הלכות ברכות פרק ה׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳

—

הלכה א — נשים ועבדים בברכת המזון

הרמב״ם אומר: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.”

פשט: נשים ועבדים חייבים בברכת המזון, אבל יש ספק אם החיוב הוא מדאורייתא או מדרבנן. מכיוון שזו מצות עשה שאין הזמן גרמא (לא תלויה בזמן), היו צריכות להיות חייבות מדאורייתא. אבל אולי אינן חייבות מדאורייתא, ולכן אינן יכולות להוציא גברים.

חידושים והסברות:

1. מדוע נשים אולי אינן חייבות מדאורייתא? הגמרא מביאה שני טעמים: (א) נשים אינן יכולות לברך על ארץ, כי לא היו חלק מחלוקת הארץ – כל גבר קיבל נחלה, אבל לא נשים; (ב) אינן יכולות להודות על ברית ותורה.

2. קושיא קשה: ארץ, ברית ותורה הם תקנת חכמים שנוספה לברכת המזון – כיצד נוסח דרבנן יכול לפטור מדאורייתא? התירוץ: אולי אין הכוונה לנוסח עצמו, אלא לעצם הענין – התורה אומרת “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, וכל הקונספט של ברכת המזון קשור לארץ. גם מוזכר שנוסח ברית ותורה אולי אינו מעכב, אבל עיקר הענין של ברכת המזון עומד בתורה בהקשר של ארץ.

3. חידוש על הקשר בין ארץ ומזון: ארץ בברכת המזון אינה הודאה נפרדת על קרקע – זו הודאה על ארץ שנותנת לך לאכול. כמו המשל: אם יש רעב ואוכלים רק תפוחי אדמה, אין מודים רק על “יש לי קרקע” – מודים על ארץ שמפרנסת במזון. לכן, מי שאין לו נחלה בארץ, אין לו את אותו שייכות להודאה.

4. נפקא מינה מעשית – ספק אם בירך: לפי מה שלמדנו (פרק ד׳), אם יש ספק אם בירך, צריך לברך שוב (ספק דאורייתא לחומרא). האם נשים גם צריכות לברך שוב? אפשר היה לומר שזה ספק ספיקא (ספק אם בירכה, ספק אם זה בכלל דאורייתא), אבל הרמב״ם לא הוציא נשים מהלכת הספק, משמע שנשים גם חייבות לברך שוב בספק.

5. קטנים: קטנים שונים – הם עדיין אינם בני חיוב, אלא מחמת חינוך. השיעור של חינוך בברכות הוא “שיודעים למי מברכין” – כשהם מבינים למי מברכים. הרמב״ם מביא זאת במקום אחר.

—

הלכה ב — ברכת הזימון: שלושה שאכלו יחד

הרמב״ם אומר: “שלשה שאכלו פת חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה… נברך שאכלנו משלו, והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”

פשט: שלושה אנשים שאכלו לחם יחד חייבים בזימון לפני ברכת המזון. משלושה עד עשרה הנוסח הוא “נברך שאכלנו משלו”, והכל עונים “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.”

חידושים והסברות:

1. עיקר ענין הזימון: יסוד הזימון הוא שכאשר אחד אוכל לבדו, הוא מברך לבדו. אבל כאשר שלושה אוכלים יחד, זו כבר סעודה עם טקס – לכן יש לברך בצורה יפה: אחד יהיה שליח ציבור, יאמר בקול רם, והכל יענו אמן. זה “אסתטי” – דרך יפה של הודיה.

2. מדוע דווקא שלושה? כי צריך אחד שאומר, ושניים שעונים. שני אנשים לבד זה “חברותא” – האדם השלישי הופך את זה לשיעור זימון, מציאות ציבורית.

3. “ובטובו חיינו” – פירוש: דיון על פירוש “חיינו” – האם זה לשון עבר (חיינו), לשון הווה (חיינו), או שמשמעותו “אנו מקבלים חיים מזה.” המסקנה היא ש״חיינו” משמעותו: אנו חיים מטובו – אנו מקבלים חיים ממנו, בלשון הווה. לא שחיינו וכבר מתנו.

4. “ברוך שאכלנו משלו” – הסבר: “ברוך” משמעותו “מבורך” (לא רק “תודה”). מבורך הוא הקב״ה שאנו אוכלים משלו – קשור ליסוד של “אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה.”

5. נוסח אשכנז – “רבותי נברך” (נטילת רשות): נוסח אשכנז הוסיף לפני ה״נברך” הקדמה: “רבותי נברך” והתשובה “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. המקור לכך אינו לגמרי ברור – אולי הגהות מיימוניות, אולי זוהר.

ענין נטילת רשות: ה״רבותי נברך” הוא נטילת רשות – המזמן שואל כביכול: “האם אתם מסכימים שאני אהיה המזמן?” זה מקביל לשליח ציבור שצריך להיות אדם חשוב עם קול נעים, ומבקשים רשות מהציבור. אצל ספרדים זה יותר מפורש: הם אומרים “הב לן ונברך” (תן לנו רשות לברך), הציבור נותן רשות, והמזמן מתחיל “ברשות, נברך”.

זה גם מושווה לענין אצל מלאכים שמבקשים רשות – זו חרדה לכבוד שמים, לא רק כבוד של אנשים. המזמן שואל: “מי אתה לברך את השם?” – הציבור צריך להסכים.

חידוש נוסף: אצל אשכנז שמברכים בשקט לעצמם, נטילת הרשות פחות רלוונטית. אבל כאשר המזמן מברך בקול רם והציבור שומע ועונה אמן – שם נטילת הרשות משמעותית מאוד, כי הציבור צריך לשמוע את כל ברכתו.

—

הלכה ג — זימון בעשרה עם שם

הרמב״ם אומר: “היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם” — בעשרה מוסיפים את שם ה׳: “נברך לאלקינו שאכלנו משלו”, והציבור עונה “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והמזמן אומר “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך מתחיל “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הזן” עד שמסיים את כל ארבע הברכות, “והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה”.**

פשט: בעשרה אנשים נוסח הזימון גבוה יותר – מזכירים שם שמים. המזמן מברך בקול רם, והציבור עונה אמן אחרי כל ברכה.

חידושים והסברות:

1. מעלת תפילה בציבור: ברכת המזון בעשרה יש לה מעלה של תפילה בציבור – כאשר יש עדה (עשרה) אפשר להזכיר שם שמים, כמו דבר שבקדושה. זה עוזר להבין מדוע יש מאוחר יותר הלכות על אם אחד הולך באמצע – כי יש לזה דין של ציבור.

—

הלכה ד — בית חתנים: נוסח “שהשמחה במעונו”

הרמב״ם אומר: “וכן בבית חתנים” — בסעודה בבית חתנים אומרים “נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו” (בעשרה: “נברך לאלקינו שהשמחה במעונו”). “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין” עד “שלשים יום אחר הנישואין.” סעודות שעושים לכבוד החתן והכלה — עד שנים עשר חודש.**

פשט: בבית חתנים אומרים שהשמחה במעונו עד 30 יום בסתם. סעודה שנעשית במיוחד לכבוד הזוג החדש (כמו שבע ברכות, ביקור אצל סבתא, וכו׳) אפשר לומר שהשמחה במעונו עד שנה שלמה.

מהו “בית חתנים”? הרמב״ם מגדיר: מאז שמתחילים להכין (הגמרא נותנת משל של השריית שעורים לבירה — הכנה ארוכה), עד 30 יום אחרי החתונה. זה כאשר אוכלים בבית חתנים (לא במיוחד לכבוד החתונה, אלא סתם במקום הזה).

חידושים והסברות:

1. פירוש “שהשמחה במעונו” — מספר פירושים:

(א) פירוש ראשון: נמצאים בשמחה, ומזכירים שהשמחה האמיתית היא אצל הקב״ה — “במעונו” (מעונו), לא “במעונינו” (מעוננו). לא אומרים “תודה לקב״ה על שמחתנו”, אלא מזכירים שעיקר השמחה היא אצלו.

(ב) פירוש שני (עם “עוז וחדוה במקומו”): שמחה היא בריאה של הקב״ה — הוא ברא את כוח השמחה. “במעונו” הוא דרך לומר שהוא “בעל הדבר” — שמחה שייכת לו, כמו “אשר ברא ששון ושמחה” בשבע ברכות.

(ג) פירוש שלישי (עם “מעונה אלקים קדם”): כל העולם הוא מעון הקב״ה — אומרים שהשמחה היא בעולמו.

(ד) פירוש של “מעניינא דיומא”: משבחים את הקב״ה על הפעולה שהוא עושה עכשיו — הוא משמח חתן וכלה. הקב״ה עשה שגברים ונשים יפגשו ויעשו שמחה — “כולנו מחותנים באולם של הקב״ה.”

2. שיטת השולחן ערוך: השולחן ערוך אומר “ערב כל שמחה ויין” — אומרים שהשמחה במעונו רק בשעת משתה, לא סתם. המנהג לא נהוג לומר זאת במשך שנה.

3. רבינו יונה ומנוחה: הם היו “יהודים שבורים.” מי שהוא שבור (עצוב) לא יאמר שהשמחה במעונו, אלא מי שהוא מרוצה כן יאמר. סברא הפוכה מוצעת: מי שעצוב דווקא יאמר שהשמחה במעונו — “fake it until you make it” — הוא נלחם עם עצמו אבל יהיה בשמחה. אבל השולחן ערוך לא אומר כך.

4. סעודות אחר הנישואין — חיוב זימון: הרמב״ם אומר: “וכן סעודות שעושין אותן אחר הנשיאין מחמת הזמן – הכל חייבין בברכת הזימון.” נשאלת השאלה מדוע הרמב״ם צריך לומר זאת — אולי יש בגמרא הווה אמינא שלסעודות אחרי הנישואין לא יהיה זימון.

5. הבדל בין סעודות בבית חתנים וסעודות מחמת הנישואין: סעודות בבית חתנים (מהכנה עד 30 יום אחרי החתונה) — שם אומרים “שהשמחה במעונו” בזימון. סעודות מחמת הנישואין (שבע ברכות, כאשר הזוג החדש הולך למשפחה) — שם עושים שבע ברכות. לאבל הוסיפו הרחמן מיוחד, ולחתן הוסיפו שבע ברכות אחרי הבנטשן, וגם נוסח מיוחד של ברכת הזימון.

—

הלכה ה — כהן וישראל שאכלו כאחד

הרמב״ם אומר: “כהן וישראל שאכלו כאחד – אפילו הכהן אוכל תרומה והישראל אוכל חולין – חייבין בזימון.”

פשט: למרות שהם אוכלים שתי קטגוריות שונות של מזון, מכיוון שהם אוכלים יחד הם חייבים בזימון.

חידושים והסברות:

1. ההווה אמינא: שיהיה כמו שני מיני סעודות — “בריסקר היה אומר שאלו שני דינים שונים, הוא אוכל קודש והוא אוכל סתם.”

2. חילוק בין זה למודר הנאה: במודר הנאה לא אוכלים יחד כי אסור לו לאכול מהמזון שלו – זה אומר שלא אוכלים יחד. אבל כאן, הישראל אסור לאכול תרומה, אבל הכהן מותר לאכול חולין – ממילא זה יכול להיקרא סעודה אחת.

3. הגהות מיימוניות — פת עכו״ם: אם אחד מקפיד על פת עכו״ם והשניים האחרים לא, האם יכולים לזמן יחד.

4. נפקא מינה מעשית: קלויזנבורגר וסאטמרי – אחד מותר לאכול מהשחיטה של השני אבל לא להיפך. הכלל: כל עוד יש דרך שתהיה סעודה אחת, חייבים בזימון.

—

הלכה ו — נשים, עבדים, וקטנים בזימון

הרמב״ם אומר: “נשים, עבדים, וקטנים חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. אבל נשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן.”

פשט: נשים, עבדים, וקטנים חייבים בזימון בדיוק כמו שהם חייבים בברכת המזון. אבל אי אפשר לצרפם למניין של שלושה עם גברים. ביניהם לבין עצמם — שלוש נשים, שלושה עבדים, או שלושה קטנים — יכולים לעשות זימון.

חידושים והסברות:

1. טעות מעשית: הרבה אנשים חושבים ששבת בסעודה זימון הוא “דבר גברי” – אבל נשים גם צריכות לענות ולהיות חלק מברכת הזימון.

2. “חייבות בזימון” משמעותו שני דברים: (1) כאשר שלושה גברים עושים זימון, הנשים גם ישמעו את בעל המזמן ויצאו; (2) כאשר שלוש נשים אוכלות לבד, יעשו זימון עם אישה אחת כמזמנת.

3. מדוע אי אפשר לערבב? חיוב הנשים בזימון הוא ספק (ספק דאורייתא, ספק דרבנן) – אי אפשר לצרף שתי רמות שונות של חיובים. אי אפשר להשתמש בספק חיוב דאורייתא עם חיוב דאורייתא ודאי.

4. קושיא: ברכת הזימון עצמה היא בוודאי דרבנן – מדוע נשים עם קטנים יחד יהיה בעיה? התירוץ: הבעיה העיקרית היא עם עבדים – “הם לא היהודים הטובים ביותר.”

5. ובארץ לא יזמנו בשם: מדוע נשים לא יכולות לזמן בשם? כי מניין של עשרה הופך לדבר שבקדושה, וזה אי אפשר לעשות עם נשים.

6. העיקר: שלושה קטנים לבד, שלושה עבדים לבד, שלוש נשים לבד – כל קבוצה יכולה לעשות זימון. אבל תערובת של נשים, עבדים, קטנים יחד – לא יאכלו יחד כלל (מפני הפריצות).

—

הלכה ז — אנדרוגינוס

הרמב״ם אומר: “אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו” – הוא יכול לזמן עם מינו, “אבל לא לנשים ולא לאנשים.”**

פשט: אנדרוגינוס (ספק זכר ספק נקבה) יכול לזמן עם אנדרוגינוסים אחרים, אבל לא עם גברים ולא עם נשים.

חידושים והסברות:

1. מדוע לא עם נשים? אולי הוא איש, ואיש לא יכול להצטרף עם נשים.

2. מדוע לא עם אנשים? אולי הוא אישה, ואישה לא יכולה להצטרף עם אנשים.

3. עם מינו: כל האנדרוגינוסים יש להם את אותו ספק – מה שהדין שלהם, כולם כך.

4. הרמב״ם מביא אנדרוגינוס בהרבה הלכות (גם בקריאת שמע) – “בכל הלכה צריך לדעת מהו אנדרוגינוס.”

—

הלכה ח — טומטום

חידושים:

1. טומטום אי אפשר לזמן כלל – מדוע? כי כל טומטום שונה. באנדרוגינוס כל אנדרוגינוס הוא אותו ספק. אבל בטומטום – כל טומטום יכול מחר להתגלות שהוא זכר או נקבה. “לא פשוט שכל טומטום זהה – כל טומטום הוא טומטום נפרד.” אי אפשר לצרף שני טומטומים כי אין להם את אותו ספק.

—

הלכה ט — קטן היודע למי מברכין

הרמב״ם אומר: “קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו הוא בן שבע בן שמונה. מצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה.”

פשט: קטן שיודע למי מברכין אפשר לצרפו לזימון – אפילו הוא רק בן שבע או שמונה – בין לשלושה בין לעשרה.

חידושים והסברות:

1. חילוק בין חינוך ברכות וזימון: קודם למדנו ש״קטנים אין מזמנין עליהם” – זה מדבר על ילדים קטנים לגמרי. אבל קטן היודע למי מברכין כבר אפשר לצרפו. למעשה מלמדים ילדים קטנים ברכות מבלי לחכות ל״יודע למי מברכין” – וזה יכול להיות נכון, כי הדיוק הוא: החילוק של יודע למי מברכין הוא רק לגבי מזמנין – אם אפשר לספור אותו לזימון. ברכתו בלי “יודע למי מברכין” אינה ברכה אמיתית, אבל לחינוך מלמדים אותו גם קודם.

2. “יודע למי מברכין” משמעותו: הוא מבין “מרא דהאי פיתא” – מי שדואג לעולם.

3. שיטת הרמב״ם לעומת רמ״א: הרמב״ם פוסק כפשטות הגמרא – קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אפילו בן שבע/שמונה, אפילו עם גדולים. הרמ״א פוסק אחרת – ממתינים לשלוש עשרה שנה, לא סופרים ילדים.

4. הסבר מדוע המנהג אינו כרמב״ם: “אף אחד לא יודע למי מברכין” – קשה לקבוע שילד באמת יודע למי מברכין.

