דער שיעור לערנט הלכות ברכת המזון און שינוי מקום פון רמב״ם פרק ד׳ הלכות ברכות. ס׳ווערט באהאנדלט די דינים פון וואו מען דארף בענטשן, וואס טוט זיך ווען מען גייט אוועק אינמיטן א סעודה, און דער חילוק צווישן שוגג און מזיד. אויך ווערט דורכגענומען די הלכות פון עיקר וטפל ביי ברכות, וואס מען דארף מאכן ברכות אויף זאכן וואס קומען בתוך הסעודה ולאחר הסעודה, און די דינים פון וויין ביי סעודות שבת און יום טוב.
סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור האורח
רבי שמעון בר יוחאי כ״בן חורין” — המושג של בפרהסיא
נושא: מהו הגדר של “בן חורין” לפי הזוהר הקדוש?
השיעור ניתן בזמן של “שושן פורים של ל״ג בעומר” — אנו עדיין תחת ההשפעה של רבי שמעון בר יוחאי.
זוהר חלק ג׳ דף ק״ט ע״ב — הזוהר מגדיר את רבי שמעון בר יוחאי: “זכאה דרא דרבי שמעון בר יוחאי” — על רשב״י עומד הפסוק (קהלת): “אשריך ארץ שמלכך בן חורין”. מה פירוש “בן חורין”? — “דזקיף רישיה לגלאה לפרשא מלה ולא דחיל” — הוא מרים את ראשו לגלות את סודות התורה, מפרש את דבריו, ואינו ירא. זוהי ההגדרה של בן חורין: אדם חופשי שאומר מה שצריך לומר ללא כל פחד.
זוהר חלק ג׳ דף נ״ט ע״ב — רבי פנחס אומר בחוזקה עוד יותר: רבי שמעון אינו ירא “לא מלמעלה ולא מלמטה”. לא מלמעלה — כי הקב״ה “אתתקן ביה” (עמו). לא מלמטה — “כאריה דלא דחיל מבני עלמא” — כמו אריה שאינו ירא מהצאן.
חידוש: המושג “בפרהסיא” במשמעותו היוונית המקורית
שאלה: מהיכן לוקח הזוהר את הרעיון ש״בן חורין” פירושו מי שמדבר ללא פחד?
תשובה: המושג “בן חורין” קשור למושג היווני “בפרהסיא” (parrhesia). ביוונית “בפרהסיא” אינו פירושו מה שאנו רגילים (מקום רבים, מקום ציבורי — כמו אצל האמוראים, למשל “מחלל שבת בפרהסיא”). ביוונית פירושו: “פאן” = הכל, “רהסיא” = מה שאומרים — כלומר “freedom of speech”, “outspoken” — הוא אומר כל מה שרוצה לומר, אינו מתאפק.
זה בדיוק מה שהזוהר אומר על רבי שמעון: אינו ירא לא מלמעלה ולא מלמטה, והוא אומר מה שצריך לומר.
ראיה מספרי: “בפרהסיא” במובנו המקורי
ספרי דברים פרק י״ב פסוק כ״ג: “כל מצוה שמסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד — הרי היא נהוגה עדיין נהוגה בפרהסיא. וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד — עדיין מרופה בידם.”
כאן “בפרהסיא” אינו פירושו במקום ציבורי. פירושו: הם נוהגים במצוה ללא כל פחד, בגלוי, בחופשיות — זהו המובן היווני המקורי. ההיפך מ״בפרהסיא” הוא “מרופה בידם” — רפוי, חלש.
הערה: אותה מימרא מובאת במסכת שבת, אך שם כתוב “עדיין נוהג אותה בשמחה” במקום “בפרהסיא” — מה שמראה ש״בפרהסיא” ו״בשמחה” הם מושגים קרובים בהקשר זה.
אנלוגיה מסוקרטס
זוהי בעצם האגדה על סוקרטס — הוא חי עם הרעיון של “בפרהסיא”. אבל אצל היוונים היה צריך להיות “אזרח” (בן חורין) כדי לקבל את הזכות להשתמש בבפרהסיא. והכל תלוי במי מדבר — אם אדם נבזה מדבר בפרהסיא, שומעים דברים נבזים. צריך להיות בן חורין, אדם ראוי, כדי שלבפרהסיא יהיה ערך.
הזוהר מחבר את שני המושגים: “בן חורין ובפרהסיא” — מי הוא בן חורין? מי שמדבר בפרהסיא. ורבי שמעון בר יוחאי הוא בן החורין האמיתי.
ראיה ממסכת שבת
במסכת שבת, במעשה של רבי שמעון בר יוחאי, רואים זאת גם כן — אישה מעירה שרבי שמעון אומר מה שחושב. אינו ירא — “לא דחיל”. זהו המקור בחז״ל לרעיון זה.
