יהודי גם לא יכול להשתחרר מזה. זה ברמה ההיא נורא משועבד והוא עבד.
כן, תיאורטית הוא יכול לומר שיש חוקה, ואם תרצה, אם זה יצליח, תלך אל בית המשפט העליון, תשכנע את בית המשפט העליון, שבעצם כל הרעיון של דוחות תנועה אינו חוקתי, לא כתוב בחוקה שצריך להיות דוחות תנועה נוספים. בואו נכנס לזה. בקיצור, זה לא נכון, כל אחד יודע, נהג ברחוב, זה לא נכון.
אבל זה לא עוזר לך כלום, זה עוזר כמו צנון. והלכה למעשה אתה צריך לציית למי שיושב שם במשרד השריף, אתה צריך לציית לו, ואם לא הוא ישים לך את החיים. אין שום דרך לצאת מזה.
האופציה של חירות בהלכה
משא״כ יהודי, יש אופציה כזאת. יש, יש. בבורו פארק זה קצת יותר קשה, כן, אבל יש אופציה כזאת, יש אופציה כזאת. יש אנשים שמתנהגים כך, יש משוגעים כאלה. אני לא אומר שאני מחזיק מהם, אבל יש אנשים כאלה שהם מתנהגים כך.
הוא לומד הלכות שבת, ויוצא לו ששבת מותר לנסוע באופניים, והוא נוסע באופניים במקום, והוא בא לבית המדרש עם האופניים שלו. נניח, אני אומר משל. ואומרים לו, “אתה לא יודע מה אתה עושה?” “נו, למדתי, אני יכול ללמד אותך יותר טוב ממך.” ויוצא לי שעושים כן, ושלום.
והרב אומר שאסור ללכת על העירוב, והוא הולך כן. למה? כי הוא יכול לעיין בשולחן ערוך שהרב אומר. הוא אומר, רב, יש לי אותך בעליית הגג, השולחן ערוך שלי אומר כך, ואני מחזיק שזו מצוה, ואני רוצה, ואני צריך אפילו להילחם עם העריות, מה שלא יהיה.
אני לא מדבר על זה שהוא צודק או לא צודק, אני רק מדבר על זה שיש אנרכיזם משונה, כמעט, בדרך שבה ההלכה למעשה עובדת, אפילו בימינו אלה.
למה השלטונות לא מרוצים
ויש סיבה טובה למה כל השלטונות על הציבור הם לא שמחים עם זה שההלכה עובדת כך. והם מחפשים תמיד את ההלכה הדרושה האחת שכתוב שם שלא, שהרב יכול כן לעשות איזו תקנה שהוא רוצה אפילו נגד התורה, וזו הלכה אחת מתוך תרי״ג הלכות. יש סיבה אחת, אני מבין שזה לא כך, אני מבין. יכול להיות שאני עושה את זה יותר חשוב ממה שזה, אבל יש הלכה אחת.
וכל האחרות, אומר שכל טיפש יכול פשוט ללכת, וזה מדהים, וזה כאילו לא, וזה מאוד מפריע שיש דבר כזה רב, יש דבר כזה רב, ואין.
היסוד: אף אחד לא יכול להכריע הלכה לאחר
אני מתכוון, היו הרבה ניסיונות לעשות דבר כזה ביהדות, ולפעמים זה הצליח ולפעמים לא הצליח. אבל ביסודו, אני מתכוון, תראו, אני מתכוון, אין דבר כזה שיש מישהו שיכול להכריע את ההלכה לאחר. אין דבר כזה!
הרמב״ם חשב שהוא מחזיק שכל היהודים קיבלו את התלמוד בבלי, נניח, אבל זה לא עושה הרבה הבדל, כי אתה עדיין יכול לפרש את התלמוד בבלי איך שאתה רוצה. אף אחד לא מוסמך לומר לך מה לעשות. היחיד שמוסמך לומר לך מה לעשות זה אתה עצמך!
נכון, אבל אתה לא יכול לומר, אני מתנהג מנהג המקום, מה שהרב אומר. אני לא אומר שאפשר לעשות לגמרי אנרכיה, אבל היסוד הזה קשור לחירות, והחירות עובדת.
דוגמאות לחירות בפועל
יכול לבוא מישהו, ולא רק שיכול לבוא, זה בא. וכל העיר שונאת אותך, ואתה יכול להיות עם המנין שלך, ואצלנו לא אומרים, אצלנו בבית המדרש לא אומרים יוצרות. ואתה רוצה אפילו לעשות חרם, ואתה יכול להתלות עם החרם שלך, זה לא משנה כלום. עדיין אומרים את זה.
אצלנו הולכים להתפלל אחרי חצות. למה? כי עשינו פשט שיוצא שמותר, תוספות יום טוב. שולחן ערוך הוא רק דעה אחת של מה ההלכה צריכה להיות.
אני מתכוון לומר, בוודאי, שולחן ערוך, אני מתכוון לומר, עד כמה שאתה רוצה ללכת, אני לא נכנס לגדרים שונים של ההלכה ולאחריות וכן הלאה. היסוד הוא כך, והיסוד הוא שיש אחריות כי זה נכון, לא כי מישהו אמר שזה נכון. וכך עובדת התורה, ורוב התורה עובדת באמת כך.
פוסקים ומורא
לא רואים שום פוסק יאמר, אני מתכוון מאוחר יותר רואים כן, “אני מחזיק כך, יש לי מורא.” אוקיי, אני יודע שיש לך מורא, יש לך מורא? אני מתכוון, לך לטיפול, אל תפחד. מה אתה רוצה ממני?
אבל ה״ויואל משה” עובד כך, וזו חירות אמיתית, אני מתכוון באמת שזו חירות שלא קיימת.
חירות על חטא: החירות העמוקה יותר
ואותו דבר, מובן שזו באמת החירות על חטא, וחטא הוא הרבה יותר עמוק למי שיודע באמת איך חטא עובד. ואני לא אומר שזה מתנהל למעשה כך, כי… אבל שזה שאני יכול לומר, ויש לי את האומץ לומר שבעצם עבירות אין, למה אני רוצה להגיד להם?
אני, יצחק לוי, אין לי בעיה ללכת ליוטיוב. נכון, יוטיוב לא יכול לזרוק אותי, אני מתכוון שהם יכולים, אבל יש עבירות אחרות. על העבירות האלה הם לא מקפידים, כן? יש עבירות שהם מקפידים. הם לא מקפידים על עבירות יהודיות, והיהודים לא מקפידים על העבירות שלהם.
הכלל של תלמיד חכם
על כל פנים, אני יכול לומר שאני מחזיק שכל יהודי יכול ללמוד גמרא ולפסוק. למה אני מחזיק? אני לא מחזיק כך, רבי משה פיינשטיין מתנהג כך, יכול להיות שהתשובה שלו היא קולא.
פעם אמרו לו שהמגן אברהם אומר… אתם יודעים את המעשה של החזון איש עם רבי… מי זה היה? רבי שרגא ברנדסדורפר, אני חושב, מראשי הישיבה החסידיים. ברנדסדורפר הוא נקרא? ראש הישיבה הבעלזאי? שלום ברנדסדורפר.
המעשה עם החזון איש
הוא בא לחזון איש, והחזון איש הראה סימן חזון איש, והראו לחזון איש שהמגן אברהם אומר הפוך ממנו. אומר הוא, “כן? מעניין.” הוא לוקח עט לכתוב, “וידוי ליתא כמגן אברהם”. האחר נפל מהכלים. הוא חשב שהוא יתווכח עם המגן אברהם. אומר הוא, “כן, שכחתי להוסיף את זה. אוקיי, הוא מחזיק אחרת ממני. שכחתי, אני מתכוון, מעניין.”
זה… ואני יכול להגיד את זה. ולמה אני יכול להגיד את זה? כי אני נתמך על ידי הכוח של הספר הזה. אני לא נתמך על ידי עדות, כמו שאותו אומר, עשרה חסידים שהולכים לשחוט את מי שלא מציית לי. אני לא נתמך על ידי משטרה שיש להם כלא לשים אנשים. אני נתמך רק על ידי הרעיון, כי אני מחזיק ש… וגם לך יש, כן, מי שמתווכח איתי גם מחזיק שבעצם צריך רק לציית לספר.
אני יכול להעיז לומר, “בוא, בוא נלמד, אתה תראה, כתוב אחרת.” וזה אומר שבמציאות יש כמות עצומה של חירות, אם למישהו יש את האומץ, ובכלל אם מישהו מחזיק בלימוד, אם מישהו מחזיק בעשייה, או רוצה סתם לומר, “זה באמת לא עניין, כי אתה תגיד, ‘מי אתה?’” או הוא יגיד, “אני לא. אני רק אומר לך מה כתוב בפסוק, אני רק אומר לך מה כתוב בגמרא,” מה שלא יהיה, מי שמניחים שהוא הסמכות, אני יכול לעשות את זה, ואני לא יכול לעשות את זה כמעט בשום הקשר אחר בעולם. לא יכולים לעשות את החוצפה הזאת, לפחות לא בצורה הזאת.
אין אפיפיור
רק אצל היהודים שיש להם תורה, שתיאורטית הם מחויבים לתורה, ותיאורטית אף אחד לא יכול לומר לאחר מה כתוב בתורה. וזו חירות אדירה של מי שעוסק בתורה. כך אני מחזיק.
כמו שאומרים, תלמיד חכם, אם הוא רואה תלמיד חכם עשה עבירה בלילה, הוא ודאי עשה תשובה. הוא כתב תשובה, אמרנו, כן? החירות הזו אין לאף אחד אחר. זה נקרא בן חורין. הוא יכול, הוא באמת יכול. זה בתקווה שהוא כתב תשובה לפני כן, כי הוא לא סתם בטלן. אבל, אבל זה ה…
אבל שם כתוב שלא, שם כתוב שהוא ברוך. אוקיי, זה עוד שיחה, נראה מה זה אומר ברוך, ומי מחליט מי הוא הברוך. אה, יש דקה אחת. אז בואו נדבר על מחשבות.
העבודה המעשית של חירות
אז, זה בעולם המעשה, ובעולם המעשה זה גם עובד אגב. אני אומר לך שזה יכול לעבוד יותר טוב. במילים אחרות, פוליטיקה זו פוליטיקה, אבל תיאורטית כולם מסכימים לזה. לא כולם, אמרתי לך, יש אנשים שמאוד מעוניינים בכל מיני שלטונות צרי אופק שאומרים הפוך. אבל, וצריך למחות נגד, אני לא בצד ההוא ברגע זה.