5. לגבי זימון לעומת דברים שבקדושה: בדברים אחרים צריך להיות בן שתים עשרה/שלוש עשרה, אבל לגבי ברכת המזון כבר סומכים על בן שבע/שמונה.

—

הלכה י — נכרי אין מזמנין עליו

הרמב״ם אומר: “והנכרי אין מזמנין עליו.”

פשט: נכרי אי אפשר לצרפו לזימון.

חידושים והסברות:

1. חילוק בין שני ענינים: קודם למדנו שעל ברכת גוי לא עונים אמן. שם הדין הוא שאם שומעים את כל הברכה אפשר לענות. אבל כאן יש חידוש מיוחד — אפילו אם גוי מותר לברך לעצמו, הוא לא יכול להצטרף איתנו. “אני יכול לברך, והוא מותר לברך — אבל אנחנו לא הולכים יחד.” החידוש אינו על ברכתו, אלא על הצירוף — אנחנו איתו לא עושים ציבור.

—

הלכה יא — אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת

הרמב״ם אומר שאפשר לזמן רק על מי שאכל כזית פת.

פשט: כל השלושה (או עשרה) צריכים לאכול כזית פת.

—

הלכה יא

הלכה יא (המשך) — שבעה שאכלו פת: צירוף עם אוכלי ירק ל״אלקינו”

הרמב״ם אומר: אם שבעה אכלו פת ושלושה אכלו ירק, יכולים להצטרף לומר בשם. אבל “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר.”**

פשט: לעשרה עם “אלקינו” צריך רוב ניכר של אוכלי פת — לפחות שבעה מעשרה. שישה כנגד ארבעה אינו מספיק, למרות שזה רוב, כי צריך להיות “רוב ניכר” — שניים יותר מהמיעוט.

חידושים והסברות:

1. המזמן עצמו חייב להיות מאוכלי הפת, כי מי שלא אכל פת אינו יכול לומר כראוי ברכת המזון.

2. ה״רוב ניכר” משמעותו רוב של שניים יותר מהמיעוט (כלומר 7 כנגד 3, לא 6 כנגד 4).

3. [סיפור מהתורת צבי:] הסבא, התורת צבי, אמר שמברכים כשיש שבעה אוכלים (לזימון בשם), ובתפילין מספיק שישה מתפללים. הוא שאל מדוע לא לתפוס עוד אוכל אחד — צריך להתמקד. הוא נהג לכבד יהודי לאכול כדי להשלים את המניין.

—

הלכה יב — שנים שאכלו וגמרו: צירוף עם שלישי

הרמב״ם אומר: “שנים שאכלו וגמרו מלאכול” — כאשר שניים כבר סיימו לאכול ושלישי בא להצטרף — “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא, מצטרפין.”**

פשט: אם השניים עדיין יכולים לאכול משהו עם השלישי, יכולים להצטרף לזימון.

חידושים והסברות:

1. מה משמעות “יכולין”? “יכולין” אינו אומר שהם צריכים לאכול בפועל — אלא שהם עדיין מסוגלים לאכול, כלומר הם עדיין לא סיימו לגמרי את סעודתם ברמה שאינם יכולים לאכול יותר כלל.

2. “גמרו” — מהי הרמה? “גמרו מלאכול” אינו אומר שהם פיזית לא מסוגלים לאכול, אלא שהם החליטו להפסיק. אם הם עדיין לא ויתרו לגמרי — למשל, הקינוח עדיין לא הגיע — זה עדיין “יכולין.”

3. שאלה מעשית: כיצד מעריכים אם מישהו “יכול” עוד לאכול? אדם כמעט תמיד יכול עוד לדחוף משהו. לא מדובר במצב משוגע של אכילת יתר, אלא במצב רגיל שבו אפשר עוד לאכול משהו.

4. החידוש העיקרי — סעודה אחת: כל היסוד הוא שצריכה להיות “סעודה אחת.” אם השניים מתחילים סעודה חדשה עם ברכה חדשה, זה לא מעניין — זו כבר לא אותה סעודה. אבל אם הם אוכלים עוד קצת בתוך אותה סעודה (בלי ברכה חדשה), אז זה נקרא ציבור אחד.

5. רק בפת: כל השאלה היא רק כאשר השניים אכלו פת והשלישי לא אוכל פת. אם כל השלושה אוכלים פת, אין בכלל שאלה — הם פשוט צריכים לזמן.

6. חילוק בין שלושה לעשרה: דין “יכולין” עובד רק למניין (עשרה), לא לשלושה הבסיסיים. לשלושה כל השלושה חייבים לאכול פת, כי בלי זה אין שניים שמבקשים ממנו לברך — “הבו נברך” / “ברשות” — כל ענין הזימון חסר.

—

הלכה יג — חכם גדול שבמסובין הוא שיברך

הרמב״ם אומר: “חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם.”

חידושים והסברות:

1. כהן לעומת חכם: הרמב״ם לא מזכיר כאן כהן. מדוע לא לכבד את הכהן כמו בקריאת התורה? התשובה: הרמב״ם סובר שאפילו בעליות החכם הגדול עולה ראשון (לא הכהן), כפי שלמדנו דרך אגב. אבל מלבד זאת, בזימון מדובר במי שיברך עבור כולם — זו תפקיד, לא רק כבוד. כהן יהיה כל פעם שליח ציבור? זה לא הגיוני.

—

הלכה יד — שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק

הרמב״ם אומר: “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק” — אסור להם להתחלק ולברך בנפרד. “ואסור למעלה מעשרה ליחלק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו.”**

פשט: ברגע ששלושה (או עשרה) אכלו יחד, יש להם חיוב לזמן יחד. אסור להם ללכת ולברך כל אחד בנפרד.

חידושים והסברות:

1. יסוד חדש — חיוב לזמן: עד עכשיו דיברנו שאחרי אכילה צריך להודות לקב״ה. כאן הרמב״ם מוסיף חיוב חדש: יש חיוב לאכול כדי לזמן, ואסור לבטל את הזימון. כלומר, הזימון אינו רק הידור — זו חובה.

2. נפקא מינה מעשית — בנטשן בנפרד: כיום אנשים נוהגים לברך בנפרד (כל אחד לעצמו) אפילו כשמזמנים. לפי הרמב״ם, שסובר שעיקר זימון הוא “אחד מברך לכולם,” אסור לעשות כך. אם מברכים בנפרד, עוברים על “אין רשאין ליחלק.”

3. הטענה של האחרונים של היום: אנשים אומרים שיש להם “סיבה” לברך בנפרד — כי אי אפשר לכוון כשהשני מברך, אנשים לא שמים כוונה. אבל זו לא תירוץ תקף. אין חובה לחשוב — הרמב״ם סובר ש״שומע כעונה” עובד בלי כוונה מיוחדת. אם משכנעים את עצמם שאי אפשר לשמוע, עוברים על ההלכה.

4. חילוק בין זימון לחזרת הש״ץ: בשמונה עשרה הרמב״ם אמר שחזרת הש״ץ היא רק “להוציא את מי שאינו בקי.” אבל בברכת המזון הדין שונה — “אחד מברך לכולם” תקף אפילו למי שהוא בקי. זה חילוק יסודי.

5. אחרי ה״נברך”: ברגע שעשו ברכת הזימון (החלק של “נברך”), אז אפשר לברך בנפרד — אבל רק בדיעבד. הדין העיקרי נשאר שאחד יברך עבור כולם.

—

הלכה יד (המשך) — חלוקת חבורות

הרמב״ם אומר: עשרה מותרים להתחלק לשתי קבוצות (כל אחת של חמישה), אבל עד עשרים אסור להתחלק, כי קבוצה אחת תפסיד הזכרת שם שמים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון שווה — לא להוריד רמה של קבוצה אחת.**

פשט: בעשרה מותר להתחלק לשתי קבוצות של חמישה, כי לשתיהן יש זימון. אבל שלוש עשרה אסור להתחלק לעשרה ושלושה, כי השלושה מפסידים הזכרת השם. רק בעשרים מותר שוב להתחלק.

חידושים:

1. העיקרון הוא “זימון הכל שווה” — אסור להתחלק באופן שקבוצה אחת תהיה ברמה נמוכה יותר של זימון מהשנייה. שלוש עשרה אנשים להתחלק ל-10 ו-3 משמעותו שה-3 מפסידים הזכרת השם — זו “הורדת רמה” שאסורה.

—

הלכה טו — שלשה שבאו משלש חבורות

הרמב״ם אומר: “שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה — אינן רשאין לחלוק, כי הם כבר נתחייבו בזימון. ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו — רשאין לחלוק.”

פשט: שלושה אנשים שבאים משלוש חבורות נפרדות (שכל חבורה הייתה בת שלושה), אם עדיין לא זימנו בחבורות המקוריות שלהם — חייבים לזמן עכשיו יחד, כי הם כבר חייבים בזימון. אבל אם כבר זימנו — מותרים להתחלק.

חידושים והסברות:

1. קושיא על הרמב״ם: אם הם כבר זימנו בחבורות המקוריות שלהם, מדוע בכלל לחשוב שהם צריכים לזמן שוב? הם כבר יצאו! אולי כי הם התחילו לאכול מחדש במקום חדש עם אנשים חדשים, נאמר שזו אכילה חדשה שמחייבת זימון חדש?

2. שיטת הראב״ד: הראב״ד אומר “פורח מהם חובת זימון” — אפילו אם שלושת האנשים אוכלים עכשיו יחד מחדש, הם פטורים מזימון חדש. סברתו: “לא נועדו יחד תחילה” — הם לא התכנסו מלכתחילה כחבורה. עצם זה ששלושה אנשים נפגשים במקום חדש אינו “נועדו יחד” ואינו מחייב זימון.

3. חידוש גדול מהראב״ד — נפקא מינה מעשית: אם הראב״ד צודק, יש היתר גדול להרבה מצבים. למשל, בחתונה שאנשים אומרים “אתה לא יכול ללכת הביתה עד שמברכים” — אפשר לטעון “אני לא נועדתי תחילה” עם החבורה.

4. יסוד בזימון — “אכלו כאחד” צריך “נועדו תחילה”: מהראב״ד לומדים שחיוב הזימון אינו רק כי שלושה אנשים אוכלים באותו מקום. צריך להיות מסובין — שהם התכנסו במודע לאכול יחד. שלושה אנשים זרים ב״חדר אוכל” שאוכלים זה ליד זה לכאורה אינם חייבים בזימון.

5. פירוש רבינו יונה: רבינו יונה אומר ש״כבר זימנו” משמעותו שאמרו את נוסח הזימון (ברכת “שמחה במעונו” וכדומה), אבל לא שמעו ברכת המזון עצמה. לכן הם עדיין צריכים לברך (ברכת המזון), אבל אינם צריכים לעשות זימון חדש.

6. חידוש ביחס בין זימון וברכת המזון: מכאן לומדים שברכת הזימון קשורה לברכת המזון, אבל יכולה למלא תפקיד נפרד. אדם יכול כבר לצאת זימון אבל עדיין להיות חייב בברכת המזון. כלומר, זימון וברכת המזון הם שני חיובים נפרדים — אפשר לצאת אחד בלי השני.

7. שאלה על שומע כעונה בזימון: האם אפשר לצאת זימון דרך שומע כעונה אם לא נמצאים פיזית שם — למשל דרך טלפון או לוויין — נשארת שאלה פתוחה: “כל אחד ישאל את הפוסק שלו.”

—

הלכה טז — שתי חבורות בבית אחד

הרמב״ם אומר: “שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו — מצטרפין לזימון. שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו — מצטרפין לזימון אחד. ואם לאו — כל אחת מזמנת לעצמה.”

פשט: (א) אפילו כל אחד אוכל את המזון שלו (לא מבעל בית אחד), אם הם יושבים יחד — מצטרפין לזימון. (ב) שתי חבורות בבית אחד — אם חלק מחבורה אחת יכול לראות חלק מהשנייה — מצטרפין. אם לא — כל אחת בנפרד.

חידושים והסברות:

1. “אורחו משלו” — לא רק מבעל בית אחד: הרמב״ם מבהיר שזימון אינו תלוי באכילה מאותו מקור. אפילו כל אחד מביא את הכריך שלו — אם הם יושבים יחד, יש זימון.

2. שאלה על מסעדה: האם אנשים במסעדה שיושבים בשולחנות נפרדים צריכים לזמן יחד? מצד אחד כולם אוכלים מאותו בעל בית (המסעדה), מהצד השני הם לא “נועדו תחילה” — הם לא התכנסו כחבורה. זה נשאר ספק.

3. “מקצתן רואות” — קשר מינימלי מספיק: לא צריך שכולם יראו את כולם. מספיק שחלק מחבורה אחת רואה חלק מהשנייה. זה מראה שקשר מינימלי בין חבורות מספיק לצירוף.

4. חילוק בין “חייב” ל״יכול”: אולי לא נאמר ששתי חבורות שרואות זו את זו חייבות להצטרף — אלא שמותרות (רשאות). זה חילוק חשוב, במיוחד כאשר שתי החבורות יחד עושות מניין (עשרה) — האם חייבים להצטרף כדי להזכיר השם, או שזו רק רשות?

—

הלכה טז (המשך) — שמש מצרף

הרמב״ם אומר (בשם שמואל): “שמש אחד ביניהם שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו — מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו. ובלבד שישמעו שתיהן קול דבר המברך.”

פשט: אם מלצר/שמש אחד משרת את שתי החבורות — מצרף אותן, אפילו הן לא רואות זו את זו. אבל שתי החבורות חייבות לשמוע את המברך.

חידושים והסברות:

1. השמש כמצרף: השמש יוצר קשר בין שתי החבורות אפילו בלי ראייה. זה כוח חזק יותר של צירוף מאשר רק “רואות”.

2. “בלבד שישמעו” — שמיעה היא תנאי בסיס: אפילו עם שמש, חייבים לשמוע את המברך. זה פשוט, כי צריך לשמוע את הזימון כדי לענות.

3. ראיה למסעדה: מדין השמש אפשר להביא ראיה שבמסעדה, שמלצר אחד משרת מספר שולחנות, אפשר להצטרף. אבל זה נדחה: במסעדה בדרך כלל יש יותר משמש אחד, ובכלל לא ברור שאנשים בשולחנות נפרדים במסעדה רוצים או צריכים להצטרף.

—

הלכה יז — שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק

הרמב״ם אומר (מבוסס על הברייתא): שלושה שאכלו כאחד, יצא אחד מהם לשוק — קורין לו, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, ומזמנין עליו. אבל הוא לא יוצא ברכת המזון דרך ברכתם — הוא חייב לברך בעצמו.

פשט: בשלושה שאכלו יחד, אם אחד הולך, קוראים לו בחזרה. כל עוד הוא שומע, אפשר לצרפו לזימון, אבל הוא לא יוצא ברכת המזון עצמה דרך ברכתם — הוא חייב לברך בעצמו.

חידושים והסברות:

1. ה״שוק” אינו אומר שהוא הלך רחוק — הוא רק ליד הדלת. הוא עדיין יכול לשמוע. הוא משתתף בזימון (עונה “ברוך שאכלנו משלו”), אבל הוא לא מתמקד בכל ברכת המזון, לכן חייב לברך בעצמו.

—

הלכה יז (המשך) — עשרה שאכלו, יצא אחד מהם

פשט: בעשרה שאכלו יחד (שמזכירים השם בזימון), אם אחד הולך, אי אפשר לצרפו עד שיחזור וישב במקומו.

חידושים והסברות:

1. החילוק בין שלושה לעשרה: בעשרה מזכירים את שם הקב״ה, וזה דורש כבוד — אי אפשר לצעוק מרחוק עם שם השם. לכן הוא חייב ממש לחזור למקומו.

2. דוגמאות מעשיות: בשמחה עומד אחד ליד הדלת ומשוחח, או הוא הולך להביא נעליים — הוא לא יכול לשיר/לצעוק את השם מרחוק.

—

הלכה יח — שנים שאכלו, כל אחד מברך לעצמו

הרמב״ם אומר: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו.”

פשט: שני אנשים שאוכלים יחד — כל אחד מברך בעצמו, כי אין זימון לשניים.

—

הלכה יט — קדם ובירך לעצמו: אחד בירך לפני הזימון

חידושים והסברות:

1. אם אחד משלושה כבר בירך לפני הזימון: השניים האחרים עדיין יכולים להשתמש בו לזימון (הוא עונה “ברוך שאכלנו משלו”), אבל הוא עצמו איבד מצוות זימון — “אין זימון למפרע.” הוא לא יכול לקבל בחזרה מה שהפסיד.