—
דביקות בה׳ — חז״ל לעומת ימי הביניים
נושא: מהי משמעות “דביקות בה׳” — וכיצד חז״ל מבינים זאת אחרת מהראשונים?
בספר דברים חוזרת מצוות דביקות בה׳ (“ולדבקה בו”) מספר פעמים (חמש-שש פעמים). זהו דבר מיוחד בספר דברים. בימי הביניים (middle ages), הן אצל המקובלים והן אצל הפילוסופים, עסקו הרבה מאוד בנושא הדביקות. ר׳ צדוק כנראה גם דיבר הרבה על דביקות בה׳.
המשותף בין קבלה ופילוסופיה
יש משותף בולט בין קבלה ופילוסופיה בהבנתם את הדביקות — שניהם מדברים על תנועה מ״אני” ל״אין”, תהליך שבו האדם נעשה לגמרי אחד עם הקב״ה, אובדן של אינדיבידואליות (התכללות הפועל בהפועל). זה אינו חידוש, כי שניהם — קבלה ופילוסופיה — התפתחו בתקופה שבה היה צורך לתת משמעות חדשה, כי המושגים המסורתיים כבר לא דיברו לאנשים, במיוחד לאחר המפגש עם החברה המוסלמית. המושגים הישנים “התרוקנו” — היה צורך להכניס חיות ומשמעות חדשה. כל ההתפתחויות הללו הן היום חלק מהתורה, כי תורה היא תורת חיים והכל מוצא בסופו של דבר מקום.
הבנת חז״ל בדביקות — שיטה יחסית
מקור: גמרא כתובות קי״א ע״ב
הגמרא שואלת על הפסוק “ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום”: “וכי אפשר לו לאדם לדבק בשכינה? והלא כתיב כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא!” — כיצד יכול אדם להידבק בשכינה כאשר הקב״ה הוא אש אוכלה?
עונה הגמרא: “אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו — מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.” כך גם: “ואותו תעבוד — וכי אפשר לו לאדם לעבוד את השכינה? אלא כל המשרת תלמידי חכמים, מעלה עליו הכתוב כאילו עובד את השכינה.”
ההבדל בין חז״ל וימי הביניים
חידוש: אצל חז״ל הקשר עם הקב״ה הוא דבר יחסי — הקב״ה הוא אישיות, אדם. אנו חולקים עמו ביוגרפיה, היסטוריה — “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. הקשר מתואר אצל הנביאים כקשר של נישואין. חז״ל הוסיפו מודלים נוספים: פועל/בעל הבית, רבי/תלמיד, וכו׳.
ההבנה המיסטית של דביקות — שבה האדם מאבד את כל ה״אני” שלו ונעשה אחד — פשוט אינה קיימת במילון של חז״ל. יחסים צריכים שני צדדים: אני והבורא.
ר׳ יוסף ג׳יקטיליא — שינוי הפרדיגמה
מקור: ר׳ יוסף ג׳יקטיליא, שערי אורה, שער ח׳, אומר על קושיית חז״ל “וכי אפשר לדבק בשכינה?” — “אפשר ואפשר!” — הוא סובר שאפשר ממש להידבק בשכינה. זה מראה את שינוי הפרדיגמה מחז״ל למקובלים/פילוסופים — אצל חז״ל דביקות היא דבר יחסי דרך מעשים, אצל המקובלים זוהי התאחדות ממשית.
דרשת חז״ל — דביקות דרך “ודבק באשתו”
חז״ל שיחקו עם המילה “דביקות” — בבראשית כתוב “ודבק באשתו”. כאשר חז״ל שואלים אם אפשר להידבק בשכינה (שהיא אש), הם נותנים עצה: “המשיא בתו לתלמיד חכם” — כאן יש לך אופן של “ודבק באשתו” אבל עם תלמיד חכם. זהו האופן שבו אפשר “להתחתן” עם הקב״ה — דרך תמיכה בתלמידי חכמים.
—
מסקנה מעשית — דביקות דרך תמיכה בתורה
מי שנעשה שותף בבית המדרש מקיים דביקות בשם בשלושה אופנים:
1. דביקות בשם לפי תכלית הרמב״ם
2. דביקות בשם לפי המקובלים
3. דביקות בשם לפי חז״ל — “המהנה תלמידי חכמים מנכסיו” — ודרך תמיכה בתלמיד חכם תומך בעצמו
—
סיום — ברכות
ציטוט מר׳ אלימלך: מי הוא מנהיג הדור? לא מי שיש לו את האנשים, אלא מי שפותח את השערים. לפעמים אחר יתפוס זאת ויראה, אבל מי שפותח את השערים — זוהי הבטחה ברורה. בברכה שימשיכו להרביץ תורה בהצלחה, ובתפילה שנתכנס שוב ללימודים כאלה.