אבל תיאורטית כולם מסכימים לזה. ואני חושב שזה עובד ממש למעשה זה עובד. במילים אחרות, אין כאן אפיפיור, ואני מתכוון לומר, עד כמה שיש אפיפיור זה ממש אפיפיור לשם מה שהרבנות היא ביורוקרטיה, לשם לכתוב במסמכים מסוימים זה עושה נפקא מינה.
כמעט אף יהודי, יש לצערנו יהודים שכן, כי הם באמת שונים מה, הם לא רוצים להיות בני חורין. אבל היהודים הדתיים, היהודים האמיתיים החזקים, הם לא כל כך מקפידים להיות בני חורין. תמיד מקפידים על האנרכיזם. אתה לא יכול, הרבנות טובה לכתוב פתקאות שצריך, אני לא יודע.
אבל לא עולה על דעתו באמת לתת דבר כזה שבחרו אותו להיות הרב הראשי, שהוא יחיה יעשה את ההלכה של כולם. משוגע? הוא יכול לעשות את ההלכה שלי? יש לי את אותה תורה כמוהו. מי הוא? הוא כלום.
תיאורטית, אה, יש הלכה של סנהדרין. יש באמת הלכה, זו הלכה ולא למעשה, כי באמת בגלל זה, כי הם לא אוהבים את הרעיון. זה לא רעיון טוב. אולי זה רעיון טוב, אני לא אומר, איפשהו צריך להיות איזו מערכת. אבל לנו לא היה כמעט מעולם לא עם כוח אמיתי, רק כתיאוריה יפה שמדברים עליה. ויש סיבה לזה.
התנאים לחירות: צריך לדעת ללמוד
אז זה היסוד הגדול שלנו, שאפשר לעשות את זה. בוודאי, כמו שהוא אומר, צריך לדעת לעשות את זה. במילים אחרות, מה זה אומר שאפשר לעשות את זה?
נניח, נניח, צריך באמת, אני מתכוון לומר, זו לא חכמה להיות בטלן ולומר, הוא אומר שיש לו יסוד לכף רגל, והוא אומר. אתה צריך להיות עם איזה מהלך במחשבה. אני חושב שאנשים מרחיקים הרבה יותר לעשות את זה, הרבה יותר קשה לעשות את זה, וזה באמת הרבה יותר קל.
ולמעשה אני לא יכול לומר, לא למדתי מספיק. ואנשים צריכים באמת לא למדו מספיק. אני לא יודע מה השיעור של לימוד, כחקירה גדולה, מה השיעור של שכבר למדת וכבר עשית כדי לוכל לומר שאני מחזיק כך.
ה״לעיוני” של החזון איש
ואתה יודע שהחזון איש נהג לכתוב על סימנים שהוא לא החזיק שהם ברורים, “לעיוני”, אני יודע, “לעיוני”, משהו כזה יש לו נוסח. והוא אומר כך, הוא היה כן, הוא אומר, אני פחות, נראה לי כך, אולי מחר אחשוב יותר אראה שזה לא נכון.
אבל למעשה הוא פסק כמו הדבר הלעיוני. הוא לא אמר שהוא לא פוסק הלכה למעשה, הוא אומר, רבי חיים קנייבסקי… לא, הוא אומר עובדה שאתה רואה, עדיין יש מקום לעיין יותר. אבל הרבה פעמים הוא כתב “לעיוני” על דבר שהוא פסק. אתה חושב שאין לי כוח להגיע לחתולים היפים? לא, אני לומד עכשיו.
אבל החסידים מספרים, הוא ממש כך נטל את כל הטרחות האלה. אתה חושב שאני אומר שיש לי עכשיו, אני חייב עכשיו לכל סעיף שכתוב פירוש על הסוגיא? אני לומד, יוצא לי כך.
כמו שהוא אומר “אלקים נגע באברהם”, יבוא מישהו, הוא יכתוב. יש לי זמן, אני רואה שאותו אומר אחרת, נראה אם הוא אומר איזו סברא טובה, נראה אם אני חייב ללמוד כל דבר. אוקיי, צריך לדעת לעיין, כמה חייבים? אני לא יודע. אבל ב—
אמונה ומחשבה: החירות של השקפה עצמאית
הקדמה: ההבדל בין הלכה למחשבה (המשך)
הקושי של לימוד סוגיא בהלכה
המפרשים מפרשים, ונטלו ממש את כל הטעויות האלה, כלומר, אני צריך עכשיו, אני חייב עכשיו לכל סעיף שכתוב פירוש על הסוגיא, אני לומד את זה, יוצא לי כך. כמו שהוא אומר, אלוקים לגבורות, יבוא מישהו, ולכתוב לי, יש לי זמן, אני רואה שאותו אומר אחרת, ורואים שאותו אומר איזו סברא טובה, ורואים שחייבים לראות כל דבר. אוקיי, אפשר לעיין, כמה חייבים, אני לא יודע.
באמונה ומחשבה זה אחרת – ואולי קל יותר
אבל באמונה ומחשבה, מה שאדם חושב, רוב האנשים חושבים שזה הרבה יותר קשה. קודם כל, זה לא לגמרי לא צודק, כי יש באמת סוגיות ועניינים שאינם פחות, יש להם פחות ידיות לאחוז בהם.
רוב האנשים, ורוב האנשים דווקא לא, וכשאני אומר רוב האנשים, אני מתכוון לומר את שלושת-ארבעת הבחורים הטובים בכל כיתה בישיבה. אני מתכוון, רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה אפילו על סוגיא פשוטה, להסתכל בגמרא, מה כתוב בגמרא, מה כתוב בראשונים, מה הם אמרו, איך הוא חידש כל שלב. יש דברים שאפילו רוב האנשים שעוסקים בהלכה בוודאי לא יודעים.
וכשלוקחים גמרא, סוגיא בישיבה, זה מאוד קשה, אפילו הוא הולך לישיבה, הוא מצליח, הוא אפילו על עשרים סוגיות לאורך שש שנים, אני יודע מה, הוא לא… פשוט להבין מה קורה, זו הרבה עבודה. אתה יכול להסתכל באנציקלופדיה תלמודית, חילוקי הדעות שהמפרשים אומרים, זה לא… זו מיומנות אמיתית שצריך ללמוד. אני לא יודע אם לומדים את זה, אבל היו צריכים.
כל אחד היה צריך לדעת להיות עם דבר כזה.
דוגמה: קנין סודר והדעת היהודית
תרגום לעברית
כמו שמישהו הניח עד, הוא רוצה לברר, זו ממש דוגמה לכך. מישהו הניח עד בעיתון היהודי, הייתי עם מישהו שהתקשר אלי. הוא סובר שמדובר בקנין סודר, כשאנשים עושים חוזה על בית, הוא אומר שיש מנהג, אני לא יודע, אני לא מבין בזה, הוא רוצה לומר לי אם מותר לחזור בו, אם אסור, אם צריך לעקוב אחרי מה שכתוב, אם עושים מתחת לשולחן עסקה שנייה.
בקיצור, והלה אומר, הרי יש סוגיה בבבא בתרא, עומד קנין סודר, הוא רוצה לשלם למישהו שיברר ויוציא קונטרס, ו… טוב, לא הולכים לעקוב אחרי הקונטרס שלו. אבל לפחות הרעיון הוא רעיון משוגע ועוצמתי. הוא אומר לנו, אני יכול לשלם, הוא רוצה לשלם לו שלושים דולר לשעה, אני חושב שזה לא מספיק, לא בשבילי, אולי בשביל אחר, אבל הוא הולך לעשות את זה, והוא הולך לשלם לעולם. יכול להיות שזה הצליח. זה קורה לפעמים שמישהו כותב קונטרס כזה, והאנשים שעוסקים בזה, אומרים, “אה, זה ברור, מבררים את הספרים, אפשר אולי להתנהג כך.” וזה משהו שבאמת קורה.
בעולם המחשבה זה קל וחומר
ובעולם המחשבה זה קל וחומר, העולם לא יודע איך לעשות את זה, ומאוד חוששים לעשות את זה.
אבל אם בכל זאת זה לא הודאה על האמת של “לא יועיל הצורך”, אז זה אפילו יותר קל. צריך בסך הכל להודות על האמת של מה שחושבים באמת. לא מה שאומרים שצריך לחשוב.
רוב האנשים לא יודעים מה הם חושבים
רוב האנשים לא יודעים מה הם חושבים. זה כבר, הוא אומר הרי כל מה שצריך, צריך, יהודי חייב להאמין כך וכך וכך. אוקיי, ומה אתה מאמין? “יהודי חייב,” שמעתי. ומה אתה מאמין למעשה? זו שאלה מאוד קשה לענות עליה. אולי כלום. אני מתכוון, אפשר לומר אולי אין אף אחד בבית. יכול גם להיות.
השיטה: להודות על האמת של מה שחושבים באמת
אבל אם אפשר לעשות את זה, אחר כך אפשר לומר, “אוקיי, לכאורה היה יוצא כך, עכשיו יש פסוק אחר, או שיש מקור אחר,” ולקחת ברצינות את המקור.
אני חושב שבהלכה אפשר לומר, “אתה למעשה חייב לעשות כך,” אבל זה לא מבוצע. אבל זה כנראה לא חם לאדם מה לחשוב. כל עוד הוא לא ביצע, לא שכנעו אותו, לא הראו לו למה הוא צריך לחשוב אחרת, הוא הולך בפועל לחשוב כמו שהוא חושב.
המציאות: אנשים מאמינים במה שהגיוני להם
ורוב האנשים למעשה מתנהגים כך. צריך הרי להודות על האמת. אני אומר, רוב האנשים למעשה מאמינים, מה שזה לא יהיה, זה החלק הזה. לא, יעלי, אתה רואה כפתור מהודר כזה? כן. יש כוח.
למעשה, רוב האנשים לא יודעים מה זה, אבל רוב האנשים למעשה מאמינים פחות או יותר במה שהגיוני להם. זו המציאות.
וכל השיעורים שיש לנו כאן הם הגמרות לכך. אם מסתכלים פנימה, רואים שיש דרך שנייה שלמה של הבנה מה זה מתן תורה, שאפשר ללמוד. בחומש יוצא דבר אחד, בפסוק בגמרא יוצא דבר שני, ומקור שלישי יוצא דבר שני. אבל רוב היהודים שתשאל אותם מה זה מתן תורה, מה זו קבלת התורה שחוגגים בשבועות, הוא יגיד לך אחד ותמיד, לעבור, אני לא יודע.