2. יסוד חשוב: זו הסיבה שלכתחילה אסור לברך לפני הזימון — כי אי אפשר לעשות זימון אחר כך. לא צריך לחשוב “מה ההבדל מתי אני מברך?” — ההבדל הוא שזימון למפרע לא קיים.

—

הלכה כ — אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע

הרמב״ם אומר: “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע — היודע מברך, והשני שומע ויוצא. בן מברך לאביו, עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה — מוציאין ידי חובתן. אבל אמרו חכמים: תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.”

פשט: כאשר שניים אוכלים יחד (בלי זימון), אם אחד לא יודע לברך, השני יכול לברך בקול רם והראשון יוצא בשמיעה. בן, עבד, או אישה יכולים להוציא את האב/בעל הבית/בעל. אבל חז״ל אומרים קללה על מי שצריך להשתמש בזה.

חידושים והסברות:

1. מה משמעות “יודע”? לא סתם מישהו שיכול לקרוא מסידור — “יודע” משמעותו תלמיד חכם שיודע מה צריך לומר וכיצד לברך. מי שקורא מסידור עדיין נקרא “יודע.”

2. נפקא מינה מעשית: אם למישהו יש נוסח אחר, או שהוא רוצה לצאת בכוונות שאין לו בעצמו — האם הוא יכול לצאת מהשני? כן, אם אינו יכול בעצמו, מותר לצאת מאחר, אבל לכתחילה בלי זימון זה לא מומלץ.

3. “תבא מארה” — הקללה: “הקללה כבר באה” — זו בושה גדולה שאשתך יודעת ואתה לא יודע. אדם צריך ללמוד בעצמו. מכאן אפשר ללמוד שהאב צריך להיות הפוסק בבית — לא יכול להיות שרק האישה יודעת את ההלכות.

4. [סיפור: להתפלל על דעת הצדיקים:] הקונספט של “להתפלל על דעת הצדיקים” (לומר מילים על דעת הבעש״ט, רשב״י וכו׳) הוא דבר אחר לגמרי — שם אתה אומר בעצמך את המילים ורוצה שהצדיק יהיה ה״יודע.” אבל אי אפשר ממש לצאת מרשב״י. זו יישום “הפוך” של הדין הזה.

—

השגת הראב״ד — אישה/קטן מוציא: רק כשהחיוב דרבנן

דברי הראב״ד: ההלכה שאישה, קטן, או עבד יכולים להוציא גבר, היא רק כאשר הגבר גם אכל רק כזית (לא כדי שביעה), כך שחיובו בברכת המזון גם הוא רק מדרבנן — כמו חיוב האישה/קטן. אבל אם הוא אכל כדי שביעה, הוא חייב מדאורייתא, ואישה/קטן (שחייבים רק מדרבנן) לא יכולים להוציא

אותו — “שכל החייב בדבר מן התורה אינו יוצא אלא מן החייב באותו דבר מן התורה כמותו.”

חידושים והסברות:

1. יסוד הראב״ד: אפשר להוציא רק כאשר שניהם באותה רמת חיוב. דרבנן לא יכול להוציא דאורייתא.

2. שומע כעונה לעומת שליחות: האם שומע כעונה משמעותו “כאילו אתה אמרת זאת בעצמך” (שהיה אומר שלא משנה מי אומר), או שזה סוג של “הוצאה” שהאומר חייב להיות כשר לכך? הראב״ד מניח בבירור שזה דין של הוצאה, לא פשוט “כאילו אמרת זאת בעצמך.” אפילו עם שומע כעונה, אם ה״אומר” אינו אומר כשר (לא בר חיובא), זה כמו “פה שלא יכול לקבל את השליחות.”

3. שיטת הראב״ד בכזית: הראב״ד סובר שברכת המזון היא מדאורייתא אפילו על כזית (לא רק כדי שביעה). לפי זה, אישה/קטן לעולם לא יכולים להוציא גבר, כי הגבר תמיד חייב מדאורייתא.

4. קושיא על הראב״ד: אם אישה לעולם לא יכולה להוציא, מה עושים עם הברייתא “בן מברך לאביו, אשה מברכת לבעלה”? הראב״ד עונה ש״מברכת” אינו אומר להוציא — זה אומר שהיא אומרת את המילים (מכריזה), והוא חוזר, כמו “בני כפרים” שאומרים להם את המילים והם חוזרים. זה פירוש שונה לגמרי בברייתא.

—

הלכה כא — הנכנס אצל אחרים ומצאן שמברכין

הראב״ד אומר שמי שנכנס אצל אחרים ומוצא אותם מברכים, “אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל” — הוא לא יכול לומר “שאכלנו משלו” כי הוא לא אכל. במקום זה יאמר “ברוך ומבורך”. אם הוא נכנס אחרי שכבר אמרו “נברך” והוא שומע רק “ברוך שאכלנו משלו”, יענה “אמן”.**

פשט: שיטת הראב״ד היא שאסור לומר “שאכלנו משלו” כאשר לא אכלת, כי זה יהיה שקר. אבל לא צריך להתעלם מהזימון — צריך לענות בדרך שהיא אמיתית.

חידושים והסברות:

1. היסוד של לא לומר שקר אפילו בנוסח ברכה: החשש של הראב״ד הוא שאפילו ב״דבר קטן” כמו נוסח הזימון, אסור לומר משהו שאינו אמת. “שאכלנו משלו” כולל את הדובר בקבוצה שאכלה, ואם הוא לא אכל, זה לא נכון.

2. הצעה — “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”: אפשר תיאורטית לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו” (ברוך הוא שהוא וחבריו אכלו משלו) — כך היינו משתתפים בזימון בלי לומר שקר. זה מושווה לסגנון הגמרא כמו “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו.”

3. היסוד הרחב יותר — אסור להתבדל מהציבור: מהצד השני, אסור להתבדל במודע מכלל ישראל — “אסור להראות במודע שיהודים שמים את חלקם, אני לא אכלתי, אז זה לא החלק שלי.” האיזון הוא: צריך למצוא דרך להיות עם הציבור, אבל בדרך אמיתית.

4. השוואה לתפילות ציבור אחרות (קדושה, קדיש): מדוע לא נתקלים באותה בעיה בדברי ציבור אחרים, כמו כשנכנסים לבית המדרש והציבור מתפלל? שם אומרים עם “אמן יהא שמיה רבא” או “קדוש קדוש קדוש” — אין בעיית שקר, כי לא אומרים משהו שהוא עובדתית לא נכון. ההבדל הוא שבזימון אומרים במיוחד “שאכלנו” — הצהרה עובדתית שיכולה להיות לא נכונה.

5. מנהג לומר עם הציבור: כשנכנסים לבית המדרש והציבור אומר קידוש או דברים אחרים, אומרים עמהם. הכלל הוא “לך עם הציבור” — אבל זה רק כאשר אין בעיית שקר.

6. שיטת הראב״ד בברכת המזון דאורייתא: הראב״ד סובר שברכת המזון היא דאורייתא אפילו כאשר לא אכלו שיעור שביעה — זו מחלוקת עם שיטת הגאונים. שיטת הראב״ד היא שאי אפשר לשלב ברכת המזון עם ברכת הזימון באופן שהרמב״ם מתכוון, כי לפי הראב״ד ברכת המזון עצמה כבר דאורייתא.

תמלול מלא 📝

שיעור רמב״ם הלכות ברכות פרק ה׳ – נשים ועבדים בברכת המזון, וברכת הזימון

הקדמה והכרזות

אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות ברכות, פרק ה׳ בספר אהבה. למדנו אתמול ברמב״ם שיש ברכה של “ברוך הטוב והמטיב”, שמברכים כשיש טוב והוא נעשה עוד יותר טוב.

רוצה אני קודם לברך את הספונסר, ה״ברכה לראש משביר”, ספונסר השיעורים, הרב החסיד אוהב תורה ר׳ יואל וועלצבערגר, על שמממן את השיעורים ועל שתומך תמיד בפעולותינו של תורה וחסד. ורוצה אני להזכיר שכל העולם מוזמן להצטרף וללכת בעקבותיו של ר׳ יואל. בימים הקרובים יתקיים קמפיין גדול עבור בית מדרשו של ר׳ יצחק, שיוכל להמשיך להרביץ תורה עם שיעוריו הברורים והבהירים שעוזרים ומאירים לכל כך הרבה אנשים, וזה יאפשר לשיעורים שלנו להמשיך בעזרת השם, ושיעור הרמב״ם שהעולם נהנה ממנו כל כך.

ואני חייב להוסיף שיהיה עוד סיום גדול ביום חמישי בלילה, נשלח את הפרטים ביום חמישי הבא, כך שהעולם יצפה לכך.

רקע – מה שלמדנו עד עכשיו בפרק ה׳

אומר הרמב״ם כך: בפרק זה, כבר למדנו עיקר מצוות ברכת המזון, הסדר של “זן”, “ארץ”, “ירושלים”, וכן הלאה. ואחר כך למדנו מהם סוגי הלחם, ומה פוטר, וכן הלאה, על אילו דברים צריך לברך ברכה נוספת או שזה נכלל בסעודה.

עכשיו נלמד בעיקר, קודם מי חייב בברכת המזון, זה הראשון, אבל אחר כך בעיקר נלמד על מצוות הזימון. זה שכאשר אנשים אוכלים ביחד, הם מברכים ביחד.

הלכה א – נשים ועבדים בברכת המזון

לשון הרמב״ם

אומר הרמב״ם כך: “נשים ועבדים חייבין בברכת המזון”. זה ברור שנשים ועבדים צריכים לברך. אומר הוא אבל, הרמב״ם, שתדע שאין זה ברור אם הם חייבים בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן. אומר הרמב״ם כך: “וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה”. לכאורה היו צריכים להיות חייבים מן התורה, “לפי שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא”, זה לא מצוות עשה שהזמן גרמא, זו מצווה שמעשה האכילה גורם. ולמה לא יצטרכו להודות להקב״ה כמו כולם? אה, “אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן”. אלא שגם הן אינן חייבות מן התורה. רגע, למה הן לא חייבות מן התורה?

הסבר הספק – למה נשים אולי לא חייבות מדאורייתא?

אומרים מפרשי הרמב״ם, מביאה הגמרא כך, או משום שנשים לא יכולות לברך על ארץ, כי הן לא היו חלק מחלוקת הארץ. חלוקת הארץ חולקה לגברים, כל גבר מהיהודים שנכנסו קיבל נחלה. ונשים לא יכולות להודות על ברית ותורה.

קושיא: איך יכול נוסח דרבנן לפטור מדאורייתא?

זה דבר מאוד מעניין, דבר מאוד קשה להבין במבט ראשון, כי ארץ, ברית ותורה, זו תקנת חכמים להוסיף לברכת המזון. אז איך יכולות להיפטר מברכת המזון בגלל דרבנן, בגלל שהן לא מחויבות בדרבנן? יכול להיות, חשבתי שמדברים כאן אחד חייב ואחד לא חייב, מתכוונים לומר את כל הנוסח. אבל זה קשה.

דיון: הקשר בין ארץ וברכת המזון

דובר 1: לא, אני אגיד לך כך, יכול להיות שאתה צודק לכאורה שלמדנו וטענו שהנוסח שלנו מהרמב״ם יש בו משמעות יותר צרה. ויש ענין שהנוסח של ברית ותורה אולי לא מעכב, ואם שכחו לא צריך לחזור, וכן הלאה. אבל בכל זאת, דיברו על כך שהצירוף של ברכת המזון הוא בכל זאת מתנה אחת שניתנה לגברים. נכון, אגב, הנוסח אולי לא מעכב, אתה צודק, הנוסח אולי מדרבנן. אבל הרעיון של ברכת המזון עומד בתורה שזה על הארץ והברית היא חלק מהארץ. וזה מתאים להיות שזה מאוד מתאים לפסוקים, “ארץ אשר נשבע”, לגברים נתן את הארץ. הוא נתן גם לנשים, אבל מזה עצמו אפשר להבין, משום שהן לא בעלי בתים, היא יושבת על הקרקע.

דובר 2: בסדר, זה דבר מעניין, כי הייתי עדיין יכול לומר שעצם להודות להקב״ה “תודה שנתת לנו לחם” זה דאורייתא לנשים גם. אולי השאלה היא נוסח הברכה, כי הן… לא, אבל רואים שהשאלה היא הדאורייתא. השאלה היא, הנוסח של ארץ הוא מדאורייתא. “על הארץ הטובה אשר נתן לך”, זה ארץ. או הארץ שנושאים ונותנים בה, וגם הברית מתחברת לארץ, כי הברית, בזכות הברית מקבלים את הארץ, משהו כזה למדנו. נכון, יש לזה קשר. אבל זה בוודאי שהברכה היא על המזון. זה אפילו כשמברכים ארץ, אמרת מאוד יפה. למשל, יש רעב, חס ושלום, יש רעב ואין לחם, אוכלים תפוחי אדמה, לא הולכים להודות להקב״ה על “לפחות יש לי קרקע”, על ארץ לבד. הברכה היא על קרקע שנותנת לך לאכול.

דובר 1: אבל, אתה רצית גם בגלות, אבל ארץ מודים בהקשר שאני מרוצה, יש לי הכרת הטוב שיש לי מה לאכול, ויש לי קרקע שנותנת לי אוכל. כמו שאמרתי אתמול, שמי שאין לו קרקע אין לו מה לאכול, כן, כי אין לו חתיכת נחלה שיכול לזרוע. כן, זה ברור.

חידוש: הדינמיקה של סעודה ומי מנהל

אני חושב ש, אני לומד שכל הדברים האלה הם אחרי שזו סעודה. בוא נחשוב, סעודה בדרך כלל מנוהלת על ידי אחד. ברכת המזון מנהל אחד, כמו שאנחנו לומדים עכשיו זימון, נכון? והמנהל הוא בוודאי כנראה בבית רגיל האבא, הבעל, בעל הבית, אני יודע, הוא מנהל את הסעודה, והאישה יכול להיות שהיא שומעת. אז אתה מבין שזה הגיוני, וזה קצת הפוך. אנחנו מסתכלים מהסיבה למה לכתחילה צריך להוציא, היא גם מחויבת, והוא גם מחויב. אבל להוציא חייב את חברו…

הסבר: למה נשים לא יכולות להוציא גברים אפילו אם זה דאורייתא

דובר 2: אה, רציתי לומר לך, בוודאי על לתת את ההלכה שמצווה אחת גורמת לחובות האחרות אני מבין מאוד טוב. אפשר אפילו לומר שאפילו אם זה היה דאורייתא, אבל החלק של ארץ וברית ותורה, הן לא בנות חיוב בזה, הן לא יכולות לומר בשם הגדול. זה אני יכול להבין מאוד טוב. שהן לא יכולות להוציא ידי חובתן אפילו אם זה היה דאורייתא זה גם היה בעיה, כי איך אפשר להודות על ארץ, ברית ותורה, ועוד להוציא את האחר כשזו לא ההכרת הטוב שלך?

נפקא מינה: ספק אם בירך

אבל אני אומר לך דבר מעניין. למדנו אתמול, אם אחד מסופק אם אמר ברכת המזון, צריך לברך שוב כי זה ספק דאורייתא. נשים ועבדים גם יצטרכו לברך שוב. כי לפי החשבון של מה שתוכל לומר שזה ספק ספיקא, כן, כי זה ספק אם ברכו, ואפילו אם לא, זה ספק אם זה ממש ספק דאורייתא. אני חושב, זה מספיק ספק דאורייתא להחמיר במציאות אחת, גדרי חובתם. כי הרמב״ם לא אמר בספק שנשים ועבדים פטורות בספק. הוא לא היה צריך לומר זאת, אבל הייתי אומר שנשים ועבדים חייבות אפילו בספק. כלומר, הן מחויבות דאורייתא, רק שאין להן את הספק דאורייתא.

קטנים – הערה קצרה

דובר 1: אבל הקטנים, יפה מאוד. זו הנקודה של נשים ועבדים, אתה צודק שבוודאי נשים ועבדים כנראה דאורייתא. אבל קטן, קטנים זה אחרת. הם עדיין לא מחויבים במצוות, הם עדיין לא מחויבים בברכות המצוות, עם ברכות הנהנין, עם מצוות חינוך. הם באמת לא… באיזה שיעור כשהם יכולים לטעום על ברכות אחרות מה הוא כן אמר?

דובר 2: כן. אה, כתוב במקום אחר מביא הוא… איפה כתוב? כשהוא יכול לטעום את הדגן? כתוב על… לא, לא. כתוב על מצה? על ברכות למדנו שה… השיעור הוא שיודעים בו מברכין.