תמלול מלא 📝
רבי שמעון בר יוחאי כבן חורין: המושג היווני של פרהסיא ומצוות הדבקות
הקדמה
אני רוצה לכבד את הרב ר׳ יונתן, שהוא מגיד שיעור דף היומי שלנו. אנחנו, כלומר בית מדרש עייני. יש לי שיעור על מה שהוא הגדר של בית מדרש עייני, אותו אתן מאוחר יותר, והוא יציג את חידושי התורה שלו. אוקיי, טוב, יישר כוח גדול.
זה כבוד גדול לי שר׳ יצחק ביקש ממני לדבר, אבל האמת היא, אני אומר לך את האמת, על הנושא שהתכנסנו כאן בשבילו, כן, אני לא רגיל לדבר על זה. הוא אומר כמו לדבר על כסף. אמרתי לו, אמרתי לו, “נתתי לך שעה, אני לא יודע מה אתה מתכוון, אולי זה לא מתאים, אתה אומר שצריך ללכת לשעה.” כי אמרתי, “אתה תדבר על כסף, אתה מדבר על הדבר, הכסף צריך לבוא מעצמו.” הוא אומר כך, “אני רוצה שתדבר על הדבר.” ואני יודע, הרבה פעמים אני חושב לעצמי, הדברים האלה הם דברים שאומרים הרבה פעמים, שאו שלא צריך אותם, או שהם לא עוזרים. אני אומר, כל כך אני קצת עם הדבר הזה, כאילו צריך להסביר משהו. אם צריך להסביר את זה, זו הבעיה. אם צריך להסביר מה הצורך בזה, זו בעיה.
רבי שמעון בר יוחאי והגדר של “בן חורין”
שושן פורים של ל״ג בעומר
אז, למעשה, עכשיו הרי ר׳ יצחק אמר שאנחנו מחזיקים עכשיו את, זה נקרא שושן פורים של ל״ג בעומר, כן, שהוא עכשיו ייסד. אז ממילא עוד קצת, אנחנו עדיין תחת ההשפעה של ל״ג בעומר, של רבי שמעון בר יוחאי.
זוהר חלק ג׳ דף ק״ט ע״ב: ההגדרה של בן חורין
יש כאן קטע בזוהר חלק ג׳ דף ק״ט עמוד ב׳, שהזוהר מגדיר את רבי שמעון בר יוחאי. הוא אומר כך: “זכאה דרא דרבי שמעון בר יוחאי בשעתא דאיהו בגויה”, שמה? על רבי שמעון בר יוחאי כתוב שמה? ש“אשריך ארץ שמלכך בן חורין”, פסוק בקהלת. אומר הוא, “מאי בן חורין?” דזקיף רישיה לגלאה לפרשא מלה ולא דחיל.” שהוא מרים את ראשו לגלות, לגלות סודות התורה, ולפרש דברים ולא דחיל, והוא לא מפחד, כהאי דהוא בן חורין, כמו אדם חופשי, כמו בן חורין. זו ההגדרה של בן חורין, אדם חופשי, בימימא דאמר ולא דחיל, הוא אומר מה שהוא אומר והוא לא מפחד.
זוהר חלק ג׳ דף נ״ט ע״ב: לא דחיל מלעילא ותתא
והאמת היא שבזוהר קודם לכן, בשם רבי פנחס, וזה בדף נ״ט עמוד ב׳ חלק ג׳, הוא מסביר יותר ממי הוא לא מפחד. אומר הוא ש, אומר הוא, אמר רבי פנחס, עד לא נייחא נשמתיה מרא דאורייתא דהוא רבי שמעון, דכל מלה דאתגליא ליה, איהו גברא דלא דחיל מלעילא ותתא לעלמין, הוא לא מפחד לא מלמעלה ולא מלמטה הוא לא מפחד. לא דחיל מלעילא, דהא קודשא בריך הוא אתתקן ביה, לא דחיל מתתא, כאריה דלא דחיל מבני עלמא, כמו אריה שלא מפחד מהצאן, כך. אוקיי.