דוגמה: מה זה מתן תורה?
למשל, שאלתי, אני שואל אותך, מה זה המעשה? מה זה המעשה? הלכה למעשה, לא מעשה כבר. מה זה הלכה למעשה? שאלתי היום אדם אחד, רק בדקתי את זה על יהודי אחד, והוא אמר לי, “כן, זה כתוב בספרים.” שאלתי אותו, “מה זה כל השיעור על שבועות, מתן תורה, מה זה?”
אומר, “כן, כתוב בספרים שאפשר לתקן אפילו ביום החמישים של הספירה, אפשר עדיין לתקן את כל המידות.” אוקיי, קצר, זה מתן תורה. אין לי בעיה עם הדבר, זה כתוב בקדושת לוי, יש פשט שלם להסביר אפילו מה הוא מתכוון לומר, אבל זה לא הנקודה של האדם, הוא לא מתעניין.
במילים אחרות, הם עוסקים בתיקון המידות, יש ארבעים ותשע מידות לפי איזה פשט, מה שזה לא יהיה, ובשבועות מתקנים את כל המידות ביחד, כמו מי שפספס את ל״ג בעומר, אנחנו יכולים לעשות את זה שוב. אוקיי, אז זה מה שמתן תורה זה בשבילו.
זה דבר מאוד פשוט, אחד, זה כתוב בפעם הראשונה, אני יכול לומר כחוקר, הראשון שאומר רעיון כזה הוא מי שזה לא יהיה, איזה גוי במאה ה-18. אז הוא לא מתעניין, זה בכלל לא מעניין אותו, ואני משתמש בזה לטובתי. והיהודי הממוצע זה בכלל לא מעניין אותו.
דוגמה: ר׳ אהרן מילר בבני ברק
אתה בא לומר לו, נאמר לי, ר׳ אהרן מילר הלך לבני ברק, הוא אמר דברים כאלה, והם לא היו מרוצים, והם באו לצעוק עליו. הביאו אותו לאיזה ראש ישיבה גדול וזקן עם זקן לבן גדול, והוא אמר לו תוכחה, הוא אומר כך, הוא אומר, “מה זה אומר? בוא, פתח חובת הלבבות, מה שכתוב.”
הלה לא ראה חובת הלבבות בחייו, מה מעניין אותו מה כתוב בחובת הלבבות? הוא הסתכל עליו, אמר לו כמה פשטים רגילים בחובת הלבבות. זה לא מעניין אותו, הוא לא רוצה לדעת מה כתוב בחובת הלבבות.
אנשים מאמינים במה שהגיוני להם – לא במה שכתוב בספרים
אנחנו נאמר מה שהגיוני לנו, לפי כל ההנחות שלנו שאף אחת מהן לא הגיונית, אבל פחות או יותר מה שהגיוני לנו הלכה למעשה בחיינו, עם הגבינה והעוגת הגבינה ועם הלהיות ערים בלילה, מה שהגיוני לנו, זה מה שאנחנו מאמינים באמת.
מה שאנחנו אומרים תיאורטית שאנחנו מאמינים בחובת הלבבות, אנחנו לא מאמינים בחובת הלבבות, אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים. וכך זה עם כל דבר, אין הבדל, אותו הבדל בדיוק.
דוגמה: ספר על אמונה שהוא “לגמרי מעורבב”
אני עושה היום את הגיבור שלי, גוי כבר, הוא כתב ספר על אמונה, ולגמרי מעורבב, הוא אומר מה שהלב רוצה. הוא לא מביא אף מקור אחד, אפילו הוא תופס פסוק וזה עומד לגמרי אחרת, אולי אפילו לא פסוק, אני לא זוכר. הוא מביא איזה תשובות אחרונים כשהוא צריך להיות, זה לא בנוי על זה.
הוא לא מתיימר שהוא רוצה לומר כמו שהוא מתיימר בכל סוגיה, זה גם קצת מתיימר, בוא נראה מה הרמב״ם אומר ומה הראב״ד אומר, ואנחנו עושים איזה מהלך. הוא לא עושה את זה, הוא יושב והוא אומר, זה נראה כך, זה נראה כך, וזהו. קדימה. וזה למעשה מה שהוא מאמין.
ואנשים, הרבה אנשים כועסים על זה, מה זה אומר שאתה יכול לבוא היום ולמחוק את כל הדבר? אבל בהכרח זה עובד כך, בהכרח זה עובד כך למחשבה. אפילו הכי דתי עובד דווקא כך.
דוגמה: הרבי מליובאוויטש ומשיח
יש כמה יהודים אורתודוכסים מודרניים, אני יודע מי ב-YU, שכועסים שהרבי מליובאוויטש אומר פשט במשיח אחרת מהרמב״ם. אף יהודי חסידי לא מתעניין, ואף יהודי אחר לא מתעניין, חוץ מדוד ברגר, אף אחד לא מתעניין.
הרבי אומר אחרת? אוקיי, נו אני גם אומר אחרת, מה אתה רוצה ממני? אתה רוצה להאמין לרבי? אוקיי, אני גם אומר פשט ברבי, אני חושב שהפשט שלי הוא שטויות? אף אחד לא מתעניין בזה, כי באמת כי מחשבה עובדת באמת לא כך.
אנשים יכולים לומר שהרבי מליובאוויטש הוא אפיקורס מסיבות אחרות, גם לא בגלל שהסיבות שלו הן כי הרמב״ם עומד, סתם כי זה נראה לי אפיקורס, אוקיי. לא הרב שכטר, לא אף אחד אחר, לא מתעניין במה שדוד ברגר אומר. הוא חוקר אקדמי, הוא מתעניין, כי כתוב הרמב״ן אמר שצריך לנהל ויכוח, אוקיי. זה עניין למעשה, זה לא רלוונטי לאף אחד, זו היסטוריה.
סיכום ההקדמה: שתי נקודות העיקר
לכן, בקיצור, הלכה למעשה, לכן הלכה למעשה זה כמו בהלכה החזון איש ורבי משה פיינשטיין וצדיקים ליטאים אחרים אמרו שמותר להכריע לבד מהגמרא, כך במחשבה לגבי להכריע לבד מספרים, על זה בוודאי אי אפשר לומר שצריך לדעת יותר.
צריך להיות מכיר, כן, אני באמת חושב שצריך לדעת יותר, אבל למעשה לא יעזור שאני אומר את זה, כי אתה בכל מקרה תחשוב מה שאתה רוצה לחשוב. אז לפחות תהיה מודע לכך, ואם יש לך מודעות לכך, יש לך ניסיון אמיתי ללמוד יותר.
החשיבות של מודעות
אתה לא אומר, אתה תופס שהמהלך שלך שאתה מאמין הוא לא מספיק, חסר משהו, זה לא מתאים למקורות, ישר בכלל, מה שרוב האנשים חושבים בצורה נוראה לא מפותח, רוב האנשים לא פילוסופים, כבר חשבתי יותר מדי עמוק, אני לא רוצה כאן. טוב, ואדרבה, תתחיל לחשוב, ולאט לאט, ככל שתחשוב יותר תדע יותר, תאמין יותר.
דרך ארץ להבנות קודמות
עכשיו, צריך להיות דרך ארץ להבנה קודמת, צריך להיות דרך ארץ, זו לא סתירה, זה עומד על כך. סתם, מי שכתב את זה יש לו דיבור מסוים, אני מבין אותו, אני לא חושב כך. אני לא יכול להאמין בדבר שלא אמרתי, דבר שאני לא מבין, אני לא מבין איך זה הולך. טוב, וזו המסקנה היוצאת מזה, ועל כך זו דרך טובה ללמוד כל דבר.
איך אנשים מגיעים לדעה
ובאמת רוב האנשים שיש להם לפחות בכלל איזו דעה, זה כי הם למדו ספר אחד שהתאים, והוא הולך עם זה. אה, אתה מגיע למיעוט, אתה דעת יחיד, שיהיה דעת יחיד, זה לא מעניין אותי. זה עובד לך באמת כך, וכידוע זה באמת לא עובד לך כך.
חירות: החופש של התורה
טוב, עד כאן ההקדמה, ועד כאן זה בדרך של הכותבים, אלו שתי הנקודות:
שלא רק שצריך אלא שמותר לעשות לבד את ההלכה, כי אין מי שאמר, כי אין מי שאמר, כי בכל מקרה, מאותה סיבה כי אין מי שאמר, ושנית לאגדה חייבים לבד, אין דרך החוצה, כי בכל מקרה כל אחד מאמין לבד במה שיוצא לו, ממילא שיודו על האמת, טוב.
זה נקרא חופש
וזה חופש, זה נקרא חופש, כמו גוי, אבל זה חופש, זה נקרא חירות מי שעוסק בתורה, כי אף גוי לא יכול לעשות את זה, לא בהלכה, לא באגדה.
אני לא רוצה לדבר על האגדה הגויית, כי זה כבר יותר מדי פוליטיקה, אבל בעולם הגויי אסור להיות אפיקורס, בעולם היהודי מותר להיות אפיקורס.
כל הנשמות היו בהר סיני
אם אתה מגיע, כולם מסכימים, אני לא מדבר על הריקים שיש כאן סתם בשלטון ולא באמת, אבל כל מי שמאמין שבעצם התורה בנויה על אמת, מסכים שאם מישהו בירר נוסח שיוצא לו כמו הרמב״ם, הקבלה, הזוהר, הוא מותר, הוא יצא לו, הוא לא צודק, אני יודע, אני צריך לצעוק אולי, אבל יש את הכוח.
אנשים, אתה רואה מה אנשים עושים, אנשים הולכים לצעוק, “הרמב״ם אמר”, וזה עובד, זה לפחות דבר, אין באמת דבר כזה בכל מקרה באף מקום אחר, לא באותה דרך לפחות. עוד איך זה נראה בעולם החיצון זה שיחה אחרת, אבל זה ה, זו הסיבה שאני גאה להיות יהודי, כי יהודים יכולים להאמין במה שהם רוצים, ואף אחד לא יכול להגיד להם או לא, כי הייתי בהר סיני כמוך, מבין? זה ה, כל הנשמות היו בהר סיני.
ניגוד לעולם הגויי
אין דבר כזה מצווה אצלהם, ולכן יש שאסור ללכת על אור אדום, אפילו זה באמצע הלילה, זה לא הגיוני בכלל, זה לא יעזור כלום, אתה תיאורטית יכול לעזור, אבל גם למעשה זה לא עוזר שום דבר לכל הספרים. אפילו ביררת בעיירה בקפוצ׳ין פולטש, אתה לא יכול לכתוב בלעז.