דובר 1: אה, יודעים בו מברכין, כן. הרמב״ם לא מביא זאת כאן?

דובר 2: הוא לא אומר זאת כאן איפשהו? איפשהו? אה, כן, יודעים בו מברכין. הוא הולך להביא זאת. תחכה לו.

הלכה ב – ברכת הזימון

עיקר ענין הזימון

עכשיו הולך הרמב״ם לומר לנו את הלכת ברכת הזימון. אני חושב שאנחנו מפספסים את עיקר ברכת הזימון, כי עיקר ברכת הזימון הוא שהמזמן הוא זה שמברך בקול רם וכל האחרים שומעים. אצלנו בבית נוהגים כך, אני לא יודע למה. אבל בדרך כלל זה נעשה רק כבוד שהוא מזמן, וממילא העולם לא מבין כל כך חזק. אבל הענין של ברכת הזימון, על פי פשוטו היא הלכה שכאשר אחד אוכל לבד, יש לו חיוב והוא צריך לברך לבד. כאשר שני אנשים אוכלים ביחד, נראה מאוחר יותר את ההלכה. כאשר שלושה אנשים אוכלים ביחד, זו כבר סעודה, זו כבר טקס, זה כבר דבר. ממילא צריך לעשות את הברכה בצורה יפה. אז מה? שאחד יזמן את העולם, והוא יהיה שליח ציבור, ויאמר בקול רם וכל אחד יאמר אמן. זה יפה… אני חושב שזה פשוט יפה. זה אסתטי. זה יפה. אחד, כולם שומעים אותו, והוא אומר יפה, והוא מזמן אותם, והם עונים… קודם רבותי, יש מצווה לעבור… כן.

לשון הרמב״ם

אומר הרמב״ם, “שלשה שאכלו פת…” בסדר, “אכלו פת” זה לחם, כמו שלמדנו, “…חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.” לפני ברכת המזון צריכים לומר… אומר הרמב״ם, הוא נותן את השם “ברכת הזימון”. זה לא שם ומלכות, זה נוסח. “ואיזו היא ברכת הזימון? אם היו שאכלו משלשה ועד עשרה…” מהי הברכה? אומר הוא, יש בזה, תלוי בכמות האנשים שאוכלים. אבל משלושה עד עשרה, פחות משלושה אין זימון. משלושה יש זימון. מה אומרים? “נברך שאכלנו משלו”.

למה דווקא שלושה?

למה שלושה? לכאורה שלושה, כי אחד אומר, ושניים עונים. הם אומרים “נברך”. וזה לא חברותא, זה לא שליח ציבור, זה שני אנשים. אם רוצים לעשות את החילוק של שיעור דחברותא זה האדם השלישי. זה כבר שיעור זימון. אני כל המאזינים, אתם עושים את הזימון. אתם אומרים לי, אנחנו אומרים “נברך”, ואנחנו אומרים הם “נברך”, והם עונים “ברוך”. ובוודאי הם אומרים לנו “נברך”, כי הם גורמים לנו ללמוד את השיעור.

איך עושים את הזימון

אז, “והם עונים אחריו כשאומרים בשלשה, מברך אחד מהם, הוא מתחיל עם ברכת הזימון, ואומר”. הרבי לא אומר “אחד מהם”, כאילו האחרים נשארים עומדים, שליח הציבור. לא, זה רק שלושה אנשים, מחזיקים באמצע שיעור היום, ויש לו שלושה אנשים, יש לו חתן עם בנו, ולאביו יש שני בחורים, מחזיקים שם.

“נברך שאכלנו משלו”. “והכל עונים ברוך שאכלנו משלו”.

הסבר: “ברוך שאכלנו משלו”

“ברוך שאכלנו משלו” – יישר כוח, בורא עולם, שאכלנו משלו. ברוך זה מהולל או מבורך. ברוך זה מהולל. ברוך זה מבורך ביידיש. יישר כוח פירושו תודה. אבל זה גם לא תודה, זה לא הודאה. ברוך זה מבורך. מבורך הוא הקב״ה שאנחנו אוכלים משלו. כי הוא בעל הבית של הענין של אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, לה׳ הארץ ומלואה, ויש לנו זכות ליהנות מזה אחרי ברכה.

דיון: “ובטובו חיינו” – מה הפירוש?

“ובטובו חיינו”. ובטובו חיינו. חיינו או חיינו? הרבי אומר חיינו, הרבי לא מנקד. הרבי אומר שני יודים, אשר חיינו. חיינו זה בלשון הווה, אנחנו חיים. לא, חיינו זה פירושו חיינו. לא ובטובו אנחנו חיים. חיינו חיינו אנחנו? לא, מתכוונים לומר… אני לא יודע, חיינו חיינו. חיינו חיים אנחנו. לא, חיינו זה לשון עבר, ובטובו חיינו, ובטובו אנו חיים. חיינו זה חיינו. לא, אני חושב שחיינו זה לשון עבר. אני חושב שחיינו… נצטרך לשאול את הדוקטור קינד מה פירוש חיינו. הייתי מתרגם חיינו זה קיבלנו חיים מזה, לא שחיינו ועכשיו אנחנו מתים. אני חושב, אני חי ברוך השם עדיין. כך הייתי חושב.

נוסח אשכנז – “רבותי נברך”

נוסח אשכנז שלנו הוסיף, עוד לפני “נברך שאכלנו משלו” הוספנו את “רבותי נברך”. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.

מה זה? ביידיש, מה המקור לזה? ההגהות מיימוניות אומרת כאן משהו במקום? אני לא יודע. בסדר, הייתי רוצה שהוא…

פירוש “חיינו” בברכת הזימון

דובר 1: רבים אומרים “חיינו”, ורבים אומרים בלי הנקודה. רבים אומרים שני יודים, אשר חיינו.

מה הפירוש של “חיינו”? “חיינו” זה בלשון הווה, אנחנו חיים.

מה הפירוש של “חיינו”? “חיינו” פירושו חיינו. לא שחיינו. “חיינו” חיינו? לא. “חיינו” חיים אנחנו.

לא, אני חושב ש״חיינו” זה בלשון הווה. אומרים “אני חיים” או “חייני”.

לא, אני חושב ש״חיינו” זה לא שחיינו. אני חושב ש״חיינו” זה שאנחנו מקבלים חיים.

נכון, יש לנו… אני צריך לשאול את הדוקטור שלי.

מה הפירוש “חיינו”? הייתי מתרגם “חיינו” — אנחנו מקבלים חיים ממנו. לא שחיינו ואנחנו עכשיו מתים. אני חושב שאנחנו חיים ברוך השם עדיין. כך הייתי מתרגם.

נוסח אשכנז: “רבותי נברך” — נטילת רשות

דובר 1: נוסח אשכנז שלנו הוסיף, עוד לפני “נברך אלהינו”, הוספנו את “רבותי נברך”. “יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”.

זה מעניין ביידיש, מה המקור לזה? ההגהות מיימוניות אומרת כאן משהו במקום? אני לא יודע.

בסדר, אבל זה הזימון של הרמב״ם. בוא נראה. ה״נברך” זה בוודאי עיקר הנוסח. זו הברכה.

ה״רבותי נברך” זה מעניין, זה זימון לברכת הזימון. זה ממש הזמנה למה שאומרים עוד לפני ברכת הזימון.

מאיפה זה בא באמת? זה לא חובה. מה המצב של “רבותי”? מאיפה זה בא? אני לא יודע.

דובר 2: אה, הוא מביא כאן מלמטה, המנהג שלנו הוא באמת לעשות את הדבר הזה, ה״יהי שם”.

אה, זה זוהר. זה לא זוהר. לא ברור. יש לזה קשר לזוהר, אבל…

אתה צודק לכאורה, זו רשות על הרשות. זה מזמן ל… כן, זה מעניין.

דיון: למה צריך נטילת רשות לפני ברכת הזימון?

דובר 1: יכול להיות שיש לזה קשר לשאלה, מי נתן לך את הזכות להיות המזמן? ה״רבותי” זה כביכול, אתם מסכימים שאני אהיה המברך?

אה, “רבותי נברך”. והם אומרים, “טוב, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם”. כן, בוא נברך תמיד.

והוא אומר, “נברך”, הוא מאשר אז שם. אה, אני מסכים, אני מסכים, אני אומר “יישר כוח”.

דובר 2: הספרדים עושים את זה ברור, שהם עושים “הב לן ונברך”. אבל הם מתכוונים לזה, שבאמת, בנוסח, לא צריך להתחבר לברכת הזימון. אלא אדם יכול לקרוא לעצמו.

רבותי, זו סעודת רשות. רבותי, אתם רוצים לברך? זו לשון שאלה. אתם רוצים לברך איתי? אני מוכן כבר לברך. אתם רוצים לשמוע את הברכה שלי?

דובר 1: זה הגיוני מאוד. גם בתפילה, אגב, הגיוני להתערב, כי כל העולם שומע אותו. וזה יכול באמת להעצבן, אם לזה יש קול שמרגיז.

זה לא אומר לסיים את “ארבעה שנכנסו בדעת”, זה לא אומר לסיים את החלק. זה אומר לומר כל הזמן והעולם שומע.

אז גם כאן יש נטילת רשות. אצלנו, שרק מזמנים ומברכים לבד, כל נטילת הרשות היא קצת דבר מעניין. אבל אם אני הולך לברך ולומר איתי… אבל אפילו גם אותו, יש הרבה יותר מקום לנטילת רשות, ולשמוע את כל הברכה שלי ולענות איתי…

דובר 2: זה לא רק על זה. זה שיש לו נוסח רע, וזה מרגיז. או שזה כמו שאומרים, אצל המלאכים מבקשים רשות. זו החרדה לכבוד שמים, לא רק לכבוד האנשים.

דובר 1: אבל זה לא מתאים… זה שני דברים.

דובר 2: אבל זה לא מתאים שאני… אבל לשליח ציבור צריך להיות אדם חשוב, וצריך שיהיה למישהו קול נעים. שניהם צריך…

אפילו אצל השליח ציבור יש ענין של בקשת רשות, ועומדים ולא אומרים לתוך העולם, מי אתה? מי אתה לברך את השם? כל העולם מסכים, שיבקשו ממני? אוקיי.

דובר 1: אז, הספרדים עושים את זה קצת יותר נורמלי, הם אומרים ממש, “הב לן ונברך”, תן לי רשות “הב לן ונברך”, והם נותנים בקול את הרשות, אומרים “שמים”, שמשמעותו שנותנים רשות, והמברך מתחיל “ברשות, נברך”.

הלכה ה — זימון בעשרה עם שם

דובר 1: והיכי דמי, כל העולם, השניים האחרים עונים, “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והוא עונה “ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, ואחר כך, מסיים מי שמסיים, המזמן. אומר “ברוך ה׳ אלקינו מלך העולם הזן”, עד שהוא גומר ארבע ברכות, עד שמסיים גם את “הטוב והמטיב”.

אני מתכוון, סליחה, כל ארבע הברכות. כן, כן, כן. גומר, כן. והן עונין, כן, “הטוב והמטיב” לכל, כל ארבע הברכות. והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה. מלבד מה ששומעים, אומרים גם אמן. זה הנוסח אצל שלושה, שלושה עד שבעה.

היו אוכלין עשרה ולמעלה מעשרה, מברכין בשם. אז מוסיפים את שם שמים, שזה כבר דבר יותר חשוב, כי למדנו שכאשר יש עדה אפשר כבר להזכיר שם שמים, יש כבר ענין של תפילה בציבור כביכול. עושים כמו מיני תפילה בציבור.

זה מעניין, כן, ברכת המזון כשיש עשרה זה כזה, יש לזה נוכח מסוים, נקודה מסוימת.

דובר 2: לא, זה כמו דבר שבקדושה. ההבדל הוא רק שאומרים את השם.

דובר 1: לא, ממילא באים הרבה הלכות אם הלכו באמצע… אפשר להמשיך לדבר על זה.

לא, אני אומר, כשחושבים שזה ענין של תפילה בציבור, זה מעין תפילה בציבור, מבינים הלכות כאלה שיבואו אחר כך.

דובר 1: אומר הרמב״ם, המברך אומר, כשיש מעשרה ומעלה, הוא אומר “נברך לאלקינו”, הוא מוסיף “אלקינו”, “שאכלנו משלו”. והעולם עונה גם, “ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו”, והוא מברך.

אומר הרמב״ם, וכן בבית חתנים, אם זו ברכה ראויה, ברכה רגילה. יש עוד נוסחאות, נראה עוד שהוסיפו… יש עוד נוסחאות, כשנמצאים בבית חתנים.

ונלמד עוד שלאבל הוסיפו איזה הרחמן, ולחתן הוסיפו קצת בברכת המזון, בשבע ברכות.

דובר 2: לא, אתה מדבר על הברכות, לחתן גם הוסיפו, עושים שבע ברכות.

דובר 1: אה, לחתן הוסיפו גם ברכות אחרי הבנטשן. אבל טוב, החתן מקבל גם נוסח מיוחד של ברכת הזימון.

הלכה ו — נוסח בבית חתנים: “שהשמחה במעונו”

הגדרת “בית חתנים”

דובר 1: אז, סעודה בבית חתנים. אומר הוא, מה פירוש בית חתנים? פירוש בית חתנים הוא, אני מתכוון התרגום העברי הוא שהיו בונים מקום לעשות את סעודת החתונה, אוהל. אבל אני מתכוון שהשם כבר נעשה כך. מקום שהוא לכבוד שמחת החתונה.

אומר לנו הרמב״ם, מאימתי נקרא זה סעודה בבית החתונה? “משעת התחילו להתעסק בצורכי חתנות ונישואין”. מאימתי מתחילים להתעסק, להכין… אני מתכוון, הגמרא אומרת כשמתחילים להשרות את השעורים, השעורים לעשות בירה. זו הכנה ארוכה. מדברים כאן לא על הכנה פתאומית, אלא הכנה ארוכה.

“ולאכול עד שלשים יום אחר הנישואין”. מאימתי מתחילים להכין את החתונה עד שלושים יום אחרי החתונה, אם אוכלים שם, ולא אומרים שזה לכבוד החתונה, אבל כשאוכלים בבית חתנים, אז זה…

נוסח הזימון בבית חתנים

דובר 1: “נברך… שהשמחה במעונו”. אומרים כך, “נברך” מוסיפים, “נברך”, נברך את הקב״ה, “שהשמחה במעונו”, שהשמחה היא במעונו של הקדוש ברוך הוא.

אני רק רוצה לומר מה הפירוש, קצת פירוש קשה, לא כמו שתמיד הסברתי.

דיון: פירוש “שהשמחה במעונו”

דובר 1: “שהשמחה במעונו” — תמיד חשבתי שזה לומר מה שאמרתי. אני מתכוון הפשט הפשוט, הפשט הטוב ביותר הוא, שזה מקום שמח, שהוא בית חתנים, עסוקים בשמחת חתנים, מברכים, זוכרים כל הזמן שעיקר השמחה היא אצל הקב״ה.

אנחנו יכולים להיות בעלי מידת השמחה, אבל “עוז וחדוה במקומו”, או מידת השמחה, אני לא יודע מה זה אומר, שהמידות שיש לנו רומזות כנגד הספירות של הקב״ה, או מה שזה לא יהיה, ש…

דובר 2: לא, כי “שהשמחה במעוני” או “שהשמחה במעונו” של הקב״ה? אנחנו נמצאים כאן באולם.

דובר 1: לא, “שהשמחה שלנו” היא מה״שמחה שבמעונו”, או היא ה״שמחה שבמעונו”.

הנקודה היא לא לומר… “שהשמחה במעונו” היא לשון קשה, כי היו יכולים להודות לקב״ה על נתינת שמחה במעוננו. לא אומרים את זה. אומרים, “במעונו”.

שמע את הפשט שלי. אנחנו נמצאים כאן בשמחה, ומזכירים את הקב״ה שהשמחה האמיתית היא אצלו, “במעונו”, לא “במעוננו”.

דובר 2: הפשט האחר הוא ש״במעונו” — עומד בספרים ממש “במעונו”, לא “במעוננו”. או שהוא אמר שמי שחיבר את ברכת הזימון לא היה כל כך מקפיד על עברית, הוא כתב “חיינו” במקום “חיינו”.

דובר 1: לא. דרך יפה לומר, כמו שאומרים במקומות אחרים, “אשר ברא ששון ושמחה”.

הקב״ה נותן שמחה. כמו “גליא הכורת דינא”. “אשר ברא ששון ושמחה”. שמחה היא שלו.