המשמעות של בן חורין
אז למעשה, מה שכתוב ומה שבעצם הזוהר מוציא על רבי שמעון, שרבי שמעון הוא בן החורין האמיתי. מה זה אומר בן חורין? שרבי שמעון הוא באמת האדם החופשי, בן החורין, שההגדרה של בן חורין שהזוהר הקדוש אומר היא, שמישהו שהוא אומר, הוא אומר בלי שום פחד, הוא אומר, הוא אומר כמו שאמרתי קודם, רבי יצחק אומר, אתה לא צריך לומר הכל. אני יודע, אני לא יכול. זה רבי יצחק. כן, רבי יצחק הוא ה, אבל הוא אומר, זו מתנה מפחידה שיש לנו. יש לנו מתנה משוגעת. הוא אומר, שאפשר להיות מישהו ששומעים שיעור, ויודעים שבאים לכאן לעשות משהו, יודעים שיש משהו שמטריד אותך, כי זה לא בא עם כיסויים ודברים, עם בהירות מפחידה, וזה ממש כמו שאומרים כמו, זה, אומרים, שמעתי שמישהו בא לשאול, זה כבוד הדור, הדור שלנו שיש לנו רבי יצחק כזה, שהוא ממש ההגדרה של בן חורין.
המושג היווני של “פרהסיא”
מאין לוקח הזוהר את הרעיון?
חשבתי לעצמי קצת, מאין לוקח הזוהר את הרעיון שזה אומר בן חורין? כלומר, אפשר להבין למה זה אומר בן חורין, אבל אני אומר, מאין הוא לוקח את הרעיון? ואני חושב, אני אומר אולי, המושג של בן חורין, המושג הוא בעצם מושג יווני. המושג של בן חורין, שזה אומר במשמעות, הוא בעצם מושג יווני. וזה המושג שנקרא “פרהסיא”.
המשמעות האמיתית של “פרהסיא”
פרהסיא היא מילה יוונית, ופרהסיא לא אומרת מה שאנחנו רגילים. אנחנו רגילים לתרגם פרהסיא, ואצל האמוראים התרגום של פרהסיא אומר מקום רבים, כן? מחלל שבת בפרהסיא.
אבל ביוונית פרהסיא היא לא מקום רבים. פרהסיא אומרת לומר, כלומר, לתרגם כמו “outspoken”, כמו “freedom of speech”. יודע אני מה זה אומר? ליתר דיוק, זה אומר “פאן” אומר הכל, ו״הסיא” אומר מה “מה שנאמר”. מה שהוא אומר, הוא אומר מה שהוא רוצה לומר. פרהסיא אומר שהוא לא מתאפק, הוא אומר בדיוק מה שהוא רוצה לומר. אין לו שום, כמו שאומרים על רבי שמעון, אין לו פחד, לא מלמעלה ולא מלמטה, והוא אומר מה שהוא צריך לומר. וזו המשמעות ביוונית בעצם, זו המשמעות של פרהסיא.
ראיה מספרי דברים: פרהסיא במובנה המקורי
עכשיו, ויש לי ראיה, אני סבור שחז״ל גם ידעו שזה התרגום של פרהסיא. התרגום של פרהסיא מאוחר יותר, אפילו עוד אצל התנאים, אבל בעיקר אצל האמוראים, מקבל יותר “legal term” על מקום ציבורי. אפשר להבין איך נעשה המעבר כך, אני לא רוצה עכשיו להיכנס לחלק הזה. אבל אני חושב שיש לנו בספרי בדברים פרק י״ב פסוק כ״ג, כתוב בספרי, אני נותן דוגמה, יש עוד דוגמאות, אבל זה לא… “כל מצוה שמסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד, הרי היא נהוגה, עדיין נהוגה בפרהסיא. וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד, עדיין מרופה בידם.” כן?
עכשיו, המימרא מובאת גם בשבת, אבל לא בשם, לא בשם שם אחר, היא מובאת בספרי. ושם לא כתוב הלשון בפרהסיא, שם כתוב “עדיין נוהג אותה בשמחה”, אבל בעצם זה מובא בגמרא בשבת. אבל כאן אני רואה את המילה פרהסיא. כאן לא אומר פרהסיא שכל מצוה הם מוסרים נפש בשעת השמד. אז נהגו בפרהסיא, שהם נוהגים בפרהסיא. זו הנקודה. הוא לא אומר “עדיין נהגו בפרהסיא”, אלא “נהגו בפרהסיא”. ומה ההפך של פרהסיא? מרופה בידם. פרהסיא אומר, כאן אומר פרהסיא, לדעתי במובן הראשוני שזה אומר ביוונית, שמה? שהוא עושה את זה, ואין לו שום פחד ושום חשש. הוא עושה מה שהוא סבור שזה נכון לעשות.