זה שנייה, בוא נשווה את זה לדת. חוק מה שרלוונטי, חוק מה שרלוונטי לאנשים. אה, הדתות הגויות לאו. באופן כללי, הגויים… אני לא רוצה עכשיו להגיע בסופו של דבר לומר מה יהודים טובים יותר מגויים בהלכה ובעובדה. זה לא העניין של… אני מדבר תורה. באופן כללי, רוב, לא רק את זה, אפילו ככל שיותר…
מתן תורה: מה באמת השתנה?
אנרכיה בהלכה אורתודוכסית (המשך)
אפשר לעשות… תיאורטית זה עוזר, אבל גם למעשה זה לא עוזר שום דבר כל הסברות. אפילו זה היה מפורש חוק חוקתי חמור, שאתה לא יכול לכתוב רק… חוקים שרלוונטיים לאנשים.
אה, הדתות הגויות לאו, הדתות הגויות לאו, באופן כללי הגויים… אני לא רוצה עכשיו להגיע בסופו של דבר לומר מה יהודים טובים יותר מגויים בהלכה, בעובדה, זה העניין של… אני מדבר את הרעיון. באופן כללי, רוב… לא רק את זה, אפילו ככל שיותר מודרני יהודי, הוא פחות אנרכיסטי. זה יותר הרב אמר, וממילא כך ההלכה. כל אחד מה… היהדות האורתודוכסית היא הכי… לא תופסים את זה, חושבים שזו הכי דתית, זו הכי… הכי… אה… איך אומר? זו הכי חופשית. גמיש אני לא יודע אם זו המילה הנכונה, אבל אין שום סמכות, זו אנרכיה. כל רב יכול להגיד לך מה שהוא רוצה, ואף אחד לא יכול לעשות לו כלום.
או שאפשר לעשות? בבורו פארק אפשר… אני מבין. לא גיאוגרפית, זה תלוי באילו תחומים של תורה. יש דברים שאתה לא יכול לזעזע. יש להם, יש להם. אוקיי, לא, אני לא רוצה… יש להם, אבל למעשה… למעשה, עכשיו, אני… ב… זה פרוטסטנטי, מאוד פרוטסטנטי במובן הזה, אני לא רוצה להיכנס. הפרוטסטנטים זה כך. מאוד פרוטסטנטי, אבל לא… מאוד פרוטסטנטי במובן הזה. אבל… פרוטסטנטי זה באמת חידוש גדול אצל הגויים, אצל יהודים זה תמיד היה כך במובן מסוים. כל אחד יכול ללמוד ולומר מה שהוא רוצה, מה עושים משהו.
פוליטיקה והלכה
טוב, אני לא רוצה את ההלכה הפרקטית עם פוליטיקה. אמרתי, פוליטיקה זה לא השיעור שלנו. אני רק אומר רעיונות שאפשר ליישם לפוליטיקה, אבל לא את הפוליטיקה עצמה, שכל אחד עושה לבד. בכל מקרה, זה ה… זו ההלכה למעשה, ומזה טוב מאוד להיות יהודי שיודע ללמוד. זו הנקודה, לדעתי.
ואני רואה כך, ואני רואה באמת שהאנשים שיש להם את ה… כבר דיברתי על זה בשיעור שלי ערב שבת. אחרי הסיום אפשר כבר ללמוד מחדש. תראה, רבי אמיתי הוא מישהו שילמד אותך איך לעשות את זה בלי להיות טיפש. אני מתכוון לומר, בוודאי אפשר להיות טיפש, אני לא מדבר על זה, אבל זה הרעיון.
מתן תורה: שאלת היסוד
טוב, אלו הנקודות. רציתי לומר עוד שיעור, סוף השיעור, השעה אחת עשרה. הייתי אומר עוד שיעור, אני עוד אומר את הכותרות שלו, גם עוד לא הכנתי אותו, אבל אני אומר את הכותרות של השיעור. זה דבר טוב לחשוב עליו לקראת שבועות. ובאמת לא ביחס לזה, אין לי תוכניות לזה, אותו דבר, ולהראות דוגמה.
מה זה מתן תורה?
תרגום לעברית
יש כאן דבר כזה, מה זה מתן תורה? קבלת התורה? מתן תורה? זה בערך הרעיון. כן, שבועות היה קבלת התורה, אוקיי, זה היה אז, זה לא היה, בגלל מה יום הטוב, עוד שיחה. אבל זה מה שכתוב בסידור, זמן מתן תורתנו, כן? זמן מתן תורתנו, וזה אומר שביום אחד בא הקדוש ברוך הוא על הר סיני ונתן את התורה. כך, זו העובדה, הדבר הבסיסי.
עכשיו, אני רוצה לחדש, אני לא יודע אם אני רוצה לחדש, אני רוצה להבהיר, מה זה אומר, מה הפירוש? מה זה בכלל אומר? אני מבין את המעשה, אני מבין את המעשה, אבל מה זה אומר? וכמו שאני אומר תמיד, כולנו רגילים שזה אומר דבר מסוים, יש לזה משמעות במערכת משמעויות מסוימת, וכן הלאה. וצריך לומר את זה כדי לדעת מה זה אומר, ובכל זאת צריך לראות שיש כאן שלוש, אַרבע אפשרויות, או שלוש אפשרויות, לומר מה זה אומר.
האם אני אנסה למסגר את זה בדרך אחת למשל, באיזו דרך שאפשר לשאול את השאלה, כדי שבכלל נוכל להבין שזה לא פשוט מה זה אומר, שזה אומר דבר אחד, זה שיש כאן שאלה כזו, והשאלה היא באמת אפשר למצוא מקורות רציניים מאוד, ראשונים ואחרונים, ששואלים את השאלה והם מדברים על זה. והשאלה היא, מה קרה? מה נשתנה? מה ההבדל לפני מתן תורה ואחרי מתן תורה? מה אני מתכוון? אתם צריכים לדעת את כל העניינים, כן? מה קרה? מה ההבדל?
הקושיא של אברהם אבינו
יש תורה. יש תורה, אוקיי. למה, לא היה תורה? זה לא היה פעם אחת. אתה יודע שאברהם אבינו עשה עירוב תבשילין? אה, אתה לא מאמין לזה, אוקיי, זו בכל זאת מציאות. היו לו מצוות גם, לאברהם אבינו. נגיד לא עירוב תבשילין, מצוות של ברית מילה, מצוות של ללכת לארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא אמר כל הזמן מה לעשות. היו שבע מצוות בני נח. שבע מצוות בני נח פחות או יותר זה אותו דבר כמו תרי״ג מצוות. הייתי אומר שזה היה שכנוע, על זה היה אותו אורך פחות או יותר. למה אתה מסתכל עליי ככה? זה פשוט. תחשוב על זה, דינים, זה חושן משפט, זה כל, יורה דעה, וכן הלאה. היו מצוות. נח היה לו תורה, אסור לאכול, אסור לאכול בשר, היה תורה סדר המועד.
זה לא רק היה מתן תורה. זה היה. ובכלל, בואו נדבר במובן רחב יותר, חוקים, לא היה אף פעם ציוויליזציה אנושית שלא היו לה חוקים, פחות או יותר, אוקיי, אמרתי בשבוע שעבר שלא, אבל אני מתכוון לומר באופן יותר רחב, במובן רחב יותר, זה היה. אז מה קרה? אז מה נוגע בכלל למעמד הר סיני? יש הרבה מאוד חברות עם חוקים, שאין להן משהו כמו מעמד “היום ניתנה תורה”.
החוקה האמריקאית כהשוואה
שאל אמריקאי, באיזה יום נוצרה אמריקה? אוקיי, היתה חוקה, התיישבו, לא היתה עד אז חוקה? אוקיי, כבר היו חוקים. אבל נגיד, אבל אם לא היה, יש חוקה בעצמה, למה הם ילכו אחרי החוקה? הכל היה חוקים, חוקים אנגליים, אוקיי. היום יש פסק, היום לא צריך ללכת אחרי החוקים האנגליים, אלא החוקים האמריקאיים, אוקיי. אז מה בדיוק ההבדל של החוקים שהיו לפני כן? אפשר אולי לומר שזה שונה. אבל מה אברהם אבינו היה מנוהל אחרת? זה ההבדל? שינו כמה חוקים? אוקיי, אז שינו את החוקים, זה מתן תורה, שמחים? נגיד, שמחים שיש חוקים אחרים?
תיאוריית “החוקים החדשים”
לפני מתן תורה עשו כך וכך, בשר בחלב, לפני כן אברהם אבינו הגיש, ועכשיו אסור. חוקים אחרים. אבל זה עדיין, ההבדל הוא רק, איך הקדוש ברוך הוא, אם אתה אומר את זה ככה, זה באמת לא שינוי אמיתי, זה לא, כמו שאומרים, הבדל בכמות לא באיכות, כן? זה חוקים אחרים. לפני מתן תורה היה שאברהם אבינו התנהל כך וכך, ועכשיו הקדוש ברוך הוא שינה. מה התכלית של סיוט כזה? למה הוא ישנה את זה? זה למעשה מאוד מוזר כשחושבים על זה ככה.
משה רבינו, יום לפני כן, היה טעם של אכילת עוגת גבינה, כן? יום לפני כן אפשר היה לאכול איך זה הולך? מה שזה לא יהיה, מה זה החלב והטריפות, והיום אסור. זו דרך מאוד מטורפת לחשוב. למה זו הנקודה שאסור? למה בדיוק אסור? סתם קסם קרה?
בפשטות לא עשו. זו האמת האמיתית. אני מתכוון, בפשטות המדרשים שאומרים שאברהם אבינו קיים את התורה, הם אומרים הם מבינים שהתורה היא מה שצריך לעשות. מה יהודי צריך לעשות, אני יודע. מה הנפקא מינה מה אברהם אבינו גם עשה? זה כן מחויב, זה לא מחויב. זה לא הגיוני. זה מאוד מטורף לחשוב שיום אחד השתנו החוקים. נגיד יכול להיות שקרה דבר כזה. זה לא כל כך מעניין, אם אתה חושב על זה ככה. אז מה? לפני כן רוקדים על יונים סוסיא? חוקים חדשים. עד עכשיו אפשר היה לאכול בשר, עכשיו אי אפשר. אני אומר מה הבנין שלי. כן.