דרך אחת לומר שדברים הם שלו היא כשכתוב “עוז וחדוה במקומו”. אבל כשאנחנו שמחים זה כל כך פיקי. זה לא קל עם אפרט. הקב״ה ברא את כוח השמחה.

דובר 2: טוב מאוד. שמחה היא בריאה של הקב״ה. אחד הדברים שהוא עשה. זה לא שייך למעונה. הקב״ה נותן לנו קצת מזה. אפילו לא צריך לומר כך.

זו דרך לומר, “במעונו” היא דרך לדרוש פסוקים הרבה פעמים. “להודות ולהלל לפניו”. אפשר לומר שפירוש אחד הוא כמו, אצל הקב״ה מתנהגים בהודו והלל. אבל דרך נוספת לפרש במקומות אחרים שכתוב דברים כאלה, פירושו הקדמה כזו.

זו דרך יפה לומר ש״שהוא בעל הדבר”, הוא עשה את זה, זה בהודו. מה פירוש במעונו? זה בשלו? אני לא יודע בדיוק מה פירוש מעונה.

דובר 1: “מעון אלקים קדם”, שם שהקב״ה נמצא. “מעונה אלקים קדם”, כל העולם הוא מעונו של הקב״ה. זו דרשה כזו לומר בסוף חתונה, כשרוצים להוריד את הרוחות.

דובר 2: או כי הקב״ה עשה שמחה.

דובר 1: לא, הוא אומר הפשט האחר הוא כי כשכתוב בגמרא “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, “עשרה ברא”, שמחה, יוצא שהחתן מקבל עכשיו שמחה.

כל פעם, איך הולך הענין של הזכרת “מענה”, “זמן”, “חדוה”? מדברים כל פעם, משבחים את הקב״ה על המידה, על הפעולה שהוא עושה עכשיו.

מה עושה הקב״ה עכשיו? הוא משמח. כדי שהתפילה תהיה רלוונטית, תהיה מעניינא דיומא.

האמת היא שהרעיון של חתונה הקב״ה עשה. הקב״ה הוא מחבר. הקב״ה עשה שגברים ונשים יפגשו זה את זה ויעשו שמחה. אז אנחנו נמצאים כאן כל המחותנים באולם של הקב״ה. הקב״ה עשה גברים ועשה נשים ועשה שמחה.

סעודות מחמת הנישואין

דובר 1: אומר הוא הלאה, “וכן סדר השמחה אחר הנישואין, מתחיל באשר הוא יצר, שכבר אמרת במעונו ישמחו”. אם בבית החתנים יש סעודה, אומרים “אלקינו מי שאכלנו משלו”, וכך עונים “ברוך אלקינו מי שאכלנו משלו”.

והרב חיים, למדנו, בבית חתנים עושים מצורכי נישואין עד 30 יום. אבל זה כשזה לא לכבוד הנישואין, אלא זה סתם בית חתנים.

אבל כל סעודות שעושים אחר הנישואין, מחמת הנישואין, עושים שבע ברכות, או הזוג החדש הולך לסבתא שלהם ועושים גדול לכבוד החדשים, ה-newlywed, עד שנים עשר חודש.

סעודות לכבוד חתן וכלה – עד מתי אומרים שהשמחה במעונו

אומר הרמב״ם, ולמדנו, בבית חתנים עושים מצורכי נישואין עד שלושים יום. אבל זה כשזה לא לכבוד הנישואין, אלא זה סתם בבית חתנים. אבל כל סעודה שעושים אחר הנישואין מחמת הנישואין, עושים שבע ברכות, או הזוג החדש הולך לסבתא שלהם ועושים גדול לכבוד החדשים, ה-newlywed, עד שנים עשר חודש, עד שנה אפשר לעשות שהשמחה במעונו.

המנהג היום – לא יותר משנה

טוב מאוד. אני מתכוון שזה לא מקובל שזה אצלנו לעשות יותר משנה. ראיתי שאנשים מתנהגים כך, וכך כתוב בשולחן ערוך, שמה פירושו, ערב כל שמחה ויין, אבל לא מעון אלא בשעת משתה.

אה, זה היה כמו ר׳ יונה מנוחה, הם היו יהודים שבורים. אבל מי ששבור, הוא מדוכא, מי שעצוב, כשזוג בא, הוא מתחיל לחשוב כמה עלתה לו החתונה, הוא לא יעשה. מי שכן מרוצה, הוא כן יאמר.

דיון: סברא הפוכה – “fake it until you make it”

דובר 1: הייתי אומר להיפך, מי שמרוצה, אין הבדל מה אתה אומר, אבל מי שעצוב, fake it until you make it, אמור שהשמחה במעונו, אתה נלחם עם עצמך, אבל תהיה בשמחה.

דובר 2: אבל השולחן ערוך לא אומר כך למי שכבר שמח. לא, הוא אומר שמאחר שערב כל שמחה, פירוש שלא מתנהגים לומר שהשמחה במעונו. נו נו, אני הולך שיצטרכו לענות. יש לנו ענין עכשיו להתווכח עם השולחן ערוך.

סעודות אחר הנישואין – חיוב זימון

אומר הרמב״ם הלאה, וכן סעודות שעושין אותן אחר הנישואין מחמת הזמן, כן, הכל חייבין בברכת הזימון.

למה הוא אומר את זה כאן? אולי יש בגמרא איזו הווה אמינא שמסיבות מסוימות לא יהיה להם זימון או משהו.

כהן וישראל שאכלו כאחד – תרומה וחולין

אומר הרמב״ם, כהן וישראלי שאכלו כאחד, אפילו שני אנשים אכלו שתי קטגוריות של אוכל, הכהן והישראלי אכלו ביחד, והם אכלו תרומה וחולין. תאמר שזה כמו שני מיני סעודות, כי הם אכלו שני מיני דברים שונים. שבריסקר היה אומר שזה שני דינים שונים, הוא אוכל קודש והוא אוכל סתם היז ברקפסט. כן, חייבין בזימון, כי הם אוכלים ביחד.

למה לא? ההבדל בין כהן וישראל ומודר הנאה

למה לא? תחשוב. הוא אומר שרב קדוש כאן, אני כבר יודע למה הוא אומר את זה, שזה הולך לך אחורה. היהודי אסור לאכול תרומה, אבל הכהן מותר לאכול חולין, אז הם אוכלים עדיין הכל ביחד. דווקא לכהן יש את הדבר שלו שאתה לא יכול לאכול. אוקיי. לא מבין.

אה, הוא אומר שלמשל יש הלכה עם מודר הנאה שאוכלים אחד ליד השני לא אפשר לומר, כי הם לא אוכלים ביחד. למה? הוא אסור לאכול מהאוכל שלו. זה לא נקרא אוכלים ביחד. כאן, אף על פי שכל אחד אוכל את שלו, אבל זה יכול להיקרא סעודה כמו שאוכלים ביחד. זה אומרת הגמרא. הגמרא אומרת את זה. הגמרא אומרת את זה. כהן, הזר לא יכול לאכול עם הכהן, אבל הכהן כן יכול לאכול איתו. אה, ממילא זה נקרא כמו סעודה אחת. טוב מאוד.

נפקא מינה: פת עכו״ם, קלויזנבורג וסאטמר

נשים. אה, טוב לדעת. זה אומר למשל ש… אני רואה שהגהות מיימוניות למשל חושב מהרהר על אם אחד אוכל פת עכו״ם, אחד מקפיד על פת עכו״ם והשניים האחרים לא מקפידים על פת עכו״ם האם הם יכולים להיות מזומנים ביחד, כי… שומע? כן, אבל אני רואה שזה לא שלנו. אבל אני חושב, מה קורה כשיש מצב כזה שהוא יכול לאכול ממנו, אבל הוא לא יכול? פירוש, קלויזנבורגר וסאטמרער מותר לאכול מהשחיטה של קלויזנבורג, או מהביצים של קלויזנבורג… כל עוד יש דרך שזה יהיה סעודה אחת, חייבים בזימון.

נשים, עבדים, וקטנים – חיוב זימון

הולכים הלאה. נשים, עבדים, וקטנים גם חייבין בזימון כחייבין בברכת המזון. בדיוק כמו שהם חייבים בברכת המזון, הם גם חייבים בזימון. זה אומר, שאם יש… יש טעות טובה שאנשים חושבים הרבה פעמים ששבת בסעודה זה דבר גברי, אבל נשים צריכות גם לענות ולהיות חלק מברכת הזימון.

אין מזמנין עליהם – אבל מזמנין לעצמן

אומר הרמב״ם שהוא יותר מסביר מהו הזימון של נשים, עבדים, וקטנים? הוא אומר שנשים, עבדים, וקטנים אין מזמנין עליהם. זה אומר, אם יש איש אחד עם שתי נשים או להיפך, או עבד קטן, לא אפשר להשתמש בהם לשלושה, לא אפשר לזמן בגללם, אבל מזמנין לעצמן. זה אומר, אבל ביניהם, שלוש נשים אוכלות ביחד או שלושה קטנים אוכלים ביחד, הם יכולים לעשות ברכת הזימון. זה הסיין. הם צריכים לעשות ברכת הזימון. יש סיין, הם צריכים לעשות ברכת הזימון.

זה אומר כך, לשון השולחן ערוך “חייבות בזימון” פירושו כך, פירושו שהן צריכות, שכשיש שלושה גברים והן, שהן יהיו שם וגם ישמעו את בעל המזמן ויצאו את הבנטשן איתו וכן הלאה, שהן יהיו חלק מזה. אם הן שלוש נשים, שיעשו כראוי זימון, שאישה אחת תהיה המזמנת. אבל אם יש רק שלושה מגברים ונשים, לא יעשו, לא אפשר לעשות ברכת הזימון.

למה לא אפשר לערב? ספק חיוב דאורייתא

פשוט שהסיבה היא אותו דבר שלמדנו קודם, כי החיוב של נשים בזימון הוא ספק, כולי עלמא החיוב הוא לא אותו דבר כמו אנשים, ולא אפשר לצרף שתי רמות חיובים. אתה לא יכול להשתמש ביוצא חיוב דאורייתא, יוצא חיוב דאורייתא עם ספק חיוב דאורייתא, לא אפשר להוציא, לא אפשר להשתמש בזימון, כביכול אתה משתמש בה להשלים את הזימון שלך. זה אתה לא יכול לעשות.

דיון: נשים עם קטנים? עבדים עם קטנים?

דובר 1: זה קצת מעניין, בברכת הזימון עצמה זה בטוח דרבנן. אני מתכוון, נשים עם קטנים ביחד זו בעיה?

דובר 2: לא, כל שכן.

דובר 1: אני מתכוון, העבדים עושים את הבעיה.

דובר 2: ובארץ לא יזמנו בשם. למה לא יאמרו בשם? אה, פשוט, כי מניין, דבר שבקדושה, לא, הדין של עשרה נעשה דבר שבקדושה, קביעות ל… אבל למה לא יכול להיות נשים עם קטנים? מה הבעיה? אני מתכוון, ברצינות, לא אפשר לסמוך על נשים עם קטנים? אני מבין, העבדים, הם אלה שהולכים כאן לעשות את הבעיה, כי הם לא היהודים הכי טובים.

דובר 1: הוא מתכוון כך, העבדים עם הקטנים. עבדים עם קטנים או עבדים עם נשים? אם עבדים…

דובר 2: האמת היא פשוטה. לא צריך להכניס. לא, הנקודה היא מה שהוא אומר כאן היא ששלושה קטנים לבדם יכולים לעשות זימון, שלושה עבדים לבדם יכולים לעשות זימון, שלוש נשים לבדן יכולות לעשות זימון. לא תערובת של נשים, עבדים, קטנים ביחד שהם לא יעשו שום זימון. הם לא יאכלו ביחד בכלל בינתיים, זה מה שהוא מתכוון לומר, נכון? זה כל העניין.

אנדרוגינוס – מזמנין עליו מינו

אוקיי, אנדרוגינוס. מה הטעם שלי? האנדרוגינוס, מה הוא? ספק זכר, ספק זכר ספק נקבה. אז מה איתו? כן? אנדרוגינוס. זה מעניין שהרמב״ם מביא כאן שוב אנדרוגינוס. זה מובא כמו בברכות, קריאת שמע. זה מעניין, בכל הלכה צריך לדעת מהו אנדרוגינוס. לא, אתה כבר יודע שאנדרוגינוס… תראה מה הולך כאן.

כן, אנדרוגינוס מזמנין עליו מינו, הוא יכול לזמן על מינו, כי כל מי שהם מינו הם… יש להם גם דין זכר, שניהם… לא דין זכר. איזה דין שהוא, אנחנו לא יודעים. איזה ספק שזה, הוא צריך גם לעשות מזמן על זכר כשהוא יכול.

כי אחד מזמן, אבל הוא לא יכול לזמן לא לנשים ולא לאנשים. רש״י הוא ספק. כן, לא לנשים, אף על פי ששלוש נשים יכולות, כי אולי הוא איש, שהוא לא יכול להצטרף עם נשים. לא עם שתי נשים, כי הוא אנדרוגינוס, אז אולי הוא אישה, נכון?

טומטום – אין מזמנין כלל

טומטום אחד מזמן כלל? למה לא? כי כל טומטום הוא אחר. טומטום זו לא אותה בעיה כל טומטום. כי כל טומטום יכול להיות שהוא זכר או נקבה. זה יתגלה מחר. אז זה לא פשט שכל טומטום הוא אותו דבר, לכל מה שההלכה היא בטומטום, כל הטומטומים כבר אותו טומטום. לא, כל טומטום הוא טומטום נוסף, מבין? זה לא אותו דבר.

קטן היודע למי מברכין – מזמנין עליו

קטן, אומר הרמב״ם הלאה. אז קודם למדנו, לכאורה זה חילוק בתוספות למדנו. למדנו… צריך לחנך קטן, אומר הרמב״ם, באיזה גיל? למדנו שקטן לא אפשר לזמן לבדו. עכשיו נלמד שיש כן קטן שאפשר כן לזמן עליו. מסכים? קטן היודע למי מברכין.

דיון: חילוק בין חינוך ברכות וחינוך זימון

תרגום לעברית

דובר 1: אבל למה הוא לא אומר על עצם המצווה של ברכה סתירה עם ה״למי מברכין”? אין זו סתירה עם הזימון. נכון. יכול להיות ש… יכול להיות… אהה, אין בעיה. מה יקרה? הוא יבכה? שיבכה.

דובר 2: יכול להיות, בדיוק, יכול להיות ש… יש בזה נוגע. אז אל יסמכו עליו, שהברכה שלו לא נחשבת כברכת המזון, כך שאפשר יהיה לצרף אותו עם ה״למי מברכין” לזימון. יכול להיות, בדיוק, יכול להיות שלעניין חינוך זה… מלמדים אותו, מחנכים אותו כך. למעשה, מלמדים ילדים קטנים מאוד לברך ברכות, ולא ממתינים עד שידעו למי מברכין. ויכול להיות שזה נכון. כן, יכול להיות שזה נכון. אם הדיוק שאנו עושים עכשיו נכון, אז זה נכון. החילוק של יודע למי מברכין הוא רק, מזמנין, אי אפשר לספור אותו. הברכה שלו אינה ברכה אמיתית, כי הוא לא יודע מה הוא אומר.

דובר 1: אני יכול לחשוב שהאבות יודעים למי מברכין? אני מתכוון, מרא דהאי פיתא, מי שדואג לעולם.

דובר 2: אוקיי.

אפילו בן שבע בן שמונה – מצטרף למנין שלושה ועשרה

קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו. האם אפשר כבר להשתמש בו לזימון, סתם בחבורה של קטנים? כן? לא, אפילו של גדולים. של קטנים בוודאי.

זה למדנו עכשיו, כן? הוא מצטרף, אומר הרמ״א. ואף על פי, כן, אומר הרמ״א, הוא מצטרף. אה, כלומר, מה שלמדנו “קטנים אין מזמנין עליהם”, זה ילדים קטנים ממש. קטן היודע למי מברכין אפשר כבר כן לזמן עליו. אפילו הוא בן שבע או בן שמונה, כי הוא עדיין קטן, שבע או שמונה. כלומר שיודע למי מברכין פירושו ילד חכם מאוד, לא ילד בן ארבע שכבר יכול גם לתרגם את הברכה. לא, בוודאי, בוודאי לא פירושו יודע למי מברכין. הרמב״ם אומר אפילו הוא בן שבע בן שמונה. יכול להיות שהוא צריך להיות בדרך כלל שתים עשרה. יש לו הבנה קטנה של למי מברכין, אבל הוא כבר יכול להיות לו איזו הבנה. הוא מצטרף בין למנין שלושה בין למנין עשרה לזמן עליו. הוא יכול גם להיות חלק מה… כלומר, אף על פי שבדברים אחרים למדנו, לדברים שבקדושה צריך להיות שתים עשרה, לגבי זימון שלוש עשרה. לגבי ברכת המזון סומכים עלינו כבר בבן שבע בן שמונה.