האנלוגיה של סוקרטס
כן, זה בעצם האגדה על סוקרטס. סוקרטס עשה, הוא היה אדם שחי עם זה, סוקרטס חי עם הרעיון של פרהסיא. זה בעצם חלק מהפילוסופיה, כמו שהוא אומר שהבעיה של פרהסיא היא, החוק היה כך, כלומר החוק, אני לא יודע, אצל היוונים היה שרק אם אתה אזרח, יש לך את הזכות להיות אזרח, בן חורין, רק אז יש לך את הזכות להשתמש בשיטה של פרהסיא. אבל פרהסיא תלויה במי שמדבר. אם סתם אדם מדבר בפרהסיא, אז מה שהוא מדבר הם דברים ריקים. יש לו רשות, יש לו רשות, אבל אין לו מה לומר. צריך להיות מישהו שיכול לדבר בפרהסיא. אני לא יודע מה אני מתכוון, אדם יכול לדבר בפרהסיא. אם הוא אדם שפל, שומעים דברים שפלים בפרהסיא. זה תלוי במה שהוא.
הקשר בין בן חורין לפרהסיא
אז, צריך להיות בן חורין, צריך להיות אזרח, ואז… הזוהר הקדוש כותב כאן קטע כזה, הוא אומר “בן חורין ובפרהסיא”. כאילו, מי הוא בן חורין? זה שמדבר בפרהסיא. אבל אני אומר שזה ההיבט השני של בן חורין בעצם, אוקיי?
שאלה ושיחה
למה צריך להעז לומר?
רגע אחד, אני שומע מה אתה שואל, רגע אחד רק. אבל אני רוצה רק להוציא את הנקודה, שמה? שזה… למה צריך להעז לומר סודות התורה?
מה זה כזה להעז לומר?
ומה זה אומר סוד? מה הסיבה שזה נקרא סוד? מתי זה לא נקרא סוד?
אם אף אחד לא יודע את זה.
אם אף אחד לא יודע את זה. אוקיי, בסדר. בוא נעשה שיחה. אני לא רוצה סתם לענות סתם אבי. אתה שואל שאלה, צריך לעשות שיעור נוסף על זה. סתם לומר אבי בחזרה לענות, אל תחשוב.
הראיה ממסכת שבת
על כל פנים, אני חושב שחז״ל ידעו, אני חושב שהם ידעו על הרעיון של פרסום. זה דבר שיכול להיות שזו בוודאי הסיבה שזה כל כך קדוש. כלומר, המקור על הרעיון רואים בגמרא בשבת במעשה של ר׳ שמעון בר יוחאי, כשאדם פשוט אומר כמו, שר׳ שמעון בר יוחאי אומר מה שהוא חושב. הוא אומר, “הם לא עשו יותר”. ר׳ שמעון בר יוחאי יש לו את הדבר, אומרים כמו הלא דחיל, אין לו פחד. כן, אז זה קצת על קצה המזלג על השאלות של ל״ג בעומר.
מצוות הדבקות בה׳
מצוות “ולדבקה בו” בספר דברים
אבל חז״ל אומרים לנו, כידוע, בספר דברים חוזר ונשנה הענין של דבקות בה׳, מצוות הדבקות בה׳, “ולדבקה בו”. זה דבר שהוא דבר מיוחד בספר דברים, כמה פעמים. אני לא יודע, מי שיותר טוב בחומש, אני יודע, חמש, שש פעמים. אתה יודע כמה פעמים מוזכר חמש, שש פעמים? מה? עכשיו אני יודע שהוא לא יודע, כי אני יודע שהוא לא אומר. כשהוא יודע מתי, הוא היה אומר מה? הם ספרו? זה לא נספר. כמה פעמים כתוב דבקות בספר דברים? כן, זה אותו דאטות. על כל פנים, זה לא כל כך חשוב.
מצוות הדבקות בימי הביניים
עכשיו, מצוות הדבקות היא מאוד מעניינת, שבימי הביניים, אצל הראשונים, שאומרים הן המקובלים, הן הפילוסופים, הם עושים מאוד הרבה במצוות הדבקות. ואומרים שר׳ צדוק, כלומר אני לא רוצה לומר, זה לא התחום שלי, אבל אומרים כמו שר׳ צדוק כנראה, הוא נתן שיעורים, והוא כנראה דיבר הרבה כנראה על מצוות הדבקות. כן, זה כנראה דיבר על דבקות בה׳, כן, מה שאני מתכוון. מה? אוקיי, אז זה מה שאני מתכוון. You’ll take it up איתו, אוקיי? But the point הוא, תגיד את השיעור, תגיד את השיעור. אני אומר את השיעור.