שאלת רב סעדיה גאון
אז זו רק דרך אחת להסביר. ובאמת, יש באמת ראשונים שלא סוברים כך. אני רוצה רק לומר, רב סעדיה גאון בהקדמה שלו, הוא מדבר על זה שצריך להיות תורה. רב סעדיה גאון הוא מאוד… אחד הראשונים ביותר מסוג השיחות שלי שאני מדבר כאן, שצריך להיכנס ליסוד של היסוד של היסוד, רב סעדיה גאון הוא כמעט היחיד שמניח את היסודות הללו. ורב סעדיה גאון שואל שאלה כזו, כשהוא מדבר על תורה, הוא שואל את השאלה, למה בכלל צריך להיות תורה? אנחנו מאוד משוכנעים, רוב האנשים האחרים, שיש תורה. השאלה היא איזו תורה, איזה צד, מותר כן לאכול בשר או לא. אבל מאי חזית שיש דבר כזה תורה? מאיפה אתה מקבל את הקונספט הזה? זו לא סתם תורה, תורה אלוקית מהקדוש ברוך הוא. אפשר מאוד טוב לחיות בלי תורה. הקדוש ברוך הוא לא צריך לשלוח. אנשים נותנים לעצמם עצה בלי זה. זו שאלה רצינית.
והוא מנסה להוכיח שהיה. ומכיוון שהוא מנסה להוכיח שצריך להיות, הוא נשאר עם קושיא, מה היה עם אברהם אבינו? איך הוא חי? היתה לאברהם אבינו גם תורה. אבל זה שונה, הקדוש ברוך הוא הוא תכלית הידיעה, זה מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לחשוב, הדרך איך הוא חושב. אני אומר רק דוגמה. מה?
ואני מניח, לפיו לא ראו את התורה דבר כל כך גדול. הוא לא חגג שבועות יותר מדי, כך יוצא. אני לא יודע. אני מניח שהוא לא ידע לחפש, אבל זה כבר היה המנהג, אני לא יודע. אבל כן, זה היה לפני… כמו שהוא אומר שם.
מה אומר החומש והתנ״ך?
מעמד הר סיני בתנ״ך
אה, אז עכשיו ככה, אם מסתכלים בחומש, אני רוצה לומר שלוש או ארבע תיאוריות מה קרה במצרים. יש עוד תיאוריות, בחב״ד יש להם תיאוריה שלמה על זה. יש להם עשרות תשובות על השאלה. ואחרים.
מה כאן, אני לא אוכל להאריך, אני רוצה רק לתת כך מסגרת לשלוש תיאוריות שונות שאפשר להיות על זה. תיאוריה אחת, כל אלה שאינם התיאוריה הראשונה, התיאוריה הראשונה היא גם קצת תיאוריה שאפשר אולי להבין, אבל כל שלוש התיאוריות אינן התיאוריה שהיו חוקים חדשים, שזה גילוי.
זה ככה, בפשט החומש, מי שמסתכל בתורה, ובתורה, כידוע, בתנ״ך כמעט לא מוזכר מעמד הר סיני כדבר. יש פעם או פעמיים בתנ״ך כתוב בפירוש מעמד הר סיני, וגם שאז קיבלו חוקים. פעמיים בתנ״ך מוזכר שהקדוש ברוך הוא דיבר לישראל על הר סיני. חוץ מפרשת יתרו ופרשת ואתחנן, כתוב זאת פעמיים בסוף התנ״ך.
אבל לאורך כל ימי הנביאים, ממשה רבינו, מיהושע בן נון עד, נו, מי היה השני שאמר? נחמיה ו… איך קורים לו? מלאכי. חוץ מה… מלאכי אומר גם, הוא אומר כן, הוא אומר חורב. חוץ מנחמיה ומלאכי, שזה ממש השניים האחרונים, פחות או יותר הדור האחרון של נביאים של תנ״ך, כל הזמן, צועקים מאוד, ירמיהו צועק, ולא הולכים אחרי התורה, ויהושע בן נון אומר את כל הדבר, הוא בנה על זה, הוא אף פעם לא אומר, “וזכרו לא את היום שראו את משה רבינו.” הוא אומר את זה פעם אחת בואתחנן, אבל זה הכל. מואתחנן עד נחמיה אין. ואפשר למצוא רמזים, אולי כתוב ברמז, אבל בפירוש לא כתוב.
מה כתוב כן: הברית
אבל מה כתוב כן? וזה חשוב לנו לתפוס, מה כתוב כן? זאת אומרת, מה אומר כן מתן תורה לתורה? ואפילו כשמסתכלים בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, רואים שכתוב שם, ולא כתוב מה אנחנו חושבים שכתוב. מה שכתוב שם זה שהקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל. ברית אומר עסקה, או חוזה, או אמנה, איך שתרצה להמשיג את זה. הוא עשה עסקה, ברית. ובברית כתוב, כמו שכתוב בעסקה, יש שני צדדים, נכון?
אנחנו יש לנו “ה׳ אלקינו”, וכך, דרך אגב, דרשת משה רבינו על מתן תורה התחילה ככה, “ה׳ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב”. כך זה מתחיל. לא כתוב “ה׳ אלקינו”, הוא מדבר על זה, זה דבר נפלא, ראו את הקדוש ברוך הוא, זה הכל מאוד יפה, אבל זו לא המסגרת העיקרית שלו. ויש להם מנהג להתחיל את הפרשיות במקום הלא נכון. מי שמסתכל רואה, שם זה מתחיל, “וידבר משה”, מה שזה לא יהיה. זה לא כתוב בנסתר. משה בא, הוא אמר, “רבותי, הקדוש ברוך הוא כרת ברית.” ואחר כך יש את הדבר, אחרי מתן תורה יהיה כל הפעם. אומר הוא, “ממילא, הם צריכים ללכת אחרי הברית.” ואתה רואה שהעם לא, לא תופס.
הברית אומרת פחות או יותר שכל אחד יודע בארץ ישראל, בקיצור, “אם תהיו טובים, אני אהיה טוב, ואם תהיו רעים, אני אהיה רע לכם.” אבל לא סתם טוב באופן נפשי, כי זה עוד היה לפני כן, צריך לזכור. זה שאם אדם עושה טוב, טוב לו, זה כבר רק
מתן תורה: ברית, קבלה, והמשמעות ההלכתית של הר סיני
ברית, חידוש הברית של אסא המלך, והיסודות ההלכתיים של מתן תורה
ברית כעסקה מיוחדת — לא מוסר אוניברסלי
מרצה: טוב במיוחד, כן? במילים אחרות, זה צריך בכלל להיות הוגן. אבל זו עוד רמה. זה כמו, כמו שאני לא רשאי לגנוב ממך בכלל, אבל זה שאתה צריך להגן עליי, למשל, זו אמנה, נכון? למשל, כך החוקרים אומרים שכל האמנות מעוצבות על אמנות כאלה. זה מה שלמשל שני מלכים, זה שאמריקה, למשל, מידת הדין, מידת המוסר אומרת שצריך לשלוח כמה פצצות לאוקראינה, אוקיי, כמה. לא לתת ממש שפוטין… שולחים להם עזרה, אבל לא חיוב. לכאורה היית רוצה לומר אולי שכן, אבל לא מתנהגים כך. אין חיוב שהוא ממש ילך להילחם בשבילו. אין חיוב.
אם היתה ברית, נאט״ו, כן? היה כן מחויב. אם היה נאט״ו, היה צריך ללכת, למה? יש עסקה. עומד אם אנחנו בתנאי, שאם יש לי בעיה, הוא יבוא אליי, וכן הלאה. אבל זה נקרא ברית.
ברית אינה החוק, חוקי השכר והעונש כביכול שקבועים בעולם. זה בכלל, התורה מאמינה בדרך כלל שזה טוב, הקדוש ברוך הוא טוב, ורואים את זה במבול, בסדום, לא היה שום קשר לזה. אבל זה דבר מיוחד. הקדוש ברוך הוא הולך במיוחד, אתה לא תהיה גלוי מכל הארץ, אני אדאג לך במיוחד. למה? כי אתה תהיה מיוחד איתי.
במילים אחרות, גוי רשאי לעבוד עבודה זרה, פשוטו כמעט. “אשר חלק לכל העמים”, כתוב במדרש תנחומא, הפירוש הוא שמשה רבינו, אין חיוב, אדם רשאי ללכת לאחר, רשאי לעשות. במילים אחרות, לא אסור לאף אחד. זה אסור, כמו המשל של המלך, כך המשל שעובד.
כן, לא אסור לאוקראינה או לטורקיה, אני יודע מה, ללכת לעשות עסקה עם רוסיה. הם רשאים, אף אחד לא יכול לעשות להם כלום. אבל אם אתה הולך איתי, אסור לך ללכת איתם. “אנכי ה׳ אלקיך”, אתה רוצה עסקה איתי? לא לדבר עם שני.
אני כבר מדבר על כל הנקודות התיאולוגיות של זה, אבל כך הברית עובדת. וזה קרדיט נוסף, נכון? ולכן, זה תמיד מה שכל הדברים האלה מדברים על זה. ומי שמסתכל במשה רבינו, כשהוא מדבר על זה, הוא עושה שוב ברית, כי אולי הם כבר שכחו, אולי כבר לא רוצים את העסקה.
שיטת הרמב״ן: הברית בטלה בסוף בית ראשון
והברית כבר… אני תמיד סובר כמו הרמב״ן, שהברית פחות או יותר בטלה בסוף בית ראשון. זה כבר לא עובד, ישראל אמרו שלום, הקדוש ברוך הוא אמר שלום, וזהו. עד שכנסת הגדולה עשתה מעין מתן תורה חדש.
אבל כך לומד הרמב״ן, שזה בטל. זאת אומרת, אנחנו לא בארץ ישראל, אז לא. העסקה עומדת, אני לא בארץ ישראל, אז לא זה לא. אין לי כלום… לא הזמנתי אותך יותר. מה? זו הברית, פחות או יותר, כן.
הגמרא בסנהדרין, לא תמיד, אפשר לדייק בכל פעם, אבל פחות או יותר, הברית היא… כך לומד הרמב״ן, כך הפשט, שהברית פחות או יותר נעשתה על הגמול והעונש בארץ ישראל. בפרשת יתרו לא כתוב זה ברור, בפרשת משפטים כתוב זה כן. אפשר לדייק בכל פעם, כתוב הרבה פעמים הברית, צריך לדייק בכל פעם. אבל באופן כללי, “ואם לא תשמעו” הכל על ארץ ישראל. אז לא זה לא, שלום, יום טוב.