שיטת הרמב״ם vs. שיטת הרמ״א

יפה מאוד. זו שיטת הרמב״ם, כפי שכך עומד פשוטו בגמרא, שקטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. כך פוסק אכן הרמב״ם. הרמ״א פוסק אחרת, הוא פוסק שממתינים כן עד שלוש עשרה שנה, לא ראינו עדיין שסופרים את הילדים. אם מישהו נוהג כמנהגי המחבר או מנהגי הרמב״ם, בוודאי שהוא יכול לספור את הקטנים היודעים למי מברכין. אפשר לומר שהסיבה שלא נוהגים כך היא משום שאף אחד אינו יודע למי מברכין. או שגדול הוא המחויב, יש לו משהו. או שהרמב״ם, הרמב״ם מנסה להקים ברכת זימון של קטנים שיודעים למי מברכין. לא כולם סוברים שאפשר להקים זאת. אבל הוא הולך אחר הגמרא. הפשט של הגמרא הוא כמו הרמב״ם.

נכרי – אין מזמנין עליו

אומר הרמב״ם הלאה, והנכרי אין מזמנין עליו. נכרי אי אפשר לצרף אותו. אף על פי שלמדנו קודם שעל ברכת גוי לא עונים אמן. למדנו שתרצה לטעון שכאשר הוא שומע את כל הברכה יכול כן, גוי רשאי לברך, אבל האם אפשר לזמן? אנחנו איתו לא הולכים ביחד. לא, הוא רשאי לברך. זה הרי החידוש. לא זה אמרתי לך, אלא עוד דבר. אומר הרמב״ם שמישהו…

הלכה: אין נכרי מצטרף עמהן

הוא מסכים עם הגמרא, הפשט הוא גמרא כמו הרמב״ם.

אומר הרמב״ם הלאה, “ואין נכרי מצטרף עמהן”. נכרי אי אפשר לצרף אותו. אף על פי שלמדנו קודם שעל ברכת גוי לא עונים אמן, למדנו שכאן תטען שכאשר שומעים את כל הברכה אפשר… כן, גוי רשאי לברך, אבל האם אפשר להצטרף? אנחנו איתו לא הולכים ביחד. אני יכול לברך, והוא רשאי לברך. זה הרי החידוש, לא שנאמר שנכרי הוא אין… כן, אומר הרמב״ם הלאה, “אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ומעלה”. המזמנים צריכים לאכול ביחד שיעור כזית פת ומעלה.

הלכה: שבעה שאכלו פת — צירוף עם אוכלי ירק ל״אלוקינו”

אומר הרמב״ם הלאה, “שבעה שאכלו פת”. אז, עיקר ההלכה היא שכל היהודים, כל שלושת האנשים או כל עשרת האנשים אם רוצים לומר אלוקינו, שכולם יאכלו כזית פת. אם כולם אכלו כזית, זה לכולי עלמא. אבל קורה לפעמים שעל פי רוב שבעה אנשים אכלו פת, ועוד שלושה לא אכלו פת. יש עשרה אנשים, אבל לא כל עשרה אכלו פת, אלא שבעה. שלושה רק אכלו משהו, הם היו חלק מהסעודה, הם אכלו אבל הם לא אכלו את הפת. האם הם יכולים להצטרף לשבעה ולברך בשם? האם הם יכולים לברך בשם? יש מנין. אבל אומר הרמב״ם, מי שיברך צריך להיות מאוכלי הפת, כי מי שלא אכל אינו מחויב מספיק להתמסר, הוא לא יכול לומר כראוי את ברכת המזון.

אומר הרמב״ם, זה רק כאשר יש שבעה שלמים שאכלו פת. אבל “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין”. שישה אכלו פת וארבעה… צריך להיות יותר מרוב. שישה זה אכן רוב כנגד ארבעה, אבל צריך להיות מעבר למספר, נקרא, אומרים הפוסקים. צריך להיות רוב חזק יותר של שניים יותר. אז “ששה שאכלו פת וארבעה ירק, אין מצטרפין, עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”. אה, רוב הניכר נקרא. “עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר”, של שניים יותר.

מעשה: התורת צבי והשבעה אוכלים

זקננו התורת צבי אמר שמברכים כאשר יש שבעה אוכלים, ובתפילין מספיק שישה מתפללים. למה לא לתפוס עוד אוכל אחד? צריך להתמקד. איך אפשר לכבד יהודי? עוד יהודי. הוא לקח את בנו בסעודה.

אה, כן, כן. עוד יהודי היה אוכל, סתם בלי שום קשר. כן, זה עניין גדול.

הלכה: שניים שאכלו וגמרו — צירוף עם שלישי

אומר הרמ״א הלאה, “שנים שאכלו וגמרו מלאכול”, שני אנשים אכלו והם כבר סיימו. אבל על שלושה אי אפשר לומר ששני אנשים אכלו כזית והשלישי לא אכל. צריך לפחות להיות שלושה אנשים שאכלו. מבין את ההלכה? ההלכה עובדת רק למנין, זה לא עובד לשלושה שצריך. למה? כי אין לו כאן שניים שמבקשים ממנו לברך עבורם. הוא חייב לומר “הבו נברך”, הוא חייב לומר “ברשות”. אין כאן כל עניין של זימון.

עכשיו יש עוד דרך איך אפשר לעשות זימון. מה אם שני אנשים אכלו וגמרו מלאכול, ושלישי בא להצטרף אליהם בסוף, כשהם כבר סיימו לאכול, והוא בא לשולחן הרבי. “אם יכולין לאכול עמו כל שהוא”, אם השניים אוכלים עוד משהו, “מצטרפין”, אבל אם הם לא אוכלים איתו את הפת.

דיון: מה פירוש “יכולין”?

דובר 1: מה פירוש “יכולין”? מה נכנס “יכולין” אם הם לא אוכלים?

דובר 2: אה, לא, “אילו היו מביאין להם, היו יכולין”.

דובר 1: אה, ולמעשה הם לא צריכים?

דובר 2: כלומר, אם הם עדיין לא סיימו את הסעודה ברמה כזו שהם כבר לא יכולים לאכול יותר כלום, הם עדיין מסוגלים לאכול, פירושו שזה עדיין יכול להיקרא כמו קצת ציבור אחד.

דובר 1: ואז הם צריכים לאכול או לא צריכים לאכול?

דובר 2: לא אה, לא, “יכולין לאכול עמו”, הם בכלל לא צריכים לאכול. צריך עדיין להיות סוג של “יכולין”.

דובר 1: אבל איך הולכים עכשיו להעריך אם אני מלא? אדם הוא אף פעם לא, אדם תמיד יכול לדחוף עוד חתיכה, איזה חלה.

דובר 2: לא, חתיכה כן, אבל לא…

דובר 1: אה, אפילו משהו.

דובר 2: לא, לא משהו. משהו, הוא לא מלא לגמרי ו… איך הולך אדם להעריך? זו הלכה מעניינת.

דובר 1: אה… יכולין. היינו על המסלול ש״יכולין” צריך להוכיח, לאכול משהו. מוכיח משהו, “יכולין”.

דובר 2: לא, זה דין שהסעודה עדיין לא הסתיימה. פירושו שהם לא ויתרו לגמרי על האכילה.

דובר 1: פירושו אם הם… כן, לכאורה המילה היא… אני מתכוון כך. אדם שיושב בסעודה, לפעמים מגיע עוד אחד, ויושבים קצת.

דובר 2: אולי כל עוד עדיין לא הגיע הקינוח. אבל אם הם כבר סיימו לגמרי, אולי זו המילה. אבל זה תלוי ב״יכולין”. גם אני חשבתי ש״יכולין” פירושו שצריך לעשות.

דובר 1: אוקיי.

דובר 2: אני מבין שהשולחן ערוך היה יכול לומר…

דובר 1: לא, “אף על פי שלא אכלו”.

דובר 2: כן, לכאורה המילה היא… אולי השם השני, כך נוכל לומר. הם צריכים או… אם הם סיימו את הסעודה, אחד יכול עוד, סיימו, אפילו אם הם הולכים לשבת שוב לאכול, אבל הם צריכים לעשות עוד ברכה. הם לא אותה סעודה שלו. בכלל, אם הם עדיין לא סיימו, ונותנים להם לאכול איתו משהו חתיכה, אז כאן עומד… צריך גמרו מלאכול. גמרו זה ברמה. אבל… משהו כך צריך לומר. גמרו מלאכול, מתאים. לא אוכלים איתו מתאים. אם אוכלים איתו מתאים, אם אוכלים איתו מתאים בוודאי… כך, האדם בא עכשיו והוא אומר, אה, בוא, בואו נעשה לו בשבילי שנזמן ביחד. אם אתם יכולים להיות כמו להיות שכנים, אם אתם הולכים לאכול איתו קצת, אז זה נקרא סעודה אחת. אני יודע כבר יכולה לכם פירושו יכולה, אבל זה לא חייב להיות. לא זה חייב להיות, אבל יכולה יחדיו לא גם זה יכולה שלכם. כמו שהאדם השלישי בא עכשיו והוא אוכל, אבל הם כבר סיימו את הסעודה שלהם. אומר הרמב״ם, יש לי עצה, תדע ברכת המזון? לא, לא, אני אומר שזה גם לא מסכים, כי הרמב״ם היה קצת אוכלים אז יכול ומצטרפים. היכולים זה גם יכול לעשות זה נהיה חיוב שזה חיוב ברכת המזון. לא שאריות חיוב. אני רוצה זה תנאי שאם הם מתחילים סעודה חדשה, זה לא מעניין. אם הם מתחילים סעודה חדשה, אני רואה זאת. אבל אם הם אוכלים רק חתיכה שהם יכולים לא, זה לא עוזר! צריך לראות שיכלו, או לא שזה הפסיק.

דובר 1: אוקיי. אני שומע, גם זה יכולין ולא. אני אומר אם הם לא יכולים והם, וגם מכוונים להתחיל. היכולים פירושו שהם ממשיכים, ויכולים לא פירושו שהם יכולים לאכול את הדבר.

דובר 2: לא, אני אומר שהרמב״ם לא מה שפירושו יוצא לסעודה חדשה? זה לא פירושו שהוא יכול לאכול, זה פירושו שזה כבר הסעודה, הוא עשה ברכה חדשה. אבל יכול להיות רק שאוכלים יוגורט, זה מספיק עם זה, כי למעשה השלושה אכלו ביחד פת.

דובר 1: לא פת. אם אוכלים פת לא מתחילה השאלה. השאלה היא רק כאשר הם אוכלים משהו אחר. אם שלושה אנשים אוכלים ביחד פת, מה אכפת לי? הם צריכים לעשות עוד ברכה. אבל השולחן ערוך לא בא לברכה. זה חלק מסעודה, כמו שלמדנו קודם שהכל פטור בגלל הפת.

דובר 2: שוב, רק אם הם יכולים. אם הם לא יכולים, הסעודה לא הסתיימה.

דובר 1: כן. יפה מאוד.

הלכה: חכם גדול שבמסובין הוא שיברך

מי מהאנשים מברך? דיברנו על זה קודם, שצריך רשות. חכם גדול שבמסובין הוא שיברך לכולם, ואף הוא לא יברך אלא לאחר, אפילו הוא אומר אחריהם. כלומר, השלישי הוא חכם. עכשיו לא רק שהוא מצטרף אותו אם אפשר, אלא הוא גם צריך, הוא מברך גם עבורם.

דיון: למה הרמב״ם לא מזכיר כהן?

זה מעניין, כי הרמב״ם לא אומר זאת כאן לגבי כהן.

דובר 1: אמרת ב… איך הוא אמר ב… לכבד כהן.

דובר 2: הוא לא אמר. הוא לא אמר. אפילו ב… אפילו בעליות.

דובר 1: כן, אתה מתכוון בקריאת התורה. בקריאת התורה כתוב… נוהגים לכבד כהן. אבל מה זה נכנס כאן? למה לא לכבד את הכהן? למה יש עניין של כבוד? למה צריך לתת לו?

דובר 2: הרמב״ם סובר באמת שכמו שהכהן עולה ראשון. אה, הרמב״ם סובר באמת שהחכם גדול עולה ראשון, אפילו בעליות. למדנו זאת דרך אגב. וגם זה מאוד שונה, כי כאן מדברים רק על מי שהולך לברך. יש דבר כזה שצריך לכבד כהן, אבל עם… איך זה נקרא? יש גמרא על זה שצריך לכבד כהן. אבל אני אומר שזה לא הגיוני. כהן, כל פעם כהן יהיה שליח ציבור? מה זה קשור? עושים שלוש עליות, נותנים לכהן את הראשונה. או שלושה קוראים, כמו שהרמב״ם קורא לזה.

הלכה: שלושה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק

אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד, מה? שמכיוון שיש חיוב זימון, ופשוט, חלק מהחיוב הוא שאסור להתפצל. ברגע שהחכמים תיקנו את הברכה, צריך לעשות אותה. שלושה לא יוצאים מזה. ותוודא שיש לך שלושה כשאתה יכול. זה מעניין, כי עד עכשיו לא היה לנו את זה. עד עכשיו זה היה כמו שאדם אוכל, ואחרי האכילה צריך להודות לקב״ה. כאן הוא מוסיף שיש חיוב לאכול כדי לזמן. יש חיוב לזמן ביחד. שברגע שיש שלושה אנשים אסור לבטל את הזימון.

הרמב״ם אומר “שלושה שאכלו כאחד אין רשאין לחלוק”, הם אסורים להתפצל וללכת כל אחד לדרכו ולברך בנפרד. כלומר שאין להם זכות, הם לא רשאים להתפצל ולסיים לאכול בנפרד ולברך בנפרד. זה אומר שהם אסורים לברך בנפרד. כלומר, למעשה איך אנשים נוהגים היום שהם מברכים בנפרד אפילו כשמזמנים, אם הרמב״ם צודק, אסור לעשות זאת לפי ההלכה.

ברגע שהם עושים ברכת הזימון, אז אתה יכול לברך בנפרד. בוא נאמר בבירור: אם זימון פירושו שאחד מברך עבור כולם, מוסיפים גם את ההזמנה, אבל אם זה הפירוש, ואתה מברך בנפרד, אתה סובר שיש לך סיבה כי אתה שכנעת את עצמך שצריך לכוון כשהשני מברך, ואי אפשר לכוון כי אנשים לא שמים לב, ואנחנו לא מחויבים לחשוב איך זה עובד – כך אומרים האחרונים של היום – אז אתה עובר על ההלכה, אתה אומר שיש לך סיבה, אבל אתה עובר. אלא אם כן אתה אומר שלא, לא נכון הדיוק שהם אומרים, למדנו ברמב״ם שעיקר זימון הוא שאחד מברך. זה שני דברים.

לא, בטוח שהרמב״ם הוא אחד מברך. אבל “אין רשאין לחלוק”, לא פירושו שאפשר לפספס את “ברוך אלוקינו שאכלנו משלו”, החלק הנוסף של הברכה. אבל אחר כך, זה לא פחות כשכל אחד… בוודאי זה פחות. זה שאחד מברך עבור אחר זה יותר קל לעשות לעולם. לא, זה לא יותר קל לעשות, זה שאלה של כבוד בוודאי. זה לא הכבוד העניין. כמו תפילה בציבור, כמו כל דבר. מבין מה אני אומר לך? זה לא דבר. אנחנו לא אומרים שבשמונה עשרה, תפילת עמידה, למדנו שהרמב״ם אמר שתפילת החזן היא רק להוציא את מי שאינו בקי. אבל לא כתוב כאן הדבר של מי שאינו בקי. ברכת המזון היא אפילו מי שהוא בקי.

“ואסור למעלה מעשרה לחלוק עד שיהיה כל אחד ואחד מזמן לעצמו”. כלומר, אם יש היתר לא לשמוע ברכת המזון מהמזמן… זה בוודאי באין ברירה. אתה אומר אין לי חשק להיות, כי יש לי קצת עצבים שאני לא אשמע. או שאתה אומר שלא מסכים עם ההלכה, בכלל לא מסכים עם הדבר שזה איך לעשות.

הלכה ה (המשך) — דינים של התפצלות חבורות

כך ההלכה.