אז הענין של דבקות הוא דבר בימי הביניים, ב-middle ages, אז עסקו מאוד הרבה בנושא של דבקות. כלומר, מה זה דבקות? ואני אמרתי, במובן מסוים, אני באמת, יש לי קצת התרגשות, קשה לי לדבר על דברים כאלה מול רבי יצחק, עם ממש…
הנושא של דבקות בימי הביניים
וכנראה ר׳ יצחק, כלומר, אני לא בזה, זה לא התחום שלי, אבל ר׳ יצחק כנראה, הוא עם השיעור שלו, הם דיברו הרבה על המצווה של דבקות. כן, זה כנראה דיבר על דבקות בה׳, מה שאני מתכוון, לא ברור שאתה יודע מה אני מתכוון. אוקיי, אז מה שאתה יודע שאני מתכוון, you’ll take it up with him, אוקיי?
But the point is, שהענין של דבקות הוא דבר, זה בימי הביניים, ב-middle ages, אז עסקו מאוד הרבה בנושא של דבקות. כלומר, מה זה דבקות? ובמובן מסוים, אני באמת, יש לי קצת דרך ארץ, קשה לי לדבר על דברים כאלה מול ר׳ יצחק, באמת, אני אומר, כל אחד צריך לדעת מה המקום שלו, איזהו חכם המכיר את מקומו, אבל אני אומר שבמובן מסוים יש משהו משותף לקבלה עם פילוסופיה בנקודה הזו, באיך שהם מבינים דבקות.
המשותף בין קבלה לפילוסופיה
אבל בסופו של דבר, אני אחזור בקרוב, אבל דבקות שאנחנו מדברים תמיד היא איך יש דבקות בשכינה, דבקות בהקדוש ברוך הוא, ויש אפילו הרבה משותף לקבלה עם פילוסופיה. אני מבין שזה תלוי איזו קבלה, אני אומר, ואיזו פילוסופיה, אבל יש הרבה משותף בדבר איך להבין מ״אני” ל״אין”, אני אומר, להיכנס לרעיונות ודברים, איך נעשים כמו לגמרי אחד, כן, נעשים כמו לגמרי אחד. אני לא יודע טוב את המילים, כנראה על כל פנים, אבל יש הרבה משותף בימי הביניים בין… וזה לא חידוש שיש משהו משותף, כי על כל פנים, אני אומר רק שיש משהו.
הבנת חז״ל של דבקות — הגמרא בכתובות
עכשיו, למעשה, אבל חז״ל לא הבינו כך. אני רוצה לומר קצת למה חז״ל מבינים קצת אחרת, ומה יש לזה לעשות עם הסוגיה שלנו. חז״ל אמרו, “ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום”. אומרת הגמרא במסכת כתובות בדף קי״א עמוד ב׳, אומרת הגמרא “וכי אפשר לו לאדם לדבק בשכינה?” האם שייך שאדם יוכל להידבק בשכינה? אומרים חז״ל, “והלא כתיב כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא”. זה לא אפשרי, אומרים שאפשר להידבק בשכינה.
“אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה”. כיוצא בו אתה אומר, “ואותו תעבוד”, וכי אפשר לו לאדם לעבוד את השכינה? “אלא כל המשרת תלמידי חכמים, מעלה עליו הכתוב כאילו עובד את השכינה”. זו הגמרא.
ההבדל בין ימי הביניים לחז״ל
עכשיו, האמת היא, כלומר, אני מתכוון, בימי הביניים לא הייתה להם השאלה “וכי אפשר לו לאדם לדבק בשכינה?”. לכל אחד יש את הביאורים שלו מה אומר דבקות בשכינה. אני אומר אפילו, רבי יוסף ג׳יקטיליא בספרו “שערי אורה” בשער ח׳ אומר הוא, “מה שקראו חז״ל ‘וכי אפשר לו לאדם לדבק בשכינה?’ אפשר ואפשר”. הוא אומר שבוודאי שייך להידבק בשכינה.
אבל חז״ל, הנקודה היא מצד אחד המקובלים ומצד אחד הפילוסופים, ואני לא הולך להסביר את המקובלים והפילוסופים באמת, אני רוצה להסביר את זה בשיעור שלי בנפרד, אבל לא מול ר׳ יצחק, כי אני לא רוצה באמת לתת שום מקום. אבל איך שהמקובלים והפילוסופים הם מבינים דבקות, זה עצמו הוא בעצם מראה לראות איך שיש שינוי פרדיגמה איך מחז״ל למקובלים ופילוסופים, וממש זה מראה הרבה יותר מה שיש בשיטה של קבלה ופילוסופיה ממה שהרבה פעמים מנסים להוציא. איך שיש שני דרכים נפרדות שכמעט אין דברים שאפשר לחבר אותם.