וזה, בכל מקרה, זו שיחה אחרת. אבל אני אומר רק, זה הפשט הפשוט, ובפשטות, זה מה שזה אמר הר סיני למשה רבינו, זה אמר את זה.
פשט #1 בשבועות: חידוש הברית — אסא המלך
זו המשמעות של, אם אתה רוצה לשאול שבועות, שבועות הוא הזמן, אז אפשר לדבר על זה, נכון? בעצם, אני חושב שהאדם הראשון שאפשר לחשוב, שזה למדתי בדברי הימים, אני רק לא זוכר, אני חושב שהאדם הראשון שאפשר לחשוב שהוא עשה משהו בחודש השלישי היה… מנסה לזכור מי… כבר שכחתי, נו אינטרנט… רשמתי את זה, אני צריך באמת להוסיף את זה לרשימת המקורות שלי. אבל יש, אני רוצה לומר משל לבני, שזו ראיה טובה מאוד.
הראשון… כן, כן, אסא, אסא, אני כבר משוגע. אסא המלך היה בעל תשובה גדול, כידוע, כמו שכתוב במלכים ובדברי הימים, אביו לא היה כל כך צדיק, והוא היה צדיק. ואסא המלך עשה קיבוץ גדול בחודש השלישי, “ויבאו ירושלים בחודש השלישי”, כך כתוב בדברי הימים ב׳ פרק ט״ו, “בשנת חמש עשרה למלכות אסא, ויזבחו לה׳ ויבאו בברית לדרוש את ה׳ וכו׳ בכל לבבם ובכל נפשם וכו׳ וישבעו וישמחו”, בקיצור, הם עשו יום טוב גדול.
תרגום
והמפרשים, אני כבר לא זוכר מי הראשון שאומר זאת, אבל המפרשים, אולי יש מדרשים, אומרים שזה היה שבועות. אולי יאשיהו ייסד את הענין שחג השבועות הוא זכר למתן תורה, אבל על כל פנים, זה המקום הראשון שמוצאים שהוא עשה בחודש השלישי, שלכאורה היה זמן חג השבועות, ובדיוק באותו יום הוא עשה מעמד.
מה היה מעמד שבועות כזה? מעמד חידוש הברית. כלומר, עכשיו, עברו על הברית, עבדו עבודה זרה, עברו על הברית, עברו על הברית. אז הוא אסף את העם, הייתה ישועה, הקב״ה עזר אז, מה שהיה, וראו, צריך להמשיך כן לעבוד את ה׳. וזה פשט אסא המלך בשבועות, וכך למדו בתקופת בית ראשון, את ליעסט. וזה פשט מספר אחד, שאת ליעסט מסתבר.
פשט #2: “הדר קבלוה בימי אחשורוש” — קבלה חדשה, חד-צדדית
הפשט השני, שלא הבאתי כל כך בבירור, אלא בקיצור הענין, אחר כך, ובאמת צריך לברר זאת, אפשר לספר את ההקשר ההיסטורי, אני לא אוהב לעשות הכל היסטוריה, שהגמרא אומרת במסכת שבת ש״הדר קבלוה בימי אחשורוש מהבת הנס”, וזה בעצם אומר, כך לומד הרמב״ן שם שמדבר על כך, והרמב״ן במסכת שבת, כך אני מבין את זה בדרך כלל, שזה אומר שעכשיו יש לנו תורה חדשה שלא בנויה על ההבטחה של ברית.
אפשר ללמוד זאת באופן א׳ ובאופן ב׳, “בניך ערביך”, אפשר לחשוב הרבה על איך להבין זאת, אבל על כל פנים, היהודים אמרו, כמו שהכתב סופר אומר על נחמיה על ביאת המשיח, אנחנו רוצים ללכת עם התורה אפילו אם זה לא מצליח, בעצם.
הקבלה החדשה: מרצון, לא מחמת ברית
במילים אחרות, אנחנו מחזיקים שהתורה היא דרך חיים טובה, זה טוב לנו, לא בגלל שמישהו כופה עלינו, לא בגלל שהיה כדאי לקבל את ארץ ישראל. אנחנו לא בארץ ישראל, אנחנו בבבל, אנחנו בפרס, ואנחנו רוצים בכל זאת.
ועל כך הולכים דווקא לארץ ישראל, אפשר לומר את המצווה, אבל העלייה השנייה לארץ ישראל נראית שונה מאוד מהפעם הראשונה. בפעם הראשונה הלכו בכוח, הקב״ה אמר להם, והם עשו הכל, וזה הלך מעצמו, מבין? כן, הקב״ה נתן כוחות וכן הלאה, אבל הם לא היו עם אותו בירור.
וכך אומר הירושלמי מדבר על כך, והגבעת ארובות המוסר, שהם לא קיבלו מרצון מאהבה, אלא הם קיבלו, כמו שכתוב שם בספר עזרא ונחמיה, שכשהם באו מהגלות הם עשו ברית חדשה. הם עשו אמנה, הם כתבו שטר, הם כולם מסכימים לקיים את התורה. כתוב שם רשימה של מצוות שהם מסכימים, אלה הדברים שהם הולכים נכון, והם הולכים לקיים מצוות התורה. לא שהקב״ה בא והם כתבו כתובה וכן הלאה. פשוט, אנחנו רוצים.
“אנחנו רוצים” — לא “אנחנו צריכים”
במילים אחרות, כבר אמרתי את הטעם דווקא בשיעור על נפש החיים על כך, אנחנו מקיימים את התורה לא כי אנחנו צריכים. אנחנו לא צריכים. אנחנו לא צריכים. העסקה נגמרה. אלא אנחנו רוצים. ואנחנו רוצים, ואנחנו רוצים לא… יודע, עולם גדול. אבל אלה שרוצים, הם רוצים. וזה “הדר קבלוה מאהבה”.
ההבדל היסודי: חד-צדדי לעומת דו-צדדי
עכשיו, ה״הדר קבלוה מאהבה”…
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: לא, זה שונה מאוד, כי זה חד-צדדי. זה חד-צדדי. זה לא ברית אמיתית. הירושלמי משתמש במילה “ברית”, אבל זה חד-צדדי. זה מהלך שונה לחלוטין, זו הבנה שונה לחלוטין. אתה יכול לחשוב, אני לא חשבתי על כך, אבל זו הבנה שונה לחלוטין באלוהים, וממילא יכול להיות שמבוארות בתוכה הבנות אחרות כאלה. אבל זה לא, זה חד-צדדי, זה בטוח שזה חד-צדדי. זה מרצונם.
“כפה עליהם הר כגיגית” — לא עסקה אמיתית
לכן הגמרא, הרמב״ן אומר, כשהגמרא אומרת שהברית הייתה, איך כתוב? “כפה עליהם הר כגיגית”, זה לא אומר ממש שהיה הר כגיגית. זה אומר שכשאתה בא למישהו ואתה אומר לו, “בוא לכאן, או שאתה מקיים את התורה, או לא, אני אהרוג אותך.” זו לא עסקה. זו לא עסקה. אה, אתה חזק יותר, בסדר. אם אמריקה הולכת, רוסיה אומרת לאוקראינה, זו לא עסקה, מבין? אני החזק ביותר, אני האל החזק ביותר, אתה חייב לציית לי. זה לא איך שמבינים את זה אצל שיינא.
אפשר כן אחרת. אתה רואה שיש גויים, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. אנחנו רוצים. למה אנחנו רוצים? יש הקדמה שלמה על למה. אני לא יודע, שאלה טובה, “בני ובני בני” וכן הלאה. אבל למה לא, אנחנו רוצים, זה משתלם לנו. אפילו כשהקב״ה לא רצה כביכול להיות בברית כזו, או שהוא לא אמר שהוא הולך לעשות ברית, אנחנו רוצים בעצמנו. זה דבר חדש לגמרי.
אני לא רוצה להיכנס לזה יותר, אני רק רוצה לומר שזה אולי הסיבה שבאים לפשט חדש.
פשט #3: הר סיני בגמרא — המשמעות ההלכתית
עכשיו, כשבאים לחז״ל, זה מאוד מעניין, וזה עוד שיעור, שיעור שלם. אני רק אומר פשט מספר שתיים או מספר שלוש, איך שאנחנו מחזיקים, הוא שמסתכל בגמרא, איפה מוזכר הר סיני בגמרא?
תלמיד: חיים יודע?
מגיד שיעור: בסדר, זה אגדה, על פי הלכה. תגיד עוד אגדות, אני אגיד לך מה התכוונתי. כן, בהלכה, סליחה, בהלכה. מה הר סיני עושה להלכה? למשמעות הלכתית של הר סיני, מה המשמעות על פי הלכה?
אזכורים הלכתיים של הר סיני
אז אני חושב על כמה, אפשר לעשות את זה הרבה, אבל יש משפט ואומר בהר סיני? רגע, אני חושב שזה דווקא, יש משפט ואומר, הלכה למשה מסיני זה כבר על איך מקבלים את התורה, לא לא, זה עוד דבר. יש ר׳ יוסף שנקרא סיני, כי הוא יודע את כל ההלכות.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: כן, זה מה שהתכוונתי. זה גם לעניין, אבל צריך לחשוב על זה. יש, אני מתכוון למשפט ואומר בהר סיני, יש עוד הרבה דברים. למשל, הגמרא מדברת הרבה פעמים על “האי קודם מתן תורה הוה”, הגמרא אומרת את זה, שלפני מתן תורה היה מותר לעשות כך וכך, או שההלכה הייתה שונה, כי היה מותר לעשות יותר דברים וכן הלאה.
מצוות שלפני הר סיני — שיטת הרמב״ם
או, הרבה פעמים הגמרא אומרת על בני נח, ולכל הפחות הרמב״ם דיבר, הגמרא מדברת הרבה על מצוות שלפני הר סיני, האם מחויבים היום, האם לא מחויבים. הגמרא אומרת, הרמב״ם לקח מאוד חזק את הגמרא, שאפילו מצווה שכתובה קודם, לא מקיימים את מה שכתוב קודם, אלא “חזר עליהם”, זה חיוב חדש למצוות.
אז במילים אחרות, בגמרא, זה עדיין יכול להיות עם הפשט הראשון, בדרך חדשה, זו משמעות חדשה, זו הערה חדשה, שהר סיני עשה שני דברים, אפשר לומר שזה שני דברים מאותו דבר.