מעשרה ולמעלה, אחד כבר חולק. ההיתר היחיד לא לשמוע ברכת המזון מהמזמן הוא או באין ברירה, אתה אומר אני לא יכול לצאת כי יש לי עצבים כאלה שאני לא אשמע, או שאתה אומר שאתה לא מסכים עם ההלכה, אתה בכלל לא מסכים עם הדבר שזה הזימון. אוקיי, יכול להיות.

תרגום לעברית

וכן ארבעה וחמישה אינם רשאים להתחלק באופן שלא יישאר זימון. ששה יש להם לחלוק, אבל עשרה יכולים להתחלק לשניים ולעשות שתי ברכות הזימון. אבל עשרה, עד עשרה, אינם רשאים להתחלק יותר, כי יפסידו את הזימון עם הזכרת שם שמים.

עד שיעשו יכולים להתחלק לשני חלקים. כל זמן שכל חלק וחלק תהיה ברכת זימון לכל חלק וחלק, וזימון הכל שוה, שיהיה להם לכולם אותו סוג ברכת הזימון. הוא אומר שכאשר יש שלושה עשר, לא יתחלקו שלושה נוספים, כי למעשה השלושה יפסידו, הם ירדו בדרגה, לא תהיה להם הזכרת השם.

הלכה ו — שלשה שבאו משלש חבורות

מה הוא אומר הלאה? שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה, שלושה אנשים באו עכשיו משלוש חבורות אחרות, ואצלם בבית היה זימון, אז אז הם אינם רשאים. למה? הם כבר נתחייבו בזימון. הם כבר אכלו בזימון. אף על פי שעכשיו כשהם נפגשו שלושה, אולי לא היו מתיישבים סתם ביחד אולי בקלות, אבל עכשיו הם חייבים כן, כי הם כבר נתחייבו בזימון. עכשיו כשהוא בא למקום חדש, הוא צריך לצאת את הזימון שלו מקודם. הקודם היה עוול, כן.

מה אמרת קודם, אחד רשאי לחלוק? אולי הוא מתכוון לומר משלושה ויותר, הוא בא מחבורה של ארבעה, או מחבורה של חמישה, והארבעה הלכו. אולי.

ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו, רשאין לחלוק, יכולים כן להתחלק. כבר יצאו את הבנטשינג שם.

קושיא: למה לחשוב שהם צריכים לזמן שוב?

מה השאלה? למה לחשוב אחרת? הם כבר יצאו כל אחד. באמת שאלה טובה. זה לא אפילו אם הם אכלו עוד, או מה? אבל זימון הם כבר יצאו. הם לא צריכים לברך עוד לבד. הזימון, הענין של לברך בציבור כהלכה, הם כבר יצאו.

למה לא לומר שהתחילה אכילה חדשה, כי כבר בירכו לפני כן, ועכשיו הם הלכו למקום אחר, נפגשו עם אנשים חדשים. למה לא לומר שהתחילה אכילה חדשה, וצריכים לעשות זימון חדש? הוא כבר לא זימון לבד.

אני לא יודע, אני לא יכול לומר שהראב״ד… הראב״ד הוא ראשון גדול. אני לא יודע מה הוא אומר.

שיטת הראב״ד: פורח מהם חובת זימון

כך אומר הראב״ד. הראב״ד אומר שאפילו הם אכלו אחר כך עוד, לא שכחו, “פורח מהם חובת זימון, פורח זימון מהם”. הראב״ד אומר כמו הקושיא שלנו, שאם הם נפגשו עכשיו במקום חדש, שלושה אנשים חדשים, והתחילו לאכול מחדש, מה ההווה אמינא שהם לא יהיו חייבים? הזימון הקודם כבר עף.

לא, הראב״ד אומר שהם פטורים. “אפילו אכלו שלשתן, ואפילו אם אחד מהשלשה לא נסעד עמהם יחד בתחילה”. הזימון, טוען הראב״ד, צריך להתכנס. מה שאנו אומרים שעכשיו, זה בא אחר כך, זה רק כשממשיכים חיוב קודם. אבל השלושה אנשים שהם נפגשים ביחד, טוען הראב״ד, זה לא שלושה אנשים שישבו עכשיו לסעודה. פשוט נפגשו שלושה אנשים במקום אחר. זה לא נקרא “נסעדו יחד”, לא צריכים.

נפקא מינה מהראב״ד: חתונות ומצבים אחרים

מהראב״ד אפשר ללמוד ש… אני לא יודע, צריך לבדוק לאן זה מגיע. האם זה מדובר על גמרא?

אני רק רוצה להגיד לך כך. מה הבעיה? שלושה אנשים יושבים כאן, כל אחד מהם בא מחבורה אחרת שבה הוא כבר אכל. הם באים עכשיו לכאן והם הולכים לאכול לחם ביחד. הם כבר התחילו קודם לכן את הסעודה, כבר זימנו עליהם, והם כבר יצאו בעצם ברכת המזון.

מה זה אומר שזימנו עליהם? הם כבר שמעו ברכת המזון? הם כבר שמעו. זימון עצמו, הסעודה שלך, החבורה שלך כבר עשתה. כבר היה זימון.

אני לא יודע מי אומר. האם גם הסלולרי עובד? האם גם הלוויין עובד? שהמזמן מוציא את האנשים בבית אחר? הוא כבר בכלל לא מחובר.

דיון: שומע כעונה בזימון

שוב, הזימון הוא חיוב על החבורה. החבורה שלך כבר עשתה, כבר היה זימון. אבל זימון הוא שאדם שומע ואומר אפילו אמן. כן, לא הסדר, אבל אנחנו לא. איך אני מוציא מישהו שלא שמע? בכלל אני לא צריך שום חובת ציבור, חובה על האכילה שלך, על השובע שלך. האם אפשר לצאת עם מה שאחד אומר אחרי הזימון, ואתה שומע, ואתה עונה אמן, אתה יוצא? זו השאלה, האם אני בכל מקרה יוצא עם שומע כעונה? אוקיי, נראה בקרוב האם שני אנשים יכולים לשמוע אחד מהשני. אני לא יודע, זה לא ברור ההלכה. כל אחד ישאל את הפוסק שלו.

פירוש רבינו יונה

אוקיי, בואו נמשיך הלאה. הגויים ואומות העולם היו מעורבבים אצלנו. הם לא הראשונים שהיו מעורבבים. אלא כל היהודים לפניהם גם היו מעורבבים, והם ניסו לעשות את שניהם. והחילוק הגדול בינינו לבינם הוא שהם עשו את המקסימום שלהם להיות מעורבבים. אה, וגם אנחנו, אנחנו עושים את המקסימום שלנו. השאלה היא מה המקסימום שלנו. החיים שלנו הם, אנחנו יכולים, התורה גדולה מאוד, ובכל מקום אפשר לחפור, וצריך להתקדם הלאה.

חידוש אבל, לפי הראב״ד, אם הבנתי נכון מה שאני רואה מהראב״ד, שהפשט הוא שהראב״ד אומר שהשלושה אנשים עכשיו אין להם חיוב חדש. אפילו הם אוכלים עכשיו ביחד, כי לא נועדו יחד תחילה, יוצא היתר גדול להרבה פעמים. הרבה פעמים בא אדם לחתונה, אני יודע, והוא אומר, “עכשיו אתה לא יכול ללכת הביתה עד שמברכים.” יש אנשים שעצבניים מזה, כי הוא נתחייב בזימון. הוא אומר, “אני לא נועדתי תחילה.” אוקיי, זה פשוט, אתה הולך לחתונה, מה אני אגיד לך? זה לא נועדו תחילה. אבל בואו נגיד, אדם אוכל פשוט ביחד. למדנו קודם, או לא למדנו, אתה זוכר שלמדנו קודם שיש הלכה של מסיבין לאכול. לכאורה, זימון, חיוב הזימון הוא רק ש״אכלו כאחד”. כאן למדנו ש״אכלו כאחד” הוא פשט, זה חייב להיות שהם התיישבו לאכול לסיבה ביחד. לא פשוט שלושה אנשים יושבים בחדר אוכל והם אוכלים אחד ליד השני, אחד ליד השני, לכאורה לא צריכים זימון. מה כתוב כאן? צריך להיות משהו של נועדו תחילה, כן, משהו של מסיבין, משהו של מצב, כך זה נראה. מזה אומר הראב״ד שהשלושה אנשים במקום החדש בכלל פטורים, כי הם כבר יצאו את הקודם, אבל הם לא צריכים עוד פעם לזמן.

רבינו יונה אומר באמת כך, שכתוב שכבר זימנו, כתוב שאמרו את הברכה של “שמחה במעונו” או מה שזה, “ברוך שהכל נהיה בדברו”, אבל הם לא שמעו ברכת המזון. אז הם צריכים, עם ברכת המזון הם עדיין חייבים, צריכים עוד לברך, אבל הם לא צריכים לעשות מזומן בין השלושה אנשים. בואו נגיד חידוש: אפילו כשיש שלושה אנשים שאתה אומר שאולי, כי אני הרי מתחייב בברכת המזון, אז אולי גם אתחייב בזימון חדש. הוא אומר, “לא, אם אתה כבר יצאת זימון, אפילו אם אתה צריך עוד לומר ברכת המזון, את הזימון אתה כבר יצאת, ואת ברכת המזון אתה צריך עוד לצאת.” והוא נעשה כן חייב, אבל הוא נעשה מבולבל, הוא נעשה מבולבל, הוא נעשה מבולבל, הוא לא שמע ברכת המזון, הוא צריך כן לעשות זימון חדש. הם עדיין לא נתחייבו בברכת הזימון. אבל האם היו צריכים לומר, “האם נוכל לאכול ביחד ולעשות ברכת הזימון?” כן. אוקיי. שלושה שאכלו כאחד. אבל אני חושב שהחידוש מזה הוא שברכת הזימון באמת מחוברת לברכת המזון, אבל היא יכולה גם למלא תפקיד נוסף. כלומר, אני עדיין חייב בברכת המזון, אבל את ברכת הזימון כבר יצאתי בברכת המזון.

הלכה ז — שתי חבורות בבית אחד

שם רואים בוודאי. אני לא יודע אם זה החידוש, אבל רואים את זה שם בוודאי. אומר הרמב״ם הלאה, ברכת הזימון היא הרי כמה אנשים ביחד. מתחילות השאלות של מה זה אומר ביחד. יכולים להיות שבעה אנשים יושבים ליד שולחן אחד, אבל מה קורה כשיש שני שולחנות, ודברים כאלה. אומר הרמב״ם, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד, אם מקצתן רואות אלו את אלו” – שני השולחנות הם חלק אחד… ההלכה שאפשר לראות. למדת? אבל אני כבר עמוק במה שצריך. למדת את זה? אתה צריך להחזיק ראש ישר. אני מחזיק ראש ישר.

“שלושה שאכלו כאחד, אף על פי שאכל כל אחד מהן אורחו משלו” – הרמב״ם אומר שזה שאנשים צריכים לברך בזימון זה לא רק כשהם אוכלים מאותו בעל הבית, אלא אפילו אם כל אחד מוציא את הסנדוויץ׳ שלו, אבל הם יושבים ביחד, זה מזמן. יכול להיות ששלושה אנשים זרים במסעדה… אוקיי, צריך לחשוב. הוא שואל, “אורחים של אכסניא” – שלושה אנשים יושבים לידך ליד שולחן, בואו נגיד השולחן הבא, האם הם יברכו באותו זמן? אולי כן, אולי צריך לעשות את זה כמו דבר גדול אחד. אני מרגיש משהו שזה לא מתכוון לזה. אוקיי. ראינו קודם במשנה למלך איך הוא שואל. “יושבי”, כן, כן. יכול להיות שהדיוק הוא שהם ישבו לאכול. לא, אני חושב שזה הולך עם אותה הלכה של מסובין שלמדנו קודם. כך הייתי חושב.

דין “רואות אלו את אלו”

אומר הרמב״ם הלאה, “שתי חבורות שאוכלות בבית אחד” – שתי חבורות אוכלות בבית אחד. אולי מכאן אפשר לראות שאפשר כן לצרף דברים שאינם חבורות נוספות. כאן רואים שאולי כן, אולי אני טועה. שתי חבורות אוכלות בבית אחד, כלומר שהן שתי חבורות אחרות, אבל אם החדר מסודר כך ש“מקצתן רואות אלו את אלו” – לא שכל עשרה ועשרה צריכים לראות, אלא שחלק יכול לראות, אבל כל עוד חלק שהם יכולים לראות זה את זה, כלומר שהשולחנות עשויים כך באופן כזה, “מצטרפין לזימון אחד”. יכולים לומר שבאופן מסוים זה נחשב כמו חבורה אחת. אבל כשלא יכולים לראות, כל אחד מזמן לעצמו, כל אחד מזמן לעצמו. זו ראיה על כמו שאתה אומר, אבל כשרואים, אף על פי שאני הקבוצה שלי, אתה הקבוצה שלך, אבל נעשה משהו קצת קשר שיש.

דיון: חייב או יכול?

כאן זה אחרת ממה שאתה אומר, כאן הרי ברור שתי חבורות. זה שתי חבורות, אפשר לומר שזו ראיה אחרת, שזה לא ממש יצאו לכל. מספיק קשר מינימלי, כששני אנשים יושבים אחד ליד השני. אבל יכול גם להיות, יכול גם להיות שיש חילוק של חייב ויכול. לא כתוב כאן שהוא חייב לעשות זימון אחד. כלומר, יכול אפילו להיות למשל אם שתי החבורות רק ביחד יש להם מנין, אני כבר יודע איך הם לא יכולים להתחלק. להתחלק זה כשאתה עדיין חלק מהחבורה. מסתובב הרי בשאלה כמה חזק צריך לנסות להיות בעשרת השם. יכול להיות שמה שכתוב, אם רוצים, אם רוצים לצרף אחד, שהם יאמרו לא לכל אחד, אפשר, אבל לא כתוב שחייבים. אני רוצה לתרגם, כך הספר אומר את זה, אין לי ראיה ברורה.

דין שמש מצרף

“אמר שמואל, שמש אחד ביניהם, שהולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו…” אותו מלצר משרת את שניהם. כן. “מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו.” אפילו הם לא רואים, אפילו הם לא רואים, הם בחדרים נוספים, או אף אחד לא רואה אחד את השני, אבל השמש מצרף את שתי החבורות להיות בקבוצה אחת. אבל בכל זמן והוא שישמעו שתיהן קול דבר המברך. לשמוע הם צריכים כן, כי לשמוע הם צריכים לשמוע את הזימון. זה פשוט שצריך לשמוע את דבר המברך. אז את זה צריך לדעת לעשות.

דיון: ראיה למסעדה?

אז, יש עוד ראיה שבמסעדה צריך כן לדעת, לפי מה שיש מלצר אחד שמשרת. לא, יש יותר ממלצר אחד. במסעדה זה אומר שאוכלים כולם מאותו בעל הבית שנותן לאכול. כן, אני מבין, אני שומע. אני מבין למה אני לא רוצה לצרף את השיגעון שלהם. מה עושה אדם שנמצא במסעדה, האם ראית פעם שאוכלים ביחד? מה מסעדה עושה את זה? אני הולך לסעודות ביחד. אבל כי זה שתי סעודות ביחד. אבל שתי סעודות יארצייט זה אותו בית מדרש. מה יש אנשים שיוצאים, והטעם הוא שהם הולכים ביחד בלי שום יארצייט?

שלושה שאכלו כאחד – יצא אחד מהם לשוק

דובר 1: לפי הספרים, אפילו יש מלצר אחד, אבל יש יותר ממלצר אחד. במסעדה זה אומר שאני אוכל מאותו בעל הבית שנותן לאכול.

דובר 2: כן, אני מבין. אני שומע.

דובר 1: אני מבין למה אני לא רוצה להצטרף לשיגעון, מה עושים אנשים? היית פעם במסעדה, ראית פעם שמישהו מזמן? מה יש כזה דבר? אני לא מדבר במסעדה, אני מדבר שאתה הולך ליאט צדר׳ס. זה יאט צדר׳ס, מה עושים ברכת המזון. הוא יהיה כאן, מה זה יאט צדר׳ס? יאט צדר׳ס, שלושה ביחד. אבל שני יאט צדר׳ס באותו בעל הבית, מה יש אנשים שיוצאים לבלות? מה יש כזו מציאות?

מה זה אנשים משוגעים? אנשים משוגעים. אני חושב, אני לא יודע, לא ראיתי. אני הולך כן, אני חושב שזה קרה, אני הולך, אני לא רואה שאף אחד יושב כאן והוא לוקח את הילדים, ושני אנשים שאומרים, אולי אתה אומר רבותי? לא ראיתי מעולם דבר כזה.