ההקשר ההיסטורי — התקופה של ימי הביניים
אבל כאן הרבה יותר, כן, אומרים הרבה, כי באמת, קבלה ופילוסופיה התעוררו, מובן מאליו, הכל מהשמים, אבל זה התעורר בתקופה ששניהם בעצם רצו לתת אלטרנטיבה לעולם שהעולם המסורתי שהיה עד עכשיו נהרס. כלומר, מושגים שדיברו לאדם, אומרים לפני שהם נפגשו עם החברה המוסלמית, ובעיקר לפני שהם נפגשו עם החברה המוסלמית והיו חלק מהם, כבר לא… המושגים שפעם דיברו נהרסו ממש, המושג כבר לא דיבר, כן? אז היה צריך אז להכניס חיות ולהכניס חיות ולתת משמעות. ובוודאי, כל הדברים האלה הופכים היום לחלק מהתורה, כי התורה היא תורת חיים, וכל הדברים בסוף יש להם מקום בתורה.
הדרך היחסית של חז״ל
אבל מדברים עכשיו, ובחז״ל, חז״ל דיברנו הרבה פעמים שחז״ל, הדרך שבה הם מתחברים לקדוש ברוך הוא היא דרך יחסית. ואיך שהקדוש ברוך הוא הוא אישיות, הקדוש ברוך הוא הוא אישיות, הקדוש ברוך הוא הוא אישיות. ומובן מאליו שאי אפשר, אומרים איך, אומרים איך הקדוש ברוך הוא נראה, כי כי לא יראני האדם וחי, אומרים איך, אבל הקדוש ברוך הוא הוא אישיות, הקדוש ברוך הוא הוא אישיות, ואנחנו חולקים יחד עם הקדוש ברוך הוא, אנחנו חולקים יחד ביוגרפיה, היסטוריה יחד.
הקשר של נישואין
מה יש לו איתנו? כי אשר הוצאתיך מארץ מצרים, יש לנו קשר איתו לטוב ולרע, אומרים כביכול, יש לנו קשר איתו, וזה הקשר שלנו, קשר של נישואין. כך מובא אצל הנביאים, אומרים שזה קשר של נישואין. חז״ל לקחו את זה אפילו הרבה יותר רחוק, הם נתנו עוד הרבה מודלים על זה: פועל, בעל הבית, רבי, תלמיד, וכו׳ וכו׳. כי חז״ל, מובן מאליו, רואים שבאים שינויים, גם אצלם נפלו עוד מודלים כדי שיוכלו… איך יהודי יכול לחיות ולהיות לו שייכות עם הקב״ה, אבל בסופו של דבר זה דבר יחסי.
ההבדל של דבקות מיסטית
ולמשל, המיסטיקה של דבקות, שמוסברת היום כדבר כל כך מיסטי, זה אפילו לא דווקא דבר מיסטי, אלא התכללות הפועל בהפועל, כל מיני דברים שבהם האדם מאבד את כל האני, את כל האינדיבידואליות, פשוט לא קיים בלקסיקון של חז״ל, כי אצלם זה דבר יחסי. אנחנו לא יכולים לדבר על יחסים כשיחסים פירושם שיש אותי ויש את הבורא ויש יחסים. זה פירוש יחסים.
וממילא, בעולם של חז״ל, וכשמסתכלים ורואים את הראשונים שמסבירים דברים, שומעים קצת את שינוי הפרדיגמה, כיוון שהם כבר לא חיים באותו סוג של עולם, וממילא צריך להכניס משמעות חדשה ודבר חדש.
חזרה לחז״ל — מה פירוש “לדבקה בו”?
אבל בחזרה לחז״ל, מה פירוש לפי חז״ל פשוט “לדבקה בו”? מה פירוש פשוט המצווה של “לדבקה בו”? אצלם זה…
שיחה על תקופת הראשונים
מה הזמן של הראשונים שבו הם שינו? מה הפריע להם בחז״ל?
אני לא יודע בדיוק, אבל יש הרבה שינויים שקרו. העולם המוסלמי היה השפעה גדולה, השפעה גדולה, ועוד דברים. אני לא יכול לומר בדיוק.
מה הפריע להם בזה?
זה כבר לא עבד. הם כבר לא חיו את הדבר הזה. כמו שרוב האנשים היום קשה להם לחיות את הדרך היחסית הזו.
הם לא תפסו את זה באופן אישי?
לא תפסו באופן אישי, לא. קודם כל, התפלמסו, ואחר כך, הם לא חיו את הסוג הזה… זה כבר לא דיבר אליהם. זה כבר לא דיבר אליהם.
למי זה מדבר היום?
למי זה מדבר היום? צריך לדעת למי זה מדבר היום. כן, לרוב האנשים זה לא מדבר היום. רוב האנשים מדבר יותר הבורא שחיים בקבלה וחיים בפילוסופיה. זה לא דבר פשוט. בואו נוציא את הנקודה כאן.