שלושה מסלולים של חיוב
אחד, שהחיוב, החיוב הלמדני, החיוב המשפטי, אני חושב עדיין כל עולם ההלכה, החיוב המשפטי, למה יהודי מחויב וחייב בתורה?
במסלול הראשון, המסלול הראשון הוא כי הקב״ה עשה עסקה, לדין טוב.
והמסלול השני הוא סתם כי אני רוצה.
ומסלול החכמה הוא כי התחייבת. התחייבת, צריך לקיים.
היסוד של התחייבות
יש ראשונים ששואלים אפילו, ומאיפה כתוב שצריך לקיים שהתחייבת? מאיפה מתחיל כל הדבר הזה? בסדר, שאלה טובה. יש ראשונים, שואלים הבני יונה, הוא שואל את השאלה. כן.
על כל פנים, כך מסתכלת הגמרא, התחייבת, ממילא זה עושה הבדל להלכה. אדם יכול, יש שבועה, כל הדבר הזה הגמרא מסתכלת, אבל נשבעו לעשות שזה הופך לדין של שבועה, או נדר, שהוא קיבל, הוא קיבל על עצמו שהוא הולך לקיים את התורה.
מעמד הר סיני כדין של חושן משפט
ממילא, כשזה יוצא דווקא שמישהו רוצה לעשות אחרת מזה, אתה יכול לפעול עליו כלום, אתה לא יכול לחייב אותו במה שהוא רוצה, אבל הוא כבר מחויב מקודם, אתה פשוט בעניין משפטי. במילים אחרות, מעמד הר סיני הוא בעצם דין של חושן משפט. כמו שאם הבטחתי לך דבר אני לא יכול מחר למכור אותו לשני, אם כבר הבטחתי לך ראשון, אם הבטחתי לך שאני הולך לאכול מצה, אתה לא יכול לעשות את המצה עבודה זרה.
מעמד הר סיני: פשטים משפטיים, אפיסטמולוגיים ומיסטיים
פשט #4: שבועה ונדר – המהות המשפטית של מעמד הר סיני
שבועה כמנגנון משפטי
אדם יכול לעשות את זה, שבועה, כל הגמרא מסתכלת על זה שנשבעו לעשות, שזה דין של שבועה או נדר, שיש קבלה, קיבלו על עצמם שהולכים לקיים את התורה. ממילא, כשזה יוצא דווקא שמישהו רוצה לעשות אחרת מזה, הוא יכול, למה לא? אתה לא יכול לחייב אותו על מה שהוא רוצה, אבל זה לא חיוב מקודם, זה פשוט עניין משפטי. במילים אחרות, מעמד הר סיני הוא בעצם דין של חושן משפט. כמו שאם הבטחתי לך דבר, אתה לא יכול מחר למכור אותו לשני. אם הבטחתי לקב״ה שאני הולך לאכול מצה, אתה לא יכול לעשות את המצה עבודה זרה. אותו…
הבעיה של קבלה על דורות הבאים
בסדר, יש למדנות שהנציב יעקב, הרוגצ׳ובר, על התורה, איך זה עובד, איך אפשר לעשות שזה יחול על הדורות הבאים. אני מדבר למדנית, לא משפטית, לא תיאולוגית אם זה נכון או אתי. למדנית יש דבר כזה, כמו… האם אפשר לקבל על הדורות הבאים? על ירושה… עיר… כן, מלך שמינהגו נדר, אתה יודע, כן, הלכות נדרים. רואים שעיר יכולה לעשות נדר, איך אפשר לעשות על הבאים? אתה רואה שאפשר.
הפשטות היא שאפשר. רואים שאפשר. הרי הנשיא חותם על הסכם, הנשיא הבא חייב לקיים אותו. למה? כך זה עובד, כך לא עובד העולם. אני מתכוון, זה משפטי, יש מושג משפטי שאני יכול. זה לא כל כך ברור בדיוק, המושג המשפטי הוא שאני יכול רק אולך על זכות, על זכות יש לי. אבל צריך לעיין, יש הרבה למדנות, והאחרונים מדברים על איך בדיוק עובד זה למדנית הקבלה על הדורות הבאים. אבל לעת עתה, זה עובד. שאלתי את המילה, אבל אם לא, צריך להיות מפורש.
הרמב״ם “רוצה אני” – קריאה משפטית, לא חסידית
אני לא אומר, אולי, כמו הרמב״ם, אנשים, אני תמיד חושב שהרמב״ם שאומר עוד את זה טוב ומפורסם שיהודי לא יכול לקבל תשובה “רוצה אני”, כי בעצם הוא רוצה, זה אומר משפטית, זה לא אומר חסידית. חסידית זה טוב, תורה, אבל פשטות, הרמב״ם מתכוון, הרי חתמת על חוזה שאתה הולך לקיים את התורה. אתה רוצה היום לשנות, יש דברים שצריך לדון אותך, בסדר. אבל בסופו של דבר מגיעים לשלב שאומרים, לא, התורה שלנו מחזיקה שאתה צריך לעשות את זה, אתה לא צריך לומר “רוצה אני”, זה לא מסתדר כל כך טוב. אבל אני חושב שזו דרך למדנית, משפטית איך אפשר להבין את סוג הדברים האלה.
שטר קודם – ענין למדני
בשלב מסוים, שטר קודם, כך אומרת הגמרא, שטר קודם, כן? ממש ענין למדני. אם כתוב שטר קודם, אני לא זוכר, על משהו אחר. שטר קודם הוא שטר חוב. כן, אבל על הקב״ה, הקב״ה אומר שטר קודם. בסדר.
שבועה כהתחייבות חד-צדדית
תלמיד: צריך לראות קודם מי היה הראשון בהסכם גם. אני לא מדבר על הסכם, עכשיו אני מדבר על ההתחייבות. התחייבות יכולה להיות חד-צדדית.
מגיד שיעור: שבועה? לא, לאו דווקא. יכול להיות. אפשר להיכנס לזה. אבל אני חושב בפשטות, כשהגמרא אומרת “נשבעים לעבור על המצווה”, זה לא דו-צדדי. זה מאוד חד-צדדי. אני התחייבתי. שבועה היא לא לאלוהים תמיד. זה חלק. זה למה אנחנו נכנסים ללולאה אינסופית הזו. אבל, כן, אני מסכים. אפשר להיכנס לזה.
תלמיד: הגמרא אומרת ששבועה יכולה ללכת על מצווה. שבועה היא לא רק לעבור על המצווה.
מגיד שיעור: כן. יכול להיות, יכול להיות. אבל צריך להבין, צריך… זו שפה משפטית, נכון? צריך… זה למדני, זה מושג משפטי, כן? הוא חושב כך, שזה חיוב למדני.
למה שמחים בשבועות? – החידוש של מתן תורה
ממילא, ממילא שואלים למדן, ליטווק, הוא אומר, למה שמחים בשבועות? ששבועות התחדש שאדם עושה שבועה לא לאכול מצה, זה לא עובד. זו הגדולה הגדולה. כי אחרת הוא היה אומר, מה אמרת קודם? כי אחרת, לקיים מה שהקב״ה מצווה היה צריך תמיד, כן? זה תמיד היה. זה בכלל כלום. שאתה מקיים מה שהקב״ה צריך, זה לא דבר גדול. אלא ההתחייבות תמיד הייתה, למה לא היה דבר כזה? כי הקב״ה אומר היום, השבועה של מתן תורה עשתה את זה. וממילא זה חג השבועות.
זה לא חידוש שלי. יש מקורות בספרים, כן, מקורות קודמים שאומרים את הפירוש הזה על חג השבועות. זה דווקא לא חידוש שלי, אבל יש הרבה קודמים. כמעט, יש מקורות עם הבן איש חי שאומרים את הפשט הזה. כן. נשבעו שבועת התורה.
וזה הפשט השני.
פשט #5: העיקר של הרמב״ם במעמד הר סיני
סיכום המספור
אה, הפשט השלישי, השלישי והרביעי, השלישי הוא מספר אפס. התחלתי עם אפס. בדפים הלמדניים שלי, אפס היה שיש חוק חדש, שאסור לאכול חלב ודם. אחד היה שיש ברית, ושתיים זה שבועה נשבעים בהר סיני. אמרתי רק שלושה פשטים.
תלמיד: בסדר, זה… בסדר, אני אענה לך. זה לא היה שבועות, זה היה פורים. מה אתה אומר? זה לא פשט בשבועות, זה פשט בפורים.
מגיד שיעור: לא, רציתי לומר שאולי, אני לא בספק, שאולי אותם שניים שאתה קורא שניים…
תלמיד: כן, זו הערה טובה. בסדר.
מגיד שיעור: אה, טוב מאוד. 1.5. יכול להיות שזה גרם למשפט בנים במיתת אבינו, זה חשבתי. אבל זה לא ברור, כי למעשה מבינים מאוד את הראשון גם כהלכות שבועות, הברית.
תלמיד: נכון, זה חשבתי. בסדר.
מגיד שיעור: קופ מתון. בסדר.
תלמיד: שבועה וברית, שבועה וברית.
מגיד שיעור: לא, לפי הפשט הראשון זה רק…
תלמיד: והכי נמי, והכי נמי, והכי נמי, מזה צריך להיות בספק.
מגיד שיעור: העיקר שזוכרים. העיקר שזוכרים, זה נכון. לא שכחתי אף יום אחד של ספירה. בסדר.
השיטה הרדיקלית של הרמב״ם
עכשיו, פשט שלישי, דבר שלישי שעומד ברמב״ם, והרמב״ם עושה מזה מצוה. מעניין מאוד. אהיה קצר במיוחד.
הרמב״ם חידש עיקר התורה, כך היא התורה שאנו מחויבים בה. כידוע, כמו שאומר החתם סופר, שהרמב״ם חידש את כל העיקרים. לא שלא היה קודם, אבל הוא עשה מזה שזה עיקר, הוא לא דיבר על זה בהרחבה.
על כל פנים, הרמב״ם למד שמעמד הר סיני הוא חשוב במיוחד. עבור הרמב״ם זה חשוב מאוד, יותר חשוב מאשר עבור מישהו אחר לפניו או אחריו. וכשאני אומר אחריו אני מתכוון לתלמידי הרמב״ם. עבור הרמב״ם זה חשוב מאוד, מסיבה מסובכת ועמוקה מאוד, אני לא יכול לומר הכל בדקה אחת.