דובר 2: דווקא זה נשמע מאוד ישיבתי. בלייקווד היה לך מתאים שזה יקרה, כן. יש אולי ארגון ליטאי, באים להצטרף. 1-800-BE-METZAREF.

דובר 1: טוב, לגבי ישבו משיחה בן איה, למדתי, כן. שלושה שאכלו, הוא אומר כך, שלושה שאכלו, שלושה אנשים שאכלו ביחד, יצא אחד מהם לשוק, אחד הלך הצידה. כשלמדתי את זה הבנתי שהשוק לא אומר שהוא הלך רחוק לשוק, הוא הלך לדלת. קורא לו, קוראים לו בחזרה, בוא בחזרה, כדי שיהא רשאי לענות עמהם, שהוא יוכל להבין ולשמוע מה הם אומרים, ומזמנין עליו, אפילו הוא נשאר שם. כל עוד הוא שומע. כל עוד הוא שומע. ואם יצא דעת רבותי, שומע ועונה, אבל הוא לא יוצא את ברכת המזון כי הוא לא שמע, שומע ועונה, מברך ברכת המזון לעצמו. הוא לא שומע, הוא לא מתמקד בזה, הוא משתתף. הוא אומר את ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ברוך שאכלנו משלו. הם יכולים לצרף אותו, אבל הוא לא יוצא עם הקידוש שלהם. ברכת המזון.

עשרה שאכלו ויצא אחד מהם

דובר 1: אבל עשרה שאכלו ויצא אחד מהם, זה לברכת זימון של שלושה, אבל עם עשרה, אין מזמנין עליו עד שיחזור וישב במקומו, כי אי אפשר לצעוק מהמרחק, כי יש את השם. כשאומרים את שם ה׳ צריך להיות בכבוד, אין זה כבוד שמצרפים את ההוא.

דובר 2: אז אתה מתכוון דווקא בשוק?

דובר 1: אתה צודק, זה לכאורה אני לא יודע, זו היתה שמחה, הוא עומד ליד הדלת ומדבר. כן כן, מביאים את הנעליים. הוא לא כי הוא לא יכול לשיר, הוא לא יכול לצעוק.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: או שהוא עומד באותן נעליים, הוא במסעדה, הוא יכול לעמוד במחנה יהודה ולצעוק “רבותי, מנין!” כולם עונים.

שנים שאכלו – כל אחד מברך לעצמו

דובר 1: “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. אה, מה קורה כששני אנשים אוכלים ביחד? קורה גם דבר כזה. אז כל אדם לבד, כי אין לזה זימון.

קדם ובירך לעצמו – אחד בירך לפני הזימון

דובר 2: לא לא, אתה לא טוב. שוב, איפה אתה?

דובר 1: “שלושה שאכלו כאחד, בירך לעצמו” כלומר הוא רוצה כבר לברך, לא שהוא הולך לזמן. הוא רוצה כבר לברך.

דובר 2: והם אומרים לו, “מה הפשט?”

דובר 1: הוא כבר בירך. אחד… הוא כבר בירך. הוא טעה, הוא בירך. וההוא חושב שהוא עשה לו בטורקית. הוא זימן אותו, אבל הם יכולים להשתמש בו בזימון.

הם יוצאים ידי חובת זימון, מפני שיוצא זימון אינו זימון למפרע. אבל מה נשאר עם חיובו? כלום? הוא תקוע, כלומר הוא לא יכול לעשות כלום. הוא הלך נגד חז״ל, הוא הלך “קדם ובירך לעצמו”, הוא הודה מראש שאי אפשר להשאיר אותם. הייתי חייב, אבל הם לא הפסידו כלום, כי יש להם עדיין את הדבר של שני אנשים שמבקשים “נברך”.

ומה יש לו מזה? מה המשמעות של “לא יצאו”? “אין זימון למפרע”, ועכשיו מה? לא היתה לו מצוות זימון. ובנוסף, תזכור, הוא אומר עכשיו גם למה אמרתי קודם שאסור ללכת.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: הוא מתכוון לומר שלכתחילה לא צריך לברך לפני כן. אתה חושב שאפשר לעשות זימון אחר כך. אין הבדל מתי אני מברך. לא, אי אפשר.

דובר 2: אוקיי.

אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע

דובר 1: הוא אומר ש“שנים שאכלו”, שני אנשים שאוכלים, הוא מדבר כאן על שלושה אנשים שעושים זימון, ואז האחד מברך וכל אחד שומע. אבל מה זה שני אנשים שיושבים ביחד? “שנים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו”. שני אנשים שאוכלים, כל אחד צריך לברך לבד בפני עצמו. מה אם לא כל אחד יודע לברך? “אם היה אחד יודע ואחד אינו יודע”. בשבילי זה עושה הרבה הבדל, כי יש לי נוסח קצר של ברכת המזון. אחד יודע לברך. אני מנסה להביא אורח כדי לעשות זימון, אבל קורה שאין לי אורח, או צריך לחשוב על הנשים, האם אפשר לספור את הנשים. האישה עצמה יכולה לקיים מצוות זימון, זה רק בגלל פריצות. אין זה הגיוני שאשתו תהיה שאלה של נשים. אבל זו טענה על נשים וקטנים, ולשלכסר גם מוכן. אבל בכל אופן, יש לי נוסח אחר בברכת המזון, כי אני עושה את זה קצר יותר בדרך כלל.

אז… אחד יודע, הוא יכול רק לומר מה שכתוב בסידור, זה לא נקרא יודע. יודע פירושו מי שהוא תלמיד חכם, הוא יודע מה צריך לומר, איך אפשר לברך, אז אתה נקרא עדיין יודע.

ממילא ברור, אני נוהג כך, אני אומר לו פסק הלכה למעשה. ממילא, אם יודע, לא, אני אומר שמותר, לא שחייבים. אני לומד שאם אחד לא יודע, מותר כן לצאת מהשני. אני אומר שבעצם לא מומלץ לכתחילה לעשות יוצא כשלא עושים זימון, אבל אם אי אפשר, אפשר כן. לכן אני אומר שאם לאחד יש נוסח אחר, אני רוצה ללמוד את הנוסח של האחר, או הוא רוצה ללמוד… יודע מה? הוא לא מכוון להיות, אני רוצה לצאת ברכת המזון עם כוונות, הוא אין לו כוונות, האם אני יכול לצאת מהאחר. זה יודע, מה החידוש?

דיון: להתפלל על דעת הצדיקים

דובר 2: אתה מדבר על כל הענין של להתפלל על דעת הצדיקים. זה יודע עם לא יודע. אבל הפעם היודע הוא זה שאומר בקול רם.

דובר 1: לא, היודע מברך, להיפך, היודע אומר והאחר שומע. מי שמתפלל על דעת הצדיקים, והוא אומר אבל את המילים על דעת הבעל שם הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי, זה דבר אחר. אתה לא יוצא מהאחר, אתה לא יכול לצאת מרבי שמעון בר יוחאי, אפילו… לא, שם הם רוצים כאילו אני אומר את המילים, ואתה תהיה היודע. אה, זה דבר הפוך, כן.

בן מברך לאביו – תבא מארה

דובר 1: בן מברך לאביו, אה, סליחה, בן מברך לאביו, הבן יכול להיות זה שאומר את הברכות עבור האב כי האב לא יכול. עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, מוציאין ידי חובתן, יוצאים כך גם. יוצאים כשהאב לא יכול. אבל החכמים אמרו כך, תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. כלומר הקללה כבר באה, לא תבא. הקללה באה, כי אדם כזה לא למד לקרוא. כלומר הבושות שיכולות להיות לך שאשתך יודעת ואתה לא יודע, כן, זו בושה גדולה. ממילא, אם מישהו יודע מה טוב לו, שילמד בעצמו. המארה פירושה שובמקום טובה מאורות תבוא אפלה. היום קורה שיש אנשים שיכולים ללמוד על זה, לא ראיתי שהנשים לומדות הרבה פעמים הלכות מסוימות מעשיות שלא מלמדים את הבחורים בישיבה. הוא אומר בחינה כזו של טובה מאורות, לא שאשה עומדת ללמוד הלכות ותשובות, אלא צריך ללמוד בעצמו שהאב צריך להיות ה… אה, מכאן אפשר ללמוד שהאב צריך להיות הפוסק בבית, לא יכול להיות שהאישה אומרת.

דובר 2: אוקיי. למעשה האמירה היא שהוא יכול לצאת עם אשתו. אה, אבל אמרת קודם בעיה, כי האישה מחויבת רק מדרבנן. אה, זה מדבר רק… כן?

השגת הראב״ד – אשה/קטן מוציא רק כשהחיוב דרבנן

דובר 1: “מפני שהן אינן מחויבות בברכת המזון מדאורייתא.” הראב״ד מוסיף תנאי מעניין מאוד, שלא ידעתי. הראב״ד מדבר על זה. ההלכה שלמדנו עכשיו שקטן יכול להוציא גדול, או אשה יכולה להוציא זכר, היא רק כשהזכר גם אינו מחויב בברכת המזון מדאורייתא. דהיינו, הם אכלו שיעור כזית, כי כיון שלא אכלו שיעור שביעה הם לא נעשו שבעים לגמרי. ואז, כמו שלמדנו בתחילת ברכת המזון, הם חייבים לברך מדברי סופרים. אז הדעת של כזית היא רק חיוב דרבנן. ממילא, מכיון שהחיוב של האב הוא אותו סוג חיוב כמו של האישה או של הילד, שזה דרבנן, הם יכולים לצאת, הבעל יכול להיפטר, כי יש לו גם את אותה רמת בר חיובא, כי שניהם מחויבים מדרבנן.

אבל למשל אם אחד אכל כדי שביעה, שאז הוא נעשה חייב ברכת המזון מן התורה, אין אשה או קטן או עבד מוציאין אותו, לא יכולים לברך עבורו ולהוציאו, שכל החייב בדבר מן התורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כלומר ההלכה שאפשר להוציא היא רק אם נמצאים באותה רמה ממש.

דיון: שומע כעונה ושיטת הראב״ד

דובר 1: מעניין שהראב״ד לא מקבל ששומע כעונה פירושו כאילו אמרת זאת בעצמך, אלא הוא מקבל שזה כאילו אתה יוצא. ברור כך. הייתי אומר כאן שומע כעונה פשוט כאילו אמרת זאת. יכול להיות, אבל זה עדיין לא כמו שהאחר הוציא. אמרתי שיש מי שחולק על ההלכה שאי אפשר לצאת מגוי דבר שמחויבים בו מדאורייתא, אף אחד לא חלק על זה. אני מכיר את הלמדנות, אבל אני חושב איך זה עובד, אני לא רואה שזה יכול להיות. אמרתי זאת, אבל האמירה שלך, נניח אמרת, אבל האמירה שלך אינה אמירה כשרה. המשמעות היא כמו פה שלא יכול לקבל את השליחות. כיון שאתה עושה במקומי, אתה לא מחויב. המשמעות היא כאילו עשיתי זאת בעצמי. אני לא רואה, אני לא רואה.

בוא נראה מה הראב״ד אומר. הראב״ד אומר דבר אחר. אתה שואל אותי, אני לא מאריך בהלכה. כאן יש דבר של יוצא. אל תכניס הכל למסגרות אחרות. מה הדבר של שליח? מה שהראב״ד מתווכח כאן הוא, שהראב״ד אומר שגם כשאוכלים רק כביצה, או אפילו כזית, כבר גם… הוא אומר שלהלכה צריך לפסוק… הוא מתווכח עם הרמב״ם על המקום.

דובר 2: לא, הוא אומר כך, שבעצם שניהם מחויבים באותו דבר, כי אפילו על כזית הוא אומר, בעיקרון אתה לא יכול לעולם…

דובר 1: לא, להיפך, טענת הראב״ד היא שהוא לא חולק עם הרמב״ם. הראב״ד פוסק שעד כזית מחויבים מדרבנן, ואחר כך מדאורייתא. הראב״ד הוא מאלה שסוברים שעם כזית גם מחויבים מדאורייתא. הוא הולך עם שיטה אחרת. ממילא אפשר תמיד להוציא.

דובר 2: אה, סליחה, סליחה, אז אני צודק, אז אני צודק. אי אפשר לעולם.

דובר 1: אבל אם כך, מה עושים עם הברייתא שכתוב ש“בני כפרים מכריזין”? אומר הראב״ד שזה לא מתכוון. מה פירוש “מכריזין”? הוא אומר את המילים, הם מכריזים, הם אומרים “ברוך”, והוא אומר “ברוך”, וכן הלאה. זה מדובר. לא מדובר על לומר שעשיתי טעות. הראב״ד מתכוון שאי אפשר, כי הראב״ד סובר שכן, ברכת המזון היא דאורייתא אפילו בלי שיעור שביעה. זו מחלוקת איזו שיטה הגאונים פוסקים. זה הדבר.

נכנס אצל אחרים ומצאן מברכין

דובר 1: אומר הראב״ד, “נכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר שאכלנו משלו, שאינו אכל”. אם הוא שומע אותם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, ואנשים אחרים אומרים “שאכלנו משלו”, הוא לא צריך לומר “חלום חלמתי ולא ידעתי מה הוא”. כי יש כאן ענין של הרב.

דברי הראב״ד: מה יענה מי שלא אכל

דובר 1:

לא מדובר על טוב מאוד, עשיתי טעות. הראב״ד מתכוון שאי אפשר, כי הראב״ד סובר שכן, ברכת המזון היא דאורייתא אפילו כשאין שיעור שביעה. זו מחלוקת, ענין של שיטת הגאונים והפוסקים, והוא אומר כך סתם.

אומר הראב״ד, “הנכנס אצל אחרים ומצאן שהן מברכין ברכת המזון, אינו יכול לומר עמהם ‘שאכלנו משלו׳ לפי שלא אכל”. אז אם הוא שומע אותם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, האנשים האחרים אומרים “שאכלנו משלו”, הוא לא צריך לומר “שאכלנו משלו”, כי יש כאן אולי ענין של לא לומר שקר. דבר יפה.

אז הוא צריך לומר משהו שכן הגיוני, הוא צריך לומר “ברוך ומבורך”. יש ענין כזה, כשאנחנו עושים כך, כשאנחנו אומרים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, יש דין כזה. זה עוד דבר נוסף. כשהם אומרים “נברך שאכלנו משלו”, הוא אומר “ברוך ומבורך”. אם הוא לא היה כשהם אמרו “נברך”, הוא רק נכנס כשהם אמרו “ברוך שאכלנו”, הוא אומר “אמן”. טוב מאוד. “אמן”. מה הבעיה עם “אמן”? אין בעיה עם “אמן”.

הוא מתכוון לומר שהוא לא צריך להתעלם מזה, אבל הוא גם לא צריך לומר “שאכלנו משלו”, כי זה משהו שאתה לא יכול לומר. האם אתה יכול לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?

דיון: האם אפשר לומר “ברוך שאכל הוא וחבריו משלו”?

דובר 1:

אני מתכוון כך. מה? אני מתכוון שהגמרא מתכוונת לומר שאי אפשר לומר שקר, גם לא בדבר קטן כמו “ברוך שאכלנו משלו”. כמו שהגמרא, הוא היה צריך לומר “ברוך שאכל יהודה וחבריו משלו”, כן?

מצד שני, אסור להפריד את עצמך במודע מהיהודים. לא אכלתי, זה לא החלק שלי. אני צריך להיות נפרד, ואני צריך למצוא דרך איך להיות נפרד.

אנחנו לא אמרנו למשל, אם אדם בא לבית המדרש והציבור מתפלל, שצריך לומר איתם חלק מסוים. מה השאלה? קדושה? הוא צריך לומר משהו איתם. אני יודע, “ברוך ומבורך”. אני לא יודע מה. לא, אין בעיה. הוא שומע, הוא הולך לומר “אמן יהא שמיה רבא”, או “קדוש קדוש קדוש”. יש חלקים שאפשר לומר. הכל כאן, איזה דבר אסור לומר פעמיים? מדברים על זה האם מחויבים, אבל פשוט כן. אין כאן הבעיה שאי אפשר לומר “שאכלנו משלו”, אז אפשר לומר קצת עם הציבור.

אבל איך נוהגים כשהולכים לבית המדרש ואומרים קידוש, אבל אומרים עם הציבור? אני מתכוון שיש מנהג לומר עם הציבור. ואיך הציבור נמצא הולכים עם הציבור?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.