הדרשה של חז״ל — דבקות דרך “ודבק באשתו”
אז ממילא, כשחז״ל שואלים את השאלה, ואצל חז״ל זה כך, חז״ל אומרים “אפשר לדבק בשכינה ממש?”, והכי נמי, לחז״ל יש דבר כזה, יש להם יחסים עם הקב״ה. הקב״ה במדבר, עמד כביכול… חז״ל אומרים כביכול הקיסר הרומי עומד ומאיר לבניו כדי שיוכלו ללכת בדרך, כך גם הקב״ה עשה. וחז״ל טוענים, אם רואים שזה הגיוני לפעמים שמלך יעשה זאת לבנו, אפשר לומר שהקב״ה גם יעשה דבר כזה. אבל זה חז״ל.
פשוטו כפשוטו — דבקות במשימה
עכשיו, מה פשוטו כפשוטו? אני חושב שהם למדו פשוטו כפשוטו. הם למדו שדבקות פירושה פשוטו כפשוטו. דבקות פירושה כמו שאומרים היום במילים, שאפשר להשתמש במילים, אומרים לחייל צריכה להיות דבקות במשימה. כלומר, זה הולך על בעל המצוות, שיעשה את המצוות עם דבקות. כלומר, שיעשה, אומרים את מחויבותו, את מחויבותו, למצוות ולזה.
הדרשה של “ודבק באשתו”
אבל מה שאני מתכוון, שחז״ל כאן רצו לדרוש משהו, אמרו, אולי “ודבקת בו” זו השכינה? כי כאן הם, לדעתי, שיחקו עם המילה של, כמו שנחום אומר בתורת דבקות, סתם תורה בבראשית, ש“ודבק באשתו”. וכאן הם אמרו, זה אפילו כמו שאנחנו מבינים, אולי אפשר לדבר על דבר כזה מהשכינה. השכינה היא אש. אפילו מה שאנחנו יודעים מהפרשה, זה לא דבר שאפשר לדבר עליו.
אמרו חז״ל ש“המשיא את בתו לתלמיד חכם”, כאן יש לך אופן שיש “המשיא את בתו”, שיש אופן של “ודבק באשתו”, אבל כאן זה תלמיד חכם. ממילא חשבו על עצה, כן, איך אפשר לקיים… מה? איך אפשר להתחתן עם הקב״ה? אי אפשר! לא, להיפך, הם אומרים שאי אפשר! כאן האופן איך אתה יכול להתחתן עם הקב״ה. זה האופן איך אתה יכול להתחתן עם הקב״ה.
מסקנה מעשית — דבקות דרך תמיכה בתורה
אז ממילא יוצא, הייתי אומר שכאן, הקמפיין, אני לא יודע מה השם, איך קוראים לקמפיין עכשיו? בהירות. אוקיי. אני אומר שמקיימים את המצווה של דבקות בה׳. אם מישהו נעשה שותף בבית המדרש, קודם כל דבקות בה׳. אפשר לשמוע מר׳ יצחק, בין אם התכלית של הרמב״ם להגיע בעולם, שזה דבקות בה׳, בין הדבקות בה׳ של המקובלים. אבל בין כך, יש לו גם הזדמנות לקיים את הדבקות בה׳ של חז״ל, שמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, ותומך בתלמיד חכם. ובין תמיכה בתלמיד חכם, תומכים בעצמם. זה הדבר שאמרתי קודם, זה לא הגיוני. אומרים, או שלא צריך לדבר, או שאין לו פשט לדבר.
סיום — ברכות ואיחולים
אז, אני מקווה ש… אני רוצה לאחל פשוט לר׳ יצחק שימשיך להרביץ תורה, והוא עושה דברים נפלאים. וכמו שדיברנו קודם, כמה אנשים כאן, כמה אנשים לא כאן, אבל הנקודה היא כמו שר׳ אלימלך אומר, מי מנהיג הדור? אומר ר׳ אלימלך, לא מי שיש לו את האנשים, אלא מי שפותח את השערים. לפעמים יכול להיות שאחר יתפוס את זה ויראה, בכל אופן, מי שפותח את השערים, ויש הבטחה ברורה, הוא פותח את שעריהם לשמים. נאחל להם שיהיה להם הצלחה, ונוכל להמשיך לשבת כך שנינו ולהרביץ תורה, ונוכל להצטרף עוד לדברים כאלה. ישר כוחך רבי.
אם אתם רוצים לעזור לנו חסד חסד חסד…
תודה, תודה, תודה.
ברכה לסיום
מי שפותח את השערים, וברור שר׳ יצחק פותח את שעריהם לשמים, נאחל לו שיהיה לו הצלחה, ונוכל להמשיך כך שנינו להרבות תורה, ונוכל להצטרף שוב לדברים כאלה.