נבואה לעומת מעמד הר סיני
אבל באופן כללי, כי התורה שאנו מחויבים לקיים, שאנו מחויבים מצד האמת, לא רק מצד קבלה. הרמב״ם לא סובר כלל בשבועה ובקבלה. כשהוא מדבר למה יהודי מקיים את התורה, הוא לא אומר כך. הוא אומר כי הקב״ה בא ואמר זאת. ומה שהקב״ה אומר זו האמת. וכיצד אתה יודע שזו האמת? זה מעמד הר סיני.
אומר הרמב״ם, הקצר עומד בהלכות יסודי התורה פרק ח׳, אני לא יכול לומר את כל השיעור, עדיין כל אחד מהמספרים הוא שיעור שלם בפני עצמו, יכול לקחת חודשים. אבל בקיצור, הרמב״ם אומר שיהודי מחויב בתורה כי הקב״ה אמר.
אמת אוניברסלית – גם לגויים
אולי גוי, באמת גוי צריך גם לקיים תורה לפי הרמב״ם. אתה תלמד את הרמב״ם סוף הלכות מלכים, תראה שהוא היה רוצה שהגויים יקיימו גם תורה. נו, למה הם לא מקיימים? הם הרי גויים. הם צריכים לקיים. הם הרי… זה הרי החוקים ומשפטים צדיקים שהרמב״ם אומר, זו האמת, זה החוק הטוב ביותר. החוק הטוב ביותר לכל העולם, לא רק לנו. זה הטוב ביותר, לא רק לאחד מהגויים, זה הטוב ביותר. נו, איך אתה יודע באמת שזה הטוב ביותר? זה הר סיני.
זו הטענה של הרמב״ם. מה מתכוון הר סיני עבור הרמב״ם? זה עוד דבר חשוב. פשוט, הוא מביא פסוקים, הוא לומד כך את הפסוקים שהקב״ה אומר, “אתם ראיתם” – אתם ראיתם בעצמכם, וכן הלאה. זה הברור. המעמד הזה גובר על כל הנביאים, “אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”. לא משנה, נביא צריך רק דין, אומר הרמב״ם, נביא חייב, התורה אומרת שאתה צריך לציית לנביא, אבל מי אומר שצריך לציית לתורה? את זה צריך לראות בעצמך.
קושיית הרמב״ן על הרמב״ם
במילא, זה פשט חדש לגמרי ב״אנכי עומד על הר סיני”, עד כדי כך שהרמב״ן ראה שהרמב״ם אומר שזה פסוק המצוה, למה הרמב״ן שכח למנות זאת כמצוה? הרי כתוב מצוה “והודעתם לבניך ולבני בניך”, ו״אנשי כנסת הגדולה” אומרים שזו מצוה. זה לא מסתדר לרמב״ן, שעבור הרמב״ם, המחבר של כל הדבר, לא יכול היה להבין כך את “והודעתם לבניך”. כי “והודעתם לבניך” זה ענין טוב, אבל כל הרעיון שזה מתכוון… כשהרמב״ם אומר מצוה הוא מתכוון לזה. במילים אחרות, העולם לא תופס, המצוה של רמב״ן של “והודעתם לבניך” היא בעצם העיקר של “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל”. זה כמעט אותו דבר, רק זה הכוח של העיקר.
זה פשט שלישי, וזה פשט מחודש, ולא שני הפשטים הראשונים חושבים כך.
דיון: אמונה ופנימיות
תלמיד: האם יש מצוה ששייכת לפנימיות?
מגיד שיעור: איזו מצוה?
תלמיד: המצוה של להאמין בתורה, האם זה שייך לפנימיות?
מגיד שיעור: “והודעתם לבניך” מתחיל מאמונה בה׳, ועד שמגיעים לכך שעובדים את ה׳.
תלמיד: למה זו באמת בעיה? כי אי אפשר להיכנס?
מגיד שיעור: הרמב״ם לא סבר שכל האמונות צריכות להיות במצוות. חלק הוא עשה מצוות, שעל זה יש שיחה, ועיקרי הרמב״ם, חלק מהם מצוות וחלק לא. הרמב״ן רוצה כמעט לעשות את כולם מצוות. זה המהלך שלי על זה, אבל אני לא נכנס לזה. בקיצור, זה פשט שלישי, ואני לא יודע דבר על הפשט הזה.
הדגש של הרמב״ם על הלכות עדות
מי שיודע שההלכות של עדות המצוות, כל הדברים האלה, הרמב״ם הדגיש מאוד, לקח הרבה יותר רחוק מהפשט הפשוט שלהם, דווקא בגלל העיקר, לא בגלל ההלכה. אותו דבר הדבר הקודם שאמרנו קודם שההלכות של קבלת התורה אינן מחייבות. הרמב״ם לא סבר שזה סתם חלק תורה פרקטי, טכני מהגמרא, הוא סבר שזה העיקר, כי הכל תלוי בזה שכל השאר אינו אמת, כי כל השאר אנחנו לא יודעים כל כך ברור ממעמד הר סיני. וזה הפשט של הרמב״ם בפשט השלישי או הרביעי של רבי יואל אב״ד סאטמאר.
פשט מס׳ 6: הפשט החסידי-קבלי
תורה כ״לבוש”
אחר כך יש את הפשט החסידי או הפשט הקבלי, שקשור למה שהסברנו, באמת, על קבלה זה קשור למה שהסברנו לפני כמה שבועות, על מה שהם סוברים שהתורה לא מתכוונת לתורה, והתורה מתכוונת ליופי של שמים שנעשה תוהו ובוהו, כמו שאמר התנא דבי אליהו. וממילא, כשאנחנו לומדים תורה, לא דווקא שאנחנו לומדים תורה, תורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה, וזה נעשה מצורף והצירוף הוא לפי הענין ולפי הדור, ממילא מה שיש זה סתם חליפות, למשל מתכוון דבר אחר לגמרי, זה כאילו “you can’t have the literal פשט”, זה לא “real”, “literal”, “because it only means that” האלף הראשון של בראשית של אנכי הוא אמת, אבל כל השאר אינו אמת, אלא לבוש, רק דרך איך זה מצורף לפי הצורך, והגאונים לא לומדים תורה לפי קבלה, לומדים לפי פשטות, לומדים פשט אחר.
קבלת התורה = חזרה לשורש
וממילא לפיהם מה מתכוון קבלת התורה? קבלת התורה חייבת להתכוון להיפך, כך לומדים, אני לא יודע מי אומר זאת בפירוש, הספרים החסידיים אומרים זאת בפירוש, שקבלת התורה בעצם מתכוונת להגיע לרמה שהתורה היא “for real”, במילים אחרות, קבלת התורה שלנו היא הפוכה מלקיים את התורה, כמו שאנחנו אומרים שהתורה שאנחנו מקיימים היא רק לבוש, “לבוש שבת נתנה ולא למאכל בהמה”, זה כל הלבושים של עולם הזה שאינו התורה האמיתית, אבל כשמקבלים את התורה, מאיפה זה בא? התורה באה משורש התורה, והשורש הוא בעולם האצילות או איפשהו בעולם האמת, וממילא כשמקבלים את התורה, כאילו המעשה של הר סיני על פי קבלה, על פי החסידים הולכים עם זה ואמרו זאת קצת פחות חד, כשמשה רבינו הלך, מה זה אומר שהוא הלך לסיני לקבל את התורה?
“קבלת” התורה של משה רבינו
זה אומר שהוא היה מתבונן באות אלף, ואיך האלף מתחברת לבית, וכן הלאה, מזה הוא עשה תורה, כלומר הקב״ה נתן לו את התורה.
שבועות כל שנה = “going backwards”
וממילא אם חוגגים שבועות כל שנה, מה צריך לעשות? צריך “going backwards”, צריך לעלות, כאילו צריך לחזור להר סיני, ואחר כך אפשר לעשות תורה חדשה מתוך השורש, כמו השורש הרוחני, שממנו עושים את פרטי המצוות וכן הלאה, הלבושים שרואים היום, כשכל שנה שוב הולכים למקוה ועושים תיקון ליל שבועות וכל מיני דברים, זה כל עבודת הפנימיות שקשורה לתפיסה של, הבעל שם טוב אומר זאת באופן פשוט, “בת קול יוצאת בכל יום ויום מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”, למה אומר הבעל שם טוב?
הפשט של הבעל שם טוב
מה הנקודה שהבעל שם טוב אומר שצריך לשמוע את בת קול? זה לא צריך להיות משל, אבל זה לא החשיבות שיש בת קול, אלא הפשט הוא שצריך לחזור אחורה. ההרהור שיהודים מהרהרים ביום בלי מושג, זה דבר פנימי, זה באמת בא מהעבודה למעלה, ומה שקשה, שכששומעים את הבורא, כמו שהרבנים החסידיים אומרים, איך שומעים בנובמבר שומעים דברים גבוהים. כלומר, מהרהרים משהו יותר פנימי, הרהור עמוק יותר, שממנו אפשר לעשות תורה, אבל הרי מרש״י עושים מזה תורה, זה משהו אחר לגמרי. זה הפשט הרביעי, או החמישי, או השישי ב״היום אם בקולו תשמעו”, ושם
פשט מס׳ 7: בת קול, שמיעה פנימית, ושבעת הפשטים של קאנט
הקושיא על בת קול
אם לא שומעים אותה, זה חסר תועלת, מה הנקודה?
התירוץ: בת קול כשמיעה פנימית
אז הפשט הוא, בת קול לא מתכוונת לבת קול. בת קול מתכוונת שהשומע, שיהודים, השומע באותו יום צריך, שזו פנימיות, זה באמת יוצא מהאבות, וממילא מה שמרגישים, ששומעים את בת קול.
שיטת הרבי החסידי על שמיעה בהיכל
כמו שהרבי החסידי אומר, שצריך לומר איך שומעים בהיכל, איך שומעים בהיכל. הוא מתכוון לומר, השומע יש לו משהו יותר פנימי שמיעה עמוקה יותר, שממנו אפשר לעשות טהור, ואחר כך הוא מונה מה עושים מזה טהור.
קשר לשבעת הפשטים של קאנט
זה משהו אחר לגמרי, זה הפשט הרביעי או החמישי או השישי של קאנט הקדוש. ולכן יש לו שם שבעה פשטים כנגד שבעת השבועות של ספירה [ספירת העומר: שבעת השבועות בין פסח לשבועות].
סיום: שבעת התיקונים
אבל את שבעת התיקונים הוא יכול למנות בעצמו, ברוך השם, האדם בלי יין.